דיברתי עם מישהו ב-IBM, בן 51. הוא סיפר שהגיעה אצלם הוראה מלמעלה: אסור לכתוב שורת קוד אחת בלי "בוב" ("בוב" זה ה-Claude שלהם). ובסוף החודש בודקים מי השתמש בהכי הרבה טוקנים, ולפי זה קובעים מי העובד המצטיין.
אז למה כל כך הרבה צוותים מרגישים שהם נכשלים עם AI? כי יש פער גדול בין מה שההנהלה מאמינה ש-AI יכול לעשות, לבין מה שהאנשים בשטח יודעים שהוא עושה בפועל. מבטיחים לכולם 10x. בשטח אנחנו בינתיים בסביבות 1.5x, אולי 2x.
הפער הזה לא נשאר בחדר ההנהלה. הוא נוחת על הצוותים כתחושה מעיקה של ציפיות שקשה לענות עליהן. ומדידה לפי טוקנים רק מעמיקה אותו, כי היא סופרת כמה השתמשת ולא מה יצא מזה.
כשהתארחתי בפודקאסט Product Builder של אייל דוד, הוא שאל מה אני שומע בחברות שאני מרצה בהן. זה הדבר הראשון שעלה לי. אני נורא צוחק שהלקוחות שלי הם תמיד "מאפל וגוגל ועד שירות בתי הסוהר" (זו הדוגמה שלי לשני הקצוות של הספקטרום). ואיכשהו, כולם מרגישים את אותו בלבול.
מאיפה מגיע הפער בין 10x ל-1.5x?
המנכ"לים והסמנכ"ליות קרובים יותר לפוסטים בלינקדאין. ושם ההבטחה ענקית. מה שקורה בפועל הוא בערך עשירית ממנה.
המנכ"ל הסטנדרטי (אני לא מדבר על צוקרברג, שחזר לתכנת) לא מתכנת. אין לו מושג איך זה נראה מבפנים. הוא קורא בעיתון, קורא בגלובס, ואז שואל:
"חבר'ה, איפה הטוקנים שלי?"
וכשמישהו בא ואומר לו שצריך עוד בן אדם בצוות, התשובה היא "לא מגייסים יותר, תעשו את זה עם טוקנים". זה לא נכון בכל מקום. אבל בהרבה מקומות זה בדיוק מה שקורה.
בהייטק יש לזה עוד שכבה: תוכנה היא דבר זול לייצר. בחברות גדולות ומסורתיות (קוקה קולה, תנובה) הסיפור אחר, וזה הרבה יותר תלוי בהחלטה של המנכ"ל וההנהלה.
למה לספור טוקנים זה חזרה למהפכה התעשייתית?
כי זה בדיוק מה שמדדו אז: תפוקה. כמה מכונות עבדו. לא כמה זה היה יעיל.
אייל העלה בשיחה נקודה טובה. כולנו יודעים שתכנון עובד יותר טוב. סיניור יושב שעה, מתכנן, ואז עובד 30 שעות. ג'וניור רץ ישר לעבודה, ועובד 60 שעות כי לא תכנן. אז איך יכול להיות שסופרים טוקנים?
התשובה שלי: בסוף זה עסק, וזה ROI. וגם - כל הטוקנים האלה עולים כסף. אף אחד לא מדבר על זה. כרגע זה מסובסד, ואני חושב שבקרוב זה יעלה הרבה יותר.
ויש גם צד שני. השוק יודע לתקן את עצמו. ראינו את זה עם מפתחים בהודו ואחר כך באוקראינה: ברגע שכולם רצו רק מתכנתים מאוקראינה, כי הם יותר אמינים, האוקראינים העלו מחירים. כשהאימוץ גדול מספיק, זה מתקן את עצמו.
מה זה עושה לאנשים בצוות?
בשיחות שאני שומע סביבי יש הרבה "נשבר לי". מצפים שאעשה הכל יותר מהר. בינתיים יש מלא סלופ, מלא טוקנים שנשפכים לכל עבר, ותכלס? הדברים זזים יותר מהר. אבל לא הרבה יותר מהר.
יש גם הרבה דיבור על איבוד זהות. "אני כבר לא מתכנת, אז מי אני?"
הבחור מ-IBM הוא דוגמה טובה. בגיל הזה, רוב האנשים בהייטק אומרים לעצמם "די, אני יכול לנוח". ופתאום הם בצרות - כי הם איבדו את הסבלנות ללמוד משהו חדש, והם מרגישים חלודים.
ויש עייפות מסוג אחר. חבר שלי, ראש צוות ומפתח, סיפר שדוחפים אותם להשתמש ב-AI בעבודה. ואז הוא מגיע הביתה, רואה נטפליקס, ולא רוצה גם שם עוד "מעבר". זה הוריד לו את המוטיבציה. את הכיף של לפתור בעיה מסובכת.
מה ההנהלה לא רואה? שהעובדים שלה הפכו למנהלים
יש פרק בקורס שלי, ניהול בעידן ה-AI, שמדבר בדיוק על זה. ה-AI הוא העובד. ואני, העובד, הפכתי למנהל שלו.
וזה אומר שאני צריך לדעת להאציל (Delegation), להעריך עבודה, ובעצם את כל היכולות שפעם היו שייכות לראשי צוותים.
ופה יש שתי בעיות:
א' - לרוב העובדים אין את היכולות האלה.
ב' - הם לא נרשמו לזה. הם לא באו לעבודה כדי להיות מנהלים.
אז מה בדיוק מודדת ספירת טוקנים, כשמי שמפעיל אותם עוד לא למד לנהל את מי שעושה בשבילו את העבודה? מי אמור ללמד אותו את זה? ומי בכלל שאל אותו אם הוא רוצה?
האם הפער הזה ייסגר?
אני לא יודע. יש פוטנציאל שבעוד חצי שנה Claude יעבוד מספיק טוב כדי שמישהו יוכל, בלב שלם, לפטר הרבה עובדים. אבל אז מי יעצור אותו מלטעות?
ימים יגידו. בינתיים, הצוותים שלכם כבר מנהלים את ה-AI. השאלה היא אם מישהו לימד אותם איך.
לארגונים: אם אתם ב-HR או בפיתוח מנהלים ומרגישים את הפער הזה אצלכם, ריכזתי את הקורסים והתוכניות לארגונים בעמוד פיתוח מנהלים לארגונים. הקורס ניהול בעידן ה-AI הוא אחד מהם.
ולעצמכם: רוצים להתחיל מהאוזניים? כל פרקי "פופקורן", רילס ופרקי טעימה חינמיים נמצאים בפלטפורמה החינמית app.adaptation.work. נרשמים רק עם מייל.
הפרק המלא, כולל תמלול: Product Builder עם אייל דוד