אמאל׳ה ראיינתי את אבא שלי | פרק 300? כבר? | איך מתכננים לטווח הארוך?
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
אמנון פרנקל, פרופסור אמריטוס לתכנון ערים ואזורים בטכניון ואבא של ליאור, הוא האורח בפרק ה-300 של פופקורן. הוא מספר מה עושים מתכנני ערים ואיך מתכננים מדינה ל-30 שנה קדימה, ואיך אדם שלא סיים בגרויות הגיע לפרופסורה. דיברנו על צפיפות, מגדלים, תחבורה ציבורית, פריפריה והתמדה.
בפרק הזה
- תכנון ערים הוא מקצוע צעיר שצמח ממדיניות ציבורית, ולא מארכיטקטורה: מתכננים בוחנים תחבורה, תעסוקה, חינוך וקהילה, ולא את עיצוב הבניינים
- תכנית ישראל 2020 הוכנה בשנות ה-90 כדי להסתכל רחוק קדימה, ולדברי אמנון תכנון חייב להיות אופטימי ואוטופי, אחרת מקבלים "עסקים כרגיל"
- לדבריו, הדרך להקטין את בזבוז הקרקע הייתה לעלות בצפיפות: מבני ביתך למבנים גבוהים. היום, הוא אומר, המדינה הלכה לקצה השני, ויש דאגה לתחזוקת המגדלים בעתיד
- כבישים חדשים מתמלאים מהר, ולכן אמנון מדבר על תחבורה ציבורית ומטרו כמענה לפקקים. לדבריו, פרויקט כזה יעלה 150-200 מיליארד שקל ולא יסתיים לפני אמצע שנות ה-30
- הדרך האישית של אמנון: בגרויות שהשלים בצבא, גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, תואר שני בטכניון, דוקטורט שהחל בגיל 45, וקביעות ופרופסורה אחרי שהתחיל קריירה אקדמית בגיל 50
על הפרק
לכבוד פרק ה-300 הבאתי לפופקורן איש מאוד מיוחד, שאני מעריץ. אדם שלימד אותי המון על התמדה ויכולת הסתגלות. אדם שאחראי במידה רבה למי שאני היום.
האדם הזה לא סיים את הבגרויות שלו בתיכון, אבל הגיע להיות פרופסור בטכניון. השתחרר מהשירות הסדיר בתור סמל ראשון, אבל איכשהו הגיע לדרגת סגן-אלוף - הכל תוך כדי מילואים. זהו אחד האנשים הכי מעוררי ההשראה שאני מכיר בעולם הזה. ולא, אני לא אובייקטיבי בכלל - כי אני מדבר על… אבא שלי.
אבא שלי הוא מתכנן ערים. מה זה אומר בכלל? עד כמה המתכננים האלו משפיעים על החיים שלנו (רמז: הרבה)? מה הם יכולים לעשות כדי להשפיע על האוכלוסייה? ואיך אפשר לתכנן אסטרטגית 30 שנים, בעולם שבקושי מבין מה יקרה 5 שנים קדימה?
אמנון פרנקל הוא פרופסור אמריטוס לתכנון ערים ואזורים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, בטכניון, נציג הטכניון במועצה הארצית לתכנון ולבנייה והיה נשיא האיגוד הישראלי למדע האזור. היה פרופ' אורח באוניברסיטה הטכנולוגית של מינכן(TUM) ובבית הספר לכלכלה ומדעי המדינה(LSE) בלונדון.
היה שותף בכיר בתכניות אב ומתאר של ישובים רבים כמו: עכו, נהרייה, זיכרון יעקב, נצרת עילית, חצור, כפר סבא, כרמיאל, צפת, עוספיה ודלית אל כרמל, והשתתף בתוכניות ״גדולות״ בקנה מידה ארצי כמו ישראל 2020, תמ״א 35, ולאחרונה ״ישראל 100״.
הוא פרסם שלושה ספרים, אינספור מחקרים ומאמרים בכתבי עת בינלאומיים , זכה באות יקיר התכנון של איגוד המתכננים בישראל לשנת 2018, וברבות השנים לימד מאות סטודנטים בטכניון.
וכל זה תוך כדי שהיה האיש הכי צנוע שיצא לי להכיר, וגם אבא יוצא מן הכלל.
ציטוטים מהפרק
תכנון חייב לצייר תמונת עתיד של מקום, ומקום יכול להיות יישוב, עיר, אזור, מדינה
לכן אני חושב שאסור לפספס הזדמנויות, כי אתה לא יודע מה בעצם תפסיד
אם אתה לא תדע לאן אתה רוצה לנווט את עצמך, לא תגיע לשום מקום
שאלות ותשובות מהפרק
- מה עושה מתכנן ערים?
- אמנון פרנקל מסביר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שמתכנני ערים לא עוסקים בעיצוב הבניינים, אלא במערכות שבהן אנשים חיים: תחבורה, תעסוקה, חינוך, בריאות וקהילה. לדבריו, תכנון של עיר, אזור או מדינה הוא מדיניות ציבורית, והמקצוע הזה צמח בעיקר בבתי ספר למדיניות ציבורית ולא בבתי ספר לארכיטקטורה.
- מה הייתה תכנית ישראל 2020?
- אמנון מספר שישראל 2020 הייתה תכנית שנועדה להסתכל על המדינה כמה עשורים קדימה. לדבריו, ממשלות עסוקות בדרך כלל בטווח הקצר, והיוזמה הגיעה מאנשי מקצוע. ביחד עם התכנית עלה הרעיון לקבוע גם צפיפות מינימום ולא רק מקסימום, כדי לחסוך בקרקע.
- למה אמנון פרנקל אומר שתכנון צריך להיות אופטימי?
- אמנון מסביר שתכנון חייב לצייר תמונת עתיד אוטופית. לדבריו, תכנון ריאלי מדי יוביל בסוף לחלופת "עסקים כרגיל". הוא מוסיף שגם אם לא מגיעים לכל היעדים, אסור לוותר על קביעת כיוון, כדי לנווט את המקום לעבר מטרה.
- למה כבישים חדשים לא פותרים פקקים לפי אמנון פרנקל?
- אמנון אומר שכביש חדש יוצר ביקוש בעצמו: אנשים מתחילים לנסוע בו, רמת המינוע עולה והכביש מתמלא. לכן, לדבריו, צריך תחבורה ציבורית כלכלית, שמצריכה צפיפות, ובמטרופולין כמו תל אביב גם מטרו. הוא מעריך שפרויקט כזה יעלה 150-200 מיליארד שקל ולא יקום לפני אמצע שנות ה-30.
- איך אמנון פרנקל הפך לפרופסור בלי בגרות בתיכון?
- אמנון מספר שהוא למד במסלול מקצועי, בלי תעודת בגרות, והשלים את רוב הבגרויות בזמן השירות הצבאי. אחר כך למד גיאוגרפיה ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה ותואר שני בתכנון ערים בטכניון. את הדוקטורט התחיל בגיל 45 וסיים בארבע שנים, ואחרי כך נכנס לסגל הטכניון.
- מה אמנון פרנקל ממליץ לדור הצעיר?
- אמנון מספר בפופקורן שאסור לפספס הזדמנויות, כי אתה לא יודע מה תפסיד. הוא ממליץ גם לשים מטרה ארוכת טווח, אפילו אם הכול משתנה, ולבדוק אילו יכולות חסרות להגיע אליה ולבנות אותן. לדבריו, בלי מטרה אסטרטגית קל להתברבר ולקפוץ ממקום למקום.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- רחל אלתרמן · שלמה מיטל · דני שפר · שמאי אסיף · ברוך קיפניס · סנקה
- חברות וארגונים
- הטכניון · מוסד שמואל נאמן · רשות מקרקעי ישראל · מינהל התכנון · החברה להגנת הטבע · משרד התחבורה
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- ישראל 2020 · תמ"א 35 · תמ"א 38 · Sim City
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
היי, מה קורה? כאן ליאור פרנקל ואנחנו בעוד פרק של פופקורן, אבל אנחנו בפרק מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחד ומרגש. אנחנו בפרק השלוש מאות של פופקורן, ובואו נראה אם אני זוכר. הופה, הצלחתי לזכור את ה... על מה ללחוץ. לכבוד פרק השלוש מאות, הבאתי לפה איש מאוד מאוד מיוחד, שאני גם מאוד אוהב, גם מעריך מקצועית, והוא גם אחראי במידה רבה למי שאני. האורח שלנו לא הצליח לסיים את הבגרויות שלו בתיכון, אבל איכשהו הגיע להיות פרופסור בטכניון. הוא השתחרר מהשירות הסדיר שלו בתור סמל ראשון, אבל איכשהו הגיע לדרגת סגן אלוף, הכל תוך כדי מילואים. זה אחד האנשים הכי מעוררי השראה שאני מכיר בעולם הזה, ולמרות זאת, לפחות ממה שאני מכיר, הכי צנועים, כי את כל הסיפורים שאני הרגע נגיד סיפרתי לכם עליו, אני גיליתי לדעתי בגיל שלושים ומשהו, ולא, אני לא אובייקטיבי בכלל. כי אני מדבר על אבא שלי. אז רגע לפני שאני מציג אותו כמו שצריך,
אני רוצה להתעכב על העניין הזה, שנקרא פרק 300, ולומר תודה למאזינים הנאמנים של פופקורן. הפרק הראשון שלנו משודר ב-21 ליולי, לפני ממש כמעט שבע שנים, מאז חצינו את ארבע מיליון האזנות. אז תודה לאלה שהקשיבו לרוב הפרקים, וגם למי שגילה אותנו רק לאחרונה. תודה, תודה, תודה שאתם פה ושאתם נשארים, ושיש מי שמקשיב לכל השטויות שיוצאות לי מהפה, ותודה לכל מי שטרח לדרג את פופקורן בספוטיפיי או אפל, או פעם בשנה להביא איזה הצבעה נחמדה בתחרויות פודקאסטים, שאני בדרך כלל שוכח לבקש, אבל אם אתם יודעים מי אתם, אז תגידו לעצמכם תודה. אם אתם מאזינים בפופקורן, זה אומר לכם כמה דברים. שאתם מבינים שאתם לא יודעים הכול, שאתם גאים בזה שאתם מוכנים ללמוד דברים חדשים, שאתם מסוגלים לשנות את דעתכם, או לפחות רוצים לחשוב ככה, שאתם מבינים ששווה להסתגל לשינויים שעוברים עלינו ולא ללכת עם הראש בקיר, ושאתם סקרנים במיוחד, כי פופקורנים השונים, הוא הרחיב מאוד את הספקטרום. אנחנו לא עוסקים רק בבניית קריירה כמו שהיה בשנה-שנתיים הראשונות,
אלא בנושאים הרבה יותר רחבים שנוגעים בעולם החדש. ובמיוחד תודה גם לכל מי שמשתף את הפרקים עם חברים, או אחים, או הורים, או קולגות, או מנהלים שלו, מנסה לגרום להם להידבק קצת בסקרנות הזאת בעצמו. ואני רוצה גם לומר תודה לעולם החדש בעצמו, שבזכותו יכולתי לגלות ולהתמכר, ואז לפתוח בעצמי את הייצור המופלא הזה שנקרא פודקאסט. לא הייתי צריך שאף אחד מיגלי צהל יבחר בי, או שיהיה לי כסף לתחנת רדיו משלי, כל מה שהייתי צריך זה את האומץ לנסות, ואת הכוח להתמיד, ואת הסבלנות ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך. זה לא מעט, אבל זה לא משהו שעולה כסף, וזה לא משהו שצריך בשביל זה קומבינות, אלא יותר משהו שאתה, או את יכולים לעשות בעצמכם. עכשיו, אחזור לאבא שלי. בעולם מקביל, שבו אני חושב שהחיים שלי מעניינים מישהו, היינו מקליטים פרק ובו מבררים עם אבא שלי איך היה בילדות שלי, ומה הייתה גישת החינוך שלו, וכמה הוא ניסה או לא להיות לדמות לחיקוי, אבל אנחנו לא בעסקי הנפוטיזם, אלא בעסקי ההסתגלות. זה פודקאסט על הסתגלות. ואבא שלי הוא בעסקי ההסתגלות עוד לפני שזה היה באופנה.
כשהייתי בן עשר, בחדר העבודה של אבא שלי היו מונחים כל מיני קלסרים שהיה רשום עליהם ישראל 2020. והשנה הייתה 1988, ובטכניון התחילו לתכנן איך תיראה ישראל בשנת 2020, זאת אומרת עוד 30 וקצת שנים. וכשהסתכלתי על הקלסרים, הגעתי למסקנה שאבא שלי הוא סופר מדע בדיוני, אחרת למה שהוא התעסק בשנה שהיא כל כך, כל כך נצחית, אתם זוכרים? יצא אז ה-Back to the Future, וגם אז אפילו לא דיברו על כאלה שנים מרחיקות לכת. והאמת, בתור ילד לא הצלחתי להבין מה אבא שלי עושה. היו כמה שנים שהייתי בטוח שאבא שלי מתכנן הרים, כמו הר גלבוע או הר ארבל. חברים שלי, חלק מהם אפילו האמינו לי, עד שמישהו הסביר לי, הוא מתכנן ערים, בעין, כמו חיפה או כרמיאל, לא הרים בה. מה זה אומר לתכנן ערים? מה זה אומר לתכנן אזורים? עד כמה אנשים שעוסקים בזה משפיעים על החיים שלנו ואיך אפשר בכלל לתכנן משהו 30 שנה קדימה? אפרופו הסתגלות, ננסה היום להבין קצת את המקצוע המשוגע והמוזר הזה.
אז הרשו לי להציג את אבא שלי באופן רשמי. אמנון פרנקל הוא פרופסור אמריטוס לתכנון ערים ואזורים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. הוא שימש כסכן דיקן למחקר ולימודים מתקדמים בפקולטה, היה חוקר אורח בלונדון סקול אוף אקונומיקס, אפילו ביקרתי אותו שם פעם, ופרופסור אורח באוניברסיטה הטכנולוגית של מינכן. הוא חבר הנהלת המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, ועמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן לחקר מדיניות לאומית. הוא משמש כנציג הטכניון במועצה הארצית לתכנון ובנייה. ולצערי, הוא לא סיפר לי כל השנים איפה שווה להשקיע בנדלן למרות שהוא ידע את הפרטים. כמו שאימא שלי אומרת, אם הוא היה קצת יותר שקרן, יכולנו להיות הרבה יותר עשירים, אבל את זה נשאיר לפרק אחר. הוא היה שותף בכיר בתוכניות אב של יישובים כמו נצרת עילית, חצור, כפר סבא, כרמיאל, צפת, עוספיה, דלת, אל תל כרמל, והשתתף בתוכניות גדולות כמו תמא 35 וישראל 100. פרסם שלושה ספרים, אין-ספור מחקרים, זכה באות יקיר התכנון של ישראל לשנת 2018, שזה רק לפני ארבע שנים, ושם רק אני גיליתי את רוב מה שאבא שלי עושה.
מוזר מאוד, אבל זה סיפור אמיתי. הוא ברבות השנים לימד אלפי סטודנטים בטכניון, שניים מתוכם אפילו התארחו בפופקורן. תמיד גיליתי את זה רק בסוף הפרק, אחרי שהם נשארו פה והם היו אומרים לי, אה, דרך אגב, למדתי אצל אבא שלך. אז, יש לנו פרק 300, ואיש מאוד חכם ללמוד ממנו, נשאר רק לתת למוזיקה להיכנס ולהתחיל בעוד שנייה. אוקיי, אז אחרי דברי השבח דווקא אני אספר קוריוז איך עבדו עליי. אפשר גם לעבוד על אנשים כאלה. הסיפור קרה באוגוסט 2020, 2000, סליחה, כשיצאתי לכנס, כרגלי, כחבר סגל בפקולטה, בדרך כלל אני יוצא לכנסים שבהם אני מרצה, מציג מאמרים יחד עם הרבה אחרים,
וזה הכנס של האיגוד האירופאי למדעי האזור, שהוא ה-European Regional Science, בטח נדבר על זה, מה זה מדעי אזור בכלל. ועמדתי להציג שם מאמר שעוסק דווקא בנושאים שהפודקאסט שלך לא מעט מדבר עליהם, כמו חדשנות ומדיניות ציבורית ושיקולי שיקום של תעשיות הייטק בהשוואה בין ישראל לאירלנד, שהייתה השוואה מאוד מעניינת באותם הימים עם חבר. לנסיעה הזאת התלוותה אמא שלך, זוגתי, כי החלטנו לעשות איזה טיול קטן של ארבעה ימים בקוסטה בראבה מצפון לברצלונה. נחתנו בברצלונה וניגשנו לדלפק להשכרת רכב וקיבלנו רכב יפה, העמסנו את התיקים שלנו בבגאז' ואת התיקי צד שלנו במכונית עצמה איתנו, ויצאנו לדרך. אבל באותם ימים, Waze לא היה קיים ולא הייתה אפשרות לנווט דרך פלאפון או דברים מן הסוג הזה,
אז מנווטים במפות. אז התחלנו לנסוע כדי לעלות על האוטוסטרדה שעולה צפונה, ובאחד הפניות טעינו וירדנו לאזור שהוא נראה כמו אזור מלאכה. נסענו לאט כדי לראות איך אנחנו יוצאים ממנו, ולצידנו נסעה מכונית, שבה ישבו שני גברים מהודרים בחליפות, והנהג שם סימן לי, הוא אמר לי, תעצור, ובאנגלית היא קלה, עילגת, אמר, יש לך פאנצ'ר בתקר, התקר בגלגל, בוא תראה, בוא תצא לראות. ואני לתומי, בלי לחשוב הרבה, יצאתי לראות. הוא מראה לי, ואז הוא, השני קורא גם לזוגתי, בואי תצאי, תראי, יש תקר גם בצד השני, וגם היא יצאה, ותוך שנייה הם פרצו למכונית, לקחו את התיקים שלנו, קפצו למכונית שלהם, והתחילו לנסוע. אני כל כך כעסתי, שנתליתי על הרכב שלהם כמו איזה אידיוט, שלא במעשה מטופש כמובן, כאילו שאתה צ'יינג ספונד. יכולתי גם להיפגע,
אבל כמובן שיצאתי מזה, אבל נשארנו בלי שום דבר. כי התיקים שלנו, עם הדרכונים, עם כרטיס האשראי, ומה שיותר, גם השקפים שהכנתי לקראת ההרצאה שלי בברצלונה, כי בזמנו זה היו שקפים, פלסטיק כאלה, שהיו מראים אותם במטול שקפים. שקופיות. שקופיות. לא שקופיות כמו שיש בצלומים, אלא שקפים כאלה מניילון, שהיית שם אותם על מטול שקפים ומראה אותם, הפאוור פרנד עוד לא היה קיים. אין לי. אבל מה עושים? בלי דרכונים אני לא יכול לנסוע לטיול. אז קודם כל החלטנו להגיע לתחנת המשטרה, ועזרו לנו להגיע לתחנת המשטרה, ואז התברר שאנחנו מספר 95 בתור במשטרה. אז ישבנו וחיכינו לא מעט זמן, וכשהגענו הסתבר לנו שבעצם המקרה שלנו מאוד שכיח, והם יודעים על זה, הם רשמו את התלונה, אבל לא שיצא מזה משהו, ושהם התכוננו לעשות משהו. הם טענו שיש כנופיה של פירואנים שעושה את זה.
וואו. החלטנו להחזיר את הרכב, כי בלי דרכונים לא נתחיל לנסוע, אין לנו שום נייר שמעיד על מי אנחנו, ולנסוע לברצלונה, למלון, למזלנו המלון הסכים לתת לנו את החדר ארבעה ימים כבר לפני כן, היו מאוד נחמדים. אבל כשנכנסנו למלון, ראינו שבכל החדרים יש בו שור שמזהיר את האורחים מפני שוד בדיוק באותו האופן. וואו. כמובן שבשבילנו זה היה מאוחר מדי. כן. ומאוד הצטערנו, אבל כשחזרנו לישראל גם סיפרנו את זה, אפילו בטכניון, ומישהי, קולגה מהעבודה, שנסע גם לברצלונה, שמע על הסיפור, וניסו לעשות עליו את התרגיל, והם לא עצרו. וואו. אבל אז ברמזור יצאו הפירואנים האלה וחתכו להם את הצמיגים. אה, ואז באמת היה פעם. ואז לא הייתה להם ברירה. וואי, וואי, וואי, וואי. טוב, איך הצגת את השקפים ב... אה, מאחר שהיו לי כמה ימים לפני כן, התקשרתי למוסד נאמן, והבחור שאחראי על המחשבים,
בחור חמד, הדפיס לי מחדש את השקפים, ושלח לי אותם בדואר שליחים, וזה הגיע אליי לפני... איך קראו לו לבחור? אה, שכחתי את שמו. מעניין, יכול להיות שאפילו אני... לא, זה טיפשי שאני אומר שכחתי את שמו, אני לא טוב בשמות, ואני תכף אני אזכר. אתה הורשת לי את הלא טוב בשמות הזה. כנראה. גם לא. זה משהו נורא, כן, זה היה לי מתמיד, זה לא משהו שקרה לי בשנות בגרותי. כן, כן. לא, אני שואל על הבחורים במחשבים, כי כנראה שאני גם הייתי נזכר בשם שלו, כי כשהייתי קטן, המשימה שלי הייתה להרוס לך את המחשבים בבית, עוד לפני שהיה אינטרנט, ואז לא היה דרך לשחזר את הקבצים. אני לא בטוח שהוא היה אז מאורע בזה, אבל יכול להיות. טוב. כי אז הוא רק התחיל גם את העבודה שלו במסד נאמן, ועד היום הוא שם. כי היה פתאום הרבה במה לטפל, פתאום היה אינטרנט. הוא מדהים, גם בלי שאני זוכר את השם, בחור מדהים. אני מאוד אוהב אותו.
טוב, אז תגיד, פרופ' אמנון פרנקל, או שכמו שאני קורא לך בבית אבא, מה זה לעזאזל תכנון ערים? הם לא, ערים הם לא מישהו פותח, מישהו בונה בית, ואז עוד מישהו לידו בונה בית, ועוד מישהו לידו בונה בית, ומתישהו נוצרת שם עיר? לא. תודה, תודה שהיית. קודם כל, המקצוע שנקרא תכנון ערים ואזורים, פלנינג, ריג'ינל ואורבן פלנינג, בניגוד לארכיטקטורה, הוא מקצוע מאוד חדש. ארכיטקטורה הוא מקצוע עתיק יומין. הפקולטה לארכיטקטורה הייתה אפילו הפקולטה הראשונה של הטכניון, שהוקמה בטכניון. אבל מקצוע תכנון ערים הוא מקצוע חדש. הוא מקצוע שנולד הרבה יותר מאוחר, כמו שצמח המקצוע של מנהל עסקים מתעשייה וניהול, או מכלכלה וכולי, כאן צמח מקצוע חדש, בעיקר במאה ה-20, בתחילת המאה ה-20,
והוא צמח מרביתו לא בבתי הספר לארכיטקטורה, אלא בבתי ספר למדיניות ציבורית, למנהל ציבורי. מפני שתכנון של עיר, של אזור או של מדינה, הוא מדיניות ציבורית. הוא לא משהו פרטי שאדם פרטי מזמין אותו. והתוכניות שאתה הזכרת הן כולן תוכניות שבעצם הממסד הוא זה שמזמין אותן. זאת אומרת, זה לא שעיריית כרמיאל מזמינה את כרמיאל, אלא המדינה אומרת, צריך להקים ישוב, או... לא, גם עיריית כרמיאל, כרמיאל זה סיפור מעניין בפני עצמו, כי כרמיאל היא אחת משתי עיירות הפיתוח האחרונות שהוקמו במדינת ישראל. לאמת, היא הרבה יותר מאוחר בשנות ה-90 מודיעין, והיום חריש, אבל כעיירת פיתוח בסדר הערים החדשות שנולדו במדינת ישראל לאחר קום המדינה, בשנות ה-50 וה-60, ב-62 או 64, החליטו להקים את כרמיאל. וישב צוות במקום שתכנן את הקמת העיר, ואיך היא תיראה.
הכבישים, והשבילים, והבתים, והמקומות הטסוקות. כמו במשחק מחשב. נכון. כמו במשחק מחשב. אז רגע, אז מה קרה עד המאה ה-20 בעצם? איך ערים נוצרו, כמו שאמרתי קודם, זאת אומרת, בפרוביזוריות? בשגונות של מלכים? לא, לא בפרוביזוריות, מפני שהם נולדו סביב... המשטרים היו לגמרי שונים, לא היו דומים למשטרים של היום. היו היום משתם לוחנים, אצילים, שסביבם הייתה נוצרת איזשהו גיבוב של בתים וחצרות, ולכן אתה רואה שאנחנו אוהבים להסתובב בערים של ימי הביניים, או הערים היותר עתיקות הללו באירופה, כי אנחנו רואים אותם שם הרבה, הם תמיד היו סביב איזושהי חומה ששמרה על העיר מפני פלישות וכיוצא בזה, עד שהמציאו את אבק השרפה ואת התותחים שהחומות האלה כבר לא עמדו בהם, והערים גם המשיכו להתפתח עם גידול האוכלוסייה, אז אנשים יצאו מחוץ לערים, החוצה, והרחיבו את ההתפשטות שלהם.
כן. אבל הם גדלו בצורה הזאת, ומה שאנחנו עוסקים בהם בעיקר היום, בתכנון ערים, הוא לנסות לבדוק את כל המערכות השונות שבני האדם חיים בתוכן. מה זה מערכות שונות? איזה למשל? מערכות הדרכים, למשל, התחבורה. איך אנחנו נעים בתוך המרחב הציבורי שבו אנחנו חיים? בין המגורים לבין צריכת התעסוקה שלנו, צריכה של מוצרים שונים, תרבות, בידור וכיוצא בזה. אנחנו צריכים להגיע ממקום למקום, אנחנו עושים את זה באמצעי תחבורה שונים. כל תכנון התחבורה הוא חלק מן הדבר הזה. מערכות בענייני הציבור השונים שבהן מתחנכים הילדים שלנו, ולא רק בענייני הציבור של החינוך, אלא גם בענייני הציבור של הבריאות, בענייני הציבור שקשורים לממשל, לאדמיניסטרציה וכיוצא בזה. מערכות התעסוקה, איפה יהיו אזורי התעסוקה, איזה סוג של תעסוקה?
מהי הבסיס הכלכלי של העיר, הכלכלה העירונית? ממה יחיו האנשים שמתגוררים במקום? האם מרכז העולם שלהם יהיה בתוך המקום, או שהם יוממו, מה שנקרא קומיוטינג. יוממות זה לנסוע יום-יום ממקום המגורים למקום התעסוקה. יוממות בעברית אומרים על קומיוטינג? יוממות בעברית לקומיוטינג, כן. איזה מילה יפה. אז אנשים צריכים לנסוע, הם צריכים להגיע. עכשיו, לא כולם עובדים בתוך העיר, חלקם תמיד עובדים גם במקומות אחרים, ולהפך, אנשים באים ממקומות אחרים אל מקומות התעסוקה בתוך העיר. כל המערכות האלה הן מערכות שצריך לתכנן אותן, לתכנן את נושא החברה בתוך העיר. זאת אומרת, מה יהיו יחסי הגומלין בין האנשים, איך מייצרים קהילות. כל אותן סוגיות הן סוגיות שמתכנני ערים עוסקים בהן ולא ארכיטקטים עוסקים בהן. אנחנו מהצד השני לא עוסקים בדיזיין, במבנים, בצורת התנוחה שלהם, בקונסטרוקציה שלהם,
בכל אותם אלמנטים היפהפים שאתה רואה אותם, אפילו מהחלון בבניין הזה, זה לא עבודה של המתכננים, זה עבודה של אדריכלים. יש גם אדריכלים שעוסקים בתכנון ערים. הזכרת למשל את ישראל 2020, מי שעמד בראש הצוות היה אדריכל ידוע, עד המזור, היה גם פרופסור בטכניון, אבל גם במשרד פרטי גדול מאוד, שהיום ממשיך אותו הבן שלו בבניין טויוטה, בהמשך יגאל אלון פה. והוא הגה את הרעיון הזה של יצירת פרויקט של השתלום. אה, לא המדינה הזמינה? הוא הגה את הרעיון? לא, לא, לא, לא, בכלל לא, בכלל לא. בכלל לא. הוא הגה את הרעיון, הוא בא ואמר, יחד עם איגוד המהנדסים והאדריכלים, אמר, אני חושב שהגיע הזמן שישראל תסתכל קדימה. הבעיה שהמדינה בדרך כלל, מה שאנחנו קוראים לסו-קולד מדינה, זה בעצם ממשלה. ממשלה מסתכלת בדרך כלל על הטווח הקצר, שהוא הקדנציה שלה. מה 2020 בשנת 91' או 92' ידבר לממשלה? כמה ממשלות התחלפו בישראל מאז 90', 91', 2' עד שנת 2020? התחלפו 90', 91' ממשלות בערך. זאת אומרת,
אין לה כל כך ספקטרום, ראשית כל, רוב הממשלות עוסקות בכיבוי שרפות, וזה לא משנה אם זה ממשלת ימין או ממשלת שמאל. יש הרבה תקלות שצריך כל הזמן לכבות שרפות, וזה משהו מיידי. וזה תמיד, בדרך כלל, בטווח הקצר, מעט מאוד מהם יש להם חזון להסתכל על הטווח המאוד ארוך. הוא אמר, אנחנו לא יכולים במדינה קטנה כל כך, צפופה, עם גידול אוכלוסייה מטורף, שמתאים לעולם השלישי ולעולם המפותח, להתנהג כפי שהתנהגנו עד היום, כי אנחנו מבזבזים את הקרקע שלנו כאילו משאב קרקע, כאילו משאב בלתי אזיל. וזה לא המצב. אנחנו לא במדינה גדולה, אפילו לא כמו בארצות הברית, שיש לה אמנם 300 מיליון תושבים, אבל יש שם קרקעות בשפע בגלל הגודל שלה. או במדינה קטנה יותר, אבל שהאוכלוסייה שלה לא גדלה במהירות כזאת, ואז בעצם אין צורך בזה. אנחנו תופעה ייחודית בעולם המערבי, בעולם המפותח בהקשר הזה.
יש לזה השלכות לכאן ולכאן. השלכות טובות והשלכות שליליות. השלכות טובות, יש לנו כל הזמן, רזרבה של כוח צעיר שנכנס למעגל עבודה ובעצם משמן את מגלגלי הכלכלה של המדינה. לעומת זאת, יש לנו הרבה בעיות באיפה הם יגורו, משבר הדיור, איפה הם יעבדו, איפה הם יחיו במרחב. איפה הם יראו טבע. איפה הם יראו טבע אם אנחנו נבזבז את כל הקרקע. ולכן חשבנו אז בשנת 1992 להסתכל על העולם הרחוק מאוד, בואו נראה מה אנחנו חושבים שצריך שמדינת ישראל תלך לקראתו. בוודאי לא יכולנו להשיג את כל המטרות, וזה תמיד בתכנון. התכנון חייב להיות מאוד אופטימי. תכנון חייב לצייר תמונת עתיד של מקום, ומקום יכול להיות יישוב, עיר, אזור, מדינה. תמונת העתיד הרחוקה יותר,
כן, אוטופיה שאליה שואפים להגיע, לא תצליח להשיג את כל המטרות לעולם, וככל שהרחוק, טווח האופק של התכנון יהיה ארוך יותר, האי-ודאות תלך ותגדל. אבל כמו שאמר הפילוסוף הידוע הרומאי סנקה כבר בשנת 39 לספירה, אם השפן לא יודע לבחור לאיזה נמל הוא רוצה להגיע, שום רוח לא תעזור לו. אתה חייב לנווט. אתה חייב לשים מטרה, ואתה חייב לנסות למצוא את הדרכים הטובות ביותר על פי השיפוט המקצועי שיש לך, כיצד לנסות להגיע לאותה מטרה. אבל אתה בעצם אומר שהתכנון לא צריך להיות ריאלי, אלא אופטימי. הוא חייב להיות אופטימי, כי אם הוא יהיה ריאלי, אתה תלך עקב בצד אגודל, ובעצם תהיה במה שקראנו לו חלופת ה-Business as usual. מה שהיה הוא שיהיה פחות או יותר. וזה, הרבה פעמים זה קורה. אם אתה לא מצליח להוציא לפועל את אמצעי המדיניות כדי להגיע לאותן מטרות ויעדים שאפתנים
שהצבת לעצמך, אז כנראה שה-Business as usual הוא זה שהתגשם. אבל הרבה פעמים אתה לא רוצה אותו. אתה לא רוצה להמשיך במה שקיים, אתה רוצה לייצר עתיד טוב יותר. כן. לכן תמונת העתיד היא בדרך כלל אוטופית יותר. קשה להוריד אותה לקרקע, אין ספק. כן. אז בעצם אתם נמצאים, אתם המתכננים, נמצאים כל הזמן במציאות שבה אתם מסתכלים רחוק וגדול ואוטופי, ואז אתם צריכים להעביר את חייכם בלראות ממשלות ועיריות וקבלנים מחרבים את האוטופיה שלכם. זה חלק מן הזמן. זאת אומרת, קשה מאוד לראות תוצאות מיידיות, אם אתה מסתכל על הטווח הארוך. זה לוקח זמן. למשל, שינויים חברתיים, זה דבר שלוקח הרבה זמן להביא אותו. זה לא משהו שאתה יכול בתוך שנה-שנתיים. איך מתכנן אזור יכול להביא לשינוי חברתי? מה למשל הוא יכול לעשות?
למשל, השפעה על קצב הילודה. אני זורק את זה כי זה נושא מאוד אקוטי. כן. ישראל, קצב הילודה בה מאוד מאוד גבוה, יחסית לעולם המערבי ולעולם מפותח. בניגוד לעולם מפותח, ששם הקצב הוא מאוד נמוך, וככל שחברה עוברת מחברה מסורתית לחברה מודרנית, קצב הילודה יורד. בישראל זה לא כל כך קורה. וזה לא כל כך קורה לא רק בגלל החברה החרדית, שבה באמת משהו כמו ממוצע של שישה וחצי ילדים לאישה בימי חייה, ובממוצע, ויש כמובן סטיות מהממוצע הזה, גם החברה החילונית מאוד נפות שלושה ילדים למשק בית שההורים שלו אקדמאים, מה שממש לא קיים בעולם המפותח כמעט. זה אולי בגלל שאנחנו מאוד משפחתיים, מאוד קהילתיים. אבל מצד שני, גם המדינה הרבה מאוד שנים תמכה בזה. היא קמה כמדינה קטנה. ב-48' שהוקמה המדינה, היו כאן 800,000 תושבים.
היום אנחנו קרוב לעשרה מיליון. זה מטורף. זה לא קיים בעולם. עכשיו, בתחילה היה רצון ליישב את הארץ, שלמת בטון ובלט, ודיברנו על זה מאוד ב-2020, באותה תוכנית אב. אבל היום אנחנו כבר השגנו את זה, מזמן. אבל השגנו, אנחנו נוטים בתור ישראלים ללכת מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה. אז אחרי שהגענו לזה, וכבר הגענו לזה בשנות ה-90, אנחנו המשכנו את זה במידה רבה. ואני יכול לתת דוגמה נוספת לזו. למשל, עד שנות ה-90, לגור במגדלים, כמו שאתה רואה מסביבך כאן, בתל אביב, ולא רק בתל אביב, היום כמעט בכל מקום, זה היה נשמע דבר הזוי. מה פתאום? למה זה טוב? כולם רוצים בני ביתך. בכל הערים בנו שכונות של בני ביתך, או התפתחה התופעה הזאת של יישובים קהילתיים. מה זה בני ביתך? בני ביתך זו שכונה בציפות נמוכה של דיטאץ' האוזס, בתים של שתי קומות,
על מגרש דו-משפחתיים או חד-משפחתיים וכולי. זה היה השאיפה של משקי הבית להגיע לדברים הללו. והרשויות כמובן נענו לביקוש הזה, ויצרו את זה, ונתנו את זה, וזה מה שהם רצו. כן. וגם היישובים הקהלתיים כבר לא הקימו יותר קיבוצים ומושבים, כמו שהיה בשנים הראשונות של המדינה ועוד לפניה, כי הקרקע החקלאית כבר מוצתה, חולקה לכולם. אז הקימו יישובים כפריים, סמי-כפריים, דומים להם, אבל לאנשים שלא עסקו בחקלאות. כן. וקראו לזה יישובים חקילתיים, וגם בהם כל הבתים מן הסוג הזה, ואתה מכיר אותם הרבה. אנחנו באנו ואמרנו, יש בעיה. ישראל לא יכולה להמשיך לחלק את משאב הקרקע שלה, ובחלק מן היישובים חולקו הקרקע במחירים מאוד מאוד זולים. כדי לשווק את זה, וצריך לזכור שהמדינה, בבעלותה, והיא גם כן ייחודית בעולם המערבי,
92% מהקרקעות במדינה הן בבעלות המדינה. ומי שמתכנן אותן, או מי שאחראי להן, זה רשות מקרקעי ישראל, קרן קיימת וכיוצא בזה. אז המדינה יכלה לעשות את זה. עכשיו, באנו ואמרנו, אבל משאב הקרקע הוא אזיל, ובקצב אוכלוסייה שגדל היום... מה זה אזיל? אתה כל הזמן משתמש בזה. אזיל. אוזל. אה, אוקיי. אז ניתן לאזול. הוא לא ניתן ללא הגבלה, אלא אם כן אנחנו נוצא למסע כיבושים. כן. מה שלא כנראה הולך לקרות. כבר בשנות ה-90 ידענו שזה לא הולך לקרות, וכו' וכו'. אז מה נעשה? כן. חלק גדול מהקרקעות שלנו, גם הנגב הוא לא פרוץ, חלק גדול מהקרקעות בנגב הם שטחי אש לאימונים של צה״ל, שלא ניתן, וחלק שמורות טבע שלא ניתן להיכנס בהם, חס ושלום שיהרסו אותם. כן. זאת אומרת, אין לך שטחים בלתי הפיכים, וברגע שתהפוך אותם לשימוש אחר מאשר שימוש של יערות, טבע, שמורות וכיוצא בזה,
אין חזרה משם. כן. ואז אמרנו, צריך לנקוט במדיניות שתעלה את הצפיפות. תעלה את הצפיפות, זה כבר לא בני ביתך, זה צפיפויות גבוהות יותר. זה אומר להתחיל לעלות לשלוש קומות וארבע קומות. לפחות, זה כבר היה בשיכונים שבנו אותם בשנות ה-60 וה-70. אבל גם יותר מזה, דיברנו כבר על צפיפויות והגדרנו מה שפעם ראשונה היה צפיפות מינימום. לא תבנו, לא תכינו תוכנית שהצפיפות הממוצעת בה תהיה מתחת למינימום מסוים. כמובן שזה לא היה יחיד בכל המדינה, במרכז זה היה גבוה יותר, בשוליים זה היה נמוך יותר, ודיברנו על זה שזה חשוב מאוד לעשות את זה. בניגוד למה שהיה לפני כן, הייתה רק צפיפות מקסימום, אל תבנה יותר מי, קיבלת 100 אחוזי בנייה, אתה לא יכול לבנות יותר מזה, אתה צריך לקבל הקלות וכולי וכולי. באנו הפוך, אמרנו, לא, יש גם צפיפות מינימום. פעם ראשונה זה היה ב-2020, זה אומץ לאחר מכן בתוכנית נוספת שהייתי שותף לה, שהיא תוכנית מיתר ארצית,
תמ״א 35, שמי שעמד בראשה הוא הדוכל פרופסור שמאי אסיף, שאחר כך היה גם ראש מינהל התכנון, יותר מאוחר בחבר הלכה וחבר סגל גם אצלנו בפקולטה ואנחנו בקשרים ידידותיים עד היום. אז אתה רואה איך התעשייה, עכשיו מה קורה? זה לקח קצת זמן, אבל לאחר כמה שנים אנשים התרגלו לזה ואנשים חשבו שיש גם יתרונות לגור בבתים משותפים גדולים, שנותנים לך מרחבים משותפים, צמידות גבוהה יותר למרכזי התעסוקה, למרכזי התרבות שלהם, ולא צריכים לנסוע מכל מקום לכל מקום, אתה נמצא בסוף העולם, וכאשר רמת המינוע עולה, ועולה בצורה מאוד מרשימה... רמת המינוע זה כמה מנועים יש? יש לך כל מיני ביטויים כאלה בעברית יפים? רמת המינוע, כמה כלי רכב לבן אדם, או כמה כלי רכב יש לאלף תושבים במדינה, ורמת המינוע עולה ככל שרמת החיים עולה, ורמת החיים בישראל עלתה פנטסטית, אפילו קצת יותר ממה שחזינו שיהיה ב-2020, שהיום מגיע למשהו כמו 40 אלף דולר בממוצע לאדם בשנה,
בתמ״ג שלו, שזה המון. אנחנו היינו אז ב-20 או משהו כזה, ואמרנו, זה המדינות המפותחות, לשם אנחנו רוצים להגיע. את זה הצלחנו לעשות, על לא כל דבר. הצלחנו גם לשנות את תפיסת האדם לגבי לגור גם בצפיפויות גבוהות יותר, ולהשיג את היתרונות שיש בצפיפיות. אבל כמו שאמרתי קודם, הלכנו מקיצוניות לקיצוניות, והיום אנחנו מדברים על צפיפויות מטורפות. אנחנו רואים בכל מקום מגדלים על מגדלים על מגדלים, לא כולם מרכז תל אביב. אתה רואה את זה, אתה נוסע על כביש 2 לאורך החוב, אתה רואה את זה בטירת כרמל, אתה רואה את זה באור עקיבא, אתה רואה את זה כמעט בכל מקום. תלך, אם לא תדע איפה היית, הם כולם כמעט אותו הדבר, דומות. אתה לא תדע להבדיל איפה אתה. האם אני בנתיבות או שאני באור עקיבא? זה לא אמור להיות כך. למה? צריך גם אופי, צריך גם איכות. והמדינה הלכה עוד פעם לקצה השני. למה זה לא צריך להיות ככה? מה זאת אומרת צריך גם אופי?
צריך לתכנן, לבנות איכות מסוימת לקהילה שנוצרת, ולא תמיד המגדלים האלה נותנים. יש כמה בעיות עם המגדלים האלה, למשל, תלוי מי האוכלוסיות שמאיישות אותם. עכשיו, אנחנו נקטנו מדיניות מאוד אולי נכונה, שהשר כחלון הביא אותה, של מכירת בתים במחיר למשתכן, שהוא מסובסד למעשה, באותם מגדלים. עכשיו, האוכלוסייה שנכנסת למגדלים האלה, היא לא אוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית, ולכן זה מה שהיא יכולה לקבל ויכולה לעשות. מגדלים גבוהים הם מגדלים שדורשים הרבה כסף בתחזוקה שלהם. המיינדנס של הבניינים האלה הוא גבוה מאוד. יש שם מעליות מתוחכמות שהתחזוקה שלהם יקרה. יש שם דודי מים ענקיים על הגג כדי לספק מים. יש שם תשתיות. כל התשתיות האלה שפעם בבניינים הנמוכים הם היו נמצאים בתשתית של הכביש לאורך הרחובות,
ומי שהיה אמור לטפל בהם זה העירייה, כי זה שטח ציבורי ששייך לעירייה. היום הם הפכו להיות ורטיקלים בתוך המגדלים. ומי שאחראים לזה, התושבים שגרים שם. אוקיי. ואז הם צריכים לממן את זה. עכשיו, מה שקורה עם כך, שאוכלוסיות שהן לא במעמד, לפחות העשירון השמינית, שבי, שמינית, תשיעי לפחות, אלא מתחת לזה, לא יצליחו לתחזק את הבניינים, והבניינים יסבלו מהזנחה במהלך השנים. היום הכול חדש, אבל בעוד 15 שנה יכול שנצטרך עוד פעם פרויקט של שיקום שכונות. כמו שהיה בזמנו, בשנות ה-80, בגין עלה לשלטון והכריז על פרויקט שיקום שכונות. כי הבניינים יסבלו מהזנחה. כמעט היו מגדלים שלא טיפלו באינסטלציה, ולא טיפלו בחשמל, ולא טיפלו בזה. בעצם, כדי לטפל בהם, אתה אומר, כל אחד יצטרך בוועד בית, או ב...
היום קוראים לזה דמי ניהול כבר, לשלם 500 או 1,000 שקל בחודש, ואין להם. אז נכון. אז היום, כדי לפתור את הבעיה הזאת לשנים הראשונות, הבניין שנמכר או הדירות שנמכרות בבניין, הם חותמים על חוזה גם עם חברת ניהול שמנהלת את כל הדברים. אבל זה לא חוזה ל-30-40 שנה, זה חוזה ל-5 שנים או לפחות מזה. מה קורה אחר כך, אם אין להם כסף? אוקיי. תגיד, אז הגענו לפה מזה ששאלתי איך משפיעים על חברות, או איך משפיעים על כאילו, על זה, איזה עוד דברים, חוץ מבנייה לגובה, שכמו שאמרת, לקחנו אותה קצת לקצה, אבל חוץ מבנייה לגובה, יכולים לעשות מתכנני ערים ואזורים כדי להשפיע על האוכלוסייה? תכנון של תחבורה ציבורית, למשל. אנחנו יודעים שהקושי הגדול מאוד, ואנחנו חווים את זה כאן ללא ספק, פקקים אדירים ביציאות מן הערים, כל המרכז זה פקק אחד גדול. להגיע היום לתל אביב,
שלא בתחבורה ציבורית, זה עונש, והרבה מאוד רוצים להגיע לתל אביב, מפני שהיא מספקת הרבה מאוד תעסוקה, היא מספקת הרבה מאוד תרבות, הרבה מאוד כלכלה, כך שאם נניח אוכלוסיית תל אביב היום היא 5% מאוכלוסיית מדינת ישראל, קרוב ל-470 אלף תושבים, החלק שלה בתמ״ג והחלק שלה בכלכלה הוא פי שלושה מזה. של העיר, לא של התושבים. של העיר, לא, לא, של העיר, אני אומר, מה שייצר את העיר הזאת. זאת אומרת, יש כאן מגנט אדיר שמושך הרבה מאוד אנשים להגיע אליו ביומיום, והוא תקוע, מפני שאתה לא יכול, בדרך כלל בתשתיות התחבורתיות הרגילות שאנחנו היינו רגילים להן, של כבישים, להוסיף עוד נתיבים ועוד נתיבים ועוד נתיבים, ובסוף תמיד תהיה תקוע. אתה רואה את האוטוסטרדות הענק האלה בארה״ב, במיוחד בקליפורניה, של עשרה נתיבים לכיוון וכולם עומדים.
כי רמת המינוע עולה הרבה יותר מהר. רמת המינוע קשורה ביכולת שלך לנוע ושאתה רוכש מכוניות ולכל משק בית, במיוחד כשאתה גר בפרברים, כמו שדיברנו עליהם קודם, ולכל משק בית יש שלוש מכוניות, כי הוא צריך להגיע. אין לו תחבורה ציבורית, שיכולת הרבה ציבורית חייבת להיות כלכלית. כדי שתהיה כלכלית צריך להיות מסה של אנשים שיכולים להשתמש בה, אז צריך צפיפות, אז ככה אתה משפיע על זה. אז כדי לתכנן את הדבר הזה, אתה צריך לתכנן מה שנקרא מרחבי מגורים בצפיפויות, שייצרו את ההזדמנויות האלה לתחבורה ציבורית להיות כלכלית. שיצדיקו להקים שם עוד תחנה ועוד אוטובוס ועוד קו ואוטובוס, ואז יהיה לי איך להגיע. למשל, אנחנו מדברים היום על המטרו, בכל המטרופולינים הגדולים בעולם, והגדולים ברמה הזאת אפילו של מטרופולין תל אביב, שהיום מטרופולין של סדר גודל של 4 מיליון תושבים, הוא צריך... מה נכלל במטרופולין? בין נתניה לאשדוד ועד מודיעין בצד המזרחי.
זה המטרופולין תל אביבי. הוא כנראה התרחב גם עם השנים והגיע לממדים האלה, והוא היום מכיל סדר גודל של 44% מאוכלוסיית המדינה. וואו, עוד פעם, כולם נוהרים למרכז, בגלל סיבות שהתחלתי להגיד עליהן, ואפשר לדבר עליהן גם אחר כך. ואתה אומר, מטרופולינים, הוא עתיד להיות ב-2050 בשנת המאה למדינת ישראל, פחות או יותר, 2048, סדר גודל של מעל 6 מיליון קצת תושבים המטרופולין. מטרופולינים של 6 מיליון במדינות אחרות, באירופה אתה מוצא כאלה לא מעטים, בכולם קיים מטרו, מערכת מטרו. לכאורה היא נשמעת מערכת מיושנת, כבר קיימת הרבה מאוד שנים, מה זה הטיוב בלונדון, או המטרו בפריז וכולי, נכון, אבל זו שיטה שמאפשרת להביא אנשים יחסית במהירות מקצה של העיר לקצה השני שלה, במערכת שיטת-קרקעית, שלא צריכה לעמוד ברמזורים, שלא צריכה לייצר בפקקים,
וגם קיבולת ההסעה שלה היא מאוד מאוד גדולה. אז בישראל נזכרו שבאמת צריך לעשות את זה. אז מתכננים את זה. רגע, רגע, רגע, שנייה, מה זה נזכרו? אדוני, דיברנו על זה שאתה היית אחראי על 2020, אתם נזכרתם? מתי אתם נזכרתם? מי צריך להיזכר בזה? איך זה הולך? מה היחס בין מתכננים לבין המדינה? יש משרדים שאחראים על העניין הזה. זאת אומרת, משרד התחבורה, הוא אמון על זה, באמת משרד התחבורה החליט שהוא צריך את זה, והוא הכין תוכנית אסטרטגית למטען, מה שנקרא, מערכות הסעה המונית, שביניהן זה גם המטרו. אני הייתי שותף גם בחלק מהתוכניות האלה, בעיקר במה שקשור לתחזיות האוכלוסייה והתעסוקה שיהיו ב-2050, כי הן התחזיות שמשתמשים כדי לבחון מה יהיו הביקושים לכמות ההיסעים, האם הם יצדיקו מערכת מטרו או שלא יצדיקו, כלכלית. זאת אומרת, צריך להחליט איפה יהיו תחנות ולאן יהיו קווים, ואז אתם צריכים לדעת לתכנן איפה תהיו אוכלוסייה. לא, מתכנני התחבורה שעבדו בצוות הזה,
הם תכננו את הנתיבים ובדקו אותם על פי הנתונים של הביקושים שיצאו מהתחזיות הללו, והם אמונים על הסיפור. זאת אומרת, באקסלים שתמיד פתוחים לך שם במחשב, יש שם איפשהו רשום עמודה שרשום עליה 2048, ואתה, עם כל מיני מודלים סטטיסטיים, צריך לדעת לחזות בערך כמה תושבים יהיו בכל גוש ועיר וכולי, ואז לפי זה עושים סאורט, ומה שיוצא הכי גבוה, אז שמים תחנות וקווים. זהו. משתמשים בזה במודלים מאוד מתוחכמים כדי לבדוק את פיצול הנסיעות. מה הסיכוי שאתה כבן אדם תבחר בתחבורה הציבורית, באמצעי תחבורה X מהתחבורה הציבורית, כדי לגיעי ממקום A למקום B. אוקיי. וזה יהיה לי יותר טוב מלעמוד בפקק. אני אתן לך תועלת מספיקה, כדי שהרציונל שלך יגיד כדאי. למשל, אני כבר שנים, חוץ משאני מגיע אליך בגלל סיבות מאוד מיוחדות,
לא נוסע לתל אביב בערב פרטי, אלא רק ברכבת. נכון. כי זה פנטסטי. אני יכול להעיד על זה. אני בשעה, מגיע לתל אביב, אבל זה כי יש לך מזל והבית שלך יחסית קרוב לתחנת רכבת. נכון, אבל יש תחנות רכבת. ואתה עדיין צריך רכב כדי להגיע מהבית לתחנת רכבת. אלא אם כן, אני רוצה לקחת אוטובוס שהוא קצת יותר איטי. נכון. יכול להיות שבעתיד, ואנחנו חלק חושבים על זה, בעתיד, במסגרת תוכנית אסטרטגית למערכות הסעות אומנים באזור הצפון, שאני גם שותף לצוות הזה. הסעות אומנים? הסעת המונים. ההמונים, המונים. המונים, הרבה אנשים. רגבל, למשל, מאזור חורב למטה, לתחנת חוף הכרמל. כמו שיש היום רגבל בין התחנה של לב המפרץ, שעולה לטכניון ולאוניברסיטה, ומאוד משתמשים בה. כן. כי זה בגלל הטופוגרפיה. פה לא צריך את זה באזור המרכז,
אבל פה יש אולי, ויהיו, כבר יש אחת שאולי תפעל בעוד חודש, שקוראים לה רכבת הקלה, הקו האדום, ושתיים אחרות כרגע בביצוע של עבודות. כן. שגם התחילו מזמן. אבל רכבת קלה היא רכבת קלה כשמה. היא על הקרקע מרביתה, היא נוסעת יותר לאט מהמטרו, היא כן תלויה ברמזורים, גם אם נותנים לה זכות קדימה, אבל היא גם קיימת כחלק מן האמצעים. המטרו, הקיבולת שהוא יכול להעביר, היא הרבה יותר משמעותית. ויש הצדקה במטרופולין כמו תל אביב לעשות את זה. אלא מה? פה מדובר בהשקעה עתירה. זה סיפור של 150 עד 200 מיליארד שקל. עכשיו, המדינה צריכה להחליט שהיא מוכנה לעשות את זה. וזה לא פשוט בתקציבים של מדינה שמתמודדת עם הרבה מאוד בעיות, אבל יש החלטה עקרונית, כן. אבל גם לעשות את הדבר הזה לוקח זמן. כן. כשאתה מדבר איתי, למה אני מדבר על הטווח ארוך? גם אם מחר יקבלו את ההחלטה הסופית שיש לנו,
או אנחנו הולכים לקראת המטרו ומתקצבים ומתחילים לקיים אותו, זה לא יהיה לפני מחצית שנות ה-30. זה סיפור ארוך. אתה יודע, אני זוכר שהייתי קטן, אז אהבתי משחק שנקרא סים-סיטי, שבו בונים ערים. נכון. ובסים-סיטי, אני לא יודע מי שמקשיב, אם הוא יליד שנות ה-70-80, אז הוא ידע על מה אני מדבר בסיבובים הראשונים של המשחק. היום זה כבר משחק מטורף, אבל בהתחלה היית בונה כבישים, והיית בונה רכבות, והיית בונה כל מיני דברים, והיו מסתובבים שם הרבה מאוד מכוניות, והיה קטע שהיית צריך למנוע פקקים, כי אתה כאילו היית ראש העיר וקיבלת נקודות על פי כמה אתה טוב בזה. ואני זוכר שאני פעם בחדר עבודה בקריית ביאליק משחק בזה, משחק, משחק, משחק, משחק, משחק, ואתה נכנסת לחדר, ואני אומר לך, אבא,
כל הזמן יש לי פה פקקים, כל הזמן יש לי פה פקקים. ואתה אומר לי, טמבל, תבנה רכבת. לא משנה כמה כבישים אתה תבנה, הם יתמלאו במכוניות. אמרת לי, וצי... אני לא באמת יודע אם אני זוכר את זה נכון, כי זה היה לפני מיליון שנה, אבל אמרת לי, יש איזשהו חוק, או איזשהו כלל אצבע, שכמה כבישים שאתה תבנה, אתה תראה שהם יתמלאו, וזה באמת מה שקרה לי שם. ואז התחלתי לבנות רק תחבורה ציבורית ולהפסיק להשקיע בכבישים, והכבישים התפנו, זה היה נחמד. מה זה הכלל האצבע הזה? מה זה הדבר הזה? כי הכביש החדש, גם הוא יוצר ביקושים מעצמו. ברגע שאנשים שיודעים, אנשים מתחילים לנסוע ולהגיע אליו, ואז נוצרים במהלך הזמן שוב פקקים, ובגלל, עוד פעם, רמת אמין עולה. כי הוא אומר לי, יש לי את הכביש, אז אני כבר יכול לקנות מכונית. נכון. ולא רק אני יכול לקנות מכונית, רמת אמין עולה, אז בכל מקרה היא עולה עם הזמן. ויש לנו הרבה אנשים צעירים, כי אנחנו מדינה עם אחוז ילודה גבוה, כולם רוצים מכוניות. כן. זה סטטוס. כן.
הם לא מבינים שבעצם אולי הגיע הזמן להחליף דיסקט. תגיד, מה אם לא דיברנו בכלל על, או כמעט בכלל על שטחים ירוקים? אני יודע שזה נושא שקרוב ללבך. אני אוהב את הטבע. מה עם שטחים ירוקים ומה הצורך בהם בכלל? אז אנחנו מנסים, אנחנו, המדינה, במידה רבה, החברה להגנת הטבע והגופים היורקים, שהם גופים די חזקים, נלחמים מאוד חזק על שימור השטחים הפתוחים, השטחים הירוקים, במיוחד אלה שיש להם ערכי טבע ונוף חשובים מאוד. והתוכניות הארציות, גם ישראל 2020 וגם תמ״א 35 וכולי וכולי, הקפיאו שטחים שבהם הם ביקשו שלא יהיה בהם פיתוח, בגלל ערכי הטבע והנוף שהם מאוד חשובים לשמר אותם. אבל תגיד, אני הבן שלך, ואני מתישהו זוג צעיר רוצה לקנות דירה, אתה יודע, רוצה איפשהו להתיישב, ואני אומר, די, נו די עם השטחים הירוקים, תן לי לבנות שם בית גם, תמכור לי את הקרקע, או אני לא יודע איך זה הולך עם קקל,
ותן לנו לשבת, אין לילדים איפה לשבת. אז אומרים לך, תקנה את הדירה שלך בבניין מגורים רב, דירות, כדי לחסוך בקרקע. כי כל דונם שאתה יוצא מחוץ לעיר, החוצה, בשטחים פתוחים שאתה לוקח אותו, יכול לחסך ברגע שתעשה התחדשות עירונית בתוך העיר, וחלק גדול ממה שקורה היום בערים, בטח בערי המרכז במדינת ישראל, בגלל ערכי הקרקע הגבוהים שלהם, בא בהתחדשות עירונית. זאת אומרת, לוקחים בניינים ישנים, ואו בונים עליהם כי מחדשים אותם, או בכלל הורסים אותם ובונים במקומם. ובתוכנית תמ״א 38, שהיא די מקובלת, זאת אומרת, הקהל שאולי מקשיב, אולי זה התמ״א היחידה שהוא מכיר, היזם מקבל הרבה מאוד זכויות כדי שיוכל לממש את זה ויהיה לו כדאי לעשות את זה. עכשיו, זה נכון וזה טוב במקומות שבהם ערכי הקרקע גבוהים, כי המכפיל הכלכלי הנדרש הוא ישנו.
זה לא קורה בפריפריה, שם אין ערכי קרקע גבוהים וזה לא כדאי כלכלית, ושם המדינה צריכה לבוא ולהחליט איך היא גורמת גם לשם. כי אם נזכור את המניע, את הרציונל שעמד מאחורי תמ״א 38, היה לחזק בניינים מפני רעידות אדמה, ובניינים שהוקמו לפני שנכנס החוק לגבי התקן של רעידות אדמה, של הבניינים החדשים יותר, שזה היה בשנות ה-90, אם אני זוכר נכון, ויש לנו הרבה בנייה ישנה, הבניין שאתה גר בו למשל, הבניינים האלה לא יעמדו ברעידות אדמה. אז הרעיון הוא לחזק את היסודות שלהם על ידי תמ״א 38. עכשיו, איפה הסיכויים או ההסתברות של רעידות אדמה גבוהות יותר? בשבר הסורי-אפריקאי, וזה פריפריה. כן. אז שם תמ״א 38 כמעט ולא קיימת, אלא אם כן המדינה תחליט שהיא מוכנה להשקיע בזה, כדי לגרום לכך לחזק את הבתים הללו,
כי אנחנו נחזה אסון. תן לי רגע גלימפס, יש את כל הפעמים האלה שאתה נוסע לירושלים לפגישות בממשלה, או עם, לא יודע, עם מי בדיוק שם? המועצה הארצית. המועצה הארצית לתכנון? כן, לתכנון ולבנייה. הוא לבנייה. זה בעצם הגוף העליון לתכנון ובנייה במדינת ישראל. אז יושבים שם גם פוליטיקאים? לא. לא. יושבים שם נציגי משרדי ממשלה. אה, אוקיי. אבל לא פוליטיקאים, אלא פקידות. אוקיי. נציגי משרדי ממשלה ונציגי מה? קבלנים גם? נציגי ציבור, כמוני למשל. אני יושב שם בתוקף החוק שנחקק לפני הרבה שנים בהרכב המועצה לתכנון ובנייה, שעומדים לשנות אותו היום, אבל נעזוב את זה לרגע, שיהיה שם נציג הטכניון. הטכניון היה בעצם אז הפקולטה היחידה לארכיטקטורה, ואחר כך תכנון ערים בכל מדינת ישראל. היום יש יותר, כמובן. אבל מה קורה שם עכשיו באיזושהי ישיבה? אתם באים לדבר, אני לא יודע על מה, תספר לי. על סדר יום. רגע, אבל עם כל הלחץ המטורף שיש עכשיו עם עניין ה... מה זה עכשיו? כנראה תמיד היה, ועוד תמיד יהיה, עם עניין הנדלן.
אתם נמצאים שם על איזשהו שולחן, ועכשיו אתה אומר, חבר'ה, אם לא תבנו קצת לגובה ולא תשאירו, אז לא יישאר לנו פה לא חתול ולא איילה ולא שום דבר, ולא ננשום אוויר ירוק. וליד יושב מישהו שמייצג או לוביסט של גופים שהם רק רוצים את הנדלן. איך מחליטים? איך עושים את הדברים האלה? נדלן זה גם טוב לקבלנים, זה לא רע בשבילם. השאלה מה קורה לאנשים שאחר כך יגורו במגדלים האלה. אבל כנדלן, קבלני ויזמי, אם תיתן להם שטח כדי שיוכלו לבנות, הם ישמחו מאוד. לא, הפוך. אם תיתן להם יותר חוזי בנייה, הם ישמחו עוד יותר. הפוך, אני אומר, הם רוצים, אני מדבר רגע על השטחים הירוקים, לא על המגדלים. אה, אוקיי, אז זה הגופים הירוקים. אז אתה, אז אוקיי, הגופים הירוקים, אבל מולם, מי עומד? נציגי משרד השיכון, נציגי רשות מקרקעי ישראל, נציגי ה... כל מיני גופים. יש להם בכלל סיכוי מול נציגי משרד השיכון? מה, הוא הפוליטיקאי, בסוף השר יכול להחליט. לא, אבל זה, קודם כל, הנציגים שלו בתוך המועצה הארצית
חייבים להשמיע את דעתם המקצועית ולא את דעתו של השר. לא שזה תמיד נכון מה שאני אומר, אבל זה על פי החוק. וגם משרד השיכון וגם רשות מקרקעי ישראל, כולם גם מודעים לסיפור הזה של הצורך בשמירה של שטחים פתוחים. אבל מצד אחד, הגופים הירוקים צברו המון כוח במהלך השנים, ובתחילה הם התנהגו די דומה למה ששס. יש לנו מטרה, והיא הכי חשובה, ולא מעניין אותנו שום דבר אחר. אבל זה בלתי אפשרי במדינה שגדלה בקצב הגידול של 1.9% לשנה, בסוף האנשים האלה צריכים לחיות איפשהו. וצריכים להיות איפשהו, אז מינהל התכנון, שהוא בעצם הגוף האדמיניסטרטיבי במשרד הפנים, שמנהל המינהל, מנכ״ל המינהל, הוא גם יושב במועצה הארצית וגם יושב ראש המועצה הארצית שבא מהטעם הזה, עוסקים במלאכה הזאת של, למשל,
יצירת תוכניות עם מלאי דיור מספיק. למשל, הם הכינו לפני מספר שנים, לא הרבה, תוכנית אסטרטגית לדיור, מה שנקרא תוכנית אסטרטגית לדיור בישראל. עד לשנת 2040, כמובן צריך להכין מלאי של קרקעות או מלאי של דירות כדי להעצים את הפיתוח ולאפשר את הפיתוח של מדינת ישראל, כדי כן להסתכל קצת על חוק. יש לי כל מיני ביקורת על התוכנית הזאת, אבל לא חשוב כרגע, ההסתכלות ארוכת טווח היא תמיד טובה, ואפשר לשנות אותה. והמלאי הזה גדול, אבל צריך גם את המלאי הזה להוציא לפועל. עכשיו, מינהל התכנון וגם המועצה הארצית הוא לא גוף יזמי, הוא לא גוף שיווקי, הוא גוף שמתכנן, הוא מייצר את הכלים, אבל מישהו צריך לקחת את הכלים האלה ולהוציא אותם לפועל. זאת אומרת, בסוף יושב איזשהו קבלן שצריך להגיד, אני רוצה לקפוץ על ההזדמנות, או שזה בכלל לא מעניין אותי, ההזדמנות הזאת. פשוט מקרקעי ישראל, חלק גדול מהקרקעות בידיה.
אז היא מוציאה מכרזים. לא, אבל זה כמו מה שאמרת על תמ״א 38 בפריפשרס. זאת אומרת, בסוף צריך להיות מישהו עם אינטרס כלכלי כדי ללכת ולהוציא את זה לפועל. אלא אם כן המדינה, במקומות שיש כשל, שוק, מה שנקרא, זאת אומרת... שזה גם סוג של אינטרס כלכלי, להוריד בארנונה, לתת הטבות. נכון, המדינה יכולה לתת תמריצים, תמריצים חיוביים במקום שאין כדאיות כלכלית. אני אתן לך דוגמה מהשטחים שאתם מדברים עליהם הרבה מאוד בפודקאסט. הייטק במדינת ישראל התחיל לצמוח בעיקר בשנות ה-90, לא היה לפני כן הייטק. הוא התחיל לצמוח בצבא בהתחלה, ולאחר מכן הוא יצא גם לשוק הפרטי, אחרי שהורידו את המטוס הלוי וכו' וכו'. אבל באותן שנים לא היו קרנות הון סיכון בישראל. פשוט לא היו. לא חשבו קרנות הון סיכון מחו״ל שכדאי להם לבוא להשקיע בישראל. ישראל לא נחשבה אז לסטארט-אפ ניישן. הממשלה קיבלה החלטה שהיא מקימה קרן הון סיכון. נדמה לי שקראו לה ענבל באותם ימים.
והיא התחילה להשקיע מכספה, בגלל שזה היה כשל שוק, כדי לייצר את האינסנטיב שיווצרו חברות סטארט-אפ וחברות הייטק שהתפתחו בצורה מדהימה. ואחרי שהן התפתחו, הגיעו חברות הון סיכון עצמאיות, והממשלה עזבה את זה, יצאה מזה. זאת אומרת, זה רק להגיד מבחינת, כי דיברנו על תמריצים, מה שהממשלה אמרה, בניגוד לקרן הון סיכון רגיל, זה עשיתם והתפתחתם וצמחתם וגדלתם, אנחנו לא ניקח לכם את הכסף. משהו. ניקח לכם קצת, כן, אבל לא את רוב הכסף כמו משקיעים רגילים. נכון. זאת אומרת, אנחנו מפרגנים לכם. אנחנו גם שמים עליכם את הכסף וגם את הרוב אתם תקבלו לעצמכם. וזה היה כל כך חכם, תראה מה קרה במדינה הזאת. ההייטק הפך להיות הקטר בעצם של המשק, בצורה מדהימה. הביא לצמיחה כלכלית מדהימה של מדינת ישראל, כשכל המדינות האחרות די מתקנאות בה. נכון שהיה לזה עוד סבב של דברים כמו הרוח הישראלית, הרעיון לחשוב מחוץ לקופסה,
דבר שמאוד מאפיין את הצעירים בישראל. כן. שפחות, הרבה פחות מאפיין למשל את האירופאים. כן. בהקשר הזה. יזמות, לחשוב מחוץ לקופסה, להיות חוצפן. כן. מצד שני, להיות גם חפיף. כן. שזה הצד השלילי, אבל יש לה גם הצד החיובי שגרם לכך שקטר ההייטק הפך להיות קטר מאיץ מאוד. אז זו הייתה דוגמה לתמריצים. מה עם התמריצים בפריפריה, הם עובדים או לא עובדים? הם לא כל כך עובדים מפני שהמדינה יותר מצהירה מה שעושה בפועל. תשמע, אני הייתי לפני שבועיים בשבוע במטולה, הרציתי שם משהו במכללת תל חי. וואלאק, לא כל כך רחוק מתוסקנה שיצא לנו לבקר. יפהפה, בטירוף. ואחד, מי שהזמין אותי, אולי הוא שומע מה המצב, אבשלום,
הוא גר בבית הלל. עכשיו, יפהפה. וואו, וואו, איזה יפה שם. והוא סיפר שהמיסים שם, יש לו הטבה מאוד מאוד טובה כעצמאי במיסים, בגלל שהוא גר במקום המרוחק הזה. מצד אחד. אז אני כמובן עובר שם ואני אומר, למה שאני לא אעבור לפה? זה תוסקנה, כאילו, ומשלם פחות מיסים. נשמע לי מדהים. מצד שני, גם לא יכולתי שלא לחשוב על גדר המערכת שהייתה 100 מטר מהאכסניה שישבתי בה, ולחשוב מה יקרה ברגע שיירו לשם טילים. התמריצים האלה של, נגיד, במיסים וכולי, הם עובדים? הם במידה מסוימת עובדים, כן. אבל במידה מסוימת זה לא מספיק. זאת אומרת, הממשלה צריכה לדאוג לכך שרמת החינוך תהיה גבוהה. מה שקורה בפריפריה, שלא מעט ממשקי הבית, אם אתה מדבר בעיקר על הפריפריה הצפונית, גם הפריפריה הדרומית, אותו דבר,
הם משקי בית לא מהעשירונים הגבוהים. שראשי משקי הבית שלהם לא תמיד רכשו השכלה גבוהה ולא תמיד מסוגלים לעזור לילדים שלהם, כמו שאנחנו היינו יכולים לעזור לכם, או במקרה שאנחנו לא יכולים, יש לנו את הכסף לקחת מורים פרטיים כדי שיסייעו לכם להתקדם. ואז הרבה פעמים אני זוכר רעיונות מזעזעים עם חבר'ה צעירים בקריית שמונה, שבכלל לא העלו על דעתם שהם יכולים לפרוח לכיוונים כמו הייטק או דברים מן הסוג הזה, כי זה בכלל לא נכנס לתודעה שלהם. כי מי הם בכלל? זאת אומרת, מה שאני רוצה לומר בזה, זה לא מספיק לתת הנחות במס הכנסה. יש צורך לגרום לכך שרמת החינוך בפריפריה תהיה גבוהה, כדי שיוכלו לעזור לאותו דור צעיר להתקדם ולהוביל מה שהוא לא יכל לעשות בכוחות עצמו, כי אין לו את האפשרויות הללו. וזה אומר, אולי לשלם למורים מאוד טובים,
שכר מאוד גבוה לאלה שמוכנים ללכת לפריפריה. כן. המדינה עוד לא בדיוק עושה את זה. כן. או, מערכת בריאות מאוד טובה. אנחנו שומעים כמעט כל פעם בחדשות כמה מערכת הבריאות באזור הפריפריה נמצאת ברמה נמוכה, כמה תורים, כמה זמן בתורים צריך לחכות כדי להגיע לרופא מקצועי, שזה נשמע מזעזע לעומת מה שקורה במרכז. כן. למה? למה לעשות את זה? זה מערכת ציבורית, מרביתה. עכשיו, מערכת ציבורית שהמדינה חייבת לטפל בה. אז היא לא תדאג לרמת החינוך, לרמת הבריאות, לתשתיות הנכונות ולתעסוקה הטובה. רוב התעסוקה באזור הפריפריה היא לא תעסוקת ההייטק, שאתה רואה אותה כאן במרכז. לא תצליח להצמיח אותה. כן. וזה מה שנקרא כשל שוק, שתפקידה של המדינה לטפל בו. אבל המדינה, קודם כול, למדינה יש לה תפיסת עולם קפיטליסטית, לא סוציאליסטית.
וזה אומר, השוק עובד, אבל כוחות השוק לא נמצאים בפריפריה. זה אותו כשל שוק. אתה צריך לייצר את האינסנטיב כדי שכוחות השוק יגידו, אה, כדאי לי. ואז אולי איזשהו גלגל מוזמן. ואז אולי איזה שינוי, כי סך הכול המדינה קטנה, מה זה הפריפריה? מה זה המרחק בין, אפילו אני רואה את חיפה במידה מסוימת כפריפריה, לצערי הרב. מה זה מרחק של שעה ממרכז הארץ? זה כאילו, כשאתה הולך לכנסים בחוץ לארץ ומתחיל לדבר על פריפריה, ואתה מראה מפה של מדינת ישראל, זה מדהים אותם, אצלם פריפריה זה באמת פריפריה. אצלנו המרחק הוא לא, אבל הפריפריה היא לא רק פריפריה גיאוגרפית, היא גם פריפריה חברתית. וחלק מהפריפריה החברתית נמצאת גם במרכז, באותן ערים שבהן יש שכונות מצוקה, שזאת פריפריה חברתית לכל דבר, כמו הפריפריה הגיאוגרפית. והתפקיד של המדינה לטפל בזה, התפקיד של הרשות המקומית. אבל בישראל אין לך דרג ביניים
בין השלטון המקומי, שהוא הרשויות המקומיות, לבין השלטון המרכזי, שהוא מאוד צנטרליסטי במדינת ישראל. מה זה דרג ביניים? באירופה יש דרג ביניים? בוודאי. למה? כי זה נפה? כאילו, זה מחוז? מה זה, זה... כן, אבל אצלנו מחוז ונפה זה רק אדמיניסטרטיבי. זה לא נבחר. זה לא איזה גוף שלטוני נבחר. במקומות כאלה יש גוף שלטוני נבחר ברמת האזור גם, שיכול לטפל, יכול לקחת אחריות ולטפל הרבה. אצלנו זה... הם עושים, אבל הם עושים ברמת הפקידות האדמיניסטרטיבית שעומדת בראשות מחוזות, או נפות כאלה. כן. אז זה שונה לגמרי. אז המדינה מלמעלה לא מאצילה מספיק סמכויות לשלטון המקומי, ויש המון מתח בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי כתוצאה מזה. השלטון המקומי, אין לו מספיק הכנסות משל עצמו שהוא יכול בהן להשתמש. כמובן שיש רשויות שהן יותר עשירות, ותמיד מביאים את תל אביב כדוגמה.
לא פלא, תל אביב יש בה כל כך הרבה... התעסוקה משוכללת שמכניסה הרבה מאוד הכנסות, אבל לא כל הערים, גם במרכז הארץ, הן תל אביב. אז יש את פורום 15 הערים הגדולות במדינת ישראל, שהן הערים המיוצבות מבחינה כלכלית, ונניח הן יכולות לעשות את זה. אבל יש לנו הרבה יותר ערים. יש לנו הרבה יותר רשויות מקומיות. יש לנו מעל 200 רשויות מקומיות במדינת ישראל. מה עם כל אלה? איך עוזרים להן? אז חלקם נהנים מהמענק שמשרד הפנים נותן להם כדי שהם לא ייכנסו לגירעונות. זה לא זה. תגיד, למה, אני רגע שואל שאלה כדי, אני כאילו אשמע מעצבן. בהינתן שהמדינה הקפיטליסטית, אוקיי, אני לא אומר את זה עכשיו בצורה שיפוטית או לא, נגיד שהיא כזו. והיא לא מעוניינת לטפל בכישלי שוק, זאת אומרת, היא מעוניינת בערב הבחירות, אבל לא יום אחרי. למה בכלל שואלים את דעתכם המתכננים? למה נותנים לכם לתכנן משהו?
למה שלא פשוט יהיה פה מערב פרוע קפיטליסטי שיבנה את עצמו? טוב, יש גבול עד כמה אתה יכול להרוס את המדינה. אבל אני שואל, מי שם את הגבול הזה? זאת אומרת, מאיפה הגבול הזה הגיע? הגבול הזה הגיע מתוך הרבה מאוד שנים של התנהלות והיסטוריה, שיש מוסדות, והמוסדות האלה חלקם מתכננים, משרד השיכון מתכנן או משרד השיכון משתמש במתכננים כדי לתכנן, ומשרד הפנים משתמש במינהל התכנון ומתכננים כדי לתכנן, והעיריות עושות את זה, זאת אומרת, הם משתמשים באנשי מקצוע לכל מיני דברים, כמו שהם משתמשים בכלכלנים ומשתמשים באנשים שיודעים לתכנן ולבצע תשתיות, הם משתמשים גם מתכננים מהסוג שלנו כדי להכין תוכניות כוללניות לטווח הארוך, להציב חזון יחד איתם, לבדוק כיצד אפשר אולי להציב אמצעים שיסייעו להגשמת אותו חזון. אלה דברים שאנחנו לומדים לעשות אותם במקצוע הזה.
אני חושב שזה אחד המקצועות המרתקים בעצם. כמה מקצועות יש בעולם שאתה יודע שאתה מסתכל בעצם, אתה בעצם אחראי להסתכל ולנסות לעצב את תמונת העתיד של המקום שבו האנשים חיים בו. זה אתגר אדיר, לא פשוט. אתה לא יכול לדעת במיוחד לאור השינויים המאוד דרמטיים שמתחוללים בעולם, בטח בקצב של היום, טכנולוגיות. אז בואו אנחנו, הרבה אנשים יבואו ויגידו, מה זה מטרו? זה טכנולוגיה מיושנת. עוד מעט אנשים ייסעו במכוניות מופפות. כן. אני לא יכול לדעת באמת על כל דבר שיקרה וטכנולוגיות ישתנו, אבל אם לא נעשה את מה שאמרתי קודם, שסנקה כבר ב-39 לספירה עמד, אם לא נסמן את הדרך הנכונה כדי להגיד ליעד שאנחנו קבענו, גם אם נחטיא, אנחנו נעשה את הדבר הטוב ביותר שאנחנו יודעים לעשות,
כדי לנווט את המדינה, את האזור, את העיר, לכיוון הזה. יפה, ועכשיו אני רוצה רגע לדבר איתך על הדוגמה ההפוכה של סנקה. אוקיי. איך בן אדם שלא סיים בגרויות בתיכון, הגיע להיות פרופסור? לא נראה לי שסימנת בתיכון את היעד להגיע לשם. ודאי שלא. מה? ספר רגע איך זה קרה, כי זה נשמע בדרך אחרת לגמרי מסנקה. ודאי שלא. נגיד ככה, זה לא שהייתי תלמיד גרוע בתיכון, אבל אני עברתי ללמוד, הייתי המחזור הראשון של אורט קריית ביאליק, שנפתח בשנה שהגעתי לכיתה י' א'. סיימתי את כיתה י' בתיכון קריית חיים, בקריות, ואז נפתח תיכון אורט בקריית ביאליק, שאתה אחר כך למדת בו. כן. והפך להיות בית ספר ברמה די גבוהה. אבל מאחר שהיינו המחזור הראשון שלו, משרד החינוך לא אישר עדיין לעשות בגרויות
במסגרת תיכון, אני למדתי במסגרת של מקצועית, שרטוט בניין קראו לזה אז. גמרתי את השנתיים האלה, קיבלתי תעודה והכול, אבל לא בגרות. ובמהלך השירות הצבאי החלטתי שאני רוצה להשלים בגרויות וללכת ללמוד לימודים אקדמיים. ואז התחלתי לעשות... למה, אגב, יש לך איזשהו זיכרון? למה החלטת לעשות את זה? היה לי חבר טוב בשירות הצבאי, באותה יחידה, שעזר לי לחשוב בכיוון הזה. הוא גר בזמנו בעפולה, עד היום הוא גר בעפולה, אני חושב, בחור נהדר, אהבתי אותו מאוד. והוא אמר לי, בוא תשב, תתחיל לעשות את זה כדי שתוכל להתקדם. אמרתי, אוקיי, אני לוקח את המסיבה, אני לוקח את החומרים הביתה ולמדתי בערבים ובסופי שבוע וכולי. וניגשתי במהלך השירות הצבאי, הייתי ג'ובניק בסך הכל, את רוב בחינות הבגרות, חוץ ממתמטיקה ואנגלית, שאותם עשיתי בשנה אחרי שהשתחררתי מהצבא,
אחרי שלוש שנים. וגם הלכתי ללמוד באנגלית, בבית ספר לאנגלית, כדי... כי זה היה יותר קשה. ואז השלמתי את הבגרות ונרשמתי לאוניברסיטה. והתקבלתי, כי הבגרות הייתה בסדר. איזה אוניברסיטה? זה לא היה הטכניון. אוניברסיטת חיפה. מה? זה עוד לא היה הטכניון. לא, לא, זה עוד לא היה הטכניון. קודם להגיד אולי עוד מילה, שהמאזינים אישרו. מרבית בתי הספר לתכנון ערים ואזורים הם תואר שני ומעלה, לא קיים בתואר הראשון רק במעט מקומות. כי זה תואר שמגייס לתוכו אנשים שבאו מדיסציפלינות שונות, כמו סוציולוגים וכלכלנים, ומדע המדינה, וסוציולוגיה, ועבודה סוציאלית וכולי וכולי וכולי, וכמובן גם יכול להיות הנדסה ותחבורה וכולי וכולי. אז, ורציתי ללמוד גיאוגרפיה. גיאוגרפיה. כן, זה תמיד קסם לי, גם כשהייתי ילד, כל הנושא הזה המרחבי הזה, הייתי אוהב נורא לצייר מפות גדולות של יבשות וימים וכולי וכולי.
אמרתי, אני הולך ללמוד גיאוגרפיה. רבתי על זה עם אבא שלי, עם הסבא שלך, שלא רצה שאני אלך ללמוד את זה. ניסה לשכנע אותי והביא אפילו חברים שישכנו ולא הלך לו. הייתי עקשן, התקבלתי, הציונים היו טובים, והתחלתי ללמוד את זה ומאוד אהבתי את זה. זה היה חוג מאוד נהדר. את זה למדתי ביחד עם מדע המדינה, שני חוגים ביחד באוניברסיטה. ובהתחלה, בשנה הראשונה, זה קצת מצחיק, חשבתי שאני יותר נוטה למדעי הגיאוגרפיה הפיזית, כמו גיאולוגיה, גיאומורפולוגיה, תורת האקלים והדברים הללו, וחשבתי אפילו אולי לעבור לירושלים למדעי כדור הארץ. ואז לקראת סוף השנה הראשונה, קרא לי אחד מן המרצים, היום הוא כבר זכרונו, זכרו לברכה, ברוך קיפניס, אתה בטח מכיר את השם הזה, היה פרופסור בחוג לגיאוגרפיה, אז הוא עוד לא היה פרופסור,
אבל היה חבר סגל, וביקש ממני להיות עוזר המחקר שלו, במחקר שהוא עשה על קריית שמונה, שהכניס אותי הרבה מאוד לעולם האורבני, לגיאוגרפיה העירונית, הכלכלית ולא הפיזית. והמשכתי בכיוון הזה, וכשסיימתי שם את התואר, הוא אמר לי, לך תלמד תכנון ערים. תמשיך לכיוון הזה. עכשיו, תכנון ערים לא היה אז במחלקות לגיאוגרפיה, היום כבר כן ישנו, הם אהבו את זה והעתיקו את זה מהטכניון, אבל בטכניון היה, כי בטכניון בשנות ה-70 ייסד את זה פרופסור משה הילזה, שבא מארצות הברית והקים בכלל בארץ את התחום הזה שנקרא תכנון ערים, וייסד את המסלול הזה לתואר שני ושלישי. רגע, ממה התפרנסת בזמן שלמדת לתואר שני תכנון ערים? עבדתי כעוזר מחקר רוב הזמן. קיבלתי מלגה, אבל החלטתי לוותר על המלגה ולעבוד כעוזר מחקר, זה יותר קסם לי.
אה, כי עם המלגה לא היית עוזר מחקר. אסור היה. כמות השעות שיכולת, היה מותר לי להקצות לעבודה היה מעט מדי. הבנתי, אוקיי. והעדפתי לעבוד כעוזר מחקר, ואהבתי את זה יותר מאשר, ולכן ויתרתי על המלגה, לא הייתה בעיה לקבל מלגה. ואז בעצם התחלתי ללמוד. נכון שהסיפור שלי קצת יותר מורכב, אני נרשמתי לכמה אוניברסיטאות מובילות בארה״ב, כמו UCLA בקליפורניה, בלוס אנג'לס, ב-MIT בבוסטון וכו' וכו' וכו', והתקבלתי, היו לי ציונים טובים מאוד בתואר הראשון, אבל החלטנו שאנחנו לא נוסעים. אימא שלך מאוד לא אהבה את הרעיון הזה, לעזוב את ההורים שלה ואת המשרה החלקית שהיה לה בויצו באותו זמן שהיא קיבלה, היא פחדה שלא תוכל לחזור לזה. ואני לא התעקשתי על זה, לא יודע אם זה היה נכון או לא היה נכון, לעולם אי אפשר לדעת, כנראה שהייתי פותח בקריירה אקדמית הרבה יותר מוקדם ממה שקרה לי בחיים.
אז נרשמתי לטכניון, וכמובן התקבלתי, והתחלתי ללמוד שם, ומאוד נהניתי מהלימודים האלה. אבל סיימתי את התואר השני, והלך לי לעבוד. לא המשכתי במסלול המאוד רגיל של חברי סגל שמפתחים להם כרגע... זאת אומרת, לא חשבת שאתה הולך להיות איש אקדמיה. נכון. חשבת שאתה הולך להיות, לעבוד? נכון, לעבוד במקצוע. עשית תואר שני ולעבוד בטכנונורים. למדתי מקצוע, מקצוע מאוד מעניין, אני מאוד שמח בו. גם אותו פרופסור הילד סידר לי משרה ראשונה באיזה חברה פרטית, בתור מנהל שם, לעבוד על מי שאחראי על הנושא האורבני בחברה הזאת. אחר כך הייתי בוועדה המקומית קריות. גם אם אתם ילדים קטנים זה היה יותר נוח בעבודה מן הסוג הזה וכולי וכולי. ואז בעצם חל מפנה כאיזושהי הזדמנות באקראי שהחזיר אותי חזרה לטכניון. וזה קרה ב-1982, כשפרצה מלחמת לבנון.
פרצה מלחמת לבנון, ואני קצין במילואים, סרן, מוצב בצור, בתור מפקד מצח, משטרה צבאית חוקרת, בחודש וחצי או חודשיים של מילואים, בבניין הממשל בצור, בקומה העליונה, כבר לא זוכר אם בקומה החמישית או השביעית, הקומה האחרונה בכל מקרה. בבניין שהיו בו גם אגב, גם שב״כ וכולי וכולי. ויום אחד קוראים לי מלמטה, לא היו פלפונים, לא היו טלפונים אזרחיים, טלפונים צבאיים, אבל למטה, בקומת הקרקע, אצל המגב, היה טלפון אזרחי. אז אמא שלך כמובן גם הגיעה לידי לטלפון הזה, כמו שאתה מכיר אותה. לא מפתיע, לא מפתיע. אבל קוראים לי למטה ואני יורד למטה ואני ניגש לטלפון, מרים את הטלפון, ובצד השני, פרופ' רחל אלתרמן, שאתה גם מכיר אותה. כן, גם המאזינים מכירים את הבן שלה, דרך אגב, עידן אלתרמן. אתה מכיר אותה בגלל ש... אבל אני מכיר אותה, כן. כשהיית ילד, גם בילינו ביחד. נכון.
עכשיו, היא הייתה המנחה שלי לתואר השני, היא יחד עם פרופ' משה הילד, והיא בפיה הצעה מאוד מעניינת הייתה. אני באותו זמן התחלתי לעבוד יחד עם שותף, חבר טוב שלי, צבי שפרינגר, ארדכן צבי שפרינגר, במשרד פרטי שהוא פתח, וזימן אותי כשותף. אז היית בעל עסק. כן. שותף בעסק. עסק מורשה וכולי, הכול. כן. ואז היא אומרת לי, תשמע, יש לי הצעה בשבילך, או לנו יש הצעה יחד עם פרופ' הילד, בוא תבוא להיות מרכז מחקר, הערכה של פרויקט שיקום שכונות בישראל. בגין, שנבחר לראשונה ב-77' או 78', החליט על פרויקט שיקום שכונות, הפרויקט החברתי הכי גדול שנעשה בישראל עד היום אפילו, והוקמה לצידו ועדה בינלאומית שהייתה אמורה להעריך את התוצאות תוך כדי ביצוע הפרויקט, והיא הוציאה קול קורא למחקרי הערכה.
ואנחנו, אנחנו לא, אבל רחל אלתרמן ומשה היל ופרופ' נעמי כרמון וכולי, זכו במכרז במסגרת מוסד נאמן, במימון של הממשלה ושל הסוכנות היהודית, לעשות מחקר הערכה מאוד גדול, שנמשך שנתיים, פולל עם אנשים שעבדו בשכונות שיקום במדגם שאנחנו בחרנו, והיו צריכים מישהו שירכז את זה. והיא אמרה לי, אני מציעה לך את זה, חצי משרה. היא לא יכלה לחכות שתסיים את המילואים במכחמת לבנון. היא לא מחכה לשום דבר. היא לא הטיפוס שמחכה למשהו. אם אגב, יש בקהל קוראי דה מרקר, מדי פעם יש איזה כתבה איתה, ואפשר לראות שם שהיא לא מחכה לשום דבר. עד היום. מזל שהיה טלפון, אחרת היא הייתה באה לבקר. היא מסוגלת. היא מסוגלת לחלוטין. גדול. אמרת לה כן, שאני חושב שזה נראה לי טוב. מה, בטלפון באמצע הזה לא אמרת לה, אני רוצה לחשוב? לא, לא היה לי משהו מאוד קונקרטי. בדיוק אז גמרתי לעבוד במקום זבורי והלכתי לעבוד עם צבי,
אבל הרעיון הזה לחזור ולעסוק במחקר נורא קסם לי. אז חזרתי והפכתי להיות מרכז מחקר. נורא נחמד, זה היה עוד בבניין הטכניון באדר. אנחנו היינו הפקולטה היחידה שנותרה באדר, אחרי שהוא קם הטכניון בקמפוס למעלה איפה שאתה למדת. רק עלינו לשם ב-86' או משהו כזה, והתחלתי לעבוד שם ומאוד נהניתי מזה עם כל החבורה הזאת. הם מאוד אהבו אותי ומאוד טיפחו אותי והיה לנו קשרים מאוד מאוד טובים, וחקרנו וכתבנו ביחד וכולי, ומשה אפילו עמד על זה של הכנס הגדול שנסענו לבוסטון כדי להציג תוצרים של המחקר, הוא אמר, אני לוקח אותך, אתה מצטרף אלינו, הכריח את מנהל מוסד בניין לממן את זה. הוא היה משהו, הוא היה איש מקסים, יוצא דופן. וכשנגמר המחקר, אז המשכתי לעבוד כחוקר זוטר במוסד שמואל נאמן,
וגם במרכז לחקר העיר והאזור כמרכז מחקר, נהניתי מזה מאוד, ופרילנסר בתוכניות שונות וכולי. ואז קרתה ההזדמנות הזאת. מגיע אליי מנהל מוסד נאמן, פרופ' אז, דאז היה פרופ' תדמור, שהיה בזמנו נשיא הטכניון לפני כן, הרבה מאוד שנים, והוא אומר לי, תשמע, חזרתי מהונגריה. פגשתי שם איש מופלא בשם דוקטור הארי וולף גרופ, שעובד במכון קרסו למדיניות טכנולוגית, מדיניות ולא הטכנולוגיה עצמה, אלא מדיניות, והוא סיפר לי סיפור שהוא ביקר ביפן, והיפנים נתנו לו מסד נתונים אדיר של רעיונות מאנשים טכנולוגיים מכל העולם, שהם אמרו, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. והרילף ישב על המסד הזה ופיתח שיטה שקוראים לה טכנומטריקה,
לנסות לנרמל יכולות טכנולוגיות שעולות מתוך הרעיונות האלה, תוך השוואה בין חברות או בין מדינות, אם תרצה. עצור ותסביר שוב, מה הכוונה? הכוונה היא כזו, שכל מוצר בעצם מורכב מהרבה מאוד תת-מוצרים. ותיקח אפילו את הטלפון שלך, יש בתוכו הרבה מאוד אלמנטים, כן, שחלקם קשורים לחלק הוויזואלי שלו, לחלק של הדיזיין, אבל חלקם קשורים לחלק הטכנולוגי שבו. בעצם כשאתה קונה טלפון, אתה לא קונה טלפון, אתה קונה בעצם את הרכיבים הללו, שאתה לומד עליהם מה שווה לך יותר ומה שווה לך פחות. כן. ואז אתה אומר, אלה היכולות של המכשיר הזה. כן. ואם אני מכיר את היכולות של המכשיר הזה, אני יכול להשוות אותו למכשיר אחר שמתחרה בו. כן. זה על סמך תורת הצרכן בעצם, שמי שלימד אותי ולא אמרתי את זה, בעצם, מה בבא אמר לי? לא גמרנו את הסיפור על אריאל גוב,
אמר לי תדמור, אני הגשנו כאן הצעת מחקר לקרן מדע ישראלית גרמנית, לממן מחקר השוואתי באמצעות שיטת הטכנומטיקה בין ישראל, גרמניה וזה, ובראש המחקר הזה יעמוד פרופ' שלמה מיטל מהפקולטה לתעשייה וניהול שגייסתי, בוא תכיר אותו, כי לא הכרתי אותו, ואני רוצה שתיסע לכאוסול עוד מספר שבועות כדי ללמוד את זה. אמרתי, מה אני לטכנולוגיה, או דברים מן הסוג הזה, סנסורים וכולי, זה לא התחום שלי, מה פתאום שאני אעשה את זה? אבל רגע, תעצור שם, מה אני, אבל תסביר לנו רגע מה זה הטכנומטריקה הזאת. אז זהו, אז בא שלמה ואמר, תראה, המנהלים הרבה פעמים מקבלים החלטות על סמך פתרון שהם חושבים שהוא נכון, מבלי שהם בדקו מי המתחרים שלהם. השיטה הזאת מאפשרת לה לקחת את היכולות, את הרכיבים של אותו המוצר,
ביחס לרכיבים המגבילים של המוצרים המתחרים, כדי לראות את מה שנקרא צללית המוצר המקסימלית, הטובה ביותר, ואיפה אתה ביחס לצללית הזאת. האם אתה טוב, או מה אתה כדאי שאתה תשפר את זה? ואז תוכל לעשות את התחשיבים האמיתיים שלך במה להשקיע, על מנת להצליח יותר. זאת אומרת, להבין איפה המוצר שלי עומד ביחס למוצרים של חברות אחרות, ולראות שנגיד אצלי מה שחלש זה, לא יודע מה, בטלפון זה קל לעשות כנראה את ההשוואה במוצרים אחרים או אחר, אבל נגיד אם זה היה בטלפונים, הזיכרון רם שלי יותר נמוך, אז אם תשקיעו בזיכרון רם, אז יקנו יותר סמסונג ופחות לעומת LG. אז במחקר שאנחנו עשינו, אחד מהמחקרים שאני עשיתי, אחד מהם עסק בסנסורים תעשייתיים. הלכנו לכל מיני תערוכות בינלאומיות, ואספנו ברושורים של כל הסנסורים האלה, והם מיפינו את כל היכולות הללו, ועשינו השוואה בין מדינות על הבסיס שיש להן. או משהו אחר, עשיתי ביודיאגנוסטיקה בישראל, בדקתי את החברות,
לעומת חברות אמריקאיות, והלכתי למכון וייצמן, לכל מיני חברות, וראיינתי אותן, וקיבלתי מני נתונים על המוצרים הדיאגנוסטיים שלהן, ובדקתי אחד ל... כי בעצם אנחנו מדברים על לפני התקופה של העולם הדיגיטלי, בטח. שבו כבר אפשר להשוות את הכול... איזה דיגיטלי? בקושי היה מחשב אישי. בקושי היה מחשב אישי. היה איינשטיין. זאת אומרת, היה איינשטיין, שזה הוורד הראשון ראשון. בדיוק. זאת אומרת, אתם התעסקתם ב... אם לקחת את זה בצורה מאוד פשוטה, בהשוואות מוצרים, לפני שהיו השוואות מוצרים, זה היה התחלה של השוואות מוצרים. נכון. באנו ואמרנו, אתה חייב לראות במה אתה טוב יותר, כי עכשיו... במה אתה יכול ללמוד מאחרים, ואיפה לא להיכשל. שלום המיטל שכנע אותי לעשות את זה. זה באמת היה תחום לחלוטין שונה מהתחום שאני למדתי אותו. אבל שמעתי לעצתו, לימים הפכנו לחברים מאוד טובים, לדידים, כתבנו שני ספרים ביחד וכולי. ונסעתי לקרלסוק ולמדתי את זה, ושהייתי שם וכולי וכולי, וחזרתי ועבדנו על המחקר הזה כמה שנים, פרסמנו איזה ארבעה או חמישה מאמרים מתוך המחקר הזה,
יחד עם הגרמנים, עם הצוות הזה. וכשנגמר המחקר הזה, שלום אמר לי, אתה לא ממשיך, אתה הולך לעשות דוקטורט. כי רק כשתעשה דוקטורט, בעצם תהיה חוקר עצמאי. כי חוקר עצמאי חייב שיהיה ב-PhD. שכנע אותי. אבל מאחר שאני מתכנן ולמדתי תואר שני בתכנון, אני רציתי לעשות את הדוקטורט שלי בתחום שקשור למרחב. זה לא שלומו שבא משם. מתעשייה וניהול. מתעשייה וניהול. אז פניתי למישהו אחר שלימים הפך להיות חבר מאוד טוב שלי ושל המשפחה, פרופ' דני שפר, כלכלן עירוני, וביקשתי ממנו, גם איתו עבדתי באיזשהו מחקר מוסד מלאים, ביקשתי ממנו שיקבל אותי להיות דוקטורנט אצלו. ואז הוא אמר לי, אוקיי, אבל מה הנושא שאנחנו נבחר, ובחרנו באיזה נושא שקשור לפיזור מרחבי של תעשיות טכנולוגיות בישראל בהשוואה... מה זה אומר פיזור מרחבי של תעשיות טכנולוגיות? תכף אני אסביר, רק להגיד,
לגמור את המשפט. והוא אמר לי, אבל צריך להשיג מימון, כי זה לא, אין כאן מסדי נתונים שאתה יכול מהם לגזור את הנתונים, שעליהם תעשה את המחקר פה, נצטרך לעשות סקרים. סקרים עולים כסף וכולי וכולי. נסעתי לגרמניה, להעמיד את המחקר שעבד איתי על הסנסורים, שכנעתי אותו, הוא גם היה גאוגר במקור, שכנעתי אותו להגיש הצעת מחקר לקרן המדע, ישראל-גרמניה, משותפת יחד איתנו. הגשנו הצעה וזכינו בה, והיא נתנה לי מימון כדי לעשות גם את הדוקטורט עם דני שפר. מה? כאילו כל התהליך הארוך, כמה זמן זה לקח? מה? צ'יק צ'אק. לא, אבל הייתם צריכים לזכות באיזשהו מכרז, או... לא, זה קול קורא, אתה יכול להגיש להם על זה, אתה מגיש קול... אתה מגיש... זה לא מכרז אחד. אז הוא אמר לך, תבוא להיות אצלי דוקטורנט אם אתם תמצא מימון ל... הוא אמר, נצטרך מימון. אז מאיפה יבוא המימון? אמרתי לו, יש לי רעיון. עבדתי עם הגרמנים, הגשנו אז את המימון הראשון. שני מחקרים היו לנו עם שלמה מיטל,
מהארץ והם מחוץ, מגרמניה. בוא נגיש מחקר שלישי. אבל הפעם, לא עם שלמה מיטל, עם דני שפר, כדי... מאיפה היה לך את האומץ? לא יודע. אני תמיד הסתכלתי קדימה. לא מעניין אותי העבר. אני טיפול ש... שוכח מהעבר מהר מאוד, מסתכל תמיד מה הלאה? מה אפשר? ושכנעתי את הבחור, בחור נחמד, קנות קראו לו, אפילו היה אצלנו בבית בזמנו ביגור, והגשנו הצעה וזכינו בהצעה. ואז אמרנו, וואלה, יופי, נתחיל. ועסקנו בזה. ועשיתי דוקטורט, עשיתי דוקטורט שקשור לדיפוזיה, פריסה, פיזור של תעשיות טכנולוגיות במרחב בישראל, בהשוואה בין ישראל לגרמניה, זה המחקר ההוא הממומן, אני עשיתי בישראל עצמה על ישראל, שזה מימן לי את זה. מה זה אומר, פיזור? אני זוכר שאני רואה בשדה העבודה. שיקולי המיקום. למה יזם הייטק, למשל,
או האם יזם הייטק יהיה מוכן למקם את החברה שלו במקום X ולא במקום Y? ברמת החייל ולא בראשון. ולא בקריית שמונה, כשהיית שם, למשל. כן. למה זה לא קורה? ואיזה תעשיות כן? יש תעשיות ברמת הלואו-טק, יש תעשיות מסורתיות, יש תעשיות גבוהות יותר, מי, איפה, למה ומה ההסתברות. פיתחתי מודלים הסתברותיים שבדקו את הדבר הזה. אה, שידעו לחזות איפה הם ירצו לשבת. כן. ואז אפשר להתחיל, נגיד, לתכנן עוד... מדיניות. מדיניות, כי אפשר להגיד שם ושם אנחנו רוצים יותר אזורי הייטק, ואנחנו עכשיו מבינים מה הסיבות שיגרמו לו לבחור, אז אם נגדיל את הסיבות, נגדיל את הסיכוי שהוא יבחר. נכון. ככה אפשר... בסוף הבנתי. וזה היה, וזאת ה... הייתי מאוד קטן כשראיתי את הדבר הזה אצלך, נכון. ולא הבנתי שום מילה שם. זה היה דוקטורט, וגם אמרים שכתבנו על הדבר הזה. עשיתי את הדוקטורט יחסית במהירות גבוהה, בתוך ארבע שנים סיימתי דוקטורט,
אבל התחלת אותו בגיל מאוד מאוחר יחסית, נכון? כן, התחלת בגיל 45. בגיל 45! שאני אהיה שנה הבאה, אתה התחלת דוקטורט. נכון. רק להראות שזה אף פעם לא מאוחר. קודם כל, כל הכבוד, אולי גם אני אהיה עוד דוקטור, אבל... לא נראה לי, אבל... אבל התחלת בגיל 45. כן. אני הייתי בן... 15? נגיד. משהו כזה. נכון? יש לנו 30 שנה. הייתי בן 15. זה היה 94? אוקיי. אני מכיר כמה דוקטורנטים בעולם. הם לא יכולים להחזיק משפחה. איך עשית את זה? אני לא מבין. אני עבדתי. תוך מהלך הדוקטורט שלי עדיין עבדתי כעוזר מחקר. עבדת כעוזר מחקר, אבל כבר לא בעסק שהיית בו שותף. לא. עבדת כעוזר מחקר. שזה גם לא משכורת מי יודע מה. לא משכורת מי יודע מה. נכון. אתה יודע שהחיים הכלכליים שלנו, שהמשפחה עם אישה, מורה בבית ספר תיכון, במשכורת שהמורות, גם של היום, או שלא לדבר על מה היה אז.
ואני עדיין לא חבר סגל ולא מרצה מכובד, ובטח לא פרופסור. חיים לא קלים. אז זו הייתה החלטה... זאת אומרת, זאת הייתה החלטה משותפת. אתה מתאר החלטה כאילו על המחקר, אבל יש פה גם החלטה מסובכת מבחינת המשפחה. נכון, המשפחה עמדה מאחוריי ב-100%. ואם היא לא הייתה עומדת מאחוריי ב-100%, זה לא היה קורה. מאחורי כל אחד כזה, חייבת להיות משפחה שתעמוד מאחוריו. ותיתן לו את האפשרות, כי הרבה מאוד משעות הפנאי שלך מוקדשות לכתיבת הדוקטורט. אין לך איך אחרת מתי לעשות את זה. כן. וזה המון עבודה. זה המון עבודה. ואיך... אני, כל מה שאני זוכר... אמא שלך היה אומרת לי, זה כמו רבי עקיבא, 40 שנה. כי אני זוכר באמת הרבה מאוד שנים שלא משנה מה קורה, אתה עם המחשב, אתה צריך להיות על המחשב. בחדר עבודה, בזה, כל שבת וכל ערב, אתה על המחשב. אחרת אין שום סיכוי. בטח לא לעשות את זה בארבע שנים.
ובגיל 45. ובהצטיינות. ואז, לאחר שנתיים לקבל מינוי כחבר סגל בטכניון. ולהתחיל קריירה אקדמית בעצם בגיל 50. וואו. עכשיו, היה לנו פה כבר גם דוקטור ליאור זלמנסון וגם עוד, אני חושב שהוא בייחוד דיבר על הקריירה האקדמית וסיפר שזה בעצם תחרות הולכת ולא פוסקת שכל הזמן אתה צריך להוכיח את עצמך ולהוכיח את עצמך. זה מטורף. אז בגיל 50 היה לך כוח לדבר הזה? כן, כן. ראיתי בזה איזשהו אידיאל. אתה מאוד מוזר בעיני הבא. אתה מאוד מוזר בעיני חיה מוזרה. זה היה מאוד אידיאל בשבילי לעשות את זה, וזו באמת עבודה מטורפת מבחינה זו, שכדי להתקדם, קודם כול, כדי לקבל קביעות, אתה לא יכול להמשיך להיות חבר סגל באקדמיה בלי שקיבלת קביעות. ואתה נשפט על סמך ההישגים שלך על מנת שתוכל לקבל קביעות. ואם לא הצלחת לקבל קביעות, אתה פשוט חדל מלהיות חבר סגל.
אז גם חבר סגל צעיר שסיים בישראל, נניח בסביבות גיל ה-30, את הדוקטורט שלו, 30 וקצת, כי אנחנו הולכים לצבא ונוסעים לטיולים, לא כמו באירופה, ומתחיל להיות חבר סגל, גם הוא אחרי 6-7 שנים, נניח, לא הצליח לקבל קביעות, הוא צריך להתחיל קריירה מחדש. כן. שלא כל שכן אני, אם הייתי בגיל 50, אם אחרי 6 שנים לא ייתנו לי קביעות, אני ממשיך החוצה. כן. לקחתי את הסיכון, אבל הצלחתי, וקיבלתי קביעות, ואחרי הקביעות, אבל גם אתה ממשיך. כי אם אתה רוצה לעלות בדרגה, אתה חייב להוכיח את עצמך ואתה נשפט על סמך ההישגים שלך המדעיים, הפרסומים שלך, כמה מצטטים אותך, כמה אתה נחשב בקהילה הבינלאומית לבעל ידע ותורם לידע הזה, מאוד לא קל לעשות את זה. כן. אבל זו בחירה של מי שהולך להיות חבר סגל, מן הצד השני יש בזה יתרונות טובים, מפני שמותר לך לעשות את מה שאתה רוצה.
אתה בעצם מחליט את מה אתה חוקר ואיזה מחקרים אתה עושה. אף אחד לא מחליט בשבילך. כן. אתה כאילו עצמאי במערכת שהיא סגורה, במערכת שיש לה שכר ידוע לכל דרגה, כי היא ציבורית במדינת ישראל, וביורוקרטיה. אין לנו הרווארד ואין לנו MIT, מוסדות פרטיים שמשלמים המון מאוד כסף, אבל גם שכר הלימוד מעניין גדול. כל האוניברסיטאות אצלנו, למעט רייכמן שהיא צעירה, הן כולן אוניברסיטאות ציבוריות. אז אתה כל הזמן צריך להוכיח את עצמך, לפחות עד אשר הגעת לדרגה הגבוהה ביותר, פרופסור מן המניין, שהגעתי אליה. לכן אני גם פרופסור אמריטוס ברגע שפרשתי, כי זה רק פרופסור מן המניין יכול להיות. אבל זו הייתה קריירה מעניינת. מה זה אתה אומר, הייתה? אתה עדיין עובד. אני עדיין עובד בגלל ש... כמו רחל אלתרמן, איך היא אומרת? אני לא פרשתי. אני גמלאית בעבודה. כל הזמן. והיא עובדת כל הזמן.
כן. הרבה יותר במחקר, אני עובד גם הרבה מאוד בייעוץ. אה... בצוותי תכנון שונים, בכלל יוצא בזה. כי מחפשים אותי בדברים האלה, ואני נהנה מזה, מה אני אעשה אחרת? זה מדהים שזה הכול התחיל באותו טלפון לבניין שם, בצהוב. שזה בניין, אגב, לא עם מזל, נכון? וואו, הבניין הזה חודש אחרי שאני עזבתי אותו, נפגע. היום יודעים, ומוכנים להודות בזה, והיום היה, קראתי בעיתון שהקימו ועדה מחדש, טענו כל הזמן שהיה שם פיצוץ של בלוני גז, ובגלל זה הוא קרס, ונהרגו איזה 90 איש כתוצאה מזה. היום יודעים שזו הייתה מכונית תופת שנכנסה בו. וואו. והסכימו להקים את זה. אני, למזלי, לא הייתי בחודש, רק אלא חודש לפני כן. ואז השתחררתי, אלוהים, אבל אני מכיר את האנשים שנפגעו שם. וואו. כן. אבל זה התחיל משם, אבל זה גם הסיפור של מוסד נאמן עם שלמה מיטל ועם תדמור שפתח לפניי פתאום הזדמנות
שלא חשבתי עליה. אז תגיד, ככה בהסתכלות ברטרוספקטיבה על כל הסיפור הזה, שכאילו לא ברור אם הוא... כמה... כי התחלתי בלהגיד שיש הרבה סיפורים של המתכננים, שהם מסתכלים מאוד מאוד רחוק, אבל לפעמים, זאת אומרת, גם פה היה נשמע שהיו הרבה פעמים שמשכו אותך, לא אתה דחפת. נכון. או לפחות זה התחיל במשיכה. נוצרו הזדמנויות שהחלטתי לקחת אותן. לכן אני חושב שאסור לפספס הזדמנויות, כי אתה לא יודע מה בעצם תפסיד. ואולי זה פותח לפניך עולם חדש, אחר, שלא חשבת עליו, וכדאי לקחת הזדמנויות שנפתחות בפניך. גם בפני ערים וגם בפני אזורים נפתחות הזדמנויות הרבה פעמים. מה זאת אומרת? איך, מה למשל? מגיעה, הממשלה מוכנה לשקיעה, או נפתחת,
אתן לך דוגמה, לא מעכשיו אפילו. יבנה הייתה עיירת פיתוח די מוזנחת. ויום אחד הצבא בא ואמר, אני מוכן לבנות כאן שכונת בני ביתך, זה היה בתקופה של בני ביתך, לטייסים. והקרקע של המדינה, המדינה נתנה אותה, ובנו שם שכונת בני ביתך לטייסים. אנשים ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר היו אנשי יבנה הוותיקים. ויבנה שינתה את פניה במידה רבה כתוצר. זאת הייתה הזדמנות לפיתוח שלה, שנוצרה פתאום, כי עמדה, הצבא חיפש מקום כדי לבנות לטייסים מחוץ לבסיסים, ומצא שזה מקום נוח בגלל המיקום הגיאוגרפי שלו, יחסית, אני יודע, למרחקים מבסיסי חיל האוויר וכולי. הנה הזדמנות, סתם כדוגמה. אז הזדמנויות גם נקרות לא רק לאנשים. תגיד, אבל אני בטוח, אני בטוח שגם נקרו בפניך הרבה הזדמנויות שלא לקחת.
זאת אומרת, כנראה שאם כל מה שאתה מספר קרה ככה... טוב, ההזדמנות הייתה הראשונה שאמרת לך שהתקבלתי לאוניברסיטאות בארצות הברית ולא נסעתי. כן, למשל. בטח, אני אומר את זה עד היום. אני לא יודע אם זה היה יותר טוב או פחות טוב, ויכול להיות שהייתי מתחיל בקריירה אקדמית הרבה יותר מוקדם כתוצאה מזה, כי זה משהו, מסלול שהרבה יותר מקובל שם, אבל יכול להיות שלא הייתי חוזר לארץ. כן. אז אני אגיד לך למה, כי הגענו לסיום, ואני רוצה לחבר עוד פעם את הנקודה שעברנו אותה כמה פעמים במהלך עוד מעט שעה וחצי שאנחנו מדברים. וואו. אתה לא ידעת, אבל אנחנו כבר בשעה וחצי. יש פה את הנושא הזה, שהוא נושא שמאוד מאוד מאוד מאוד מעסיק אותי בזמן האחרון, והוא המתח בין הטווח הארוך לטווח הקצר.
זה נושא שבעיניי הוא דורש פיצוח לדור הצעיר היום. הדור שדיברנו על קיצוניויות, אז בקיצון של הדבר הזה שנקרא העולם החדש, יש את אלה שהתלהבו מהווירטואל ריאליטי, ואחרי שנה התלהבו מהוויב 3, ועכשיו מתלהבים מה-AI, וכל שנה הם מחליפים מרכז סקרנות ומרכז זה, אבל הם לא יכולים להגיע לעומק, כי כשאתה כל הזמן קופץ, אתה לא יכול להגיע לעומק. אבל העולם עכשיו הוא מאוד, הוא מפוצץ בהזדמנויות. הידע נמצא בכל מקום, ההזדמנויות קורות לך, גם הזדמנויות עסקיות, זאת אומרת, בן אדם היום יכול להיות עצמאי בקלות הרבה יותר גבוהה מבשנות ה-80, ולהתחיל עסק משל עצמו דיגיטלי, ולעבוד מכל מקום. זאת אומרת, העולם עכשיו מלא בשפע, שהוא בקצה שלו כבר שפע גדול, שאחת הבעיות שלו לדעתי זה הקושי הגדול להסתכל רחוק.
מדברים איתי סטודנטים, או כמעט סטודנטים, ויותר מזה, מדברים איתי, באים אל ההורים שלהם, והגענו למצב שלא חשבתי, באמת, לא חשבתי שזה יקרה כל כך מוקדם. אבל השנה היא 2023, וכבר זה נגיד שנתיים-שלוש, אני מקבל אימיילים מהורים שאומרים, אני באמת לא יודע אם לשלוח את הילד לאוניברסיטה. זאת אומרת, אפילו הפרדיגמה המטורפת הזאת כבר התחילה להיסדק, כי הם אומרים, כבר אנחנו, שהילד שלי קורא לי שמרן ובומר, כבר אפילו אני כבר הבנתי שיכול להיות שבסוף הארבע השנים שהוא יסיים שם העולם כבר יהיה אחר. והגענו למקום שמאוד קשה, בטח לדור Y, דור Z, להסתכל רחוק. הם אומרים, אני כבר יודע שזה ישתנה, אז למה שאני עכשיו אשקיע בעומק? ואני מאוד מאוד מאוד מנסה להבין ולפצח ולתהות עם מי שאני יכול, על הנושא הזה של טווח ארוך מול טווח קצר.
אני חושב ש... אתה יודע, אני צוחק, אני ממש על הגבול בין העולמות. אתה יודע, יש לי את התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה, אני צוחק על זה שאם הייתי מתחיל אותו חמש שנים קודם, אני לא יודע אם הייתי מסיים אותו, כי כבר היה לי סמארטפון. אבל התחלתי אותו עוד בשלב הזה שגרתי בתל אביב וכבר היה ווי-פיי ומחשבים, אבל נגיד בבית שלי עוד לא היה ווי-פיי ומחשב בדירה ששכרתי, ולא הייתה טלוויזיה, כי עוד היה אפשר בלי ולא היה לי סמארטפון. אז הייתי יכול לשבת שעות ארוכות בחדר שלי אחרי ה... הייתי חוזר מהצבא, לשבת שעות ארוכות ולעבוד על התואר השני שלי, או בבית קפה למטה, כי גם בבית קפה לא היו אנשים עם לפטופים, כי למי היה לפטופ? אז היה לי קל, אבל בן אדם צעיר היום, אז אני מחבר את זה לנקודה הזו שבו דיברת על סנקה, ובו דיברת על תכנון לטווח ארוך, למרות שאנחנו מבינים שזה ישתנה. ודיברנו על החיים שלך, שבהם יש דברים... להיות פרופסור זה הכי טווח ארוך, כשצריך, אבל בו זמנית זה קרה מתוך כל מיני כאלה טווחים קצרים.
ואם יש לך איזושהי בחשבה בנושא שאתה רוצה להשאיר אותי איתה. אז אני אגיד ככה, תראה, הלימודים האקדמיים ששולמים אותך ההורים אמורים לתת לך כלים, ידע וכלים לעולם. הם לא בהכרח תמיד יקנו לך מקצוע. מקצוע, אתה יכול באמת לקנות אותו באמצעים אחרים, את חלקם, אתה יודע את זה יפה מאוד. אבל אני אתן לך דוגמה, אני חושב שמה שצריך זה ראייה אסטרטגית בעצם. ואני אתן לך דוגמה מהמקצוע, או מהעולם התוכן שאני מתעסק בו. בגלל הנושא הזה של הטווח הארוך, וכמו שאמרתי קודם, חלק גדול מהתוכניות, מתמונת העתיד שאנחנו מציירים למקום, היא ארוכת טווח, ביוטופית. אם היא לא תהיה אוטופית, היא תהיה business as usual, חבל על הזמן. אבל אז אתה שואל, אוקיי, נתקעתי, מה עושה מחר הרשות המקומית, למשל, שיצרת לה איזושהי תמונת עתיד ורודה, יפהפייה?
איך היא מורידה את זה לקרקע? איך היא יכולה להתקדם בכיוון הזה? היא יודעת את התמונה שתהיה בעוד 20-30 שנה, ובטח גם אז אולי תשתנה, כמו שאתה אומר, אבל מה אני עושה מחר בבוקר? אז בראייה אסטרטגית זאת פיתחתי מודל שמבוסס על, שהיו כאלה שקראו לו זה MRI של הרשות המקומית. מודל שמבוסס על תיאוריית משאבי ההון. מה זה משאבי ההון? לכל מקום יש משאבי הון. יש הון אנושי והון כלכלי והון תשתיתי והון חברתי וכולי וכולי. אמרתי, אם אנחנו נדע למדוד את המשאבים הללו במקום, חלקם הם משאבים של האוכלוסייה, כמו הון אנושי, הון חברתי, הון כלכלי, וחלקם הם משאבים של הרשות המקומית, המשאבים האדמיניסטיביים, ההון הפוליטי שלהם, ההון הארגוני שלהם, וחלקם המשאבים של המקום, ההון הפיזי, ההון הסביבתי וכולי. אם אנחנו נדע למדוד את זה, אנחנו נגיד,
נדע לגבות ולומר מה היכולות של המקום הזה בהשוואה למקומות אחרים, וכיצד הוא יכול להוריד את תמונת העתיד לקרקעת המציאות. ופירחנו מודל עם עשרות מדדים, שניתן למצוא עליהם נתונים, למה אני אומר הרשות המקומית? כי זה יחידת החקיקה הגיאוגרפית שעליה יש מסדי נתונים של לשכה המרכזית לסטטיסטיקה אוספת. ברמה יותר נמוכה, ברזולוציה יותר גבוהה, אתה כבר צריך לעשות סקרים. ואז אתה בא ואתה אומר, אוקיי, מדדתי בעצם את משאבי ההון השונים, ומהם אני יכול ללמוד על היכולות של המקום. מה היכולות הבסיסיות שיש לו בהשוואה לבנצ'מרק, שהוא הצללית של המוצר. לקחתי את הרעיון של הצללית ובניתי עליו. ועכשיו אני עושה דבר נוסף. אני אומר, לוקח את החזון, פורט אותו ליעדים קונקרטיים יותר, ועבור כל יעד אני אומר, מה פורט אותו למנועי פיתוח. אני אומר, מה המנוע הפיתוח שיכול להוביל להשגת היעד והשגת המדון? ואז אני אומר,
בתוך המנוע הפיתוח הזה, משחקים כל משאבי ההון, היכולות של המקום, במשקלים שונים, תלוי. לפעמים ההון האנושי חשוב יותר, לפעמים ההון הסביבתי. אני רוצה לפתח, אם היעד שלי הוא לפתח את המקום כמקום תיירותי, אני צריך הון סביבתי ברמה גבוהה, לאו דווקא הון אנושי ברמה גבוהה. האם אני רוצה לפתח שם מרכז הייטק או תעשיות של טכנולוגיה עילית, אני חייב הון אנושי ברמה גבוהה. בואו נראה מה יש לנו. איך אני יכול להשיג את החזון הזה? כי אחרת אני לא אשיג אותו. אז יכול להיות שאין לי יכולות מספיקות ואני צריך לבנות את היכולות האלה, כי אחרת זה לא יושג. אז תתחיל לעבוד על בניית היכולות שחסרות לך. רגע, אז עכשיו חזרנו לאינדיבידואל, נכון? לא, למקום, לרשות המקומית. לא, אבל חזרנו לאינדיבידואל, כי אתה הסברת לי עכשיו לאינדיבידואל. אה, כן, תעשו את זה גם על אינדיבידואל, מה היכולות? ואם חסרות יכולות למה שאתה רוצה להגיע באידיאל שלך, תבנה את אותן יכולות ותראה איפה אתה יכול לבנות אותן בצורה הטובה ביותר.
מה שאנחנו קוראים לו לפעמים, יש יכולות ויש מיומנויות, שני דברים, ו... אבל... יש גם כישורים מולדים, אבל זה נכון. לא, אבל מה יגרום לי, עכשיו אני גם שואל, אם נדבר על האנלוגיה שלך, אני בתור צעיר עכשיו מרגיש כמו פוליטיקאי, כאילו יש לי קדנציה, ועוד ארבע שנים כל מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. מה יגרום לי לחשוב על תכנון לטווח הארוך? זה בדיוק מה שאמרתי בתחילה. כלומר, אם אתה לא תדע לאן אתה רוצה לנווט את עצמך, לא תגיע לשום מקום. הבנתי. שים מטרה. אפילו שהכול ישתנה, שים מטרה אוטופית, כמו בתכנון ההוא. ותנסה באמצעים שיש היום להשיג אותה. יכול להיות שהם ישתנו תוך כדי, אז זה יהיה לימוד תוך כדי תנועה, אבל זה קיים. אם לא תעשה את זה, תתברבר. תקפוץ מפה, כמו שאמרת, עכשיו יש לי את זה, מחר יש לי את זה,
ואני קופץ ממקום למקום, ובסופו של דבר אני מגיע לגיל 45-50, ואופס, מה עשיתי בחיים בעצם? טוב, אפשר תמיד בגיל 45 להתחיל דוקטורט. נכון, אבל צריכה להיות לך מטרה אסטרטגית. אז שים... צחקתי, לא? תכנון אסטרטגי זה דבר חשוב. והוא לא בא מתכנון ערים, אלא הוא בא, אתה יודע, ממינהל עסקים. כן. ב-management זה בעצם פותח. כן. אבל בתכנון ערים גם אימצו את החשיבה האסטרטגית. ואחד מהמודלים, פיתחתי כמה מודלים, אחד מהם סיפרתי לך עכשיו. כן. אבא, היה מדהים. אנחנו בשעה וארבעים. אם שרדתם עד לכאן, אני מבקש שתשלחו לאבא שלי אימייל, אני אשאיר את האימייל שלו, סתם. אתם יכולים לשלוח לי איזושהי הודעה. אם לא השתעממתם. היה לי כיף מאוד, לא אכפת לי, אני לא חושב שהם ישתעממו, והיה מאוד מאוד מעניין. גיליתי עליך גם דברים חדשים. אני אספר שזה, אתה יודע, בגלל שאתה אבא שלי, אז זה כאילו אני בא לרעיון אותך, אבל הרי רוב המרואיינים שלי, אני לא עושה עליהם תחקיר יותר מדי גדול לפני.
הפודקאסט הזה זה פודקאסט שבו השיחה היא מאוד ספונטנית, אני שומר על זה בכוונה כדי שהסקרנות שלי תהיה אמיתית. וגם כאן, את רוב מה שסיפרת לא הכרתי, כי אתה דאגת בתור אבא לא לחפור לנו יותר מדי על המקצוע שלך, אלא לשאול אותנו מה שלומנו, שאני מאוד מאוד מעריך את זה היום, ואני מנסה גם בעצמי לא לחפור יותר מדי לנורה קטנה על מה שאני עושה ולהתעניין בחייה שלה. אבל זה מדהים איך בסוף בן אדם בונה לעצמו קריירה כל כך ענפה ומלאה בדרמות, ובקשיים, ובזה, ומאיפה נתפרנס, ומה נעשה שם, ומה נעשה פה, וקראו לי, ושתו לי, ואכלו לי, ועשיתי, ושיניתי, ובסוף יש, אני בתור הבן שלך לא ידעתי בכלל מה בדיוק קורה, מדי פעם, אני זוכר, קארס, אני זוכר את השם הזה, זוכר שפעם נסעת לכמה שבועות,
או לכמה ימים, אני לא יודע בזיכרון לכמה. אני זוכר שנורא כעסת כשמחקתי לך את ההארד דיסק של המחשב, פעמיים, כי לא היה אז קלאוד, לא היה גיבוי, איזה קלאוד? ורצית להרוג, אז זה הפעם היחידה שבה פחדתי שתגלה אלימות, מעולם לא גילית אלי אלימות, הפעם היחידה שלא גילית, אבל פחדתי שתגלה, הייתה אותה פעם שהרסתי לך את המחשב בפעם שנייה בתוך חודש או משהו כזה, כי הבאתי לך וירוסים למחשב, ולא היה אנטיווירוס. אני זוכר ששלחת אותי לעשות סקרים בחיפה כשחיפשתי איך לעבוד בתור סטודנט, אז בתוך כל מיני דברים, גם עבדתי במשתלה של אח של דני שפר, שסיפרת, בכיתה ז', ושכנעתם אותו לקחת אותי, כי הוא אמר, זה לא עבודה לילד בכיתה ז', לסחוב עציצים בגודל 30 ו-40 ליטר, ואני התעקשתי שאני אצליח, ובאמת תוך חודש הגב שלי היה גמור, אבל גם הגעתי לכיתה ח' מאוד שרירי,
אבל הפסדתי את החופש הגדול, כי הייתי הולך לישון, הייתי כל כך גמור אחרי צהריים שהלכתי לישון עד הבוקר. הכל זכור לי כשביבי זיכרון, ובכל זאת, למרות שלא סיפרת לי את כל הפרטים האלה, ואת רובם באמת גיליתי רק ב-2018, כשפתאום מצאתי את עצמי עם ענבל אחותי היקרה, שהיום יש לה יום הולדת, מזל טוב, ענבל גם, שגם היא לא ידעה את רוב הפרטים, מצאנו את עצמנו בירושלים באיזה אודיטוריום שבו נותנים לך פרס, תכנון, על מפעל חיים שלם שלא ידענו כמעט כלום ממנו. הכירה תכנון. הכירה תכנון, ולא ידענו כמעט כלום ממה שזה, והסתכלנו אחד על השני, מה, את כל זה אבא עשה? אבל זה מדהים שאפילו שלא ידעתי את כל זה, כל כך הרבה דברים כן קיבלתי שם איכשהו. בימים שראיתי אותך כל כך חרוץ,
ונאבק לאיזה מטרה, שהיום אני מבין מה היא באמת הייתה, שזה היה הדבר הזה של תקבל את הקידום בתוך האוניברסיטה, שאמא הייתה במתח, יקבלו אותו, לא יקבלו אותו, ושקיבלת את התקן, או אני לא יודע איך קוראים לזה, אני לא מומחה ב... את החבר סגל או ווטאבר, היא קפצה משמחה, וסוף סוף אבא קיבל, ואנחנו לא הבנו. מה אכפת לי? ואת ההתמדה ואת הנחישות, ואמרתי בתחילת הפרק, שזה פרק 300, אז אני רוצה להגיד לך תודה על ההתמדה והנחישות, שכנראה למדתי אותה, אני לא יודע אם היא בגנים, אבל לפחות מראייה הצידה, קיבלתי אותה ממך, ושתדע לך שכשבאים ואומרים לי, וואו, ליאור, אתה כזה מתמידן, אתה לא מפסיק בפרויקטים שלך, אתה עושה הרבה שנים, אני תמיד אומר להם, זה נחמד שאתם חושבים ככה, אבל אני יודע מי האדם שתמיד עבד ויעבוד יותר קשה ממני גם היום,
וזה אבא שלי. אז תודה, היה כיף. תודה גם לך, היה מאוד כיף. ו... יכול להיות הרבה סיפורים נוספים, אבל אין זמן, אבל התמדה וחריצות זה דבר מאוד מאוד חשוב להצלחה בחיים. יאללה, ניפגש בפעם הבאה, ואולי נביא אותך לבקר בפרק 600. ביי ביי, ביי.


