קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 272·6 בדצמבר 2022·69 דק׳

איך לפתח חוסן - פופקורן 272 עם ד״ר שי בן-יוסף

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם ד״ר שי בן-יוסף

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:09:25

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

ד״ר שי בן-יוסף הוא מומחה לפיתוח ארגוני וקהילתי במציאות מורכבת, מחבר הספר "ניווט במורכבות - מסע בעולם מפתיע", ומלמד ייעוץ ארגוני באוניברסיטת חיפה ובמכללה למינהל. זו הפעם השנייה שהוא מתארח בפופקורן. דיברנו על שלושה סוגי חוסן, על מיקוד שליטה פנימי, על הסיפור שארגון מספר לעצמו ועל ההון החברתי שמחזיק צוותים בימי משבר.

בפרק הזה

  • שלושה סוגי חוסן: חוסן של היום-יום מול שיבושים קטנים, עמידות ורציפות תפקודית מול מכה קשה, והיכולת לקום אחרי שנפלנו, ואפילו לצמוח מזה
  • מיקוד שליטה פנימי: לקחת אחריות על המצב במקום להאשים את כולם, ולראות בו אתגר ולא רק בעיה. לדבריו, זה מה שמבדיל בין מי שמתאושש מהר למי שנתקע
  • הסיפור של הארגון מחזיק אותו בזמן משבר, בתנאי שהוא אמיתי, נכתב יחד עם העובדים ומציג כגיבורים את מי שראוי לכך
  • דוגמאות מהקורונה והמלחמה: חברות שהחזיקו עובדים, שינו את שעות העבודה והחליפו מודל עסקי, וחברת תעופה שנתנה לעובדים להציע פתרונות
  • ההון החברתי הוא המרכיב שעושה הכי הרבה הבדל: אמון, קשרים מגבשים, מגשרים ומקשרים, וביטחון פסיכולוגי בצוות

על הפרק

איך אפשר לתרגל ולפתח חוסן נפשי? האם חוסן קשור לגיל? מה מבדיל אדם שמתייחס למשברים כ-״מכה קל בכנף״ לבין אדם שמתקשה להתאושש ממשברים? איך חוסן מגיע לידי ביטוי בארגונים? מהי רציפות תפקודית? והאם נפילה יכולה להיות דווקא הזדמנות לצמיחה?
העולם החדש הוא עולם מפתיע ולא צפוי. הוא מביא איתו סיטואציות מורכבות שמגיעות אלינו מבחוץ ומשפיעות עלינו מבפנים. כאלו שיכולות לפגוע בשיווי המשקל שלנו ולהסיט אותנו מהדרך ומהתפקוד היומיומי שלנו בחיים ובעבודה.
הזמנתי את ד"ר שי בן יוסף, שהתארח בפופקורן 239, כדי לצלול עמוק אל תוך סיפורו של החוסן, לדעתי אחת המיומנויות הכי חשובות לפיתוח בעולם חדש. שי הוא מומחה לפיתוח ארגוני וקהילתי במציאות מורכבת, מחבר הספר "ניווט במורכבות - מסע בעולם מפתיע", ומלמד ייעוץ ארגוני באוניברסיטת חיפה ובמכללה למינהל.
פרק שיעזור לכם להישאר מחוסנים אל מול המציאות המסועפת והמסתבכת של העולם החדש.

ציטוטים מהפרק

החוסן השני זה חוסן של עמידות. מה זה אומר עמידות? למרות שמגיעה מכה קשה, היא לא מפילה אותי

ד״ר שי בן-יוסף ·

הון חברתי, יש לו היבט כמותי ויש לו היבט איכותני. ההיבט האיכותי זה רמת האמון

ד״ר שי בן-יוסף ·

אז הדבר הראשון לדעת לחיות בעולם כזה, אני אומר לצערי הרב, זה להיפרד מוודאות כוזבת

ד״ר שי בן-יוסף ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה זה חוסן ומה שלושת סוגיו?
ד״ר שי בן-יוסף מסביר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שחוסן הוא היכולת של ארגון ושל האנשים בו להתמודד בהצלחה עם משברים. הוא מחלק אותו לשלושה סוגים: חוסן של היום-יום מול שיבושים קטנים, חוסן של עמידות ורציפות תפקודית כשמגיעה מכה קשה, והיכולת לקום אחרי שנפלנו, ואפילו לצמוח מהמשבר.
מהו מיקוד שליטה פנימי ואיך הוא קשור לחוסן?
לדברי שי, מיקוד שליטה פנימי הוא התפיסה שהחיים בידיים שלי: גם אם המצב לא תוכנן על ידי, אני לוקח אחריות ומתקדם. הוא מוסיף שמי שרואה בקושי אתגר ולא רק בעיה הופך לאקטיבי. בדוקטורט שלו על שיקום קהילות עקורי גוש קטיף, לדבריו, הקהילה שהשתקמה הכי מהר הייתה זו שלקחה אחריות על עצמה.
למה הסיפור של הארגון חשוב לחוסן?
שי מסביר שארגון שיש לו סיפור אמיתי מחזיק מעמד בזמן משבר, כי גם כשמשנים את המוצר או את מודל העבודה, עדיין מרגישים שזה אותו ארגון. הוא ממליץ שהסיפור ייכתב יחד עם העובדים, שיציג כגיבורים את מי שראוי לכך, ושהמנהל יאמין בו בעצמו ולא ידקלם חזון שכתב מישהו אחר.
מה הוא ההון החברתי ולמה הוא חשוב?
שי מספר שמחקרים על מצבי אסון מראים שההון החברתי הוא המרכיב שעושה הכי הרבה הבדל ביכולת של ארגון לשרוד משברים. הוא כולל אמון וגם שלושה סוגי קשרים: מגבשים בין קבוצה קטנה, מגשרים בין חלקי הארגון, ומקשרים בין מעמדות שונים, כמו הנהלה, לקוחות וספקים. הוא מוסיף את הביטחון הפסיכולוגי בצוות.
איך אפשר להתכונן למשבר בלי להיות פסימיים?
שי ממליץ להיפרד מוודאות כוזבת ולהכניס את החוסן לרשימת הבדיקה של התוכנית השנתית. הוא מביא תרגיל משחקי בשם "על הדבש ועל העוקץ": לשאול איך אנחנו במו ידינו הצלחנו להחריב את החברה, ולחשוב מה אפשר לעשות כדי להימנע מכך. לדבריו, אנשים נהנים מהתרגיל ומזהים כך אזורים שדורשים תשומת לב.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
דוב סיידל · ג׳פרי אימלט · מייק טייסון · ויקטור פרנקל · צ׳רצ׳יל · אוטו שרמר · אולדריץ׳ · גנדי
חברות וארגונים
ג׳נרל אלקטריק · IBM · גוגל
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

אהלן, מה נשמע כאן ליאור? אנחנו בעוד פרק של פופקורן, פודקאסט כבר בין שש שנים. אנחנו מדברים פה על קריירות אנשים, טכנולוגיות, פסיכולוגיות, כלכלה, התנהגותית, כל מה שיעזור לנו בעצם להסתגל ולהתלהב מהעולם החדש שלנו. אנחנו עושים פה שיחות עומק עם חוקרים ואנשי מדע ועובדים, מנהלים, עצמאים, יזמים, סוציולוגים, אומנים, כל מי שאנחנו יכולים בעצם להביא לפה כדי לנסות לזקק משהו מהניסיון שלהם ומהחוכמה שלהם לתובנות שיכולות לעזור לנו או להתנהג או להבין לפחות בצורה יותר טובה את העידן המשורלל שלנו. משורלל זה משוכלל ביחד עם מטורלל, יצא לי משורלל. היום אנחנו נדבר על חוסן, ואיך תוכל לפתח אותו. חוסן, בעיניי זו אחת המיומנויות הכי חשובות, שצריך אותן כדי להתמודד עם העולם החדש שלנו. חוסן זה אומר, למשל, להצליח לעבוד תוך כדי שיש משברים שלא עוזבים אותנו, ראו ערך קורונה, מיתון, מלחמה, משברים עסקיים וכולי וכולי.

אבל זה גם אומר, היכולת שלנו לתפקד ולהתאושש ממשברים אישיים, יכול להיות במשפחה, בבית או בעסק שלנו, אם אנחנו עצמאיים או בתוך המחלקה שלנו בחברה, אם היה שם איזשהו שינוי, אנחנו נבין מה זה בעצם חוסן, איך להשיג חוסן, אולי איך לתרגל חוסן, נדבר על זה, וגם הרבה מה נרוויח מהדבר הזה. ובשביל זה הבאנו לפה מישהו שהוא מומחה בתחום של חוסן, והאמת, הוא כבר היה פה פעם. דוקטור שי בן יוסף הוא מומחה פיתוח ארגוני וקהילתי במציאות מורכבת. הוא מחבר הספר ניווט במורכבות, מסע בעולם מפתיע. הוא מלמד ייעוץ ארגוני באוניברסיטת חיפה ובמכללה למינהל. ואומנם הוא לא כתב לי את זה בביו שלו, אבל אני גם יודע לספר שהוא גם מייעץ להרבה מאוד ארגונים שנמצאים בכל מיני, במציאות המורכבת שלנו, בין אם זה בניהול משברים, או בכלל איך להתמודד עם המורכבות המשוכללת שיש לנו היום.

שי כבר היה פה בעבר, בפרק הקודם הוא נקרא איך לעשות סדר בבלאגן, ודיברנו קצת מה זה על מדע המורכבות, איך להתנהל ולהתמודד עם שינויים, והיום אנחנו נצלול אפילו קצת יותר עמוק, זאת אומרת יותר צר אבל יותר לעומק, למיומנות הספציפית של החוסן. לדעתי זה הדבר הראשון והעיקרי שאנחנו צריכים אותו כדי להפוך לביטוי הזה שלפעמים אני אוהב, שאני קורא לו הומו אדפטוס, האדם המסתגל, שיכול להשתמש בפועל, ששי אוהב לנווט בהצלחה בעולם שמשתנה לנו. אז ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה. אז אם אתה מדבר על ניווט, הייתי פעם בחור צעיר, עזבתי קיבוץ והגעתי לאיזשהו מקום בבית ספר שדה,

נהניתי מאוד מהעבודה, אהבתי לטייל, אהבתי לנווט, במיוחד כשמאחורי איזו חבורה של זעתותים קופצת, הכל היה בסדר. ולא תיארתי לעצמי, אבל יום אחד מגיע אליי מנהל בית ספר שדה שעמד לפני פרישה, ואמר לי, תשמע, אולי תחליף אותי. אמרתי, וואלה? פי. בחור צעיר, קידום, הכל טוב, יפה, חלום חיי מתגשם יותר מהר ממה שחשבתי, וקפצתי הישר לתפקיד הניהולי. רק כדי לעשות את הסיפור קצר, לא עוברים משהו כמו שלושה, ארבעה חודשים, והצוות מחליט להיפטר ממני. מה עשית להם שם? זאת אומרת, זהו, אני אפילו עוד לא הספקתי לגרום נזקים גדולים, זאת אומרת, תכננתי כל מיני נזקים, אבל הם עוד לא בדיוק הספיקו להתממש. גם, אני התניתי את הכניסה שלי לתפקיד בזה שהצוות הסכים לקבל אותי, כי הכרתי אותם, הם כולם היו יותר בכירים ויותר ותיקים ממני, ואמרתי, טוב... אז מה איך אתה היום בדיעבד מזכיר את הסיפור? אז איך זה קפץ, הדבר הזה?

אני, כמו הרבה דברים בעולם מורכב, אנחנו לא תמיד יודעים לתת את כל ההסבר עד הסוף. ההסבר שאני נותן היום לעצמי זה שפשוט היה מישהו אחר. שהם נורא רצו שהוא ינהל, והוא היה בחו״ל, והוא במפתיע הגיע. וכשהוא הגיע הם אמרו, סליחה, הבחור הצעיר הזה לא בדיוק מתאים לנו. אני לא הבנתי, המערכת לא הבינה, אף אחד לא הבין, אבל זה קרה. ואני, אפילו המערכת אמרה לי, תשמע, אם אתה רוצה גיבוי, ניתן לך. ואני אמרתי, לא, אם אין לי גיבוי של הצוות, אני לא יכול להמשיך. כן. תגיד, בן כמה היכר? רק כדי להגיד את ה... כמה הייתי. שאלה טובה. לדעתי, משהו כמו 25-26. וואו. בחור צעיר. כן. אמ... חוסן, איך זה קשור? נשמע מאוד קשור. אני חושב שהאירוע הזה הוא אחד האירועים שהקפיצו לי את החיים לגובה. זאת אומרת, זו הייתה תחושה של סוף העולם. חלום, אנשים שהחזקתי מהם כחברים שלי,

קריירה שנפתחת לפניי ופשט, נסגרת. ובדיעבד אני יכול להגיד היום, במבט לאחור, שזה פשוט היה אחד הבוסטים הכי גדולים. אני אישה אמצע... הרבה ממה שאני עושה היום קרה בעקבות האירוע ההוא. כי, שוב, לא משנה כרגע, אבל המשכתי, מצאתי עבודה אחרת, המשכתי להתקדם בה, זה היה בכיוון המתנסים שעסקו בתחום הקהילתי, פיתח אותי מאוד לתחום הקהילתי, שאני היום, הרבה שנים אני גם בסיפור הזה, וזה יצר לי מקפצה לקריירה חדשה, לא מתוכננת. לא ידעתי מה זה קהילתי, מה זה מתנס, מה זה כלום, לבד לא הייתי מוצא את זה. אם הם לא היו נותנים לי את הבעיטה בתחת, לא הייתי מגיע לשם. אבל תגיד, איך הגעת... אנחנו מתחילים כאילו בינתיים רק לדגדג את החוסן, אבל תכף נגיע לעניין היותר מדעי, אבל איך הגעת למקום הבא עם ביטחון עצמי? הרי אתה חטפת בעיטה בטוסיק. אני לא אדבר עליי, אני אדבר על מה עושה מנהלים שמסוגלים לעמוד במציאות כזאת,

זה שהם לא נבהלים, ושיש להם גמישות מחשבתית, ושהם אומרים, אם לא מהדלת אז מהחלון. אבל בגלל זה שאלתי אותך על הגיל, אתה אמרת גיל 25. מי בגיל 25 יש לו את היכולות האלה? אגב, זה קשור לגיל לדעתך, חוסן? אני חושב ש... אני לא חושב שזה חשוב לגיל, זה קשור יותר לאופי. והאופי מתעצב לפעמים בגיל מאוד צעיר. אני אגיד, זה קשור לעובדה שאני הייתי, לא זמן רב אחרי שהשתחררתי מהצבא, אחרי שירות צבאי משמעותי, התחושה שלי הייתה שאני יכול על הכל, כאילו, מה הבעיה? כן. אולי זאת גם הסיבה שהסכמתי לקבל את התפקיד הזה. כן, כן, כן. סיפור מלחמת ששת הימים. חלק מהחוסן, זה לא היה ששת הימים, אני... לא, אני אומר, אבל זה הסיפור שאחרי ששת הימים חשבנו שאנחנו יכולים הכל, ואז הגיע יום כיפור. בדיוק, בדיוק. אז אני חושב שבתור בחור צעיר, הרגשתי שאני יכול, ובסדר. איך אמר פעם מישהו מכה קלה בכנף? זה לא היה מכה קלה, זה היה אירוע טראומטי. כן. אבל המשכתי. תגיד, אז בוא נתחיל מהדבר הזה של חוסן.

לבן אדם קורה משהו, פיטרו אותו מהעבודה, או למשל, במקרה הזה זה מנהל, או הפכת להיות המנהל בית ספר שדה, ופיטרו אותו מהעבודה. מה מבדיל בן אדם שיוצא מזה ומתייחס לזה כמו מכה קלה בכנף, לבין בן אדם שיוצא מזה ועכשיו הוא ב... אני לא אגיד טראומה, כי טראומה זו מילה ששמורה לדברים יותר רציניים, אבל אתה יודע, במקום לא טוב, קשה לו להתאושש, יורד לו הביטחון העצמי, קשה לו למצוא את המקום הבא, זאת אומרת, לא כי אין הצעות, אלא כי הוא קשה לו לצאת החוצה וכולי. וככה, המון מחקרים וכאלה, אני אביא רק אחת קובסה. ומה שהיא בעצם אומרת, היא אומרת, אחד, מיקוד שליטה פנימי. מיקוד? מיקוד שליטה פנימי. מה זה נקרא? Self-Locos of Control. זה אומר, החיים שלי בידיי. הם לא ינהלו אותי, הם לא יגידו לי. אני, את הסיטואציה הזאת, למרות שהיא קרתה, לא בגלל שתכננתי אותה,

אבל אני לוקח אחריות על המצב ומתקדם איתו קדימה. המחקרים מלמדים, שוב, אני מדבר כרגע ברמה האישית, גם ברמה הארגונית, למרות שאנחנו פה יותר בשביל העניינים הארגוניים, עוד מעט נדבר על ה... אבל גם ברמה האישית, זה מיקוד שליטה פנימי. זה לא הם עשו לנו, אתה לא נכנס למקום של הקורבן, אלא אתה נכנס למקום, הנקודה השנייה, רואה בזה יותר כאתגר מאשר כבעיה. אם זה בעיה, וואלה, בעיה, מי יפתור, מה נעשה? כשאתה רואה את זה אתגר, זה קורה לך לעשות עם זה משהו. כן. אתה נהיה אקטיבי, אוקיי? אני לא אומר שאין את הקטע התגובתי שאתה אומר, וואלה, מה קרה לי? תופס את הראש, אבל הוא לא נמשך יותר מדי זמן. כי אם המיקוד שליטה הוא פנימי, אז אתה שואל, טוב, מה אני עושה עם המצב הזה? איך אני מתקדם ממנו? לאן אני הולך מפה? עכשיו, המיקוד שליטה פנימי הזה, נגיד. זה נשמע כמו מיומנות מאוד מאוד חשובה. איך מלמדים אותה, איך מתרגלים אותה? זאת אומרת, אוקיי, אז המקרה הקל הוא שהגעתי מבית שככה ההורים שלי לימדו אותי להסתכל על החיים. טוב, זה קל,

אבל כל השאר, רובנו, שלא קיבלנו את זה, לא קיבלנו את זה בבית ספר, לא קיבלנו את זה בשום מקום. להפך, זה היה, זה היה יותר כמו, בוא תחכה שיבחרו בך, תחכה שייתנו לך את הציון, ואם לא עשית משהו זה כי אתה דפוק. והכי קל זה להאשים את כל העולם בצרות שלי, כמובן. אני בסדר הייתי דווקא, אבל הם כולם עשו לי ושתו לי וכל מיני כאלה אכלו לי. איך? יהיה מי שיגיד שזה עניין של אופי אישי, שכנראה יתעצב איפשהו בילדות וביחסים עם ההורים וכן הלאה. יהיה מי שיגיד לפעמים, זה עניין של תרבות, כולל תרבות ארגונית, אוקיי? גם בדוקטורט שלי, אוקיי? ראיתי את זה בהקשר קהילתי, אוקיי? קהילות שספגו מכה, קהילה שלקחה, אתן דוגמה הכי פשוטה. כן, תן דוגמה בקהילה אמיתית. זאת אומרת, קהילה... תן דוגמה הכי פשוטה בעולם. הדוקטורט שלי היה על שיקום הקהילות של עקורי גוש קטיף. עקורי גוש קטיף, כן. יום אחד מצאו את עצמם שלא בטובתם צריכים להתחיל את החיים מחדש, לא ברור איפה, לא ברור מה, לא ברור עם מי וכן הלאה,

ויצאנו לדרך. ועשיתי מחקר השוואתי. באופן מדהים, הקהילה שהשתקמה הכי מהר, זאת הקהילה שלא הלכה לבית מלון. המדינה אמרה, קחו מלון, שבו, הנה, יהיה לכם חדר, יהיה לכם אוכל למטה. אמרו, לא, לא, תודה רבה, אנחנו אחראים על עצמנו. הלכו לאיזה מבנה תעשייתי בהקמה על יד נתיבות, בנו לעצמם אוהלים והביאו איזה כמה קרוונים, והתחילו לבנות בתוך זה מגורים שווילון מפריד בין משפחות. שאלתי אותם, איך אתם קרובים לתת משפחה? הם אומרים, מי שהיה שכן שמה ביישוב ההוא, הם שכנים באוהל גם. אה, הם עשו את אותו... ממש העתיקו, מרתק היה, אירוע מרתק. והם אומרים, טוב, אנחנו נבנה לעצמנו את העתיד. ומגיע יונתן בסי, שהוא היה אז אחראי על השיקום, הוא מגיע לבקר אותם אחרי איזה חודש, חודש וחצי, משהו כזה, נותנים לו כוס קפה, מארחים אותו יפה, הוא אומר להם, טוב, מה אני יכול לעזור לכם? הוא אומר לו, מה שאתה רוצה, עזוב, אנחנו לא צריכים שום דבר, אנחנו נסתדר בחיים, ואנחנו מתחילים לבנות את העתיד שלנו.

אתה מבין איזה מוטיבציה זה הכניס לו, אוקיי? הבן אדם התרוצץ בשבילם. הם היום היישוב שנקרא שומריה, אוקיי? הם היו הקהילה שהגיעה הכי מהר ליישוב קבע. נגיד את זה בצורה הכי ברורה. לעומת זאת, אנשים אחרים, לא אגיד, לא שמות, לא קהילות ולא כלום, אבל אנשים אחרים שאמרו, טוב, זה לא אנחנו עשינו את האירוע הזה, המדינה עשתה, נכון? המדינה הציעה לנו פיצויים, הציעה לנו לקחת דירות בשכירות באיזשהו מקום, הלכו לקחו דירות בשכירות, מה שהמדינה אמרה, אפילו החיילים לא היו צריכים לפנות אותם מהבית, אוקיי? הם היו בסדר, הם הלכו לפי כל הכללים, המדינה זה, ראו בטלוויזיה איך מפנים את היישוב שלהם, הכל בסדר. אלה האנשים שהיו במצב הכי קשה. הם היו במצב הכי קשה כי מהרבה בחינות, מבחינה בריאותית, מבחינה תעסוקתית, מבחינה רגשית, מה שאתה רוצה. למה? בגלל שליטה חיצוני. המדינה עשתה לי, המדינה תציל אותי. כל הזמן פנייה למדינה שתסדר לי את העניינים.

ואם הם לא סידרו, אז מי אשם? הם. פשוט אתה רואה את זה מול העיניים. אבל שאלת איך, אז אחד אמרתי, תרבותי. איך מחנכים לזה? זה מודעות. תרגול. אפשר לעבוד על זה. ולמה, בוא נדמיין רגע עכשיו שאנחנו בתוך ארגון. איזה דברים שארגון עושה, או צוות, או מנהל, מנהלת עושים, מעודדים תרבות כזאת, ואיזה ההפך, מרחיקים מתרבות כזאת? יש איש בשם, נו, ברח לי השם שלו, דוב סיידל. הוא כתב ספר שנקרא בשם איך זה הכל. תורגם לעברית. הוצאת מטר. והוא עושה הבחנה בין שלושה סוגי ארגונים. ארגון אחד נקרא ארגון צייתנות עיוורת. אדוני, באת לפה, תעשה מה שאומרים לך. יש, זה החוזה בינינו, בסדר? כן. יפה. אני מקווה שאין הרבה כאלה, אבל אולי נשארו כמה. אילון מאסק עכשיו מנסה לבנות אחד כזה. אוקיי. הארגון מהסוג השני,

קצת יותר מאפיין את התקופה, נקרא לזה, המודרנית המקובלת, מה שנקרא הסכמה מודעת. יש חוזה, אדוני, אנחנו מצפים ממך ל-1, 2, 3, 4, תמועת זה אתה יכול לצפות מאיתנו ל-2, 3, לא יודע מה. חוזה. זאת אומרת, אבל יש ציפיות לשני הצדדים. רגע, רגע, רגע, ציפיות לשני הצדדים, ומה שמסדיר בינינו זה חוזה. אוקיי. כמעט הייתי אומר קצת יחסי ספק לקוח וכל מיני כאלה. אבל יש ארגונים מהסוג השלישי, וזה הארגונים שמשגשגים במאה ה-21. וזה ארגונים שהם יותר self-organized system. מה שדיברנו קודם, סטארט-אפ. כן. לעבוד עליו, אוקיי? זאת אומרת, זה כבר מעבר להסכמה מודעת. זה ארגונים שמייצרים דרייב אצל אנשים לחוות את הארגון כאיזשהו מסע שלהם. זה לא האלה שבאתי לעבוד אצלם, זה אנחנו בדרך ל-כן. לא משנה לאן, אוקיי? יש לנו שליחות משותפת. הסוג הזה של הארגונים הוא בטבעו מעודד מיקוד שליטה פנימי.

כי אנחנו יודעים שהעולם כולו נגדנו, אבל אנחנו פה בשביל השליחות הזאת. ולכן זה לא הם, זה אנחנו ואני כזה. תגיד, אתה עובד הרבה בתוך ארגונים, הייתה לנו שיחה מאוד מעניינת על ארגון, אני לא אגיד את שמו, אנחנו לא זה, לא נעשה בעיות, למרות, אני לא חושב שזה היה עושה בעיות, אבל לא, לא, לא, לא, לא, לא, כל דבר פה יכול להיכנס לפינות. בדיוק, לא נגיד את שמו, אבל דיברנו בהרחבה הזאת, זאת אומרת, אני מבין עד כמה אתה, כשאתה מסתובב בארגונים, עד כמה אתה לומד להכיר את הארגון מבפנים ואת המבנה שלו וכולי. דיברת קצת על הארגון, בוא נרד רגע בשכבה למנהלים, או מנהלי מחלקות, או ראשי צוותים וכולי. איזה דבר שהם עושים יכול לעודד פיתוח של מיקוד שליטה עצמי, ואיזה דבר הפוך? תראה, אני לא רוצה להיתפס רק לפינה של המיקוד שליטה עצמי, כי זה ממש, שאלת אותי על בן אדם, על מישהו באופן אישי, איך הוא, מה מרכיבי החוסן הקריטי. אז יאללה, אז בוא נמשיך הלאה. אבל כשמסתכלים על ארגון ומעמדת המנהל,

אז זה לא רק איך לי יש את החוסן, אלא מה אני יכול לעשות בארגון, מהמקום שלי, כדי שלארגון יהיה יותר חוסן. כן. אבל יש כאן עוד שאלה, סליחה שאני קצת מוליך אותך, אבל אחר כך אתה תשאל מה שבא לך. לא, יאללה, אני נהנה. אבל יש שאלה, למה זה מעניין אותנו, עם כל הכבוד? אההה. לא מעניין אותנו בכלל, הרעניין של החוסן, עם כל הכבוד. למה הגענו לפה? טוב, אז זה אתה לא צריך לשאול אותי, אני חתום על זה, אני... בסדר. לא, אז אני אומר, למה בן אדם שמתעניין במורכבות, פתאום מוצא את עצמו מתעסק עם חוסן והרבה. יפה. אוקיי? כן. כי העולם הוא עולם מפתיע. העולם החדש הזה שאנחנו מדברים עליו הוא עולם מפתיע, קשה לחזות. כשקשה לחזות, אז כנראה יבואו גם דברים פחות צפויים ופחות רצויים, נגיד את זה ככה. זה אחד. הדבר השני זה הכישוריות הגוברת. אוקיי? העובדה שכל דבר משפיע על כל דבר. הארגון ההוא שדיברנו עליו קודם, קצת תיארנו איך כל דבר משפיע שם על כל דבר. כן. ומעלה את כמות המשברים. כאשר כל דבר משפיע על כל דבר, אז אתה פתאום,

במשהו שחשבת שאתה יודע מה משפיע עליו, פתאום אתה מקבל כל מיני השפעות ממקום אחר, שיוצרות לך בעיה שלא אתה יצרת אותה בכלל. זה פשוט הגיע מפינה אחרת אפילו בארגון עצמו. עוד נקודה מעניינת במשברים שאנחנו חווים בעולם, ותסתכלו על זה על עשרים השנה האחרונות. מה שקורה, הלוקאלי הופך לגלובלי והופך ללוקאלי. זאת אומרת, איזה משהו קטן בסין, בגלל העובדה שהתקשורת והתחבורה והתזוזה של אנשים היא כזאת, פתאום הופך להיות עניין סיני ופתאום הופך להיות עניין עולמי, קורונה בדקה, אוקיי? עניין קטן שנקרא משבר הסאב-פריים ב-2008, אוקיי, אנשים נותנים הלוואות בצורה לא אחראית, אבל אחד מהטריקים שלהם למתן ההלוואות היה לפזר סיכון. זאת אומרת, ההלוואות האלה, הם יכלו לתת הלוואה לבן אדם שהם יודעים שאין לו שום סיכוי להחזיר את ההלוואה, בגלל שאת הסיכון הם לא לקחו על עצמם, אלא על כל מיני קוני איגרות שמורכבות מערימה של סיכונים, אני לא נכנס לזה כרגע. אבל התוצאה היא שכשאתה מחלק את הסיכון,

הוא גם מתגלגל מאחד לשני לרוחב, לא רק לאורך, ואז הבעיה היא לא רק הבנק שלי, אלא כל אלה שקנו ממני כל מיני איגרות חוב מפוקפקות. כן. אז הלוקאלי הופך לגלובלי. אבל רגע, מה זאת אומרת הגלובלי הופך ללוקאלי? עוד שנייה. אז עכשיו יש כאלה הרבה, בסדר? אז אני לא, אני עוצר ככה. קח את פוטין. הייתה לו איזה בעיה עם אוקראינה, פתאום זה נהיה הבעיה של כולנו. כן. פתאום מחיר הלבן עולה. כן. אוקיי? למה? כי פוטין פש לאוקראינה, או אני לא יודע מה, פרות אין להם חיטה לאכול. איך זה הופך לוקאלי? כי גם כשהבעיה היא גלובלית, ההתמודדות היא לוקאלית. זאת אומרת, אתה יכול להגיד לאנשים, פוטין אשם, אמרנו קודם מכות שליטה חיצוני, נכון? אבל אותי, בתור בן אדם שרוצה לקנות חלב, פחות מעניין שפוטין אשם. יותר מעניין שעכשיו תנובה העלתה לי את המחיר. עכשיו השאלה, איך אני אגרום לתנובה לא להעלות לי את המחיר, היא כבר שאלה מקומית, לא שאלה עולמית. כן. איך גרמניה תתמודד עם זה שעכשיו אין לה גז לחמם בברלין את הבתים?

זה כבר פתרון של גרמניה או של עיריית ברלין. זה אנשים צריכים לקנות קונבקטורים חשמליים, בגלל שמה לעשות, הגז עולה להם כנראה ביוקר לחמם. כן. ואז הפתרון הוא מאוד לוקאלי. ואז אנחנו מבינים בארגונים שלוקאלי של אחד, הופך להיות במהירות לגלובלי, ואצלי, עם כל הכבוד לכל העולם שמתמודד עם הבעיה, גם אני צריך להתמודד איתה, בדרך שלי, אף אחד אחר לא יפתור לי אותה. כן. אוקיי, אז איך זה, למה בגלל זה אנחנו צריכים חוסן? עכשיו, מה זה חוסן? אני אגיד איזה מילה. למה אנחנו צריכים? כי זה פוגש אותנו הרבה. זאת אומרת, חוסן זה בעצם היכולת של הארגון, ושלנו כאנשים שעובדים בארגונים, או עם ארגונים, להתמודד איתם בהצלחה. אני ככה, בשביל הכזה, אני, כמו כל דבר, אני מחלק לשלושה, מה אני אעשה? יש חוסן אחד, זה החוסן של היום-יום. כל מיני שיבושים קטנים, לדעת שבכל פרויקט שאני עושה, אתמול שמענו דוח מבקר המדינה, הרכבת הקלה והקו האדום,

לפני פחות מעשר שנים, תחזית של עשרה מיליארד, וכבר חצינו את הקו של 18 מיליארד. זאת אומרת, הם לא היו מסוגלים לחזות את הכסף שזה יעלה להם בפרויקט הזה. שלא לדבר על המון דברים אחרים שקשורים לזה. להם ולנו. כן, בדיוק. ואת השיבושים שזה ייצור לאנשים אחרים. כן, בתור תושב תל אביב, לא אכפת לי רק מהמיליארדים, אכפת לי שאני לא יכול בהרבה מקומות ללכת. בדיוק, ואז זה נהיה לוקאלי. יש לך בעיה לוקאלית מהבעיה הגלובלית שנקראת רכבת קלה. נכון. אבל מה שזה אומר... אז זה השינויים ביום-יום. ביום-יום. זאת אומרת, אני, כשאני מנהל עכשיו משהו בארגון, אני צריך להניח שהשיבוש זה לא איזה, כמו שאני יודע שאני חי בתוך שינוי מתמיד, אז אני חי בתוך שיבוש מתמיד, כתפיסת עולם. אגב, בתור עובד, אם אני עכשיו עובד בחברה, או לא משנה, בטח ובטח אם אני עצמאי, עזוב, הבת שלי נדבקה בווירוס בגן, יש לי שיבוש באותו יום, אוקיי? בדיוק. עכשיו, יכול להיות שאני הורה חדש, עד עכשיו לא הייתה לי בת. פתאום יש לי בת,

חוסן זה האם אני מצליח עכשיו להתגבר על זה, או יותר נכון בשנה, נגיד, הראשונה שהיא נולדה, שזה לגמרי היה משבש לי את כל היום. זאת אומרת, כולה יש לה וירוס, הייתי מסתכל על בת דודה שיש לה שלושה ילדים, לא הזיז לה את היום, איכשהו היא הסתדרה, אבל אני ילדה אחת בקושי, זה היה משבש לי את כל היום. אז אני אגיד ככה, ברמה האישית, כמובן אנחנו לומדים ומסתגלים, יש מושג שנקרא תרבות של חוסן. זאת אומרת, ארגונים או אנשים שכבר חוו כמה דברים בחיים, ולאט לאט הם בסדר. עם הילד השני כנראה אני כבר יודע יותר טוב איך להתנהל עם הדבר הזה, אוקיי? אז זה החוסן של היום-יום. וכן, ארגון, עם כל הכבוד לזה שהוא נערך לקטסטרופות, הוא צריך להיות ערוך גם לדבר הזה של השיבושים הקטנים שכל הזמן קורים לנו בפרויקטים או בכל תוכנית אחרת. החוסן השני זה חוסן של עמידות. מה זה אומר עמידות? למרות שמגיעה מכה קשה, היא לא מפילה אותי. אני שומר על רציפות תפקודית, אוקיי? כארגון, קוראים לזה לפעמים business continuity, אבל זה לא רק ביזנס.

באופן כללי, רציפות תפקודית, אוקיי? זה סוג אחר של מיומנויות, מהמיומנויות של היום-יום עם שיבושים, זה סוג של כלים, מיומנויות, כל מיני דברים שמאפשרים לי בעצם לגרום לזה שהמכה, כשהיא תבוא, היא לא תפיל אותי. כן. מכל מיני סיבות. אחרי זה נדבר קצת על מה... כן, איך עושים את זה. זה הדבר השני. אבל יש גם את הדבר השלישי. הדבר השלישי זה שנפלתי. נפלתי, כן, הפילו אותי. חטפתי איזה מכה, קצת אולי הדוגמה שנתתי קודם עליי באופן אישי, חטפתי איזה מכה שהפילה אותי לרצפה, ולקום על הרצפה זה לא כמו לשמור על רציפות תפקודית, כי הרציפות כבר נקטעה. עכשיו, זאת אומרת, אחד זה, אם אני, אתה כל הזמן, אני לא יודע למה אתה מזכיר לי, אבל אני מדמי את טייסון. אז אחד, זה לדעת שאני חוטף בוקסים בתוך הזה, אבל לא לוותר עד שיהיה נוקאוט לי או לשני, והשני, נגיד חטפתי נוקאוט, וכל העיתונים ירדו עליי וצחקו עליי שאני גרוע, ואיך הפסדתי להוא שהוא בכלל לבן וקטן אם אני פי שתיים,

עדיין ללכת לקרב הבא ולא להגיד אני פורש. זה, אם הזכרת את טייסון, יש אחד, ג'פרי אימהלט, היה המנכ״ל של ג'נרל אלקטריק, שאלו אותו על הפילוסופיה הניהולית שלו, אפרופו הרלוונטיות של החוסן. הוא אמר, יש איזה פילוסוף אחד שממנו למדתי את הפילוסופיה הניהולית שלו, קוראים לו מייק טייסון. גדול. והפילוסופיה הניהולית שלו זה שלא משנה מה התוכנית שלך, יבוא הרגע שתחטוף את האגרוף. נכון, נכון, נכון, משפט טוב. אז זה ג'פרי אימהלט שניהל כמה דברים בחיים. 17 שנה הוא היה מנהל של ג'נרל אלקטריק. אוקיי, אז בוא נראה, אנחנו תלמידים טובים פה, בוא נתרגל שלושה חוסנים, שלושה סוגים לחוסן. אחד, שיבושים יומיומיים שאני צריך להצליח לעמוד בהם. שתיים, רציפות תפקודית, קראת לזה, בתוך זה שיש עכשיו משבר קטן, משברים גדולים, קורונה, אוקראינה וכולי וכולי וכולי. והשלישי, נגיד שלא הצלחתי ונפלתי ומשום מה, לא משנה, העסק, העסק שלי, הארגון ווטאבר, הפרויקט,

לקום ולהתחיל מחדש, או להמשיך, או לא יודע, לא משהו. או משהו, או לצמוח מזה. או לצמוח מזה. יש גם מה שנקרא פוסט-טראומטי גרוס, זאת אומרת צמיחה פוסט-טראומטית. זאת אומרת, הטראומה, והמחקרים, לא נאריך בזה, אבל המחקרים מלמדים שכעומק המכה, עומק הצמיחה, זה מרתק. וואו. זאת אומרת, ככל שאנשים וארגונים או צוותים חטפו מכה קשה יותר, הם צמחו משם גבוה יותר. שוב, בהינתן כל מיני תנאים, לא נכנס לזה. כן. אבל גם זה קיים, צמיחה מטראומה, זה לא רק מפיל אותנו, זה גם מרים אותנו יותר גבוה ממה שהיינו קודם. אוקיי, אז יאללה, בוא נדבר עליהם קצת אחד-אחד. על... על שלושת הסוגים, או שיש סוג שיותר מעניין. כן, כן, לא, לא. אני אגיד משהו על שלושת הסוגים, ואחר כך אולי על המרכיבים שעושים את זה. אחד, החוסן של היום-יום קשור בהתנהלות של היום-יום, אוקיי? זה קשור בזה שאני מנהל סיכונים, אוקיי? ואני מנהל סיכונים באופן רב-ממדי, אולי אחר כך נגיד משהו על הממדים, אבל אני מנהל סיכונים באופן רב-ממדי. ואני מנהל סיכונים באופן מדמי. מה זה אומר? תן לי דוגמה.

רב-ממדי, זה אומר, יש לי סיכון אחד שהוא סיכון כלכלי, אוקיי? יכול להיות שמחר בבוקר לא יהיה לי לשלם משכורות. זה אזור אחד. יש סיכון אחר שהוא סיכון פיזי. הניהול סיכונים זה שיהיה לי מטף, והניהול סיכונים של המשכורות זה שיהיה לי קצת בבנק. יהיה לי רזרבה בבנק, יהיה לי, לא יודע מה, קו אשראי יותר נדיב, או משהו שאני דואג לבמפר הזה של ה... אני מבין איפה הסיכונים שלי ואני מנהל אותם, כולל גורמי התראה מתאימים, שנותנים לי צפצוף ברגע שאני מבין שירדתי מתחת לקו מזומנים מסוים, לא יודע מה. אבל יש סיכונים שקשורים במשאב האנושי, התפטרות הגדולה, יום אחד יקומו כל הטלנטים שלי ופשוט יעלמו לי. כן, אוקיי, נדבר על זה בעתיד, אבל זה כבר קרה. לא, בסדר, כן. יום אחד יעלמו לי. יעלמו לי. אז זאת אומרת, במובן הזה, זה... אבל זה עדיין בסוג חוסן הראשון, היומיומי, כאילו?

זה ביומיומי. שוב, אם זה קטסטרופה, שקמו כולם והלכו, אבל אם אני יודע שעזיבת עובדים היא תופעה ידועה, היא יכולה לתפוס אותי מאיזשהו מקום. כן. אז נגיד מושג שנהיה מאוד מקובל בזמן האחרון, ניהול חוויית העובד. כן. למה? כי הבינו שאתה, מה שחשבו, מסכורת, זה לא הסיפור פה. ולכן, ניהול חוויית העובד הוא אחת הדרכים להתמודד עם חוסן בהקשר הזה של המשאב האנושי. כן. אוקיי? כן. קח את זה ליכולת הארגונית של גמישות, של אגיליטי, אוקיי? זאת אומרת, אם אני ארגון תגובתי, שלוקח לו חצי שנה להגיב לכל אירוע שקרה לו, אז כנראה שאני כל הזמן ארדוף אחרי המציאות והיא תכה בי. אם אני לומד להיות ארגון יותר יוזם, קשור למה שאמרנו קודם על המיקוד שליטה פנימי, כן. מעגל התגובה שלי יותר קצר מבחינת הגמישות, כולל גמישות מחשבתית. מעגל התגובה זאת אומרת זמן התגובה? זמן התגובה, כן. זאת אומרת, הדרך שהצלחתי לסגור מזה שהבנתי שיש לי בעיה ועד הרגע שהבאתי תשובה, אוקיי? או הבאנו תשובה, או אני לא יודע מה.

כל מה שקשור לניהול הקשרים, אוקיי? מי שחושב שהוא עובד לבד, אז כנראה יהיו לו הרבה הפתעות מאנשים שמחזיקים בעניין שהוא כרגע עוסק בו. אבל אם אתה מתנהל מתוך מבט אל מחזיקי העניין שלך, למיניהם, לא משנה, לקוחות, ספקים, שותפים, עובדים, אז אתה מנהל את מחזיקי העניין, ואת המרחב, את השדה הזה שהם נמצאים בו, אז גם זה נושא. עוד נושא, אני זורק לך נושא, מה אני אעשה? אבל זה כאלה, זה רב-ממדי אמרנו, כן? אני עוקב, אני עוקב. יש נושא שלם שנקרא, מה הסיפור שלנו? אוקיי, זה קצת קשור למה שאמרתי קודם, האם הסיפור שלנו זה חוזה, האם הסיפור שלנו זה צייתנות, או האם הסיפור שלנו... רגע, מה זה הסיפור שלנו? שלנו כארגון? שלנו כארגון. כן. ואיך אנחנו מספרים אותו לעצמנו ולאחרים? עכשיו, אפשר לבוא ולהגיד שהעניין של הסיפור, הוא קשור ללא יודע מה, יחסי ציבור, וכזה, ותדמית וסיפורים. מה מחזיק את האיראנים? את האיראנים. את האוקראינים,

מה יחזיק את האיראנים זאת גם שאלה גדולה, כי נראה לי שהם סובלים, יש להם חוסן כנראה לציבור הזה, שדורכים עליו כבר הרבה שנים. אבל האוקראינים, מול הרוסים, כמעט שנה. כן. מה מחזיק אותם? הסיפור שלהם. הסיפור, הדגל הזה. הסיפור. כן. אתה רואה אנשים בחרסון, יום לפני שהרוסים מגיעים לשם, יש לי כזה צילום, מניפים דגלים וחוגגים במרכז העיר את הזהות, שלהם. וכמובן, יום אחרי, אין שאלה, מגיע זלנסקי וכולם חוגגים איתו. ומה שמחזיק את אוקראינה זה הסיפור. מי אנחנו? מה אנחנו? אנחנו מגינים על כל העולם המערבי, אנחנו חוגגים את העצמאות של אוקראינה עכשיו באמת וכאלה, אוקיי? והסיפור מחזיק. ויקטור פרנקל אמר את זה בזמנו. הסיפור מחזיק. וחברה, ארגון שרוצה לעמוד בחוסן, הוא יכול לייצר לעצמו סיפור שמתחזק את החוסן. אנחנו לא נבהלים מכל משאב רוח, אוקיי? אנחנו כאלה. אני יודע עוד דוגמה על ניהול סיפור, אוקיי, צ'רצ'יל.

צ'רצ'יל אומר לאנגלים, בעיצומו של הקרב על בריטניה, אירוע שאף אחד לא יודע איך הוא ייגמר, נראה רע מאוד, בשארית כוחותיהם ובטיפונת עזרה אמריקאית, הם עומדים שם מול התקפות יומיומיות. והוא אומר לעם שלו, יבוא יום, והם יגידו שאלה היו שעותינו היפות ביותר. מכיר את הציטוט הזה? זאת אומרת, הוא לא מסתכל רק על הסיפור של ההווה, כי אין לו כנראה הרבה תקווה לייצר מההווה, אבל הוא אומר, בעתיד, הפרק שאנחנו כותבים עכשיו בהיסטוריה של בריטניה, ייחשב לפרק הירואי. בואו נהיה ראויים לזה. אז הוא יוצר סיפור כדי לייצר חוסן. כן. אז גם הסיפור חשוב. וזה נורא חשוב מה שאמרת בהתחלה, זאת אומרת שסיפור זה לא בשביל ה-PR ויחסי ציבור, וגם ככה צריך להתייחס לזה. זאת אומרת, אם זה קשקוש בלבוש, אם זה חרטא, בולשיט, יש לי עוד כל מיני כינויים לדבר הזה. שאני מצייר איזה סיפור, שזה בשביל העיתונות,

אבל אני לא מאמין בו בתור מנהיג והחבר'ה שלי בצוות, או לא משנה, אפילו בתור עצמאי. אלה שעובדים איתי, הלקוחות שבחרו בי, לא מאמינים בו, אז עכשיו, כל במפר קטן, כולם בורחים מהספינה. בוא נגיד שהחזון הגנרי הזה, שמישהו תלש מאיזה כמה מילים יפות ושם על הקיר, זה לא מה שיחזיק אותם בארגון. זה לא יחזיק. אגב, מה כן עושים כדי להחזיק? זאת אומרת, מה אפשר לעשות חוץ, אז לשים על הקיר זה לא מספיק, אבל מה עוד אפשר לעשות כדי לייצר את הסיפור הזה, אם נכנסנו לנקודה הזאת? ואגב, יש משהו אחד שאני ראיתי שהוא מאוד מאוד עוזר, ושוב, לא בבולשיט, אלא במציאות עצמה, זה כשהסיפור נכתב של כולם ביחד. בדיוק. אם כולם ביחד כותבים את הסיפור, אז הוא יותר אמיתי, כי הם מאמינים גם בדברים קצת אחרים, אז זה נכון שיש הנהגה, אבל הם קצת נותנים זוויות אחרות, ואם הזוויות שלהם גם נכנסו לתוך הסיפור הגדול,

אז הם עוד הרבה זמן קדימה מרגישים חייבים. אני אולי אתן עוד דוגמה, אבל לפני הדוגמה, בדיוק זה. זאת אומרת, אחד, הם שותפים, אוקיי? הם שותפים, ביצירת הסיפור ובכתיבת הפרקים. הדבר השני, מה שנקרא local heroes, מי האנשים שאני שם עליהם את הזרקור? מי הגיבורים שלנו כארגון, אוקיי? ההוא שהצליח לסדר את כולם ולקמבן לעצמו איזה תפקיד? לא. הבנו. אוקיי, אם זה הסיפור, אנחנו יכולים לספר מה שאנחנו רוצים, אבל אנשים רואים את המציאות. אוקיי? אתה אומר, זאת אומרת, ארגון שבו ההוא שסידר לעצמו תפקיד הוא הגיבור, מקבל זרק, הוא הגיבור, אז כולנו הבנו הסיפור פה, בדיוק. לא משנה מה מספרים. בחוץ, אנחנו בפנים מבינים טוב מאוד מהם חוקי המערכת. דרוך על אחרים כדי להתקדם למעלה, והחיים טובים. כאשר ארגון שואל את עצמו, מי הם הגיבורים? מי הם האנשים שאני אומר לעובדים שלי, זה? אתה רואה? כזאת. היא. זה המודל שלנו. למה? כי היא זה וזה וגם וגם, וכולנו מבינים מה הסיפור.

אז ממש לטפח את העניין הזה של ה-local heroes, לא, עזוב, לא ניכנס לזה יותר מדי, אבל אמרתי לוקל heroes, אוקיי? זה דבר נוסף. אמרנו, נכתוב את זה ביחד, אוקיי? הסיפור צריך לרגש. למה הסיפורים תופסים אותנו? כי יש בהם יותר מאשר מילים, יש בהם רווח בין המילים, אוקיי? עכשיו, אם אתה לא מתלהב מהמשפט הזה שאתה מדקלם בתור חזון, אז זה מה הסיפור שלך? אז איכשהו זה צריך לדבר לאנשים, גם לבטן. יש איש בשם אוטו שרמר, תיאוריה U, אתה מכיר? תיאוריה מה? תיאוריה U. מה זה אומר? תיאוריה U הוא סיפור ארוך, אבל אני אגיד רק קצה אחד שלה, בסדר? תיאוריה U זאת אחת הדרכים להתנהל בתוך עולם מפתיע כפי שאנחנו מכירים אותו, אוקיי? אבל אוטו שרמר אומר, יש דרך שהסיפור עושה, בסדר? אני מפשט לך את זה הכי שאני יכול. יש מה שנקרא דאונלודינג.

כולם אומרים את מה שהם רגילים להגיד ומורידים את מה שהם רגילים לשים על השולחן, אוקיי? איפה אומרים? למי אומרים? עכשיו אצלנו בארגון כולם מדקלמים איזה דקלום, שואלים אותם מה הארגון הזה, מה החלום שלנו, מה זה, כל מיני מנהלים וכאלה, שמים על השולחן איזה משהו שכולם רגילים. השלב הבא זה אופן מיינד. זאת אומרת, כשאתה אומר משהו שאתה באמת מאמין בו, אוקיי? והוא אמיתי, כמנהל. אתה רוצה שהעובדים שלך יאמינו בזה? קודם כל תאמין בזה אתה. אל תמכור להם דקלומים שכתב לך מישהו, אני לא יודע מה. אבל זה לא מספיק. השלב השלישי זה מה שנקרא open heart. דבר לא רק אל המיינד, אלא רד קומה אחת למטה לעומק, ותדבר מלב אל לב. וכשאנשים מביאים את הלב שלהם לעבודה, פתאום הוא עושה חיבורים מדהימים. והדבר הזה יש לו עוד שלב, עוד יותר עמוק, שנקרא open will. מכאן נפתח הרצון. זאת אומרת, לא מספיק שאתה אומר להם מה חשוב בחיים ולמה זה כל כך מרגש אותי, אלא אוקיי, מה נעשה כדי שזה יקרה?

ואנחנו, כולנו, אנחנו כותבים את הסיפור כל הזמן במה שאנחנו עושים. זאת אומרת, זה לא סיפור שמישהו כתב עלינו, אלא כשאנחנו, זה קורה לנו לכתוב את הפרק הבא. זה מניע אותנו, ובסוף הסיפור צריך להיות מניע למשהו. זאת אומרת, מה שסיפרת עכשיו זה אם אני רוצה לעזור למנהל להבין את הסיפור שלו, אז אני אבוא ואני אשאל אותו, ואז קודם כול הוא ידקלם לי את מה שכבר קרה במטבח. אחרי זה אני אשאר לו נו, אבל מה באמת, אבל מה באמת, ואז הוא יגיד לי מהמיינד, ואני אגיד לו, אבל מה באמת באמת חשוב לך, ספציפית לך, רונן, בן 42 מרמת השרון, מה לך חשוב? אז הוא יגיד כבר open heart, ואחרי זה אתה אומר גם, על ללכת ולעשות את זה באמת. מה נגזר מזה? מה אתה מצפה מהעובדים שלך? מה אתה הולך לעשות מחר בבוקר, או איך אתה מתנהג בנושא הזה והזה, להראות שזה באמת מה שאתה מתכוון ומאמין וכולי. זה כרגע, זה כזה על קצה המזלג, אבל בגדול, צריך להבין שזה חלק מהעבודה שלי, לספר סיפור,

להיות הסיפור, מה שאמר גנדי, אוקיי? להיות הסיפור שאני מצפה שהם יספרו אותו וכן הלאה. כן, אבל עכשיו יש לי שאלה קשה. למה? אז עכשיו הגיעה, הגיעה הסערה, אוקיי? סתם, דוגמה, כל מי שמקשיב, כולנו, אנשים מבוגרים, מעל גיל 12, עברנו את הקורונה, חלקנו עצמאיים, חלקנו שכירים, חלקנו זה, היה לנו סיפור. עכשיו באה הקורונה, טלטלה את כולם, טלטלה את כולם, והיה ממש קל לראות איפה יש חוסן ואיפה לא. זה היה מאוד בולט. זה היה ממש בולט. עכשיו, במקומות שהיה סיפור טוב, היה יותר חוסן, כי הם אמרו, אוקיי, אולי זה לא הלך, נזיז את זה קצת ימינה, זה עדיין אנחנו. אנחנו מזיזים קצת את הביזנס מודל, מזיזים קצת את הזה, מזיזים, אבל זה עדיין אנחנו, אנחנו מרגישים אותו דבר, אתה יודע, כל מיני חבר'ה שהפכו מאופליין לאונליין, מאונליין לזה, הן הוציאו את עצמן מחדש, הן הוציאו את עצמן מחדש, אבל הסיפור נשאר אותו זה.

ואיפה השאלה, רגע, אתה רוצה להתנשם, כי אתה עברת שם כנראה, גם כיועץ ניהול משברים, עברת שם הרבה דברים. רגע, אני אגיע רק לשאלה קשה. לפעמים, כדי להתמודד עם המשבר, היה צריך לשבור את הסיפור. זאת אומרת, כדי שהעסק שלי, נגיד היה איזה מישהו והוא, נגיד הוא מפיק, אני אקח בכוונה משהו לא של ארגונים, אוקיי? כדי שזה יהיה יותר קליל. הוא מפיק אירועים, מפיק אירועים מדהים וזה וזה וזה וזה, בקורונה סגרו, אין אירועים, אין אירועים. עכשיו, הוא, איך לפני זה הוא היה מפיק אירועים טוב? כי היה לו סיפור איך מאז שהוא היה קטן ובצבא נתנו לו להיות והוא היה בזה ופה והיה לו סיפור שלם והוא סיפר את זה לעצמו, הוא סיפר את זה ללקוחות ואהבו את זה, וכל פעם שהיו טלטלות, גם אם היה קשה, הוא החזיק כי הוא אמר לעצמו, זה היה הזהות שלי, אני מפיק אירועים, לכן קל לי זה. פתאום באה הקורונה וזה משבר שבה הסיפור שלו לא מחזיק כבר.

ככה, וואללה. א', יש לי דוגמאות ממש מזה, מהעולם הזה של ההפקות. ועוד מכל מיני מקומות אחרים. אני אומר ביושר, אני מלמד קורס על סמינר, על חוסן ארגוני, ואז החבר'ה חוקרים כל מיני דברים, ועולים משם דברים מרתקים, וחלק זה לא ממני. איפה אתה מלמד? במקרה הזה, במכללה למינהל. מדהים. ככה. אז אני אתן משהו, קודם כל, אמרת אירועים, אני אתן אירועים. אחר כך אני אתן אולי איזה דוגמאות אחרות קצת. חברה גדולה שבזה היא עוסקת. אוקיי, ציודור קולי, ומקרנים, והיא מארגנת וכאלה. ויום אחד הקורונה משביתה לה את העסק. אז בוא נלך קודם כל לדבר הכי פשוט, שנקרא חל״ת. מדינת ישראל נתנה לנו פתרון נפלא על מגש של כסף. חל״ת. בוא נוציא את העובדים לחל״ת, ונלך ונשב בבית עם הילדים, והחיים יהיו טובים. רגע. רגע. אני אעצור לפני שאתה ממשיך, כי אתה לימדת אותי משהו לפני 20 דקות.

אולי זה לא רעיון טוב. או, יפה. נכון, כמו בהתנחלות. בדיוק. כן, כן, כן. גוש קטיף, גוש קטיף. כן. בדיוק. זאת אומרת, הרבה מהחברות שנפלו, זה חברות של מיקוד שליטה חיצוני, שאומרו, טוב, המדינה נותנה חל״ת, אנחנו עושים חל״ת, הכל טוב. בחברה הספציפית הזאת, לא שלא עשו חל״ת, אבל הם השתמשו בחל״ת באופן מושכל למטרותיהם, לא למטרות המדינה. זאת אומרת, הם אמרו, אני אוציא לחל״ת רק את אלה שאני יודע שהם ירויחו מהחל״ת וזה וזה, מבחינתי הם ממשיכים להיות עובדים. אני לא דורש מהם עבודה, אבל אני מתחזק איתם קשר, שואל מה שלומם, הכל בסדר. למה? כי העובד חשוב לי. אבל החל״ת זה לא מספיק. מה אני עושה בתוך האירוע? ומהר מאוד, כמובן, עברו להפקה של כנסים, התוועדויות וכל כיוצא בזה, במרחב הדיגיטלי, אוקיי? לקחו את המיומנות, את קשרי הלקוחות שהיו להם, כי גם ללקוחות שלהם יש בעיה, ככל שהם גם רוצים לעשות אירועים וזה וזה רק שאין להם דרך. כן. אז הם, קודם כל, הם אימצו מהר מאוד, אמרנו אגיליות וכאלה,

מהר מאוד הם אימצו טכנולוגיה שמאפשרת להם לעבוד גם במרחב הדיגיטלי. לקחו את העובדים שלהם ועזרו להם להיות אלה. הם לא לקחו טכנולוגיה יחד עם עובדים ואמרו לעובדים תודה רבה חל״ת. אמרו, אנחנו משפחה, אנחנו דואגים אחד לשני. יותר מזה, הם הכניסו גמישות ניהולית בהקשר של העובדים. ובזה אני מסיים עם החברה הזאת. יש לי עוד דוגמאות, אז אני רוצה לרוץ אליהן. מה שהם אמרו לעובדים, גם השעות עבודה שלכם יהיו יותר גמישות. כי המרחב הדיגיטלי מאפשר לנו יותר משחק. כן. ולכן, אם מישהו יש לו במקרה בעיה בבית והוא צריך להסתדר עם אשתו או אישה, עם בעלה והילדים והשעות, והוא רוצה דווקא לעבוד בשעות האלה או האלה, בואו נהיה גמישים ונעזור לעצמנו להסתדר לא רק עם העבודה, אלא גם עם הבית. כן. כי הם הבינו שהמשימה היא לא רק לנהל את העבודה עם רציפות תפקודית, במקרה הזה, הם המשיכו לתפקד כחברה, אפילו אפשר לקרוא לזה קצת התאוששות, כי העסק שלהם בעצם נפל, כן. והם היו צריכים להרים אותו כמעט מאפס, אבל לא, יש לקוחות, יש משאבים, יש כיוון, הם יודעים מה זה אירוע, רק הטכנולוגיה הייתה חסרה.

וגם גמישות בשעות, כי הם אמרו, אני מבין שאני צריך לענות גם על צורכי העובדים שלי, שהם שונים מהצרכים שלהם אתמול. יפה. אוקיי? זאת אומרת, לקחו את כל הממדים האלה, שוב, מיקוד שליטה פנימי, זה הסיפור. גם אם אני נהנה מהחלט, אני נהנה בו דרכי שלי. ולפני הסיפור הבא, אני רק רוצה להגיד משהו עכשיו, בגלל שזה מאוד קשור ל... יש את זה בספר של המנהלים שהוצאתי. מצוין. דיברנו על חוסן. מה קרה פה? הם הראו שיש להם חוסן, אבל הם זה ההנהלה. מה הם עכשיו ייצרו? הם ייצרו לעתיד חוסן לעצמם. כי בעתיד, שיקרה משהו, העובדים עכשיו, עכשיו הם מצדיעים. אמרנו סיפור? עכשיו זה כבר כמעט סייתנות עיוורת. זאת אומרת, עכשיו, לא משנה מה יקרה, אתם הייתם נאמנים לנו, עכשיו אנחנו נהיה בשבילכם. עוד דוגמה, אוקראינה. חברה ישראלית שעוסקת במוצרים בתחום התוכנה, ויש לה חבורה גדולה שמפתחת תוכנה באוקראינה. אוקראינים. והנה מתחיל להגיע העסק.

והישראלים אומרים לאוקראינה, זו חברה בינלאומית, לא משנה, אבל יש לה הרבה באוקראינה. הבסיס בישראל, יש גם ארצות הברית. הם אומרים לאוקראינים, חבר'ה, זה הולך ליפול עליכם הדבר הזה, וכדאי שתעזבו עכשיו, ואנחנו נעזור לכם. האוקראינים אומרים, עזבו, שום דבר, כלום, יהיה בסדר, מה שנקרא, וזה נופל עליהם. וכשזה נופל עליהם, החברה לוקחת אחריות על העובדים של האוקראינים ובני משפחותיהם, לקחת אותם, לשכן אותם בדיור אלטרנטיבי, בתי מלון וכן הלאה, זה לא מחנה פליטים ולא זה, ורציפות תפקודית, משם הם המשיכו לעבוד בחברה. עכשיו, תבין איזה נאמנות עובדים אתה מקבל, כשהעובד אומר, הם גם הבינו לפני כן, רק אני הייתי האידיוט שלא הקשיב, וגם כשזה כבר קרה, הם היו שם איתי, ודאגו לי ולמשפחתי למקלט חליפי. אוקיי. ורגע, וגם על זה אני רוצה להוסיף, כי אתה, אני יודע באיזה חברה מדובר, זאת אומרת, אני די בטוח, היו שתיים, שלוש כאלה ישראליות, אחת מאוד גדולה, ואז מישהו מקשיב ואומר, טוב, זו חברה, יש לה מלא כסף, זה הייטק, יש להם כסף, מה הבעיה שלהם לעשות את הדבר הזה?

אז לא. אני מכיר סוכנות מרקטינג מאוד קטנה, שיש לה בן אדם אחד שיושב בישראל, אחד, ויש לו ארבעה או חמישה, אני לא בטוח, עובדים ועובדות באוקראינה, והוא התנהג ככה. זאת אומרת, ביום, לא זוכר איזה, היה לי איתו זום, זום, שיחת וידאו בזה, ושאלנו אותו מה שלום החבר'ה שלו שם, והוא אמר, אה, בדיוק לקחנו בניין חדש בשכונה ההיא, כי שם כבר אין חשמל, ואמרתי, אני לא אחכה עד שהחשמל יחזור, סידרתי להם משרד חדש, שהם יוכלו להמשיך לעשות את הדבר הזה. זאת אומרת, זה לא חייבים להיות חברת הייטק גדולה כדי לעשות את הדבר הקטן הזה, ואז אתה שואל מאיפה המשאבים, זה פשוט חשיבה לטווח קצת יותר ארוך, כי המשאבים למצוא עובדים חדשים, או למצוא עובדים במחירים של אוקראינה, הם גם גדולים, נכון? בדיוק. אז אתה גם מחזיק פה רציפות תפקודית של החברה, שזה בכל מקרה חשוב לך, אבל אתה גם בונה אתוס, אתה בונה סיפור. כן. דוגמה אחרונה, בסדר? אחר כך נמשיך לאן שאתה רוצה.

יש שלוש חברות תעופה ישראליות, ככה מוכרות. אני אדבר על אחת מהן. לא חשוב באיזה אות זה מתחיל. נראה לי שיש שלושתם באות יוד. אוקיי, אוקיי. ישראל. כן. מוצא את עצמה יום אחד שהשמיים נסגרו. אפשר לעשות כל מיני דברים כשהשמיים נסגרים. אפשר, אמרנו קודם, להוציא עובדים לחלת, אפשר לפטר אפילו, אולי, מזמן כבר רצינו לפטר פה כמה, אז הנה הגיעה ההזדמנות שלנו גם לפטר אפילו, אולי גם יהיה נחמד, ועוד כל מיני תירוצים יפים וטובים. כי העולם סגור, מה נעשה? מה עושה מנכ״ל ישראל? אוסף את העובדים שלו, אומר להם, חבר'ה, אנחנו ממשיכים לטוס, אין לי מושג איך, מושג לאן, תביאו רעיונות, בואו נתחיל לעבוד על זה עכשיו, אוקיי? וחברת ישראל לא סוגרת את עצמה לדקה. אוקיי, רציפות תפקודית אמרנו? ככה. אחד, הם מתחילים לעשות טיסות חילוץ מכל העולם לישראל. כל מיני ישראלים בעולם מחכים להגיע, טאק, ישראל מסדר אתכם מטוס, נביא אתכם.

שתיים, ל״ג בעומר, מירון סגור, הם תופסים את החרדים, עושים להם טיסות מעל מירון. אני לא מאמין לך. מטורף. וואו, גדול. כל רעיון, לא משנה מאיפה הוא יבוא. עכשיו, מה זה ישראל? ישראל זו חברה שיודעת לטוס לאירופה. הם טסים לסין. לסין? לסין. מאיפה יש להם מטוסים לטוס לסין? אז באים כמה עובדים ששוברים את הראש, לא הנהלה, לא כזה, כי המנכ״ל אמר, חבר'ה, הפתרונות לא יבואו ממני, תירגעו. הפתרון היחידי שבא ממני זה שאנחנו ממשיכים לעבוד. מכם יבוא הפתרון לאיך נעשה את זה. וואו. החבר'ה פירקו מושבים, אין להם בכלל מטוסי מטען. בשביל מה אתה טס לסין? הם הבינו שעכשיו הולכים להביא המון דברים מסין. כל מיני כאלה, משכנו למסכות, ציוד רפואי, כל מיני כאלה. כל מיני דברים שממילא צריך להביא מסין, אבל אי אפשר להביא אותם עם הטיסות נוסעים הרגילות, אוקיי? בקיצור, הורידו את המושבים, עשו חישובים דלק, אני לא מבין בזה כלום, יכול להיות שנחתו באיזשהו מקום גם באמצע וכאלה, אבל בסוף הם התחילו לייצר טיסות לסין הלוך חזור. מדהים. אוקיי?

זאת אומרת, הם שברו את הכללים של עצמם כדי להישאר עם הרציפות התפקודית. גם כלכלית הדבר הזה מאוד עזר להם, אוקיי? הם גם המשיכו לטוס לאילת כל התקופה, דרך אגב, כשאחרים לא. אז גם היה להם טיסות נוסעים קצת. ביתם, הכללים והכול. אז הנה חברה, ומה היה המפתח? איך זה קרה? זה קרה כי ההנהלה לא יכולה במצבים כאלה לחשוב שכל השכל אצלה. המנכ״ל עומד, אומר, חבר'ה, אנחנו במשבר, עזבו רגע, קורונה, קחו משברים אחרים. אנחנו במשבר, כדי לצאת ממנו אנחנו צריכים את כולנו, את השכל שכוננו, את הרעיונות המטורפים, את ההוא ששמע שהחרדים מתוסכלים על זה שאין להם איך להגיע למירון, ועלה לו איזה רעיון מבריק להטיס אותם בנגלות מעל מירון בסיבובים שהתפללו. זהו. כן. אני רוצה לקחת אותך דווקא, אחרי, זה סיפורים כאילו כאלה מכל העולם ומכל הזה, אני דווקא רוצה עכשיו לקחת אותך רגע

לעולם יותר קטן, ותגיד לי לאיזה מהסוגים של החוסן וכולי, ומה אני יכול, ואיך אני יכול אולי לתרגל. יש, זה גם קרה בקורונה, אבל עכשיו יש מיתון, וזה יקרה במיתון, יש קיצוצים ופיטורים בכל מיני מקומות, ואולי, זאת אומרת, עוד אין מיתון באופן רשמי, לא אמרתי שיש מיתון, אני מתכוון, יש סכנה למיתון, יש האטה בצמיחה, נהיה מדויקים, לא סתם נהיה פסימיים, אבל יש כבר פיטורים בחלק מהמקומות, חלק מהמקומות האטו גיוסים, עצרו גיוסים, ואני מניח שמהר מאוד גם יהיו שינויים, למשל, במודלים עסקיים, יגידו, תבוא חברת, לא משנה, חברת תקשורת, או חברת וואטאבר, ותגיד, המוצר הזה והזה והזה ממשיכים, המוצר הזה והזה מפסיקים. הם יותר מפסידים, הם מרוויחים, נסגור אותם. עכשיו, בתוך הזה שאנחנו סוגרים אותם, יש 1, 2, 3, 4, 5 חבר'ה שאנחנו רוצים לשמר, כי הם דווקא,

הם נגיד לקחנו את החמישה הכי תותחים ותותחיות מהמוצרים שסגרנו, אנחנו עכשיו, מה שנעשה, אנחנו לא רוצים להפסיד אותם, הם טאלנטים, הם מדהימים, והם גם נאמנים, והם איתנו כמה שנים, אנחנו רוצים, ניקח אותם ונכניס אותם לקווי המוצרים שעובדים יופי ולא נפגעו בכלל. במשבר. ועכשיו אנחנו בעצם קצת מזעזעים את המערכת, אוקיי? 1. החבר'ה האלה צריכים ללמוד מחדש איך להשתלב במקומות שהם לא מכירים, אבל יותר מזה, החבר'ה שנמצאים במוצרים שלא נפגעו, פתאום הנחיתו עליהם כל מיני כוכבים כאלה שהם לא רצו. עכשיו, זו סתם דוגמה אחת לשינויים שכל הזמן קורים. זאת אומרת, פעם זה שינויים שהיו קורים, אתה יודע, פעם בעשר שנים IBM הייתה מחליפה, משהו גדול, אנחנו נכנסים לתחום ה-Servic Set, אנחנו נכנסים לתחום ה-Cloud, אוקיי, סבבה. עכשיו אנחנו רואים את הדברים האלה קורים פעם בשנתיים, פעם בשנה, בחברות יש כל הזמן שינויים, ובסוף, כשאני אומר, כשאמרתי בתחילת הפוסט, המיומנות חוסן הזאת נראית לי אחת הכי חשובות,

כי כל אחד שמקשיב, ועוד פעם, הוא לא חייב להיות שכיר, הוא יכול להיות גם עצמאי שעובד עם לקוחות, והלקוחות פתאום הפסיקו את הקו ייצור. איך אני מפתח את הדבר הזה, נחזור רגע לבייסיק, חוץ מהמיקוד שליטה עצמי וזה, איזה עוד דברים אני יכול לעשות כדי לפתח אצלי את החוסן שאני לא... ככה, אני עוד דקה בדוגמה שנתת עם השאלה, אוקיי, אז אני טיפון, אלך לשם, אחר כך לשאלה השנייה. אין בעיה. אין בעיה. אחד... זאת אומרת, בדוגמה עם הכוכבים שעכשיו מכניסים אותם למוסרים שלהם. בדוגמה עם הכוכבים שהכניסת אותם למקום אחר. כן. אחד, ממש טוב לא לפתור בעיה אחרת, אחת באמצעות יצירת בעיה אחרת. אוקיי? מה זאת אומרת? זאת אומרת, אם אני אעבוד בשיטות האלה של טופ דאון, ואנחנו יודעים, וההנהלה פה תקבע, אני לא אומר שלא צריך לעשות את זה לפעמים, ולפעמים, בתוך מציאות מורכבת במצבי סיכון מסוימים, ההנה צריכה לקבל החלטות, מה שנקרא בולד, החלטות קריטיות, נועזות, של צלש או טרש. אז אני לא נגד עצם העניין. אבל אם יש לי את הפריבילגיה להחליט שאלה אולי יבואו לפה ויעשו ככה,

אני הייתי עושה את זה ביחד איתם. הדוגמה הזאת שנתתי קודם, ישראל, הייתי אומר לחבר'ה של המוצר העובד, הייתי אומר, חבר'ה, יש לכם עכשיו תגבורת מדהימה, אנשים מופלאים, מה אתם עושים איתם? איך תכניסו אותם הכי טוב? הייתי אומר למופלאים האלה, תשמעו, אני רוצה אתכם בארגון. יש פה כרגע את הקו הזה, יכול להיות שאתם יכולים לתרום בו, יכול להיות שיש לכם דרך אחרת מופלאה לתרום בארגון. ואז הם יגידו, לא, יש לנו איזה רעיון שכבר מזמן חשבנו עליו, אבל לא ביצענו אותו. עכשיו אולי נתחיל. הקו הזה, אני חושב שאני יכול להגיע לשם ולעשות, אחד-שתיים, נגיד, אוקיי? איכשהו להפוך את ה... גם את האלה שנשארו, ואני רוצה כאילו לעזור להם, או באמת לעזור להם, וגם את אלה שאני רוצה שיישארו, להפוך אותם לשותפים במציאת הפתרונות, אם יש לי מספיק זמן. ואם לא, אז אני אגיד, חבר'ה, הם פה, ממשיכים איתכם, בעוד שבוע נעשה חשיבה מחודשת על איך הדבר הזה נראה. כן. אחרי שהתנסיתם שבוע. אז כולם יודעים שההצהרה הזאת לא נפלה עליהם forever, אלא יש פה איזה קטע ביניים שצריך להסתדר איתו, ובואו נראה מה הלאה.

זאת אומרת, איכשהו... בקיצור, לא לייצר מצב שאנחנו גם במצבי חירום, שאנחנו מפילים את כל העסק הזה על הראש של אנשים, כי התגובה שלהם הרבה פעמים תהיה, לא רק שהמצב קשה, ואני לא יודע, מחר יסגרו גם את המוצר שלי, אלא שגם הפילו עליי עוד איזה משהו שאני צריך להתמודד איתו. כן. אוקיי? אז ההתנהלות פה היא מאוד חשובה. אחד. אז רגע, אמרת, אחד, לרתום אותם, ושתיים, גם במקרה, לרתום אותם לפתרון, את כל הצדדים, ושתיים, גם אם אני צריך להפיל אותם, להגיד להם, זה עוד לא החלטה הסופית, אנחנו בעוד שבועיים, ושם חשוב רק באמת עוד שבועיים לעשות את זה, כי אתה מפסיד את כל הנקודות. אנחנו נלמד תוך כדי תנועה, ופתאום נבין אולי משהו שאנחנו לא מבינים עכשיו, כי מהניסיון נראה, וכאלה. אז זה איכשהו קצת מרגיע את הזה, גם אם נאלצנו לקבל החלטה, או חשבנו שהיא הכי נכונה, לפחות הרגענו. הנקודה השנייה, זה הפרנויה. אוקיי, כבר אמר מישהו שרק פרנואידים שורדים. יש מחקר של רבס ולוין, עוד לפני הקורונה ולפני הכול, על הקצב המטורף שנסגרות חברות, הם עשו מחקר לאורך איזה 30 שנה או 50 שנה של סגירת חברות בורסאיות בארצות הברית,

והם גילו שקצב הסגירה הרבה יותר מהיר. חברה ששורדת שש שנים זה נס, היום. הוא הולך וגדל, זאת אומרת. כן, זאת אומרת, קצב הסגירה גדל, זה אומר שאורך החיים קטן. הממוצע. כן, כן, כן. להחזיק חברה, אנחנו פעם חשבנו שארגון הוא נצחי ואנשים הם מתחלפים. פתאום הסתבר לנו שהארגונים הם מאוד מאוד זמניים, ואנשים יש להם תוחלת חיים הרבה יותר ארוכה מהארגונים שלהם. אז במובן הזה של לדעת את זה, אוקיי? זאת אומרת, לא לפנטז שהכל 20 שנה יהיה בסדר וכאלה. הייתה לי, השאלה השנייה... זה לא פרנויה, רגע, פרנויה. איך הפרנויה רוצה? זה הפרנויה. זה שאתה יודע שהארגון שלך, גם אם אתה חושב שהוא יהיה forever, הוא הולך להיסגר עוד חמש שנים, כי כולם נסגרו עוד חמש שנים. עכשיו תשאל את עצמך למה, ניהול סיכונים במובן הזה. ניהול סיכונים, אני אגיד משהו על הסיפור הזה של הניהול סיכונים. יש בו אחד מנטלי, אוקיי? פרידה מוודאות כוזבת. פרידה מוודאות כוזבת.

פרידה מוודאות כוזבת. כן, אנחנו כולנו חיים בסרט שהעולם ממש טוב והכול בסדר, אוקיי? כן. בטח כמנהלים, כי זה מה שעוזר לנו לשרוד את היום למחרת. נכון. אני לא חושב הרבה על המוות, כי אחרת אני כל יום אהיה בדיכאון. בדיוק. אז תוך כדי זה אנחנו מכחישים המון. אז הדבר הראשון לדעת לחיות בעולם כזה, אני אומר לצערי הרב, זה להיפרד מוודאות כוזבת. רגע, אז כן לפחד כל יום שאני אולי יקרה לי משהו? כן לפחד ולא לתת לזה לנהל אותי. זה קצת עקום מה שאני אומר עכשיו. כן. אוקיי. לא, זה נורא קשה, זה נורא קשה. בסדר. זה נורא קשה. לא, זאת אומרת, החיים שלנו היום באמת, ברוב המובנים הרבה יותר קלים מלפני 50 שנה, אבל במובן הזה, זה ממש הרבה יותר קשה להיות היום בסביבה עסקית. לא משנה אם אתה חלק מארגון או שאתה עצמאי. אתה יושב עכשיו מול עצמאי, אוקיי? בכל הצעות המחיר שאני כותב, אני כותב שהלקוח יכול להפסיק את השירות בכל רגע ולשלם רק על מה שהוא קיבל עד אז. כן. לא דקה אחת יותר.

זה לא אתה אומר לו, שמע, הזמנת 50 אלף, מה פתאום עצרת אחרי 20 אלף, מה קרה לך, ובוא נלך לריב. לא, אני לא רב עם אף אחד. אני אומר להם מראש, ואני יודע שהזמן שלי מוגבל לכל זמן שהם יהיו מבסוטים. בשנייה שהם לא יהיו מבסוטים, ממש בכיף, אני ממשיך הלאה לדרכי. כן. אבל אנחנו בני אדם, אנחנו רוצים ודאות. כן, בסדר. אז לייצר איים של ודאות, זה חלק מהסיפור. בתוך המרחב של האי ודאות, לייצר איים של ודאות, כולל היחסים האלה, שזה סוג של ודאות, כולל הסיפור הזה שהוא יוצר סוג של ודאות. רגע, איזה יחסים? מה זה היחסים האלה? היחסים, אתה דיברת, דיברנו קודם על חברה שגרמה לזה שהעובדים התאהבו בה. אההה אוקיי, מערכות יחסים ארוכות טווח. כן. עכשיו, אני אגיד לך ככה, זה נושא שלא דיברנו עליו בכלל והוא חשוב להבנה. כשאנחנו מדברים על יחסים. מחקרים על גבי מחקרים, אוקיי, איש בשם אולדריץ' שהוא אחד המפורסמים בעניין הזה, פרסם ספר שלם של המון מחקרים על מצבי אסון וכל מיני צרות. המרכיב שעושה הכי הרבה הבדל, כמה שזה נשמע מוזר, ההון החברתי.

הכי הרבה הבדל במה? ביכולת של ארגונים לשרוד משברים. כן. ולשגשג הון חברתי. אוקיי, מה זה אומר הון חברתי? אני אגיד מילה על ההון חברתי. בכלל, אנחנו מדברים, אפרופו כזה, אנחנו מדברים על חמישה סוגי הון בכל הנושא של ניהול סיכונים וניהול משברים וכל הדבר הזה. אבל זה אחד מהם והוא כנראה הכי חשוב. הון חברתי, יש לו היבט כמותי ויש לו היבט איכותני. ההיבט האיכותי זה רמת האמון. הון חברתי זה אומר, האם יש לי אמון באנשים האלה? מי שלידי. מי שלידי, מי שמעליי, מי שמתחתיו. אמון. אחד. למה? כי במצבי ודאות אמון הוא הדלק שעליו נוסעת החברה. צריך להבין את זה. הדבר השני קשור לסוג היחסים החברתיים. אנחנו מדברים על שלושה סוגים. אחד, מה שנקרא בונדינג סושיאל קפיטל. זה הון מגבש, מדבק. אותם החמישה אנשים, החוקים, אנחנו ביחד באש ובמים כבר היינו ביחד לפני 20 שנה ואנחנו ממשיכים במסע, נגיד. כן. אז זה קשר מאוד חזק בין קבוצה מאוד קטנה, אלה שבשתיים בלילה נקרא להם הם יבואו.

יש מה שנקרא ברידג'ינג סושיאל קפיטל. אחד המחלות של ארגונים זה הסילואים. ככל שהם גדלים ומתבגרים, מתפתחים סילואים. והתופעה הזאת של כל אחד עומד לעצמו היא מאוד מסוכנת מבחינת החוסן. תזכיר גם מה זה הסילואים או הסיילואים. זה כאילו איים נפרדים? איים נפרדים בתוך החברה של, סליחה, אני לא מתערב לך, אתה לא תתערב לי. נגיד לוגיסטיקה, בסדר? מתחיל להתפתח מונסטר שלם של מערכת לוגיסטית ואדמיניסטרציה, והם מפרנסים את עצמם והם מנהלים את עצמם, וכולם תלויים בהם כי הם נותנים לי את המחשב, את השולחן, את החדר, את הארוחת צהריים, לא יודע מה. והם מנהלים את עצמם והם לוגיסטיקה, ולא מעניינים אותם הצרכים. ואתה רוצה את מה שאתה רוצה, אני אתן לך את זה בדיוק כמו פורד בזמנו, בדרך שבה אני יודע לתת את זה, וכן הלאה. זה יכול להיות שיווק ומכירות, ייצור ופיתוח, אוקיי? סליחה, כזה. אוקיי. אז כל אחד כזה סיפי. אבל בעולם של היום, סתם נגיד ייצור ופיתוח, בסדר? בעולם שבו הלקוחות כל הזמן רוצים התאמה מחודשת של המוצר,

אתה לא יכול להפריד באמת בין הייצור לבין הפיתוח. הם ככה ביחד. וגם לא ביניים לבין השיווק ומכירות, שהם גילו מה הלקוחות רוצים והם סיפרו להם. ואני לא רוצה שהשיווק ומכירות יגלו, אני רוצה שהלקוח ידבר עם אלה של הפיתוח, כדי שהם יסדרו לו את הפיצ'ר עוד לפני שהשיווק בכלל ידע שצריך לסדר את הפיצ'ר הזה. אז מה זה הברידג'ינג הזה? אז הברידג'ינג זה קשרים חוצי מערכת. אוקיי. זאת אומרת, יש לי כמה חברים שם באפסנאות והם יסדרו לי את הציוד הטוב, אוקיי? אוקיי. הטבח, אוקיי? יש לי קשרים במטבח, אני אדאג לעוד מנה, אם אני לוקח את הדוגמאות הצבאיות. כן. אבל הברידג'ינג זה היצירת חיבורים חוצי ארגון. אז זה באופן טבעי קורה לנו לפעמים בהנהלה, כי הם יושבים שם כולם ביחד, אבל אני לא רוצה שזה יהיה רק בהנהלה. כן. כי שם יש הרבה פעמים מתחים של אגו וכאלה. אני רוצה שיהיה חיבור בשטח, שיהיהיה רשות, מה שנקרא, כל הנושא הזה של ניתוח רשתות ארגוניות, ONA, הוא בדיוק עובד על זה, על להבין את סוג הקשרים.

ולכן אני מחפש לראות איפה הבונדינג, איפה הברידג'ינג. כן, ומה השלישי? השלישי זה לינקינג, עוד שנייה. והברידג'ינג פשוט, הוא מגשר לי על פערים בתוך הארגון כל הזמן, מכל מיני כיוונים וכאלה. דרך אגב, גם כשאתה עושה ב-agile צוות רב מקצועי שעובד ביחד על משהו, זה סוג של ברידג'ינג. אוקיי? השיטה נגיד המטריציונית וכאלה. כן. לינקינג. לינקינג זה קשרים חוצי סטטוס חברתי. יש לי חבר בהנהלה, אוקיי? החוצי סטטוס חברתי, לא לבלבל. זה לא קשור רק למה שאנחנו פעם קראנו היררכיה, אוקיי? שההנהלה, יש לה כמה חברים בשטח והם מלשינים ולא יודע מה עושים שם בדיוק, אלא זה גם, יש לי קשרים עם הלקוחות והם מספרים לי מה הם באמת חושבים עלינו. יש לי קשרים עם הספקים, והם מסבירים לי שהולכת לי בעיה בעוד חודש, הם מרימים אליי טלפון ואומרים לי, תשמע, זה. זאת אומרת, זה לא רק חוצי ארגון, אלא זה קשרים שאיכשהו מגשרים על פערי קשרים שיש לארגון בסביבתו או בתוכו, לא משנה כרגע מה. כן. אוקיי? זה הלינקינג. כן. אז בגדול,

גם הממד הכמותני הזה של סוג הקשרים, וגם הממד האיכותני של רמת האמון שיש בינינו, אוקיי? כי אם אין אמון בינינו, המושג של ביטחון פסיכולוגי, דיברנו עליו? לא. לא. גוגל עשו מחקר על מה עושה צוותים טובים. שוב, אפרופו חוסן, מה שעושה צוותים טובים, הדבר הראשון, המרכיב הראשון שיצא זה ביטחון פסיכולוגי. מה זה ביטחון פסיכולוגי? שאני יכול לספר על הפאשלה הכי גדולה שלי ולא לחשוב שמישהו הולך להרוג אותי. מה שהיה פה בתחילת המפגש הזה. כן. שאני יכול להגיד שטות, ולא יתקעו לי סכין בגב בגלל זה, ולא יספרו לכל החבר'ה איזה אידיוט אני וכאלה. זאת אומרת, אני מרגיש עם האנשים האלה בטוח. וזה חלק מההון החברתי, אוקיי? ולכן ההון החברתי, אם מישהו יגיד לי במה אני אשקיע, בחשבון בנק יותר מנופח או בהון חברתי יותר גבוה, אני אגיד לו בהון חברתי, תשקיע. לא להזניח את הממדים האחרים, אבל מסתבר שזה הממד הקריטי שעושה את ההבדל אם בעת צרה כל החבר'ה יתגייסו ויעבדו, או שכל אחד ילך הביתה לטפל בילדים שלו ויגיד, יש לי קורונה, לא מעניין אותי.

כן. מדהים. אני חושב שאנחנו לקראת סיום, אני רק רוצה להקשות על הנקודה האחרונה. אני עכשיו מנהל חברה, נגיד, ואתה בא ואתה אומר לי, חביבי, תקשיב, אתה חייב חוסן, הרי כל שנייה יש משבר. תשקיע בהון החברתי, ולא רק בחשבון בנק, זאת אומרת, תשקיע גם בחשבון בנק, אבל גם תשקיע בהון החברתי. זאת אומרת, אני צריך לפנות לזה משאבים, תשומת לב וכולי. מה הבעיה שלי לעשות את זה? כי אני בן אדם, ובן אדם יותר קל לו לחשוב על מחר בבוקר מעל עוד שנה. קראת לזה, לפני זה באיזשהו שם, אני חי בסרט, אה, קראת לזה הוודאות הכוזבת. הוודאות הכוזבת. להיות בסרט. אני חי בסרט שעוד שנה יהיה בסדר. ואתה בא ואתה אומר לי, ואומר לך, כן, אבל... ואגב, גם על זה יש איזה מחקר, אני לא זוכר,

בניגוד אליך, אני לא זוכר את כל השמות של החוקרים. גם אני לא. אבל אני לא זוכר, אבל שהוא מראה כמה מהר אנחנו שוכחים שהיה משבר ברגע שאנחנו חוזרים לנקודת האיזון. אז חזרנו לנקודת האיזון, ולא משנה שלפני שנה היה קורונה וכולנו היינו בטלטלה, עכשיו, אה, הכול בסדר, הכול זה, וואלה, גם הממשלה תשתנה, אנחנו נעמוד בזה, וזה, ונעמוד בזה, נעמוד בזה. ועוד פעם, אני לא משקיע בהון החברתי. יש לך איזשהו לעזור לי, תשכנע אותי, ל... ל... פסיכולוגית, לא פסיכולוגית, וואטאבר, כדי להבין כמה זה חשוב לי להשקיע בדבר הזה, כי אני אגיד לך, אתה יודע מה, אני אספר פה רגע סיפור אישי. אני עברתי מלהיות בן אדם שהיה פחות משקיע בדבר הזה, בתור מנהל, אוקיי? זה סיפור בתור מנהל. הייתי מנהל שהוא מאוד אכפת לו מאפקטיביות, פרודקטיביות,

שורת רווח, לאו דווקא במובן של הכסף, כי הייתי בצדדים הטכניים, הטכנולוגיים, ולא של הדולרים, אבל בצדדים הטכנולוגיים, זאת אומרת, יעילות, אפקטיביות, בוא נראה איך מדלברים את מה שצריך בזמן, וזה, וזה, וזה. עכשיו, שיחות חברתיות וכל הדברים האלה זה בונוס, שדוחים אותו, ודוחים אותו, ודוחים אותו, ודוחים אותו. ועברתי אחרי הרבה, מה שנקרא, סתירות מהמציאות, למקום שאני מבין שצריך להשקיע בדברים האלה, אחרת אני אחטוף עוד סטירה. אבל תחשוב שאתה פוגש אותי עכשיו לפני 20 שנה ואני מנהל צעיר או משהו כזה. איך אתה עוזר לי להבין את החשיבות של זה? אחד, אני שופך לך את כל המחקרים האלה והאלה, בסדר? יופי. זה אחד. אבל זה כנראה לא יפתור את הבעיה. אני אגיד ככה. יש לזה, אחד, קודם כל, ההבנה של הרב-ממדיות. זאת אומרת, לפעמים דברים, כשאתה מכניס אותם לאיזה צ'ק-ליסט,

ואתה אומר, תבדוק את עצמך. כשאתה עושה תוכנית שנתית, קח את החוסן, תכניס אותו כרכיב בתוכנית השנתית, כי אתה יודע שבשנה הבאה החברה שלך הולכת להתפרק. למה? אתה עוד לא יודע, אבל זה הולך לקרות לך. כן. אז בוא נתחיל לבדוק, אוקיי? מטפים יש, ממ״ד יש, מספיק כסף בחשבון יש, זאת אומרת, כל חמשת הפרמטרים של ההון, אני לא אכנס אליהם כרגע, ואז אתה הופך את זה למשהו שהוא חלק מ-checklist, וזה מכניס, עוזר לך להיות גם באזורי, לא באזורי הנוחות שלך, נגיד את זה ככה, אוקיי? זה אחד. להכניס בתוך תהליכים קבועים, אוקיי? לבוא ולהגיד, אנחנו פעם בחודש עושים ישיבה של... גורטקס, מעולה, דוגמה מדהימה. אתה מכיר את המפעל? גורטקס. אני מכיר את הנעליים. הנעליים, יפה, מצוין. מפעל מדהים. פעם נעשה פודקאסט טראק עליו. אירוע מטורף. אין שם מנהלים, אין שם עובדים, כולם שותפים. תאגיד רב-לאומי של מיליארדים, של דולרים, 30 מדינות,

מאז היווסדו הוא תמיד ברשימת המקומות הטובים ביותר לעבוד בהם, וכן הלאה והלאה והלאה, כולם שותפים. אבל בתרבות הארגונית של גורטקס, יש מושג שנקרא ווטרליין. מה זה ווטרליין? מישהו מהשותפים, אוקיי? יכול להיות שזה עובד שהגיע לפה רק אתמול ואין לו מושג מה אנחנו עושים. מרים דגל ואומר ווטרליין. מה זה ווטרליין? אני רואה מישהו שקודח חור בספינה ואנחנו עוד רגע כולנו הולכים לשקוע בגלל שההוא לא מבין מה הוא עושה, אוקיי? מזהיר את כולם כי הסכנה בדרך. התרבות הארגונית מכבדת אותו, הוא יכול לקרוא לכל מי שהוא חושב שרלוונטי לנושא לפגישה, הם אומרים לו תודה שהזמנת אותנו, יכול להיות שאחר כך הם יגידו לו, תשמע, אתה לא מבין פה כלום, תראה, 1, 2, 3, תבין למה... ויכול להיות שהם יגידו לו איזה מזל שבאת חדש ראית משהו שאנחנו לא רואים כבר 10 שנים, אוקיי? אבל התרבות הארגונית יוצרת מצב שאנשים רואים מוקשים שאתה לא רואה. ומישהו יגיד לך, תשמע, החבר'ה פה כולם ממורמרים, אתה מנהל אפקטיביות, פרודקטיביות, אבל אתה הולך להפסיד פה את האנשים כי, לא יודע,

כי הוא ווטרליין. אוקיי, אז תרבות ארגונית זה הדבר השני, אמרתי קודם צ'קליסט. אני אלך רגע לדבר השלישי. הדבר השלישי קשור לעובדה, מה שלא תעשה זה האופי שלך, אוקיי? ככה התחנכת, ככה הצלחת עד היום, למה שתעזוב את זה, אוקיי? יבואו האלה, יגידו לך, תגיד להם, תעזבו אותי, באימא שלכם, יש לנו מה לעשות פה. ליצור צוות שמורכב מאנשים שונים ושיש כבוד הדדי ביניהם. זאת אומרת, נגיד שאנחנו מפילים את התיק החברתי הזה של הזה על המשאבי אנוש, אז שאותה מנהלת או מנהל משאבי אנוש ביזנס פרטנר, ולא במקרה, אנחנו לא נראה אותם רק בתור אנשים שאחראים על ניהול הכוח אדם פה, אלא אנשים שאחראים לוודא שרמת ההון החברתי שלנו לא יורדת מתחת לדרגה מסוימת. וכשהוא ידליק לנו אור אדום, אנחנו פתאום נבין שכנראה באזור הזה יש לנו נקודת עיוורון. אז לבנות צוותים שאיכשהו בנויים מהאומנויות השונות ולא חד גוניים. כי אני מבין שזה נגיד חולשה שלי, ואז... כן, כן, ממש, אנשים שיפצו, סגן שיפצה על השטויות שאתה...

ינקה אחרי כל השטויות שאתה עושה כל היום, וכן הלאה. שי, היה לי מאוד מאוד מעניין. מאוד מעניין. אני חושב שנהייתי קצת יותר פרנואי. בסדר, על זה אנחנו עובדים. אבל גם אני מקווה שאני אבין איך להיות קצת יותר חסין, חסון, חסון, מחוסן. אני חושב שמאותה נקודת מבט שאנחנו חושבים שמה שהיה הוא מה שיהיה, אנחנו, זאת אומרת, אנשים שלא מתעסקים בזה ביום-יום כמוך, אנחנו בכלל לא מבינים מה עומד לפתחנו, ואני לא אומר את זה כי אני רוצה לעורר דיסטופיה או פרנויה, ממש לא. אלא מתוך רמה של באמת הסתכלות למציאות בעיניים, המציאות מסתבכת והולכת. תשמע, זה יכול להיות משחקי, אני רק אגיד מילה, אנחנו בסיום, אבל קודם כל זה בסדר. זאת אומרת, שוב, אני עובד בזה ואשמח לעבוד עם אנשים, מי שצריך את זה, אבל

אחת השיטות למשל שאני הבאת, נקראת על הדבש ועל העוקץ. מה זה אומר? אנחנו רגילים תמיד לפנטז רק את הצד הטוב. מה החזון שלנו, מה הייעוד שלנו, מה המטרות שלנו, הכל הולך לכיוון החיובי, וזה בסדר, על הכיפאק. אבל תחשוב על ארגון שמפנטז גם את הדבר הרע. אנחנו נפגשים פה עוד שלוש שנים, הרסנו את הארגון הזה, חיסלנו אותו במו ידינו. כן. מה עשינו כדי לדפוק את העסק? עכשיו, כשאתה מושיב אנשים והם חושבים לזה, א', תתפלא כמה שהם מבסוטים. זה משחקי, זה חייכני, זה זה, אבל הם פתאום מבינים איפה האזורים שבהם הם צריכים להיות עם תשומת לב. כן. אז אפשר לעשות את זה משחקי, גם כשמסתכלים על אזורים קשים. זו שאלה שאני מאוד אוהב, יש לי אפילו בחברה שאני אוה איתה עכשיו, אז יש פעם בשבוע במצגת, הכנסתי להם את השאלה הזאת, What could go wrong, שיענו, ובאמת יהיה מעניין לראות האם הם יותר יענו על עצמם, או שזאת תהיה השאלה שבה כולם יצטרפו לעזור להם להבין מה אצלם,

כל אחד אצל השני. לכן אני מעדיף לשאול, איך אנחנו במו ידינו הצלחנו להחריב את החברה? כן. זאת אומרת, מה עשינו כל כך טוב שהצלחנו להרוס את העסק? הבנתי. תודה רבה רבה, דוקטור שי בן יוסף, היה כיף, פרק שני שאתה פה, ואולי עוד בעתיד נבוא לדבר על עוד משהו על זה. תודה רבה. יאללה, ביי.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 271

    איך היא מנצחת

    רועית פלדנקרייז · 29 נוב׳ 2022 · 72 דק׳

  2. 270

    קריירה בסיוע הומניטרי

    אנוה רצון · 22 נוב׳ 2022 · 65 דק׳

  3. 269

    סֶרֶנְדִּיפִּיטִי כדרך חיים

    אסנת מירון · 15 נוב׳ 2022 · 73 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←