קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 260·27 באוגוסט 2022·74 דק׳

הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה - עם ליאור פרנקל - פופקורן 260

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:13:51

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

ליאור פרנקל, יזם בתחומי חינוך וקריירה וסופר, התארח הפעם בפופקורן אצל ניל״י גולדפיין, מומחית למנהיגות וניהול, לרגל צאת הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה. דיברנו על למה העובדים השתנו והמנהלים עוד לא, על אוטונומיה והאצלת סמכויות, על אגו, אותנטיות וטעויות, ועל מה מנהלים צריכים לעשות אחרת בעולם החדש.

בפרק הזה

  • העובדים השתנו ורוצים שקיפות, גמישות ושיתוף, אבל מנהלים חדשים נוטים לנהל כמו המנהלים שניהלו אותם. הספר בא קודם כל לשנות מיינדסט
  • לדברי ליאור, למנהל היום יש משימות שלא היו פעם: שימור עובדים כל הזמן ולא ברגע האחרון, הפקת מוטיבציה, שקיפות ותקשורת כנה, והתמודדות עם הרצון של העובדים בגמישות
  • אוטונומיה היא שלב אחרי האצלת סמכויות: לתת אותה באמת, בלי לעמוד מעל הכתף. ליאור מדגים את הדילמה במקרה לדוגמה מהספר, ומספר שהפתרון הוא לשתף את הצוות בבעיה ולעבוד על זה יחד
  • אל תרכבו על טרנדים, והאגו צריך לשרת ולא להיות אדון: כשטועים או פוגעים במישהו, מתנצלים. מנהל בארגון שלא מודה בטעויות יכול להתחיל מלהודות בהן מול העובדים שלו
  • ליאור אומר שמנהלות נשים מתאימות יותר לצרכים של העובדים החדשים, כי יש להן יותר אמפתיה, הקשבה וסבלנות, ושהוא עצמו למד לשבת ולהקשיב במקום לקפוץ לפתרונות

על הפרק

למה בכלל צריך עוד ספר על ניהול? למה למנהלים יש בעצם שתי משרות? איך מנהלים חדשים יוכלו לאמץ את האג׳נדה של הספר, אם הם עובדים בארגונים מסורתיים? האם מנהלים צריכים לבכות? ומה ירוויח מי שיקרא את הספר הקטן למנהלים החדשים?

לכבוד פרסום הספר החדש, ניל״י גולדפיין הגיעה לראיין אותי, ובפיה שאלות מאתגרות. דיברנו על מה צריכים אנשים ממנהלים, ועל מה מנהלים צריכים מארגונים. דיברנו על אוטונומיה וכמה קשה לתת אותה, על אסטרטגיה ומה קורה כשהראש תקוע רק ביומיום, ודיברנו על דילמות בין מנהלים חדשניים למנהלים מיושנים. אה, וגם דיברנו על ניהול נשי ולמה זה העתיד.

ציטוטים מהפרק

והיופי הוא, זה שניהול זה לא מקצוע מסובך. זה כמובן קשה לעשייה, אבל התיאוריה עצמה היא לא מסובכת.

ליאור פרנקל ·

אוטונומיה זה לתת לעובד עובדת כמה שיותר חופש לשלוט על המשימות שלהם, איך הם עושים אותם, מתי הם עושים אותם ובאיזה סדר עדיפויות הם עושים אותם.

ליאור פרנקל ·

הייתי אומר לו, אוקיי, אל תהיה צודק, תהיה חכם.

ליאור פרנקל ·

שאלות ותשובות מהפרק

למה ליאור פרנקל כתב עוד ספר על ניהול?
ליאור פרנקל מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהעובדים השתנו אבל הרבה מהמנהלים לא: הם רוצים שקיפות וגמישות כעובדים, ובתור מנהלים חוזרים לדרך הישנה. לדבריו הספר בא קודם כל לשנות מיינדסט, והוא כתוב בשפה נגישה, כי ספרי ניהול רבים קשים לקריאה למנהלים עסוקים.
אילו משימות חדשות יש למנהל בעולם החדש?
לפי ליאור פרנקל, בנוסף לתכנון, ביצוע, בקרה ודיווח, מנהלים צריכים היום לעסוק כל הזמן בשימור עובדים, בהפקת מוטיבציה ובהבנה של מה מניע אותם. הוא מוסיף שהעובדים מצפים לשקיפות ולתקשורת כנה, ושבעולם שאחרי הקורונה יש גם הרצון בגמישות בין עבודה מהבית למשרד.
מה ההבדל בין האצלת סמכויות לאוטונומיה?
ליאור פרנקל מסביר שהאצלת סמכויות היא שלב אחד לפני אוטונומיה. אוטונומיה אמיתית היא לתת לעובד חופש לקבוע איך, מתי ובאיזה סדר עדיפויות לבצע את המשימה, בלי לעמוד לו מאחורי הכתף. לדבריו, רמת הליווי תלויה בניסיון של העובד במשימה הספציפית.
איך מתמודדים עם טעויות בניהול?
ליאור פרנקל אומר שיש ספקטרום רחב בין ארגונים שבהם קשה מאוד להודות בטעויות לבין חברות טכנולוגיה שבהן זה חלק מהעבודה. למנהל בארגון שמסרב להודות בטעויות הוא מציע להתחיל מלהודות בהן מול העובדים שלו. הוא מצטט מנהל שעבד איתו, ישראל בן חיים, שאמר שלא מתקנים טעות בטעות.
מה ליאור פרנקל חושב על ניהול נשי?
ליאור פרנקל אומר שהוא לא מתייחס לכך בספר, אבל לדעתו מנהלות נשים מתאימות יותר לצרכים של העובדים החדשים, כי הניהול הנשי בא עם יותר אמפתיה, יכולת הקשבה וסבלנות. הוא מדגיש שגם מנהלים גברים רבים מתנהגים כך, ומספר שהוא עצמו למד לשבת ולהקשיב במקום לקפוץ לפתרונות.
מה יוצא למי שקורא את הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה?
לדברי ליאור פרנקל, מנהלים חדשים שיקראו את הספר יהיו בתוך מספר חודשים עם פחות לחץ, ילמדו ליהנות גם מהעבודה האנושית ולא רק מהמשימתית, ילמדו לחשוב אסטרטגית ולהסתכל על הקשרים האנושיים כחלק חשוב מעבודת הניהול. הוא מציין שמדובר באופציה, והמנהלים עושים זאת בסגנון שלהם.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
דניאל פינק · דן אריאלי · טל בן שחר · ריצ'רד דוקינס · סוזן בלקמור · ישראל בן חיים · ענבל אורפז · רן שביט · רינת גיל · אור רז · איריס שור · אושו · ברנה בראון
חברות וארגונים
Airbnb · אישה בהייטק · גוגל
ספרים, פודקאסטים וסרטים
Harvard Business Review · דרייב · הגן האנוכי · מכונת הממים
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

ברוכים הבאים לפודקאסים לעולם החדש. אני לא ליאור פרנקל, ואנחנו עדיין בפרק ה-260. שמי נילי גולדפיין, אני מומחית למנהיגות וניהול בעולם של הפרעה, והיום אני קיבלתי את הכבוד לראיין את ליאור פרנקל, האחד והיחיד, יזם בתחומי חינוך וקריירה, עבד כשכיר, עבד כמנהל, יזם סדרתי, עושה מלא פרויקטים התנדבותיים, מרצה, כותב, עושה מיליון ואחד דברים. שנינו מדברים את השפה של העולם החדש, והסיבה שהיום אני קיבלתי את הזכות לראיין אותו, זה כי הוא גם סופר, כתב מספר ספרים, חלקם הפכו לרבי מכר, ובעוד 3, 2, 1, יוצא ספר חדש, מהמם, ואני יכולה להגיד באופן אובייקטיבי שקראתי מאות או אולי אפילו אלפי ספרי ניהול בחיים שלי, ובאמת הספר הזה מיוחד, כי הוא שייך לשפה של העולם החדש. הוא מדבר בגובה העיניים, הוא מדבר למנהלים שמנהלים בארגונים גדולים, הוא מדבר למנהלים שמנהלים בארגונים קטנים,

והוא מדבר ליזמים שיהיו מנהלים, ורק הם עוד לא יודעים את זה, ואנחנו ניתן למוסיקה את המקום, ואחר כך נתחיל. שלוש, שתיים, אחת, מוסיקה. ליאור, ברוך הבא אליי. פופקורן. עכשיו הבנתי כמה זה מביך להיות בצד השני, שאני הולך ומהלל אתכם, ו... זה מאוד מביך. זה מביך, ואני חושבת שזו פתיחה מצוינת לעבודה שלנו, כי העולם השתנה, ממש השתנה, וזה משנה את כל הדברים האחרים, אז בואו נדבר שנייה על המבוכה הזאת. מה מביך אותך? שאת יודעת, כל מיני טייטלים ותיאורים וכל מיני דברים כאלה שמרגישים לי, את יודעת, לא יודע.

אני לא יודע להגיד אפילו איך להתייחס לזה. אני חושב שאם זה קשור לעולם החדש, אני, יש לי טייטלים כאילו רשמיים, ואני אוהב אותם, אוקיי? אהבתי שאמרו להם שאני co-founder ושאני CPO וכל מיני כאלה, אבל זה לא באמת יורד לך, זה לא באמת האור שלך. מבינה מה אני מתכוון? כאילו משהו שהולך איתך, אבל זה לא האור שלך, זה לא באמת, אני לא מרגיש שזה אני. יש אותי, יש לי גם כל מיני טייטלים, כאלה לפעמים, אבל לא יודע, הסברתי את הסרטון? כן, ונחמד שאתה נבוך, זה נחמד לראות אותך ככה. ואני רוצה להגיד שני דברים על העניין הזה. אחד, אני באה מחינוך דתי, אז הסיפור של יהללך זר ולא פיך, או והצנע לכת, הם דברים שאני למדתי בבית הספר, אבל אם אנחנו מדברים על ניהול, אחד הדברים שאני עושה עם מנהלים, זה ללמד אותם לא רק לעשות, אלא לדבר על מה שהם עושים, כי היום בארגונים הקטע של לספר את הסיפור ולהלל את ההישגים שלך באופן אישי כמותג,

או את ההישגים של היחידה שלך, הם חלק מהמטבע עובר לסוחר של ניהול בעולם החדש. אז בוא אני אביך אותך ואמן אותך בשידור בו זמנית. ליאור, כתבת ספר חדש, בוא תספר לנו כמה הוא טוב, מה יש בו? רוצה שאני אספר לך למה כתבתי אותו? לא, אני קודם כול רוצה שתשוויץ, כי אני חושבת שאחד השיעורים הגדולים למנהל היום זה ללמוד לא להשוויץ במובן של האגו, אלא ליחצן את מה שהוא עושה, כי לכל מה שאנחנו עושים יש ערך. כן. אז בוא תספר על הערך של הספר לקוראים שלו. אז מאוד... ותרדוף על עצמך, בבקשה. אני אנסה בפשטות, העולם השתנה, אולי נדבר על זה אחרי זה, אולי זה מובן מאליו, בטח למי שמקשיב לפודקאסט כמו פופקורן, אבל הרבה מהדברים עדיין לא השתנו בו. המנהלים לא השתנו בו, העובדים כן, העובדים מאוד מאוד השתנו. בצד של המנהלים יש משהו מאוד מאוד מוזר.

אני רואה הרבה אנשים שהם גם כעובדים השתנו, הם רוצים שקיפות, גמישות, ניידות, הם רוצים שיספרו להם הכול, שיערבו אותם, הם רוצים שיפתחו אותם, הם רוצים לעבוד מהבית ולעבוד מהמשרד, הם רוצים את כל הדברים האלה. ברגע שהם הופכים למנהלים, פתאום הם משנים פרצוף ואומרים לעצמם בראש, אני אהיה מנהל כמו המנהלים שניהלו אותי. כלומר, אני אלך דורות אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, אולי עד המהפכה התעשייתית, איפה שהניהול מהסוג הישן התחיל בצורה רשמית, והם לא מצליחים לעשות את המעבר של אם אנחנו השתנינו בתור עובדים, אנחנו אמורים גם לנהל בצורה שונה. עכשיו, המנהלים האלה הם עדיין אנשים שהשתנו. גם כמנהלים, מהמנהלים היותר בכירים שלהם, הם רוצים שקיפות, ניידות, גמישות, שיערבו אותם וכולי וכולי, קרדיט, הם רוצים את כל הדברים האלה,

אבל זה לא אומר שקל להם לתת את זה לעובדים, כאילו האסימון לא נפל. אז הספר הזה, הוא קודם כול בא לשנות מיינדסט, הוא מכניס את הדברים לפריימינג מחדש של מי זה מנהל, מנהלת, מה זה אומר להיות מנהלים, מה האחריות שיש עליכם, שזה לא רק שהארגון יצליח, האחריות שיש עליכם זה שהאנשים שלכם יהיו להם חיים טובים. איכות החיים של האנשים מאוד מאוד תלויה במנהלים הישירים שלהם, זה הדבר שהכי קל לו להרוס לך את היום, או בצורה הטובה לעשות לך את היום, אבל בדרך כלל זה יותר מרגיש כמו להרוס לך את היום. והספר הזה מנסה לעסוק בכמה שיותר נושאים, ושעדיין יהיה קטן, כי הוא נקרא הספר הקטן, שעוזרים לבן אדם שהתחיל, או שהוא בחמש שנים האחרונות, נגיד, התחיל להיות מנהל, לראות את הדברים בצורה קצת שונה,

ולהתאים את המעשים שלו למה שמתאים לעובדים של היום, וככה בעצם להשיג יותר. אז הנה, את עוד פעם התחמקת מהשאלה שלי, ובגלל שאנחנו בענייני למידה, ובגלל שהפודקאסטים נועדו באמת לשרת את קהל השומעים שלהם בצורה טובה, אז אני בכל זאת אשאר במקום של היועצת, ואני אתעקש איתך. כתבת ספר על ניהול. כן. יש הרבה מאוד אנשים שכותבים ספרים על ניהול, אני קראתי מלא כאלה, אני מניחה שגם אתה. אני רוצה שבכל זאת תנסה להעמיק ולהיות חשוף עם עצמך, גם במובן של הלא והצנע לכת, למה ספר ניהול שאתה כתבת הוא טוב ותורם ושונה מאחרים. אמ... ככה זה כל פעם, כאילו בפודקאסט, כאילו אתה אמור לדבר על עצמך, וזה מאוד מוזר. זה לא תמיד ככה, אבל בגלל שאנחנו מדברים על ניהול, ובגלל שאנחנו מדברים על ניהול בעולם החדש, אנחנו מנסים לשנות פרדיגמות. ואחת הפרדיגמות שלפעמים גם באה מאגו בהפוך על הפוך, זה אני לא אדבר על עצמי, אני לא אדבר על הישגים שלי,

כי אני שם את האגו בצד וכל מיני כאלה. יש דרך לספר על עצמך דברים טובים באופן שמשרת את העניין, מישהו שצריך להוביל אנשים אחרים, כי אתה רוצה להוביל אנשים אחרים, הם גם צריכים להרוויח. אז אני אתחיל, אוקיי, אז אני אשאר באגו, אבל אני אתחיל לא מלמה אני כן, אלא אני אתחיל מהווידוי. לא תמיד הייתי מנהל טוב. אם היה צריך לתת לי ציון בניהול versus מנהיגות, אז הייתי מקבל במנהיגות ציון קצת יותר טוב. יותר קל לי להוביל אנשים עם חזון, אני טוב בלצייר את הדברים האלה. בניהול הייתי קצת פחות טוב, וזה בגלל שלקח הרבה זמן עד שנפל לי האסימון שזה מקצוע. והסיבה שאני חושב שאני יכולתי לכתוב ספר כזה, ובתקווה שהוא גם יצא טוב ובעל ערך, הוא כי בשנים האחרונות, 5-6-7, נהייתי מאוד מודע להיותי מנהל,

להיותם של אחרים מנהלים. נהייתי מודע, כאילו התחלתי לראות את המטריקס של מה קורה בינם לבין העובדים, ביני לבין העובדים שלי, מתי משהו נעשה בצורה טובה, מתי משהו נעשה בצורה לא טובה, הרבה מאוד איך פעולות בטווח הקצר משפיעות על הטווח הארוך, איך תיעדופים של הטווח הקצר פוגעים בטווח הארוך, איך מערכות יחסים זה לא דבר שנבנה בשנייה, ובלעדיהם מאוד מאוד קשה לנהל בצורה טובה. ובגלל המודעות הזאת הגיעה גם צניעות. הצניעות אמרה, אני רוצה ללמוד את הדבר הזה. התחלתי לקנות ספרים, התחלתי לדבר עם אנשים, התחלתי לעסוק בזה, התחלתי לחקור את זה, ועד כדי, את יודעת טוב מאוד, כי אנחנו עושים את זה לפעמים, היום ביחד, להרצות בפני הנהלות ולפנים הנהלות בחירות של הארגונים הגדולים בארץ, וסטארט-אפים וחברות הייטק וכולי, ברגע שהתחלתי לראות את הניהול כמקצוע ומה יש בו באמת.

והיופי הוא, זה שניהול זה לא מקצוע מסובך. זה כמובן קשה לעשייה, אבל התיאוריה עצמה היא לא מסובכת. התיאוריה עצמה היא די פשוטה. היא לא קצרה, היא ארוכה, אבל היא פשוטה להבנה. ומה שהרג אותי זה שכל ספרי הניהול שאני מכיר, הם לא היו נגישים. היית צריך שלוש כוסות קפה כדי לעבור שעה של קריאה, באמת. בלי להעליב אף אחד ואף אחד ספציפי, אבל זה מה שקרה ברוב הספרים. למשל, Harvard Business Review, שאני פעם חשבתי עליהם שהם מיושנים, התוכן שלהם עצמו הוא חדשני, הוא מדהים, הוא מדבר על מנהלים הכי בעולם החדש שיש. אבל קשה לך בכלל לגלות את זה, כי כשאתה קורא את הטון אנד וויס של המאמרים שלהם, זה הרבה פחות נגיש. הם כותבים כמו הרווארד, אז זה כתוב בשפה גבוהה, ומגובה בדאטה, ויש שם גרפים, ויש שם הסברים וכולי, אבל למי יש כוח לעבור את זה? למי יש כוח? מנהל עסוק,

מנהל עסוקה, רוצים רגע להשתפר, ואתה מתחיל, כי יש לך מוטיבציה, אתה אומר, טוב, אני אהיה יותר טוב בלתת פידבק, אני אהיה יותר טוב בלעשות חשיבה אסטרטגית, ווטאבר, כל הדברים שמעסיקים אותנו מנהלים, אבל אתה לא מצליח לעבור חצי שעה של קריאה, ויש לך עוד שמונה שעות בספר הזה. אז רציתי לכתוב, ובזה אני לא אהיה צנוע, אני טוב בהנגשה, אני טוב בהפשטה, אני טוב בלדבר בצורה חברותית, ונקרא לזה בשפת יותר הרחוב, מבלי לזלזל באינטליגנציה של הקוראים, ואני חושב שזה, מעבר לאג'נדה עצמה של הספר, זה הערך הגדול שהוא הערך המוסף שיש לספר, שהוא קשור ללמה אני צריך לכתוב אותו, או אחרים, כמוני, אבל מאותו עולם של הנגשה. זה כבר היה הרבה יותר טוב, תודה. אז היות שיש אנשים שקוראים ויש אנשים שמקשיבים, וכרגע אנחנו מדברים עם אנשים שמקשיבים, אז אתה מדבר על הקטע של ההפשטה, אתה מדבר על הקטע של ההנגשה, ואתה גם מזכיר שבאת מניסוי וטעייה,

שהיית מנהל פחות טוב, למד את הלקח, ועכשיו אתה מביא בעצם לקוראים איזשהו זיקוק של תובנות וניסיון של הרבה מאוד ארגונים שהיית איתם באיזשהו סוג של דיאלוג. נכון. אז בוא לטובת אלה שמקשיבים, שאני מקווה שגם אחר כך יקראו, אבל כרגע הם מקשיבים, תנצל את היתרונות הגדולים שלך של לדקק ולזקק, ובוא תיתן לנו קצת טיפים טובים למנהל בעידן החדש, שכתובים בספר, אבל אתה יכול להגיד לנו אותם עכשיו בצורה שאנשים יכולים להקשיב לה גם. מדהים. אני חושב שהדבר הראשון הוא באמת ההסתכלות של העבודה שלי כמנהל, וסליחה שאני אדבר רק בלשון זכר, אבל אני אדבר כאן לעצמי וכה יהיה לי על זה הנחה, אוקיי? ההסתכלות שלי הייתה כמנהל פעם, אני צריך לעשות משימות ואני צריך לדאוג שמשימות יבוצעו. העבודה של מנהל היא הרבה יותר גדולה מזה. קודם כל, גם פעם ידעו את זה, למרות שזה לא היה אובייס, אבל ידעו את זה. מנהל עושה גם ביצוע,

וגם תכנון, וגם בקרה, וגם דיווח. ובזה הסתיימו העבודות של המנהל של פעם. זה עדיין הרבה מאוד, וזה עדיין היה קשה מאוד לנהל תמיד, אבל בזה זה הסתיים. הדבר הראשון שצריך להבין הוא שהיום יש עוד הרבה פרקים חדשים שחייבים אותם, אוקיי? העובדים של היום לא נאמנים כמו פעם. כי פעם האלגוריתם שלהם היה, אני אמצא עבודה טובה, יקבל קביעות ויישאר שם עד הפנסיה. היום הם רוצים כל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע לעבור עבודה. אז למשל, יש לנו כמנהלים משימה חדשה שנקראת שימור עובדים. זה לא משהו שעושים בשנייה האחרונה כשמישהו עומד לעזוב אותך, כי אז זה מאוחר מדי. זה משהו שצריך להיות מודעים אליו כל הזמן. זאת אומרת, אם אני מסתכל על המשימות שלי, ואמרנו, תכנון, ביצוע, דיווח וכולי, בקרה, אז יש לי עוד אחת עכשיו. אני צריך לעבוד על שימור עובדים כל הזמן. עובדים היום הם גם, כולנו הפכנו להיות יותר פרודוקטיביים מבחינת ה... בגלל הטכנולוגיה וזה, לא ניכנס לכל הסיפור הזה, אבל אנחנו יכולים לעשות יותר בפחות זמן מאשר לפני 20, 30, 40, 50 שנה, בזכות המחשב וכולי,

והאינטרנט ו... אבל זה לא אומר שיש לנו מוטיבציה להיות יותר פרודוקטיביים, אוקיי? ויש לנו גם הרבה יותר הפרעות. אוקיי? אז נגיד בשנות ה-80 מישהו לא רצה לעבוד יותר מדי, או לא היה לו יותר מדי כוח, אתה יודע, היה הולך, עושה הפסקת סיגריה, עושה הפסקה ארוכה, אוקיי? היום עובד שלך יושב מול המסך, הוא יכול לעשות כמה הפסקות שהוא רוצה, יש לו שם מסך עם אינטרנט. הוא יכול להיות בפייסבוק, הוא יכול להיות באינסטגרם, הוא יכול להיות באתרים, הוא יכול ללמוד, הוא יכול לעשות כל מיני דברים שהוא רוצה, ואתה לא יכול לשלוט לו על ה... אנחנו לא באיזה עולם קומוניסטי, פשיסטי, מסובך שבו שולטים לך על המחשב, אז אתה צריך לגרום לו שתהיה לו מוטיבציה לעשות את העבודה ולא להסתובב כל היום בפייסבוק או איפה שהוא לא יסתובב. זאת אומרת, יש לך משימה לייצר לו מוטיבציה. יש לך משימה לעשות שימור עובדים.

הדבר הראשון הגדול הוא להבין שיש לנו משימות חדשות שלא היו פעם. בסוף אפשר לדבר גם על איך פתאום יהיה לי זמן לעשות גם וגם וגם וגם וגם וגם, אבל בואי נתחיל גם מהבסיס. העבודה היום של מנהלים היא הרבה יותר מסובכת. יש עוד משימות, אוקיי? אז אנחנו צריכים לעזור להם, להפיק להם מוטיבציה, אנחנו צריכים לדעת לשמר אותם. זה אומר שאנחנו צריכים להבין מה מניע אותם, אנחנו צריכים להבין לאן הם רוצים להתפתח, כדי לעזור להם להתפתח לשם, אוקיי? ולא להתעלם מזה ולחשוב שהם פשוט יישארו כי הם נחמדים. אנחנו צריכים ללמוד להיות איתם שקופים, כי הם היום נמצאים בסביבה של טוויטר ו-ynet ועוד אין ספור דברים. העובדים של פעם, את יודעת, היו ניזונים משמועות. היום אנחנו נמצאים בסביבה שבה אין משהו שאני לא יודע.

כולם יודעים איפה ביבי או יר לפיד נמצאים בבוקר ואיפה הם בצהריים. זה לא דוד בן-גוריון של פעם שעשה מה שהוא רוצה ואחרי שבוע הוא סיפר, השבוע ביקרתי ב... לא יודע איפה. היום כולם יודעים הכל ברמת הדקה, וזה מה שהם מצפים גם במקום העבודה. עכשיו, למנהלים זה נורא קשה. איך עושים את זה במקום העבודה? איך אני שקוף עם מה קורה עם מקום העבודה? אם יש דברים שאסור לי לספר, יש דברים שהם דיסקרטים וכולי? אבל בכל אופן, לזה הם מצפים וצריך להבין את זה, הם מצפים לשקיפות. והם מצפים לתקשורת כנה, אוקיי? ואני בכלל לא מתחיל לדבר, אולי נדבר על זה אחרי זה, על עולם פוסט-קורונה. כי עולם פוסט-קורונה מוסיף עוד ערימה של משימות חדשות שלא היו פעם, שזה להצליח להתמודד עם הרצון שלהם לגמישות, להיות בבית, בעבודה, בעבודה, בבית, לצאת ב-14, ב-14, לחזור ב-16. הם עובדים גם ב-10 בלילה לפעמים מהטלפון, אז למה שלא ניתן להם לצאת ב-14?

הסיפור הזה הפך להיות מאוד מאוד מסובך. אבל שוב, אני חוזר, הדבר הראשון הוא להבין, יש לנו משימות חדשות כמנהלים שלא היו קיימות לפני 10, 20, 40 שנה, ואנחנו צריכים לדעת איך לעשות אותם ואיך להתמודד איתם. אני רוצה טיפה להקשות עליך. כן. אתה מדבר על מנהלים מהסגנון הישן, תכף נדבר על מה זה בדיוק אומר, אתה מדבר על מנהלים בסגנון החדש, ואתה אומר, הספר עוסק הרבה מאוד במימוניות של מנהל בעולם החדש. כן. שאיננו מתייחס לעובדים שלו כאל אחד יחידה דליברי, אלא מתייחס לעובדים שלו כאל יצורים הוליסטיים, שמביאים את הצרות שלהם לעבודה, שרוצים שיראו אותם, שרוצים שיפתחו אותם, במקביל לעובדה שכמנהל אתה צריך לדאוג שהמטרות או המטלות, היעדים יושגו, ויוצגו בצורה שגם העובדים יהיו מרוצים ולא רק הארגון. נכון. עכשיו אני רוצה לדבר על תקופת ביניים. אני לא מתייחסת כרגע לקורונה, כי מבחינתי הקורונה היא אפיזודה בעולם החדש. היא אפיזודה שכרגע עוד כואבת לנו, כי היא עוד באזור, אנחנו גם רואים את ההשלכות שלה בהרבה מאוד השלכות רחוקות, אבל

אני עוזבת את זה שנייה בצד. אני עובדת בעיקר עם תאגידים. אתה מגיע מעולם הסטארט-אפים יותר, אני מגיעה יותר מהעולם התאגידי, אבל גם בסטארט-אפים שכבר נהיו קצת יותר מובנים והביאו איתם אנשים מהעולם התאגידי, ובוודאי בעולם התאגידי, המנהלים בדרגים הבכירים, שהם המנהלים של המנהלים בדרגים הזוטרים, הם מנהלים מהעולם הישן, שחלקם לא ישתנה. כן. בוא נודה על האמת. כן. תיתן להם את הספר שלך, תרצה להם, תדבר איתם, הם יקראו מה שאתה רוצה. יש אומרים, כן, אתה לא יכול ללמד כלב ישן טריקים חדשים. יהיו כאלה שישתנו ויהיו שלא. ככל שארגון גדול יותר וותיק יותר, יש יותר מנהלים מהדור הישן שלא השתנו, בדרגים של מדרגי הביניים ומעלה. יש מנהלים בדרגים הנמוכים ובדרגי הביניים, שאו מגיעים שונים או שהם משתנים, ומי שמנהל אותם זה מנהלים מהדור הישן. אז אתה מצפה מהם לעשות משהו שהוא מאוד מאתגר, להיות מנוהלים בדרך הישנה ולנהל בדרך החדשה.

כן. אני רוצה שתתייחס לקוויז הזה, כי הוא קוויסט קשה ופרקטי בעיניי. נכון, נכון. אז תראי, קודם כל, זה לא אני מצפה מהם. אני מציע להם אלטרנטיבה. יהיה להם קשה ליישם אותה ב-150% בתוך יום אחד, זה ברור. אבל את מכירה את המושג ממטיקה? לא. ממטיקה, נראה לי שמי שטבע אותו זה צ'ארלס דוקינס מהגן האנוכי. אז יש גנטיקה. גנטיקה זה איך הגנים שלנו עוברים מדור לדור לדור לדור לדור, ואנחנו יכולים להסתכל עליהם ולהבין איך ה-DNA בנוי וכולי וכולי וכולי. ממטיקה, שזה נשמע כמו גנטיקה, מם זה כמו מחשבה, אוקיי? ממטיקה זה הביטוי שמדבר על איך לא גנים עוברים מאחד לשני, אלא מחשבות עוברות מאחד לשני לשלישי לרביעי, אוקיי? או בבודהיזם, את יודעת, התהוות גומלין.

היה אפשר לקרוא לזה. ממטיקה אומר, ממטיקה בעידן האינטרנט עוד יותר היא באקסלרציה. למה? כי כשיש איזשהו גוף מחשבתי חדש שמתחיל לתפוס תאוצה, הוא מדבק. אה, זה תיאוריית המיימים של סוזן בלק משהו. יכול להיות. יש כזה ספר. יכול להיות ש... היא כבר אומרת. הוא מתחיל לדבק, והדברים האלה מתפשטים מאחד לשני לשני לשלישי לרביעי. עכשיו, כמו שאגב היה בפרק, נדמה לי שבפרק שראיינתי אותך דיברנו על תזה, אנטיתזה וסינתזה, זה אותו דבר. כלומר, אני מתחיל מהממתיקה. הממתיקה היא שאני רוצה להדביק את החבר'ה, ולא סתם הספר שלי הוא למנהלים חדשים. כי את יודעת, זה כמו שאומרים הרבה פעמים בחינוך, אתה מנסה לשנות מישהו בין 24, בוא תתחיל בגני הילדים, איפה שזה יותר טרי. אני רוצה לדבר עם המנהלים החדשים ולצייר להם תיאוריה.

אני לא מצייר להם תיאוריה של דובונה, אכפת לי. מצייר להם תיאוריה קשוחה. אמרתי לך, הרגע סיפרתי להם איך יש להם שתי משרות במקום משרה אחת. זו תיאוריה קשוחה. אבל התיאוריה הזאת לא באה מתוך תהיו נחמדים כי ככה העולם יהיה יפה. זה לא יהיה זה. זה בלית ברירה. תתנהגו ככה, אור-אלס. אור-אלס, הטלנטים שלכם יעזבו אתכם. אור-אלס, החבר'ה יהיו בפייסבוק ולא יתקדמו. אור-אלס, אור-אלס, אור-אלס, הארגון לא יגיע ליעדים שלו, אוקיי? זאת אומרת, הם מקבלים כאן אג'נדה חדשה שמסבירה להם טוב מאוד, ואגב, המנהלים הבכירים שאנחנו פוגשים מדי פעם, לפחות בשעה שאנחנו פוגשים אותם הם כן מהנהנים עם הראש ואומרים שהם מסכימים. הם חייבים להבין אותה, כי זה העולם החדש, כי העובדים, שוב, העובדים עצמם הם השתנו, וההתפטרות הגדולה וההחלפה הגדולה וההתפטרות השקטה שעכשיו יש וכולי וכולי, זה ההוכחות לדברים האלה. ולכן אני מתחיל בלהדביק את הראש שלהם ברעיונות האלה ובתפיסה הזאת.

עכשיו, ביום-יום יהיו להם קונפליקטים. לפעמים המנהל מעליהם יזרום איתם, לפעמים הוא לא יזרום איתם. זה שהם לא יצליחו כל יום, כל היום, לעשות מהיום הראשון שהם סיימו לקרוא את הספר, ליישם את הדברים, זה בטח לא תירוץ טוב לזה שלא ננסה לשנות את הדברים. הדברים השתנו לאט, לאט, לאט, לאט, התהליכים האלה הם משתנים גם אצל העובדים, אגב. זה לקח הרבה מאוד שנים עד שהתהליכים האלה קרו, אבל זה בלית ברירה. עכשיו, בקלות אני אגיד לך, בסופו של דבר, האני מאמין שלי, אין לי, זה לא משהו שהוא מוכח, בטח כי זה עתיד, האני מאמין שלי הוא הארגונים שבהם יהיו יותר כחולים מאדומים או ירוקים מאדומים, ויזרמו גם עם 5% או 15% או 75% מהספר, ולא עם כולו, הם אלה שישרדו. האחרים לא ישרדו,

כי מה זה אומר על האחרים, המנהל המיושן, מיושן, מיושן, מיושן? שבסוף הטאלנטים לא יבואו לעבוד שם. הם יישארו עם העובדים, עם הביצועים הבינוניים במקרה הטוב, עם העובדים עם הביצועים הגרועים במקרה הרע, ועם העובדים שאין להם אלטרנטיבות אחרות. זאת אומרת, רק לשם הם הצליחו להתקבל ואין להם שום אלטרנטיבה אחרת. אלה שיש להם אלטרנטיבות ילכו למקומות שבהם נותנים להם כבוד, מדברים אליהם כמו לבן אדם ולא כמו לאיזה פקוד בטירונות, מדברים, מתחשבים בדעה שלהם. אז פשוט, מה שנקרא, השוק יסדר את זה. השוק בעצמו ילך ויסדר ויגרום לחברות שהלכו לאמץ את הדבר הזה. אגב, היה פרק מאוד מאוד כיפי בפודקאסט עם פרופ' דן אריאלי, שהוא סיפר על אותו מדד חדש שהוא מנסה לייצר עם הבורסה האמריקאית, קורא לו מדד ההון האנושי, והוא יודע להראות כבר, אני לא זוכר, 15 שנה, אני לא זוכר כמה הוא מדד שם, חברות שמשקיעות יותר בהון האנושי,

מצליחות יותר בבורסה, לאורך זמן, לא דווקא בשנה הספציפית, לאורך זמן, והדבר הזה ילך ויגדל, ובסוף, אם זה לא יבוא מאהבת רינה, אז זה יבוא משנאת המן, זה לא משנה. זאת אומרת, לא תהיה להם ברירה. הדרך לשם, יש פה, לא רוצה להגיד מהפכה, אבל יש פה אבולוציה, ואבולוציה לוקחת זמן, וזה יהיה אחד אחרי אחד אחרי אחד אחרי אחד, ואצל כל המנהלים מעשה אחרי מעשה אחרי מעשה אחרי מעשה, ולאט לאט, שנתיים, חמש, עשר, אני מאמין שזה יכול לקרות. אז קודם כול, למי שמתעניין במה שליאור אמר קודם, הסיפור של ה-DNA לעומת תאוריות הממים, לספר קוראים מכונת הממים, כתבה את זה בחורה בשם סוזן בלקמור, והיא אכן נשענת על ספר של ליאוריס קיר, שכתב ריצ'רד דוקינס בספרו הגן האנוכי. אני אתחלת כמוך לדבר על מה יקרה אם זה לא יאומץ על ידי, אז אני כן רוצה להביא לכאן נתון שבעיניי הוא נתון מעניין. כשמדברים על מוטיבציות של עובדים בעבודה, גם בעולם הישן,

מדברים על העובדה שכסף לא היה אף פעם המניע המרכזי. הוא מניע חשוב, והוא לא המניע המרכזי. כששואלים ארגונים מה הם חושבים על למה אנשים עוזבים אותם, הם כמעט תמיד יגידו, מישהו במקום אחר הציע להם יותר כסף, וכששואלים את העובד שעזב למה הוא עוזב, הוא יגיד הרבה מאוד דברים אחרים. הדבר הראשון שהוא יגיד זה בגלל הממונה הישיר שלי. עכשיו, בתקופת הקורונה, כשכל העולם השתנה מבחינת מערכת היחסים או החוזה הפסיכולוגי בין העובד לארגון, עדיין בדקו את הנתונים האלה, והנתונים במקרה הספציפי הזה לא השתנו. העובד מגיע לעבוד באיזשהו ארגון או באיזשהו תפקיד בגלל התפקיד, בגלל העניין ובגלל השכר, ועוזב עדיין. הסיבה הראשונה היא בגלל הממונה הישיר. עכשיו, אנחנו מדברים על תקופת מעבר, שיש גם סגנון של ניהול ישן, גם סגנון של ניהול חדש. אנחנו מדברים על ההתעוררות הגדולה או ההתפטרות הגדולה, שהרבה אנשים עוזבים מקומות עבודה מכל מיני סיבות. אז אני כן רוצה שאתה תתייחס בבקשה לסיפור הזה של ההתעוררות

גדולה או הסיפור של העזיבה של כוח אדם איכותי וטוב בגלל טעויות ניהוליות נפוצות. כן. אז אנחנו מדברים על מנהל בעידן החדש, סבבה? בואו נדבר שנייה על הטעויות הנפוצות שעושים מנהלים מהסגנון הישן, שכדאי מאוד להימנע מהם, כי גם בזה בעצם עוסק הספר, גם אם בעקיפין. נכון. בואו נדבר על, אני לא יודע איפה להתחיל בכלל, מרוב שיש הרבה זה. בואו נדבר על אוטונומיה. אני אגיד לכם איפה מתחילים, מתחילים מההתחלה. בואו נדבר על אוטונומיה. בואו נדבר על אוטונומיה. מה זה אוטונומיה? אוטונומיה זה לתת לעובד עובדת כמה שיותר חופש לשלוט על המשימות שלהם, איך הם עושים אותם, מתי הם עושים אותם ובאיזה סדר עדיפויות הם עושים אותם. זה אחד הדברים הכי הכי הכי קשים. פעם קראו לזה האצלת סמכויות, כי זה שלב אחד לפני אוטונומיה. מה זה האצלת סמכויות? יש משימה, אני מפחד נורא בתור מנהל שהעובדים שלי יעשו, הם לא יעשו באיכות הטובה,

אני לא יודע לשחרר, כל מיני סיבות, בייחוד אצל מנהלים צעירים, מתישהו כבר לומדים בדרך הקשה שחייבים לשחרר, אבל ככל שהמנהלים יותר צעירים, יותר קשה להאציל סמכויות. אבל זה שלב אחד לפני אוטונומיה. כי אוטונומיה זה לא רק להאציל סמכות, אלא זה גם לתת אותה על אמת. זה לא להציל סמכות, אני אגיד לך, נילי, בואי תקחי ממני את המשימה הזאת, ועכשיו אני אגיד לך בדיוק איך את עושה את זה, א', ב', ג', ד', וכל דקה תראי לי איך את עושה את זה, ואני גם אבוא ואעמוד לך מאחורי הכתף ואסתכל איך את עושה את זה עד שבאמת את תרצי כבר לתלוש לי את הראש, אלא להגיד לך, נילי, זה מה שאנחנו רוצים להשיג. ועכשיו, בהתאם לרמת הניסיון שלך, בהתאם לכמה פעמים יצא לך לעשות או לא לעשות את המשימה שכזאת, אני אחליט האם אני נותן לך את כל הבמה ולא עושה כמעט כלום, תכף אני אגיד מה כן, או שאני מלווה אותך באיזושהי רמה. ויש ספקטרום שלם בין ממש להיות איתך, במידה ואת מאוד מאוד ג'וניורית, במשימה הזאת, לאו דווקא את ג'וניורית בעולם העבודה, ג'וניורית במשימה הזאת, זו פעם ראשונה שאתה עושה משימה כזאת,

לבין את יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות. עכשיו, יכול להיות שאתה עשי את זה אחרת ממני, יכול להיות שאתה עשי את זה יותר טוב ממני, יכול להיות שעשי את זה פחות טוב ממני. מה שבטוח, שחררת אותי, המנהל, מהזמן שהייתי עושה את המשימה הזאת בעצמי, ואז לי יש יותר זמן להתעסק באסטרטגיה. שוב, אנחנו מדברים, זה ספר למנהלים חדשים, מנהלים יותר צעירים בשנה 5-10 הראשונות שלהם, מתקשים להרים את הראש מהאדמה ולעשות חשיבה אסטרטגית. המילה אסטרטגיה נראית להם משהו כזה שהוא או בולשיט, או הם לא הבינו בכלל מה זה אומר. חשוב מאוד להגיע לזה, חשוב מאוד לעשות תכנון, אפילו אסטרטגיה סתם לצוות שלך, להסתכל קדימה, לראות מה היעדים של הרבעון, מה זה אומר על המשאבים שלי, האם יש לי יותר מדי אנשים, פחות מדי אנשים, אם יש לי פחות מדי, אולי כדאי שאני אתחיל לחשוב על הגיוס עכשיו, לא בעוד חצי שנה, בדקה ה-98 וכולי. וכל זה עובד אם נותנים אוטונומיה. עכשיו, זה, עד כאן התיאוריה.

את הולכת לדניאל פינק, אני מצטט אותו גם בספר, מהספר שלו דרייב, את הולכת לחוקרים, שכחתי את שמם שדיברו על מוטיבציות, מאיפה מגיעות המוטיבציות שלנו עוד בשנות ה-80, ומהם למדו דניאל פינק וחבריו, וזה אותו דבר מופיע בספר של דן אריאלי, פייווף, וזה אותו דבר מופיע אצל טל בן שחר בספר שלו על העושר. ותמיד זה מגיע לזה שהאוטונומיה זה אחד משלושת הגורמים הכי חשובים למוטיבציה בעבודה. וזה גורם מזעזע כשמדברים על ממסד, כי אתה מדבר על אוטונומיה לדרדסים מדורדסים, אין מנהל שלא יעמדו לו האוזניים והשערות. אז רגע, אז רגע. אז זה התיאוריה. עכשיו, דניאל פינק וחבריו, מה זה חבריו? לא כולם, אבל דניאל פינק, מה הוא עושה? הוא כותב ספרים, הוא חוקר, הוא בחור חכם וכולי, אבל הוא לא מנהל 80 איש. ואולי מישהו עכשיו מקשיב, הוא מנהל 80 איש, או יום אחד הוא ינהל 80 איש. כשאתה מנהל 80 איש, לך תיתן אוטונומיה לכולם.

וואלה יופי שבתיאוריה צריך לתת אוטונומיה. גם בשמונה זה די מאתגר. נכון, גם בשניים. זה לא כזה פשוט. ואני, בתור אחד שמאוד מאמין בעולם העבודה החדש, ורוצה לתת אוטונומיה וכולי וכולי, היה לי מאוד קשה כשהייתי מנהל ברגע האמת. עכשיו, יש למשל איזשהו, אני משתמש הרבה מאוד בתיאורי מקרים אמיתיים, בין אם הם קרו לי, או בין אם הם קרו לכאלה שחקרתי אותם לעומק. כמובן, בלי שמות אמיתיים וזה, אבל אני מספר שם על תיאור מקרה. נגיד שהיא עובדת איתי, והיא מנהלת אופרציות, ואנחנו עושים פרויקט חדש שכמוהו היא עוד לא הפיקה. ויש ישיבת הנהלה, ומסתכלים על היעדים לרבעון לקראת השיחת משקיעים, ואנחנו מבינים שצריך להקדים את האירוע בשבועיים, כי לא הסתכלנו טוב על החגים שקורים באנגליה. ואני עכשיו הבטחתי לאוטונומיה.

מספיק זמן מראש, אמרתי לה, תעשי את האירוע, איך שאת רוצה, אני יודע שזה פעם ראשונה, אני אלווה אותך קצת וזה, אבל זה. ודמייני שיש את דני. דני הוא סמנכ״ל נגיד השיווק. דני, אוטונומיה זה מילה שגורמת לו להתפקע מצחוק. הוא רק אוהב לרדות בעובדים שלו, והוא בטוח שזו הדרך הנכונה, אוקיי? בגלל זה הוא גם כל היום עסוק בגיוס, כי הם עוזבים אותו, אבל לא חשוב. דני רק מחכה לראות אותי נופל עם הגישה הזאת שלי של אוטונומיה. הוא רק מחכה לראות, כאילו, שהוא יוכל לצחוק עליי. עכשיו, אני צריך לבוא, נגיד נקרא לה אורית, ואני לא יודע מה לעשות. קיצרו את הטווח בשבועיים, אין סיכוי שהיא מספיקה את זה. מצב טוב שהיא או תאחר, או תישבר, או תקרוס, או שהאירוע יהיה על הפנים. מה האינסטינקט שלי? אורית, תודה, אבל לא תודה, פעם אחרת, תני לי, אני עושה את זה, אוקיי? המנהל אוהב להרגיש גיבור, אני אקח את זה עליי, אני אראה איך עושים את זה. אני גם על הדרך אזכיר להם איך עושים הנדזון, טעות שעשיתי הרבה פעמים, כליאור, אני מודה.

אני אראה להם על הדרך איזה גיבור אני, ואיזה טוב אני הייתי פעם כשהייתי בדרגה שלהם והייתי עושה את זה, ואני אוכיח לכולם שלא ישכחו שגם את ההנדזון אני יודע. טעות גדולה. עכשיו, יש פה דילמה אמיתית, איך אני עושה את זה. הליאור שבי, מצד אחד רוצה לתת אוטונומיה, תכף אני אסביר באיזה פרק אני מספר את זה ולמה זה מצחיק אותי, שפתאום נזכרתי באיזה פרק זה מופיע, מופיע פרק אחר שלא קשור לאוטונומיה, ומצד שני, אני הולך לדפוק את החברה, אוקיי? עזבי את דני הסמנכ״ל שיווק שהולך לצחוק עליי. החברה תדפק, יש לה יעדים. אי אפשר שיהיה אירוע דפוק בגלל שאני רוצה להאמין באוטונומיה, כי דניאל פינק אמר בספר על דרייב שזה מביא מוטיבציה ואריאלי, ודן אריאלי, וטל בן שחר וכל חבריו. מה אני עושה? אז עכשיו אני אספר רגע, ואני תכף אגיע לפתרון. הסיפור מקרה הזה נמצא בכלל בפרק שמדבר על מנהיגות. הוא מדבר על לעשות את מה שאתה אומר שאתה תעשה,

ולהתנהג כמו שאתה מצפה מאחרים להתנהג, ולהתנהג כמו שאתה אמרת שאתה תתנהג. כי בלי זה אין מנהיגות. והיום, אם פעם היו צוחקים עליך מאחורי הגב, היום יצחקו לך בפנים. כי אנשים, את יודעת, היום יש להם אינטרנט ויש להם חוסם פרסומות. האנשים היום רואים ב-VOD מאסטר שף ומעבירים קדימה את הפרסומות. יש היום בולשיט ריידר, אין דבר כזה. הוא אמר שהוא עושה משהו והוא עושה משהו אחר, זהו, ישר, ישר, ישר אתה לא מנהיג. אתה מנהל, כי יש לך כוח סמכות, אבל אתה כבר לא מנהיג בעיניהם. אתה כבר לא עשית את מה שאמרת. ועכשיו, זה לא רק שאני בדילמה האם אני אדפוק את החברה, או אני אדפוק לאורית את האוטונומיה והיא תהיה לה פחות מוטיבציה, אני בדילמה כי אני אדפוק את המילה שלי. המילה שלי הייתה, וזה היה הקלף שלי, ולכן אורית שמחה לעבוד אצלי, שאני נותן אוטונומיה. אני אתן לך מסוות שאת לא מכירה, אני אעזור לך קצת וזה, אבל אמרתי לה. ומה בסופו של דבר היה הפתרון? אגב, יש לך רעיון מה לעשות?

הדילמה הזאת קורית כל יום אצל מנהלים שמנסים לתת אוטונומיה. קודם כל, בא לי להגיד שאני מקשיבה לך ואני נורא נהנית להקשיב לך, כי זה באמת נורא נורא אותנטי, וזה נחמד לשמוע, כי מה שעבר לי בראש, שבסוף הנושא הזה של האם עובד מרוצה או לא מרוצה, הוא בדיוק כמו בן אדם מרוצה או לא מרוצה, זה תמיד עניין של ציפיות. נכון. והקטע שאם אתה לא מבטיח את האוטונומיה, כמו דני הזה, אז לפחות אני, כניל, היא באה לעבוד אצלו, ואני יודעת שדני הוא לא בן אדם שנותן אוטונומיה, אבל הוא בן אדם שאפשר ללמוד ממנו הרבה על שיווק, אז אני לא אתאכזב כי לא ציפיתי. נכון. אם אני באה לעבוד אצל ליאור כי הוא הבטיח אוטונומיה ואני רוצה לקבל אוטונומיה, ואני לא מקבלת אוטונומיה, אז המורל שלי ירד עוד הרבה יותר. נכון. כי בסופו של דבר, אכזבה זה מילה שבאה בפער בין ציפייה למימוש. נכון. אז זה שאתה אומר שאתה דופק את עצמך, זה לא רק נכון, זה נכון פעמיים. לא, אבל אני אתקן אותך. נו? עכשיו אני עושה לצד השני. אוקיי. אורית היא טאלנט, היא לא תבוא לעבוד אצל דני. אורית כבר לפני עשר שנים הפסיקה עם בוסים של נותנים אוטונומיה.

היא גמרה עם זה. אוקיי, אבל אם אתה הבטחת לה אוטונומיה, אבל בגלל זה היא באה לעבוד אצלי. ואם היא באה לעבוד אצלך, כי הבטחת לה אוטונומיה, ואתה לא תיתן לה אוטונומיה, נכון. היא תדפק פעמיים, והיא תכעס אליך פעמיים. נכון. כי היא מצפה. נכון. זה מה שאני אומרת. נכון. אתה תעשה דאבל פאק. לזה היא באה, בגלל זה היא באה אליי. כן, נכון. ככה העסקתי את הטאלנט. נכון. אז מה אני עושה? אני לא רוצה לתת פתרונות, אבל אני הייתי במצב הזה המון המון פעמים. אני יכולה להגיד שממה שאני ראיתי, שעשו מנהלים בסיטואציה הזאת, מנהלים הטובים, אני לא מדברת פה על הפאקים שעושים, פה אני מדברת על המנהלים הטובים, הם אספו את כל הצוות שלהם, כי הורידתי לא אחת, בדרך כלל. הם אספו את כל הצוות שלהם, הם שיתפו באותנטיות את הבעיה. כי מה לעשות? העולם הוא לא מושלם, ובעיות קורות, ומשברים קורים, ואי אפשר לצפות שהעולם יהיה מושלם, שיתפו באותנטיות את המקום, שיתפו באותנטיות את הדילמה, ובדקו עם האנשים מה לעשות. בארגונים הטובים, עם המנהלים הטובים, לקחו את כל הצוות, פינו אותו ממסיסמות אחרות שיש להן דיליי,

והתמודדו עם הסיטואציה באמצעות של לשים כתף. כן. והמנהל הטוב, במובן הזה, הוא לא רק זה שנותן אוטונומיה, אלא זה שיודע להנחיל לצוות שלו את ההרגשה שאנחנו פה אחד בשביל השני. כן. וזה שאני מנהל, זה לא עושה אותי מורע מעם, אני ראשון בין שווים. כן. אנחנו צוות, ואם אורית הסתבכה ואני הסתבכתי כי אני סיבכתי אותה, או לא משנה, המציאות סיבכה אותה, אנחנו כולנו נפשיל שרוולים, נעזור לאורית, נשנה את סדרי העדיפויות של כל הצוות ונתמודד עם זה ביחד, ואז זה גם מחזק את הצוותיות, וזה גם מחזק את העובדה שמחר אורית תעזור למישהו אחר, וזה גם מוציא אותך גדול, כי לא ניסית להתמודד עם זה לבד. כי העולם המורכב החדש, זה היה גם קודם בארגונים מטריציוניים, אבל בעולם המורכב החדש אין דבר כזה להתמודד לבד. זה אשליה. אולי אשליה מתוקה של מנהלים עם אגו, אבל זה אשליה. אנחנו כולנו תלויים אחד בשני, לכולנו תהיה הפדיחה מתישהו, ואם אנחנו רוצים לצאת ממנה כמו גדולים,

זה עניין של עבודת צוות. ובעיניי זה גם אחד היתרונות הגדולים של תפיסת עולם ניהולית בעולם החדש, והיא גם מופיעה בספר. מדהים. אז קודם כל, תראי, את קראת את הספר, אבל אני לא יודע אם הפרק היה כתוב כשקראת אותו. אני לא אדבר על זה שאת כותבת פרק אורח בספר, אבל זה אני סתם רציתי לטופלג-אין מתישהו. אני לא בטוח שהסיפור עם אורית היה כתוב בספר כשאת קראת אותו, כי קראת עוד את הטיוטות מהראשונות. אבל אמרת כמעט את אותו דבר שכתבתי שם. ולמה זה חשוב לי להגיד? כי חס וחלילה שאף אחד לא יחשוב של ליאור בא ומציא איזו שיטת מנהיגות או ניהול חדשה? ממש לא, ממש לא, ממש לא. התרומה שלי הקטנה לעולם בספר הזה, זה לקחת את מה שהמנהלים המנוסים והחדשניים, שהבינו מה זה העולם החדש, כבר הבינו. הם כולם יכלו לכתוב את הספר הזה, ופשוט לכתוב אותו בצורה נגישה. לא רציתי להמציא את אמריקה, וגם לא המצאתי את אמריקה, וגם לא אמרתי שם שום דבר, ואני גם לא לוקח קרדיט על אף אחד מהרעיון שם.

בסוף יש חוכמת המונים, של אנשים מנוסים שמבינים את העולם החדש, כמו שאת אמרת, וזה מאוד מאוד קרוב למה שאני כותב שם בספר. בסופו של דבר, אני הולך להורית, מספר לה בשיא הכנות על הסיטואציה, ורק בגלל שאני עובד איתה כבר מספר חודשים, ובזכות זה שעד עכשיו נתתי לה אוטונומיה, ובעצם קיבלתי לעצמי נקודות, או קרדיט, איך שתקראי לזה, נכון? קיבלתי ממנה נקודות קדימה, כי עד עכשיו נתתי לה אוטונומיה. כשאני בפעם האחת בא אליה ואומר לה, תקשיבי, הפעם זה לא ייראה כרגיל, אנחנו נצטרך לעשות חצי-חצי, או תצטרכי לעשות עם החבר'ה, או כמו הפתרון שאת נתת, אז היא אומרת לי, בכיף. מבינה אותך? אני יודע עד כמה אתה נלחם על האוטונומיה, אני יודע עד כמה זה קשה, אני יודע עד כמה זה קשה מול דני סמנכ״ל השיווק, ואחרים שהם כאילו באים ומנסים לעשות ניהול עולם ישן, ולכן,

מה שתגיד. אתה רוצה להגיד לי בדיוק מה לעשות, אתה רוצה שנעשה את זה ביחד, אתה רוצה שאני זה. זאת אומרת, וזה נוגע לאחת הנקודות האחרות, שנגענו בזה קצת, בטווח קצר מול טווח ארוך. אני חטאתי בזה בענק. אבל לא רק אני, הרבה מאיתנו. הטווח הקצר, כשאתה מנהל בטח מנהל חדש, הוא מאוד מאוד מאוד מאוד לוחץ עליך. כל יום יש דברים, בטח גם בסטארט-אפ עוד יותר, אבל בכלל, כל יום יש דברים והנחתות ודברים לא צפויים ואתה בהתקפי פניקה או חרדה או לחץ או עומס או נתפס לך אגב מרוב... אבל הדברים שקורים לטווח הארוך, זה מה שמציל אותך בכל הטווח קצר הבאים. אם אני לטווח הארוך עושה את מה שאמרתי שאני אעשה, מתנהג כמו שאמרתי שאני אתנהג, או במילים אחרות, מה שאני קורא לו בספר, מתנהג כמו מנהיג, לא אומר לי יו״ר המנהיג, אבל ככה מתנהג מנהיג, אוקיי? באידיאה, אז כשאני צריך,

הצד השני בא לקראתי. וזה היופי של מערכות יחסים שהן ארוכות טווח, וזה היופי של עובד שהוא לומד להעריך מה שאתה עושה בשבילו. אז אני רוצה להיכנס לנושא הזה של האותנטיות והשקיפות, כי הזכרת את זה עכשיו, אני באה להוריד באותנטיות ושקיפות, ולדבר על מקרה שקרה לפני כמה שבועות והתרוצץ ברשתות ועורר בדיבייט, מנכ״ל שפיטר אנשים, ועלה לשידור חי ובכה דמעות שליש על הפיטורים וסיפר כמה אומלל וכמה זה היה לו קשה. חלק אמרו איזה יופי, הוא אותנטי, הוא שקוף, הוא מנהיג בעולם החדש, וחלק אמרו, יאללה, איזה טמבל, מה, זה העניין עכשיו? אתה עם העבודה, הם נשארו בלי עבודה, מה אתה מתבכיין? כן. אז אני רוצה לשאול אותך, עד איפה הולך הסיפור הזה? זה כמו הורים קצת... אני חייב לשאול אותך, קודם כל, מה את חושבת על זה? סליחה שאני מתפרץ, אבל אני באמת, אתה ראית את הדיבייט הזה. בטח, The Crying CEO, קראו לו, זה היה מה זה מגניב. כאילו, אני מצטער, מתנצל ממנו וממי שפוטר שם, אבל

האירוע הזה היה אירוע מגניב. האירוע, נכון, האירוע, כאילו, בקטנה, מה, מה, מה את חשבת על זה? אני אשתף בשמחה. קודם כל, כשזה קרה, אני הייתי בחופש, אז לא קראתי כל כך הרבה כמו שהייתי קוראת אם לא הייתי בחופש, כי אחד הדברים שבעיניי חשובים מאוד למנהל בעולם החדש זה להיות מדי פעם בחופש. ולהתנתק, כי כשאתה יוצא מהדרמה ואתה חוזר לדרמה, אתה רואה דברים בפרספקטיבה, וזו בעיניי תכונה מאוד חשובה למנהל בעולם החדש. תמיד היה נכון, נכון יותר. אבל אני כן אגיד לך מה אני חושבת על הסיפור הזה. בתחילת הקורונה, המנכ״ל של R.B.N.B. עלה לשידור וכתב מכתב לעובדים שלו, הוא גם הייתה לו דמעה בזווית העין, הוא היה צריך להתמודד עם פיטורים של הרבה מאוד אנשים, זה היה בלוגדון הראשון ולא ידעו באמת לאן זה הולך והוא היה ברור שכל חלום חייו מתרסק. והוא היה גם סוג של קריים CEO, רק הוא עשה את זה אחרת. ואני הסתכלתי על ההוא, שאף אחד כבר לא זוכר, כי לאנשים יש זיכרון קצר, כי הסתכלתי על ה-Curent CEO בוכה, ואני ראיתי כן הבדל ביניהם.

הרגשה שלי, סובייקטיבי לגמרי, שהמנכ״ל של R.B.N.B. עשה את זה כי זה באמת נורא נורא כאב לו, הוא עשה כל מה שהוא יכול בשביל להיות ממלכתי ולהדחיק את הרגשות שלו או להביע אותם בצורה מנוהלת וממותנת. ואני חושבת שה-Curent, Crime CEO עשה את זה בצורה קצת יותר מדי מוחצנת, והיה לי ברור שהוא מסתכל על עצמו מהצד ואומר לעצמו, ככה אני מדמיינת את זה. איזה מגניב אני, איזה אותנטי אני, כמה זה יפה שאני גבר ואני משתף רגשות, וגברים כבר לא בוכים בלילה, הם בוכים בשידור ישיר, והייתה לי הרגשה מאוד חזקה של ריקוד קטן בתוך האגו. והמנכ״ל שבכה של ארבינבי עשה את זה באמת כי הוא ראה את חלום חייו מתרסק, קופיטר אנשים שלחו איתו דרך והאמינו בו, ובעיניי זה היה אותנטי. כן. אז אני חושבת שגם לרגשות לאותנטיות ולשיתוף בקשיים שלך כמנהל, יש פרופורציות, יש זמן, יש מקום, יש מצב, ועדיין בעיניי מנהל אמור להיות המבוגר האחראי.

כן. אוקיי, אז אני אגיד לך את דעתי. קודם כול, מה שאמרת מאוד מעניין. יש פה שני דברים שונים. אחד, אני גם בתחושת בטן, אני לא מכיר לעומק את שני הסיפורים. לא את ארבינב, זאת אומרת, קראתי על, אבל אני לא חבר שלהם, או יש לי חבר שלהם. גם אני לא. יש לנו חברים משותפים, אז אני לא מכיר ממש. ממבט מרוחק, נראה שזה הסיפור. בארבינב פיטרו מאות או אלפים, ההוא פיטר איזה שלושה אנשים מהמשרד שלו. אמ... יש הבדל בין הוצאתי מכתב לחברה לבין תמונה שלי עם הדמעה בלינקדאין, מרגיש כמו, או חשוד, בשימוש ציני ברשת חברתית לטובת לייקים. אמ... תראי, בגדול, אני מאוד מאוד מאוד מאוד אוהב את הטרנד במאקרו. במאקרו זה מצוין. כן, גברים בוכים בלילה, לא בלילה,

אה... זה מצוין, שיתחילו לבכות, שיבכו יותר, לכולנו יהיה יותר טוב, אוקיי? אה... וגם גבר שבוכה בלינקדאין ומשתמש בזה צורה צינית, זה מקדם את מטרת המאקרו. אז בזה אני, את זה אני אוהב. האם צריך לרחם על מנכ״ל שפיטר עכשיו הרבה מאוד עובדים? המנכ״לים, החברים שלו והשותפים שלו לעסק צריכים לרחם עליו. העובדים שלו, כנראה שלא. יש להם צרות יותר גדולות. יש לי פרק שנקרא, אימא לאל, אני צריך לפטר. כי כשאתה מנהל חדש ואתה צריך לפטר פעם ראשונה או שנייה או חמישית, אתה באמת לא ישן איזה שבוע. אמ... ויש שם את הסיבות לפיטורים. יכול להיות בגלל קיצוצים ו... וזה, ו... החל- הסיבות נחלקות לאלה שהם, זה עובד עם ביצועים לא טובים, לבין אלה שזה, זה עובד עם ביצועים טובים, אבל היית חייב לפטר אותו. עכשיו, מה שניסיתי ל... אחת הנקודות, יש שם הרבה מאוד נקודות שאני עובר עליהן, ואחת הנקודות הייתה

זה שהיית חייב לפטר אותו, זה כאילו לכאורה קצת פחות נורא לאגו שלו מאשר אם פיטרת אותו בגלל ביצועים לא גרועים. ואתה עשוי או עלול בטעות, בגלל שזה כאילו קצת פחות נורא לאגו שלו, להתרכז בעצמך ולהגיד לו, אני מסכן וזה. שוב, אני פוסל במומי פוסל. גם אני יצא לי, פחות ממה שאני מרשה לעצמי היום, אבל יצא לי קצת, את יודעת, אתה עושה את השיחה ואתה על הדרך גם משיג קצת רחמים לצד שלך, או אמפתיה גם לצד שלך. אני חושב היום שהייתי צריך לעשות את זה עוד פעם, לא עשיתי את זה הרבה, אבל הייתי צריך לעשות את זה עוד פחות, כי הצד השני, זה נכון שהאגו שלו לא ייפגע בשני הזה, אבל חייו הולכים להשתנות. הוא עכשיו בלי עבודה, הוא יצטרך עכשיו למצוא עבודה, הוא חוזר למקום הרגיש של מישהו שמחפש עבודה, מישהו שנכנס ללינקדאין או ללוח משרות, הוא צריך לשים את עצמו על הבמה, הוא צריך ללכת לראיונות עבודה. אם הוא הורה, הוא צריך למצוא איך הוא מתפרנס,

יכול להיות שהוא לא יישן בלילה. וואלה, היה לך קשה, בסדר. זה לא באמת צריך לעניין אותו עכשיו. לך לקולגות שלך, לך למנהלים אחרים, לך לחברים שלך בבית, תבכה, תספר, תקבל רחמים, תקבל אהדה, תקבל אמפתיה, תקבל ליטופים, אם אתה צריך, אבל עזוב, אתה עובד בשקט. עכשיו, הפעמים שבהם זה כן קרה לי, אני לא מנסה לתרץ, אני רק רוצה להגיד, לפעמים אתה באמת הופך להיות חבר של העובדים. חבר באמת. אני לא יודע מה דעתי על זה, אגב, אבל אתה הופך להיות חבר באמת. ואז יכול להיות שיש לזה קצת מקום, כי הם גם ככה ראו עליך כבר מזמן שמשהו עובר עליך. זה מוביל אותי. לשמחתי, הצלחתי לשכנע כמה מכם אנשים מוכשרים כמוך לכתוב פרקים אורחים. את כתבת על ה-90 הימים הראשונים בתקופה, ורן שביט, מנהל מדהים, שעבדתי איתו, הייתה לי זכות לבוא איתו בג'ולט, כתב על איך להתעסק עם עובד שקורס,

ורינת גיל כתבה איך לאמן את העובדים שלך להתפתחות בשיטה שגוגל המציאה, ואור רז כתב איך לפתח הרגלים חדשים, עם כל המחקרים של פיתוח הרגלים, והשתמש בזה לדוגמאות של האצלת סמכויות וניהול זמן, פיתוח אסטרטגיה, כל מיני דברים כאלה. ואיריס שור, יזמית שבנתה שלושה סטארט-אפים מתוכם, שעשתה שני אקזיטים, סיפרה על להיות פגיעים במקום העבודה. מתי והאם כדאי להיות פגיע למרות שאני הבוס? עכשיו, היא מדברת לא על בוס קטן. היא הבוס הגדול, היא היזמית, היא המנכ״לית, שהיא תבוא בתור מנכ״לית ותגיד, יש לי יום רע, היה לי יום רע, פרק מרתק, שהיא מספרת בו על הבעד ועל הנגד ועל המתי ועל הזה וכולי, אבל גם שם היא מסבירה, הם יודעים שעובר עליך יום רע. אתה לא צריך להשתמש בזה, ובטח לא בצורה צינית, כדי לסחוט מהם אהדה,

או חס וחלילה לסחוט מהם עבודה, אוקיי? נגיד כשאנחנו מפטרים, יש עוד חודש עד הפיטורים לפעמים. עכשיו, החלק הקפיטליסטי שבראש שלך אומר, רגע, אבל יש לי אותו לעוד חודש. מה, הוא עכשיו לא יעבוד חודש? אני עדיין משלם לו משכורת אחת, ואפילו אחר כך עוד עם ה... וואלה, כאילו, אתה לא נעים לך להודות במחשבה הזאת, אבל המחשבה שלך היא, אולי הוא יספיק לעשות עוד משהו. אבל, וזה רק רמז לזה שנורא קל בתור מנהל ליפול למקומות הציניים של ה... אני כאילו רגיש, ואני זה ואני זה, אבל אני גם אקח ממך עכשיו משהו על הדרך. זה הצד הקשוח של ה-Crime CEO. אני כן רוצה לעשות איזשהו סיכום ביניים, כי אני חושבת שזה חשוב. אני בעניין פשטות, גם, כמוך. אני חושבת שמה שאתה אומר, או הריכוז של כל הדוגמאות האלה שנתנו, של ה-Crime CEO ברשת, או של האורית המדומיינת, ואגב, לא קראתי את זה בספר, אני הקשבתי לך עכשיו פעם ראשונה, זה שיש כלל מאוד פשוט כאן.

זה נכון שאנחנו עובד ומנהל, אבל אנחנו גם בן אדם ובן אדם. וזה לא משנה שאם אנחנו כן חברים או אנחנו לא חברים, אנחנו נמצאים בתוך סיטואציה של החיים, שני אנשים שיש להם צרכים, שיש להם רגשות, ושיש להם מחויבויות. אם אני מצליחה, כמנהלת, להסתכל על הצד השני בחמלה, באמפתיה, ברגישות ובקשב, במקביל לעובדה שאני דורשת דברים, ואני דורשת אותם גם בשביל הארגון שמשלם לי משכורת, וגם בשביל העובד שיתפתח ויפיק מעצמו את המיטב, וגם אני באותה סיטואציה, אני צריכה לעשות דברים שיספקו את הארגון שמשלם לי משכורת, ואני רוצה לפתח את עצמי ולהוציא מעצמי את המיטב, ואני מודעת לזה ששנינו בני אדם, ושנינו בסיטואציה, ושנינו יש לנו מוטיבציות שונות, ושנינו רוצים להתפתח, ושנינו רוצים לתת לארגון את מה שארגון רוצה לקבל. אם אני מסתכלת על הסיטואציה ככה, וממבט שוויוני אל הבן אדם, שכל מה שמבדיל בינינו זה היררכיה, אז אני אגיע למסקנות הנכונות. כן. ואם אני יודעת שאני בן אדם רגשי ואני לא רובוט,

והעובד שלי הוא בן אדם רגשי והוא לא רובוט, שלשנינו יש רגשות, גם את השכל, גם את הרגש, גם את המוטיבציות וגם את הסיטואציה, ואז אני אגיע להחלטות נכונות. אני חושבת שבאמת מה שאותי לפחות הפריע לי עם המנכ״ל הבוכה, זה שאני כן חשדתי בו כנראה בצדק, לדעתי. זו דעתי ואני תומכת בה. כן, בצורה אובייקטיבית. כן, בצורה אובייקטיבית, בדיוק. שהוא ניצל לרעה את הטרנד שגברים יכולים להיות פגיעים, כן. עיין ערך ברנה בראון. כן. אבל אני מסכימה איתך שיש במקרו משהו שאומר, גם גברים הם מנהלים, גם למנהלים יש רגשות כי הם בני אדם, וגם לעובדים יש רגשות והם בני אדם, וזה בכלל לא משנה אם אין גבר או אישה או חייזר או לא משנה מה, אם אני אראה את ההוליסטיות ביצורים שמשתפים פעולה בתוך הסיטואציה, אני כנראה אגיע למסקנות הנכונות. נכון, נכון. זה מה שמשותף לכל מה שדיברנו. הטעות שלו הייתה שהוא ניסה לרחוב על טרנד,

ומבחינת התזמון, אגב, הוא פשוט איחר את הטרנד. מה שהוא חטף זה בגלל שכבר היה עוד אחד בוכה, ועוד אחד בוכה, ועוד אחד בוכה, ועוד אחד בוכה, שהרשת שלנו בימינו היא צינית ואכזרית. אתה עושה משהו כמה פעמים וזהו, לחבר'ה נמאס. אז הוא הגיע כאילו בתזמון, אם הוא היה מגיע לפני שנה, אולי זה היה בסדר, אבל הוא הגיע עכשיו, ולחבר'ה כבר נמאס שמנהלים מרחמים על עצמם, והוא היה one-to-money, מה שנקרא. ולזה אני יכולה להוסיף הערה בטאבו לספר המנהל הקטן ולמנהלים בכלל, בטח אם מדברים על מנהלים חדשים, אל תרכבו על טרנדי. הספר הקטן, לא המנהל הקטן. סליחה, הספר הקטן, חס ושלום. ספר קטן, מנהל גדול. אל תרכבו על טרנדי. אל תרכבו על טרנדי. מה את מתכוונת? תני דוגמה. אני מתכוונת שאם אתה גבר ואתה מנהל, ואתה חושב שזה יהיה נורא נורא אותנטי ומעורר אמפתיה ולייקים, לבכות בסיטואציה שבאה לך לבכות, כן. אל תעשה את זה. אל תעשה את זה כי זה טרנדי. כן. אם במקרה יצא לך שנפלה לך דימה או נפתה לך צעקה,

אל תעשה את זה כי זה טרנדי, תעשה את זה כי זה אותנטי. ואם עשית משהו בטעות, או טרנדי או אותנטי, שפוגע במישהו אחר, לך תתנצל. כן. הכי פשוט בעולם. כן. זה אחת העצות שהכי אהבתי מהפרק שלך לזה, עם הדיבור על האגו. נכון? נתת ציטוט של אושו, שהאגו הוא... האגו הוא דבר נפלא, בתנאי שהוא זוכר שהוא משרת ולא אדון. שהוא משרת ולא אדון. נכון. ואת אומרת שם, בצדק, אתם הולכים לטעות הרבה. אתם הולכים לעשות פדיחות. אתם הולכים להעליב בלי שהתכוונתם. אתם הולכים זה. ואם האגו שלכם ישלוט, ולא תבקשו סליחה, ולא תחזרו באחריהם, ולא זה, אתם פשוט תפסידו הזדמנויות להשיג עוד שיתופי פעולה, עוד קולגות, עוד זה. במקום זה, תישארו לבד עם האגו. האגו צודק, הוא ישמח שלא ביקשתם סליחה,

אבל תישארו איתו לבד. יש איזה קטע שאני רוצה לחזור אליו, שאתה אמרת שמטריד אותי, ועכשיו אני מרגישה שזה נכון להציג אותו, עדיין עם סיפור הממים. אנחנו בסופו של דבר יצורים חברתיים, ואחד הדברים שהכי מלמדים מנהלים, אני חושבת, זה רול מודל. זה לא ספרים ולא פודקאסטים, זה הסיפור של באמת הרול מודל. ולפחות במדינת ישראל, ואני אהיה צנועה ואני אדבר רק על מדינת ישראל, המנהיגות או הניהול שאנחנו רואים באקו-סיסטם הוא חרא. אתה מסתכל על הוויכוחים בכנסת, אתה קורא ברשתות החברתיות על איך מנהלים, מנהלים מאות בכירים או המנהיגים של מדינת ישראל, וזה לא בדיוק הולם את האגו בצד, זה לא בדיוק הולם את האותנטיות, זה לא בדיוק הולם את השקיפות או את האוטונומיה. אנחנו רואים מסביבנו באקו-סיסטם דוגמאות לא טובות למה זה מנהיגות וניהול, כמו שאתה מדבר עליהן. אבל זה מתחיל להשתנות. אנחנו גם מתחילים לראות הרבה דוגמאות טובות. זאת אומרת, מספר האנשים שאכפת להם,

או שהם רואים role models בכנסת, הוא כבר הרבה יותר קטן ממה שהיה פעם. זה לא הדור של פעם. הם לא מסתכלים על הכנסת כ- role models, אז שהכנסת יעשו מה שהם רוצים גם ככה. לרוב האנשים כבר, או לא לרוב האנשים, אבל האנשים, נקרא לזה, יותר מחוברים לאינטרנט, לא כזה אכפת. הם לא רואים בהם, הם לא מחפשים שם role model. זאת אומרת, וגם לא בטלוויזיה, וגם לא בזה, להפך. יש כבר כל מיני גופים כלכליים כאלה ואחרים, מדינתיים, ממשלתיים כאלה ואחרים, שתמיד צריכים להוכיח שהשימוש, שכל מה שהם עושים הוא לא ציני. זאת אומרת, קודם כל מסתכלים, הם אומרים, זה ציני, מה שהם עושים הוא ציני, זה ניצול, ועכשיו הם צריכים להוכיח, ומדי פעם הם מצליחים, שדווקא לפעמים הם מנסים לעשות דברים באמת, רק בשביל כסף או ווטאבר, אבל לא בצורה צינית של על חשבון. זאת אומרת, אנשים הם הרבה יותר חשדניים, ומתחילים לראות כל מיני role models חמודים כאלה. סתם, למשל, תומר אביטל, בחור שהיה פה

בפודקאסט אחת פעמים, הוא עם דגל השקיפות, הוא רץ ומקדיש את חייו, בחור מתוק, חכם, אבל הזיה, הוא מקדיש את חייו להעלאת השקיפות בכנסת. זה מה שמקדיש את חייו. הוא רץ אחרי חברי כנסת, והוא מנסה להשפיל אותם ברשת לאלה שלא מסכימים לחשוף את הקלנדר שלהם, ונותן נקודות לאלה שמסכים לחשוף את הקלנדר שלהם. הוא סיפר לכולם שיאיר לפיד כמעט לא היה בכלל בכנסת בשנים לפני הממשלה הזאת, והוא סיפר לכולם איפה ביבי כן היה ולא היה, ואיפה כל מיני חברי כנסת אחרים היה ולא היה. הוא מחפש לאיפה הכספים שלהם נעלמים, הוא מחפש לאן הם נוסעים. בן אדם ששם על דגלו, מה זה חורט על דגלו? הוא מקדיש את החיים שלו. זהו, הוא עזב את העבודה. אז זה היה הפרק איתו. לפני מלא זמן, אני חושב, לפני 200 פרקים או משהו. עזב את זה וממה הוא חי, מעמותה שהקים בשביל השקיפות, ולפני זה הוא היה חי מכל מיני כאלה, איך קוראים לזה? קיקסטארטרים.

הד סטארטרים של אני אעשה עוד ככה וככה וככה שקיפות, בואו איזה. או לובי 99, הייתה פה גם לינוי דויטש. וואו. לובי 99, מקדישים את חייהם לבוא לכנסת ולעשות לוביזם שהוא אנטי ללוביזם של הארגונים הקפיטליסטיים. איזה יופי. זאת אומרת, לשמחתי, ולכן אני אופטימי פה, את צודקת שהדרך היא עוד ארוכה, אבל היא לא ארוכה כמו פעם, אנחנו באמצע איפשהו. יש כבר יותר ויותר role models כמו אולינוי דויטש, כמו תומר אביטל, כמו כל מיני חבר'ה כאלה, שהצעירים שנמצאים ברשת, הם רואים אותם והם לומדים מהם, כאילו, יש גם כאלה שהם כנראה דוגמאות שליליות, אני לא יודע, האח הגדול וכולי, אבל הם רואים גם role models לאיך אפשר לעשות היום דברים אחרת, פותחים להם את הראש,

ובקיצור, אני אופטימי. אני מאוד שמחה שאתה אופטימי, אני רוצה לדבר על משהו קצת פחות נחמד. כן. אחד הדברים שאתה מדבר עליהם בספר, ואני חושבת שהם נכונים לדבר עליהם בכל מקום, בטח כאן, זה הסיפור הזה שבאמת התחלתי אותו קצת קודם, לעשות טעויות. הרי כשאתה מנהל צעיר, או כשאתה מנהל לא מנוסה, או כשהמציאות סביבך משתנה, או כשאתה מנהל יותר מנוסה, אבל עברת לארגון אחר, ואז בוודאי הסיטואציה השתנתה, אתה עושה טעויות. אין מה לעשות, זה חלק מהחיים. כן. איך אנחנו מתמודדים עם טעויות היום בניהול? האם ההתמודדות עם טעויות הוא שונה ממה שהיה פעם, מה שאתה קראת לו, הניהול המסורתי או הניהול הישן? קודם כול, בפועל, יש ספקטרום מאוד מאוד מאוד מאוד גדול. בקצה אחד יש את הארגונים הנקרא לזה מסורתיים יותר, בייחוד אם בהנהלות שלהם עדיין יש אג'נדה של לא מודים בטעויות מלמעלה, אז גם עד למטה קשה מאוד להודות בטעויות.

בקצה השני, רגע, אני אעזור רגע את הקצה השני ואישאר שם. שם הדרך שבה הייתי עושה את זה. אם אני הייתי עכשיו, היה שואל אותי מנהל שני, מנהל דרג ביניים או מנהל זה, היה אומר לי, אני בחברת, אצלי המנכ״לים בחיים לא מודים בטעות, בחיים לא. אם אני אודה בטעות, כל המנהלים עליי יאכלו אותי. מה הייתי עושה שם? הייתי אומר לו, אוקיי, אל תהיה צודק, תהיה חכם. למעלה, אל תודה בטעויות. תתחיל מלהודות בטעויות למטה, לעובדים שלך. בקטנה. זה לא שהם כאילו יעשו מזה איזשהו טררם. תעשה את זה בפניהם. תייצר לך איתם מערכות יחסים יותר חזקות. אם, יעברו שנים ואתה תתקדם בארגון, אז אתה, לפחות בחלקה הקטנה שלך, התחלת לעשות את השינוי. לא רק אתה תקודם, גם החבר'ה שהיו עובדי צוות שלך קודמו, ולכן יותר ויותר אנשים בארגון יהיו, זאת אומרת, אם זה היה 0%,

אז עכשיו זה יהיה 4% או 16% של אנשים שראו role model אחר, אוקיי? בספקטרום השני, יש לנו דווקא מקומות שכבר עברו שינוי מאוד מאוד גדול. יש פאק-אפ נייטס, אם את מכירה, ושאר מתודות ה... הנה פדיחה שעשיתי ובוא נשמע. בפודקאסט שלי אתה מתחיל הרבה פעמים את הפרק מלספר פדיחה. מקומות שבהם זה יותר הסטארט-אפים, יותר המקומות הנקרא להם החדשניים, שבהם להודות בטעויות זה לגמרי חלק מהעניין. בטח במקומות הטכנולוגיים, כי כשאתה, אני בא מעולם המוצר, כל מה שאנחנו מנסים כל היום זה ללמוד איך להודות בטעויות יותר מהר, כדי שנעלה כבר את הגרסה שהיא מתוקנת. אם אנחנו מתעקשים שהגרסה הקודמת היא בסדר, למרות שאנחנו רואים שהיוזרים לא באים, או שהם באים ולא משתמשים, אנחנו דופקים את כולם. אז אצלנו אנחנו דווקא מתרגלים כל הזמן להודות בטעויות, כי ככה מתקדמים הכי מהר. אני חושב, ואפרופו פרק שהיה לא מזמן עם שותפך מ-NGG,

רם יאולוס, בגלל עידן הדחיפות שהוא דיבר עליו, בגלל הנושא הזה שהשינויים קורים בקצב יותר ויותר ויותר ויותר מהיר, שזה העולם החדש, מה שאני קורא לעולם החדש, הדבר הזה של להודות בטעויות, אני אופטימי שהוא יסתדר גם אם ההנהלות האלה לא יודו. זאת אומרת, לא יהיה אפשר, אתה יודע, טעות זה, כשאתה לא מודה בטעות, איך אתה לא מודה בטעות, אתה מטייח אותה. הם לא יספיקו לטייח וכבר הסיבוב הבא יגיע, הם לא יספיקו לטייח וכבר הסיבוב הבא יגיע, זה כבר תהיה בדיחה, כאילו, מבינה? אני מקווה שזה יהיה... על זה היה לי לקוח, היה לי לקוח מהמהם, קראו לו ישראל בן חיים, הוא נהיה לנתב״ג. אני לא יודעת כמה אנשים מבינים, כי אנחנו כולנו עוברים בנתב״ג, כמה קשה לנהל את המקום הזה. זה אחד התפקידים הניהוליים הכי קשים שאני נחשפתי להם בחיים שלהם, וישראל בן חיים עשה את זה מצוין, למדתי ממנו הרבה. והוא, אחד הדברים שהוא היה אומר זה לא מתקנים טעות בטעות. והדבר השני שהוא היה אומר... רגע, מה הכוונה?

שלפעמים אתה עושה טעות, ואז אתה מטייח. ואז כשאתה מטייח, אתה יוצר הרבה מאוד נזקים אחרים. על זה לתקן טעות בטעות, והוא היה אומר, יש טעויות שמתקנות את עצמן. כן. כשאתה לא צריך אפילו להתערב, זה יקרה לבד. אז מה שאמרת על האצת הקצב, האצת הקצב קשה להרבה מאוד אנשים. זה באמת קשה, אבל פותח לזה מה שקורה, כן? שינוי מימד הזמן, וזה סוג של דבר שקורה, שמסדר הרבה מאוד דברים אחרים ומסדר הרבה מאוד פדירות אחרות, כי כמו שאתה אמרת, אין זמן בכלל לטייח, כבר עוברים לטעות הבאה. כן. אז ישראל בן חיים, באמת, תודה. אנחנו ממש כבר מתחילים להיות קרובים לסיכום, אז יש עוד שני דברים שאני הייתי רוצה לסגור איתך. יאללה. אני, היות ואני כבר מנהלת איתך שיח ארוך טווח, אני רואה שאתה מאוד מאוד מקפיד על הטיות של זכר ונקבה. זאת אומרת, אני באמת חושבת שאותנטית, יש לך המון המון כבוד לאיכויות שמביאות נשים מנהלות, שמביאות נשים עובדות, שמביאות נשים בכלל לאקו-סיסטם של הארגונים החדשים.

ואני כן הייתי רוצה לשמוע ממך, גם לטובת המאזינים והמאזינות שלנו, אם יש לדעתך הבדל כלשהו בקטע בין ניהול גברי לניהול נשי, והאם אתה מתייחס לזה בספר. אני לא מתייחס לזה בספר. בכלל. בכלל, בכלל, בכלל. אני השתדלתי לכתוב בלשון רבים, מנהלים, ולא מנהל מנהלת, וגם לא עם הנקודה, כי זה קשה לקריאה רק בגלל זה. אני אוהב את הסגנון הזה, אבל זה פשוט לא קריא, אז העדפתי על בסיס הקריאות. כן כתבתי הרבה יותר פעמים עובד מעובדת, רק משום שהסובייקט שקורא את הספר הוא מנהל או מנהלת, והם חושבים על עצמם. כשמדברים על עובד או עובדת, כל פעם שכתבתי עובדת, זה כל כך בולט לעין, כי זה לא העובד, שפתאום אתה עוד פעם, זה מפריע לך לרצף, ואתה מתחיל להגיד, היי, למה עובדת זה אישו? אז ניסיתי לשזור גם וגם וגם, לא פתרתי את זה ולא רציתי לכתוב עובדים ברבים, כי זה כבר לא התאים לרוב סיפורי המקרה. אז לא התייחסתי לזה בספר,

אבל אני אגיד לך את דעתי. ולדעתי, אמרתי את זה בפופקורן כבר ארבע או חמש פעמים, ויש מצב שאפילו בפרק איתך אני לא יודע. כשמסתכלים על הצרכים של העובדים בעולם החדש, שוב, ניידות, שקיפות, גמישות, מה יש שם עוד, משוב מתמשך, התפתחות, הומואדפטוס, ההסתגלות, החוסן, גמישות מחשבתית וכו' וכו' וכו'. מסתכלים על הצרכים שלהם, אם את שואלת אותי אם היה אפשר לבחור, מנהלות נשים הן פשוט יותר מתאימות לצרכים של העובדים החדשים. עכשיו אני יודע שיכול להיות ש... כאילו עדיין מספרית רוב המנהלים הם גברים, יכול להיות שאני אומר את זה והם מתבאסים או כועסים או לא מסכימים, אבל זה לא כל כך משנה. בכל זאת, באנו כדי להגיד את דעתנו.

המנהלים החדשים נדרשים להרבה מאוד אמפתיה, לרגישות, לתחושת שיתוף פעולה, לתחושה של We're together in this, ולא אני צודק ואת טועה או הפוך, דברים שהם לא רק, אבל יותר נוטים להיות גבריים, אוקיי? והניהול הנשי, וגם שם זה לא ב-100 אחוז, תכף אני אספר לך את זה כוכבית, אבל הניהול הנשי הוא הרבה יותר מתאים לזה, כי הוא בא מהבית, כאילו, את רואה, הנה, הסתבכתי, לא התכוונתי מהבית, מהבית, אבל הוא בא כאילו מלכתחילה עם יותר אמפתיה, יכולת הקשבה, סבלנות, אוקיי? אז את יודעת, כשהייתי קטן היו אומרים, אוי, נשים הן מקשקשות, הן הרבה יותר מדברות והבנים בקושי מדברים. וואטאבר, לא משנה אם הם קישקשו או לא, הם תרגלו הרבה יותר שעות בחיים שלהם לשבת ולהקשיב לסיפור מההתחלה עד הסוף, ולא לקפוץ עם הפתרונות, כמו שאנחנו עושים, הגברים, כי אין לנו כוח, אין לנו כוח עכשיו שיאכלו לנו את הראש חצי שעה, אז אנחנו אומרים לנו, לא מתחילים עוד להגיד, אנחנו כבר קופצים עם הפתרונות.

אמ... לא הדרך להקשיב, לא הדרך לפתור דברים, ובטח לא הדרך להראות לצד השני שאתה רואה אותו, אוקיי? מודה בעוונותיי. אז אני מאוד שמח שהניהול הנשי התפתח והתרחב. אחת מהנשים היקרות שעברה על הספר בדקדוקי דקדוקים, יש כמה כאלה נהדרות ונתתי להן קרדיט בתחילת הספר, אחת מהן היא ענבל אורפז, היא המייסדת של אישה בהייטק, והיא עושה הרבה מאוד דברים לטובת קידום הנשים בהייטק. היא ממש החליטה שהיא מקדישה את השנים האלה של אני לא יודע עד מתי, אבל כבר כמה זמן, גם אותה ראיינתי פעם בפרק, פרק מאוד מעניין, סליחה, בפודקאסט. והיא גם, היא עברה ממש על כל מילה, והיא העירה לי על כל מיני דברים, ושאלתי אותה

ועוד אחרות, כשרק התחלתי את הכתיבה, שאני רוצה המלצות למנהלות מצוינות. אני רוצה שייתנו לי המלצות למנהלות מצוינות, אבל לא אמרתי להן למה. לא אמרתי להן שאני כותב ספר למנהל חדש. וענבל, וליאורה גולהום, עוד חברה טובה, וכולי וכולי, כל מיני כאלה שאני מכיר ומאוד מעריך, שיש להם גם רשת שאני גדולה. תראו, תנו לי שמות של נשים, מנהלות מצוינות. מה היה האינסטינקט שלהם? לתת לי שמות של מנכ״ליות מצוינות. השאלה שלי הבאה הייתה, האם האנשים שעבדו אצלהם היו שמחים לבוא לעבוד אצלם שוב? הם אמרו לי לא. זאת אומרת, ורק כשהסברתי מה אני מחפש, אני מחפש מישהי שגם הצליחה עסקית, אבל גם היו לה קשרים טובים עם הממונים, לא עם הממונים, עם הכפיפים. כן, טוב, אני לא מוכן להגיד כפיפים.

עם מי שעבד אצלם, זה מזכיר לי פשוט את כפופים, זה נשמע נורא. כן, זו מילה לא טובה. עם מי שעבד איתם, אז הרשימה פתאום הצטמצמה בחצי. ואצל המנכ״ליות המצוינות, אלה שראיתי, אבל שאותם הם מחקו מהרשימה של מי שסמכו לעבוד אצלם, היה ברור שההתנהגות שלהם היא הרבה יותר דומה לניהול גברי. עכשיו, יכול להיות שזה עזר להם עסקית, יכול להיות ששוב, היה להם יותר קשה לגייס טאלנטים בגלל ההתנהגות הזאת, יכול להיות שבחברה הבאה יהיה להם יותר קשה כי החבר'ה לא ירצו לעבוד איתם שוב, אבל יכול להיות שזה עזר להם עם המשקיעים, יכול להיות שזה עזר להם דברים, אנחנו באמת בתקופת מעבר. אבל אני חושב שלאורך זמן, יותר ויותר מנהיגות נשית תגיע עוד פעם. זה מה שהשוק יעשה, בלי קשר למלחמות של ענבל אורפז וחברותיה,

ונשים אחרות יקרות, השוק יתקן את עצמו, כי השוק ימשוך, השוק יגרום לזה שהטלנטים והרבה עובדים ירצו לעבוד אצל מנהלים שהם במקרה מנהלות, וזה התכונות שלהם. או מנהלים שיאמצו את התכונות שנחשבות היום סטריאוטיפיות נשיות, נכון מאוד. כמו אמפתיה, עבודה צוות, אגו בצד. אני יכול להגיד לך שיש יום ספציפי, אני לא רוצה לציין אותו ולא רוצה לדבר עליו, אבל יש יום ספציפי בחיים שלי, שבו אני עשיתי לעצמי שיחה, ליאור, אם אתה רוצה להיות מנהל, מהפעם הבאה שבה אני מדבר איתך, במקום להיות חסר סבלנות, אתה הולך לשבת ולהקשיב. וזה שינה הכול. זה שינה הכול, הדבר הקטן והמפגר הזה. אבל לא היה לי אותו כגבר. לא היה לי אותו. ואני בכל זאת, אני רגיש, ואני זה, ואני זה, בסדר. אז מה, זה עובדים? רציתי להיות פרודקטיבי, רציתי שדברים יזוזו, טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, אין לנו זמן, יש לך הצד... לא. זה טווח קצר. טווח הארוך זה לא עובד.

זה סיכום ביניים. אני חושבת שהתכונות הנשיות הן נחשבות היום נשיות סטריאוטיפיות, ובאיזשהו שלב זה לא יהיה כזה, אבל אני אגיד את זה במילים אחרות כדי להקנות עוד שפה. אנחנו מדברים גם על תהליך וגם על תוצאה, ולא רק על תוצאה. ואז התכונות הנשיות האלה בעצם יש להם יותר כבוד לעובדה שיש דברים שצריכים בשלות, ולוקחים זמן, וסוגרים מעגלים, אולי בגלל תשעה ירכי לידה. אני רק אגיד דבר אחרון. פגשתי מלא מנהלים גברים שמתנהגים באמת יותר ככה, והם באמת היו מצוינים. נכון. שאלה לסיכום. כשאני מסתובבת בארגונים ואני מדברת עם מנהלים מאוד מאוד בכירים, אני אומרת להם, תשאלו תמיד את העובדים שלכם את השאלה, כי הם שואלים את השאלה בעצמם. What's in there for me? כשאתה ואני עובדים ביחד באותו ארגון, ואתה בהיררכיה יותר בכיר ממני, ואתה מוכר לי איזשהו פרויקט, איזשהו תפקיד, אני כבר לא נמצאת במקום, או אף בן אדם לדעתי היום כמעט כבר לא נמצא במקום, שאני רק מחפשת מה יעשה טוב לארגון,

מה יעשה טוב למדינה, מה יעשה טוב לעולם. יש בכל זאת בדור הזה משהו מאוד פרגמטי, שאומר, ומה לי יוצא מזה? כן. עכשיו, מה יוצא לי מזה? לא חייב להיות כסף. הוא יכול להיות הרבה מאוד דברים אחרים. הוא יכול להיות סיפוק, הוא יכול להיות חברה, הוא יכול להיות ביטחון. יש הרבה מאוד מטבעות חליפין. כן. אז אנחנו בכל זאת סוגרים פרק שמדבר על ספר שעומד לצאת ממש בימים אלה, וכשמישהו קונה ספר ומשקיע זמן בלקרוא אותו, הוא צריך לדעת מה יוצא לו מזה. כי זה בסוף, אתה יודע, זה שוק, זה... כן. מדברים על ערכי חליפין. כן. אז לסיכום, בוא תגיד למאזינים שהגיעו איתנו עד הלום, ובטח מאזינים לנו כי הם מכירים אותך כבר הרבה מאוד שנים, מה יוצא למי שקורא את הספר הזה? תעזוב למה כתבת אותו. אני אגיד את זה בצורה פרגמטית. אם הם מנהלים חדשים, הם בתוך מספר חודשים יהיו עם פחות לחץ, ילמדו ליהנות מהעבודה האנושית,

ולא רק מהעבודה המשימתית, הם ילמדו לחשוב בצורה אסטרטגית, והם ילמדו להסתכל על הקשרים האנושיים, שזה חלק מאוד מאוד חשוב מעבודת הניהול, כדבר שיצמיח אותם בלי קשר לתפקיד הזה ובלי קשר לעבודה בכלל. זה יצמיח אותם בחוץ. זה אופציה. יש להם אופציה. הם יכולים להתנהג כמו מנהלים של פעם ורק לבצע משימות ולעשות איכות אסטרטגי, והם יכולים לקחת על עצמם את העבודה הגדולה הזאת של הלפתח אנשים, ולהוביל זה, ולהיות מנהיג, ופשוט יהפוך אותם למישהו אחר, למישהו יותר טוב בעיניהם, והם יעשו את זה בסגנון שלהם. אני מתווה דרך, אבל הם עושים את זה בסגנון שלהם, ואם הם יאפשרו לעצמם, אז זהו, אני מקווה שהם ילמדו ליהנות מזה ולא רק להיות בלחץ. מאוד מלחיץ להיות בנהל. תודה רבה לליאור פרנקל על המון המון פודקאסטים, על הרבה מאוד ספרים,

ותודה שאתם הייתם איתנו עד הסוף, ואני מאחלת לכולם סוף קיץ טוב, חזרה נעימה לשגרה, ולקרוא את הספר, ולקרוא בכלל ספרים. זה עושה לכולנו טוב. להתראות.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 259

    מה *באמת* קורה בשוק העבודה?

    הדס פוקס · 23 אוג׳ 2022 · 64 דק׳

  2. 258

    עידן הדחיפות

    רם יאולוס · 16 אוג׳ 2022 · 74 דק׳

  3. 257

    חומרים משני תודעה בעולם העבודה

    ניל״י גולדפיין · 9 אוג׳ 2022 · 68 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←