מנהלים/ות או מכירים כאלו? זה יכול לעזור -
הקלטתי את זה באוקטובר 2023 ועכשיו זה שוב רלוונטי -
שישה פרקים של רבע שעה, שיכולים לעזור לכל מי שצריך לנהל עכשיו. כי למרות שאנחנו בעין הסערה, העסקים שמשלמים לנו משכורות צריכים להמשיך להתנהל. ובתוכם, מנהלות ומנהלים נמצאים בתוך דילמות מסובכות. מתקשים ליצור שקט לעובדים שלהם. וגם לעצמם. אבל אין ברירה. אנחנו לא בטוחים כמה זמן זה יימשך, והכלכלה שלנו צריכה להמשיך להתקיים. יש עסקים חיוניים, ויש חברות הייטק גלובליות, יש כאלו שפשוט לא יכולים לעצור.
נ.ב. מדי פעם תשמעו משהו שהוא פחות רלוונטי כי עברו כמעט שנתיים. אני סומך על המאזינים שיבינו את זה.
שהכל ייגמר לטובה, שהחיילים והחטופים יחזרו בשלום, ונחזור לשגרה במהרה.
לינקים
להאזנה לכל פרקי המיני סדרה
לפוסט בלינקדאין
```html
תמליל הפרק (ערוך)
אוקיי, מה קורה אנשים? ברוכים הבאים לפופ. פופ זה לא פופקורן. אם אתם רוצים לשמוע עוד פרקים עם פופקורן, איפה שאני מראיין אנשים מדהימים, חכמים שעוזרים לי להסתגל לעולם העבודה ובכלל לעולם החדש. מוזמנים לחכות לפרק השבועי. אה פופקורן כבר יותר מ-10 שנים, אני מבטיח להמשיך לעלות פרקים של פופקורן. זה פופ. זה משהו לא מתוכנן, משהו ספונטני לגמרי. אין לי מושג איך זה יצא. יש מצב שאתם עכשיו רואים או מקשיבים, יש את זה גם בוידאו, לפרק הראשון, ואולי גם האחרון של פופ. מי יודע, אולי יהיו עוד פרקים. אתם, אני תכף אסביר על מה מדובר. אז ככה, אה, הרבה פעמים, מכירים את זה שאנשים כותבים, הרבה אנשים שואלים אותי, אז לא, לא הרבה אנשים שואלים אותי. קצת אנשים שואלים אותי, אבל קצת אנשים כל שבוע, כבר כמה שנים, קצת אנשים שואלים אותי, אומרים לי, אה, כל מיני דברים כמו למה אתה לא עושה פרקים גם רק עם עצמך, ולמה אתה לא מספר לנו מה אתה עושה בביזנס שלך. הביזנס שלי נקרא אגב אדפטיישן, אני לא יודע אם אתם מכירים את החברה שלי. אה, אם עבדנו ביחד, אז כן, אם לא, אז אז אתם רק מכירים את זה כאיזשהו לוגו אולי באתר. אז בפופ אני אעשה לכם פופ של מחשבות שעוברות לי בראש. אני עובד עם כל מיני לקוחות מעניינים, אממ, אני עושה דברים מגניבים בביזנס. אה, אני אוכל לספר לכם לפעמים על לקוח שביקרתי, או על לקוחה שעשיתי איתה איזושהי עבודה אסטרטגית, אה, או לספר לכם על הרבה מהתוכן שאני צורך בעצמי. אה, ספרים מגניבים, אה, פודקאסטים שאני שומע, ולתמצת לכם את זה קצת בשפה שלי. אני מניח שלא יהיה לזה כמות מאזינים גדולה ועצומה כמו שיש לפופקורן וזה בסדר. אתם יכולים כבר עכשיו להעביר לפרק אחר. אם אתם כן רוצים לשמוע מה יש לי בראש בצורה לא מתוכננת וספונטנית לגמרי, אז אתם מוזמנים להישאר, ובסוף אני אשמח אם אה או גם תדרגו את הפודקאסט, את זה בעצם בתוך פופקורן, או תכתבו לי איזושהי תגובה, ככה שאני אדע שלפחות שלושה אנשים מקשיבים. אני לא הולך להסתכל באנליטיקס, לא כל כך אכפת לי, זה לא אחד המוצרים או השירותים שאני עושה בדרך כלל עם החברה ואני לוקח את זה נורא ברצינות ואנליטיקס וכל הסיפור הזה. זה פרויקט כיפי שהוא בשביל, בשבילי ובשבילכם. אז אם אתם נהנים, מספיק לי שיהיו שלושה אנשים, תכתבו לי בתגובות בעיקר בספוטיפיי, שאני אדע שאתם הקשבתם. עד הסוף, אבל קודם בוא נראה שזה בכלל מעניין אתכם. אז אז מה יהיה בפופ של היום? אז בפופ של היום, אולי כל פעם שאני אגיד פופ אני אמשיך להגיד פופ. אז בפופ של היום, אה אה אני רוצה לספר לכם על ספר שנקרא The future begins with Z. זה ספר מהחודשים האחרונים שכתב אותו כתב אותו איזשהו דוקטור. איפשהו רשמתי לעצמי את זה, אני לא זוכר איך קוראים לו, טים משהו טים אלמור, דוקטור טים אלמור, והספר הזה מגניב ומעניין אותי כי אני הרבה מאוד פעמים פוגש בעצם כל מיני חברות שעובדות מביאות אותי כדי לדבר עם ההנהלות שלהם על דור הזד. מה קורה עם דור הזד? ומה קורה עם העובדים היותר צעירים? ואני תמיד שם לב שככל שהחברה יותר מבוגרים ויותר נקרא לזה כבר בכירים, אז יותר קשה להם עם עם הדורות הצעירים. אחד הדברים הכי מגניבים לדעתי שקורים בסיפור דור הזה זה שהם כבר לא כל כך שונים מהדורות האחרים. נגיד יש את העניין הזה שדור הזד מאוד מאוד צריכים שזה מעורבות, הם רוצים שישמעו את הדעה שלהם והתחשבו בה. אני אקח את ההחלטה בסוף כי אני המנהל, אבל אני רוצה שלפחות תשמע את דעתי. אה, זה כבר לא נכון רק לדור הזד, זה נכון גם לדור ה-Y ולדור ה-X. בעצם כל מי שנמצא היום בעולם העבודה רוצה שישמעו את דעתו הרבה יותר מלפני נגיד 20, 30 שנה, אבל כן יש כמה דברים סופר מעניינים שהם על דור הזד, ואני רוצה לספר כמה דברים שראיתי שם בספר ואני רואה את זה גם בשטח. כשא יהיה הבדלים בין האמריקאים לישראלים אני אגיד לכם, אבל כמה דברים שאני רואה אותם גם בשטח. אז הוא מסביר שם מאוד מאוד יפה את הסיפור של דור הזד של החברה הממש צעירים עם העניין הזה של ה עם האנלוגיה לפיטר פן. הוא בעצם אומר שפיטר פן יכול לעוף בלונדון, אתם יודעים, באנגליה ולפזר אבקת קסמים. מצד שני, פיטר פן רוצה לגדול בארץ שילדים לא רוצים לגדול בה. והרבה פעמים אני חושב שזה מתאר, אני חושב שזה מצייר בצורה מצוינת, הרבה מהדברים שאנחנו רואים על דור הזד. מצד אחד אנחנו יכולים לקרוא להם לפעמים ילדותיים או לא לוקחים את העבודה ברצינות, או מבחוץ לפחות זה נראה לנו ככה, למרות שזה לא הסיפור. מצד שני, הם יכולים לעשות הרבה יותר קסמים. אז אני רוצה לדבר על שתי נקודות קצת קיצוניות מאוד מאוד מעניינות שקראתי עליהם בספר הזה, וזה שני מקסימום של פרמטרים מאוד שונים. אז אני אתחיל דווקא מהשלילי. הפרמטר השלילי הוא רמות חרדה. רמות החרדה אצל החברה הצעירים היום הם מהגבוהות שאי פעם היו, כנראה הכי גבוהות שהיו כבר הרבה מאוד שנים. וזה קשור לסיפור ה-AI וההתפתחות הטכנולוגית שאומרת אני מתחיל עכשיו את החיים שלי בעולם העבודה, אני כבר עם שנה ניסיון, שנתיים ניסיון, חמש שנים ניסיון, זה בערך דור הזד, אולי שמונה שנים ניסיון אם התחלתי ממש צעיר. אני לא יודע אם אני אהיה רלוונטי בעוד שלוש, חמש שנים, כי כל היום חופרים לי שAI וAI וAI וAI ואולי זה יקח לי את העבודה. ואגב, אני כאליאור חושב שיכול להיות שהם צודקים, אנחנו לא יודעים. אבל רמות חרדה של האם אני אהיה רלוונטי בעבודה שלי, תמיד היו, פשוט התדירות שלהם הייתה מאוד נמוכה. אז אצל ההורים שלנו יכול להיות שפעם בחמש או ב-10 שנים או רק אם היה איזשהו שינוי גדול בתוך החברה שהם עבדו בה, אז עכשיו היה להם מין כזה חרדה של אוי, לא, רגע, מה זה זה מזיזים את הגבינה? מה זה יעשה לי? בעוד שהיום אנחנו נמצאים במקום כזה שאם אתם נכנסים ללינקדאין, יש כל שתי דקות מישהו שכותב על איזושהי אפליקציית AI חדשה, איזשהו מודל AI חדש שיכול לאיים על עוד כהנה וכהנה מסיבות שנעשות תחת משרות. ואכן אנחנו רואים שהחברה הג'וניורים שעכשיו יצאו מהאוניברסיטה ובטח חלק גם שלא היו באוניברסיטה, מאוד מאוד מאוד קשה להם למצוא עבודה הרבה יותר מאי פעם. היה לפני שבועיים שלושה מאמר, לדעתי דבילי בכותבת שלו, אבל בסדר. רייטינג, כולם רוצים קליקבייט, כולם רוצים שילחצו, גם אני אוהב שלוחצים על הכותרות באימיילים שלי. אז הכותרת באימייל הייתה הכותרת במאמר הייתה יותר קל להתקבל להרווארד מאשר להתקבל לעבודה, כי הרווארד אחוזי הכניסה הם 3% ולכל עבודה כרגע בארצות הברית מגישים משהו כמו בין, אני לא זוכר, 220, 250 משרות. זאת אומרת עוד הרבה פחות מ-1%, בערך שליש אחוז להתקבל, אז יותר קל להתקבל להרווארד. כמובן שזה בולשיט של קליקבייט, כי להרווארד מתקבל רק מי שבכלל חושב שהוא יכול להתקבל. להרווארד למועמדות להרווארד מתכוננים במשך שבועות וחודשים ארוכים כדי לעשות את זה. אין מה להשוות את זה לשלוח את הקורות חיים שלי שזה שני קליקים בימינו, זה קצת מוזיל את כל הסיפור, וזה אגב חלק מה מהעניין, כל ההוזלה הזאת של ה באיזה קלות אני יכול לשלוח קורות חיים. אבל אם אני אקח את התמצית האמיתית מתוך הסיפור הקליקבייטי הזה, היא עדיין מעניינת וזה שלג'וניורים יותר ויותר קשה להיכנס למקומות עבודה. זה נכון אגב גם בארץ, אני מכיר את זה בשטח, אני מכיר את זה מפדרים בסטארטאפים שאומרים לי אין אין מצב, החברה אצלנו עובדים עם קלוד קוד, החברה אצלנו עובדים עם עם קרסר, עם עם דברים אחרים. אני לא צריך עכשיו מתכנתים ג'וניורים, כי ה-AI עושה את זה הרבה יותר טוב, הוא לא כמו הסיניורים, אבל הוא כמו הג'וניורים. המעצבים אומרים יש לי 17 כלי AI שאני עובד איתם, אני לא צריך חברה ג'וניורים שיבואו, וככה גם במארקטינג ובעוד כהנה וכהנה מקומות. אז יש בעיה כרגע לג'וניורים להיכנס למקום עבודה. אז החרדה הזאת היא אפילו לא חרדה מומצאת. זה רמת חרדה שאשכרה מחוברת למציאות, באסה גדולה מאוד. אז אז זה פרמטר אחד. ועכשיו אני רוצה לדבר על הפרמטר החיובי, וזה למה עובדים מדור מדור זד הם עובדים מצוינים, לא כולם, אבל יש ביניהם. הידע שבנאדם היום בגיל 21, 2 3 4 5 מגיע איתו לעולם העבודה, הוא פי 10 או 100 או אינסוף לעומת מה שאני בין 47 הגעתי איתו לתוך עולם העבודה. אני אתן לכם דוגמה מעשית מתוך החיים שלי כי אני אוהב רגע לחשוב איפה זה מתבטא בתוך החיים עצמם ולא רק איזה תאוריה או מחקר שקראתי ב-HBR. כשאני היום עובד, יש לי איזשהו מוצר מגניב שאני עובד עליו, ואני ממיין לי קורא לזה סטארטאפ ומתישהו בטח בעוד חודש חודשיים אני אוכל לספר לכם על מה מדובר, אבל לא משנה, אני עובד עכשיו על איזשהו מוצר חדש שהוא אפשר לקרוא לו סטייל של סטארטאפ. כשאני עובד על המוצר הזה ואני מנסה לחשוב על השיווק, על הניהול מוצר, על הפיתוח, זאת אומרת של התכנות, על על המרקטינג של הדבר, על הסילס של הדבר, אני לא צריך לבוא עם ניסיון בכל המקומות האלה, כי אני הקשבתי ל-1000 או ל-3000 שעות של פודקאסטים ולאודיובוקס שלימדו אותי איך לעשות שיווק מכירות, ניהול מוצר וכולי וכולי וכולי. אז כמובן שאי אפשר להשוות ידע שאני בידיים שלי הלכתי ובניתי ועשיתי שזה ידע אמיתי, שאני מרגיש אותו גם בבטן לא רק בראש, לבין משהו ששמעתי בפודקאסט, אבל כן אפשר לומר שזה שאני שמעתי בפודקאסט איך עושים נגיד מכירות של מוצר, זה כן מתווה לי איזשהו דרך לעומת ליאור של סוף 2010 שפתחנו סטארטאפ ובקושי היו שניים וחצי פודקאסטים, בטח לא בעברית, על מה זה סטארטאפים, היו שניים וחצי ספרים על מה זה סטארטאפ, והיינו צריכים להמציא את הגלגל בעצמנו, למרות שהגלגל כבר הומצא בהרבה מאוד מקומות. הדרך היחידה לבוא עם ידע הייתה לשבת ולבקש מחפור לאנשים שילמדו אותנו בעצמם וישקיעו בנו את הזמן שלהם כדי ללמד אותנו מה לעשות. אז החברה היום, לא רק בסטארטאפים, בכל תחום, מגיעים לעולם העבודה לא רק עם התואר שהם עשו או לא עשו, אלא עם עוד הרבה מאוד ידע בפוטנציאל. אלה מהם שהם משקיענים, אה אה אה והם מגיעים לתוך עולם העבודה כבר הרבה יותר מיוודעים, הרבה יותר מבינים מה הם צריכים לדעת, הרבה יותר מבינים את השפה, הרבה יותר מבינים את תחום הידע שהם מכירים. הם גם הרבה יותר מחוברים לשטח. פעם התלונה הכי נפוצה על חברה שסיימו תואר, זה הם סיימו תואר ובתוך לא לימדו אותנו דברים שקשורים לשטח. היום, גם אם זה עדיין הסיפור עם האקדמיה, זה לא משנה, כי אם אני עכשיו הולך, מתקבל לאיזשהי עבודה בשיווק, ואני עכשיו אומר טוב, אני מתסמונת המתחזה, יהיה לי אימאלה, אני לא יודע מה זה, אפילו שעשיתי נגיד תואר בשיווק באיזה מכללה, ואני בא לעבוד בשיווק ובדרך בין פה לשם אני שומע 200 פרקים מפודקאסטים בעברית ובאנגלית על שיווק, כשאני מגיע למקום עבודה, אני יודע לפחות, אני אולי עוד לא יודע לעשות את זה בעצמי, אבל אני יודע במה מדובר. אני האונבורדינג הרבה יותר קצר. הזמן שבו אני אהיה מוכן להתחיל לעבוד הוא הרבה יותר קצר. והאג'נסי שלי בתור אה דור זד, וזה הדבר הנוסף שהוא דיבר עליו בספר, האג'נסי של החברה האלה, שוב, לא כולם, אבל הרבה מהם, הוא הרבה יותר גדול. אג'נסי זה ה היכולת שלי והרצון שלי אה אה לשלוט על הגורל שלי, כשמדובר בעולם העבודה, הרצון והיכולת שלי להזיז דברים, להבין איך להזיז אותם, להתחיל להזיז אותם וכולי וכולי. זה חברה שהם מספרים להם כבר מאז שהם בני 18, 17, הם לא הם רואים כל מיני טד טוקס על אנשים שיש להם שלוש עבודות. הם רואים הם שומעים כל מיני פודקאסטים על אנשים שכאילו בבוקר הולכים לעבודה ובערב עושים משהו אחר. הם הם מזמן כבר וויקס זה כאילו וויקס שזה וואי לעשות אתר בשני קליקים. זה משהו שהם כאילו מכירים כבר 10, 15 שנים, אז להרים אתר זה לא משהו שנראה להם מסובך. הרבה מהדברים שהיו נראים לנו, או אני מדבר רגע, יכול להיות שגם צעירים מקשיבים לנו, אבל מדבר רגע בתור הבני הדור X, לנו היו נראים מסובכים, מטורפים, צריך בשביל זה כאילו הגוורדיה של וואטאבר, להם הדברים האלה נראים יותר פשוטים ולכן המחסומים שלהם במוח להגיד אוקיי, את הפרויקט הזה אנחנו נצליח לעשות או בוא נלך על הדבר הזה, אפילו אם הוא נשמע חדש, המחסומים הרבה יותר קטנים. אז מגיעים לשוק העבודה עכשיו אנשים שהם יותר יזמיים, הם יותר, יש להם יותר, יש להם יותר פרואקטיביות, וזה חדשות מצוינות לשוק העבודה שרעב לאנשים האלה. אז יש לנו פה בעצם מתח מאוד מעניין בין שני דברים, אנחנו לא רוצים לזכור אותם בגלל שאת המשימות שהם עושים AI יכול לעשות. בחלק מהמשרות כמובן, אוקיי? צריך מישהו בשטח בתפעול או או בהרבה משרות אחרות אי אפשר לעשות את זה, אבל במקומות שבהם שיווק מכירות מכירות היום שAI יודע להתקשר עם הקול שלו, שיווק שיש לי כלי AI מצוינים, ניהול מוצר, פיתוח, עיצוב וכולי וכולי. אם במשרות האלה היום אני לא רוצה לקחת ג'וניורים, כי החברה שלי אומרים אנחנו לא צריכים להיות יותר 12 בצבע, בצוות. מספיק שיהיו שבעה בצוות ואת שאר הדברים אנחנו עושים עם AI. בצד השני מה שאנחנו מפסידים, זה חברה עם agency, חברה עם יזמות, חברה שביום הראשון בעבודה שלהם, שוב, אם הם מהמשקיענים, הם הם כבר הקשיבו ל-300 פרקים של פודקאסטים בתחום הידע, הם מבינים את השפה, לפעמים ברמה כמעט לא נעים להגיד שלנו. שוב, לא של הידע, אלא של ההבנה של תחום הידע. ובמובן הזה אנחנו מפסידים חברה מצוינים. אז זהו, זה הפופ הראשון. זה קצר, זה ספונטני, זה לא ברור, זה לא מסודר, זה לא מורגן. אני מקווה שזה היה מעניין ולא