יום אחד ירד קצת גשם. שאלתי את הבת שלי, שהייתה אז בת שש, אם היא רוצה שאסביר לה איך נוצר גשם. "בטח, אבא". אז הסברתי. (אני גם גבר, אז אני תמיד רוצה להסביר דברים, גם כשלא שואלים אותי)
ואיך שסגרתי את הפה, החצופה הזאת מסתובבת ואומרת: "OK Google, how do rain happen?"
וגוגל מספרת לה. כולל שתי פדיחות שאני עשיתי בהסבר.
אז למה הסמכות של המנהל כבר לא עובדת כמו פעם? כי היא נשענה על שני דברים: "אני משלם לך" ו"אני יודע יותר ממך". הראשון לא מספיק. והשני? תשאלו את הבת שלי. פער הדורות בעבודה הוא בעיקר הפער בין מי שגדל עם הסמכות הזאת, למי שגדל עם גוגל.
עידן בן אור שאל אותי בפודקאסט "איך הצלחת?" מה השתנה בעובדים של היום. הוא יליד 88 (כלומר Y, גם אם לא Y קלאסי). אני מדור ה-X. היה לנו על מה לדבר.
איך נראתה סמכות פעם?
פעם גבר היה גבר, ומנהל היה מנהל.
התחלתי לנהל בצבא. הייתי מהנדס בחיל הקשר (התקשוב, היום). כולם מהנדסים, כולם חמודים, לא קרביים. ועדיין, המנהל אומר משהו, וכולם עושים.
השתחררתי, התחלתי לעבוד. אותו דבר. המנהל אומר, כולם עושים. קל.
ואז הגיעו המילניאלס.
מה השתנה כשהגיעו המילניאלס?
המנהל אומר, והמילניאלס עושים פרצוף. "לא הבנתי למה עושים את זה. ואולי יש לי דרך אחרת להציע?"
פתאום חלק מהמשימות נהיו משא ומתן. לא כולן, אבל חלק.
וגם כשהם שמו פרצוף של "אוקיי, אני אעשה", בתוך הראש רצו שאלות. למה זה עוזר לי? זה יעזור לי בהמשך הקריירה? למה הוא נותן את זה דווקא לי? זו חשיבה הרבה יותר ביקורתית ממה שהייתה לנו, דור ה-X. אצלנו זה היה: הוא אמר, עושים, ממשיכים הלאה.
ואז מגיע דור ה-Z, ושם זה עוד יותר ככה.
למה "בא לי" מקפיץ מנהלים?
ומה עם "בא לי"? גם ילידי שנות השמונים, ברגע שהם נהיו בוסים, זה מקפיץ אותם. ואצל אמא שלי בבית? מה זה "בא לי"? אין דבר כזה.
למה "אני יודע יותר" כבר לא מספיק?
תחשבו על הרופא. כמעט אין היום מישהו שהולך לרופא בלי אבחון עצמי. התור בעוד שבוע? עד אז כבר שאלת את גוגל שלוש שאלות. אם אתה חפרן, הגעת לעמוד שלוש. אם לא, עצרת בתוצאה השנייה, שזה בדרך כלל האתר של כללית (הם ממש טובים ב-SEO).
הרופא למד שבע שנים. יש לו 20 שנות ניסיון. ואתה נכנס ואומר לו "הבנתי שיש לי דלקת ולא אלרגיה בעין".
מה עובר עליו באותו רגע? בדיוק מה שעובר עלינו כבוסים, כשמי שמולנו מזלזל בידע שלנו.
וזה לא רק הצעירים. לכולנו יש פחות כבוד לסמכות. בגלל גוגל, ובגלל עוד הרבה סיבות. העולם שאנחנו משחקים בו הלך למקום הרבה יותר אינדיבידואליסטי. "מה יוצא לי מזה?"
ועכשיו יש גם את ChatGPT. שלא רק יודע הכל, אלא גם מחרטט בביטחון כשהוא לא יודע.
ומה עם השעמום אחרי שנה?
אשתי מילניאלית. יש בינינו עשר שנים, ואני רואה את ההבדל באיך כל אחד מאיתנו תופס את המקום שלו בעבודה.
נגיד שהמשימה היא להפיק פודקאסט. מתחילים ב-40 מתוך 100.
בדור שלי, הייתי עובד שנה מאוד קשה. רק אחרי שנה הייתי מתחיל להבין איך עושים את זה כמו שצריך, ברמה שהבוס כבר לא צריך להסתכל. ואז הייתי אומר: "מצוין. עכשיו אני יכול להתחיל לעבוד".
בדור שלה? אותה שנה. הם הבינו בדיוק איך עושים את זה. ויום למחרת משעמם להם. "את זה כבר הבנתי. אפשר משהו חדש?"
אז מה נשאר למנהל?
לזכור שאין לו סמכות גדולה מדי. שהעובדים צריכים להבין מה יוצא להם מזה. ושאת "למה" כבר אי אפשר לדלג.
מתי בפעם האחרונה הסברת לצוות למה, ולא רק מה? ומה היה קורה אם מישהו היה בודק את ההסבר שלך בגוגל? (אני כבר יודע מה קורה.)
לארגונים: אם הפער בין הדורות מורגש אצלכם בכל ישיבת צוות, עבודה עם מנהלים בדיוק על זה נמצאת בעמוד פיתוח מנהלים לארגונים.
ולמי שמנהל צוות צעיר בפעם הראשונה: הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה כתוב בפרקים קצרים, כמו בלוג.
ואם בא לכם עוד שיחות על העולם החדש, כל פרקי "פופקורן" נמצאים ב-app.adaptation.work, יחד עם רילס ופרקי טעימה. חינם, נכנסים עם מייל.
הפרק המלא, בווידאו: איך הצלחת? עם עידן בן אור, פרק 55