קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 247·2 ביוני 2022·60 דק׳

אף פעם לא מאוחר מידי  - איזי רוזוב מתארח ב-פופקורן 247

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם איזי רוזוב

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0059:34

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

איזי רוזוב, בן 78, הוא בעלים וחבר מועצת מנהלים בגיבור סברינה, מייסד ומנכ״ל ירחון הרכב אוטו, ובעלים ויו״ר מועצת המנהלים של ראסקאר, יבואנית BMW לישראל. בשנות ה-80 נחשב לאחד מעשירי הארץ, ובפברואר 1990 הכול קרס. דיברנו על שיטת הניהול שלו, על המשבר ועל שינוי הקריירה שעשה בגיל 54 ואחר כך לאימון אישי והרצאות.

בפרק הזה

  • איזי גדל בבית של תעשיינים. לדבריו, אביו לימד אותו ביום הראשון בגיבור סברינה שהעובדים הם הנכס הכי חשוב ושהוא "לא מורם מעם, רק בתפקיד אחר"
  • סגנון הניהול שלו: להקיף את עצמו באנשים טובים ממנו, שיוכלו להגיד לו שהוא טועה. כמנהל הוא אחראי על הכישלונות והצוות אחראי על ההצלחות, וחשוב להודות בטעות ולתקן אותה
  • המשבר ב-BMW בא, לדבריו, מהפסקת ייצור מנוע 1,600 שהיה מדרגת מס, מכניסה כושלת לשוק המוניות ומבעיית אינג'קטורים ודלק בארץ, ואחר כך מהורדות מחיר ופרסום שהגדילו הפסדים
  • כדי להחזיר לספקים מכר את כל רכושו, ואחרי המשבר ניסה כמה דברים עד שבגיל 54 למד ייעוץ SAP. כיום הוא עובד בזה כ-20 אחוז, ובשאר הזמן מעביר הרצאות ואימון
  • לדבריו, כסף הוא נוחות ולא אושר, ולכן לא צריך לחכות למשבר כדי להשתנות. איזי מדגיש שלא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, ושעל מה שלא עושים מצטערים יותר

על הפרק

איך מי שנחשב פעם לאחד מעשירי הארץ הגיע לפת לחם? איך עושים שינוי קריירה בגיל מבוגר? למה צריך לדעת לשחרר? מדוע אושר ונוחות הם לא באמת אותו הדבר? ואיך לא נותנים לכסף לשנות אותך?

הרבה מהסיפורים והאנשים שמגיעים לפופקורן מספרים על שינוי קריירה בגיל צעיר יחסית. ״אבל מה אין דוגמאות לאנשים שהפכו את הקריירה בגיל מאוחר?״ ברור שיש. איזי רוזוב, בן 78, הוא דוגמא והשראה לזה.

הקריירה של איזי עברה תהפוכות גדולות - בשנות ה-80 נחשב לאחד מעשירי הארץ, אבל ב-1990 הגיע לפת לחם. בגיל 54 החל לעסוק במערכות מידע, ואחרי שניצח את הסרטן החל לעסוק באימון אישי ועסקי. בנוסף, הוא בעלים וחבר מועצת מנהלים גיבור סברינה, מייסד ומנכ"ל ירחון הרכב אוטו, ובעלים ויו"ר מועצת מנהלים רס-קאר יבואנית BMW לישראל.

סיפור שלא היה בפופקורן.

רוצים לתת חסות לפופקורן? אם יש לכם משהו שאתם חושבים שמאזיני הפודקאסט ישמחו לשמוע עליו, ואתם יודעים שאני ארגיש בנוח לפרגן לו - כתבו לנו 

ציטוטים מהפרק

אני מאוד מאמין במצב שבו אני כמנהל אחראי על כל הכישלונות והצוות אחראי על כל ההצלחות.

איזי רוזוב ·

הוא אמר לי, אתה לא מורם מעם, אתה רק בתפקיד אחר.

איזי רוזוב ·

אין גבול, אין גיל, בכל גיל, ואף פעם לא מאוחר מדי, ואף פעם לא מוקדם מדי.

איזי רוזוב ·

שאלות ותשובות מהפרק

איך איזי רוזוב עבר מעשיר הארץ למשבר קשה?
איזי רוזוב מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שבשנות ה-80 היה יבואן BMW לישראל ונחשב לעשיר. לדבריו, המשבר התחיל כש-BMW הפסיקה לייצר מנוע 1,600, שהיה מדרגת מס, ואחר כך מעבר לאינג'קטורים גרם בעיות עם הדלק בארץ. החברה נתקעה עם מלאי, הורידה מחירים ופרסמה בכבדות, ההפסדים גדלו, והחברה קרסה בפברואר 1990.
למה איזי מכר את כל רכושו אחרי הקריסה?
לפי איזי רוזוב, לבנקים הייתה ערבות אישית, אבל לא עלה על דעתו להמשיך לגור בדירתו ולנהוג ב-BMW בזמן שספקים שחייב להם אלפי שקלים יפסידו את כספם. לכן מכר את הדירה, מפעל הטקסטיל, תוכניות חיסכון ופנסיה. הוא מתאר שהגיע למצב שאחותו פתחה לו חשבון במכולת שכונתית.
מהי שיטת הניהול של איזי רוזוב?
איזי רוזוב אומר שהוא מקיף את עצמו באנשים טובים ממנו ומעדיף שיגידו לו בגלוי כשהוא טועה. כשהוא מאשר החלטה גם בניגוד לתחושת בטן, האחריות עליו. לדבריו, כמנהל הוא אחראי על הכישלונות והצוות על ההצלחות, והדבר החשוב בטעות הוא להודות בה ולתקן אותה.
איך איזי רוזוב שינה קריירה בגיל 54?
איזי רוזוב מספר שאחרי המשבר ניסה כמה דברים, כולל עבודה בלילות במכירת יחידות נופש, ואחר כך הרגיש שצריך כיוון אחר. בגיל 54 למד ייעוץ SAP והפך ליועץ ומיישם מערכת. היום הוא עובד בזה כ-20 אחוז, ו-80 אחוז מהזמן מעביר הרצאות ואימון אישי, עסקי ומנהלים.
מה איזי רוזוב אומר על כסף ואושר?
איזי רוזוב אומר שכשאתה עשיר זה נוח, אבל זו נוחות שנקנית בכסף ולא אושר. לדבריו, כסף לא הופך אדם לחכם יותר, אלא רק למי שמקשיבים לו יותר. הוא מציין שגם מהמשבר למד פרופורציות, ומתאר ריקוד עם הנכדה כאושר.
מה העצה של איזי רוזוב למי שרוצה לשנות קריירה?
איזי רוזוב אומר שחבל לחכות למשבר, כי רוב הזמן אנחנו בעבודה וחוסר שמחה בה הולך איתנו הביתה. לדבריו, אין גיל מתאים ולעולם לא מאוחר או מוקדם מדי, ומה שהכי מצטערים עליו הוא מה שלא עשינו. הוא מוסיף שאם קשה למצוא כוחות, אפשר לעבוד עם מאמן שעוזר למצוא את הכוחות הפנימיים.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
רון ירונוביץ' · דני פרומצ'נקו · טדי קולק · אריק שרון · חיים בר לב · אייבי נתן
חברות וארגונים
גיבור סברינה · אוטו · ראסקאר · BMW · SAP · דיינרס קלאב
ספרים, פודקאסטים וסרטים
טורבו
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי ברוכים הבאים לעוד פרק בפופקורן וגם היום אנחנו עם סיפור מדהים. האמת היא שאמרתי גם היום אבל אנחנו רואים סיפור שכנראה עוד לא היה כמוהו אצלנו וזה בגלל שיש פה בחור מאוד מאוד מעניין ששמו איזי רוזוב וכמו שתבינו עוד מעט לא רק שהוא המציא לעצמו את הקריירה מספר פעמים הוא גם עשה את זה כמה פעמים בגיל בכלל בכלל בכלל לא צעיר. והרבה פעמים ניגשים אליי אחרי הרצאות או מדברים איתי באימייל אנשים ואומרים אוקיי זה לא חוכמה לשנות קריירה בגיל 20-30 אבל מה אני עושה אחרי כן. ואני חושב שאפשר לקבל גם הצעירים בינינו יכולים לקבל המון המון המון השראה מהאיש הזה והדברים שעברו עליו ואנחנו נשמח לשמוע את הסיפור שלך איזי. אז אני אספר בכמה מילים הוא היום בעלים וחבר מועצת מנהלים חבר בורד בגיבור סברינה מייסד ומנכ״ל ירחון הרכב אוטו שאתם בטח מכירים

בעלים ויו״ר מועצת מנהלים של ראסקאר יבואנית BMW לישראל. בשנות ה-80 הוא נחשב איזי נחשב לאחד מעשירי הארץ אחד העיתונים קראו לו ילד הפלא של הכלכלה הישראלית אבל בפברואר 1990 הכל התרסק והוא הגיע לפת לחם. הוא לא הסכים לוותר ואנחנו נשמע על מה הוא עשה מאז. לאט לאט הוא השתקם הוא הפך להיות אחד מיועצי מערכות המידע של סאפ הבכירים בארץ. אחרי כן הביס את הסרטן והתחיל לעסוק גם באימון אישי ועסקי והרצאות בנוסף לכל הדברים שסיפרתי שהוא עושה. הוא אוהב לשיר הוא אוהב לרקוד הוא רוקד עם הנכדה שלו ואיזי בן כמה אתה היום רק תגיד לנו. 78. 78. אוקיי. אז זה איזי ואנחנו נשמע את הסיפור המאוד מאוד מעורר השראה שלו.

אחרי המוזיקה נתחיל בעוד שנייה. בשנות ה-80 היו מרוצי מכוניות בארץ על מסלול עפר באשקלון והמקום היה כך שהייתה דיונה טבעית ששימשה כתביונה ולפי אומדן המשטרה היו 50,000 איש. עכשיו תראו לכם מצב כזה אוגוסט חומי מאשקלון, כן? אני יושב באוטו, הדלת פתוחה ויישנת 30 שניות לזינוק ואני מושיט את היד לסגור את הדלת והיד

פתאום התחושה היא שהיד הולכת בסלואו מושן לאט לאט והדלת נמצאת חצי שעה, חצי קילומטר ממני. ואני מפחד שאני לא אספיק לסגור את הדלת לפני שהדגל הירוק ירד אבל כמובן זה רק ההשפעה שלה דרד מביא. הדגל הירוק יורד גז עד הסוף, זינוק, ופתאום אני מבין שקורה לי משהו הרבה יותר גרוע מאשר לא לסגור את הדלת. התחלתי ברוורס. במסלול מפוצים. כן? לעיני 50,000 איש. וואי וואי וואי וואי. מה? במי נתקעת? אה? במי הצלחת להיתקע אז. אז זה מה שאני עד היום טוען, שהנהג הכי טוב בעולם היה זה שמאחוריי שלא הולך להזמין. יפה מאוד.

עזי, תספר לנו רגע איך התחילה הקריירה הזאת. זאת אומרת, איך הגעת למצב שקוראים לך בשנות ה-80 אחד מעשירי הארץ? אוקיי, אז תראה, אני נולדתי למשפחה של תעשיינים מדור המייסדים, דור הנפילים של התעשייה הישראלית. אבא היה יזם סדרתי, שהיה מעורב בהמון המון מיזמים, בין השאר כיתן, בין השאר חגור ועוד ועוד ועוד. והעסק הגדול והמפורסם ביותר שלנו היה גיבור סברינה, שעסק בגרבוני נשים ותחתוני נשים, העסיק 3,000 עובדים ב-15 מפעלים ברחבי הארץ, וב-1970 היה היצואן הכי גדול בישראל.

אחרי הלימודים אני התחלתי לעבוד שם בגיבור סברינה, או יותר נכון בגיבור, זה היה בזמנו שני מפעלים שונים, שתי חברות שונות, ואחר כך התמצבו, ועשיתי תפקידים שונים, כולל ניהול מחלקה בקריית שמונה, כולל הקמה וניהול מפעל בהונג קונג. ואז בשלב מסוים עזבתי את הפעילות השוטפת בעסקי המשפחה, נשארתי רק חבר מועצת מנהלים, והתחלתי להקים עסקים משלי, בתחילה גם בענף הטקסטיל, מפעל לייצור חוטים ניילו מפוליאסטר כחומר גלם לתעשיית הטקסטיל, ולאחר מכן הקמתי ביחד משותפים את רחוב הרחב אוטו,

והייתי גם יבואן BMW, וכאמור נהג מרוצים, וכל הפעילות הזאת שלי בתחום הרכב, כי הייתי חולה הגה מילדות, וגם היום אני עדיין חולה הגה. ו... תגיד, איזי, היה לחץ בתור בן של מייסדים ומהאנשים שהקימו את התעשיות הראשונות בארץ, היה לך לחץ פסיכולוגי לבוא ולהוכיח שגם אתה יכול לעשות דברים משל עצמך ולא רק לנהל את העסקים של אבא? לא הייתי מגדיר את זה ככה, אבל מה שכן, במקומות שבהם באתי בתפקידים יותר בכירים, התקבלתי בהרבה ספקנות, כי אמרו כן, הוא הגיע לתפקיד לא בגלל כישורים אלא בגלל הקשרים, והייתי צריך להוכיח את עצמי.

והוכחתי את עצמי. וכשהוכחתי את עצמי, אז באמת היחס אליי והתמיכה והפרגון והכול היה יוצא מהכלל. אבל בשלב הראשון הייתה חשדנות. אז תספר קצת למשל על ירחון אוטו. זו תקופה שלא היו יותר מדי מגזינים בארץ, אנחנו לא מדינה עם מספיק קהל כדי שתהיה פה תרבות של מגזינים. וגם אם היינו, זו מדינה הייתה יחסית חדשה, אז אני מניח שזה בשנות ה-90 או ה-80, שאתה מקים פתאום ירחון, ירחון זה עיתון שיוצא פעם בחודש, נכון? למה דווקא העיתון, למה דווקא, זאת אומרת, למה דווקא אוטו כבר הבנו, שאתה חולה הגה, אבל למה דווקא עיתון, והאם זה היה משהו שהוא בכלל עסק רווחי או שיותר לאהבה?

לא, לא, הוא היה עסק רווחי. בהתחלה, כמובן, כמו כל עסק, אתה יודע, לוקח זמן להתפתח וכדומה, אבל לפני מספר חודשים אוטו נמכר, אני כבר לא הייתי חלק ממנו, לפני מספר חודשים אוטו נמכר, זה פורסם בעיתונות, במשהו קרוב ל-30 מיליון שקל, אז כנראה שכן, זה היה סקריפטי. האמת שאני הגעתי לזה די במקרה, אני הכרתי את רון ירונוביץ', זיכרונו לברכה, שהוא היה חלוץ עיתונות הרכב בישראל, והוא הקים והיה עורך ירחון לפני אוטו, היה ירחון בשם טורבו, הוא גם ארגן את המרוצים הראשונים שהיו בישראל, הוא בכלל הביא תרבות מוטורית,

גם ספורט מוטורי וגם בכלל חשיבה מוטורית בישראל, ואני הכרתי אותו במקרה, התדאגנו מאוד, וכשהוא רצה להקים עיתון הוא בא אליי והציע לי להצטרף, ואז צירפנו לצוות את דני פרומצ'נקו, שהיה אז מהבעלים של אליט, ושלושתנו רון ירונוביץ', דני פרומצ'נקו ואני הקמנו את העיתון בשנה הראשונה, אני הייתי מנהל העיתון, אחרי איזושהי תקופה התחלתי לכתוב, היה לי טור קבוע בעיתון, השתתפתי באופן קבוע בנסיעות מבחן בארץ ובעולם, זו הייתה תקופה מדהימה, פשוט מדהימה, מרתקת, אדרנלין, אתה נוסע בכל המכוניות שאתה חולם עליהן, כיף, כיף לגבי. אפילו נפצעתי ככה בשיניים. בעסקים אחרים,

אני מבין שפה אתה חולה הגה, אבל סיפרת כבר על עוד, עוד מעט נגיע למשבר, אבל עוד לפני זה, סיפרת על עסקים אחרים שהיית בהם מעורב בבעלים, חבר מועצת מנהלי וכולי. גם בהם אהבת להיות מעורב בפרטים הקטנים, או שאיזה סוג מנהל או בעלים אתה? אתה אוהב את הפרטים הקטנים, או שאתה חושב שצריך להיות עסוקים בתמונה הגדולה? לא, א', אני מסתכל תמיד על התמונה הגדולה. כשהשתלטתי על אותו מפעל טקסטיל שסיפרתי לפני רגע, זה היה מפעל קטן שעמד לפשוט את הרדל. לי יש עיקרון בחיים שאני אוהב להקיף את עצמי באנשים יותר טובים ממני. אני אומר שאני שרשרת חזקה, אבל אני אוהב להיות השרשרת הכי חלשה, סליחה, אני חוליה חזקה, אני אוהב להיות החוליה הכי חלשה בשרשרת,

כי אז השרשרת בלתי שבירה. ובייחוד בפרטים הקטנים, היום-יומיים, זה לא מעניין אותי מספיק, ואני לא מספיק טוב בזה, ואני מעדיף שאנשים שיותר טובים ממני יעסקו בזה. תחום שאני מצוין בו זה יחסי אנוש, אולי נדבר על זה אחר כך, אבל בתפעול השוטף לא כל כך. ולכן אני בכל מקום שהייתי תמיד מיניתי אנשים בכירים, מנכ״לים, סמנכ״לים וכו', שבחרתי אנשים שבישיבה שישבנו יכלו להגיד לי את דעתם בלי לפחד, להגיד לי שאני טועה, לריב איתי, לצעוק עליי, להתווכח איתי. היה לי עיקרון שאם אני עושה החלטה אחרי ששמעתי את כולם, ואם אני עושה החלטה גם בניגוד לדעתם,

אז הם צריכים להתייחס לזה כאילו שזו המלצה שלהם, כאילו שזה בא מהם. זה היה בעצם הדרישה היחידה שלי. ואני רק אספר סיפור קטן, כשהקמתי את המאור, רכשתי את המפעל הזה שעמד לפשוט את הרגל, ובתחילה המנכ״ל רצה להעלות שכר לאיש ניקיון ממה שהיה אז 13 לירות, אני יודע, ליום, לעוד 10% או משהו כזה, הוא בא אליי לבקש אישור. אוקיי? אחר כך, אחרי איזושהי תקופה, ואנחנו בהתחלה קנינו מכונות משומשות כל הזמן וכולי, ואז אחרי איזו תקופה קנינו מכונה ב-50,000 דולר. מאוד מאוד פחדנו, מאוד מאוד התלבטנו,

אבל עשינו את ההחלטה, קנינו. ואז כמה שנים אחרי זה קניתי מכונה, כשהיו שתי מכונות בשוק, אחת עלתה חצי מיליון דולר והשנייה עלתה 450,000 דולר. כן. והחלטתי שאנחנו הולכים על הפרויקט הזה, והמנכ״ל אמר לי, אוקיי, איזה מתוך השתיים קונים? זה הרבה כסף, 50,000 דולר הפרש. רק לפני כמה שנים לא ישנתי שבועות על הפחד של להוציא 50,000 דולר. ואני אמרתי לו, אתה המנכ״ל, אתה תחליט, אני לא מוכן להחליט על זה, זו החלטה שלך. אני החלטתי עקרונית שהולכים על הכיוון. אז זה סגנון הניהול שלי. אני ממנה אנשים, אני נותן להם לעבוד. אם הם מתחילים, צריך לפתח אותם, אני איתם, אני מפתח אותם, אבל הכוונה היא

שהעסק ייתפל כשאני איננו. זה מה ש... לידך, ואני מדבר עוד פעם על שנות ה-70-80, היו הרבה בוסים שלא התנהגו ככה. זאת אומרת, הם התנהגו כאילו שהם יודעים הכל, אז האם היו עוד הרבה כמוך, או שאתה היית חריג בשטח מהבחינה הזאת של מה שאני... אני הייתי ככה, כי א', זה אופי שלי, ב', ככה גדלתי אצל אבא שלי, לסמוך על אנשים. אחי גם ככה. לא, הרבה אנשים באמת מחזיקים, אבל לא רק אז, גם היום, מחזיקים את הכול מאוד מאוד קרוב, וכל דבר צריכים להיות מעורבים. אני חושב שזה לא נכון גם מבחינת, אין לנו ידע בכל דבר. גם כשאנחנו אנשים נורא חכמים ונורא יודעים והכול,

אנחנו לא יודעים את הכול. זה דבר אחד. דבר שני, אין לנו זמן להיכנס. לכל דבר. אנחנו חייבים את האנשים שידעו לעשות את זה. עכשיו, אם אני כבר צריך שיעבוד איתי בן אדם, למה שיעבוד איתי בן אדם שאני כל הזמן אצטרך להגריך אותו ולמשוך אותו ולתקן אותו וכו'? למה שלא יעבוד איתי בן אדם שהוא יהיה יותר טוב ממני, שהוא ידע יותר ממני, שהוא ימשוך אותי, שהוא ילמד אותי? למה לא ליהנות מזה? אני משלם באותו דבר. אז עכשיו איזי אפשר לעשות איתך רגע סימולציה, נגיד שאני הייתי אז, היית נותן לי להיות סמנכל אצלך. כן. ואני אומר לך משהו שאני רוצה לעשות מאוד, ואתה מרגיש בבטן שזו טעות, אבל אני יותר מבין ממך, ואתה אומר יאללה, אני הולך איתו. ואז מסתבר אחרי חצי שנה שצדקת ואני טעיתי.

זאת אומרת, התחושה שלי שלך הייתה נכונה, ואני סתם הייתי עקשן, או לא יודע. איך אתה עכשיו היית בא, זאת אומרת, היית עושה עם זה משהו בכלל? היית נותן לי לשקוע במיץ של עצמי? היית מדבר איתי על זה? אני אגיד לך שני דברים. א', תמיד תמיד אני אמרתי את זה, ואני ממשיך להגיד את זה, כל צוות שאני מנהל, אני אומר להם שאני מוכן להתערב שאני עושה יותר טעויות מהם. הדבר החשוב כשעושים טעות זה להודות בטעות ולראות איך מתקנים את הטעות. כי ברגע שאנחנו מחביאים את הטעות, כן? כן. אז אנחנו בבעיה, אנחנו לא נדע לתקן. אז זה דבר סופר חשוב. אני לא מפחד מטעויות, אני בחיים לא אגיד לבן אדם משהו רע על זה שהוא עשה טעות.

להפך, אני אתן דוגמה. אני אתן תמיכה. הדבר השני הוא שברגע שאני אישרתי לך כסמנכ״ל, בניגוד לתחושת בטן שלי או הידע או הניסיון, ברגע שאני אישרתי לך לעשות את זה, האחריות היא כבר לא עליך, היא כבר עליי. אני, הזמן שלי, כן, להגיד לך, לא היה לפני, לא אחרי. ואני מאוד מאמין במצב שבו אני כמנהל אחראי על כל הכישלונות והצוות אחראי על כל ההצלחות. אין כזה דבר שאני מצליח ולא הצוות, כן? או הצוות נכשל ולא אני. אין כזה דבר. אני הוא זה שיכול להיכשל, הצוות הוא זה שיכול להצליח. אין דרך אחרת. זה נשמע כמו, זאת אומרת שאתה ב... כאילו שניצחת את האגו שלך,

שאתה מבין, לא נותן לאגו לשלוט. אין לי, אין לי אגו. אבל זה היה ככה מגיל צעיר. תראה, כשאני התחלתי לעבוד, כן? אז ביום הראשון שנכנסתי, שאבא הכניס אותי לגיבור סברינה, אבא אמר לי, איזי, העובדים הם הנכס הכי חשוב בעסק, וכשאתה בא לעבודה, תעבור דרך אולמות היצור, אל תיכנס ישר למשרד, תדבר איתם, תתבדח, תכיר אותם וכולי. ואז הוא אמר לי משפט שהפיל אותי, ממש, ואני לוקח אותו איתי עד עכשיו, הוא אמר לי, אתה לא מורם מעם, אתה רק בתפקיד אחר. ואני נהגתי ככה, לבוא מהחניה למשרד שלי, היה לוקח לי משהו כמו שלושת רבעי שעה, עד שעה, הייתי עובר עם ה... בין העובדים, הייתי מדבר איתם, הייתי מתבדח איתם, יש לי חוש הומור

לפעמים יותר מדי, אני חושב שזה אולי הדבר שהכי מאפיין אותי, החוש הומור שלי, והייתי מתבדח איתם וצוחק איתם, ויודע ומכיר, מכיר אותם ויודע מה קורה להם בבית, מתי יש שמחות, מתי יש מחלות או עצב או משהו, מכיר את השמות של מתי הם עובדים, מכיר את השמות לא רק שלהם, אלא של הילדים שלהם וכו', ואתה יודע מה, אני יום אחד בא למפעל, ואני ככה מסתובב בזה, ואני רואה בחורה, ומה נשמע, מה טק-טק-טק, יש לי ילד חולה בבית, ילד בן שש, אני אומר לה, אז מה את עושה בעבודה? זאת אומרת, אני לא יכולה להרשות לעצמי לפספס יום עבודה. לקחתי את הכרטיס שלה, רשמתי לה יום עבודה מלא ושלחתי אותה הביתה. כן.

זה, אתה יודע, זה דברים שהיום כאילו מדברים על זה שזה חייבים להתנהג ככה לעובדים וכולי, אבל זה נחמד לדעת שתמיד היו כאלה אנשים, רק שזה היה אולי יותר נדיר, אבל זה תמיד היה שם איפשהו. עכשיו, תגיד, רגע, אם כבר מדברים על נשמה, אז מתישהו עזבת את גיבור סברינה, נכון? ועברת לעסקים שלך, שאני מבין שזה כנראה ה-BMW. לא, אני עזבתי למפעל טקסטיל הזה, למפעל אוכל טקסטיל. אה, אוקיי. ומשם התחלתי לעשות גם את ההון הפרטי האישי שלי. כן. אוקיי. ומתי הגעת ל-BMW? ל-BMW הגעתי 15 שנה אחר כך. אוקיי. ב-BMW הגעתי באמצע שנות ה-80. כן. אוקיי, אז שם בעצם, שם אתה כבר מאוד מאוד

מצליח כלכלית ועסקית, ואיך נראית אגב ההצלחה הזאת בשנות ה-80? תספר לצעירים של השבט מה זה אומר. זה אומר שאתה טס הרבה לארצות. קודם כל אני רוצה להגיד, וזה נורא נורא נורא חשוב להדגיש את זה, שכשאתה עשיר וכולי זה נוח, לא יותר מזה. זה נוח, זה נוחות שנקנית בכסף. כן. אני אמרתי לא מזמן למישהו, דיברנו ואמרתי בדיוק. להיות עשיר זה נוח, דירקוד עם הנכדה שלי זה אושר. כן. אז, ואני גם מספר, בהרצאות שלי אני גם אומר, כששואלים אותי גם אחרי הקריסה והכול, אז אני אומר, חבר'ה, הכל פרופורציות. הייתי טס במחלקה ראשונה פעם, היום אני טס במחלקת תיירים,

מסתבר שמחלקה ראשונה ומחלקת תיירים מגיעים באותו זמן לאותו שדה תעופה. אז קצת פחות נוח. אז זה דבר ראשון. זה נוחות. אבל, זה נוחות שכנראה, תשים מחלקה ראשונה, זה כיף. מגיעים למלון בניו יורק, השוער פותח לך את הדלת של הלימודינה ואומר לך, Welcome back Mr. Roto. אתה מכיר את כל הצמרת הפוליטית, העסקית, הספורטיבית, הכול, של כולם. אתה מסתובב, אתה בן בית, אתה יודע, עם טדי קולק ועם שרים למיניהם, בעיקר שרי המסחר, אריק שרון, חיים בר לב וכולי. חבר טוב היה אייבי נתן, טייס השלום, מי שזוכר אותו. כן. וכל השלום, הוא הקים אז את רדיו כל השלום. אתה גר בדירה באזור הכי יוקרתי של תל אביב,

דירה שנכון להיום השווי שלה הוא 30 מיליון שקל. כן. אז תגיד. חובשות גולף. כן. תראה, אני לא נמצא שם, אני גם לא יודע אם אני אי פעם אהיה, וכנראה שרוב המאזינים של הפודקאסט גם לא שם. אולי אני מאחל למי שבאמת רוצה, אני לא יודע, אני מסכים איתך שהאושר והנוחות זה לא אותו דבר, אבל מה שמספרים לנו ואנחנו רואים בסרטים הרבה פעמים, או בהיסטוריה, זה שאנשים שנמצאים בכזה מצב לאורך שנים, לאט לאט משתנה להם האופי. ואני רוצה להבין איך זה שלך הוא לא השתנה. זאת אומרת, אתה נשמע לי אותו אחד שכנראה היה גם אז, או שלא יודע, אולי תספר לי שאתה דווקא לא נתנה איתך. בדיוק, מה שאמרתי לך, מה שאבא לימד אותי. אני אף פעם לא חשבתי שהעובדה שיש לי כסף

עושה אותי יותר עשיר, יותר חכם, או משהו שונה, תמיד חשבתי שכשאני משלם על איזשהו שירות, וזה אני חושב גם עכשיו, אני מצפה לקבל תמורה, כן? ואם אני יושב במסעדה ואני מקבל שירות ממש נעים בתור בזה, אני נותן טיפ גדול ואני קורא למנהל המשמרת ואני משבח את המלצר או המלצרית, ואם אני מקבל שירות רע, אני קם בלי לתת טיפ. זאת אומרת, זה לא חשוב בכלל, אם יש לי כסף או אין לי כסף, כן? כן. זה התנהגות, ואף פעם, אבל זה שיש לך כסף לא עושה אותך אדם יותר חכם, זה רק עושה אותך אדם שמקשיבים לו יותר. תגיד, באיזה גיל לדעתך, אתה היום כבר סבא, אז כבר יש עוד כמה דורות,

גם לפני וגם אחרי שאתה הכרת טוב, באיזה גיל מקבלים את הערכים האלה שאתה מדבר עליהם? עד כדי כך שהם נשארים איתך עד גיל 70 פלוס. תראה, אני לא יודע להגיד לך את זה. אני גדלתי בבית כזה. אני גדלתי בבית שאצל אבא תמיד המילה הייתה הדבר הכי חשוב שיש. כשאבא נתן מילה הוא לא היה צריך לחתום חוזה, הוא לא היה צריך שום דבר. זו הייתה מילה, זה היה סוף חיסוק. אני מגיל 13 עד הצבא הייתי בפנימייה באנגליה. אנחנו מדברים על 1957, זה לא טרום עידן התקשורת, אלא זה טרום טרום עידן התקשורת. כן. מקבל טלפון בתל אביב היה תור של שבע שנים וכדומה. וואו. אנחנו היו שם, זה היה בית ספר יהודי,

היו כמה וכמה ישראלים והפכנו להיות בעצם משפחה, בעצם חברים. אנחנו עד היום פעם בשבוע נפגשים בפרלמנט בימי שישי. וואו, איזה יופי. תבין, זה משהו מדהים. ועם הבית מתכתבים מכתבים וגלויות? כן, עם מכתבים, כן. כן. תגיד למה. למה בעצם שלחו אותך לפנימייה בגיל 13? כשהייתי פרחח ואף גמרתי כיתה ח', לא היה זאת חטיבת ביניים, גמרתי כיתה ח', אם אתה יודע, עם 13 מקצועות, אז מקצוע אחד קיבלתי מספיק בקושי וכל השאר קיבלתי לא מספיק, ואף תיכון בארץ לא היה מוכן לקבל אותי. וואו. אז ההורים אמרו, תלמיד הוא כבר לא יהיה, אבל לפחות שלמד שפה ונימוסים. אז למדתי שפה ונימוסים, אבל הפתעתי אותם ואותי והפכתי להיות תרגיל מספיק.

כן. אבל תגיד, איך זה בקישורת 16 להגיע לפנימייה בארץ זרה עם שפה זרה? זה נשמע לי לא קל. לי, אני רק יכול לספר, אבא שלי... נורא, נורא ואיום. אבא שלי באיזה, אני לא יודע מתי בדיוק, אבל איפשהו גם בערך באותו גיל שלחו אותו לקיבוץ לשנה. ורק להיות בקיבוץ לשנה זה היה לא כל כך פשוט בחבר'ה שהוא לא מכיר. אז פנימייה באנגליה זה נראה לי בכלל... זה היה, תראה, אני שלושה חודשים בכיתי. אני אומר שאם היו אוספים את הדמעות שלי, אפשר היה לפתור בעיות מים של ישראל לעולמי עד בלי מפעלי הקפלה. אני ממש שלושה חודשים בכיתי והתגעגעתי. זה היה נורא, נורא, נורא, נורא. זה היה ממש משבר מבחינה רגשית. זה היה משבר הרבה יותר קשה מאשר הקריסה הכלכלית.

אבל אחרי שהתרגלתי, ועשיתי, והתחברנו, והנהיינו חברים ודברים, והתחלתי, גם בינתיים למדתי את השפה, הגעתי לשם, לא ידעתי מילה אנגלית, ובינתיים למדתי את השפה והכול, כשאני מסתכל על זה, אבל גם אז כבר, זו הייתה התקופה הכי יפה בכם. ממש איזו תקופה זה היה. עכשיו, אז זה מתחיל שם, אתה מבין? ואתה כבר שם מתחיל להיות אחד מת, כן? לא יותר טוב, לא זה, אתה רחוק, אתה עומד בעצם בזכות עצמך, ואתה צריך להחליט איך אתה מתייחס לכל מי שמשריבך. כן. אז זהו, זה היה נוצר. אוקיי, אז עכשיו נחזור רגע לשנות ה-80,

וסיפרנו שאוקיי, אתה נוסע במחלקה ראשונה ומגיע לניו יורק וחי בדירה שהיום היא כמו 30 מיליון, ואתה עדיין יודע שזה נוחות, אבל זה לא מה שעושה אותך מאושר, ואז אתה מתחיל להיות היבואן של BMW? כן. היבואן הבלעדי? כן, כן. יבואן תמיד ובלעדי. זאת אומרת אתה אמה. בישראל צריכים להביא מכוניות גם? סליחה? נסעת לגרמניה ושכנעת אותם להביא מכוניות לישראל? לא, לא, לא. הייתה כבר, היה יבואן, אני קניתי אותו. אוקיי. אז מה קרה שם שבסוף הפך להיות משבר קשה? תראה, נתחיל ככה. קודם כל, בתקופה ההיא, ענף הרכב התנהל כמו מסחר סוסים.

זה היה ממש לא יאומן. בלי שירות לקוחות, בלי שום דבר. ואני החלטתי שרכב כמו BMW צריך להיות רכב יוקרתי כמו בכל העולם, ועשיתי המון מהפכות. אחת מהמהפכות, למשל, שעשיתי, הייתה להביא מימון של יותר משנה. באותה תקופה לא יכולת לקבל הלוואה לרכב של יותר משנה. אני רציתי שזה יהיה כמו בארצות הברית, חמש שנים. אני דאגתי לכך. עשיתי דיל עם דיינרס קלאפ ומכרתי מכוניות דרך דיינרס קלאפ, והכנסתי אושראי לחמש שנים. דבר שני שעשיתי למשל, טריידינג. אני היום הראשון שהביא טריידינג והכניס אותו לתוך עולם הצוגה. אה, מה שהיום זה סטארט-אפ? כן, כן. בתקופה הזאת עוד לא היה ליסינג בכלל. ליסינג התחיל בשלהי התקופה שלי,

ואני גם שם הייתי מאוד מעורב. אמ... עשיתי המון השקעות, גם באולם תסוגה, גם במוסך וכו', ומחירי המכוניות היו אז בפיקוח. היה מותר לנו להרוויח 14% ממחיר האוטו לפני מס, שזה אומר משהו כמו 5% ממחיר האוטו. והמכונית הפופולרית ביותר אז הייתה סובארו, הם מכרו 20-25 אלף מכוניות בשנה, והעסק העיקרי שלהם היה החלפים. ב.M.V. כשאני רכשתי אותם מכרו 700 מכוניות בשנה, וסך הכל היו בארץ 10,000 מכוניות, והאחריות הייתה רק לשנה. ככה, ככה שאחרי שנה אף אחד לא נכנס יותר למוסך המרכזי, כולם הלכו למוסכים זולים,

שהחלפים לא היה עסק מאוד טוב, אבל זה לא היה משהו שיכול להחזיק אותך. ואז ב.M.V. בעצם עשו שני דברים. אחד, הם הודיעו לנו שהם מפסיקים לייצר מנוע 1,600, והמיסוי היה מבוסס מנוע, נפח מנוע, ו-1,600 הייתה מדרגת מס. אז היינו צריכים לחשוב, אוקיי, מה אנחנו עושים? ואז אמרתי לעצמי, רגע, אם מ.M.V. יכול למכור מוניות, גם ב.M.V. יכול למכור מוניות. נכנסנו לשוק המוניות, נפלנו על הראש. זה היה מצב נוראי. זה היה דבר אחד. אבל יותר גרוע מזה, ב.M.V. החליפו טכנולוגיה. הם עברו ב-100% לכל המכוניות שלהם, מקרבורטורים לאינג'קטורים, למי שמבין בזה. כשהדלק בארץ היה מיוחלך,

סתם את האינג'קטורים, מכוניות נעצרו באמצע נסיעה, באמצע פיץ'. וואו. ומה שקרה הוא שלא רק המוסך שלי, אלא גם כל המוסכים המורשים, התמלאו במכוניות שבאו כל הזמן לנקות, לנקות אינג'קטורים. נכנסו, ניקו, יצאו, עשו סיבוב וחזרו. וב.M.V לא הסכים לקחת אחריות. הם אמרו, זה לא המכונית, זה הדלק שלכם. המכונית שלנו נוסעת יופי בכל העולם. כן. אז זה הביא אותנו למשבר, והיינו תקועים ממאות מכוניות במלאי, שהזמנו, כי היבואן מביא את המכוניות, אמרנו, מוכר אותן מתוך המלאי שלו. ואז כדי למכור את המכוניות אנחנו הורדנו מחירים בצורה דרסטית, ולא היה בשר להוריד. אתם מכירים? אם הרווחנו 5% על האוטו אז אם הורדת המחיר ב-25% אז הסתכלתי 20%. זה דבר אחד.

ודבר שני, התחלנו לפרסם כמו מטורפים. אז אתה... כדי לנסות לצאת מהברוך? לא שמעתי, סליחה. כדי לנסות לצאת מהברוך? זאת אומרת, התחלתם לפרסם. כן, כן, כן, כן. כדי למכור, כדי לדחוף את המכוניות. אבל זה בעצם משהו שקורה הרבה פעמים, זה, זה, זה, שנייה, אני, זה משהו שקורה הרבה פעמים בעסקים שהם, הם עכשיו בצרה, אתה רוצה למכור יותר, אבל בעצם המוצר שאתה מוכר הוא בעייתי, אז אתה ממשיך להגדיל את הבעיה, לא? תראה, אבל זה היה מלאי שהיה לי, לא היה לי מה לעשות איתו. כן, אוקיי. אתה לא יכול לזרוק אותו, לשרוף אותו, או להשמיד אותו, אתה צריך להיפגר ממנו. חלמת. עכשיו אתה מוריד מחירים, אתה מפסיד, אתה מתחיל לפרסם כמו מטורף, אתה מגזיל את ההוצאות, אתה מפסיד. כן. ואז אנחנו נכנסנו להפסדי ענק, ולא,

תראה, בדיעבד אני אומר שניהול המשבר שלנו היה לא טוב. אני לא נכנס למה אפשר היה לעשות אחרת, כי זה לא מעניין. כן. אבל זה מה שעשיתי, וזה מה שגרם למשבר, והחברה קרסה. וגם מתוקף חלקי של ערבויות, אבל גם מתוקף יושרה שלי, שאמרתי, אני לא יכול להשאיר לעצמי כספים ולהיות חייב בזמן שאני חייב. מכרתי את כל רכושי, כולל המפעל טקסטיל, כולל הדירת מגורים, כולל תוכניות חיסכון, כולל פנסיה. אני יצאתי מהאירוע הזה כמו חייל אחרי הצבא, אבל בלי מענק. וואו. ממש מפיסים ריקים. רגע, את כל זה, בעצם לא רצית, הרי יש הגנה על בעל עסק שהוא עסק בעם,

והוא יכול לפשוט רגל, וכביכול כל הספקים שיאכלו אותה. ומה שאתה מנסה להגיד זה שאתה לא רצית לדפוק את כל הספקים, אז החלטת למכור את כל מה שהיה לך כדי להחזיר להם את הכסף? נכון מאוד. נכון מאוד. לא היה עולה על דעתי, תראה, הבנקים הייתה להם ערבות אישית, אז להם לא הייתה בעיה, אבל הספקים, כן, לא היה עולה על דעתי שאני אמשיך לגור בדירה כמו שאני גר, ואמשיך לנהוג ב-B&M ב-735 וכולי, וספקים שאני חייב להם 5,000 שקל ו-10,000 שקל ו-20,000 ישבו ויבכו ויפסידו את הכסף. זה מצב שלא היה יכול להיות קיים מבחינתי. אבל אתה יודע, יש הבדל בין, יש הבדל בין, זאת אומרת, יש פה ספקטרום של שני קצוות. צד אחד זה כמו כל מיני שמות, אני לא אזכיר אותם, שאנחנו מכירים אותם בעיתון של TheMarker או Calכליסט,

שמספרים לנו שהם הפסידו מיליונים ומיליארדים בחברות שלהם, ואז הם עוד פעם באים לבנק לבקש עם עסק חדש הלוואה, עוד פעם של עשרות מיליונים. לא משנה, כל מיני חבר'ה, גם מכל מיני רשתות סלולריות וזה. בצד השני שאתה, ויש את הספקטרום, ואתה אומר, אוקיי, רציתי לשלם לספקים, אבל אתה כאילו מתאר משהו שהוא ממש בקצה השני של הספקטרום, כי אתה ממש מכרת גם את הרכב, וגם את הדירה, וגם את המפעל הקודם, וגם, ממש, אז לא נשאר לך כלום. אני הגעתי למצב שאחותי שכרתי דירה, קניתי קטנוע, ואחותי פתחה לי חשבון וחנות מכולת, שכונתית, כדי שאני אוכל להכיל את המשפחה. וואו. כן. ואתה יודע איך אני מגדיל את עצמי היום? כן. ההפך. שאדם הכי שמח בעולם. כן. אז קודם כל,

לפני שאני היית הבן אדם הכי שמח בעולם, או תוך כדי, אז איך המשבר הזה, עברת אותו מהר, לאט, קשה, קל, תראה, קל, לא. קודם כל, נורא נורא פחדתי. הייתי ממש בתקפי פניקה. פחד מוות, איך אני מפרנס את המשפחה, מה יהיה, איך יהיה העתיד. הכל היה, העתיד היה שחור, לא היה עור בקצה המנהרה. ובאמת התחלתי ללכת לפסיכולוג שהתמחה בניהול חרדות, הוא מאוד מאוד עזר לי. אבל התקופה הראשונה, חודשיים, אני כבר לא זוכר, חודשיים אולי, שלושה ראשונים, היו כל הזמן העיסוקים עם הנושים, בנקים עם הנושים, כונס נכסים, בתי משפט, עיתונות, העיתונות, וואו, מה שהיא עשתה לי

וכדומה. ואז בכלל לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לחשוב על הדברה. כן. אבל אחרי שהגעתי להסדרים והכול, והסתכלתי, אוקיי, מה עכשיו? אז כמו שאמרתי, לא היה עור בקצה המנהרה, אז הדלקתי את העור. התחלתי לעשות, לחפש מה אני יכול לעשות. אה... כדי להתקדם, כדי לשקם את עצמי. וניסיתי כל מיני דברים שלא כל כך הלכו. ודרך אגב, אני, תוך כדי המאמצים שלי, אני התחלתי לעבוד בלילות במכירת יחידות נופש, כדי להביא כמה גרושים הביתה. מה זה אומר?

ה... היה... בתקופה הזאת היה נורא פופולרי, מכרו יחידות נופש בעולם, בעיקר באזור ה-Virgin איילנדס, בתנריף וכו', שבן אדם קנה וקיבל זכויות לשבוע בשנה לבוא לשם, שילם 250 דולר בשנה, משהו כזה, פלוס מחיר הקנייה, והשיטה הייתה שמזמינים הרבה אנשים לאולם גדול, מוזיקה ראשית וכולי, ויושבים אנשי מכירות, מנסים לשכנע אותם, ממש כזה חוויה כזאת. כן. כשהתחלתי את זה חשבתי שזה היה דבר טוב, אחר כך ראיתי שזה יכול להיות טוב במחירים נמוכים מאוד, ומכרנו את זה במחירים גויים. אבל אז ניסיתי, ניסיתי כל מיני דברים, כמובן בענף הרכב,

שזה היה, בוא נגיד, המקום שבו הרגשתי טוב, ואני אוהב להגדיר את עצמי, אני אומר שאני כמו איירובוט, נתקלתי בקיר, הסתובבתי והלכתי לכיוון אחר. כן. עד שבסוף הגעתי למסקנה שאני צריך ללכת לכיוון אחר, לא לכיוון עסקי, והלכתי בגיל 54, עשיתי קורס בסאפ, ייעוץ סאפ, והפכתי להיות יועץ ומיישם מערכת סאפ. ומאז, בעצם עד ערב פסח, עבדתי בזה באופן מלא, חוץ מתקופה בקורונה. בערב פסח סיימתי פרויקט גדול של יראה אחרון,

והיום אני עובד בזה 20% ו-80% אני נותן להרצאות ולאמון, אמון אישי, אמון עסקי, אמון מנהלים. אני שם המון המון דגש על נושא יחסי אנוש. אני ניהלתי מחלקה גדולה בקריית שמונה בשנות ה... או 69', משהו כזה, ונסעתי כמה ימים לחו״ל, חזרתי, נכנסו אליי אחרי סבב ההיא והנשמעת, נכנסו אליי משלחת של בנות לחדר עם בומבוניירה ענקית ועליה מודבק תקליט to serve with love. אז זו דוגמה אחת. דוגמה שנייה, כשהעסק קרס בבין זה, אז הרי ניסיתי להציל על אף כמה שבועות,

ואחת לשבוע אספתי את העובדים לשיחה בשקיפות מלאה, ואמרתי להם, חבר'ה, תלכו למצוא עבודה כי אני לא בטוח שאני אוכל לשלם לכם משכורת בחודש הבא, ו-100 עובדים היו לי שם, כולל מכונאים מעזה, וכולם פה אחד, שבוע אחרי שבוע, אמרו לי, איזי, אנחנו לא עוזבים אותך בצד. כל הכבוד. הדוגמאות האלה, מאיפה זה בא? זה בא מהיחס שאני נתתי להם, זה בא ממה שאבא שלי לימד אותי באותו יום, שהעובדים הם הנכס הכי חשוב, ושאני לא מורם מהעם, אני רק בתפקיד אחר. כן. וזה היה ריבית די ריבית שקיבלתי בחזרה. אז אני מאוד מנסה להתמקד באימונים שלי, גם מצד העובד וגם מצד המנהל בכל הנושא הזה.

אנחנו בעבודה, יותר זמן מאשר בכל פעילות אחרת שלנו במהלך היום. ונורא נורא חשוב שאנחנו נהיה שמחים בעבודה. ואני מנסה לגרום לזה. אני מנסה לעזור לאנשים שלא שמחים בעבודה, וזה לצערי הרבה מאוד אנשים. כן? ועוד פעם אני אומר. בין אם זה העובד ובין אם זה המנהל. כן? בין אם העובד חושב שהמנהל הוא לא טוב, ובין אם המנהל רואה שהוא לא מצליח להפיק את המקסימום מהעובדים. אז אני חושב שיש לי פה המון ניסיון, המון ידע והמון יתרונות, ואני גם כל הזמן ממשיך ללמוד על זה. אני קורא על זה, ואני הולך לסמינרים והכול. כן. ואני אוהב איזה שיחות. ב-2018 היה לך עוד איזשהו,

לא יודע איך לקרוא לזה. בקטנה היה לי סרטנצ'יק. היה לי סרטן, קיבלתי סרטן באזור האוזן. עזוב אותי, אתה יודע מה? הילדים שלי מסכנים, גם אימא שלהם, שהייתה כבר תרושתי אז, גם אימא שלהם וגם אני היינו עם סרטן. האימא שלהם לא החזיקה מעמד, היא נפטרה בתחילת 2019. אני הבסתי את הסרטן, ובעצם הגעתי לתחום הזה של הקווצ'ינג וההרצאות בעקבות הסרטן, כי כשיש לך סרטן אתה עובר סערת רגשות. וחיפשתי משהו שיעזור לי, ואמרתי, אני אלמד את תחום האימון האישי, אולי זה קצת יעצים אותי, יעזור לי להתגבר.

ואז בקורס התאהבתי, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול, והתחלתי לעסוק בזה. כן, אז את הסרטן הבסתי, אבל תופעות לוואי זה הניתוח האחרון והגדול, שאחריו התחילו גם 35 הקרנות, שלושה ניתוחים ו-35 הקרנות. וואו, וואו. כן. הניתוח הגדול היה באוגוסט 2018, זה שלוש וחצי שנים כבר, ועד היום אני סובל מהאוזן, מטיטונים, מלחצים, מנימול, מכל מיני תופעות מסחרחורות, לא מסרטן, אבל מתופעות לוואי אני סובל. אבל הרופא הבטיח לי שבגלגול הבא אני חוזר בלי זה, אז אני אופטימי. גדול,

גדול. שנה אחרי זה, ב-2019, היות שאימן לי, אז היה לי דליפה חמורה במסטן בלב, ורצו לעשות לי ניתוח לב פתוח, בסוף סגרו את זה עם צנתור ואיזו טכניקה חדשה. וגם אחרי, וגם את זה עברנו. כן, כן. טוב, תשמע, איזי זה, הסיפור שלך הוא מעניין ומלמד מהרבה בחינות. אני מאוד מאוד התרשמתי מהנושא הזה, שבגיל 54 אתה התחלת להתעסק בסאפ ובמערכות מידע, יועץ למערכות מידע.

זה מדהים בעיניי. וזה, אתה יודע, אני שואל את עצמי, או אני יכול לשאול אותך, לפעמים אנחנו אומרים שמתוך משברים נולדים דברים נהדרים. זאת אומרת, לפעמים אנשים רוצים לעשות שינוי והם יכולים לדבר על זה עד מחר, אבל אם הם נמצאים בתוך משבר, דווקא זה יכול לעודד את השינוי. אז אני רוצה לשאול אותך, אולי יש לך רעיון, או לאנשים שמקשיבים ומקבלים לך הרבה השראה והיו רוצים לקבל עוד קצת, איך לדעתך, או חזית, בין אם זה אצלך או אצל אנשים שקרובים אליך, לאנשים שהצליחו לעשות שינוי קריירה, כי גם אתה עשית כמה תפניות, גם כשזה לא מגיע מתוך משבר. אז מה, איך מתגברים על הפחד הזה מהשינוי והאומץ שצריך וכולי? תשמע, קודם כל חבל שזה יגיע מתוך משבר.

כן, בן אדם, כמו שאמרתי קודם, בן אדם נמצא רוב זמנו בעבודה. אם אתה לא שמח בעבודה, בין אם זה בגלל התחום שאתה עוסק בו, בין אם זה בגלל הארגון שאתה נמצא בו, וכולי. אז אחד הדברים החשובים להבין, כן, שזה אחר כך הולך איתך הביתה. זה הולך איתך, אני מדבר בלשון זכר, כי אנחנו בשפה שוביניסטית, אבל הכוונה היא כמובן גם לנשים. זה הולך איתכם הביתה, זה הולך איתכם לבני ובנות זוג, זה הולך איתכם לילדים, לחברים, לחברות והכול. ואנחנו באמת נמצאים בעולם הזה תקופה מוגבלת. לכולנו יש כבר תאריך תוקף, ובואו נהנה מכל רגע שיש לנו, ולא להצטער על שום דבר שאנחנו עושים, כי הדבר

שהכי קשה שהכי יש על מה להצטער עליו, זה על מה שאנחנו לא עושים. כן? זה ממש חבל. ולא צריך להגיע לנושא של משבר. ובאמת, הכוחות, כן? כאשר יש את הפחדים, אין את הכוחות, רוצים, אין את זה, בשביל זה בדיוק יש את האנשים המקצועיים, ובמקרה, כן, התחום שבו אני עוסק, תחום האמון, זה מה שאנחנו עושים באמון. אנחנו נותנים לאנשים, או לא נותנים, נכון. עוזרים לאנשים למצוא את הכוחות שלהם, כן? כן. אתה מדבר על השינוי קריירה שעשיתי בגיל 54, אבל הנושא של האימון אישי וההרצאות עשיתי כבר בגיל 75, זה עוד שינוי קריירה. בגיל 69 התחלתי לממש חלום ישן והתחלתי לקחת שיעורי פיתוח קוד,

ובגיל טבעי התחלתי ללמוד ריקודים סלונים. אין גבול, אין גיל, בכל גיל, ואף פעם לא מאוחר מדי, ואף פעם לא מוקדם מדי. אתה תמיד יכול לעשות כל מה שצריך, כן? מה הסיסמה של נייקי? Just do it. כן. אבל איזי, אתה יודע, בגלל שאתה מאמן אתה יודע שזה יותר קל להגיד מלעשות. כן. אבל אז לפעמים, תראה, אני, בהרצאה שלי, כשאני נותן הרצאה של שעה, אני נותן המון השראה, אני נותן אופטימיות, אני נותן כל מיני כלים שעוזרים לאנשים, והם יוצאים עם דברים, ואנשים אמרו לי בתגובות, כן? שבועות אחרי שהיו בהרצאה שלי, על ההשפעה.

אבל בתהליך אימון, כן? אז זה לא יושבים וככה אומרים בפודקאסט כזה או אחר, אלא עובדים עם הבן אדם, כן? עובדים עם הבן אדם, כן? ובדרך כלל זה ממוצע של 12 מפגשים שבויים, כל מפגש בערך שעה, ככה שאפשר להיכנס לעומק, אפשר להגיע לזה, כן? ויש לי דוגמאות על זה, יש לי דוגמאות על זה, כן? ויש מאמנים טובים, יש מאמנים נהדרים בשוק, כן? אני חושב שמה שמאפיין אותי כמאמן זה ה-78 שנים שלי, כן? מעבר לקורסים השונים, עשיתי גם הרבה מאוד קורסים, אני מאוד התמקדתי, עשיתי קורס הכשרה וקורס הסמכה וקורס אימון עסקי וקורס אימון מנהלים,

ואני עכשיו בעיצומו של קורס יחסים. עוד פעם, אני לומד את הדברים שאני רוצה לעשות, אבל עם כל הקורסים האלה, כן? היתרון שלי הוא דווקא הניסיון חיים, מאיפה שבאתי, כל הדברים השונים שעשיתי, המעברים שלי, האופטימיות שלי, אבל יש המון המון מאמנים שיודעים ויכולים לעזור לבן אדם למצוא את הכוחות מבפנים. אני בכוונה מדגיש לא לתת כוחות, למצוא את הכוחות שיש לבן אדם בפנים והוא לא מודע להם. מדהים. איזי, תשמע, אני חושב שמה שמאפיין הרבה מהדברים, שאני חוזר למשהו שדיברנו עליו בתחילת ההקלטה, זה האגו הלא גדול מדי, כי לו היה לך אגו גדול,

אז עוד היית עסוק בלהסביר לכולם למה אתה צדקת, וזה העולם דפק אותך, ולא היית אומר, אוקיי, זה המצב, ועכשיו אני הולך ולומד את זה, ולומד את זה, ולומד את זה, ולמצות את עצמי מחדש, וזה נפלא, וזה מעורר השראה, ואני חושב שהרבה פעמים מה שעוצר אותנו זה באמת האגו שלנו, ללכת ולפתוח. אתה יודע, למשל מישהו הלך ולמד משהו במשך שש שנים, או שמונה שנים, או יכול להיות רואי חשבון, עורך דין, רופא, או כל מיני כאלה, והם כבר רוצים לפתוח בקריירה, או כל אחד אחר, ורוצים לפתוח בקריירה אחרת, אבל הם אומרים, מה אני עכשיו אזרוק את זה לפח, ומה אני זה, אבל זה, זה, זה שטויות. נכון, כי הם בינתיים זורקים, הם זורקים את החיים שלהם. כן, כן. אבל בסדר, אני אעשה לך, כן, סליחה, תודה.

אני אתן לך דוגמה. כשאני מספר את הסיפור שלי, הרבה אנשים אומרים לי, טוב תשמע, זה היה שמד ב.מ.ווי, מה שקרה, ואני אומר לו, זה היה במשמרת שלי, אני הייתי הבוס, אני עשיתי את ההחלטות, אני אחראי. לא משנה מה היה האירוע, כן? כן. אז לבוא ולהגיד, אתה יודע, להתקרבן זה הכי קל. עזוב. לוקחים אחריות על החיים, החיים הם נורא יפים, אפשר ליהנות מכל יום, וגם כל מי ששומע וחושב עכשיו, מה, אני מדבר שטויות, נורא קשה לי ולא טוב לי, והחברה שלי עזבה אותי, וזה, וכאן אני לא מרוויח כסף. החיים הם נורא יפים, ואפשר לעשות אותם עוד יותר יפים. והלוגו שלי אומר ללמוד לחייך ללא סיבה, כי החיוך זה הקו העקום שמקרב בין אנשים.

ובאמת, צריך לנצל את מה שיש לנו. כן. כן. איזי, אתה מאוד כיף לדבר איתך. תודה רבה. אני מודה לך על הכנות וששיתפת את הסיפור שלך, ואני מקווה שבאמת הרבה ממי שמקשיב לנו קיבל השראה מהסיפור שלך, ואומץ, או איזושהי תובנה חדשה. וזהו, תמשיך לעשות חייל, תמשיך לעזור לאנשים אחרים לממש את עצמם. אני גם יודע שיש לך הרצאה נפלאה שאתה מספר את הסיפור חיים, אז יהיה לינק לפנות אליך גם, וזהו, וזה היה, היה לי נפלא, תודה רבה. תודה לך ולמאזינים. היה לי נפלא. יאללה חברים, נתפגש בפרק הבא.

להתראות. שאלותיך לבוא ולפעול ניגה ככה? מה אתה מדבר? מה אתה מדבר? איי-די-סי. כי כל פעם הניגה טוק, ל-KC. כי זה ביג-גאט-פיציה, פוק ג'ו פילסה. אני יכולה ללכת ללכת, אבל אני יכול ללכת להתראות. נו.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 246

    לכתוב את אסיה

    דניאל אדלסון · 25 מאי 2022 · 70 דק׳

  2. 245

    איך לנהל ברגש?

    ניל״י גולדפיין · 18 מאי 2022 · 72 דק׳

  3. 244

    איך למכור ערך?

    רועי ירקוני · 11 מאי 2022 · 67 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←