קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 252·6 ביולי 2022·81 דק׳

איך לרגש דרך הידיים - מילי מיכל נווה - פופקורן 252

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם מילי מיכל נווה

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:21:16

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

מילי מיכל נווה היא מתורגמנית לשפת הסימנים, זמרת יוצרת ויזמת בתחום ה-Well-being, שהכניסה את התרגום לשפת הסימנים להופעות מוזיקה. דיברנו על איך מתרגמים שירים וקורסים אקדמיים, על ידיעה פנימית ואינטואיציה, על שפת סימנים לפעוטות, ועל החשיבות של מעברים ושל להיות בנוכחות ברגע הזה.

בפרק הזה

  • לדברי מילי, ככל שאנחנו גדלים אנחנו אוספים עטיפות ומסכות, והתקשורת שלנו נהיית מתוחכמת. היא מציעה לחזור לצרכים ולרצונות פשוטים, ל"שפת הלב"
  • מילי תרגמה לשפת הסימנים קורסים ותארים שלמים, ביניהם תואר במשפטים לצד חברת הכנסת שירלי פינטו. כשאין סימן למונח מקצועי, מסכימים עליו יחד עם הסטודנטית
  • בהופעות היא שרה ומסמנת, ולא רק מתרגמת: הווליום, הקצב, הגוף והבעות הפנים מעבירים את השיר. לדבריה, המוזיקה היא הגשר בין העולם של השומעים לעולם של החירשים
  • היא יצרה סדרה לפעוטות ולהוריהם שמלמדת כעשרה סימנים בכל פרק, עם סימנים משפות סימנים של כמה מדינות, ועם משחקונים של TinyTap. לדבריה, סימנים עוזרים לפעוטות להביע צרכים לפני שהם יודעים לדבר
  • היא עוסקת בשנים האחרונות במעברים בין תפקידים ובין מצבים, ובשילוב מוזיקה ומדיטציה כדי להיות נוכחים ברגע הזה, בהשראת אקהרט טולה, שאת הופעתו בישראל היא הביאה

על הפרק

איך מעבירים קורס במתמטיקה בשפת הסימנים? והאם אפשר להעביר מוזיקה למימד הויזואלי? איך מפשטים שפה אקדמית מקצועית? מה ההבדל בין אמנים שרוצים לתת ובין כאלו שרוצים לקחת? איך המהפכה התעשייתית קשורה לשפת הסימנים? ואיך אנחנו יכולים להיות יותר ב״כאן ובעכשיו״?

מילי מיכל נווה עושה קסמים עם שפת הסימנים. היא הכניסה את התרגום לכבדי שמיעה למופעי מוזיקה - והפכה את זה למיינסטרים. והיא תרגמה ככה תואר שלם באוניברסיטה. והיא יצרה סדרה לילדים שעוזרת להם לתקשר עם שפת הסימנים - גם אם הם שומעים היטב.
מילי היא מתורגמנית לשפת הסימנים, זמרת יוצרת, ויזמת בתחום ה-⁠Well being‏.

דיברנו על איך אנחנו יכולים לפשט את התקשורת שלנו - דרך שפת הסימנים, דרך המוזיקה, דרך הגוף, ודרך הרוח. היא סיפרה לי על היוזמות הישנות והחדשות שלה, ואיך הבטן (האינטואיציה?) החזקה שלה הובילה אותה לעשות אותם.

רוצים לתת חסות לפופקורן? אם יש לכם משהו שאתם חושבים שמאזיני הפודקאסט ישמחו לשמוע עליו, ואתם יודעים שאני ארגיש בנוח לפרגן לו - כתבו לנו 

ציטוטים מהפרק

המוזיקה היא הגשר בין העולם של השומעים לחרשים.

מילי מיכל נווה ·

וככל שאנחנו מתבגרים ואנחנו אוספים על עצמנו עוד ועוד עטיפות ומסכות, כי פעם עשינו ולא נענו לנו, אז אנחנו מוצאים כל מיני דרכים עוקפות כאלה.

מילי מיכל נווה ·

כשאנחנו מפצחים את איך אנחנו עושים את המעברים חלק יותר, אז החיים הופכים להיות הרבה יותר נגישים, רגישים ונוחים.

מילי מיכל נווה ·

שאלות ותשובות מהפרק

מי זאת מילי מיכל נווה?
מילי מיכל נווה מספרת בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהיא מתורגמנית לשפת הסימנים, זמרת יוצרת ויזמת בתחום ה-Well-being. יש לה תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד, בדגש על לקויות שמיעה, והיא מתמחה בהנגשת קורסים באוניברסיטאות ובמכללות ובתרגום על במות. היא הופיעה בין היתר עם שלמה ארצי וארקדי דוכין.
איך מתרגמים מוזיקה לשפת הסימנים?
לדברי מילי מיכל נווה, כתוביות לא מעבירות ווליום וקצב, ולכן היא מתרגמת שיר בכל הגוף: תנועה גדולה לקול חזק, תנועה קטנה לקול חלש, וקצב שמשתנה לפי השיר. היא מסבירה שתרגום דיבור נעשה במרכז הגוף, ובשיר התנועה יוצאת מגבולות הגוף. לפעמים היא גם שרה ומסמנת בו בזמן.
איך מתרגמים קורס אקדמי בשפת הסימנים?
מילי מיכל נווה מספרת שהיא ליוותה סטודנטית חירשת לאורך התואר. כשמרצה אומר מונח מקצועי שאין לו סימן, מאייתים אותו, והמרצה מסביר אותו, ואז מסכימים עם הסטודנטית על סימן. היא התחילה בתרגום חינוכי, כולל חיבור הסטודנטית לסטודנט אחר שירשום בשבילה, כי חירשים לא יכולים לרשום ולהסתכל על המתרגמת בו בזמן.
במה שונים פרפורמרים שבאים לתת מפרפורמרים שבאים לקחת?
מילי מיכל נווה אומרת שאחרי שהכירה את עולם החירשים הבינה שיש פרפורמרים שצריכים את אהבת הקהל ואת התהילה, ויש כאלה שנותנים אותו דבר מול ארבעה אנשים או מול ארבעים אלף. כדוגמה למי שנותן היא מזכירה את ליאונרד כהן. היא מספרת שבעצמה רצתה בהתחלה שיראו אותה, ושהחיבור לחירשים שינה את זה.
מה הסדרה של מילי מיכל נווה לפעוטות?
לדברי מילי מיכל נווה, זו סדרה שמלמדת הורים וילדים סימנים בשירים, כעשרה סימנים בכל פרק, ומשלבת סימנים משפות סימנים של כמה מדינות. היא נולדה מניסיון עם הילדים שלה ומפיילוטים בגנים. התרגום לאנגלית נעשה כשחברת TinyTap הצטרפה, והסדרה, שמונה שישה פרקים, באוויר כבר ארבע שנים.
מה מילי מיכל נווה אומרת על מעברים?
מילי מיכל נווה מסבירה שכבני אדם המעברים הם הטריק: מעבר בין תפקידים, למשל מתרגום לשירה, או בין עבודה להיות הורה. לדבריה, כשמפצחים איך עוברים חלק יותר, החיים נהיים נגישים ונוחים יותר. היא עובדת עם שותפה על פרויקט בשם Capsule, שמשלב מוזיקה, קול ונשימה כדי לעזור לעשות את המעברים.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
שירלי פינטו · שלמה ארצי · ארקדי דוכין · חנן בן ארי · עברי לידר · אקהרט טולה · מלקולם גלדוול · ליאונרד כהן · חילי טרופר · טוני רובינס · אלן ווטס · ווין דייר
חברות וארגונים
TinyTap · תיאטרון אורנה פורת
ספרים, פודקאסטים וסרטים
On Writing Well · בלינק · CODA · ארון הקודש
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, כאן ליאור פרנקל, ברוכים הבאים לפופקורן. הפודקאסט שלנו כבר בן שש שנים, ולפני שבועיים הוא חגג את הפרק ה-250 שלו. זה גרם לנו להציץ בסטטיסטיקות ולגלות שהיו יותר משלוש מיליון האזנות לפודקאסט. איזה כיף. אז תודה רבה לכם, המאזינים המדהימים והחכמים והמושלמים. והאמת שהודיתי לכם כבר בפרק הקודם, אבל נראה לי שאני עכשיו אודה לכם כל פרק, כי זה נורא נחמד להתחיל עם תודה והודיה. תמשיכו להקשיב ומדי פעם גם לתת לנו איזשהו כוכבים באפליקציה של ספוטיפיי, אם בא לכם. אנחנו מדברים פה על הקריירות, האנשים, הטכנולוגיות, הפסיכולוגיות, הכלכלה ההתנהגותית וכל מה שיעזור לכם להסתגל ולהתלהב מהעולם החדש. אנחנו עושים שיחות עומק עם חוקרים ואנשי מדע ועובדים ומנהלים ועצמאים ויזמים, והיום אנחנו נדבר עם מישהי מאוד מיוחדת שעוד לא פגשתם, וכל מי שיש לו מה ללמד אותנו על העולם המטורף הזה. בכל פרק נזקק את החוכמה והניסיון של מי שיושב פה לתובנות פרקטיות, שיעזרו לכם להבין יותר טוב מה זה העידן המסופח והמוזר הזה, וגם איך אולי לנצל אותו, אולי לתת לכם השראה,

אולי אתם רוצים להתחיל ליצור בו משהו משל עצמכם כעצמאים, או אולי אתם שכירים ובא לכם לעשות משהו מהצד, או אולי אתם רוצים לעשות את זה בתוך החברה שבה אתם עובדים. אם אתם חדשים פה, או רוצים לספר לחבר על פופקורן, אז יש לנו עכשיו קולקציה של הפרקים הכי מושמעים ממויינים בקטגוריות כמו בניית קריירה וטכנולוגיה בעתיד ויזמות וניהול בעולם חדש ולהיות עצמאית ועסקים ובואו ובואו, כנסו לדפרנקל.com.start או תחפשו אותנו באפליקציית הספוטיפיי שלכם. והיום בתוכנית שלנו הבאנו את מילי מיכל נווה, או מיכל מילי נווה, או מיכל נווה מילי, אנחנו נגלה אחרי זה, היא אישה מאוד מאוד מיוחדת. קודם כל, היא מתורגמנית לשפת הסימנים, אבל היא גם זמרת, והיא גם יזמת בתחום ה-Wellbeing, והיא בעצם הביאה את התרגום של מופעי מוזיקה למיינסטרים, שזה ממש ממש ממש ממש מוזר שלא היה את זה עד אז, אבל זה גם מוזר איך עושים את זה לעזאזל,

איך מעבירים את המוזיקה בשפת הסימנים, היא תסביר לנו את זה. יש לה תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד, בדגש על לקויות שמיעה מאוניברסיטת תל אביב, והיא מתמחה בהנגשת קורסים באוניברסיטאות ומכללות, ובאירועים על במות לייב. היא הופיעה עם שלמה ארצי וארכדי דוכין, ומוקי ועוד כל מיני אנשים שאתם כנראה מכירים. והיא באמת, באמת, באמת מיוחדת בעולם הזה של הנגשה של שירים וקורסים וסדנאות, שזה לא הדבר הרגיל שאנחנו רגילים לראות בערוץ 2. יש לה חברה שנקראת מי לנבא, חיבור לשפת הלב, ואנחנו תכף נשמע את כל הסיפור שלה, ואיך היא הגיעה לעשות משהו מאוד מיוחד שלדעתי רק היא עושה, ואם עוד מישהו עושה אז אנחנו לא נספר עליו. ניתן למוזיקה להיכנס ונתחיל בעוד שנייה.

כשיש לי רעיון, אני לא מוותרת. אני תמיד אומרת שאין קירות, ולכן כשעלה רעיון של לחבר את שפת הסימנים והמוזיקה לילדים קטנים, בעצם פעוטות, אז יצרתי סדרה שלקחה את שפת הסימנים מהרבה מדינות כדי שיותאם לפעוטות ויוכלו לעבוד עם ההורים והילדים ביחד, ופשוט התחלתי לרוץ לכל מי שחשבתי שיכול להיות איזשהו עניין. ואז הגעתי לאחת הפגישות הכי הכי עם ממש ערוץ בייבי שקורה בכל העולם, ובאתי עם הרעיון של הסדרה שלי, ואני יושבת שם עם המפיק, ומדברת וככה קולי בפאשן בעניין, ומסבירה לו, ואני רואה אותו ככה מסתכל והוא איתי, אבל הוא קצת נבוך, ואני לא כל כך מבינה למה. הוא לא אהב את הרעיון? אני חושבת שהוא מאוד אהב את הרעיון, פשוט כשיצאתי החוצה,

גיליתי ששמלת הווינטג' שבחרתי במיוחד לאירוע, הייתה עם שני כפתורים פתוחים. אוי! בערוץ לילדים. לפחות לא עבד ככה בפני הילדים. זה לא צולם, זה לא שודר, אבל זה היה כמו איזה מין... גם סליחה רגע שאני זה, אבל ילדים רגילים לראות כל הזמן ציצי, זה לא כזה סיפור בשבילם. נכון. נכון? הם כאילו, זה בשבילם אוכל, זה כמו לפתוח את המקרר. לגמרי. זה לא סיפור, אבל עם גברים מבוגרים זה קצת פחות נעים. נכון. חבל שהוא לא עשה לך איזה סימן. כן, הוא פשוט, כאילו, אומר, אתה יודע, כמו שיש את זה שתקוע פטרוזיליה בשיניים. כן, כן. בואו נצא מזה ונתחיל להגיד. אז אפרופו פטרוזיליה בשיניים ואפרופו שפת הסימנים, מה גילית, או איזה מחשבה יש לך על תקשורת בין-אנושית, ש-we got it all wrong? כאילו, אנשים שלא חושבים על זה לעומק, הם לא, הם ממש לא קלטו כאילו איזה שהוא משהו בסיסי כזה. כשאנחנו נולדים,

אנחנו רואים את זה דרך הילדים שלנו, כן? הכול מאוד פשוט. יש צורך ומבקשים מענה לצורך. זה יכול להיות בשלל דרכים, זה יכול להיות בבכי, זה יכול להיות בהתחנחנות, זה יכול להיות בלשכב על הרצפה ולתפוק ברגליים, או פשוט באמת בקשה פשוטה, אלא אם היא לא נענית, ואז הדרמה מתגברת. וככל שאנחנו מתבגרים ואנחנו אוספים על עצמנו עוד ועוד עטיפות ומסכות, כי פעם עשינו ולא נענו לנו, אז אנחנו מוצאים כל מיני דרכים עוקפות כאלה. והסתבכנו. אז מה שאני עושה בשנים האחרונות, אני... רגע, אז את בעצם אומרת שבגלל שהסתבכנו, אז גם התקשורת שלנו נהייתה מאוד מורכבת ומפולפלת, נכון, ועם מלא פסיקים ו... ומאוד של המיינד. וקצת שכחנו את החיבור הזה לשפת הלב, ללדבר פשוט צרכים ורצונות. זה הופך את הדברים להרבה יותר פשוטים. לפעמים זה נראה לנו מאוד לא אינטליגנטי.

אבל זה הכי קל שיש. וכשאנחנו עוקפים ומנסים לצאת חכמים או צודקים או כאלה, אנחנו ממש מספחים לעצמנו את החיים. מתוחכמים. מתוחכמים. את יודעת, את בטח לא יודעת, וזה מאוד נחמד, אבל אני כותב עכשיו ספר למנהלים חדשים, מנהלים צעירים. ואני חזרתי לאחד הספרים שאני הכי אוהב על כתיבה, הוא נקרא On Writing Well. זה לכתיבה שהיא נון-פיקשן, זאת אומרת ספרי עיון ודברים שהם לא סיפורת. ויש שם כל כך הרבה, יש שם, אני לא זוכר, 400-500 עמודים בספר עם פונט מאוד מאוד קטן, אבל הוא מצוין. מדברים שם עשרות פעמים על הנושא הזה של כתיבה, שבעצם היא כמו דיבור שהיא מתחכמת מדי. יותר מדי פסיקים. משפטים ארוכים, אם זה טה-טה-טה-טה-טה, שעד שאתה מסיים את המשפט, כבר לא זכרו מה אמרת בהתחלה שלו.

ומראים שם איך הסופרים של ספרי עיון הטובים ביותר, עם הספרים, עם הרעיונות המבריקים ביותר, והתובנות החכמות ביותר, עדיין הכתיבה ממשיכה להיות פשוטה. זה לא אומר שאני חושב שהקורא או הקוראת הם מטומטמים, ממש לא, הם אינטליגנטים, אבל אני עוזר להם לקרוא בבהירות. נכון. אתה מכיר את זה שאומרים שאם אתה רוצה להסביר איזשהו רעיון, הכי גדול שיהיה, הכי מורכב, תנסה להסביר אותו במילים, כדי שילד בן שמונה יוכל להבין. כן. וככל שהמשפט הזה באמת הולך ורווח, אנחנו מרגישים פתאום רגע יותר בנוח. אנחנו לא מרגישים שמישהו מתנשא עלינו, או ש... כן. גם במשפטים, יצא לי לתרגם הרבה תארים, ביניהם את התואר במשפטים זכיתי, של חברת הכנסת שירלי פינטו. לתרגם את מתכוונת בשפת הסימנים, לתרגם. להגיע לכיתה, ואתה אוהב סיפורים כאלה. אז הייתי מגיעה לכיתה והייתי עושה תעלול כזה נורא נחמד בתחילת השנה, הייתי באה ומתיישבת ליד המרצה עם הפנים לכיתה.

ואז הם היו מגיעים ואומרים לי... אבל הוא לא הזמין אותך. בדרך כלל מזמינים, כשיש מספיק רק חרש אחד בכיתה, המדינה מממנת תמלול או תרגום לסטודנט, וזה... ובזה התמחיתי, לקחתי לי שני ענפים. אחד זה אקדמיה ואחד זה תרגום על במות, שנדבר עליו אחר כך. ואז אני מגיעה ונמצאת בעצם כל התואר עם הסטודנט. במקרה הזה עם שירלי פינטו, תרגמתי לה את כל התואר במשפטים, אחר כך קורס בז'נבה, זה מדהים, זה פותח אופקים, זה ממש מולח. אז לא הבנתי, את למדת תואר שלם במשפטים? למדתי גם תואר שלם במשפטים, ובעצם זה היה סוגריים של מה שאמרת קודם, שגם במשפטים הם ממש כל הזמן היו אומרים להם, הואיל ו... פשוט תפשטו, תפשטו, כבר לא צריך את ההתפלפלויות האלה. כולם יודעים שצריכים עורכי דין, אתם לא צריכים להצדיק את עצמכם. דברו פשוט. איך את יודעת לתרגם? אוקיי, בשירה בסדר, או בדרך כלל במוזיקה, המילים הן לא, כאילו,

חיים נחמן ביאליק כבר לא נמצא על הבמות. אבל בתואר או בקורס, אמרנו שאת מתמחה בתארים ובקורסים, יש שם הרבה מאוד, איך קוראים לזה? שפה מקצועית. נכון. ככה אומרים את זה? כל מיני ביטויים, כל מיני סלנג מקצועי. כן, כן. אז תחשוב שזה כמו שאתה מגיע ולומד אותו כהפרשמן בהתחלה, אז אתה לומד את הביטוי, נותנים לו, מאייטים אותו. בשפת הסימנים, בגלל זה גם רציתי לתת את הדימוי של איך נראה תרגום באקדמיה, אז בשפת הסימנים יש את ה-י'ת, ואז מחליטים אם אין איזשהו סימן, זו שפה מאוד דינמית, כל הזמן נכנסים ביטויים חדשים, או אם יש למשל אנשים בפוליטיקה שנכנסים, אז מאייטים, ואז נותנים להם איזשהו כינוי. אז מה זה, לא יודע, אז עכשיו את במשפט, איזה ביטוי יש בעולם המשפטים? בעולם המשפטים, דיני עבודה, לא, זה לא איזשהו ביטוי, אולי תכף יצוט לי איזה משהו ש...

לא יודע, חוק המקרקעין, חזקה חלוטה. החלטה חלוטה. תראי אותך, אני לא יודעת מה את אומרת, מה זה החלטה חלוטה? שזה איזושהי החלטה שאי אפשר לערער עליה יותר. אוקיי. אז אני לומדת עם הסטודנט, ובהתחלה אנחנו מאייטים, אנחנו אומרים, רגע, זה הביטוי, הוא מסביר מה הביטוי, המרצה, ואז אנחנו נותנות לו, אם אין סימן, אנחנו נותנות לו איזשהו סימן מוסכם בינינו. רגע, איך, מתי? עוד פעם. את עכשיו יושבת ליד המרצה עם הפנים לכיתה, ויושבת שם, נגיד, שירלי. בדרך כלל, אם אני לא אומרת לו שזה, הוא אומר לי, סליחה, התבלבלת. נורא משעשע בתחילת. כאילו, אמא, כשהשנים עברו, לא הייתי מציגה את עצמי, פשוט כאילו הייתי באה ומתיישבת, ואז הוא אומר לי, התבלבלת, זה היה כזה נועל כוח. נורא נחמד, נורא נחמד לצדך. כן. אז יושבת שם שירלי, והיא עכשיו בקהל הסטודנטים, ואת תסתכלת עליה, ואז חלוטה, אז את כאילו אומרת לה ח', ל', ו', ט', ה', ככה את עושה לה. אני מסמלת. ומתי מגיע השלב שבו אתן מסכמות על מילה?

ואז אם יש את הסימן הזה, אני פשוט ממשיכה לתרגם, ואם אין את הסימן הזה, אנחנו מתייעצות איך מתאים לסמן את הסימן. את אומרת לה, כאילו, איך את רוצה שאני, אתם מתחילים לדבר? כן. או שאני, אז אתם מדברות בשיעור, כאילו, ברור. המצב מנסה להרצאות, ואתם מדברות בשיעור? כן. בשפה שלכם? אבל המוח שלי יודע לקלוט, יש לו range, כזה רדיוס, אז אני שומעת גם אותו, אני יודעת לסמן זה, אז כבר, זה כמו תרגום חינוכי. זה הדבר הבאמת מגניב אצל תרגום לשפת הסימנים, איך אתם תמיד מצליחות להישאר בפוקוס, גם להגיד את הדבר הקודם וגם לשמוע את הדבר הבא. נכון. אבל עכשיו את אומרת שאת ממש מפטפטת איתה תוך כדי שיעור, את אומרת לה, איך את רוצה שאני אסמן את זה? אולי כמו זנב של סוס? אתה לקחת את זה למקום. אני לא יודע, איך את עושה את זה? מאוד בהקשבה ויד על הדופק של איך היא מבינה. עם הזמן, באמת המקצוע הזה הוא כל כך מופלא, שהופכים להיות צינור, שנכנס אליו מידע והוא מועבר, ואיך אני יודעת שהוא מועבר? אני רואה דרך הבעות הפנים שהיא תפסה, שהיא קלטה. הרבה פעמים אני שואלת אותו, את בטוחה שהבנת?

ואז אני מבקשת ממנה כמו איזשהו חיווי, איזשהו פידבק, כדי לראות שבאמת זה נכנס. עכשיו, כל כך הרבה שנים אני עושה את זה, שזה גם התחיל ממצב שלא היו לפטופים, אז היו רושמים, וחרשים לא יכולים לרשום תוך כדי, אז הייתי מאתרת את החנון של הכיתה, החנונית של הכיתה, ממי אפשר זה, והייתי אומרת לה, בואי, דברי איתו. כלומר, בהתחלה זה ממש תרגום חינוכי, כדי לחבר את הסטודנט, שגם ככה תמיד מגיעים בהתחלה, ועם כל החששות, ועם כל הזה, זה ללכת איתם מיד ביד לאורך התואר. תקשיבי, אני כל כך מתבאס שאנחנו לא מצלמים את הפרק, כי הידיים שלך לא מפסיקות לזוז, זה קורע. את מדברת אליי, ואני רואה את האצבעות שלך, רואה את האצבעות כאילו עושות ככה על השולחן, שזה כנראה הסימן ללפטופ. נכון. ואת אומרת לי, בהתחלה, ואת עושה כזה עם האצבעות אחורה, פתאום אני אומר, רגע, היא מדברת אליי בשפת הסימנים? רגע, מה היא אומרת? וזה היה כל כך, לי לרגע היה כל כך קשה להתרכז, גם וגם וגם, ואמרתי,

איך אימא צריכה להתרכז? אז תגידי, היכולת הזאת להתרכז, זה מולד או נרכש? כאילו להתרכז בה גם וגם. אני מרגישה, ככה, הרבה מתורגמניות שאני רואה, שזה פשוט התפקיד כמו מחייב, הוא עושה לך איזשהו פוקוס. כשיושבים בכיסא של המתורגמנית, גם אם תרגמתי שפת שיא, או מתמטיקה, או מה זה היה, שעושים את החשבונאות כזה, עם כל המספרים, ושאין לי מושג כמי לי מה זה סטטיסטיקה, כשאני יושבת שם, אני מבינה. וואו. זה מטורף באמת. זה ממש מטורף. כן. ואיך הגעת ל... רגע, עוד לפני זה. כשאת מדברת עם הילדים שלך, את גם זוזות לך ידיים? כן. הם יודעים שפת הסימנים? לימדתי אותם, כי אם אני אתן לך את רצף הדברים, עשיתי בתיכון עשר יחידות מוזיקה, שרתי כל החיים, מקהלות, להקות, וסיימתי ברסיתה על שירה.

וכשלמדתי במעגן מיכאל, וכששמעתי על שנת שירות, בהתחלה אמרתי זה בזבוז זמן. ואז ככה עשו איתנו שיחות, ואמרתי, וואלה, זה מגניב. והייתה לי איזושהי ידיעה, יש לי כמה צמתים של ידיעה לאורך החיים, שאני רוצה לעשות שנת שירות בפנימייה. אוקיי. אוקיי, בדיוק. אוקיי, אז אני אלך לראות פנימיות. וברגע שראיתי את שפת הסימנים, היא פשוט, היא בחרה בי. וואו. זה מאוד מאוד חשוב. זה היה לפני גיל 18. תגידי רגע, אני לא מצליח להתקדם, אבל זה בסדר, אולי אנחנו לא נתקדם לשום מקום, אולי אנחנו נהיה באותו רגע שבו התחלנו. אמרת, היו לי כמה פעמים בחיים צמתים של ידיעה. מה זה צמתים של ידיעה? שזה כמו, אני לא ידעתי אז שזה כזה, גם לא באתי מבית רוחני או דתי, שפשוט אני יודעת שזה מה שאני אמורה לעשות. והרבה פעמים מהצד אמרו לי, את אמיצה או... אבל כשיש ידיעה, אתה בטח מכיר את הדברים האלה,

את התחושה הזאת. כשיש ידיעה, אז פשוט עושים ויש... אני מכיר, אבל אני אגיד לך מה היה בדוגמה שלך שהיה מעניין. אם עכשיו אני אגיד, וואי, יש לי רעיון לאיזשהו מיזם חדש בתחום שאני נגיד מאוד בקי בו ועושה אותו כבר המון זמן וזה, ואני אגיד, אני יודע שאני צריך ללכת על זה, אני מרגיש את זה בבטן, אז אני אגיד, אוקיי, פעם לא הייתי מרגיש בבטן, פעם הייתי רק רציונלי, למרות שגם אז הרגשתי בבטן, פשוט לא הייתי אולי מחובר. והיום אני יודע להגיד, אני מרגיש את זה בבטן, אני מרגיש ידיעה. אבל את הרגע תיארת ידיעה ביחס למשהו שלא עשית אף פעם. הייתה לי ידיעה שאני צריכה ללכת לעשות שנת שירות בפנימייה. נכון. זאת אומרת, זו ידיעה כאילו הרבה יותר, בדרגה הרבה יותר גבוהה, משהו כאילו זה, לא יודע איך קיבלת את זה. זה מטורף. איזשהו באמת גורל, כן. הרגשתי את זה כנראה בגו... לא היה שום דבר חוץ מזה, אמרו לי, את משוגעת, למי את עשירי, את באה מכזה עולם של מוזיקה, מה?

ופשוט למדתי את שפת הסימנים דרך שירים. היינו שרות ומסמנות כל הזמן. וגם מה היה בפנימייה? בפנימייה היו ילדים שרובם הגיעו מכל מיני, מפזורות או מ... זו הייתה פנימייה משולבת כזאת, והם היו גדולים יותר מאיתנו, ופשוט, עבדנו איתם שנה, ארבעה חודשים לתוך השירות, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בצבא, ואז הגעתי לבית שמע, אחר כך גם אחותי הצטרפה אליי. אז החלטת... וזהו. וכבר אמרת אני רוצה להיות זמרת, או אני רוצה להיות, להתעסק בלקויות שמיעה? זאת אומרת, בשפת סימנים? החלום, אני זוכרת שהייתי רואה תמונות כאלה, וחשבתי שמה, מה פתאום, רואה אותי על הבמה מסמנת זמרים. זה לא היה באותה תקופה. היו מחביאים את שפת הסימנים מתחת לבמה, ליד שלא יראו. כן. גם זה מאוד תלוי באמנים. תרגמתי למשל סטנדאפיסטים, אז היה איזה אחד שנורא נלחץ,

זה יגנוב את הפוקוס, בואי תשבי למה תשבי... ודווקא האמנים שמאוד בטוחים בעצמם, אמרו לי, בטח על הבמה עשו איתי דחקות, קטורזות, וכל מיני אנשים מקסימים כאלה שחיים במה. אבל את יודעת מה מעניין? את הגעת כזמרת. אני עוד אצלך איפשהו בצבא שם. אמרת שכבר היו לך תמונות שאת על הבמה עם זמרים. זמרים וזמרות הרבה פעמים רוצים להיות במרכז הבמה, הם לא רוצים להיות בצד. נכון. זה מעניין שלך היו חלומות שאת תהיי בצד. גם היה לי קול ובחרתי במקצוע שהוא בלי קול. נכון, נכון, לא אמרת, אני מדמיינת שאני אהיה מלווה של ביונסה. זה כמו נגטיב, אבל הוא כנראה שכשזה ייעוד ושליחות, אז זה בעצם פוזיטיב. אבל האדם יודע שזה פוזיטיב בפנים, רק פשוט it takes time to unfold. אבל זה גם כאילו לא היה לך אגו.

לא. מעניין. מאוד רציתי שיראו אותי, זה היה סיפור ככה מההתחלה, רציתי לטלת על הבמה, שיראו אותי. אבל בחיבור הזה עם החרשים, פתאום משהו התהפך, הבנתי שפרפורמרים, תחשוב, אתה יכול לראות מי הפרפורמר שבא לתת ומי פרפורמר שבא לקחת. מה זה אומר? שיש פרפורמרים שבאים, הם צריכים את אהבת הקהל, הם באים לקחת את התהילה, את כל הפיים הזה, ויש פרפורמרים שזה לא משנה אם הם יפעילו מול ארבעה אנשים או ארבעים אלף איש, והם ייתנו את אותו דבר. את יכולה לתת שמות? שאת לא רוצה לרחלך? קצת לא פרפורמר. אז רק תיתני על אלה שנותנים. וואו, הכי עולה לי, ליאונרד כהן. הוא גם בכלל לא רצה לשיר, הוא היה במנזר, וככה היה לו איזושהי תקופה כזאת של... אני חושבת שזה מה שקורה בעצם בדרך הרוחנית, כי שירה היא התפילה הכי חזקה.

וגם זה שאתה רואה אותי מדבר עם הידיים, בעצם הייתה לי אמורה, אני חושבת בין הראשונות שלי, מורות דרך הרוחניות, היא אמרה לי שככה הנשמות מדברות למעלה. מה זאת אומרת? שהן מדברות עם הידיים או איזה שהם איברים ובטלפתיה. מעניין. כן. אוקיי. ואפשר היה להרגיש את זה לאורך הדרך. הסדרה שיצרתי הייתה לילדים, כי איתם קל יותר, הם לא שואלים שאלות, הם פשוט שרים והידיים מתנופפות באוויר. עכשיו, אני מאוד מאמינה בללכת את הדרך ברגליים. אז אמרתי, אוקיי, אני יודעת מה אני רואה עם הזמרים, עם הדבר הזה, אבל רגע, כדי להגיע לשם, בואי תשיא צעדים. אוקיי. אז מה היה הצעד הראשון? אז הצעד הראשון באיזשהו שלב, הוא לא היה לגמרי ראשון, אבל כדי להפוך, לחזור לבמה, ואחרי שני תארים, שני ילדים ובור ענק בבטן, של אני לא במסלול שלי, משהו... אחר כך שמעתי שחנה רובינה אמרה שאם היא לא תהיה על במה היא תמות.

זה, הנה עוד איזה משפט כזה, שהבנתי שזה פשוט, הכל היה נראה לי דהוי, שאני לא במקום שאני אמורה להיות בו. ורגע שנייה, בכל הזמן הזה מה עשית? רק את הסימנים בקורסים ותארים? כן. אוקיי. תארים ועוד תארים. קצת התחלתי, אחרי שקיבלתי את הדבר הזה, להקליט כל מיני קליפים, אפילו שירלי הייתה מקליטה אותי, זה היה נורא כיף, מאוד תמכנו אחת בשנייה. וזה התחיל רגע, תפסתי... קליפים של מה? מה היה בקליפ? של שירים מסומנים. שאת גם שרה וגם מסמנת? שאני גם שרה וגם מסמנת. אוקיי. חיה כזאת לא קיימת. נכון. זה סקילס, כי צריך להיות מאוד מאוד מאוד בפוקוס, באמת. לתרגם זה פשוט, ושיר סבבה, אבל החיבור ביניהם, וזה מה שאני מבקשת להביא. כי זאת בעצם מדיטציה מושלמת, אתה כל כך... מפוקס. מפוקס ונמצא ברגע הזה, שבעצם אין לך לאן לברוח, רק העניין של להתמסר.

כן. אז לילדים זה מאוד פשוט. ומבוגרים, יש איזושהי דרך, אבל אני כבר רואה שהיום בעולם החדש, אני מאוד אוהבת את ה... מאוד אהבתי שזה הפוקוס שלך, שמעתי אותך עכשיו מקריא, כי באמת משהו השתנה מהותי לגמרי. עכשיו, מי שעושה את העבודה הרוחנית, זה קצת יותר דג במים לנו, אבל אם אנחנו מסתכלים רק על הפיזי, אנשים שאתה יודע, מה שהם רואים זה מה שיש, אז המעבר הזה קצת יותר מורכב. אוקיי, אוקיי. אז עשית שני תארים. כן. ושני ילדים. נכון. ובזמן הזה עשית בעיקר קורסים ותארים שבהם את יושבת ליד איזשהו מרצה שלפי מופתע למצוא אותך שם, ולומדת תארים שלמים באלוהים יודע כל דבר. נכון. תיארת קודם מתמטיקה, איך עושים, מה עשית? אינטגרל וכאילו מה, וואו.

תרגמתי שפת שיא, זה היה 0-1-1. זה דווקא קל. זה היה נורא משעשע. קורס עיסוי תינוקות, לידות. וואו. עיצוב אופנה בשנקר. וואו. הרבה אומנות, כן. קאמרה אובסקורה, מכון אבני. וואו. כן, השתדלתי ללכת. טוב, מזל שיש שם משהו ויזואלי באומנות. נכון. כאילו, את לא באמת, את לא צריכה לתרגם את הציור. את מתרגמת את התיאור של המרצה על הציור, נכון? אני מתרגמת, זה כמו ציור במרחב. לא יכולים לראות, אבל אם אני מראה לך שיש איזשהו שביל ובית, ומישהו הולך, והשדרה של העצים. נכון. כי את ממש משתמשת בכל הממדים כשאת מזיזה את הידיים, נכון? זה לא רק התנועה, את גם זזה קדימה ואחורה ולמעלה ולמטה בכל הצירים. יפה. אהבתי שהבחנת, כי גם הגוף שלנו הוא מראה, תדמיינו, אם אני עומדת, אז אני ההווה. אם אני נעה קדימה, נגיד ככה, זה יהיה העתיד או מחר. כן. ואם אני נעה אחורה, אז זה האתמול.

אוקיי. וזה מחבר לנו, לדעתי זה קיוט ישירות למוח, ישירות את ההצלבה של ימין ושמאל, וזה כל כך make sense. כן. הרבה פעמים בהופעות, אנשים באים אליי אחריהם ואומרים לי, תודה, אנחנו קנינו כרטיס לאהוב מופע אחד וקיבלנו שניים. אני מסכים שזה הרבה הרבה יותר אינטואיטיבי משפה, ממילים. נכון. מאותיות, הן לא אינטואיטיביות. נכון, זה שפת הלב. הסימנים זה הרבה יותר... פתאום אני חושב על זה. למה מלמדים אותי אותיות ולא את שפת הסימנים? שפה הרבה יותר קלה. למה בעצם? כי רצו, דרך המהפכה התעשייתית, בעצם למסלל אותנו להיות שטמץ. זה בתי הספר. הם לא רצו חשיבה עצמאית. והיום אנחנו רוצים, אני רוצה לדעת איך אתה חושב כדי לראות מה מתאים לחשיבה שלי, כן, איך שהמוח שלך עובד. אז אם אני הייתי עושה שפת סימנים, את טוענת שהייתי עושה את זה קצת אחרת? כן. זה קצת יותר כמו, את יודעת כמו מה זה? זה כמו כתב יד לעומת כתב מודפס. נכון מאוד. נכון שלכל אחד יש קצת סגנון משלו,

ויש בפנים כל מיני דברים שהוא יותר, לא שאני מאמין יותר מדי בגרפולוגיה, אבל בואי נגיד, הבייסיק כנראה שהוא הגיוני. זאת אומרת, מי שעושה אותיות גדולות בביטחון, לעומת מי שכותב בקטן וקצת מצניע את עצמו וכו'. אוקיי, אז את עשית לך קורסים ושפת סי ואומנות בשנקר וכל מיני קורסים וזה, אבל אז הרגשת שיש לך איזשהו חור בבטן, שאת רוצה לחזור לבמה. כן, הבנתי שזה הריפוי. ואז מה? ואז, אז גם התחלתי לעבוד בבנימינה, הכרתי את מנהל כל המגמה של המוזיקה שם, והתחלנו להיכנס לכיתות א' בכל היישוב, 11 כיתות א', כל פעם לעשות להם. פעם זה היה מסע מסביב לעולם, פעם זה היה סלילים. מה עשית? שרת ועשית את התעדורת? שרנו וסימנו. עכשיו, עם ילדים אני לא צריכה להגיד, תראו ילדים, אני מסמנת בשפת הסימן. אני פשוט שרתי וסימנתי איתם, וכמויות הילדים הלכו,

והכפילו ושילשו וריבעו, והיינו עושים איזשהו פרויקט נורא יפה להצלת נחל התנינים כל שנה. ואז כל שנה היה איזה שבוע בשנה שכל ילדי בנימינה היו מסמנים את הזה. בסוף הגענו לשוני ועשינו איזה קליפ נורא גדול שלנו. כולם ידעו את השיר. כן, כולם ידעו את השיר הזה. נחמד. עם השפת סימנים. נחמד. אוקיי, ומה משם? ומשם, במקביל בעצם זה היה, יותר ויותר מופעים, ועשיתי את הפסקול של המדינה, את כתר המזרח, כלומר, זה התחיל להיות יותר ויותר... מה זה הפסקול של המדינה? הפסקול של המדינה היה ב-70 שנה למדינה, עשו איזו במה מטורפת ענקית, נכון. עם המון זמרים, והיה גם תרגום לשפת הסימנים. אה, הנה תראי כמה את צנועה. ורצית להגיד, ואני הייתי שם, כן, ואני. אבל לא יצא לך, אז אמרת, והיה גם תרגום לשפת הסימנים, ועכשיו אנחנו צריכים לחבר את הנקודות. אז בעצם תרגמת את כל הזמרים שם בהופעה?

אוקיי. שם, בכתר המזרח, גם מופעים שלמים, לפעמים שחירשים מזמינים, לפעמים מופעים נגישים. יצא לי לתרגם כל מיני אירועים, למשל של חברות הייטק, שפשוט החליטו שתהיה נגישות, ולא היה אף אחד בקהל, אז מופע שלם של עברי לידר. ואנשים מקבלים מזה איזושהי... מימד נוסף. מימד נוסף, ואיזושהי רגישות וסבלנות, וכל פעם שמדברים איתי, אז אני משתדלת להגיד שבואו תתקשרו, אם אתם פוגשים מישהו אחר, תתקשרו, תכתבו. זה נורא מלחיץ אותנו לפגוש אדם עם מגבלה, אבל ברגע שאנחנו מבינים שיש דרכים לתקשר, זה מאוד פותח. כן. עכשיו סיימתי לעבוד עם תיאטרון אורנה פורת, שזה היה, אני מרגישה שאני קצת תולעת הנעליים שכל החלומות שרציתי קורים. היה לי חלום על מחזמר בשפת הסימנים. ואז פנו אליי מתיאטרון אורנה פורת. אורנה פורת זה לילדים, לא? לילדים ונוער. כן. דרך במאי שעבדתי איתו בפסטיגל, שעשינו גם איזה כמה שירים מסומנים.

ויצא מחזמר משיריו של חנן בן-ארי, קסום לכל גיל, וסוף סוף יש שם, המחזאיות כתבו דמות של חירשת, שהיא בחורה מאוד עוצמתית. זה לא מה שאנחנו רגילים, בכלל, יש איזשהו קו גורף כזה של להביא גם את הנושא, למשל אפילו הלהטבי, יש עכשיו סדרה שנקראת ארון הקודש, שאני מאוד ממליצה לשמוע, לראות אותה, שכבר לא מדברים על הקשיים ועל הדרך ועל ה... כבר היינו שם. עכשיו אנחנו מדברים פשוט על הלב בלב, על האהבה, על החירשת, הכול סבבה, בואו תלמדו לסמן, או לכתוב, או... אז זה ככה גם על החודש, וזה מאוד משמח שזה כבר נהיה נור... הנרמול של זה הושלם. תגידי, מתי הופעת פעם ראשונה עם שלמה ארצי? אז זה היה סיפור מעניין, כי אני, בגלל שאני מתרגמת המון אלבמות, אז אני כבר פחות ופחות הולכת למופעים crowded כאלה,

אבל ביומולדת 39 שלי, לפני כמה שנים, חברה הזמינה אותי להופעה של שלמה ארצי, אמרתי לה, את בטוחה, את אומרת לי, קקנבוי. הגענו, הגענו ממש בסוף איך שהוא עלה, וישבנו על היציעים בסוף בסוף בסוף. ואז היא נעלמה לי רגע... באמפי בקיסריה? באמפי בראשון. בראשון. לייבפארק בראשון. ואז היא נעלמה לי, והיא כותבת לי, אני פה בשורות האחרונות שלה זה בואי. ואני יושבת, ואז מתחילים שני קולות בראש. אחד אומר לי, דוך לבמה, דוך לבמה. מה זה דוך לבמה? זה מה ששמעתי, דוך לבמה. אני מכירה את בן ארצי, אבל את שלמה לא הכרתי, וכל אחד אומר לי, דוך לבמה, כל שני אומר לי, טוב, מה קורה? תרגי, תשבי, תראי הופעה, כמו אדם רגיל, מה קורה לך? מה זה דוך לבמה? לכי, תתרגמי? דוך לבמה, זה מה ששמעתי. ואני אומרת לה, תגידי, נראה לך יש תמימות דוך לבמה? הוא אומר לי, בואי נראה. ואנחנו מתקדמות.

ומגיעות למחסום או איזה, שיש איזה בריון שיושב, שעומד שם, ואני אומרת לו, אני מכירה את בן ארץ, אני לא יודעת מה אמרתי לו, אבל הוא פתח את השער, ואני אומרת לו, תגידי, אכפת לך לצלם? שום דבר לא מוכן מראש, שום דבר לא זה. את לא שכירה של שלמה ארצי, של ההפקה, של כלום. את פשוט נכנסת. הבטן פשוט משכה אותי, נכנסתי, ונפתח הזה הראשון, השארתי אותה עם המצלמה בשער הזה. בשני כבר אני הולכת, ואני אומרת לו, אני מתורגמנית, לשפת סמלים, צריכה להגיע, פותח לי את הזה, ואני מגיעה. עכשיו, אני מתחת לבן, מנופפת לבן, אומר לי, היי. אומרת לו, לעלות? אז הוא אומר לי, נצביע על שלמה. אוקיי, אני מסתכלת על שלמה, אני לא מכירה כל כך הרבה שירים שלו וזה, וזה דקות, זה מטורף, והוא קולט אותי, שרה ומסמנת את השירים. רגע, אבל מתי שרת וסימנת?

מתחת. אה, היית מתחת? הייתי בים של הקהל, הגעתי ממש עד אליו, למטה, מתחת למדרגות. וולונטרית פשוט החלטת שאת הולכת לתרגם. אני שרה ומסמנת, ואז אני מסמנת לו לעלות, הוא עוד לא מספיק יסמן לי כן, אני כבר על המדרגות שלו, ואמרתי לו, אני חברה של בן, יש לי יום הולדת היום, אני מתורגמנית לשפת סימנים. ואז הוא אומר לי, כל הקהל, כל המסכים, יש לי יום הולדת, היא מתורגמנית, אז אנחנו עושים שלושה שירים ביחד, והוא עוצר ומסמן ביחד איתי. רגע, מה זה מסמן? מאיפה הוא יודע לסמן? הוא לא יודע. אני מסמנת, והוא מחקר אותי. אה, וואו. כן, זה היה... נחמד. זה היה נורא נחמד. מה שנקרא, הלכת לעבוד ביום הולדת. הלכתי, אתה יודע. אבל קיבלת, קיבלת ממש גדולה. קיבלתי מצלה ממש גדולה. וגם הקהל, זה היה, אחר כך, אתה יודע, בסוף מכירים מלא אנשים מסביב שכותבים לך. אותו דבר היה, זה היה קצת שונה, כי... כי הנה, שאלת על איך, על איך את יודעת.

תרגמתי הופעה של ארכדי דוכין, ואני עומדת לידו, ומסמנת כאילו רק בבלנס, ושר עם עצמי. באמצע ההופעה, הוא אומר לי, מצביע לי, יש מיקרופון. את באה? אני עוד שומעת את ז'אן פול מתופף מאחור. המתופף מאחור אומר לו, מה אתה עושה? הוא אומר לו, אל תדאג. ואני מרגישה שהגוף נושא אותי אל עבר המיקרופון, הראש בכלל לא חושב, לא עשיתי איתו בלנס, אין לי מושג, אם זה מתאים לי בסולם. הוא גם לא יודע שאת יודעת. לא ידעתי שהוא יודע, הוא שמע אותי שרה 20 שניות רק בבלנס הקצרצר. אה, הוא שמע אותה. אני אראה לך את הקטע הזה. ואני פשוט שרה ומסמנת. אז הוא הזמין אותך. כן. ואז הוא אומר להם, שימו לב. גדול, גדול. תגידי, אם מישהו שכן הזמין אותך מראש, נגיד הזמין אותך עם עברי לידר.

זה קרה עם דוד דהור, שתרגמתי ערב גאלה, תרגמתי את כל המופע, ואז הוא גם מעצמו פתאום אומר, אחרי שאנחנו מופיעים כל כך הרבה שנים ביחד, זו הפעם הראשונה שפגשתי איתו, אז בואי גם נשיר ביחד. מדהים. אבל תגידי, מישהו כזה שמזמין אותך בשביל שפת הסימנים, יש להם הוראות בימוי? מישהו אי פעם נתן לך הוראות בימוי? הם עוד לא כל כך יודעים איך לאכול את זה. בממש שנה, שנתיים האחרונות אני מרגישה שכן יש קפיצה, כבר המפיקים לא בלחץ שזה מלכלך להם את הבמה. וגם מי שמכיר אותי יודע ומזמין אותי במיוחד, או במאים שמושכים כבלים כדי ש... כבלים אופטיים כאלה לשידור, כי הם אומרים, ואנחנו לא נשים אותך בניידת. אנחנו מקבלים את כל האקסטראט, אנחנו רוצים שתהיה על הבמה. כן. אז כן, אז אם יודעים וממקמים אותי באיזשהו מקום, שזה בסוף נראה... לא, ואולי גם צריכה לתאם איתך לבוש, לא יודע, אני לא כל כך מבין בהפקת מופעים, אבל יש כאילו... איכשהו זה תמיד... עכשיו היה חנן בן ארי בהיכל התרבות,

כאילו בסוף כל הלהקה, כולל אני, מתחבקים, זה נראה כאילו אנחנו מתכננים את זה מראש. איזה נחמד. מאוד, מאוד מאוד. זה ממש מדהים. כן. ואת יודעת בכל הופעה כזאת כמה בכלל אנשים בקהל צריכים את הנגישות הזו? לא, לא תמיד. זה עניין ממש מדהים. זאת אומרת, יש פה מין... את מופיעה על הבמה, כאילו שאת עכשיו עוד מישהו מהלהקה, כאילו שאת גיטריסט. נכון. אבל יכול להיות שבכל הקהל יש שני אנשים ש... נכון, או בכלל לא. או בכלל לא. כן. יש את חוק הנגישות שנכנס, ויותר ויותר אוכפים אותו, ובאמת בזכות שירלי זה נהיה הרבה יותר רווח. זה מדהים. כשר התרבות, שכחתי את שמו האיש המקסים הזה, חילי טרופר. כן. אז הוא ממש לקח את זה על עצמו. גם מסיבות עיתונאים,

מכניסים את זה יותר ויותר. האמת, כתוביות עושות את העבודה. אני ממש מקפידה להגיד את זה, שיש הרבה דברים שכתוביות עושות את העבודה. אבל במופעים, או בדברים ש... אבל לא במוזיקה. בדיוק. שמרגישים אותם, שחווים אותם, סדנאות, דברים כאלה, אין תחליף לתרגום האנושי, שמתרגם כל כך הרבה... נראה לי שהבנתי, אבל בואי תסבירי לי, כי אולי לא הבנתי. למה אין תחליף? למה זה לא אותו דבר כמו כתוביות? כי כשאתה רואה הצגה, או שאתה לומד בסדנה, וגם יש שאלות-תשובות, אז זה חי. כשיש כתוביות, אז יש משהו אחד שמשדר. כן, כן. ולפעמים זה נוח, ולפעמים האדם החירש רוצה יותר. וכשאני מסתכלת על הדבר בגדול, כי אני מרגישה שחלק מהשליחות הזאת שלי, שלא ידעתי להגיד אותה אז, היא שאני נקראת לחבר בין העולמות. המוזיקה היא הגשר בין העולם של השומעים לחרשים. בהתחלה הם אמרו לי, מוזיקה זה של שומעים, זה לא שלנו, אנחנו לא...

כן. ועם הזמן גם חרשים מסמנים שירים. כן. שזה ממש קטע מדהים מדהים. אז יש, נגיד, במוזיקה... בוא נתחיל עם משהו קל, אוקיי? אני לא... אני מבין קצת במוזיקה, כי כשהייתי צעיר הייתי מנגן, אבל אני לא יודע לשיר. זאת אומרת, אני יודע לשיר, אני לא יודע לשיר, בצורה שמישהו ישלם עליה כרטיס. תדע לשיר באמבטיה. אבל בואי ננסה רגע לנתח את זה רגע. למה? למה זה יותר טוב מכתוביות? אז אני אתחיל עם משהו שנראה לי שהוא קל, ווליום, אוקיי? כתוביות לא מראות את הווליום, הן לא גדלות ככל שהזמר עכשיו מחליט להיות יותר פורטיסימו, או דווקא יותר חלש ולדבר חלש. אבל את יכולה עם הידיים לעשות תנועה גדולה, או תנועה קטנה, או אני לא יודע מה עוד. פול, פול, אני אתרגם. אני גם תמיד אומרת, לתרגם דיבור, אני מתרגמים את זה מאוד במרכז של הגוף. וכשמתרגמים שירים, אז יוצאים, יוצאים מגבולות הגוף. זה גם מאוד תרבותי, בגלל זה השפה היא לא בינלאומית,

כי עמים מאופקים יותר יתרגמו קטן עם הבעות פנים לזה. ואנחנו, כמו שאנחנו מדברים עם הידיים הזה, כזה. ולכן בסדרה שלי ב-Love סיינס לקחתי סימנים מכל העולם, כי יש סימנים מורכבים. נגיד, הם לא יוכלו לראות את זה, אבל כואב בשפת הסימנים הישראלית היא כמו איזה שתי אצבעות, שני הגודלים שהם נוגעים בלב. כן. ועם הפנים של כואב, שאתה יכול לראות שהפנים מתקקמות ככה. כן, כן. ובשפה הטורקית גיליתי שהסימן הוא כואב, הוא בעצם כמו מכמת את מרכז הגוף עם הפנים, שזה הרבה יותר קל לתינוקות לסמן. עכשיו, התמה בסדרה היא שהסימנים הם לא העיקר. וזה גם משהו שמאוד חשוב לדעת על שפת הסימנים. כן, הסימנים תופסים את הנפח, אבל מה שמתקשרים איתו, אתה עכשיו שם לב, זה המגע עיניים. כן. שבמקבילה הרוחנית היא בעצם, זה החלון לנשמה.

כן. אז יש את המגע עיניים ויש את הבעות הפנים. נכון, זה מאוד עוזר. ואת הקריאה של השפתיים. וזה הדבר האחרון שנותר לנו כבני אנוש, שבעצם מחייב אותנו לתקשר במגע עיניים. כן. כי אתם מכיר את זה, אנחנו יכולים לעשות מיליון פעולות ולנהוג וזה, ואנחנו לא מסתכלים בעיניים. כן. אבל זה המדידת דופק של מה קורה עם האדם השני. איך רגע הוא מרגיש, האם אני עובר, האם הוא מבין אותי. כן. חוץ מווליום, מה עוד את מרגישה שאת, כאילו, התנועות שלך מושפעות ממנו? כאילו, אם הייתי צריך לעשות כזו כמו פונקציה. הקצב. אז מה עוד נכנס שם? הקצב. מה זאת אומרת? אז מה, יש לך כמו סטקטו ולגטו? זאת אומרת, מין קטקטה קטע לעומת תנועה ארוכה? אני ממש רוקדת. ממש רוקדת את השירים. אז אם זה יהיה יום הזיכרון, השירים יותר מכונסים, אז זה נהיה יותר סטטית.

ואם זה חנן בן-ארי, אז זה קרחן. הבנתי. יותר. אוקיי. זה ממש להיות את המילים. כן. עכשיו, תגידי, את מקבלת פידבק מהשומעים? זאת אומרת, האם פעם מישהו ניגש אלייך ואמר, כאילו, אני בטוח שהרבה פעמים ניגשו אלייך ואמרו לך תודה, ומדהים, והיית מדהימה, ובלה בלה. אוקיי, אובייס. אבל האם פעם מישהו ניגש ואמר לך, נראה לי שלא תרגמת את זה טוב? או משהו כזה. זה פחות קרה. דווקא יותר קרה באמת שסטודנטים באו אחר כך ואמרו, וואי, אנחנו הבנו הרבה יותר טוב, הסתכלנו עליו ופשוט הבנו. אה, סטודנטים שכן שומעים. סטודנטים ששומעים, וואי, ממש עזרת לנו. כן, כן, כן. תגידי, שמעת פעם על מקתון? לא, שמעתי על הקתון. לא. יש איזו שפה שאני מנסה להבין מה המקור שלה, ואני לא מוצא אף אחד שמכיר אותה.

קוראים לה מקתון, ומלמדים אותה בגן של הבת שלי. הבת שלי יודעת סימנים לכל הרגשות. וואו. יודעת להגיד לא, טוב, רואים עכשיו, אני מעביר את היד על הקצה של אף, יודעת להגיד לא, יודעת להגיד כן, יודעת להגיד אני כועסת, יודעת להגיד, יש לה כל מיני סימנים שלימדו אותה בגן, הם קוראים לזה מקתון, אני לא יודע אם הם המציאו את זה או שהם הביאו את זה מאיפשהו. כל סימן שעשית הוא סימן למשהו אחר. הסימן של הלא זה כבד שמיעה, כי הוא בעצם נמצא חצי בעולם השומעים וחצי בעולם החרשים, לכן זה הסימן. אוקיי. הסימן השני שעשית הוא לזרום. אז אולי בגלל זה זה כן. דווקא, אוקיי, לזרום וכן, יש לזה איגרמן. וזה מקלחת. זה מקלחת. אה, אז אולי בעצם הבנתי, אוקיי. אני לא רוצה למקלחת, אני כן רוצה למקלחת. לא, אמרו להם שזה רגשות, אבל בעצם גרמו להם לעזור לנו לקחת אותם למקלחת.

מאוד מעניין, אני אשמח לשמוע על זה יותר. אני אנסה להבין, את כבר השלישית שמבינה בשפת הסימנים ואני שואל, ואף אחד לא מכיר את זה, אני לא יודע מאיפה הם הקריצו את זה. אני חושב, אם אני נותנת להם קרדיט ענק, זה ההבנה שילדים, קודם כל מדעית לילדים קטנים, סימנים הרבה יותר קלים כי מיתרי הכל מתפתחים מאוחר יותר, יש גם ילדים שלא מדברים עד גיל שלוש, והכול תקין, הכל בסדר. זה בגלל שהם לא יכולים לדבר. ממש האחיינים שלי, עבדנו איתם בשפת סימנים, כן, לא, לשתות, לאכול, כדי שירד התסכול. לכן גם יצרתי את הסדרה הזאת, כי אתה בהתחלה, אתה לא מבין מה הם רוצים, אתה רוצה לעודד אותם. ראיתי שזה עובד עם הילדים שלי, עם עוד ילדים, קראתי המון מחקרים, ויצרתי משהו שהוא משמר את הקשר של המגע העיניים והתקשורת הזאת של ההורה והילד. עכשיו, באחת התוכניות דיברנו על זה, על ההבדל בין טלוויזיה לפודקאסטים, אז אחד המנחים, אלעד, אמר לי, וואי, את יודעת, יש לי סימנים עם הילדים שלי. אם אני מדבר,

יש לי איזו שיחה חשובה, אז אני מסמן להם איקס עם הידיים, והם יודעים שלא להתקרב. ואם אני רוצה שהגדול, כאילו, אני אגיד לו, יאללה, בוא, בוא, כאילו, הוא מדבר על האח הקטן, הוא כאילו רוצה לתת לו הרגשה שהוא יותר בגסף, הוא מסמן לו כמו גל, הוא אומר לו, תזרום, תזרום. אז הוא לא אומר, הוא רק מסמן את הסימן. זה כל כך הרבה יותר פשוט. תחשוב על צלילה. יש את הסימנים המוסכמים בצלילה. שאנחנו, הרי כל המחקרים מראים ששבעה אחוז, אנחנו לוקחים בשיחה, שבעה אחוז זה התוכן, that's it. הטקסט. הטקסט, כן. כן. כל השאר הוא, יש לנו, אנחנו מופצצים במידע. כן, אספת גוף והעיניים וה... כן. כן. מעניין. ולכן, איכשהו החיים הובילו אותי דרך התרגום של אספת סימנים, דרך התחושה הזאת שאני איזשהו צינור נקי להעביר רגע מידע, אבל זה היה כמו אימון רב-שנים של ללמוד לקרוא את האדם מולי.

אני הרבה פעמים יודעת, לפני שאנשים בעצמם יודעים, אם הם צמאים, רעבים, רוצים... גדול. זה מטורף. אני חייב להגיד לך שבתור מישהו שהוא מאוד מאוד מאוד רציונלי, יותר ממה שהוא... אני יותר רציונלי ממה שהייתי רוצה. זאת אומרת, הייתי כן שמח להיות יותר מחובר, יותר להאמין לאינטואיציה שלי, אבל אני מאוד תבוני, לא מבחינת נבון, אלא מבחינת אני מחפש כל הזמן את ההסבר התבוני, את הרציו, אני מודע לזה, אני מודע לזה שזה יכול להגביל אותי או לזה, כי בפעמים המעטות שבהם כן הבנתי או הקשבתי לאינטואיציה שלי, אז גיליתי שהיא נפלאה ויכולתי לחסוך הרבה זמן בסוף, הרי היא מחליטה, ואז אתה הרבה זמן אוכל לעצמך את הראש להסביר את מה שהיא החליטה. את זה יודעים היום גם התבוניים, זאת אומרת, גם יש את זה יופי בספר של מלקום גלדוול בלינק. מצוינים הוא כתב. גם את מצוינים הוא כתב, נכון. בבלינק הוא מסביר את זה, אתה מחליט את ההחלטה בבלינק,

ואז אתה מעביר בין שעה לחצי שנה להסביר לעצמך למה החלטת לקנות את הדירה, אבל את הדירה החלטת כבר לקנות בבלינק. אז כל הספר שלו זה סיפורים כאלה על אנשים בארצות הברית, שעם מלא החלטות גדולות בחיים, ואיך הוא בעצם עוזר להם להראות ולהוכיח לעצמם שבעצם הם החליטו את זה לפני? אני מבין. קניתי פעם בית בגלל ברוש. כאילו זה היה פשוט ברור שזה... סיפור אמיתי? כן, כן. וואו. כן, ראיתי את הברוש, אמרתי, כן, את זה אנחנו קנים. אנחנו צריכים את הברוש הזה. כן. אני מאוד מאמינה בזה. ומה שרציתי לומר זה, שנשמע שכאילו היה כדאי לי אולי ללמוד את שפת הסימנים, כי אם היית מכריחה אותי, אני לא יודע איך הייתי גורם לזה להכריח אותי, אבל אם היו מכריחים אותי מדי פעם לא להשתמש בדבר שאני כל כך אוהב ותלוי בו, שזה המילים, אז אולי אני אצליח להגיע למקומות חדשים.

את מבינה למה אתכוון? כן, זה גם קצת כמו תמצות, אולי פחות מילים ויותר, כאילו, הן נכנסות לגוף, דרך השפה יותר. אתה יודע איפה הרגשתי את זה שאתה אדם מאוד תבוני? ממש ממש בהתחלה, כשנפגשנו, ולא התחבקנו. כן. הרגשתי שהיה שם איזה... אני דווקא מאוד מחבק, אבל אני היום נמצא במקום הרבה יותר, טוב, אנחנו סוטים לנושא אחר, אבל כל הנושא של הפוליטיקלי קורקט והזה, אני כאילו הרבה יותר נזהר מפעם. אני לא יודע כבר מה מותר, מה אסור, מה זה. וכשראיתי אותך, אז גם, אני נפגשנו פעם ראשונה, גם לי היה הרגיש טבעי רגע לתת לך חיבוק, ולא להושיט את היד. אבל אני כבר לא יודע מה, אני באמת אומר לך, אני... זאת אומרת, אני חושב שהמהפכה הזאת היא חשובה לטובת מי שנפגע,

וגם אם יש מחיר שמי שלא נפגע, אז הוא פחות מחבק, אז זה סבבה. אני לא מתבכיין על זה. אבל קצת הלכנו. אבל כן, כאילו, זה קצת המחיר, שאני לא יודע, אני יכול לחבק, אני לא יכול לחבק אותה, היא סבבה עם חיבוקים, היא לא סבבה עם חיבוקים. אגב, זה לא רק היא, יש גם הם, יש גם הוא כאלה, שהם כאלה. ו... אני מהצד השני, אני תמיד אומרת שבעידה שלי מחבקים, בעידה את השפת הלב. אבל אני לומדת גם אולי, כאילו, זה מעניין שהיינו בריקוד הפוך כזה, אמרתי, טוב, אני אחבק את זה שהוא שנייה, רגע צריך את הספייס. כן. אבל... זה משהו בין... אני מאוד מתעסקת עם זה הרבה, גם בתוכנו, בנשי ובגברי, שכל החברה שלנו הלכה מאוד בתודעה הזאת של לרוץ, לכבוש, המאוד מאוד גברית, וגם אנחנו, אנשים נהיינו מאוד כאלה, ולעומת התודעה הזאת שהיא יותר אנשית, העגולה, זאת שנמצאת במקום,

ומגיעים אליה. וכל הערבוב תפקידים הזה קצת. אז מה פגשת יותר? מתרגמים גברים או נשים? נשים. הרבה יותר נשים? כן. יש גברים בכלל? כן, בטח. יש גברים מאוד מצליחים. אני לא יודעת לגמרי את הסטטיסטיקות. ויש באמת הבדל באיך שהשפת סימנים נראית? זה ממש כמו שאמרת על הנדרייטינג. זה כל אחד עם הפלואו שלו, של הדבר. מעניין. כן. מעניין. טוב, אז אם רק נדבר, נסיים את הטיפול בי, אז רציתי להגיד שצריך להמציא טיפול כזה של ללמד שפת הסימנים, אנשים שהם רציונליים מדי, לשחרר אותם קצת. נכון? כמו שעושים פסיכודרמה וכל מיני דברים כאלה. נכון. אבל אם היה לי את היכולת הזאת, הייתי יכול, אתה יודע, לדבר עם הבת שלי כל יום, ככה, ואולי להשתחרר. אז לכן המצאתי את הסדרה. אני אשלח לך לינק לדבר הזה. אז פעם אחת תספרי לי על הסדרה באופן מסודר. כי עד עכשיו הזכרנו אותה עשרים פעם, אבל לא הסברתי. אז תני לי את זה מסודר.

אוקיי, אז Love Science זה חלום של הרבה שנים, שהתחיל באמת מללמד את הילדים שלי, ואחר כך עשיתי כל מיני פיילוטים בגנים, וכל מיני שירים וכאלה. כתבתי אותה יחד עם רועי בן יוסף כנף, שהוא מדבר על כנות. גם ראיתי, עקבתי אחריו הרבה זמן, ואז אמרתי לו, אתה ואני יושבים. נפגשנו ל-13 פגישות, יצאו מזה, נולדו מזה 13 פרקים. הוא לא ידע שהוא יודע לכתוב שירים. כתבנו ביחד, עבדנו עם גוגל זה, במקביל שני לפטופים, ופשוט היינו פרודוקטיביים ברמות. גדול. ואז הלחנתי אותה, ורציתי לצאת לצלם את השישה פרקים הראשונים בעברית. עד שזה קרה, יצרו איתי קשר חברת טייניתאפ, שאתה מכיר את טייניתאפ? אני במקרה מכיר סיבה שלא נדבר עליה עכשיו, אבל כן, אני מכיר גם את בייבי טבעי, גם את טייניתאפ,

את כל האלה. אוקיי, אז הם רצו להיות חלק, אבל הוא אמר לי, יוגב, אבל עברית לא כל כך מעניין. אז באתי לרועי, והוא אמר, מה לא כל כך מעניין? עברית. אמרתי לו, יוגב, אמרתי לרועי, כאילו, מה אני עושה? אז אנחנו מצלמים גם וגם, אנחנו מאמן הזה. הוא אומר לי, ממש מפחדת. ואז ישבתי ותרגמתי את הכל, כולל מילה במילה של כל השירים באנגלית, הכל הכל, וצילמנו את זה. אבל עוד לא הייתה סדרה בעברית, אז ישר הלכתם לאנגלית. עוד לא צילמתי את הסדרה בעברית. מדהים. אז ישר הלכתם לאנגלית. ישר הלכנו לאנגלית, יש שישה פרקים, היא כבר ארבע שנים באוויר. וואו. כן. אז מה קורה שם בפרק? אתם שרים שירים עם תנועות? הם ממש עשו מזה הפקה מדהימה, שאתה יודע, כמו שאומרים שיש לך איזה חלום, אבל וויין דייר אומר את זה, שמה שאני רוצה יגיע אליי, הוא יגיע בכמויות הרבה יותר גדולות ממה שאני יכולה לדמיין,

ובזמן אבל של אלוהים, לא שלי. ואז הם לקחו את זה, הצוות המוכשר ב-Tinit up, וייצרו משחקונים. בניגם הילדים שלך? היא בת שלוש. אוקיי, אז זה פיקס, זה בול עגיל. גם אפשר ללמוד אנגלית תוך כדי, כך יצא. ויש את השיר, שדרכו לומדים את הסימנים, כל פרק פחות או יותר עשרה סימנים. והתחלתי ב-Basic Needs, שזה לאכול, לשתות, כזה, אחר כך החלפת חיתול. זה הפרק הכי נצפה, כי בסוף אנחנו רגע רוצים לענות על כאב. אחר כך יש את המקלחת, יוצאים לטייל, ו-Bed time, כזה 90 night כזה. כן. אז רואים את השיר, ואז יש כל מיני התאמות כאלה של המשחקים. ייי, ואז כאן שומעים אותי, ייי, awesome, you got it. וככה מתאמנים על הסימנים, וכשעושים את זה, הורה וילד, אז יש לכם שפה סודית מדהימה. איזה מגניב.

כן, זה ממש כיף. אני יכול, אבל, את יכולה גם לעזור לי עם טיפים לשפה סודית עם אשתי, כי הבת שלי היא בגן שהם מדברים עברית ואנגלית, ואז אנחנו לא יכולים לדבר על שום דבר שאנחנו צריכים, כאילו, מעל הראש שלה. כן. אז אולי יש לך שפת סימנים להורים רק להורים, בלי הילדים? אני פחות אוהבת את הרעיון של מעל הראש, למרות שגם אני עשיתי אותו. גם אני לא אוהב, אבל לפעמים... כן, כן, כן. מה, לא לפעמים צריך? אני מסכימה שכן. לא, מה את חושבת? אולי אני לא צריך את השפה הזאת. אני חושבת שגם בעבודה כדאי שיהיה. כל מיני, אתה יודע, זה יכול להיות יד סגורה שתחליטו, שאתם, נגיד, בעברית או באנגלית זה יפה, זה yes, כאילו, רואים את האגרוף, וזה כמו הראש שעולה ויורד, כן. אז זה yes, וזה no, כמו הפה שאומרת, no. יותר קל, בעברית זה כן, או לא, לא כולם מבינים, אבל אם אתה עושה, נגיד, yes ו-no, אז יש לכם כן ולא. תרגישו איזה מילים אתם רוצים...

האמת ש-yes ו-no מכסה הרבה מהמקרים שצריך לטפל בהם. כן, ואז לישון, נגיד, אם שזה לא יהיה מאוד זה, אז אתה יכול... כן. שהיא לא תשים לב, כמו לקרוץ. אה, אהבתי. כן, זה נורא כיף בנגון זו. איך להגיד בשפת הסימנים, לא נותנים לה עכשיו טלוויזיה, שזה כאילו הדבר היחיד שאני צריך לדעת להגיד. כאילו ישר עולה לי איקס בראש. כן. תגידי. זה יכול להיות איקס קטן. תגידי. כן. הדבר הזה, שהוא שפת הסימנים, התחלנו להשתעשע בו בכוונה, גם להורים, גם לילדים, גם ל... הרבה דברים שהם מעבר לאנשים הלקויי שמיעה. אבל לך יוצא לעבוד הרבה עם לקויי שמיעה? פחות ופחות עם השנים, כי באיזשהו שלב גם ידעתי ששירלי תהיה הסטודנטית האחרונה שלי.

אז קיבלתי החלטה, כי הבנתי שאני צריכה לצאת למחוזות אחרים, במיוחד גם של הקול. לקחתי אחריה עוד סטודנט לתואר שני, אז תואר שני התרגמתי פעם אחת, MBA, גם הרפתקה מאוד נחמדה, ואז הקדשתי יותר מהזמן למוזיקה. אבל ספרי לי משהו על לקויי שמיעה שאני לא יודע, כי הם, קודם כול, הם כנראה לא מקשיבים לזה, כי הם לא שומעים פודקאסטים. יש לי שתי נשים מדהימות שלאחרונה עזרו לי לתמלל שני פרקים, בינתיים זה מה שיש, אבל הם עשו את זה כי הם רוצות, גם הם רוצים ליהנות מפודקאסטים, והם לא מצליחים. אז הם אומרים, לפחות תביאו לנו את הטקסט, ואני מבין את זה, אבל אני רוצה, כן... אני חושבת שזה היה ההתנגדות שלי ללשמוע בכלל פודקאסטים, כי אין את המימד הוויזואלי, ואני גם, אתה יודע, זו תחושה שהם לא יכולים ליהנות מזה, אז זה תמיד משהו שהולך איתי. כן. גם הסדרה, פתאום אמרתי, מה, אני אלמד הורים להיות ביחד דרך מסך?

זה היה נראה לי לא הגיוני, ואז כששחררתי רגע את ההתנגדות הזאת, הבנתי שיש הרבה, יש, יש תמיד מה כן. כן. אז בפודקאסטים, אני חושבת שהלינקים אחר כך שמוסיפים, אפשר לראות אותם. כן. לתמלל שעה זה, הלוואי ויהיו התוכנות כאלה ש... יש, לא לעברית לצערי, אבל יש באנגלית כבר מצוינות. לא, ויש גם פודקאסטים מצולמים, שכנראה אותם אפשר לראות. ביוטיוב יש הרבה, לצערי שלי לא, אבל יש הרבה שכן. מה שרציתי לשאול אותך, זה תלמדי אותי, או איך את בכלל ידעת להיכנס לראש שלהם? זו חוויה שכל כך קשה לי, קשה לי לדמיין איך להיות אמפתי לזה. זאת אומרת, אני יכול, אפילו עם העיניים, אני יכול לסגור אותם, אבל אני לא באמת יושב עכשיו שעה שלמה איפשהו ויעצום את העיניים. אני לא באמת יושב עכשיו איפשהו שעה שלמה וידחוף את ה...

כן. אצבעות לאוזניים. איך את הצלחת להתחבר ללקויי שמיעה? אוקיי, אז האמת שזה קרה באמת בשנייה, כי הבנתי משהו שאנחנו השומעים, כאילו הבריאים, מפספסים כחברה. קודם כול, יש את הביטוי הזה, חירשים אילמים, שהוא לא נכון, והלוואי שהוא כבר יצא, כי אילמות היא בעיה במיתרי הקול, וחירשות היא בעיה בשמיעה. בעצם אין פידבק קולי, וקשה ללמוד את ההגייה, למרות שאפשר. למשל, שירלי, שאנחנו מדברים עליה הרבה, היא גדלה אצל סבא וסבתא שלה, והם לא ויתרו עליו, והיא הלכה להמון טיפולים, והיא מדברת, היא בוחרת שלא לדבר, אבל היא מדברת מאוד ברור. עכשיו, למה התחברתי כל כך? כי מבחוץ כל הזמן אמרו לי, איזו עבודת קודש את עושה, איזה מסכנים וזה, אבל כשהייתי איתם,

ראיתי כמה הם חברים טובים, וכמה יש להם עולם תוכן כל כך עשיר וקרוב, ועם תכלס פחות הסחות דעת. עכשיו, קבלת את זה לראייה. אז אלן קלר אמרה שחוש הראייה מנתק אותה מחפצים, חוש הראייה מנתק אותה, לא, הפוך, שחוש ה... אולי לקות הראייה. לקות הראייה מנתקת אותה מחפצים, אבל החירשות מנתקת אותה מבני אדם. לא, כנראה אני עושה איזשהו עיוות, אבל בעצם מה שקורה בפועל בארץ ובעולם, הם חברים כל כך טובים, יש להם ממש עדה כזאת, שמאוד תומכת אחד בשנייה, ותמיד מסיבות יום הולדת בענק, והם טסים המון לחו״ל, ואין איזו תחושה שהם מפסידים כשהם ביחד. כן, כן. העבודה מול ה... כל המפגש, מול הממסד, הביורוקרטיה, זה הוא נורא נורא נורא מתסכל.

אבל אצלם, בחוויה שלהם ובשפה שלהם, כן. יש להם, הם הרבה יותר, בעיניי, הרבה יותר מחוברים מאיתנו. מעניין. כן. מעניין. זה ממש חוויה חזקה. וזה, יש הבדל בין חרשים שנולדים למשפחות חרשות, ואז זה נורמלי. כמו, אני מאוד ממליצה לראות את משפחת בליעי ה... יש את הסרט הצרפתי ויש את הסרט קודה, שזה Children of Deaf Elders. זה סרט שזכה עכשיו באוסקר. ופשוט רגע, המציאות הזאת מאפשרת להם חוויית חיים אחרת לגמרי, שבתוך הבועה שלהם יש שם הרבה... כן. אני די בטוח שהם לא חושבים שהם מסכנים, או זה אגב, כמו רוב הנכויות והלקויות, לומדים להסתדר, ויש את החוקים של הזה, ואז אנשים בפנים שאתה מדבר איתם, הם לא מרגישים מסכנים והם לא מרגישים קורבנות.

הם יכולים להיות כועסים על כל מיני דברים שקשורים לממסד. הם יכולים להיות כועסים שאין להם שוויון, הם יכולים להיות כועסים שלא משקיעים בהם, ואז הם לא יכולים, איזה מישהו עם כיסא גלגלים והוא לא יכול לטפס, או מישהו שלא יכול לקבל את השירות שהרגע דיברת, ובזכות חילי טרופר ודומים לו, עכשיו זה ישתנה. בזה אני צודק, אבל כחוויה כוללת, אני בטוח שהם זה. השאלה שלי הייתה, איך את, שכן שומעת, הצלחת ל... כאילו אני... אז נכנסתי לתוך הקהילה הזאת. ככה לומדים. השוני בין שפת הסימנים לכל יתר השפות שאתה יכול ללמוד מטיוטרס כאלה ולשמוע ולהתאמן, זה שכדי באמת להפוך למתורגמנטו, וכדי אתה נטמע בתוך הקהילה. ואז אתה לא מבין על מה השומעים מדברים. כאילו זה כל כך נהיה נורמלי וחם וחברי,

ושזה כאילו לא... מהר מאוד לא הבנתי מה מדברים. הייתי שם עם כל הלב. זה באמת צריך להיות, מי שעושה את העבודה הזאת, זה מגיע מאוד מאוד מהחיבור הזה ללב ולאנשים. טוב, מילי, אנחנו צריכים לסיים, אז בואי רק תספרי מה... איזה עוד חלומות יש לך. אוקיי. אז באמת דיברנו הרבה על התחום הזה של לקויי שמיעה, שאני מרגישה שאני לאט-לאט יוצאת ממנו, ועברתי בשנים האחרונות ליזמות של ה-Well-Being. זכיתי להביא את אקרטולה לארץ. אקרטולה, אני לא בטוח שהרבה אנשים מהפודקאסט מכירים אותו, אבל את רוצה לספר עליו בקצרה? הוא המורה הרוחני המשפיע ביותר בעולם היום. כן, זה די מטורף. מטורף. כמה פופולרי הוא נהיה. נכון. על מה הוא מדבר? אפשר להגיד את זה במשפט? אני לא יודע. כן, על העוצמה של הרגע הזה, שזה כל מה שיש לנו. כן. גם נגענו בזה בשיחה שלנו, שעכשיו בסדר.

כאילו, אם אנחנו עוברים בין הממדים, בין הזמנים, אז אנחנו יכולים, אם הראש שלנו יכול להתחרכש. אבל באמת עכשיו סבבה, אתה יודע, ראיתי אותך מתעסק עם הטמפרטורה, הרגשת רגע חם לי, קר לי, בדקת את זה. ואני מרגישה שמה שמהותי לנו היום בעולם החדש להבין, זה שכבני אנוש, המעברים הם הטריק. כשאנחנו יודעים לעשות את המעבר גם בין תפקידים, גם, אתה יודע, לעלות לתרגום, לרדת מתרגום לשיר, לרדת מהשירה, להיות אימא, להיות אהובה, להיות אחות, להיות כאלה. כשאנחנו מפצחים את איך אנחנו עושים את המעברים חלק יותר, אז החיים הופכים להיות הרבה יותר נגישים, רגישים ונוחים. וזה מה שבדקתי. איך אני מחברת את הנוכחות שלי, גם דרך יקר טולה, לרגע הזה. וזה מה ששפת סימנים עושה.

היא נועצת אותנו, מנכיחה אותנו באותו רגע. לכן, כשאנחנו שרים ומסמנים, זאת הנוכחות הכי גבוהה שיש. אחר כך אתה יכול להוריד. אתה יכול, כמו, להראות בטלוויזיה, יש לך את כל הממדים. גם רואים, גם שומעים, גם מרגישים את המנה. פודקאסט קצת פחות. כן. אבל גם יש משהו בפודקאסט שאין לך את כל ההסחה מסביב. אתה יכול להקשיב לזה עם עיניים עצומות, אתה יכול לשמוע את זה בדרך, ואתה בעצם משחלף את הקול שבראש. הרי אומרים שהנשמה מדברת אלינו רק בטוב. אם אנחנו שומעים קולות לא זה, כמו הקולות ששמעתי, הדוך לבמה, הרי הקול הטוב והמיטיב עבורי. כן. אני מספרת את זה כי כדי לאפשר לאנשים להרגיש את מה שמתחולל דרך האינטואיציה והבטן, שכאילו מה, מלבוא ולהיות בדשא מאחורה, ללהיות עם שלמה ארצי על הבמה, זה ללכת עם האמת, ולא עם הקול שאומר, יאללה, שבי כבר, תשמעי הופעה כמו בן אדם נורמלי. כן. שזה הקול של הפחדים, שחובט, בדיוק. וזה הקול של מה יגידו עליי, ומה אני אחשוב על עצמי, ואולי אני לא אהיה טובה, וכל הפחדים האלה ש...

בדיוק. כדי לחולל שינוי ולהתקדם קדימה, אנחנו צריכים לעבור דרך זה. אז הפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו, הוא בעצם שם את הכול במרכז. זה עם שותפה שלי שקוראים לה לירית גרובר. זה נקרא Capsule, Trans moment, Moving with energy. אנחנו מכירים במעברים שאנחנו רגע באיזה מקום אחד, והילדה צורחת, ואז זה זה, ושנייה אחרי זה אתה צריך להיות הכי מרוכז ולהקליט פודקאסט. מה אתה עושה? איך אתה עובר? אז הדבר שאנחנו נכנסות להקליט ממש בימים אלה, זה... רגע, לפני שאת נעשת. בואי רגע נתעכב שם, כי מה שאני חושב... אני לא רואה שעון, ואז אני נטולה זמן. עזבי את השעון, אני אהיה שעון. אני חושב, כאילו את מסבירה את זה, אבל בואי רגע נלך עוד לרות קוז. כן. את אומרת, איך אתה תעשה את המעבר? כי את מבינה כבר כמה זה חשוב לעשות את המעבר. נכון. בואי נלך רגע צעד אחד אחורה, ונדבר עוד פעם. הורים לילדים צעירים מאוד יכולים להתחבר לזה. נכון. אני עכשיו עם הילדה, או בטח בקורונה, אגב,

היום אני נגיד לוקח אותה ב-16 ומשהו מהגן, אז אני צריך להיות איתה, עכשיו אני הולך ולות איתה, מה אני צריך או רוצה, להיות איתה שעתיים, שלוש עד ארוחת ערב. כשאני שם איתה, אז יש לי מחשבות על העבודה, פתאום אני אזכור מה לינק שלא שלחתי לפודקאסט, ואיך ששכחתי לסגור את המזגן בחדר, ואיך שזה, ואיך שזה, ואיך ששם, ומה הוא אמר לי, ומה אני צריך לעשות למחר, ותה, תה, תה, תה, ומפה לשם, היא מתנדנדת על הנדנדה כבר עשר דקות ואני לא שם איתה, אז מה זה שווה בכלל? נכון. אני לא רוצה, אני רוצה להיות שם איתה. אין משהו, ספציפית ילדה בת שלוש, באמת, אין משהו יותר מדהים בעולם, כי זה באמת... הכל זה עכשיו. לא יודע, הכל זה עכשיו. היא מתנהגת כמו גדולי הבודהיסטים הרי, כי היא בת שלוש, היא נורא מתלהבת ממשהו, ואז היא רואה משהו אחר, והיא שכחה מהדבר הקודם, והיא הולכת לדבר החדש, והיא רואה משהו חדש, והיא הולכת אליו ממש, כמו שבאלף ריטריטים לא מצליחים להגיע לפלואו הזה שהיא עושה עם עצמה. ולהיות איתה שם זה מרפא וזה מלא אנרגיה,

וברור שזה עדיף מהאלף קולות בראש של מה שכחתי ומה אני אשכח ומה אתה אתה. ולכן אני חושב, מכיוון שאת כבר כל כך בקיאה, אז את ישר קפצת לשלב הבא, מבחינת התובנה, שהשלב הבא הוא להגיד, אוקיי, אז מה שאני צריך לדעת כדי להיות שם איתה, זה לדעת לעשות את המעבר. זאת אומרת, קודם כל אני צריך להגיד, אני רוצה, כשאני שם איתה, אני רוצה להיות רק איתה. לא רוצה להיות עם הראש בעבודה. ואחרי שאמרתי את זה והסכמתי לזה, אז עכשיו, מה האתגר שלי? ואז אני מגיע למה שאת אמרת, איך לעשות את המעבר. לעשות את המעבר, כלומר, איך אני מעביר 100% שלי או 90% זה גם הרבה שלי, לסטטוס החדש, מבלי להיות שם. ואם רגע לפני השעה שאת נכנסת פה להקליד את הפודקאסט, קיבלתי איזושהי הודעה נורא מדאיגה בקשר לאיזה עסק שלי, או לקוח עצבני, או וואטאבר, או אמרו לי שמשהו באתר נפל, או טה-טה-טה-טה. עדיין להגיד, אני לא הולך לטפל בזה עכשיו, ולהצליח להיות איתך עדיין בפודקאסט,

במלוא הרצינות, ובמלוא הכוונה, ובמלוא ה... בבודהיזם כל הזיקה, שאנחנו עכשיו נהיה פה ביחד. כי אחרת, למה בכלל אני עושה את כל זה? כאילו, למה כל הבלגן הזה, אם לא כדי להצליח ליהנות. ואז את... ועכשיו מגיעים למיזם שלך. זאת אומרת, שמה שאת אומרת זה, אני רוצה לעזור לפתור את הבעיה הזאת של איך עושים את המעברים. אז עכשיו. כן, יפה. תודה רבה. זה היה אינטרו מדהים, ובאמת לך יש מורה גדולה. להתאמן איתה. להיות, ללכת אחרי מה שהיא הולכת, ולהשתדל להיות כל-כולך בדבר. הייתי מוסיפה גם נשימה. כשאתה מרגיש שהמחשבות בורחות, להכניס רגע את הנשימה כדי להתכנס איתה, וזה כמו עבודת חקר כזה. אתה כמו חוקר במעבדה הולך איתה. זה באמת קסום. אתה יודע, אנחנו גם אומרים שאנחנו רוצים בן זוג להזדקן איתו, אבל זה לא בדיוק, זה לא נכון.

אנחנו רוצים מישהו להיות ילדים איתו. שזה גם מחזיר לתחילת השיחה שלנו, למסרים, לפשטות הזאת, להעביר את הדברים בקלות. אז אחת הדרכים היא מדיטציה. הרבה אנשים שומעים את המילה מדיטציה ונורא נבהלים. חלק ממה שעשיתי, התחלתי את היזמות well-being בחברה שנקראה well-being, שזה היה צמיד שרצה להראות שמדיטציה עובדת. מעניין. ואז, דרך מדדי HRV, ואז אמרו להם, אתם משוגעים, יש לכם משהו שמראה איך, כמראה לחץ. אז התחילו למדוד לחץ, ואז זה היה מין מחזה אנושי כמו ניסוי אנושי מרהיב, לראות איך כל החברה, נהיינו כולנו בסטרס. כי כל הזמן מדדנו סטרס, ואמרנו לא גוטה, הפוך. אנחנו רוצים למדוד רגיעה. ומדדנו את זה דרך מדיטציה, דרך נשימות ודרך מוזיקה. ובהמשך הדרך הבנו שמוזיקה זה הכלי האולטימטיבי,

כי אנחנו לא רוצים להלעיט בידע ובמילים, ויש מדיטציות כאלה והן נהדרות. אני מרגישה שבעולם החדש אנחנו דווקא רוצים לפנות את המיינד ולתת איזה משהו, כמו שהיינו ילדים, משהו שהוא חזרתי, משהו שהוא, רגע, המוזיקה תשתנה, אבל הדיבור, הקול, הנשמה, זה יישאר. אני אשאיר לך דוגמה לאחד. כן. כן? אתה רוצה? כן, בטח. באנגלית זה יפה, כי יש גם דאבל מינינגס כאלה. זה הולך ככה. Oh, in between there is everything, But we don't see a thing, We are harsh. Oh, in between there is everything, But we don't see a thing, We are Oh, in between there is everything, but we don't see a thing.

אז זה כמו מנטרה שחוזרת. זה מנטרה שחוזרת, הכל נשאר קבוע, המוזיקה תשתנה, הכלים ישתנו, וזה כמו דיגיטל פיל. זה יסודר לפי לאיזה מצב אתה רוצה, איזה טראנס מומנט אתה רוצה לעשות. זה יכול להיות בין עבודה ללהיות עם הילדה, זה יכול להיות דווקא to perform. המוזיקה עוזרת לי עכשיו לעשות את המעבר, עכשיו הכל יתחבא. המוזיקה, התדרים והקול הנשמה הזה, כל פעם שאני מדברת על זה עולה לי, קול הנשמה תהלל יה. כי בעצם אנחנו רוצים להרגיש אחדות. הכרתו לי קרא לזה להיות ברגע הזה, הילדה הבודהיסטית שלך היא רוצה עכשיו את הארטיק הזה, או לראות את הפרפר הזה, ויש רק דבר אחד שכל העולם מתכנס אליו.

אז זה נבנה תוך כדי תנועה, אנחנו כבר הרבה שנים בונות את זה ואוספות חומרים, וכמו, אתה יודע, אני הייתי צריכה להשיל איזה משהו ולהסכים להיות הדבר האחד הזה, ולהוציא אותו לאור, והנה, לדבר עליו, שזאת אחת השיטות הטובות, אני מאוד אוהבת אותה, להצהיר עליו, ואז מגיעים האנשים הנכונים. נכון, נכון. תגידי שהבאת את יקרתו להרבה אנשים הכירו אותו בארץ? כן. להפתעתנו כן, וכן... תקשיבי, זה הוא הזיה מבחינתי. אתה היית? לא. אוקיי. אני אגיד לך מה זה. אני יותר חובבי חברים אחרים בתחום. יותר, מה, טוני רובינס? לא. אוקיי. ממש לא. כי טוני רובינס הוא מאסיב אקשן, תמיד אני נותנת את הדוגמה שלו, ואקרטול הוא... לא קשור ל... לא, אבל הם שני הקצוות. אה, אוקיי. לזה שטוני רובינס הוא בקצה השני, אני מסכים. ואז יש את כל אלה שבאים. לא, אני יותר מחובר לאלן ווטסים וכאלה.

ג'ו דיספנזה. אה, לא. אה... היה לי תקופה טובה עם רמדס. אה... אבל מה שמטורף באקרטולה, זה שהוא, הוא מצליח בטירוף להעביר את המסרים שלו, הוא גם מצליח בטירוף אבסולוטי. זאת אומרת, אני לא מדבר על כסף, וזה אין לי מושג, וגם לא אכפת לי, אני מדבר על, את יודעת, אופרה ווין פרי, הוא באמת, מאמצים אותו מכל המקומות. וכשרואים אותו בווידאו, זה הבן אדם שנראה הכי לא כריזמטי בעולם. אנשים אמרו לנו, הוא, זה הוא, הוא, בשבילו. נכון, זה מטורף. כן. את יודעת משהו? זה, זה באמת, ודיברנו על פודקאסטים ועל כן שמיעה ולא שמיעה, אפרופו, כששומעים אותו באודיובוק, אז הוא הרבה יותר כריזמטי מאשר שרואים אותו ביוטיוב. וזה מדהים, כי יש לו שם, לא משנה, אני לא כזה,

אני לא כזה עף עליו, אבל זה לא משנה, אני אוהב את המסרים שלו. בווידאו המטומי. יש, הוא גם עושה משהו מאוד נפלא. הוא מדבר על איך הוא מוצא את אותם מוטיבים בבודהיזם, בנצרות, ביהדות, והוא כל הזמן אומר, ג'יזוס קרייסט סטה-טה-טה-טה-טה-טה, ובודהה טה-טה-טה-טה-טה, וזה, זה, זה, וכל הזמן זה כאילו נשמע אותו דבר. וביטאום אתה אומר, מה הם רבים כל הזמן, כל המפגרים האלה, זה כאילו, it's the same thing. אבל, לא יודע, פשוט הייתי חייב להגיד את זה, כי זה באמת, בפעם הראשונה שראיתי אותו, אני לא יכולתי להירגע. זה קצת, זה מאוד, זה לא קצת, זה מאוד שימח אותי שמישהו נהיה כזה גורו, אבל מבלי שהוא סתם איזה בחור שרמנטי. נכון. הוא האנטיתזה לחלוטין.

כי טוני רובינס, אם דיברת כבר על טוני רובינס, טוני רובינס הוא גבוה, יש לו לסת גדולה, הוא שרירי, הוא בדיוק כמו מה שאומרים בכל המחקרים, למי אנחנו נמשכים, ומי מצליח, ומי יהיה מנכ״ל מצליח, ומי יהיה... ואני מצטער שאני מעצבן את כל אוהבי טוני רובינס, יש לו כבוד, אני מכבד אותו מאוד, אחלה גבר, אבל בואי נגיד שכל העניין של be here, הוא פחות חזק בזה, פחות מנסה להוביל לשם. אני לא יודע כבר מה רציתי להגיד. אני בכל אופן... שבעצם אתה אומר שבסוף מי שהכי מצליח בעולם, המוחאי הרוחני המוביל בעולם, הוא בעצם אדם רגיל. כן. כן. לי היה מאוד עניין עם רגילות, גיל נורא צעיר. הוא מאוד אדם רגיל. כן, נורא רציתי להיות המיוחדת, הזה, הזה, ותראה לאן הגעתי, כאילו, אני שרה ומנופפת בידיים כדי שהגעתי לאיזה מקום כזה שהראו אותי, ואז כשהדברים התהפכו הבנתי שהנקודה העמוקה שבה אתה רואה את עצמך

היא מה שמקרין את האור הכי גדול החוצה. ויש המון שערים ודרכים להגיע לאמת האחת. האמת האחת היא האחדות והיא האהבה, וכל אחד יקרא, יכול לקרוא לזה בשם אחר, אבל כשאנחנו מוכנים להיכנע ולהתמסר לרעיון שיש משהו גדול יותר מאיתנו, משהו שמניע את התהליכים, שמוביל אותנו, ופחות להתנגד למציאות, אז אנחנו חיים הרבה יותר טוב, אנחנו מתחברים יותר לאנשים, אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו מעברים נקיים יותר, וגם אם הנה מגיעה הודעה כזאת, אתה יודע לנשום עמוק ולקחת את כל הכלים שאספת כדי להטיב עם עצמך ולהיות הכי אתה ברגע הזה. כן, כן. זה מצחיק, כאילו, אתה ילד, אתה, כן. אז גיל ארבע זה מתחיל להידפק, ואז כל החיים אתה צריך טיפול כדי לחזור להיות עוד פעם בגיל ארבע. כאילו, באמת, מה זה החרא הזה, אני לא יודע.

אז אומרים לך, רק תנשום, רק תנשום, אבל מה רק תנשום? רק תנשום, תהיה אתה. לא, איך אני אהיה אני, אבל אתה יכול להסביר לי, כי לא הבנתי. תהיה אתה. אני לא יודע איך תהיה אני, איך אני אהיה אני. לא יודע מי אני. מי אני? מה אני? מה יש מתחת לזה? מה יש מתחת למתחת לזה? I don't know, whatever. אני לא יודע. כן. בכל אופן. לוואי שנקשיב יותר לקולות המיטיבים. אם יש באמת טיפ אחד שאני יכולה לתת, זה ממש ממש טיפ טוב. תקשיבו פנימה, תשמעו איזה קולות יש. פעם, אני זוכרת שהגרוש שלי אמר לי, אני לא יכול לשמוע איך שאת מדברת לעצמך, אני לא יכול לשמוע, מטומטמת, הייתי כאילו מוציאה החוצה את כל מה שהייתי יורדת על עצמך. שהייתי יורדת על עצמי. בבקשה, אני לא יכול לשמוע את זה יותר, כי אנחנו הכי אלימים אל עצמנו. כן. ואז לאט לאט כשאנחנו שומעים את זה ונחרדים מזה, אנחנו יכולים להתחיל לשמוע מבעבעים מבפנים גם קולות טובים. כן, כן. וגם הגיעו האנשים שיזכירו לנו את זה. מי לי? ממש ממש תודה.

באהבה. היה לי כיף. בסוף היינו קצת יותר במטה ויותר אולי מאוד כלליים. זה מאוד, ממי שלא רגיל לסגנון הזה, אז אולי הוא קצת מנסה להבין על מה הם מדברים לעזאזל, אבל התשובה היא שבאמת לא דיברנו על משהו ספציפי. אתה יודע שיקר טולה אומר שהספר שלו, כוחו של הרגע הזה, הוא אפשר לקרוא אותו רק כשהרגע מגיע. כן. והוא יכול להיות שנים על המדף, נכון. אבל כשתיקח אותו ברגע הנכון, פתאום הכל יתחבר. נכון. ואם אתה קורא אותו כשאתה לא מוכן, אז זה כאילו נשמע כמו ממבו-ג'מבו של איזה רוחניות, ואתה לא מבין מה זה, ותהתתתתתא. אבל אם אתה ברגע הנכון, וברגע הנכון זה יכול להיות גם משבר, וזה יכול להיות גם משהו שאתה מרגיש מאוד אמיץ, וזה יכול להיות כל דבר באמצע, אז פתאום אתה כאילו מבין על מה הוא מדבר. ואני חושב שזו הגדולה

של מישהו כמוהו, וגם מישהו, אגב, שהוא הרבה יותר תבוני, וזה כמו סף גודין, מישהו שאני מאוד אוהב מהעולמות של השיווק והזה, אבל שהוא מדבר כאילו בצורה קצת יותר כללית, אבל כשאתה עוסק בזה בעצמך, אתה יודע על מה הוא מדבר. נכון. כשאתה רק בא ללמוד, אז אתה לא מבין, אבל אם אתה עוסק בעצמך בחיפוש הזה... אתה מתאמן. בהתאמנות הזאת, ואז הוא אומר לך משהו, אז אתה יודע בדיוק כאילו מה עובר עליך. כשאני הייתי קורא את סט גודין והייתי אומר, טוב, יום אחד אני אהיה יזם וזה, אז לא הבנתי מה הוא אומר ולא הבנתי מה זה. כשהתחלתי להיות יזם, אז פתאום כל מה שהוא אמר היה נשמע לי בול. וכנראה שאם הייתי מקשיב לזה שנתיים אחרי, אז זה נשמע לי בול, משהו אחר. נכון, וזה החיבור לשפת הלב. גם, אגב, עם האנשים שאנחנו אוהבים. בסוף, הלב שלנו פועם בדרך שלו, ואנחנו קמים והולכים לישון עם עצמנו. וככל שניטיב לשמוע את השפה הזאת של הלב הספציפי שלנו,

הדברים ילכו ויהיו יותר בהירים. כן. נהיו מדויקים וקסומים. כן. וואי, זה מדהים, כאילו עכשיו מקשיבים איזה אנשים, חצי לא הבינו כלום ממה שאמרת, וחצי אומרים, יואו, היא כל כך צודקת. אפרופו מה שאמרנו קודם. כן, מאוד מעניין. אין מה לעשות, לפעמים צריכים. אני, אם אני הייתי שומע אותנו, כשהייתי בן, נגיד, 25, אני הייתי זורק עכשיו את המחשב פה ואת הפודקאסט, והייתי אומר, מה הם מדברים, לעזאזל? אבל... אבל הילדים החדשים, הם... הילדים שעכשיו הם בני 25, הם לא מי שאנחנו היינו כשהיינו בני 25. נכון, זה נכון, זה נכון, זה נכון, זה מטורף. זה מדהים. זה מטורף, זה מטורף, וזה... וזה מדהים, ואני לא יודע מה יצא מהם. וזה העולם החדש. ואני בונה עליהם, אני בונה עליהם שהם יתקנו את כל השטויות שלנו ושל ההורים שלנו. חבר'ה צעירים, אנחנו בונים עליכם, תעשו מדי פעם הפסקה בטיק-טוק ותצאו כאילו לשנות את העולם, כי אתם הרבה יותר חכמים מאיתנו. אני רואה את זה עם הבת שלי, בת 15,

נותנת לי בראש אם אני קצת מזייפת או לא פלס עם הפה והלב, עם הכוונות וזה, היא אמרת לי... וואלה? כן, הבת שלי היא ברומטר לחרטא. גדול. גדול, גדול, גדול. טוב, חברים, תודה רבה רבה רבה. כרגיל, טוב שהקשבתם, כיף שהקשבתם, תודה שהקשבתם, תודה לך מילי על כל האהבה, והנתינה, והשמחה, והתנועות ידיים, שהפסדתם, אבל אולי דמיינתם. אנחנו ניפגש בפעם הבאה, ורק אני רוצה להזכיר, שאם למישהו יש שאלות שהוא היה רוצה שנענה עליהן, אני בעצמי, או אני ביחד עם המרואיינים הבאים שיהיו, תשלחו לנו שאלות על כל דבר שקשור לעולם החדש, אתם יכולים לכתוב, או להקליט את עצמכם, אם אתם מתחת לצמיכת פורח, או באוטו, או בחדר העונות, איפה שיש אקוסטיקה טובה, תקליטו שאלה קצרה ותשלחו, ואנחנו ננסה לענות עליה. יאללה, סיבה.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 251

    בנקאות פתוחה? למה שיהיה לי אכפת?

    ליאור וילצ’ינסקי · 30 יוני 2022 · 67 דק׳

  2. 250

    מה זה הסייבר הזה?

    נדב שטיינברג · 22 יוני 2022 · 77 דק׳

  3. 249

    מבני-ברק להייטק ובחזרה

    מנור טבשי · 16 יוני 2022 · 61 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←