קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 319·20 בנובמבר 2023·77 דק׳

האם נוכל לצאת מהמשבר? | מה אפשר לעשות אחרת? | מה ישראל צריכה ללמוד לעשות?| פופקורן 319

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:16:44

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

ד״ר אייל דורון הוא חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, מומחה לאסטרטגיה יצירתית ולניהול בעולם של חוסר ודאות, ומחבר הספר ״יש ממי ללמוד״. הפרק הוקלט בתחילת המלחמה ב-2023, ובמקום לדבר על הספר בלבד דיברנו על מה אפשר לחשוב ולעשות אחרת בתקופה כזאת. דיברנו על אופטימיות, על הפחד לשכוח את תחושת הביחד, על מטרות גדולות ועל מה שאפשר ללמוד משמונת המורים של הספר.

בפרק הזה

  • אופטימיות היא לדברי אייל מידבקת, ולכן כדאי לשים לב במי אנחנו מוקפים, והוא מדבר על ״הפתעה עצמית״, כלומר להגיע לרעיונות שלא חשבנו שנגיע אליהם
  • הפחד לשכוח: אייל מציע פרויקט ״גרסת הדור הצעיר״, שבו תלמידים לוקחים הנחת יסוד ומציעים לה חלופה, וקורא לראות בזיכרון בנייה קדימה ולא רק הנצחה
  • ג'סינדה ארדן מלמדת בספר, לדבריו, שמי שיש לו מטרה קטנה עסוק בעצמו, ומי שיש לו מטרה גדולה חייב לצאת מעצמו, והוא מדבר על ״אזורי אפס ציניות״
  • הוא טוען שבוז בין צדדים הורס יחסים, ושבמשבר צריך משהו שאפשר לשאת אליו עיניים: סיפור גדול מהחיים, ובו בזמן גם עבודה על הפרטים הקטנים
  • אופרה ווינפרי ומיסטר ביסט, בקריאה שלו: לא להתעסק במה היה קורה אילו ולהפוך את העבר לכוח, ולחפש את הז׳אנר שלך ולהמציא מגרש חדש במקום לשחק במגרש שבו תמיד מפסידים

על הפרק

ד״ר אייל דורון, ושמונת המורים מספרו האחרון ״יש ממי ללמוד״, הגיעו לעשות סיעור מוחות בפופקורן. השאלה על הפרק היתה - ״מה ישראל יכולה לעשות אחרת, לחשוב אחרת, ולהתנהג אחרת - כדי לצאת מהמשבר ולהתפתח?״. היו להם לא מעט רעיונות יצירתיים ומעוררי מחשבה.

ד"ר אייל דורון הוא חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, מומחה לאסטרטגיה יצירתית ולניהול בעולם חסר ודאות. הוא מוביל תהליכים של חשיבה יצירתית בקרב חברות ומנהלים בארץ ובעולם.
אייל עומד בראש הקורס "Creativity in Action" בבית-הספר להכשרת מנהלים באוניברסיטת רייכמן. מחבר רב-המכר "להמציא מחדש: הורות וחינוך המאה ה-21", ״החיים בלונה פארק״ ולאחרונה פרסם את ״יש ממי ללמוד״.

ציטוטים מהפרק

כל המפעל היומיומי, גם שלי וגם של אחרים, הוא מתוך החשש הזה שנעז לשכוח.

האורח.ת ·

ג'סינדה אומרת שמי שיש לו מטרה קטנה, הוא לא צנוע, הוא הפוך, הוא מתעסק בעצמו.

האורח.ת ·

ולפעמים להחזיק שאלה זה כוח.

האורח.ת ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה אייל דורון מציע כדי שלא נשכח את תחושת הביחד?
ד״ר אייל דורון מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהוא חושש שהזיכרון שלנו מתקצר ושנשכח את תחושת הביחד שהתעוררה. הוא מציע להתייחס לזיכרון כבנייה קדימה ולא רק כהנצחה סטטית. אחת מההצעות שלו היא ״גרסת הדור הצעיר״: תלמידי תיכון יעבדו בקבוצות, יקחו הנחת יסוד של מדינת ישראל וינסו לחתור תחתיה ולהציע ראייה חדשה, ואף יובילו כתיבה של אמנה חברתית חדשה.
מה ההבדל בין מטרה קטנה למטרה גדולה לפי אייל דורון?
אייל דורון מספר על ג'סינדה ארדן, אחת מהדמויות בספרו, ועל הפרדוקס שבין צניעות לבין מטרות גדולות. לדבריו מי שיש לו מטרה קטנה עסוק בעצמו, ומיכל הדלק שלו מוגבל. מי שיש לו מטרה גדולה חייב לצאת מעצמו, כי אין מישהו אחר שיקום במקומו. הוא ממליץ למצוא אזורי אפס ציניות בחיים ובעבודה.
למה לדברי אייל דורון חשוב להיזהר מבוז?
אייל דורון מזכיר את ג'ון גוטמן, שבמחקריו על זוגות מצא שהבוז הוא הרגש שמנבא פירוק. לדבריו גם בחברה, כשהגיעו לבוז בין הרבה צדדים, כבר אין עם מי להיאבק, בניגוד לכעס. הוא מבקש להימנע מהשטחה של הסיבות ולא להאשים צד אחד בלבד, ומציע לחזור לערכים משותפים, אמון ושיתוף מידע.
מה אפשר ללמוד ממיסטר ביסט, לפי אייל דורון?
אייל דורון מספר שמיסטר ביסט אומר שצריך לחשוב על רעיון שלושת אלפים פעם לפני שמעלים תוכן, ושהוא חיפש שנים את הז'אנר שלו עד שמצא אותו. אייל משליך זאת על הסברה ומיתוג: לדבריו אם משחקים במגרש שאחרים הגדירו אפשר רק למזער נזקים, ולכן צריך להמציא מגרש חדש. הוא מוסיף שאין למדינה את התירוץ שיש ליוצרים בתחילת דרכם, כי יש לה הרבה צופים ואפשר לבדוק ולשפר מהר.
מה זו אשליית השליטה ואיך מתמודדים איתה?
אייל דורון אומר שבשנים האחרונות היתה לנו אשליית שליטה, כאילו הצד השני יפעל בהתאם למה שאנחנו עושים. אחרי שהיא התנפצה, הוא מציע להתחיל מאפס ולהתמסר לאי-ידיעה: אם אין לי דעה ופרשנות, יש לי אחדות. הוא מוסיף שלהחזיק שאלה פתוחה זה כוח, כי אנשים יצירתיים מחזיקים את השאלה זמן רב ולא ממהרים לפתרון.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
ג'סינדה ארדן · מיסטר ביסט · אופרה ווינפרי · ג'ון גוטמן · ריד הופמן · ג'וני אייב · סטיב ג'ובס · ויקטור פרנקל
חברות וארגונים
אפל · לינקדאין · נטפליקס · אוניברסיטת רייכמן
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, כאן ליאור פרנקל, אנחנו בעוד פרק של פופקורן, הפודקאסט שבדרך כלל מדבר על הסתגלות, אנחנו בתקופה שדורשת הסתגלות יותר מהירה ויותר אקוטית ויותר קריטית, בהרבה מובנים גם כאלה שהיינו מעדיפים לחכות איתם קצת והתנפלו עלינו מבלי שאנחנו רוצים. רק נגיד לפני שמתחילים, שאנחנו מאוד ליבנו עם משפחות החטופים והחיילים והמילואימניקים והנעדרים, ומי שכבר נפרד מאהובים שלו, ונקווה שכולם יחזרו וישובו, וכמה שאפשר נהיה במקום יותר טוב. נדבר על זה עוד מעט גם קצת יותר בפירוט. אנחנו פה היום עם דוקטור אייל דורון. לפני חודש וקצת קבענו להיפגש פה ולהקליט. תכננתי שנדבר על הספר המעולה והחדש שלו, יש ממי ללמוד. שמונה שיעורים משנה חיים, מאנשים מרתקים שחיים בינינו.

אבל מאז התהפכו עלינו הרבה דברים. כל כך הרבה דברים קרו, אני מרגיש כאילו עברה שנה בחודש הזה. אז אנחנו ננצל את ההזדמנות שלנו לדבר ולשמוע, אני גם ארצה לשמוע איך אייל מנתח את המצב, מה הוא חושב שאפשר אולי לעשות אחרת, או איך לחשוב אחרת, או לראות אחרת, בזכות הנקודת מבט הייחודית שלו והחשיבה היצירתית שלו. אני כן אציג ברגע, אם מישהו במקרה לא מכיר, דוקטור אייל דורון הוא חוקר ומפתח חשיבה יצירתית. הוא מומחה לאסטרטגיה יצירתית ולניהול בעולם חוסר ודאות, שזה מה שאנחנו חיים בו. הוא מוביל תהליכים של חשיבה יצירתית בחברות ומנהלים בארץ ובעולם. הוא בראש הקורס Creative in Action בבית הספר להכשרת מנהלים באוניברסיטת רייכמן. מחבר אב המכר להמציא מחדש, שירות וחינוך המאה ה-21 והחיים בלונה פארק, וכאמור, האחרון יש ממי ללמוד, ואני בטוח שזה לא האחרון בעצם, זה האחרון כרגע. אנחנו ניתן למוזיקה שתי שניות רק כדי להתאפס,

ונתחיל בעוד שנייה. אייל, תגיד, אתה אופטימי? כן. מטבעי? אני ראיתי אותך באיזה וידאו בפייסבוק לפני כמה, אם אתה נראה אופטימי, אני לא... כן, אני אופטימי מטבעי, ולמרות הכל, אני אופטימי גם עכשיו. איך אתה עושה את זה? כי אתה יודע, שמעתי לא מזמן, נדמה לי שזה היה פרופסור מולי לעד, המומחה לפסיכוטראומה, באחת ההרצאות שלו מאז המלחמה, והוא אמר שם, תקווה זה משהו שכל אחד יכול לתת, אופטימיות, אל תצפו מכולם להיות אופטימיות, אופטימיות זה יותר אופי. טוב, אופטימיות, אתה יודע, אתה מכיר את המחקרים, זה דבר מאוד מידבק. בכלל, בימים אלה, בכלל בימים כתיקונם, ובמיוחד עכשיו, שימו לב במי אתם מוקפים, ואופטימיות זה מה שיש אנשים שהם סופר-ספרדר של אופטימיות, ולפי מחקרים,

לא רק שאופטימיים מדביקים אותך באופטימיות ופסימיים בפסימיות, אופטימיים שמדביקים אותך במיוחד לטובה, זה כאלה שקרה להם לאחרונה מאורע טוב בחיים, והם הפכו להיות אופטימיים. זה מה שנקרא סופר-ספרדר. אז תסתכל... שהם עברו היפוך. תסתכל ימינה ושמאלה על אנשים שקרה להם משהו טוב כזה, הם בתקופה טובה, ותקבע איתם לקפה, ככה תצטופף איתם, זה יעזור. אני לא אופטימי מנותק מאיזושהי תפיסה ריאליסטית, אני פשוט חושב שא', א' מטבע הדברים ומה שאני עוסק בו, אני מאוד מאמין בכל חדר שאני נכנס אליו, וזה יכול להיות תלמידים ומורים ומחנכים, ואתה יודע, אתה גם נכנס לחדרים כאלה, אז אני מאוד מאמין ביכולת של מי שנמצא בחדר לעשות הפתעה עצמית, כמובן עם המון עבודה קשה ולמתוח את הגולות. מה זה הפתעה עצמית? הפתעה עצמית זה לחשוב על רעיונות שחשבת שלא תגיע אליהם, להגיע לרמה של דיוק או צלילות או היפוך מחשבתי שלא חשבת שתצליח לבקר בהם,

המון עבודה קשה, זה לא בא ברגע, אבל אני ממש, זאת אומרת, אם אתה מפסיק להאמין בזה, אתה לא יכול לעשות שום דבר שקשור להיות פסיליטטור של אנשים באשר הם. ולגבי המצב, אני חושב שיש דברים מאוד עצובים, מאוד מעיקים, מאוד מתסכלים, אבל יש כל כך הרבה גילויים אחרים שאני חושב שהם גוברים עליהם. ואני חושב שהגילויים החיוביים או האפטימיים שמסמנים את העתיד ורומזים לנו על אפשרויות של עתיד טוב יותר, הם גוברים. גילויי ערבות הדדית, תלות הדדית, היכולת לגלות אולי אחד את השני, כי העזנו לשכוח. הקרבה, תפיסה בכלל של ביחד שהייתה כל כך שטחית. אנחנו לא ביחד, אנחנו כן ביחד. מה זה ביחד? כן, לא היה מבחן. ביחד זה ברית לחיים ולמוות, זה ביחד. כל השאר זה שטויות, ועכשיו אתה... אני אומר לעצמי, כל הזמן שאם מישהו יעז אחרי המלחמה עוד פעם לזלזל ולבוז למישהו שלא חושב כמוהו,

הוא פשוט פוגע בכבוד של מי שהקריב את עצמו, או סיכן את עצמו, או מסכן את עצמו עכשיו בשביל הביחד שלנו. זה פשוט צוואה שאסור לנו לשכוח אותה. ואנחנו כל כך מהר העזנו לשכוח אותה. מה זאת אומרת? רגע, לזלזל ולבוז למי שלא חושב כמוך. למי שלא חושב כמוך מבחינה פוליטית, מבחינת אמונה, מבחינת תראה מה זה ביחד. זה הכי ביחד שיכול להיות. איזה תפיסה נוקשה הייתה לנו לביחד. שאם מישהו לא חושב כמוני ולא נראה כמוני ולא מתפלל לאותם דברים ולא מאמין באותם דברים, הוא לא ביחד איתי. והנה, אנחנו עכשיו נאבקים על הסיפור. המלחמה על הבית היא לא רק מלחמה פיזית, היא מלחמה רוחנית, היא מלחמה סיפורית, היא מלחמה נרטיבית, ואנחנו, יש לנו איזה אינסטינקט הישרדותי שאנחנו מבינים שאנחנו לא צריכים רק להילחם, אנחנו גם צריכים להילחם על מטרה משותפת, וזה מפיח בי הרבה מאוד אופטימיות, כי גם יש התגייסות וגם יש הבנה כן. שבלי זה לא נוכל, לאורך זמן בוודאי, וזה קורה.

אתה יודע, יש דוקטור עודד מבורך, כתב ספר יפהפה, שנקרא מלחמת הקולות היריבים. והוא מתעסק בחרדות, הוא מטפל, אני מכיר אותו אישית, והספר שלו זה על איך אנחנו כל הזמן, יש בתוכנו קולות יריבים, שהם בקונפליקטים, ואנחנו צריכים להבין למה זה לא רק בסדר, אלא איך למנף את זה. ופתאום אתה מדבר על זה, ואני מבין, עם עצמנו, הרי אנחנו כל היום עם קולות יריבים. אנחנו רוצים לעשות את זה, אבל גם לא רוצים. אנחנו רוצים להתנהג ככה, אבל גם לא רוצים, ואנחנו קמים יום אחד ככה, יום אחד אחר. ואיך שאנחנו מצליחים לסלוח לעצמנו ולקום בבוקר ולהתנהל, אבל עם אחרים, כאילו, אם אני שומע את מה שאתה אומר... כי יש, כן. כי יש זרות מאוד גדולה בחברה הישראלית, ובשש אחרי המלחמה, או שלא נרצה לקרוא לזה, אתה יודע שאני מתעסק לא מעט בסיפור של חינוך.

אנחנו בעצם מגדלים את הילדים, את עצמם גם ככה. אנחנו גדלנו בזרות מוחלטת מהאחר. אין לנו שום פגישה איתו. אנחנו פוגשים אותו או בצבא או בכלל לא, ואנחנו, מה שנקרא, מטיחים אותנו אחד על השני. כשאתה אומר אחר אתה מתכוון כל אחר, לא רק ערבי, יהודי, דתי, חילדי. לא, לא, הפוך, בתוך החברה הישראלית. יש אחרים, החירות מאוד מאוד גדולה. אתה גדל באותו צבע, באותו רחוב, קורא את אותו עיתון, נמצא באותה תנועה, אתה לא יוצא מהרחוב שלך, ליטרלי, מנטלית, כל השנים. וזה אולי אחד החטאים הכי גדולים של הסיפור הזה, כי אם יש משהו שמערכת החינוך עוד מצדיקה את קיומה בו, זה הדבר הזה של לערבב שכבות, מגזרים, גילאים וכולי, אם בכלל לא צריך לסגור את הכול. אז ואתה רואה שהזרות הזאת, היא צריכה איזשהו מצב קיצון, כמעט מטורלל, הוא מאוד מאוד מאוד מאוד קיצוני, כדי שיהיה איזה סיפור כזה שאתה מטיך את האנשים ביחד. זה פשוט לא יכול לעבוד לאורך זמן.

אני אופטימי כי אני מאמין בסופו של דבר בזה שאנחנו לא ניתן לזה לקרות עוד פעם. וגם, כפי שאתה יודע, המשבר זה או לפה או לפה, זה או למטה, אחורה, להידרדר ולשקוע, או קדימה הכי חזק שיש. וכמו שיש אנשים שיש להם מעשה גבורה, כולנו צריכים להיות קצת גיבורים. אין לנו שום יכולת אחרת לא להיות אופטימיים, לא לתמוך, לא לעזור, לא לנסות לעשות את מעשה הגבורה היומיומית שלנו. ושכל זה יהיה שווה משהו. הוא יהיה שווה משהו לא רק אם יהיו 30 או יותר או פחות מנהרות של היצורים האלה, אלא הוא יהיה שווה משהו אם יש פה איזה ביחד. כן. אתה יודע, אתה בטח עם הספר האחרון, בלי קשר, אתה איש העולם החדש, זאת אומרת, במובן שאתה מעודכן, מכיר את הציידגייסט, תמיד הכי עדכני, הכי אחרון, הכי מחודש. אחד הדברים הלא טובים שיש לי להגיד על העולם החדש, וזה לא מגובה דאטה, זה ממוחי ההזוי שהמציא את זה לעצמו,

אז אתה גם יכול לערער על מה שאני אומר, זה שהזיכרון שלנו מתקצר. גם לטובה וגם לרעה, באיזה מובנים רואים את זה לטובה? משברים כלכליים, שפעם היו נמשכים, אני מתכוון אפילו, עזוב את ה... האם הכלכלה תיקנה את עצמה ומישהו הדפיס שטרות, לא על זה אני מדבר, אלא על המורל, על הבורסה, שזה איפה שהמורל משחק, הם מתקצרים. פעם מה שהיה לוקח 20 שנה, היום בארבע שנים אנחנו כבר רואים את זה, ובסושיאל, וכל הצפה של המידע, הזיכרון שלנו נורא מתקצר. ואתה מדבר על זה שאולי נצליח ל-never again ונצליח זה, ואני אומר, אני נורא, זאת אומרת, למה, אני רוצה רגע להציג את הלא אופטימי, אני נורא מפחד שאנחנו מטומטמים ואנחנו נשכח את הביחד הזה שקורה לנו עכשיו בעוד שלוש שנים. אני חושב שאתה מאוד צודק בהמון דברים שאמרת, קודם כל האדם הוא יצור חולה שכחה, כרונית, זה גם מה שמאפשר לו עיקרון ההרגלה, מה שאפשר לו לשרוד, לטוב ולרע. כי אתה קם בבוקר ואתה שוכח שזה ייגמר במבוי סתום, בכלל, אתה יודע, בעיקרון צריך לשכוח בשביל לחיות, כן? בוא נתחיל מזה. כן, בוא נתחיל מזה. שנמות. לא, כן, כן, צריך, אתה יודע, אנחנו,

תמיד אומרים, איך אפשר לשאוב תקווה במצבים של חוסר ודאות? אח שלי, אתה קם בבוקר, אתה במצב של חוסר ודאות ושואב תקווה, אתה הולך לקפה, אתה קונה מותגים, אתה מחפש מימוש עצמי, אתה כל הזמן חי את זה. אתה גם צודק ביתר סט, ואתה גם מתעסק בדברים האלה הרבה, שהכול זז על ספידים אינסופיים עכשיו, וגם הזיכרון וגם השכחה, נכון, אנחנו כמו המסלול הזה בחדר כושר שמגבירים את המהירות, ואז אתה אומר, רגע, עוד מת, עוד מתו לי ננוח, ואז הוא אומר, לא, זה עוד יותר מתגבר, ואתה ממש כמו מטוס כזה שטס וצריך לתדלק תוך כדי טיסה, וזה משהו שאנחנו לא מורגלים, הוא נראה לנו מטורלל, ואתה כל הזמן מחכה, אתה יודע, זה כמו בים, נגיד יבשה יבשה, ואומרים לך, לא, עוד ים, עוד ים, עוד ים. ואנחנו כולנו מנסים להבין את האירוע הזה. ולכן, אתה יודע, כמו שאתה מדבר עם אנשים ומדבר עם עצמך, אני מדבר איתך ומדבר עם עצמי ומדבר עם אנשים. אני מנסה להילחם כבר עכשיו בשכחה הזאת. כבר עכשיו אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול בשביל שלא נעיש לשכוח את הדבר הזה. זאת אומרת, אני...

לי יש, אתה יודע, כל אחד עם השליחות שלו. אני בא מבית מאוד מסוכסך פוליטית, אני נכנס ויוצא ב... מסוכסך פנימית הכוונה? מסוכסך פוליטית, ימין, שמאל, כל המפלגות על השולחן. יש חיים, יש מתים, תלוי איזה קולות, אפרופו דיברת על קולות, איזה קולות מדברים איתי, אני רגשית בכל מיני מקומות. ואני מנסה באמת, באמת, באמת לדבר עם כל מיני אנשים מכל מיני כיוונים, בשביל שלא נשכח. ולכן פתחתי בזה, ולא כי אני מקל ראש בזה, אני חושב שרוב הסיכויים שאנחנו עלולים לשכוח, ולכן אסור לנו לשכוח. ועכשיו אנחנו צריכים לדבר על זה שזה לא מלחמה קיומית במובן הפיזי, זה מלחמה קיומית במובן הזה בדיוק. ופה צריך, אני עכשיו מנסה לעזור שהדור הצעיר, שהשנה הזאת כביכול במרכאות כפולות, הלכה לו. זאת תהיה השנה כמובן הכי מכוננת ומשמעותית.

אני רוצה, אם הייתה עזור לי, אני רוצה להקים עכשיו מרחב כזה דיגיטלי שנקרא גרסת הדור הצעיר, ולהציע שכל תלמיד י', יא', יו', בטח, אפשר גם יותר צעירים, יעשה בקבוצה עבודת גמר, כמו שקוראים לה, ייקח איזה הנחת יסוד של מדינת ישראל, והמטרה זה להפר אותה, לחתור תחתיה ולהציע ראייה חדשה. ונקרא לזה גרסת הדור הצעיר. אני עכשיו מנבל... מה זה, איזה הנחות יסוד? למשל הגיאוגרפיה של הסכסוך, המתמטיקה של וואטאבר, כל דבר, תיקח תחום דעת ותיקח את מה שקורה מבחינה רשות מקומית, מבחינת סכסוך, מבחינת... למשל, היה לי עוד... אני עכשיו מלווה בצורה כזאת או אחרת בעוטף, אז הצעתי להם שדווקא הדור הצעיר הזה, שעבר את הטלטלה הזאת, יהיה זה שיוביל את כתיבת האמנה החברתית החדשה, שיפגשו את כל המגזרים בישראל, אף אחד לא יגיד להם לא, ומתוך המקום שהם עברו, ינסו להבין מה זה אמון,

על מה אנחנו מסכימים, וזה בדיוק חוזר למה שאתה אומר. כל המפעל היומיומי, גם שלי וגם של אחרים, הוא מתוך החשש הזה שנעז לשכוח. כן. חד משמעית, אבל אנחנו צריכים... אבל גם מה שאני אוהב, מה שאתה מציע, זה אתה גם אומר, אני גם אתייחס אחרת למילה לזכור. כי פעם, מה זה אומר לזכור? נכון. אנחנו נעשה עכשיו מוזיאון העוטף, ונשים שם תמונות, ויהיה אור קולי, ויהיו מדריכים שייסעו לעוטף, ויראו לכולם, פה זה קרה, וזה קרה, וזה קרה. ואתה אומר, בהינתן השכחה שאנחנו הולכת וגוברת, אנחנו צריכים להתייחס אחרת למילה מה זה לזכור. זאת אומרת, אתה מציע הצעות מאוד יישומיות לאיך נוכל לזכור את זה. מאוד יפה, אני חושב שלזכור זה כמו שגרה, זה מושגים סטטיים. אבל האמת ששגרה אמיתית, יש שגרה סטטית, ואז היא בעצם מורטת עצבים ומשעממת. אבל יש שגרה מלאה, שהיא בעצם מאבק, נכון? אני נאבק במשהו. נגיד, אני החלטתי אתמול שאני רוצה לעשות משהו ולהגשים איזה חלום, ולהיות יותר הזה.

אז אני קם בבוקר, ואני לא קם לשגרת אמון, אני קם למאבק. נכון? אני קם למאבק בשם מה שהחלטתי אתמול, מקווה שהייתי ברגע של צלילות דעת, ועכשיו אני יוצא למאבק. אז המאבק שלי הוא מאבק דינמי של מלחמה, של קונפליקט. כן. אז אותו דבר אתה אומר על הזיכרון. זיכרון הוא לא מושג סטטי, הוא לא ללכת אחורה, הוא לבנות קדימה, וגם פה זה או-או. או שאני אבנה קדימה על היסודות של מה שהבנתי ואני אמשיך להתפתח עם זה, או שאני פשוט אשכח, וזה, אני חושב, הבחנה מאוד אחרונה. כן. אתה יודע, בספר שלך, שכאילו התכוונו בסוף לא לדבר עליו, אבל אני כן חושב שהוא מתחבר מאוד, יש כמה וכמה, אתה קורא לזה, אנשים ללמוד מהם. חלקם מנהיגים, חלקם אינפלואנס, ביוטיוב, שזה סוג אחר של הנהגה, או בטלוויזיה, ואחרים.

והם מאוד מאוד מאוד, נקרא לזה, מערביים. הם כולם מבינים משהו, בין אם במודע ובין אם אינטואיטיבית, הם מבינים על מה זה להנהיג בימינו. בין אם כי הם החליטו על זה, ובין אם כי הם פשוט הבינו את ה... הם הבינו את מה שקורה, את ה-sidegeist, הם הבינו את זה ומתוך זה הם פועלים בצורה מאוד מאוד ייחודית, מאוד מאוד מיוחדת. ורציתי לשאול, כשאתה רואה את המנהיגים שלנו מתמודדים עם המשבר, או אפילו את החדשות, בערוץ 12-13, לא יודע אם אתה רואה 14, אבל כנראה שמרחוק זה לא כזה שונה, זה די אותו סטייל של אולפן, כמה גברים וקצת נשים, וזה, מה זה גורם לך לחשוב? אז קודם כל, רק נגיד, בסדר, נדבר רגע על הדמויות בספר ועל מה שקורה פה. אז ביש ממי ללמוד לקחתי בסוף שמונה מורות ומורים.

זה ג'וני אייבה מהצבע הראשי של אפל, וכמו שאמרת, מיסטר ביסט, היוטיובר הכי מצליח בעולם, אבל גם ג'סינה ארדן, זאת שהייתה ראש ממשלת ניו זילנד, אגב, לא האי מפינלנד, שהיא שיכורה, תמיד מבלבלים, לא שיש לי משהו נגד, אבל זה הא זאת מניו זילנד. עם הסגר והטבח במסגד וכולי, לקחתי את ריד הופמן מלינקדאין, וכל מיני, שילובים של כל מיני אנשים. עכשיו, קודם כל, נקודה מעניינת מה שאמרת על מערב ומזרח. אז היו לי גם כאלה מהמזרח, ואז שמתי לב, בגלל ששלוש שנים אני כזה קפדן אובססיבי, אז דיברתי עם מורות ומורים שלהם, ומנהלים שלהם, ואוטוביוגרפים שלהם, וזה וזה, ואז ראיתי שבאנשים, נגיד, בסין שבחרתי וכאלה, אני לא יודע אם המידע הוא נכון או לא. ואז אמרתי, רגע, רק שנייה אחת, אני לא איזה עכשיו הוא מרגיש לך, בסוף הרי כל, רק נסביר ששלוש שנים אני רואה אותם, קורא אותם, מדבר עם כל מי שאני יכול. דיברתי עם האפידמיולוג הראשי שלקח עם ג'סינה ארדן את ההחלטה על הסגר בניו זילנד, ואז דיברתי עם החוקר הזה, ואז עם המאורים,

כמיעוט מאורי, אז אם נציג הקהילה המאורית, לראות אם הוא באמת חושב עליה, מה שאומרים עליה. וכולי, עכשיו, זה לא איזה מין תחקיר 60 מינוץ, אבל זה כן תחקיר שאתה רוצה לדעת שאתה רוצה, ואז זה היה רב הנסתר על הגלוי לפעמים. כן, היו לי אנשים בסין שעקפתי חיים שאני מאוד מאמין שהם עושים דברים חשובים, אבל לא היה לי מספיק חומר, לא היה לי מספיק את מי לשאול, לא הרגשתי שאני מקבל, הכל היה מושלם, מושלם, מושלם, מושלם. דבר אחד. דבר שני, כל מי שלקחתי אותו התחיל או מאפס או ממינוס, וזה לא בגלל שהם כל כך מצליחים, יש בהם איזה, ותכף נדבר על זה, איזה מין שליחות כזאת, לא במובן הציני של המילה, הם צנועים בצורה מוזרה, יחד עם זה מכירים בערכם, הם ראו דברים מאוד מאוד קשים. אתה מדבר על אותם שמונת מורים. שמונה, דברים מאוד קשים, ולא הרגשתי שאף אחד מהם הוא גאון, בלתי ניתן לחיקוי. זאת אומרת, לא לקחתי עכשיו אנשים שאין שום ערך חוץ מלהביס את רוחו של הקורא, וגם לקח לי שלוש שנים, שזה באמת הרבה זמן, כי בסוף לא רציתי לגמור כל פרק ב-תהיה חזק, תהיה נועז, תאמין בעצמך,

וזה כי אין מה לעשות עם זה, מי כמוך יודע. אז ניסיתי להבין מה לעזאזל באמת הם הבינו שאנחנו לא הבנו באופן קונקרטי, והקונקרטיזציה בהאו-טו הזה היא מאוד מאוד קשה, ואני שמח שאנשים את זה מבינים. אז כל פרק הוא השיעור משנה החיים, שחשבתי שאם מישהו מהם היה מעביר, זה מה שהוא היה מעביר. כן. אפרופו כל תולדות חייו, תבונותיו וזה. עכשיו, אם נסתכל על ה... אז זה מאוד משפיע על החיים, כי אתה שלוש שנים חי עם אנשים. אם הם כבר מספיק מכירים אותך, תעשה גילוי נאות, אני לא לבד בחדר, נמצאים איתי עוד אנשים, אבל כדאי שזה יהיה בשלב שמבינים שאתה מחובר למציאות. ואתה ממש מפנים אותם ומנהל איתם דיאלוג פנימי ברמות הכי, באמת, באיך אתה יושב בבית קפה, על מה אתה מסתכל, איך אתה פונה לזרים, איזה בני ברית אתה קורא, איך אתה מתנהל בעולם. ממש כזה, עשיתי לעצמי שיעורי בית ואיזה קורס כזה עם מטלות שהחלטתי שהם נתנו לי, וזה ממש כזה. אפילו ריד הופמן בפרק, אני מספר בפרק הראשון שלא קיבל אותי לקורס, לא שהוא אמר לי את זה, אבל הבנתי שהוא לא היה מקבל אותי, אז הייתי צריך ללכת ללמוד אקסל, וחזרתי ולהשתלט על הנתונים שלי בעסק, וזה, ואז הרגשתי שאני מוכן.

ממש ניהלתי את המערכת יחסים כזאת. אם נסתכל על המנהיגים של היום, אז באמת שאלתי מה כל אחד מהם מלמד אותנו, ושכל פרק הוא יהיה גם כיף לקרוא ומורה עכשיו, אבל גם תקבל ממנו משהו שהוא באמת באמת לא המלל בלל הרגיל. עכשיו נסתכל על המנהיגים שלהם. תראה, ג'סינה ארדן היא המורה למטרות גדולות בחיים. עכשיו, המון המדברים על מטרות גדולות, ובלה בלה בלה, אבל למה בחרתי אותה? כי היא באה מניו זילנד. עכשיו, בניו זילנד ואוסטרליה לדבר על מטרות גדולות, וואט? כן. נתת שם פול... איך לא תבנשי את המטרות? כן, זה, זה, לא, לא, לא זה, לא, קודם כל, לא חשבתי על זה. הם תרבות מאוד מאוד צנועה. זה טול פופי סינדרום, זה עורפים לך את הראש. כשאתה ברוגבי, כשאתה עושה משהו טוב, אסור לך לשמוח מדי. אל תעוף על עצמך, בכלל, תהיה צנוע, צנוע, צנוע. שם היא ובעלה, כשהיא הייתה ראש ממשלה, באה למסעדה, לא רק שהיא לא שומרת תור, גם אמרו לה אין מקום, חזרה.

זה כזה. ואז אתה אומר, רגע, לא הבנתי. אם הניו זילנד ועם כל הצניעות, אם דברת על מטרות גדולות, זה לא יסתדר לי. אז אמרתי, זה מעניין אותי. הפרדוקס הזה כבר עניין אותי. אמרתי, אם עם מישהו ללמוד. ואז הבנתי מה השיעור של ג'סינדה. ג'סינדה אומרת שמי שיש לו מטרה קטנה, הוא לא צנוע, הוא הפוך, הוא מתעסק בעצמו. ומי שיש לו מטרה גדולה שנראית לנו יומרנית ולא צנועה, דווקא הוא חייב לצאת מעצמו למשהו אחר. ולאט לאט התחלתי להתעמק בזה, כי אותנו לימדו, לא, עפרויה, מה פתאום? לא מטרה גדולה, מטרה קטנה, אתה חושב שאתה צנוע, מי אתה? מה אתה? רק שנייה, זה בדיוק הפוך. שלא להגיד על זה שיש פה, שמי שיש לו מטרה גדולה, יש לו מנוע ואנרגיה בלתי מתקלעה. זה לא פייר, מה שנקרא. אז במטרה קטנה אתה גם בעצם עסוק בעצמך, אתה גם בעצם לא יוצא מעצמך, וגם יש לך מיכל דלק מאוד מוגבל. כן. כי אתה חרוץ, נגיד, קמת כי צריך, קמת כי אתה עם משמעת עצמית. מטרה גדולה זה אנשים שאומרים לך, ברצינות מאוד גדולה, זאת אומרת, לא יכולתי לא לקום, אין מישהו אחר שיקום במקומי.

אז אין מישהו אחר שיקום במקומי, אפשר להתחרות עם זה. כן. עכשיו, כמובן, זה מזמין חשד וציניות ופתוס וזה, ואז אני מסביר לאנשים, מה אזורי האפס ציניות שלכם? אם הילדים שלכם זה קל, נכון? יש לכם אזורי אפס ציניות, אז בבקשה. שאין לכם אזורי אפס ציניות גם בעשייה, ואזורי אפס ציניות בעבודה. אז תמצאו עבודה שיש לכם אפס ציניות לפעמים בה. כן. זה השיעור. בואו ניקח את המנהיגים. רגע, רגע, רגע, רגע. כן, כן. אני רק רוצה לראות שהבנתי. אז אזור אפס ציניות, הכוונה היא שעכשיו, אם אני בא ואני אומר, אני רוצה לשנות את מערכת החינוך בישראל, זו מטרה גדולה, היא הרבה יותר גדולה ממני. יש לי הרבה דלק, כי אני רואה שאף אחד אחר לא משנה את זה. אז זה עונה על כל הצ'קליסטים. אבל אז תעזור לי רגע, איך אני לא, איך אני עושה את זה וכותב לחבריי בסושיאל, וקורא להם גם לבוא לעזור איתי, מבלי שאני מרגיש את כל אותם, שומע את כל הקולות, ששמעתי כל הזה, יאללה, מי אתה? ומה אתה תשנה את מערכת החינוך? אז מקומות שלפעמים אני כועס על עצמי, זה מקומות שאני דופק חשבון.

ולכולנו יש את זה. ולפני, שבשם מטרה שהיא גדולה מעצמי. זאת אומרת, אני לא תמיד מצליח בזה. אני, אתה יודע, אני כזה מתפתח כמו גבר כזה, לאט-לאט. בסוף איכשהו זה קרה, לא יודע, גם, לא, כל פעם אני אומר, וואו, מזל. זה מאוד מאוד איטי כל התהליך. אבל אני אגיד, בספר האחרון, אני חושב שהוא ספר שהוא טפורטפור, מאוד מאוד הצליח, כי אני חושב שזה לא היה עליי, זה היה בשביל מישהו שהוא הקורא. אני חושב שמרגישים את זה. הכנסתי את עצמי, לעגתי על עצמי. כאילו זה לא היה about myself. עכשיו, זה לא תמיד שאני מצליח ככה. אבל נגיד לעשות את זה, ונגיד בחינוך, מראש מאוד מאוד מאוד התחבר איתי רגשית הדבר הזה. בא עם חשיבה יצירתית, בכלל, באתי, התחלתי להיות בשטח, אנשים לא יודעים, עבדתי איזה, לא יודע, עשרות יישובים, באמת, אלפים על אלפים על אלפים, קצת אישיתה, ופיתחנו, והיו מנחים, ועבדנו ביישובים, ולא חשוב. ואתה בא, ואתה, ואתה בא ואתה אומר, נגיד, אני זוכר לפני הרבה שנים, אמרתי, צריך לעלות עם דחפורים על בתי ספר,

לסגור את הסיפור ולהתחיל מחדש. ואז התחילה מהומה. מי אתה, מה אתה, מה אתה יודע, מה אתה זה. עכשיו, דרך אגב, הרבה אנשים שאומרים לי, מי אתה, אחר כך באו לפגש איתי, וזה, ופה ושם, אמרתי, בוא נבטל את השיעורי בית. אז אני, אתה יודע, אני כמו שטבלס אותן, אמרתי, רגע, שיעורי בית, רגע, שיעורי בית. מי חוקר שיעורי בית? הלכתי, אמרתי, שמונה חוקרים בעולם משיעורי בית שכתבסו הרבה שיעורי בית על זה. כן. בין 300 ל-500 מאמרים. דיברתי עם כולם, נסעתי בעולם, השקעתי, עשיתי שיעורי בית בזה. כולם הסבירו לי שביסודי זה 0.0 אחוז השפעה על לימודים, רק נזקים. אגב, זה 0.0 וזה לא נהיה 1.0, 0, 0, 0, 0, ובז'-ח'-ט' יש לזה השפעה מאוד שולית, שיש עליה ויכוח מאוד גדול, אני מדבר איתך על החוקרים הכי גדולים בעולם. אז באתי, אמרתי, בואו נעשה מהפכת שיעורי בית עכשיו. ואז הוא, כן, אז מה הם יעשו? אצל אנשים זה כזה, או שיעורי בית, או שהוא מתבטל, או בית ספר, או שהוא לא עושה כלום, או שהוא ככה, או שהוא ככה, כל כך זה מאוד שחור לבן.

ואם מה שאתה אומר, אתה בודק אותו, אתה מנסה להסתמך על אנשים, אתה לא... הלכתי, בתשע מדינות לימדתי. הלכתי, פגשתי המון המון אנשים, ואתה לא בא ואתה אומר, אני יש לי את הפתרון האחד והיחיד. אלא כל הזמן חיפשתי, חיפשתי, הלכתי, פגשתי מורות ומורים, וכל המגזרים, אגב, זה היה לי מאוד חשוב, למעט צ'רקסים, שסתם לא יצא לי, סתם בדקתי עכשיו את כל הרשימה, זה כל מגזר בישראל. איפה אני, איפה אפרופו השאלה שלך? שאסור לתת ל... ככה, אתה צריך להקשיב, אבל אסור לתת לקולות לנהל את זה, אם המטרה שלך היא באמת חשובה. אם המטרה שלך היא אם אתה באמת חי את המטרה ולא את עצמך. כן. וזה מושך אש לפעמים. שזה אגב לאו דווקא רע, מסתבר בדיעבד. כן, נכון, אבל אתה יודע, לפעמים אתה, אתה יודע, עושים לך איזה תגובה, איזה סרטון מאוד ויראלי, ואז מישהו כותב,

יא אידיוט, נכנסת פעם לכיתה בבית ספר, עכשיו אתה כבר איזה 12 שנה בשטח, נתנדבת בכל, אני לא יודע, אני לא יודע מה להגיד לך, כאילו, אני לא יודע להגיד לך את כמות ה... זה, ואז אתה אומר, רגע, אבל רגע, אני הייתי שלוש שנים יועץ מכונים ומצטיינים, עבדתי בפריפרות, עבדתי בפו, עבדתי עם נוער בסיכון, עבדתי בזה. ואז אתה אומר, להגיב, לא להגיב, מה לעשות? כן. ויש איזה שלב כזה, שאתה אומר... אז אתה אומר, הדרך להתמודד עם הציניות, אפילו עוד לפני שכתבו לך, הרוב לא כותבים, כי הם מדמיינים את אלה שיכתבו להם, אבל אתה אומר, לפני שכתבת, זה קודם כל לעשות שיעורי בית אולי. זאת אומרת, להיות רציני לגבי זה, באיזשהו שלב לפחות. אתה יודע אם להיות רציני כמוך, נשמע שאתה רציני מאוד, אבל להיות רציני לגבי המטרה הגדולה שלך, ולדעת שאתה לא מדבר סתם איך להיות. ללכת ברגליים להבין. ללכת ברגליים, וגם אם אני לוקח משהו מתחילת השיחה, אז אמרת את זה על אופטימי, אבל אני מרגיש שבדבר הזה זה אותו דבר. להסתובב קצת עם אנשים שהם גם ככה קצת דפוקים בצחוק. זאת אומרת שהם גם רוצים מטרות גדולות,

והם עם קצת פחות ציניות וקצת פחות עם ההייטרים שלהם. תקשיב, זה הדבר אולי אחד הכי חשוב. זה מה שאתה מדבר עליו הרבה עם ריד הופמן. המון. אתה תוצאה של האנשים שאתה מוקף בהם בעוד 5-7 שנים, ותיקחו את זה בדבר הכי פשוט. באמת, המחקרים הם מדהימים, זה אפילו אנשים שסובלים מכאבי גב. אתה אחרי 3-4 חודשים, תחזיק את הגב שלך, אתה לא זכרת שיש לך כזה, אבל יש לך גב תחתון, ופתאום אתה מרגיש אותו יותר מהרגיל. ואתה יודע את זה בדיאטות, ואתה יודע את זה בתקווה ובאופטימיות, ואני אומר לאנשים עכשיו במשבר הזה, משבר, מלחמה, אל תקיפו את עצמכם באנשים המאוד מאוד נכונים, ותהיו עוד יותר רגישים מאי פעם לדבר הזה. אבל אם נחזור, הכל מתחיל בזה שנגיד נורא טבעי לך להגיד לי, כן, אני אגן על הבן שלי, ולא אכפת לי מה יגידו בנקודה מסוימת שאני מאמין בה. אותו דבר זה יכול להיות לגבי פרויקט שלך, לגבי מיזם, שלך, לגבי הרעיון שאתה מאמין בו. עכשיו, לא תמיד זה בא טוב. אתה יודע, אני הסתובבתי הרבה מאוד מאוד בארץ,

הרבה יותר ממה שיודעים את דעתי, ואני יושב עם מנהלת בית ספר, וזו שיחה שלא יוצאת לי מהראש, ואני אומר לה, איזה בית ספר את? אז היא אומרת לי, בית ספר נבחרות, שזה תשובה של כל בית ספר שלישי ורביעי, או כל בית ספר של קהילה, בית, נבחרות וכו', אם לא ידעת. ואז אני אומר לה, אוקיי, שאלתי אותה, כמה ילדים יש בנבחרות? אז אמרה לי, רק שנייה אחת, סתיוי! זה תמיד כזה צועקים לאיזה מזכירה שתבוא וזה, כמה ילדים יש לנו? 35. טוב, את יכולה לזכור, דרך אגב, לא חשוב. כמה זמן? 3 שנים. טוב, ואז עשיתי את הטעות. שאלתי אותה, אבל כמה תלמידים יש בבית ספר? יש יותר מ-30. יש 618, הייתי כתוב, באמת, 618, כן. ואז עשיתי את הטעות הגדולה. אמרתי לה, תראי, 35 ילדים מתוך 618 ילדים במשך שלוש שנים, זה בית ספר שיש בו נבחרות, זה לא בית ספר לנבחרות. זהו. התחיל נאום שעבר עלי ווליום של צעקות, שזה חינוך, שזה לא הייטק פה, שאני לא מבין על מה אני מדבר,

שאף אחד לא יחליט לה, שאף אחד לא ימדוד לה. וזה דברים שנורא נורא נורא מתסכלים אותך, ואני מסוגל בסיטואציה מסוימת להגיד, אני חושב שאת לא רואה להיות מנהלת. אם זה מה שתונה לי. וואו. ואני רוצה להגיד לך שלא אני אחליט, אבל יושבת פה מנהלת מינהל חינוך לידי. שאלת אותה פעם, מה היא חושבת? מה, אני כלום, עזבי אותי, אני פסיליטייטור פה. מה היא חושבת? היא אומרת, אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד. אמרתי לה, מי לא חייב דין וחשבון לאף אחד? זה הילדים שלנו. לא, מי לא חייב דין וחשבון לאף אחד? אמרתי לה, אני חייב דין וחשבון להרבה מאוד אנשים. מה זאת אומרת, אני לא עובד בשביל עצמי, אני לא עובד בחלל ריק. ואתה פוגש את זה לפעמים לצד המון גילויים של כישרון, של ברק, שאני כל הזמן חוזר ואומר, אני, בכל המדינות שהייתי, לא ראיתי בהכרח אנשי חינוך יותר טובים או פחות טובים. אני כל הזמן אומר את זה. אז אני רק אומר שבעניין הזה, שיש לך מישן, וזה גם למדתי מהאנשים האלה בספר, לא יודע, שתמיד כשאומרים מישן, אז זה נשמע כזה שחוק, לא יודע. שיש לך משהו שאתה הולך עליו,

אתה לפעמים, אתה לא רואה בעיניים, ולפעמים אתה לא רואה בעיניים באמת. זאת אומרת, אתה לא... זה לא... זה יכול להגיע לחיכוכים מסוימים, כי אתה לא בא בשם מה שאתה, אתה באת, עמלת, בדקת, חפרת, דיברת. אתה כל הזמן, זה כל הזמן אני בשטח, אני קורא לזה. אז עכשיו, במעבר קיצוני, כן, כן. בואו נעבור למנהיגים שלנו. אוקיי, אוקיי. כי על מי לפחות מה שהם אומרים נשמע שיש להם אחלה מישנס. היה להם קודם מישן אחד עם המהפכה או השינוי המשטרי המשפטי, עכשיו יש להם מישן אחר, עכשיו אפילו אנחנו רואים שלושה במסיבת עיתונאים, ולשלושתם יש גם את אותה חולצה וגם את אותו מישן. מה שם לא... כי להם אני באמת ציני. כן, אני מבין. תשמע. וואו, נעשה את זה קצר. תראה. יש לנו זמן. קודם כול, עד לפני המלחמה ומהמלחמה. עד לפני המלחמה הייתה הידרדרות מאוד גדולה בערכים שאנחנו מסכימים עליהם ומטרה שאנחנו מסכימים עליהם. אבל מצד שני,

היה קרב של ערכים בערכים, ואני רוצה רגע להסביר. אם פעם היה, אין שני צדדים, יש שבעה, אבל לצורך הדיון הפשטני. אם פעם בצד אחד של המפה היה ארץ ישראל השלמה, האמונה וקדושת האדמה וכולי, ובצד השני באופן פשטני מאוד, לא בשנה האחרונה אלא אחורה, היה שמור לי מקום בברסרי, אני עוד מעט מגיע, שזה לא כוחות, עכשיו יש לך שני צדדים, כנראה יותר, שמאמינים בדברים עוד לפני המלחמה, בערכים שהם ערכים קדושים, שלא הייתי מזלזל באף צד. אחד קורא לזה חופש הביטוי, דמוקרטיה, הזכות שלי לחיות את חיי, השני קורא לזה גאולת האדמה ואמונה וזה, אבל לפחות זה פייט של ערך קדוש בערך קדוש. וברגע ששני ערכים קדושים מתנפצים, קוראים לרע, יש שם קונפליקט מתנגש, אף אחד לא מוותר, כי כשאתה נלחם על ערך קדוש, אתה לא מתרוקן, אתה מתמלא באנרגיה, וכל הפגנה ממלאת אותך וטוענת אותך להפגנה הבאה.

אבל מצד שני, זה קרב אמיתי. כשיש קרב אמיתי, יש גם תקווה ואופטימיות. זה אחד. שתיים, זאת הסתכלות שבי נסחה תקווה למרות כל המועקה, כי אחרי 75 שנה אתה נלחם על הסיפור. עכשיו אתה... זה אחד. שתיים, יש את הסיפור הזה של ראש הממשלה ביבי נתניהו, שהפך להיות מוקד הדיון בשלוש, ארבע, חמש שנים האחרונות, תכלית התת-הציר של הזמן. אני לא אומר עכשיו נכון או לא נכון, אני רק אומר, מבחינה מחשבתית, מדובר במשהו שהוא, מה שנקרא, לוקח לך את הראש, והופך לך את החשיבה למצומצמת, גם אם אתה צודק לשיטתך, כי אז אתה בא להגיד לי שבתפיסת הסיבה והתוצאה, לכל התוצאה הזאת יש סיבה אחת. אבל זה אף פעם לא סיבה אחת, והחיים הם הרבה יותר מורכבים, ואתה גם לא יכול לבוא ממחנה שטוען שהמציאות היא מורכבת ולרדד לי את הסיבה. אני לא אמרתי נכון או לא נכון, אני רק מסביר.

עכשיו, עכשיו אתה איבדת, אתה יודע, שאתה מאבד, איך גוטמן אומר, ג'ון גוטמן שומר על זוג, הוא אומר, בני זוג יכולים להסתדר עם כל דבר, שהוא מכניס אותם למעבדת האהבה שלו וזה וכולי, והתלמידים שלו אומרים שהיום בשלוש דקות הם כבר יודעים ב-97% לדעת אם מישהו ישרוד או לא ויתגרש, אז זה מוליכות עור ושפת גוף, אבל בתכלס, בתכלס, מכל הרגשות שמקודדים, זה בוז, זה בוז, והבוז אחד לשני גומר את הסיפור. ואנחנו הגענו לשם, לא רק בין שני צדדים, בין הרבה צדדים. וכשאתה מגיע לבוז, אתה גמרת את הסיפור. זה בוז, זה לעג, שלא לדבר, זה הרבה יותר גרוע מחשד או מלכעוס, כי כשאתה כועס, יש לך עוד עם מי להיאבק. איך הגענו לשם, זה סיפור שצריך בפני עצמו דיון. והגעת למלחמה, והגעת למלחמה באופן הכי לא נכון, הגעת כמו כל מה שאומרים לי ארגון מצליח לעשות, עשית הפוך.

הגעת בלי מטרה גדולה, בלי ערכים משותפים, בלי אמון, בלי שיתוף מידע, בלי הבנת התלות ההדדית, בלי כלום, בלי כלום. עם אסטרטגיה של ממשבר למשבר, בלי להבין שהשיבוש יהיה לא ליניארי. הגעת הכי לא טוב שיש. ואתה עכשיו מנסה לתקן את זה. ועכשיו יש את המנהיגים. עכשיו תראה, מה שקרה במדינת ישראל זה בעצם שנראה כרגע שהבחירה היא לא בחירה, היא בחירה בין רע לפחות רע, גרוע לפחות גרוע, וכאילו יש איזושהי תפיסה, השטחה כזאת, שכולם בעצם הם לא המנהיגים, אבל הם, נגיד, אתה עושה מין בחירה רציונלית בין דברים. זה אזור מאוד מאוד מאוד לא טוב. כי... כולם אתה מתכוון, שטוענים לקטע? כן, בעיני הבוחר. תשאל אותו, אז הוא יגיד לך, כן, הוא ככה והוא ככה והוא קצת. הוא 20 אחוז כזה ו-50 אחוז כזה ו-70 אחוז מושחת. הוא 20 אחוז מושחת, אבל 70 אחוז מניפולטיבי.

זה מין כזה... אפשר גם להגיד למה זה קרה ואיך זה קרה, יש את איזה... אתה יודע, ברגע שאתה רואה... אבל מה, הם אמורים להיות אלים יוונים אידיאליים? לא, אבל הם... לא, ממש לא, אבל הם אמורים... אתה בסוף, בסוף צריך לשאת עיניים 10 דקות ביום אל משהו. לא אמרתי על מישהו. צריך לשאת עיניים אל משהו, אחרת אתה לא שורד את האירוע. אתה חיים בכלל. ואין ניסיון, אתה דיברת על מסיבת עיתונאים. בסוף מבינים שאתה צריך מטרה גדולה. בסוף העם אמר, לבד לא בא לי. תתחברו מי שכן יכול. בסוף אתה צריך לשאת עיניים למשהו גם אם הוא לא מושלם. ובסוף אתה צריך איזשהו פתוס. כי יום בלי פתוס הוא יום שלא חיית בו. וזה כאילו... כאילו כביכול אבד לגמרי. אוקיי? כשאין לך שום דבר שהוא קדוש, שום דבר שהוא מעל החיים, שום דבר שהוא מלא בפתוס, או שום דבר שאתה יכול לעשות אליו עיניים. זה כמו לקרוא ספר בלי רגע של השראה, בלי לקרוא שיר, בלי חיברוש של שתי שורות שמרגשות אותך בלב.

כמו לגמור יום אחד בלי להבין למה אתה פה. זה לא יכול להיות. זה לא תוכנית עבודה, זה לא תוכנית פעולה לחיים בכלל. וזה... אז אני לא חושב שהם לא כאלה. זאת אומרת, אני לא חושב שהם מנהדרי היכולת הזאת. אני לא חושב ש... זאת אומרת, את חלקם פגשתי אישית, אני לא חושב שזה אנשים לא חכמים ולא אינטליגנטים ולא, יש לנו נטייה כזאת תמיד לשלול הכל או לא לשלול, אתה יודע. בעובדה שהפוליטיקה הישראלית היא שדה עקוב מדם וכל מיני אנשים מוכשרים נכנסו ולא צלחו, וזה מקצוע אגב, זה לא דבר פשוט. ואני חושב, כשהסתכלתי אתמול על המסיבת עיתונאים, ראיתי שם את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת בני גנץ והסתכלתי עליהם, וזה הרגע מאוד מאוד מכריע כמעט בחיי האומה, כל דבר כזה. כי אתה בעצם בא ואתה אומר, יש מתים, יש הרוגים, יש פצועים, יש מדינה שלמה מושבתת, אתה אומר,

יש לי למישהו להסתכל, יש לי למישהו לשאת עיניים. זה מאוד מאוד מעורכב, כי הישראלי איבד לחלוטין את התפיסה של הילה כלפי מנהיג, והוא מסתכל על זה כמעט בשיח של גובה העיניים, ודרך אגב, זה לא אנשים בלתי אינטליגנטים, זה לא יכול להשאיר שם, אבל זה מערכת יחסית, אתה לא יכול בלי משהו שהוא מעל המציאות. כן. אתה לא יכול, אתה לא יכול, זה לא יעבוד, זה לא יעבוד. אז זה לא מתכנס. זאת אומרת, בן אדם לא יכול לחיות בגובה העיניים. אם המשבר הוא לא רגיל, אני לא יכול להתמודד בכלים רגילים עם משהו לא רגיל. אני צריך השראה לא רגילה, אני צריך לשאת עיניים, אני צריך סיפור גדול מהחיים. זה לא יעבוד, החיים עצמם... אתה יודע, ביידן היה פה בביקור הראשון, וכולם אמרו, איך יכול להיות שהנאום של ביידן מעורר בנו יותר השראה מכל ה... אז הרבע השעה הראשונה של ביידן, גם בגלל ההפתעה וגם בגלל השמורת שלא מתפקד, וגם בגלל כאילו פיתום כתף חמה,

אבל שם למשל היה רבע שעה שהיא גדולה מהחיים. וראית שזה לא פחות חשוב מכל דבר אחר, זה הדלק שלך לנשמה, ואנחנו חייבים, אנחנו נהיה חייבים דבר כזה, אבל אני חושב שהכול נולד וייוולד פה עכשיו, לכל הכיוונים, כי אני חושב שיש איזושהי הבנה שזאת, כמו שאמרתי לך, אין ברירה, אז מלחמת האין ברירה הזאת, מלחמת האין ברירה הנפשית שלנו, אתה לא נלחם על היום של מחר, אתה נלחם על יום שיהיה לך שווה לחיות אותו, ואתה לא יכול לחיות אותו בלי סיפור גדול מהחיים. זה לא יעזור. זאת אומרת, השיח הענייני הזה בגובה העיניים, ושאין לך רגע של פתוס, או רגע שהוא גדול מהחיים, ושאתה מוכן לעשות ליפ אופ פייט כזה, קפיצת אמון, זה לא יעבוד, זה פשוט לא יכול לעבוד לאורך זמן. שמעתי לא מזמן איזשהו מרצה, לצערי, אני לא זוכר את שמו, אז אני אשלים את זה באיזשהו לינק אחרי זה.

הוא אמריקאי והוא לא מדבר עברית, אז הוא יסלח לי. ויש לו איזשהו קורס מאוד ארוך שהוא מריץ בספוטיפיי, והוא שם שם את האצבע בערך על אפלטון, ומספר ששם התחלנו לדבר בצורה מאוד מאוד מאוד רציונלית, והפסקנו את כל מה שהיה עד אז, שזה לא משנה אם זה סביב המדורה ואם זה המיתוסים היווניים, ואם זה התנ״ך, שזה התנ״ך והמיתוסים היווניים, זה שני הדברים הכי גדולים שהשפיעו על המערבי, הפסקנו להשתמש במיתוסים. עברנו לשיחה שהיא לגמרי רציונלית, ואת כל זה הוא מתחיל, כי בסוף הקורס הוא מסביר, אין פלא שהיום אנחנו מגיעים למקום שכולם רוצים מיינדפולנס ובודהיזם וזה, זאת אומרת, חסר לנו את אותו מיתוס שאתה אומר שהוא הכרחי, אנחנו מחפשים אותו עכשיו בכוח. נקודה מעניינת, אני רק רוצה להגיד שאפלטון, לפעמים כשאתה קורא ארבעה משפטים שלו, אז אתה מאוד מתרגש ולא סותר, סתם להגיד,

זה לא שלדבר בהיגיון לא יכול לרגש אותך, אוקיי? זה יכול מאוד לרגש אותך, בואנו אריסטו, אפלטון, כאט וכל האנשים האלה, אתה יכול ממש להתרגש עד צמרמורת, אבל אתה צריך משהו שהוא לפני המילים ואחרי המילים, ואתה צריך איזה, כמו, זה כמו שחברה טובה, ארגון טוב, יש לו איזה חזון כזה שהוא כמו שורה בשיר. אתה יודע מה שקפיטליזם פוגש שירה, כשהוא מצליח לעשות איזה מין מישן סטייטמנט כזה, שאתה אומר, וואו, כל השאר זה שאתה, אבל מה? זה בערך כמו להגיד שורה בשיר שאתה לא יכול לחזור עליה, אתה אומר שורה בחזון שאתה לא יכול לחזור עליה, וגם יש לך רגעים כאלה שנותנים לך איזה באמת מזון לנשמה. אני הבנתי גם מהאנשים האלה בספר שהם כולם אובססיביים, העולם נשלט על ידי אובססיביים, הם כולם, יש להם איזה שליחות כזאת במובן הכי הכי אמיתי שיש,

וזה דבר שאנחנו לא מורגלים בו, ואנחנו חושבים שהוא או לא ראוי, או לא צנוע, או נרקסיסטי או ראוי לבוז או צריכים להיות צינים לגביו, ואז אם יש את זה, אני גם הבנתי שכמה קשה אפשר לעבוד. אני חשבתי שאני עובד מאוד קשה, באמת אני עובד הרבה שעות, וכל פעם ראיתי מה זה נקרא לעבוד קשה. הם גם לא עובדים, אני לא חושב שתקרא לזה, זה כאילו, כאילו אתה מנסה להבין, נגיד, סתם, אתן דוגמה, אתה לוקח ג'וני אייב, המצב הראשי של אפל, ואתה מבין שהוא וסטיב ג'ובס, אלמנתו של סטיב ג'ובס מספרת שהם ישבו שלושה חודשים בערבים, ודיברו על איך הופכים את הפינות של האייפון החדש שיהיה לפינות עגולות. הם דיברו, למה זה לא צריך להיות זוויתי וצריך להיות עגול. ככה שלושה חודשים. עכשיו, תדמיין רגע את הסיטואציה, ואתה אומר, רגע, מה קורה לכם? מה עשיתם ביום השני? כן, על מה דיברתם שם?

שלושה חודשים הם עסקו בלמה זה עגול, אגב, אפרופו כל הפילוסופיות האפשריות, כל השעות. אבל, ואז אתה מסתכל על ג'וני אייב, וג'וני אייב שבאמת עיצב את האייפון, ואת האייפד, ואת האייפוד, ואת האוזניות הלבנות, ואת החנויות הלבנות, ואת השעון של אפל, ומה שאתה לא רוצה, ואת המחשב השקוף, אז הוא בעצם היה טכנופוב, שראה פעם ראשונה מחשב של מק, ואמר, מי עומד מאחורי הדבר הזה? הוא לא יודע שאחרי, שנים ספורות אחר כך הוא גם היה מהצבע הראשי של החברה, ולומר, פעם ראשונה שאני אשה ממון מחשב ולא מפחד, ואז אתה מבין שיש לו מישיון, והמישיון שלו בחיים זה איך להדהד בין בני אדם לטכנולוגיה. וזה מגיע לשיחה על פינות עגולות. כן. אבל השיחה על הפינות עגולות לבד לא מחזיקה, כי כמו שאתה אומר, מה עושים ביום השני, מה עושים בשעה השנייה. אבל אז אתה מבין שיש איזה מין הפרטים הסיזיפיים בשם הדבר הגדול וההפך. אז זה מתח שאנשים נורא מפספסים אותו, אנשים כל הזמן מדברים, נגיד, אפרופו תחום שמתחסים. רגע, רגע, שנייה, אבל אתה הסברת לי משהו, רגע. כן.

הבנתי למה כשהמנהיגים עומדים שם במסיבת עיתונאים, אני לא מאמין להם שיש להם את המישיון הגדול. כי הרבה פעמים אני שמתי לב, כאילו, כנראה אני לא יחיד, שהם לא עושים את החלק של הפרטים הסיזיפיים. הם נשארים שם בקלישאה שהם מספרים, אבל כשהם צריכים לשבת על הפרטים הסיזיפיים, הם לא יודע, הם עסוקים במשהו אחר. כמובן, בהכללה. תראה, אני לא בטוח, אני לא בטוח, אבל הכול מאוד מאוד טעון עכשיו, והכול מלא חשד. הגענו באמת לאזור מאוד מסוכן. אני מנסה גם לא לצבוע את הדברים בצורה של שחור ולבן, כי אנחנו במקום מאוד מאוד, אתה יודע, הכעס יכול להציף אותנו וזה יוציא אותנו מדעתנו. למשל, אני אתן לך דוגמה, נגיד אנשים אומרים לי, אין לי אמון או אין מנהיגות. אז אני אומר, אין אמון, אבל תראה איזה ערבות הדדית יש. אין מנהיגות, תראה איזה גילויי מנהיגות יש.

כלומר, אני, אתה יודע, אני לא איזה מין דוקטרינת פסיכולוגיה חיובית, אבל אנחנו צריכים פה תוך כדי תנועה גם כאילו לקפוץ המון המון המון קדימה. אתה מבין, אם אנחנו, אתה יודע, אנחנו באפס נאיביות, אנחנו במאה אחוז חשדנות. אנחנו תופסים כל אחד, אני, אתה יודע, אני לא מאמין שאני רואה את שר הביטחון, אני לא מאמין שהוא בן אדם, ואני גם קצת מכיר אותו, אני לא מאמין שהוא בן אדם שלא אכפת לו כל פרט שהוא מדבר עליו. אבל צריכה להיות פה קפיצת אמונה. כן. עם חשד, עם הפרדוקסים, עם שאלות קשות שאנחנו חייבים לקבל עליהן תשובות בשש אחרי המלחמה עם... אני אומר, זה, זה, זה, זה, זה, הגענו לסף התהום, ואנחנו לא נצא משם באותה דרך שהביאה אותנו לשם.

זה לא ילך. זה, אני לא יודע כרגע מה המינון בין להיות קפיצת אמונה, נאיביות, חשד, ציניות, ולראות שלא עושים לנו עוד פעם את ה... שלא עושים לנו מניפולציה, אבל משהו ב... משהו במה שעשינו קודם, במנגנון הפעלה, לא הביא אותנו טוב. כן. לא הביא אותנו טוב. בגלל זה אמרת בהתחלה, בהתחלה, לפני 40 דקות, שאתה מאחל לכל אחד אולי שיהיה לו, איך אמרת את זה? הפתעה אישית? הפתעה עצמית. הפתעה עצמית. Life of self-discovery. אני חושב ש... אני חושב שיש הרבה מאוד הפתעות. תראה, אתה, אני מסתובב המון. אני מדבר בערב עם נשות לוחמים של סיירת, בבוקר עם מפוני העוטף, אחר כך אני הולך לדבר, אתה יודע, עם חבר'ה בתיכון שנתלשו להם כמעט כל החיים, אחר כך אתה נכנס לאיזה חברה שצריכה להקים את עצמה מאפס, והקלישאה של באת לחזק את סת המחוזק. תשמע, משבר זה... משבר קורים המון דברים. פתאום קלישאות מקבלות כוח, פתאום גיבורים שלא ידעו שהם כאלה נולדים,

ופתאום אתה רואה דברים. תגיד לי, זה לא הפתעה? אני חושב שזו הפתעה היסטורית, מה שקורה פה, אנשים הם באיזה... התגובה של העם. התגובה, התגובה היא מטורפת, היא פשוט מטורפת. עכשיו, יש לכל מיני דברים מפחידים, זה קיצוני מדי, מה יהיה מחר? זה לא נטול שאלות, אבל זה... חייבים לעבוד על עצמנו בתודעה שלנו. אני רק אגיד עוד דבר על המצב. אנחנו בעצם איבדנו, לא רק בהשפלה ועלבון של המותג שנקרא ישראל, אמרו פה בחדרים של גוגל for startups והstart-up nation, וכל המותג הזה שעכשיו נלחם על השם שלו, ועל מדינה חזקה וריבונית וכולי וכולי, אנחנו בעצם נתן לנו אשליית שליטה. אשליית שליטה שלנו אמרה שהצד השני יעשה דברים בהתאם למה שאנחנו עושים. וב' מושפע מאלף. ותמיד הייתי נותן דוגמה לאורך השנים,

שנגיד אם אני אתן סטירה לשכן שלי, הוא ייתן עוזר פרחים. והוויכוח היה בינינו, אמרנו לפלסטינים, תמתין שנייה רגע, אנחנו עוד רבים בינינו. מה אמרנו לגבי סטירה ופרחים? מי בעד סטירה? מי בעד פרחים? שנייה, אנחנו כבר נחזור אליך. ואנחנו בכלל, הוא לא היה בשיח. כן. אבל... חשבנו שאם הוא לא בשיח, הוא בטח מחכה שנגיד לו ואז הוא יגיב. הוא מחכה, כן, הוא יגיב בהתאם למה שאנחנו עושים. והאובדן תחושת השליטה, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, הוא מפץ מאוד מאוד גדול. כן. הוא מפץ מאוד מאוד גדול. ואז מה שצריך לעשות, לדעתי, אם נדבר רגע על אסטרטגיה של מחשבה, אתה צריך להגיע למצב שאתה from scratch באמת, ואתה אומר, אני לא מנסה יותר להבין את הצד השני. אז יושבים באולפנים ואומרים, היום של מחר, וחיזבאללה עפעף ככה, וחיזבאללה בשפם עשה ככה, אבל חבר'ה, אבל הבנו לפני ארבע דקות שאנחנו לא מבינים. אז אם אני לא מבין, אם החלטתי שזה מפלצות, ואני לא אומר שלא, והם עורפים ראשים וכולי וכולי, ואני לא מבין אותם, אז אני לא מבין אותם, אז אני מתמסר לאי הידיעה.

זה כוח מאוד גדול. אני לא יודע. אל תנסו לדעת. עצם השיחה על היום של מחר, שהתחילה יומיים אחרי המלחמה, אני לא יודע אם יהיה יום מחר. זה ישר אתה מנסה עוד פעם להחזיר משהו מתחושת אשליית השליטה שתדעתך. אני לא יודע. אני מתמסר לאפס המוחלט של הידיעה, ואז אני מרוויח משהו אחר, שהוא הביחד המוחלט. כי אם אין לי ידיעה, אין לי גם דעה. אם אין לי דעה, אין לי פרשנות. אם אין לי פרשנות ואין לי אג'נדה, יש לי אחדות מוחלטת. זה כוח, אבל תשמור את הידיעה. ואז מה שהם עשו, הם בעצם לא נכנסו לעזה, זה הצד האופטימי שלה, הם מתישהו נכנסו לעזה קצת ואחר כך עוד פעם. למה? כי הם עשו ניסוי וטעייה. למה? כי אני לא יודע מה הצד השני. כן. זאת אומרת, התמסרתי לאפס. אני חושב שיש משהו להיות שם יותר במקום הזה, שחושב שנחזור מה יהיה, איך יהיה, מי זה האחר, מה זה ביחד.

כאילו זה כמו אנשים שיודעים לחשוב יותר, נגיד, יצירתי, כי הם מחזיקים יותר זמן את השאלה ולא מנסים לבוא עם הפתרון. אבל יש, אני רק רוצה להגיד לאנשים שכשהם מרגישים שיש להם שאלה ואין להם תשובות, שיזכרו ששאלה זה דבר מאוד חזק. ולהחזיק שאלה זה כוח. ולא תמיד התשובה היא כוח, לפעמים התשובה היא כוח יותר קטן. ולפעמים להחזיק שאלה זה כוח. וזה משהו שצריך לזכור אותו. ברור שגם לי יש שאלות. כן, רגע, שנייה, שנייה, יש לי שאלה שאני מחזיק כבר חמש דקות. באומץ רב. אבל אני שמח שהחזקתי אותה, כי הנה, הרווחתי מלהחזיק אותה, כי הגעת לנקודה שאני מאוד... כל הזמן משגע אותי איך אותה שיחה, אותה שיחה באידאה שלה, הייתה אותה שיחה, וההתגשמות הפיזית של מה שהיינו מדברים לא הייתה על מלחמה, אלא על עסקים או על כל מיני דברים. אם היינו נפגשים פה באמת וכל זה לא היה קורה, כי אתה מדבר ואני שומע גם את הקריירה שלי בתוכו, ואני שומע את כל דבר שאני וחבריי וזה עושים,

וזה בסוף מגיע לאותו מקום. הרי גם שם, גם בקריירה, הניסיון לשלוט בדיוק על איך התפתח הדבר הבא, או יזמות, איך בדיוק יקרה הדבר הזה, ויזם שמנסה לשלוט בכל הפינות והוא כל הזמן מתוסכל, כי העולם לא באמת אפשר לשלוט בו, לעומת היזם שהוא קצת יותר מנוסה ואומר, רגע, אני צריך פשוט להמשיך לעשות את מה שאני עושה, ואולי נראה מה יקרה, ואז אני אגיד. כי לך, אני חושב, יותר טבעי עם הרבה אחרים, או לפחות אתה, מה שנקרא, השלכת את עצמך על האירוע הזה של יזמות במובן הרחב, זה לחיות כל הזמן ניגודים וסתירות, ולהבין שאם אין לנו ניגוד פנימי אחד לפחות, לא התחלנו לחשוב, ואם אין לנו סתירה פנימית אחת לפחות, לא התחלנו לזוז. ויזמות היא בעצם מפגש עם חוסר ודאות במצב קיצוני. אז עכשיו, זה לא אומר שאין שם ודאות. יש ודאות, אי ידיעה זה ודאות, התחלה מאפס זה ודאות,

ביחד שאתה מרוויח בזכות זה זה ודאות, יש פה הרבה מאוד ודאות. עכשיו, חד משמעי מאוד קשור לכל הדיונים שעושים לפעמים שמדברים עם ניהול ומנהיגות וזה, וזה נשמע מין בלבלה, הנה, הנה הבלבלה בפרצוף שלך, הנה, בבקשה, הנה, תראה מה קורה כשאין לך ארון קודש של ערכים משותפים, שאין לך מטרה גדולה, שאין לך פוקוס, שאתה משחית את הזמן שלך. תראה מה קורה, הרי אתה מכיר את זה מכל הספורים, תראה מה קורה, תסתכל לאן זה מגיע. זה לא שאתה מפסיד כסף, זה שאתה עוד שנייה לא היית מתקיים. כן. ואני חושב אבל שגם בן אדם שמקשיב לנו, צריך לקחת את זה גם ברמה האינדיבידואלית שלו, במשפחתית שלו, וזה צריך, למרות המשבר ובזכות המשבר, זה או מאוד מאוד לקפוץ עם זה, או ללכת אחורה. ואני רוצה להגיד לך משהו שהיה לי כזה רגשי, דיברתי עם תלמידי תיכון מאחד הקיבוצים המפונים, ושאלתי אותה מה אתם הכי רוצים עכשיו.

ואמרו לי, אנחנו רוצים לחזור לקיבוץ. אמרתי להם, אני יכול לחבר אתכם למה שצריך? תגידו, יש לכם כל מה שאתם רוצים. בואו, אנחנו רוצים חזרה לקיבוץ. מה אתם רוצים לעשות? רוצים לרפת ולשדות ולקיבוץ, ואנחנו גם שבוע שעבר, אל תגיד, אבל חצי יום היינו שם. הם רוצים את החיים שלהם חזרה. יוצאים הביתה. הם רוצים הביתה, אבל הם לא יקבלו את החיים שלהם כמו שהם היו חזרה. והציווי שלנו הוא לאפשר להם עתיד שהם לא היו זוכים לו ללא המשבר הזה. כי זה או לקבל את זה קדימה או לחזור כביכול הביתה ובעצם הטראומה תצוף. ואני חושב שבגלל זה, בגלל שאנחנו לא לבד וכל אחד מאותת לשני אם יהיה פה מחר, אז אנחנו צריכים גם לצאת מעצמנו ומהתחת של עצמנו ולהיות גם קצת גיבורים ולזוז, כי אנחנו לא זזים רק בשביל עצמנו. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומוודאים שאנחנו מתקדמים.

כן. זה יש פה איזה תפקיד, זה כאילו, זה לא רק בשם עצמך, אתה מסמן גם לאחרים ומאותת לאחרים. זה כאילו, תזכרו את זה, זה כמו, זה לאותת אחד לשני. אני חושב שזה נותן גם הרבה כוח. זה מידבק. אוקיי, אז הנה עכשיו השאלה שחיכיתי איתה והחזקתי אותה, ואני אתקדם אליה בשפתך. דמיין שיש לנו עכשיו, יושבים איתנו פה בחדר, שמונת החבר'ה מהספר שלך, והם לא צריכים כולם לענות, אתה יכול לבחור את מי שאתה רוצה, אחד או שניים או זה. וקראנו להם, אמרנו להם שעת ייעוץ, במסתכם זה יוצא איזה מיליון וחצי דולר של כל החבר'ה האלה, קראנו להם שעת ייעוץ עלינו, השגנו תרומה. מה, אתם מהמקום המאוד קטן ואינטי ומאוד שונה שלכם, אולי יש לכם להגיד לנו כדי לפתוח לנו את הראש, או כדי לחשוב על דברים אחרת? כן, אין בעיה. אז מתוך השמונה בספר, אופרה ווינפרי הייתה אומרת לנו,

אופרה ווינפרי, רק אני מזכיר, אני יודע שיודעים, אבל גם נאנסה על ידי שלושה קרובי משפחה, גם הריון מחוץ לרחם, הורים נוטשים, סבתה התעללה בדזוב דם, באמת, אני יכול להמשיך ולהמשיך, קרוב משפחה מכר לצהובון את כל תולדות חייה, היא ברחה, מוסד, ילדה שחורה, באמת, היא עברה. ושאלו אותה איך היא נהייתה, אופרה ווינפרי, והיא פיתחה על זה מודל שלם, והיא אמרה, הדבר הראשון שעשיתי, זה הבנתי שלגבי העבר שלי, שום דבר לא היה יכול להיות אחרת. אז אמרו לה, אבל איך סלחת להורים שלך שלא שמרו עלייך ולכל מה שקרה? היא אמרה, לא סלחתי, ולעולם לא אסלח. היא גם לא סלחה לעולם לאימא שלה. לעולם, גם על ערש דווי. לא סלחתי ולעולם לא אסלח. הבנתי ששום דבר לא היה יכול להיות אחר. וברגע שאתה מפסיק להיות מסוכסך עם העבר שלך, בשאלה מה היה קורה אם, ומנסה לשנות אותו אחורה, אתה מרוויח אותו בתור כוח-על קדימה בחיים.

ולכן, למשל, היא המראיינת הכי אמפתית. היא אומרת, אי פעם, מכיוון שהיא מבינה, היא באה עם שריטות חיים. ואם אנחנו רוצים להפוך את העבר שלנו במדינה לכל מה שעברנו, אנחנו צריכים להפסיק, וזה מה שהולך לקרות בשש החיים מלחמה, לצערי הרב, לא להתעסק במה שקרה, כי מה שקרה אי אפשר לשנות, אלא רק לקחת אותו בתור כוח-על בונה קדימה. זה מה שאופרה הייתה אומרת. והיא הייתה מזהירה אותנו, כי אנחנו, כל הגוש קטיף, וההסכמים, ולא, והמחאה, והממשלה, וההפקרות. יש פה הרבה דברים נכונים, אבל אם אנחנו נתעסק במה היה קורה אילו בעבר, אנחנו לא נרוויח את העבר בתור כוחה. זאת אופרה. אוקיי. היא חד משמעית הייתה אומרת את זה. אתה רוצה עוד אחד מהם? כן. אני רק אעשה בינתיים סגווי קטן, אולי זה גם יעלה, אני לא יודע מי אתה הולך להגיד, אבל לפחות על אופרה, שוויקטור פרנקל מצווה לנו, או מייעץ לנו להגיד,

תעזבו את הלמה, תתרכזו בלמה. נכון? הרבה מאוד. שאולי זה לא רק, אני לא אצלח ואני לא אסלח, היא אומרת, אני לא סולחת ואני לא אסלח ואני מבין את זה, אבל זה לא רק זה, אלא זה גם אולי פחות להתעסק בלמה זה קרה, למה זה קרה, לנסות להבין כאילו שאנחנו יודעים הכל, כאילו שיש לנו תמונה של 360, כאילו שאנחנו יכולים לנתח עד זוב דם בדיוק מה זה, ואולי זה חשוב משפטית, מוסרית וכולי, אבל מבחינת המוטיבציה והכוח שלנו, יותר חשוב זה הלמה, למה כל זה, למה אנחנו צריכים לקום בבוקר ולהתכוון. בשם מי ובשם מה, נכון. נכון. אוקיי, עוד אחד. אוקיי, טוב, נלך על... הם כולם יכולים לעזור. ניקח את מיסטר ביסט, היוטיובר הכי מצליח בעולם, ההוא שנראה כמו השכן ההוא ממול, ואני אוהב אותו בתור מורה, כי הוא לא כזה הכי יפה, הכי מדהים, איך זה, אתה אומר, דווקא הוא,

זאת אומרת, הוא סבבה, אבל אתה אומר, הוא הכי מצליח בעולם, אז בטוח שיש שם איזה משהו. ומיסטר ביסט אומר שלפני שאתה מעלה סרטון ומעלה תוכן, אתה צריך לחשוב שלושת אלפים פעם על הרעיון שלך, וזה לא קשור אליו, וזה לא קשור לאף אחד, הרעיון הוא טוב או לא טוב, ואתה פיצחת או לא פיצחת, שמת את הכותרת הנכונה, את התמונה הנכונה, יש לו על זה תזות שלמות, והוא המון המון המון המון שנים חיפש את הז'אנר שלו, וניסה לעשות כמו כולם, וזה לא הצליח, ועד שהוא הגיע לאיזה חיבור כזה שרק הוא המציא, והוא אומר לכל אחד יש את הז'אנר שלו ואת הדבר שהוא צריך לעשות. מדינת ישראל לא מצאה את הז'אנר שלה בהסברה, ומדינת ישראל לא מצאה את הרעיון הנכון שלה איך להסביר את עצמה, ומיסטר ביסט היה ממש מעביר אותנו שיעור, שבו הוא היה אומר, אתם רצים מהר מדי, לנסות להעלות סרטון, הוא אומר שאנשים תמיד טועים, הם מעלים סרטון נורא נורא מהר,

במקום לחשוב באמת באמת האם יש שם רעיון ששווה את זה, שהוא באמת מיוחד והוא באמת מדבר. הייתי מכניס את מדינת ישראל לסדנה עם מיסטר ביסוס, זאת אומרת עקרונות שלמים שאני מפרט בקורס שלו, בפרק עליו, וזה מאוד מאוד מאוד מעניין לראות איך ילד בן 12-13 מתחיל כמו כולם לפתוח ערוץ יוטיוב ולדבר תוך כדי משחקי מחשב, והרוב עוזבים, ואז הוא מנסה ומנסה ומנסה ואז הוא אומר, אני ניסיתי לבין, ואז מגיע הרגע הזה שהוא פתאום נותן את המעטפה של עשרת אלפים דולר לאיזה הומלס והולך, ומשהו שם קורה, ואז מגיע הרגע שבו הוא יושב בחדר ומחליט לספור את 100 אלף. ופתאום הוא מקבל מיליוני צפיות, והוא אומר, מה קרה שם? למה מלשבת 30 שעות רצוף ולספור את 100 אלף, פתאום כל העולם מסתכל עליי? ואז הוא אומר, הוא מתח את גבולות,

הגבול שלו, של הגוף שלו, של ההיגיון שלו, ואז הוא מתחיל לעשות אחד ועוד אחד, והוא מתחיל לחפש את הדרך שלו, והוא הופך להיות האיש שיווק, אם תרצה, איש תוכן, איש קונטנט הכי מצליח בעולם אי פעם. הוא כבר מזמן היה אמור להיות מיליארדר אם הוא היה רוצה. ואני שואל את מדינת ישראל, מה זה הלספור את 100 אלף שלך בתור תוכן? מה זה בשבילכם הדבר הזה של הגשת להומלס הזה עם הסרטון המפורסם שלו שהוא אכל גלידה שעולה 100 אלף דולר? מה זה בשבילכם, איך שמיסטר ביסטקוז, ואני בכוונה לוקח משהו אנטטמנט שאין לך הכי לא קשור, אבל תראי, זה כל העקרונות. מה זה אומר, מה זה כותרת שאתה לא יכול לא ללחוץ עליה? סרטון שאתה לא יכול להפסיק לראות אותו? ומה זה? וזה בן אדם שכאילו, למה הוא מעניין אותי? כי כל המורים שלקחתי בספר, הם כאילו יש להם איזו שאלה. אותו לקחת, את השטוטניק כזה, את הצעיר הזה, את הזה, כן.

כמו שלקחתי את ג'סינדה מאומה של צניעות שמדברת על מטרות גדולות, לקחתי אותו, כי לא ראיתי בחיים שלי hard worker אובססיבי כזה. כן. שכל החיים שלו שואל שאלה. ואני חושב שאנחנו, אנחנו צריכים להסביר לעצמנו מה הז'אנר שלנו, ולא לנסות לראות לכל כיוון בתור מדינת ישראל. ולא מעניין אותי כרגע, תמיד אומרים כל הקלישות, אתה כובש, אין לך סיכוי, אין לך זה, לא מצאנו את הז'אנר שלנו, לא מצאנו את הסרטון עד מאה אלף שלנו, ולא מספיק, וזה גם קשור לזהות עצמי. אבל תגיד שנייה, רגע, שאלה עליו. אתה אומר, מצד אחד הוא אומר, תחשוב שלושת אלפים פעם לפני שאתה זה. האם זה הרעיון הכי נכון שיש? האם זה הרעיון הכי נכון? שעות על שעות על שעות, ימים על ימים על ימים. כן. מצד שני, הוא העלה אינספור סרטונים כדי למצוא את הקול שלו. זאת אומרת, לא רק שהוא עשה, אתה יודע, היית בסטארט-אפיסט, היו קוראים לזה איי-בי טסטינג, זה לא רק זה, אלא זה גם, אני אומר את זה בתור מישהו שנגיד יש לו פודקאסט וכותב קצת,

עד שאתה לא מפרסם את זה, אתה לא מקבל את הפידבק חזרה, ואתה לא, נכון. דפגף פידבק, כשאתה מפרסם את זה, אתה לא הולך לישון בלילה ואתה אומר, זה הייתי אני או שזה היה זיוף? נכון, אבל הנה. זה היה מישהו אחר, ואתה לא מוצא את הקול שלך. נכון, אבל למשל, רק מה שאתה אומר עכשיו, מיסטר ביסט הוא בן אדם אובססיבי לדעתה, והוא יושב עם החברים שלו, שהוא חשב, הוא הרי אמר, שעד שהוא לא מצא חברים שאובססיביים כמוהו, חשבו שהוא משוגע ופסיכופת, כי אפשר, הוא היה לא יכול לדבר על שום דבר אחר חוץ מיוטיוב, ולא היה לו שום נושאי שיחה, הוא היה צריך לעשות פייק כזה, והוא, כאילו שהוא מתעניין במשהו, הוא הרגיש שהוא משוגע. אבל הוא היה יושב עד היום, ואני שואל אותך, עשית סרטון הסברה על מדינת ישראל? ישבת אחר כך באופן אובססיבי על הדאטה, להסביר מה קרה, איך קרה? אפרופו ה-AB טסטינג שלך, עשית את הדבר הזה? אתה מבין שאנחנו כל כך, כל כך הרבה שנים איבדנו את השטח, את המגע עם הרחוב, את המגע עם העולם, כל כך הרבה, לא הייתה שם פרנויה פרודוקטיבית, אפרופו העניין הזה, לא היה שם אובססיה לפרטים,

in-to-details. אגב, זה משהו שמשותף לכל המורים של הספר, הם אובססיביים לפרטים בצורה יוצאת דופן, ואני בכלל בעד אנשים אובססיביים, לא במובן הפתולוגי. אז אם אופרה וינפרה הייתה אומרת לנו לשים את העבר מאחורה כדי להיבנות, לא לסלוח, להיבנות ממנו, ואם מיסטר ביסט היה אומר לנו לחפש את הג'אנר ואת הסיפור שלנו ואת הדאטה שלנו, ולהיות מאוד מאוד, מאוד, זה, הוא גם כל הזמן אומר שברגע, כמו שאתה תיארת את התהליך שלך, ברגע שאתה יורד מאוד לפרטים ולדאטה ולהבנה, אתה גם מבין משהו על עצמך, ואתה מדייק את הג'אנר שלך, כי אתה במצב בלתי רגיל, ואתה מנסה במונחים קלאסיים לעשות יחסי ציבור או מיתוג למשהו שהוא, תנאי הפתיחה שלו הם מעוותים ומשוגעים ומטורפים. אתה לא תצליח. אתה לא תצליח כי תמיד תבוא התמונה שתנצח אותך אתה צריך להס... יש כמו אומרים, הבן אדם הליניארי מנסה לנצח במגרש שאחרים הגדירו, והבן אדם הלא ליניארי מנסה,

ממציא את המגרש. לא המצאנו את המגרש של ההסברה, לא המצאנו את המגרש החדש של המיתוג. אני בכלל לא יודע אם זה סרטונים, אני בכלל לא יודע אם זה רשתות חברתיות, אני בכלל לא יודע מה הוא, אבל לא המצאנו את המגרש. זה, אני לא יודע אם זה המייצגים האלה, המייצגים האלה, אני לא יודע מה זה, אבל לא המצאנו את המגרש, אנחנו משחקים במגרש שבו תמיד נפסיד. כן. ומיסטר ביסט אומר לנו, תמציאו מגרש חדש, אתם במגרש הזה תמיד תפסידו. ותבינו את זה, ולפעמים צריכים אנשים צעירים שהם פשוט לא מדברים מילים גדולות, אבל הם עושים דברים גדולים, זה פשוט ההבדל. כן. כדי ללמוד את זה. אתה יודע, גם מישהו שהיה רוצה מחר להיות המיסטר ביסט העתידי, הוא היה בא והיה אומר, אייל, זה לא פייר, מיסטר ביסט, כל סרטון שהוא מוציא, יש לו ישר מיליון ויואר, הוא יכול לקבל דאטה ולהשתפר. בהתחלה הוא עבד נורא קשה, אבל למדינת ישראל אין את התירוץ הזה, יש לה את כל ה-viewers, היא יכולה לעשות כמה איבי טסטיק שהיא רוצה ולהשתפר מהר מאוד. למדינת ישראל יש לה הרבה מאוד כישרון, אבל היא מנסה, היא לא מוותרת,

צריכים, אפרופו מה שדיברנו על לוותר, לו לדעת, אתה לא, אתה לא, אתה צריך גם פה להתחיל לחשוב מאפס, וזה זמן לחשוב מאפס, זה לא ילך, במונחים הרגילים אין לך שום סיכוי. אין לך שום סיכוי. אתה צריך לחשוב אחרת לגמרי. ההסברה והמיתוג, לעולם תנסה למזער נזקים ולעולם תפסיד. אתה יכול להגיד לי שאתה רוצה לא להפסיד בנוקאוט, אלא להפסיד בנקודות, אבל אתה לא תנצח שם אף פעם, אף פעם, אף פעם לא תנצח. אגב, עוד מורה בספר שמדבר על זה, רי דייסטינגס, כמובן מנטפליקס, של הקורס שלו קוראים, לא לנצח בנקודות אלא בנוקאוט, אתה שואל, מה הנוקאוט שלנו פה? ותמיד יש לך נוקאוט, ואתה לא מצאת אותו. ואני מזכיר לך שתמיד אומרים לו, נגיד, נאום המעלית, נאום המעלית. אז מאיפה זה בא? יש איזה כל מיני אגדות. אבל נגיד, אתה עולה במעלית של 7 קומות, אני אהיה איתך לארץ 12 קומות, נגיד בניין גדול שיהיה לך זמן, נגיד, בסדר, ובאמצע גם עצרנו בקומה 3. ואני שואל אותך,

במה אתה הכי טוב בעולם, במה אתה הכי מעולה בעולם, במה אתה מדינת ישראל וכו' וכו'. ויש לך נסיעת מעלית אחת להסביר לי. חצי דקה. כן, ואז הוא אמר, איך בחצי דקה נטפליקס היא נטפליקס, שיש לי את בלוקבאסטר, ואז מה תגיד לי? אז בדרך כלל, אתה יודע, אתה אומר, יש לנו את האנשים הכי טובים, זה לא אוכל, נכון? המעלית תיגמר, זה לא... ואז הוא אמר, טוב, אז אנחנו הראשונים שנביא לך את ה-DVD למיילבוקס, ואנחנו הראשונים שלא ניתן לך קנסות, ואנחנו הראשונים שנעשה לך Unlimited, 19.90, תיקח כמה שאתה רוצה. ואז הוא אמר, זה לא מספיק, זה יחזיק שתי קומות. אנחנו גם הראשונים שנעשה סטרימינג, שש שנים לפני כולם. לא מספיק, אנחנו גם הראשונים שנפיק בעצמנו. אנחנו גם לא רק נפיק בעצמנו, נותן לך בינג'. מה בינג'? ריד, אתה משוגע אמרו לו? כבר שמנו שליש מהתקציב, אתה נותן להם את זה בלילה? כן, בלילה. למה? כי הצורה היא יותר חשובה כדי לעשות הבדל, הפורמט שאתה נותן. אנחנו נעודד ונקנה במיליארדים כדי שאנשים, פתאום זה הגיוני להם לשמוע בקוריאנית או ביפנית או בעברית סדרות.

זה כל הזמן זה. ואז אתה שואל את עצמך, אוקיי, בוא תחפש את הנוקאוט שלך. מה הנוקאוט שלך? מה ה-DVD שלך על המיילבוקס? מה אין קנסות? מה הבינץ' שלך? דבר במונחים כאלה. כשאתה מדבר במונחים כאלה, זה נורא נורא טוב אני. כי אתה אומר, רגע, לא הבנתי, מה זאת אומרת הכי מעולה? רוב האנשים אומרים, רגע, אני לא הכי מעולה בשום דבר. תמיד אומרים, טוב, בסדר. הכי מעולה ברחוב. אפשר? לא, טוב, הכי מעולה בקומה. בוא נתחיל ממשהו. אז רידייסטינגס מאוד מאוד מאוד היה מתעקש איתנו על נאום העלית של ישראל בשלושים שניות. בשלושים שניות. וזה תמיד נראה בהתחלה בלתי אפשרי, כי אתה רוצה להראות את הסרט הזה של 47 דקות, ואתה רוצה לפרק אותם נפשית ולהושיב אותם. ואני לא אומר שלא, כן, זה באמת זו זוועות, אבל בסוף, אתה רואה, דיברת על זה שזה מתכתב עם עולם העבודה והניהול והארגון. תראה כמה כל הדברים שלנו מתכתבים. בסופו של דבר, אני צריך להבין מה ה-נוקאוט שלי, מה זה שאני מסביר לך. ואתה אומר, אה,

בינג'? וואו, הבנתי. אה, אתה מוסר לי משהו שלא הגיוני למסור לי אותו. אני חושב שהם היו דורשים מאיתנו להיות הרבה יותר הרש עם עצמנו, ואם מיסטר ביסטר אומר לנו להמציא מגרש שלא, אה, שחדש, אז ריי דייסטינג זה היה שואל אותנו עוד פעם, איפה הנוקאוט שלנו. ואם הנוקאוט שלנו הוא הביחד, הוא התלות ההדדית, וזה הנוקאוט שלנו, אז הוא היה אומר שזו ההצדקה היחידה ל... ההתנהלות הזאת של ארגון מנצח של סטארט-אפ ניישן, ואז הוא היה, יש לו שיטה מאוד ברורה. הוא אומר, רגע, אז איזה מנגנונים מביאים את זה לידי ביטוי? זה פשוט מאוד פשוט. כן. הוא אמר, אז אצלו הוא לא רואה בעיניים, הוא החליט שהכי טובים יעבדו, ועשה מנגנונים שהכי טובים יעבדו, ואנחנו מכירים את כל הדבר הזה של התרבות הארגונית שלו. אז איזה תרבות ארגונית אתה עושה פה כמדינה שגורמת לזה שאין סיכוי, אם נחזור למה שאמרת לי על שכחה, אין סיכוי שלא נהיה ביחד.

למשל, לא יכול להיות שאני עד כיתה י״ב לא אכיר ואלמד עם לפחות ארבעה מגזרים שונים. אין מצב, הנה תרבות ארגונית חדשה. כי אם נסתכל על זה כמו אורי דייסניק, זה אומר, לא אכפת לי הכוונות שלכם, ולא אכפת לי מה תגידו לעצמכם. מה קורה ביום-יום? כן. מה קורה ביום-יום? זה כמו, אתה יודע, אז הוא היה מדבר על התרבות הארגונית ועל המנגנונים שלה ביחד, שנורא ברור איך מערבבים בין אנשים, איך אתה לא יכול לגמור, אתה לא יכול לעלות לחטיבת ביניים בלי שהוכחת עבודה עם מגזרים, אתה לא יכול לגמור, לא לקבל תעודת בגרות בלי שהתנדבת לשלושה מקומות שמעולם לא היית בהם, במרחק גיאוגרפי מסוים. אתה יודע, הוא היה עושה את זה אינסטרומנטלי, אבל עם כל החיוך של הדבר הזה, מה שנקרא, צריך דייסניק, הוא מראש לא מסתמך על הזיכרון שלנו. תשמע, יש בזה הרבה מאוד רעיונות שהלוואי שחלק מהם יתממשו,

ואז זה מוביל אותי לשאלה אחת לקראת הסוף. אני יודע שבילית איתם שלוש שנים, אבל בכל זאת, זה כנראה לא מספיק זמן לאוטוביוגרפיה מלאה, אבל אולי, אולי, אולי במקרה, לחלקם או לכולם, יש דברים משותפים שקרו להם לפני שהם היו כבר מבוגרים, כדי שתהיה לי איזושהי אופטימיות שיבוא מנהיג שיוכל לבצע את כל הדברים שאמרת. כי אני שומע הרבה מהדברים שאתה אומר, ואני אומר, וואו, נכון, אפשר לעשות את זה, ואני מנסה לחשוב, ולא רק אני, להרבה מאיתנו עכשיו אין אמון, לא משנה אם זה, באיזה מהמנהיגים, באיזה מהצדדים, לא משנה. זה שכרגע יהיה למעלה, אז לחצי אין את ה... ואני מנסה לחשוב, מי יוכל להיות אותו מנהיג-מנהיגה שיבואו ויגידו, I know how to do it, אני שומעת את אייל מדבר, אני מבינה איך אפשר לעשות את זה, אבל מאיפה הם יבואו?

תראה, זה קצת מזכיר לי את היחסים שלנו עם המנהיגים כמו היחסים של הורים עם בית ספר. תמיד הורים אומרים לי, כן, אני את הספר, אבל זה על הורות וחינוך. תגיד, שלום אייל, אנחנו עוברים דירה, לאיזה עיר כדאי לעבור כדי להבטיח חינוך טוב? מה זאת אומרת, לאיזה עיר כדאי לעבור? אני יודע מי ישב מאחורי הילד שלכם? בואו נגיד שעשינו סטטיסטיקה ודאטה והבנו שבדרום חולון יש שני בתי ספר ושם. אני יודע מי ישב, מי המורה, איזה שנה עוברת עליה, מה קורה בהפסקה, יש ילד שיש לו חודש קשה ומציק לילד שלכם. המערכת היחסים בין ההורים לבית ספר היא כזאת שהם מטילים המון המון המון על בית ספר. והמערכת היחסים שלנו עם המנהיגים שלנו זה שאנחנו מטילים המון המון המון על המנהיגים שלנו. כי זה יותר קל. אז הם שיקוף שלנו, הם המשך שלנו, הם דיאלוג איתנו. יש להם פוטנציאל והם לא נטולי יכולות, כי אנחנו לא נטולי יכולות, כן, הם שיקוף שלנו.

הם יקומו, או יבואו לידי ביטוי, או יתגלו במלוא כוחם, כשאנחנו מהצד שלנו, גם נהיה פתוחים לזה, גם נלחץ על זה, גם נדרוש את זה וגם נתבע את זה. זה ריקוד בין שני צדדים לפחות. וגם ניקח חלק בזה. וניקח חלק בזה, ואנחנו לא יכולים, זה מאוד טוב עכשיו לחפש אשמים. אני מבין, זה חשוב, אבל בסופו של דבר, אני לא רוצה להשטיח את זה ולהגיד, כולם אשמים, אבל אני רוצה להגיד שיש פה איזושהי אחריות הדדית, ואם משהו לא יקרה, או נחזור למה שאתה אומר, אם אנחנו נשכח, נעז לשכוח את התובנות שעכשיו נראות לנו כל כך ברורות, אז לא יעזור לנו לתלות בכיכר העיר באופן מטפורי ארבעה, חמישה, שישה אנשים, זה קודם כול אנחנו שכחנו.

ואני חושב שזה מה שהבנו, ואם לא נבין גם את זה, מגיע לנו. טוב, זה דרופ דה מייק, כאילו, אחרי מה שאמרת עכשיו. אייל, הרבה הרבה תודה. תודה לך. נתת הרבה נקודות למחשבה, ואני מצטרף לקריאה שלך לעצמנו. בין אם מאהבת מרדכי ובין אם היא מסינת אמן, מאהבת מרדכי, כי גם אמרת תוך כדי, מהו יום שבו אין לנו איזושהי מטרה שגדולה מאיתנו? יותר קל לעבור את החיים האלה ככה ויותר נעים. ואם לא, אז לפחות משנאת אמן, כי אחרת אנחנו נגמור באותו מקום. אז תודה רבה רבה על הכנות ועל הידע. תודה, באמת תודה. שניפגש במקומות יותר אופטימיים. ביי ביי. ביי. יהיה סוף טוב.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 318
  2. 317
  3. 316

    היא משקיעה בדרום

    8 נוב׳ 2023 · 45 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←