קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 257·9 באוגוסט 2022·68 דק׳

חומרים משני תודעה בעולם העבודה - ניל״י גולדפיין - פופקורן 257

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם ניל״י גולדפיין

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:08:01

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

ניל״י גולדפיין היא משנה למנכ״ל קבוצת נירם גיתן, מומחית ללווי תהליכי טרנספורמציה ארגונית וניהולית, שכתבה על חומרים משני תודעה בגלובס וב-Tech12. דיברנו, באופן תיאורטי ובלי לעודד אף אחד, על למה הנושא מפחיד ועל הקשר שלו לעולם הניהול, אחרי הספר והסדרה "How to Change Your Mind" של מייקל פולן.

בפרק הזה

  • הפרק נדון באופן תיאורטי: לדברי ניל״י, כל מה שקשור לחומרים משני תודעה אינו חוקי בישראל, והיא וליאור ציינו שהם לא מעודדים אף אחד להשתמש בשום דבר
  • ניל״י מונה סיבות לפחד מהנושא: אובדן שליטה בחברה רציונלית, האיסור בחוק, והנרטיב שמכניס הכול לאותה קופסה של "סמים" והתמכרות
  • לדבריה, בתרבויות רבות ברחבי העולם השתמשו בצמחים משני תודעה בטקסים דתיים ובריפוי, והיום מנסים לתעד ולשמר את המסורות האלה, למשל במועצת 13 הסבתות של האו״ם
  • ניל״י מספרת על יזמים ומנהלים מעמק הסיליקון שהתעייפו מעבודה אינסופית, ולדבריה חזרו ממסעות כאלה עם יותר פרופורציות, חמלה ורעיונות חדשים. זה דיווח אישי שלה, לא מחקר
  • הקשר לניהול: לדברי ניל״י, בעולם כאוטי אי אפשר להיות קונטרול פריק. צריך שלד ארגוני של חזון וערכים, ושרירים גמישים, ואפשר לשחרר שליטה בלי לאבד אותה

על הפרק

לאחרונה עדים לשינוי איטי אך עקבי, בגישה לחומרים משני תודעה. נראה שהם הופכים פופולריים במקומות הכי לא צפויים שאתם מכירים. מתהליכים מעניינים שמארח האו״ם, מחקרים חדשים ופורצי דרך, וכניסה ללב המיין סטרים, כמו הספר רב המכר והסדרה בנטפליקס: ״איך לשנות את דעתך?״ של העיתונאי עטור הפרסים מייקל פולן.

יחד עם ניל"י ניסינו לנתח ולהבין את התופעה וכיצד היא עתידה להשפיע עלינו בארגונים ובעולם הניהול החדש.

ציטוטים מהפרק

רגש בניהול זה דבר בריא. הוא דבר בריא מכיוון שיהיה רגש בניהול כך או כך, השאלה אם אתה מכיר בו או לא מכיר בו.

ניל״י גולדפיין ·

אני לא רוצה לעודד אף אחד להשתמש בחומרים משום סוג שהוא

ניל״י גולדפיין ·

הם עובדים כל כך קשה שהם מחוקים.

ליאור פרנקל ·

שאלות ותשובות מהפרק

למה כל כך מפחיד לדבר על חומרים משני תודעה?
ניל״י גולדפיין מסבירה בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שיש שתי סיבות עיקריות: חברה רציונלית מקשרת את הנושא לאובדן שליטה, והנושא אסור בחוק. ליאור מוסיף שבתודעה הציבורית הכול נכנס לאותה קופסה של התמכרות קשה. ניל״י מציינת שהמילה "סמים" מטעה, כי גם אלכוהול וסיגריות הם סמים, ושכדאי לפרק את המושגים התמכרות וחוקיות.
מה מותר לומר על הנושא, והאם הפרק מעודד שימוש?
לפי ניל״י גולדפיין וליאור פרנקל, כל מה שקשור לחומרים משני תודעה אינו חוקי בישראל. הם דנים בנושא באופן תיאורטי ופילוסופי, בלי להזכיר שמות, ושניהם אומרים בפירוש שהם לא מעודדים אף אחד לעשות שום דבר. ניל״י מדגישה שאין לה התמחות בבריאות נפש ושהיא מדברת מתחום הניהול והמנהיגות.
מה הקשר בין חומרים משני תודעה לעולם הניהול?
ניל״י גולדפיין מספרת שראיינה לדבריה עשרות מנהלים, ושמנהלים מסוימים מתארים שינוי בחמלה, באמפתיה וביכולת לעבוד עם אנשים שמעוררים בהם התנגדות. היא מציינת שאלה דיווחים אישיים של מי שדיבר איתה, ולא מחקר. לדבריה, התיאור הזה מתחבר לשחרור שליטה ולגמישות ארגונית, שהם נושאים מרכזיים במחקרי ניהול.
מה ההיסטוריה של השימוש בצמחים משני תודעה לפי ניל״י?
ניל״י גולדפיין מספרת שכמעט בכל מקום בעולם שבטים קדומים השתמשו בצמחים משני תודעה בטקסים דתיים ובריפוי מסורתי. היא מזכירה פרויקט של האו״ם בשם מועצת 13 הסבתות, שמנסה לשמר את המסורות האלה, ומבחינה בין חומרים שמגיעים מהטבע לחומרים שמסונתזים במעבדה.
מה ניל״י מציעה לעשות בסוף הפרק?
בסוף הפרק ניל״י גולדפיין אומרת שהיא לא רוצה לעודד אף אחד להשתמש בחומרים מכל סוג, לא בתרופות של חברות התרופות הגדולות ולא בחומרים משני תודעה. במקום זה היא ממליצה לקרוא את הספר של מייקל פולן, "How to Change Your Mind", להטיל ספק בהנחות היסוד ולבדוק בעצמך לפני שמחליטים איך להתפתח.
איך שחרור שליטה קשור לניהול בעולם כאוטי?
ניל״י גולדפיין מסבירה שבעולם שזז במהירות, מנהל קונטרול פריק יתקע את הארגון. לדבריה, צריך שלד ארגוני של חזון, ערכים ועקרונות מנחים, ושרירים גמישים. היא נותנת דוגמה מהחיים: כשהיא יושבת ליד בתה שרק קיבלה רישיון, היא נושמת ונותנת לה לנהוג, ולא מנסה לשלוט.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
מייקל פולן · דרור פויר · גלי ויינרב · סטיב ג'ובס · ביל גייטס · ריק דובלין
חברות וארגונים
האו״ם · MAPS · גלובס · Tech12
ספרים, פודקאסטים וסרטים
How to Change Your Mind · פטריה פנטסטית · פופקורן פרק 92
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, ברוכים הבאים לפופקורן, כאן ליאור פרנקל, אנחנו בעוד פרק בפודקאסט שכבר בן שש שנים, ואנחנו מדברים פה על קריירות, אנשים, טכנולוגיות, פסיכולוגיות, כלכלה התנהגותית, והיום אנחנו מראים משני תודעה, שיעזרו לכם לחשוב מחדש על העולם, להסתגל, להבין מה קורה פה ואולי איך ליצור גם דברים בעצמכם. אנחנו עושים פה שיחות עומק עם חוקרים, אנשי מדע, עובדים, מנהלים, עצמאים, יזמים, אומנים, יועצים, ובכל פרק מנסים לזקק את החוכמה והניסיון שלהם לתובנות פרקטיות, שיהיה לכם מה לעשות איתם, ולמיינדסט שתוכלו לאמץ או לא לאמץ, תלוי אם אתם אוהבים אותו או לא. והיום בתוכנית שלנו, קבלי את האפקט הבא, נדבר, בכוונה, שמתי את האפקט הזה, נדבר על חומרים משני תודעה, מה שקוראים לו בעברית לפעמים סמים, אבל זה לא סמים, זה כן סמים, אנחנו נדבר על מה זה הדבר הזה, כי אנחנו פשוט צריכים לפתוח את הדבר הזה.

אם נילי גולדפיין, שכבר אפשר לקרוא לה יקירת המערכת, אין לנו מערכת, כי אנחנו בעולם החדש, אז יש פה בן אדם אחד שעושה פודקאסט, אבל היא יקירת המערכת בכל זאת. נילי היא משנה למנכ״ל קבוצת נירם גיטן NGG, היא מנהלת שיווק ופיתוח עסקים, מומחית בליווי והובלה של תהליכי טרנספורמציה, ארגונים וניהוליים, מנהלת ושותפה, מייסדת שם בקבוצה, אבל היא עושה גם עם מנכ״לים והנהלות בארגונים מובילים תהליכי טרנספורמציה גם אישית. היא עבדה עם חברות כמו אינטל, ואפלייד מטריאלס, ואורבוטק, ונייס, ואלביט, ומכבי שירותי בריאות, ועוד אין ספור חברות. אני עוקב אחריה בלי הפסקה, ולאחרונה גם יוצא לי קצת לעבוד איתה, לשמחתי. היא כותבת ומתראיינת בעיתונות כלכלית, לאחרונה בעיקר ב-tech 12, נכון? לפני זה בגלובס הרבה, הייתה תוכנית טלוויזיה בערוץ 13, נכון? בתוכניות בוקר, דיברה על עולם בהפרעה, היא קוראת למה שאנחנו קוראים פה בפודקבורן, העולם החדש.

והיא גם מופיעה בפרק אורח בספר החדש שהתפרסם בעוד חודש, טפו טפו טפו, הספר הקטן למנהלת החדשה, שאני מאוד מאוד מאוד גאה בו, הוא נמצא עכשיו בעריכות סופיות, עובדים כבר על הכריכה שלו, זה מאוד מאוד מרגש. ונתתי לנילי, בגלל שהיא כזו מומחית ובגלל שהיא מדברת בדיוק את השפה שאנחנו מדברים עליה פה כל הזמן בפודקאסט, לכתוב את אחד הפרקים, פרקי האורח בספר, יש שם עוד כל מיני פרקי אורח. נילי גם עשתה איתי פה פרק על איך להביא רגש לארגון, אחד הפרקים שיהיה מפרקי השנה, אני כבר יודע, ואולי מהפרקים שהכי הצליחו בפודקאסט, אם לא שמעתם אותו, מאוד מאוד מאוד מאוד כדאי. זה מדהים לראות איך מישהי שהיא הכי רצינית, מחוברת, נמצאת בחלונות הכי גבוהים שאתם יכולים לדמיין במדינת ישראל, מדברת על דברים כל כך חדשניים כמו להביא רגש לארגון, דיברנו על לבכות, על כל מיני דברים שבעצם רגילים להיות לנו מוזרים, אבל יכולים להיות טבעיים,

ואיך להסתכל על זה ואיך לעשות את זה. הופענו ביחד לא מזמן בוועידת ההייטק של ערוץ 13, זה היה לנו מאוד מאוד כיף, היינו באותו פאנל, נילי לקחה אותי לשם, והיום אנחנו נדבר על נושא קצת אחר, על חומרים משני תודעה כאמור. אז קודם כל, אם יש ילדים באוטו, אני לא ממליץ, זה נושא שצריך לקחת אותו בבגרות וברצינות. לא מזמן עלתה לנטפליקס הסדרה How to Change Your Mind, בעקבות הספר של מייקל פולין, שהוא גם מככב בסדרה, סדרה דוקומנטרית שמאירה בזוויות חדשות כל מיני עולמות שרובנו רגילים לכלוא אותם באיזשהו חדר ולשים עליהם איקס אחד ענק, מכל מיני סיבות שהן מובנות וסיבות שהן לא מובנות, ואנחנו נדבר על זה המון היום. אנחנו ננסה להבין מה הקשר בין חומרים משני תודעה לעולם העבודה, איך זה קשור לאתגרים של מנהלים שמנסים למצוא עכשיו פתרונות גם מחוץ לקופסה. אנחנו נשמע על איך הדברים האלה הפכו להיות פופולריים יותר ויותר אצל אנשים,

כמובן בלי להזכיר שמות, וגופים שאתם מכירים היטב ונמצאים מסביבנו ונמצאים במקומות הכי רציניים של העולם, אז אנחנו קצת נציץ מאחורי הווילון, נדבר קצת על אוקיינוס כחול ואוקיינוס אדום ואיך זה קשור לכל העניין הזה, וגם, כמו תמיד, איך כל זה רלוונטי אליכם. אז ניתן למוזיקה להיכנס ונתחיל בעוד שנייה. אז לפני כמה שנים אני הרגשתי שאני צריכה לעזור לעצמי להתפתח עוד קצת. שברתי חיסכון ששמתי לדירה וקניתי לעצמי פינוק, קורס בעשרות אלפי שקלים בבוסטון, קורס במנהיגות אינטראקטיבית שפיתח פרופ' מקליילנד. קניתי בגדים יפים כדי שאני אהיה מאוד מחויטת ומעונבת בין כל האמריקאים,

ונסעתי לשלושה שבועות לבוסטון. במהלך השבוע אני למדתי. זה קורס שמסונף לאוניברסיטת הרווארד, אז הייתי צריכה להתלבש נורא נורא יפה, ובסופי שבוע לא היה לי מה לעשות בבוסטון, עיר קצת משעממת, והייתי לוקחת טיסה לניו יורק קבוע, כי בניו יורק יש לי מלא חברים. ובניו יורק הזמינו אותי איזה סוף שבוע לאירוע עסקי מאוד יפה ומפולצן, והיה לי נעלי עקב, שמלה שחורה קטנה, והיה לי ברור שאני אגיע למלון, אני אתקלח, אני אתלבש, אני אדפוק פן, ואני אלך למסעדה שבה היה האירוע, ואני אהיה מאוד ייצוגית ונהדרת. ואני נוסעת בשמחה רבה לשדה התעופה, נותנת את המזוודה שלי, ומתחילות רוחות ומבטלים את כל הטיסות. ומפתחים עוד טיסה ומבטלים עוד טיסה ועוד טיסה, ואני כולי בלחץ להגיע לאירוע של יום שישי בערב במסעדה המאוד מאוד יפה בברודוויי, ובסוף אני לוקחת רכבת, ויש לי מה שעושים בטיסות. אני עם מנהלי התעמלות, אני עם ג'ינס די מאוה,

עם איזה חולצת טריקומה אפנה, ונראית כמו מישהי שהייתה כמה שעות בשדה התעופה, ונסע כמה שעות ברכבת, ולא יודעת מה לעשות. ואני מגיעה לניו יורק בערב, והכול סגור, ואני אומרת, טוב, אני לא הולכת להחמיץ את המסיבה הזאת השווה שהזמינו אותי אליה. ואני הולכת למסעדה, ויש בדרך את הקבלה, ויש שם שתי נשים מאוד מעונבות ומטופחות ומסודרות, ומסתכלות עליי שאני נראית כמו סינדרלה, והן אומרות לי, sorry, you cannot come in. ואני מסתכלת מאחורה על כל ה... פשוט לא ייאמן, הרמה של הלבוש, ושל האורות, ושל האוכל המדוגן, ושל הכוסות קוקטיילים, ואני רשומה ברשימת האורחים, ולא נותנים לי להיכנס, כי אני נראית כמו המשרתת מהרחוב, ואני כמעט בוכה, ואני כבר לא יודעת מה לעשות. ואז מגיע אחד ממארגני האירוע, שמכיר אותי מקודם, נילי, מה העניינים? מה שלומך? מה קורה? אז סיפרתי לו מה היה, ובאמת הייתי על סף דמעות, והוא מסתכל עליי, והוא מסתכל על שתי הבנות המאוד מאוד יפות ומטופחות בקבלה, ואומר,

אצלנו בחורות יפות תמיד יכולות להיכנס. ונכנסתי לאירוע שכולם היו עם סמלות קוקטייל שחורות ועקבים, ופן, ומה שזה לא יהיה, ואני עם קוקו, ועם ג'ינס, ועם טריקו, ועם מנהלי התעמלות, והחלטתי שאני עושה עם עצמי עבודה שהחיצוניות לא קובעת. כן. שתיתי שלוש כוסות שמפניה, הייתי קצת שיקורה, לא הייתי צריכה להתנדנד על עקבים, כי כאמור הייתי עם מנהלי התעמלות, והעברתי ערב שלם בשיח פנימי שעשה לי מיינדפאק מטורף, איך אני ממשיכה לשמור על זקיפות קומה בלי להיות עם סמלת קוקטייל ונעלי עקב. איזה מדהים. בכל התמונות האחרונות של מישל אובמה רואים ש... זאת אומרת, יש, אני מניח שעדיין יש מיון הכל תמונות, או אני מתכוון בזמן הנשיאות של אובמה, בכל התמונות של מישל אובמה, היא הייתה עם נעליים שטוחות. והיא תמיד עומדת לידה מישהי נורא חשובה, זה יכול להיות איזושהי ראשת ממשלה, או איזה שרה, או מישהי מהפרלמנט וזה,

והיא עומדת עם נעליים שטוחות. ומה שאני תמיד חשבתי כשראיתי את התמונות האלה, זה שהאי לידה אומרת, כוסומו, אשת הנשיא הגיעה עם נעליים שטוחות. מה, אני כל היום מסתובבת עם העקבים מהבוקר. יש משהו בדיבייט הפנימי שלי עם עצמי כל השנים, כי התחלתי את הקריירה שלי בתור בחורה צעירה והייתי צריכה כאילו לתת ייעוץ כבר למנהלים מאוד בכירים, אז עשיתי חורים באוזניים, לא היה לי חורים באוזניים, ותמיד התאפרתי ותמיד הלכתי עם הגילים ותמיד התלבשתי עם חליפות כאלה כמו שרואים בסרטים, ולקח המון המון שנים עד שהבנתי את העובדה שהערך המוסף שלי לא מגיע רק מאיך שאני נראית, או בעיקר לא איך שאני נראית, אבל באותו אירוע היה לי מאוד מאוד קשה, כן. אבל, וכל הערב הייתי נבוכה, כל הערב היה לי קשה, כי גם כולם הסתכלו עליי, הם לא ידעו את הסיפור שיבעתי את המזוודה ובאתי ברכבת מבוסטון, הם חשבו שזה סוג של אמירה. כן. שאני בכלל לא רציתי לומר. אז זה היה מעניין, היה ערב מעניין. יכול להיות שהם חשבו שיש לך מה שנקרא fuck you money. יש מצב. שאתה איזה עשירה ככוח שכל כך לא אכפת לה כבר מכלום.

יש מצב. אבל אותי זה הביך. נילי, בואי נתחיל עם אזהרה בטאבו לפני פרק שכזה. הסיפור של משנה תודעה צריך להיות נדון מאוד מאוד בכובד ראש, מהרבה מאוד סיבות. הסיבה הראשונה זה שזה פשוט מאוד עוצמתי, יש לזה הרבה מאוד כוח, ואיפה שיש כוח יש סיכוי להשחתה, אבל בשביל האזהרה בטאבו, כל מה שקשור היום במשנה תודעה איננו חוקי במדינת ישראל. כן. יש מדינות שבהן זה חוקי, יש מדינות שבהן זה מקודש. במדינת ישראל, ואנחנו עדיין בביצה שלנו, זה לא לגלי, אז אנחנו נדון בעניין באופן פילוסופי. תיאורטי. לא נזכיר אף אחד בשמות, וכל דוגמה שניתן, ניתן באופן תיאורטי, כדי שאף אחד לא יגיד שאנחנו או עוברים על החוק או מעודדים אנשים לעשות פעולות לא חוקיות. אנחנו גם לא מעודדים אנשים לעשות, אנחנו לא נעודד אף אחד לעשות שום דבר. המקשיבים, מה שנקרא, אחראים על עצמם, אנחנו מסירים מעצמנו אחריות,

ובכל אופן, הדיבור, לדבר על זה, מה שנקרא כמו מבוגרים, ולא כמו לילדים, שבדרך כלל מדברים אלינו על הנושאים האלה כמו לילדים. זה אסור כי זה אסור וזהו, תשכחו מזה. או כי ראיתם איזושהי תמונה באינטרנט של מישהו שהחליט שהוא דולפין וזה, וזה כל מה שמראים לנו וזהו. וכל השאר אתם לא צריכים לדעת ולא זה. אנחנו מבוגרים, והגיע הזמן לדבר גם על זה, כמו מבוגרים. אז איפה תפסה אותך הסדרה של מייקל פולין שהתפרסמה? בעצם, אמריקאי, מאוד מאוד מאוד מכובד, מייקל פולין, סופר מאוד מצליח, הרבה מאוד שנים, בנטפליקס, על המרכז של עם ישראל ושאר עמי העולם, סדרה של ארבעה או שישה פרקים, אני לא זוכר, ארבעה, בא ומתחיל לדבר על LSD, על MDMA, על פטריות, על כל מיני דברים שעד לא מזמן ייהרג ובל יעבור במיינסטרים, בנטפליקס, ידברו על דברים כאלה,

מדבר עליהם ומדבר על כל מה שפספסנו בזה שאמרנו שהם כולם סמים אסורים, מסוכנים וכולי, וליד זה פספסנו בעצם גם הרבה הזדמנויות אחרות שיש לדברים האלה להציע. הסדרה תופסה אותי בטוב, כי לי היא לא הייתה חדשה. הספר של מייקל פולן יצא ב-2018 והוא תורגם כמעט מייד. הוא מהר מאוד הגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. לפני שנה וחצי כתבתי מאמר שנקרא ניהול ומשני תודעה ב-G של הגלובס. אמרתי אז שעתידי העיתונאי מאחוריי, כי הייתי על הכריכה של הג'י, כשהייתי בערך שנה בגלובס, אולי פחות. עתיד מאחורייך כי לא ידברו איתך יותר ברצינות? כי זה קורה מעט מאוד שעיתונאי שלא דן בפוליטיקה ובענייני השעה, מוצא את עצמו על הכריכה של הג'י. ואני הייתי אז בגלובס, משהו כמו לדעתי חצי שנה, אולי שמונה חודשים. אבל זה בגלל הנושא? זה בגלל הנושא.

כי בזמנו, לפני שמאקל פולנד פרסם את הסדרה שלו בנטפליקס, לדון בנושאים של משני תודעה, שלא בעיתון הארץ, אלא בגלובס, שהוא עיתונאי כלכלי רציני, זה היה מאוד מאוד אמיץ, בעיקר מצד האורחות שלי. אבל זה היה מאוד מאוד אמיץ, ובאותה תקופה שכתבנו את המאמר, כתבתי את זה ביחד עם דרור פויר וגלי ויינרב, קראתי כל מה שיכולתי לקרוא על הסיפור הזה של משני תודעה, לא מההיבט של מוסיקה, לא מההיבט של אנשים שיוצרים אומנות, אלא מההיבט היותר רציונלי של אנשים שעובדים במה שאנחנו קוראים ב-matrix או בבבילון. ואחד הספרים הראשונים שנפלו לי לידיים היה הספר איך לשנות את דעתך של מאקל פולנד, אז קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף פעמיים, כדי שאני אוכל להיות מאוד מדויקת בערך המוסף לקוראים של הגלובס, ועקבתי אחר כך, אחרי מה שהוא כותב, אחרי הראיונות, ועד לסדרה של הנטפליקס, ואני חושבת שהוא מהווה איזשהו סמן, אני לא יודעת אם אני או שמאלי,

לא רוצה להיכנס לפוליטיקה לפני בחירות, אבל הוא מהווה איזשהו סמן של תנועה, של תזוזה, של החברה המסורתית, של החברה השמרנית ושל ארגונים שנמצאים במיינסטרים, לגבי הסיפור הזה של מה זה משנה תודעה, איפה הם נמצאים בחיים שלנו, ואיפה הם מסומנים בתוך הטריטוריה ומחוץ לטריטוריה. בואו נתחיל רגע בסוף, למה זה כל כך מפחיד אותנו לדבר על הדברים האלה, להתעסק בהם? אני חושבת שיש שתי סיבות עיקריות. הסיבה העיקרית זה שאנחנו חברה מאוד רציונלית, ואנחנו בנויים על מקדשי שכל כבר הרבה מאוד זמן, בטח מאז המהפכה התעשייתית, וכל מה שקשור במשנה תודעה מתקשר אצלנו עם אובדן שליטה. אנחנו מפחדים מה נעשה שם, מפחדים איך ניתפס. נעשה כשנצרוך אותם, באיזושהי חוויה. אם ובמידה שנצרוך אותם. כן. אנחנו מפחדים להיפגש עם דברים בעצמנו שאנחנו לא רוצים להיות מודעים אליהם, אנחנו מפחדים שאולי נעשה שטויות שהיא תפסורה מאוד בעיני אחרים. אז אני חושבת שהסיבה הראשונה היא הסיבה של אובדן שליטה

ומעבר ממחוזות השכל למחוזות אחרים, והסיבה השנייה זה שזה אסור על פי חוק, והמדינה והמדינות מקפידות בקנאות לפמפם לנו את הסכנה הלא ברורה והמיסטית שבצריכה של משנה תודעה, ובעונשים הכבדים שיוטלו עלינו על פי חוק. אבל אז יבוא רגע מישהו שהוא אפילו לאו דווקא שמרן, אלא הוא פשוט אזרח טוב, ויגיד, אבל רגע, יש סיבה בטח שזה לא לגאלי, לא? זה לא לגאלי? זה לא חוקי בגלל שזה נורא נורא מסוכן? אנשים שמקפידים לשמור על החוק בלי לשאול מה המהות של החוק או מאיפה הוא נוצר, אכן כך יגידו. אני חושבת שבעולם יש היום אפקט פולארי של אנשים שמאוד מקפידים לשמור על החוק בלי לשאול אף שאלה, אזרחים טובים, אבל אני חושבת שיש יותר ויותר אנשים שבודקים למה החוק נוצר, מה המטרה שלו ומי מרוויח ממנו. כן. אז אני חושבת שאנשים שמשנים את דעתם או מחפשים בכל חוק למה הוא נוצר,

יותר פתוחים היום לשמוע מה מסתתר מאחורי האיסורים, מה מסתתר מאחורי ההפחדות, למי יש מה להרוויח או להפסיד מאיזשהו איסור או מאיזשהו היתר. מחשבה חופשית. כן. אני רוצה להוסיף סיבה שלישית, שהיא כמעט obvious, אבל צריך לדבר עליה. אני חושב שבמובן הכי ראשוני, אנשים מפחדים מהעיסוק ומהדיבור, ובכלל אולי מהתנועה הזאת שהולכת לשחרר קצת מכל האיסורים האלה, במשנה תודעה, כי אנחנו כן ראינו ורואים, אני נגיד גם גר בתל אביב, אז אני יוצא לי גם לחזות בזה פעם באנשים שמכורים לסמים, ואנחנו איכשהו שמים באותה קופסה את המקום הזה של ככה נראית התמכרות לסמים, קראנו ושמענו את הסיפורים האלה מאז שהיינו ילדים, ככה נראה מישהו שלוקח סמים או מישהי שלוקחת סמים, לזה החיים שלהם יידרדרו, הם יאבדו את השליטה בחיים שלהם, הם לא יהפכו להיות אזרחים טובים, הם יגיעו למקומות מאוד מאוד נמוכים, הם יהיו תלויים בסם,

הם יהיו תלויים במשפחה, הם יתחילו לגנוב, זאת אומרת, כל הדברים שחלקם מוגזמים, חלקם לא מוגזמים וקורים, ויצאנו לראות את זה, אם בסרטים ואם מול העיניים, אם אתה מגיע לנווה שאנן, יש שם כל מיני מקומות בשכונה או למקומות אחרים בתל אביב, והדבר הזה הוא נמצא אצלנו כאילו בתוך אותה קופסה. אז איך אנחנו עכשיו מעיזים בכלל, אנחנו זה לא אני ואת, אנחנו זה העולם וכל מיני אנשים בתוך העולם, מגבירים את קולם ומעזים לדבר על זה שהדבר הזה אולי גם יכול לעשות משהו טוב? יש שלושה דברים שאני רוצה להגיב עליהם במה שאמרת, אז אני אנסה לעשות את זה מסודר. אחד, אנחנו יודעים היום יותר מאשר בדרך כלל את כוחו של הנרטיב. מה המשמע היא לספר את הסיפור ומה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על כל נושא? אז קודם כל, ברור שיש נרטיב, ברור שיש סטורי טלינג, ונשאלת השאלה, מי מספר את הסיפור, למה הוא מספר אותו ולמה הוא מספר אותו כמו שהוא מספר אותו. כן. אבל ברור שהמדיה היא חזקה מאוד, ואיך שמראים לנו את הדברים או מספרים לנו את הדברים,

יש לזה השפעה מאוד מאוד גדולה על איך שאנחנו חושבים. הדבר השני זה באמת להתייחס למינוח הזה, סמים. אלכוהול זה סם, תופה זה סם, סיגריה זה סם, ויש עוד כל מיני ס... סוכר זה סם, הכי מסוכן בעולם בערך, וגם להתמכר לנטפליקס זה סם, זה סוג של סם. אז כשאתה שם את הסיפור הזה סמים, או שם את המילה הזאת התמכרויות, צריך גם לרדת לעומק ולפרק אותה, ולהבין מה זה סמים, ומה זה משנה תודעה, ומה הקשר ביניהם. כן. זה הדבר השני. אני חושב שאני רק אגיד, זה נורא מצחיק, חלק מהאנשים שאני, שוב, אני מתאר אנשים שאני רואה נגיד בשכונות יותר מסובכות בתל אביב, הם באמת מכורים לאלכוהול, אבל כאילו בגלל שאני יודע שאלכוהול זה חוקי, אז זה מסתדר לי בראש, אה, הם פשוט שתו יותר מדי? אם שותים במידה, זה לא בעיה. כאילו אין לי בעיה להגיד את זה על אלכוהול, אני גם אגיד את זה על קפה בלי בעיה, אבל בסמים, עם אותו תירוץ אני מגיע למסקנה אחרת. אה, זה לא חוקי, אז בטח שהם הגיעו למצב הזה.

זה הרי מטופש. זה מטופש, כי גם יש מדינות בעולם שסוג של סמים מסוימים הם חוקיים, ובסוג אחר של מדינות לא. עכשיו, יש משפט נורא נחמד שמדבר על זה שפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה. בהודו מאוד מקובל לחשוף את הבטן, באפריקה גם מקובל אצל נשים לחשוף שדיים, וזה לא ייתפס שם כפורנוגרפיה, ופה זה מעלה לאנשים את הדם, את לחץ הדם, ולצעירים את הפנטזיות. כן. אז כמו בכל דבר אחר, זה עניין של קונטקסט, זה עניין של גיאוגרפיה, זה עניין של מסורת ותרבות, וזה עניין של סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, על בסיס סיפורים שמישהו אחר מספר לנו. כן. ואם מדברים בעולם החדש על העובדה שאנחנו רוצים לפתוח את הכול ולחפש מחדש מה הן הנחות היסוד, מה מותר, מה אסור, מה נכון ומה לא נכון, אז הסיפור הזה של סמים צריך לפרק אותו, ואני מניחה שרוב המאזינים שלנו כן מכירים לפחות קצת את הסיפור הזה של תביעה נגד חברות התרופות הגדולות,

נגד ההתמכרות הכמעט כפייתית בנושא של משככי כאבים. כן. יש חברות תרופות בעולם שנתבעו בתביעות ייצוגיות והפסידו, כי הסיפור של האופיאטים תפס פתאום סימן אדום בכל מיני מקומות. בארצות הברית במיוחד. בארצות הברית במיוחד. אוכלוסיות עצומות מכורים לאו כדורי שינה, או כדורי משק חכבים, מכל מיני סוגים, והם מסתובבים להם. במשך היום לוקחים את זה כל היום, במשך הלילה לוקחים את זה בלילה. אני לא אומר שהם אשמים או משהו כזה, אני רק אומר, הנה לנו התמכרות שהיא הרסנית, היא פוגעת בהרבה מאוד דברים, גם גופנית, ואנחנו כאילו לא מדברים עליה רעה, כמו שמישהו אומר את המילה סמים, רק בגלל שהיא לא בחוק. אז המילה סמים היא מילה מטעה. הסיפור הזה של חברות תרופות הגדולות שנתבעו בארצות הברית, ובעוד מקומות בעולם, והפסידו במיליארדי דולרים בתביעה על האופיאטים, אומרת לנו, אני חושבת, כאנשים רציונליים בני המאה ה-21,

שכדאי שנחשוב פעמיים מה זה אומר חוקי ומה זה אומר לא חוקי, מה זה אומר התמכרות ומה זה לא אומר התמכרות. למי יש אינטרס שנתמכר למשהו, ואיפה המחירים שאנחנו משלמים, על העובדה שלאנשים האלה, או לחברות האלה, יש כסף לספר את הסיפור שלהם. אז בואו נפתח את זה. אוקיי, אז בואו נפתח את זה. אז בואו נדבר היום על זווית ספציפית. אגב, הקלטנו פה כבר פעם פרק על חברה מאוד מעניינת שמתעסקת בהקשר בין חומרים משנה תודעה לטיפול ב-PTSD, בפוסט-טראומה, בהפרעות נפשיות, שם יש התקדמות מדהימה, יודעים להראות איך זה יכול לעזור להרבה מאוד אנשים להתגבר על טראומות, להרבה מאוד אנשים להתגבר על דיכאון. נשים את הזווית הזאת רגע בצד. מה הקשר של כל הסיפור הזה לעולם הניהול, לעולם העבודה? אני אתחיל דווקא בהיסטוריה, אני לא אעשה את זה ארוך ומכביד, אבל אני כן אתחיל בהיסטוריה.

אנחנו יודעים היום שכמעט בכל מקום על פני כדור הארץ, בשבטים הקדומים שחיו פה, השתמשו במשנה תודעה כדי לתקשר עם אלוהים. עכשיו, אלוהים מוגדר בכל מיני צורות, זה יכול להיות ספיריץ, זה יכול להיות מישורי קיום אחרים, אבל בכל מקום בעולם השתמשו במשני תודעה כדי לעשות קסין דתיים, גם במדינת ישראל. יש אפילו בתפילת שחרית של הבוקר, מדברים על הסמים שהקטירו בבית המקדש, מדברים על הכהן הגדול ועל השימוש שלו בכל מיני משני תודעה. אפשר לשים את זה מאוד מאוד בצד, אבל זה קיים. יש אפילו באו״ם היום פרויקט שנקראה פרויקט 13 הסבתות, שהאו״ם מממן, שלקחו נשות רפואה, נשות ספיריט, מכל מיני שבטים בעולם, מהשבטים של האבורג'ינים ומהשבטים באפריקה וצפון אמריקה, מרכז אמריקה, דרום אמריקה, והם נקראים מועצת 13 הסבתות, אתם מוזמנים לחפש את זה ברשתות, ומנסים לשמר, אחרי שהרבה מאוד שנים ניסינו להכחיד,

מנסים לשמר ולהחזיר למיינסטרים את המסורות של השבטים גם בריפוי מסורתי וגם במשני תודעה. כן. אז הסיפור הזה של חברה אנושית ומשני תודעה, הוא קיים, ועכשיו מנסים באמת להחזיר אותו למיינסטרים ולתעד אותו. כן. דבר נוסף הוא שמעבר לסיפור של להתקשר עם אלוהים, של לקבל מסרים מה-sperits, כן משתמשים או השתמשו הרבה מאוד שנים בכל מיני שבטים בעולם, במשני תודעה כבסיס לריפוי. יש למשל צפרדע, נחשבת לצפרדע הכי ארסית בעולם, קוראים לה קמבו, היא קריה באמזונס, שכמות מאוד מאוד מזערית ממנה על חץ תהרוג בעל החיים אם אנחנו יוצאים לצוד, אבל כמות עוד יותר מזערית ממנה, כמות ממש הומאופתית, שמוחדרת לאור דרך קביעה קלה באפידרמיס, מהווה חיסון טבעי של הגוף. אם אפשר להסביר את זה בצורה הכי פשוטה, הגוף כאילו כמו במחשב מפיל את עצמו, עולה מחדש, ובדרך כשהוא עולה מחדש הוא כאילו מפעיל את האימיון סיסטם.

לא הצליחו לשחזר את זה באף מעבדה, אבל הטיפול בצפרדע קמבו כן מקובל היום בהרבה מאוד מקומות בעולם. להגיד שזה נעים זה לא, יש בזה גם חומר שמשנה תודעה, אבל הוא משמש לריפוי פר סה, הוא חיסון טבעי. כן. והוא לא כל כך נחשב בפקודת סמים, כי מדינות לא כל כך מכירות אותו, אז הוא כאילו כזה אקס-טריטוריאלי, אף אחד לא ממש יודע איך להתייחס אליו, אבל הנה דוגמה. אז יש משנה תודעה, היו משנה תודעה, השתמשו בהם כמעט בכל התרבויות על פני כדור הארץ, בכל טריטוריה גיאוגרפית, באותו צמח שרלוונטי לאזור האקלים שבו הוא נצרך, ולכן אנחנו לא מתחילים מאפס. התרבות של המאה ה-20, המערבית, הסכלתנית, הוציאה את זה מחוץ לחוק, עשתה לנו את המוות בעניין הזה, וברוב המקרים המדובר הוא בדברים שמגיעים מהטבע, בפטריות, בקקטוסים, בגפן, ויש הבדל מאוד מאוד גדול בין חומרים שהטבע

נתן לנו לבין חומרים מסונטזים במעבדה. כמו LSD. כמו LSD, או MD, או יש הרבה מאוד דברים אחרים, אבל קודם כל, ברמה דיכוטומית אני אגיד, שבכל מה שהגיע מהטבע, יש הרבה מאוד מחקר והיסטוריה בחברות האנושיות, ובכל מה שמסונטז במעבדה, זה לא כזה עתיק. כן. אז קודם כל נפריד בין מה שנעשה במעבדה למה שלא נעשה במעבדה. כן. אלכוהול, אגב, ברוב המקרים, זה דבר טבעי. עושים את זה מגפן, עושים את זה משעורה, עושים את זה מתפוחי אדמה, עושים את זה בהרבה מאוד דברים אחרים, אבל אלכוהול יושב תחת סם שקיבלנו מהטבע. כן. הוא אמנם עובר איזשהו תהליך של עיבוד, כמו הרבה מאוד דברים אחרים, אבל לא צריך להילחץ מזה. אם השתמשו בזה במשך אלפי שנים, כנראה שיש בזה משהו. בואו נפתח את הראש. כן. אגב, זה גם מאוד מעניין מה ש... את כבר גם נתת פה נקודה אחת, אם אני צריך לעשות קטגוריות,

נתת פה נקודה אחת שקשורה לקטגוריה של מינונים. נגיד, אנחנו יודעים שיש צמחים שבהם יש מינון מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד קטן של קופאין, כי דבורים מאוד מאוד אוהבות קופאין. הוא גורם להם בצורה שלא נעים לי להגיד, לעבוד יותר קשה, הוא גורם להם להיות יותר עירוניות, הוא משפר להם את הזיכרון, יודעים להראות את זה, וכשיש פרחים וצמחים שיוצא מהם טיפה טיפה טיפה של חומר הקופאין, הדברים באות אליו. ואנחנו יודעים שגם כשדבורים מגיעות, הן עוזרות להפרות את שאר המקומות וכולי. זאת אומרת, הצמחים שמו טיפה מהדבר הזה שבכמות מאוד גדולה הוא רעל. אנחנו יודעים שאסור לשתות יותר מדי קפה, זה באמת בסופו של דבר ידפוק אותנו, אבל בכמות מאוד מאוד מאוד קטנה, זה דווקא משהו שהטבע כבר מזמן יודע להשתמש בו. לפני שאנחנו נלך למינונים, אני רוצה לענות על עוד חלק של השאלה שלך, מה לזה ולניהול. כי אתה שאלת את זה וחשוב לי לשים את זה במקום, כי אין לי התמחות בבריאות נפש. יש לי המון כבוד למחקרים שנעשים היום בתחום השימוש במשנה תודעה ובריאות הנפש.

יש עמותה שייסד אדם אמריקאי בשם ריק דבלין, שנקראת מפס, גם אפשר לחפש את זה ברשתות. הם משתמשים בכל מה שקשור במשנה תודעה לסיוע לאנשים אומללים עם תופעות של פוסט-טראומה, עם נפגעי הלם קרב, עם אנשים עם דיכאון קליני. יש בארץ פרק מאוד יפה של מפס, ממנכנת אותו היום אישה מדהימה בשם דוקטור קרן צרפתי. הם עושים ניסויים בבתי חולים לחולי נפש ומסייעים לאנשים שכמעט אין דרך אחרת לסייע להם בסיפור הזה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה לא תחום ההתמחות שלי. מי שרוצה לשמוע את זה, זה פרק, מצאתי את המספר בזמן שדיברת, פרק מספר 92, שנקרא האם סמים שווה רע בהכרח, וזה מישהי שעובדת במאפס. אז מי שרוצה לשמוע על זה עוד, הוא מוזמן לפרק ההוא. כבוד גדול יש לי לאנשים שם, הם עושים עבודת קודש. אבל אני כן אכנס למקום שבו אני מומחית, וזה מנהיגות וניהול. הסיפור של מנהיגות וניהול ומשני תודעה הוא גם ארוך טווח, אבל הוא היה באמת big no no לדבר עליו.

אני אתחיל בשנת 2012, שזה לא היה כל כך מזמן, סך הכל עשר שנים, שבוואלי היה את הטרנד המטורף והפסיכי של סטארט-אפים, שגם התחיל אצלנו, מה לעשות? ואנשים שעובדים בהייטק, יש על זה בטח אין-ספור פרקים, הם אנשים שעובדים הרבה מאוד שעות. יש איזה טרנד כזה שאם אתה לא תהיה מיליונר עד גיל בשמונה אתה פרש, ואז יושבים בוואלי אנשים צעירים, בריאים, חזקים ונחמדים ומהממים, שעובדים כמו משוגעים, ומנסים להשיג כסף, ורוצים לעשות את האקזיט הבא, והם חייבים להיות פייסבוק, או גוגל, או גוגל, או אמזון, והם פשוט טוחנים את עצמם בעבודה. מכניסים להם פיצה מתחת לדלת, הם עובדים 16-18 שעות ביום, אין להם משפחות, ואם יש להם משפחות, לא יהיו להם משפחות, והם לא עושים ספורט, וכן הלאה וכן הלאה, והם פשוט גמורים מעייפות. אחת הבעיות עם אנשים שהם גמורים מעייפות זה שהם לא מסוגלים לחשוב כמו שצריך, והם לא יכולים להמציא שום דבר חדש.

ואז יש פה איזה catch 22 מאוד בעייתי, שהאנשים האלה פשוט מפורקים, והם לא יכולים להגיע לאן שהם רוצים להגיע. רעיונות, ניהול תקין, הקמה של חברות מסודרות, ואז מתעוררת שם איזושהי יוזמה שנקראת היזמים החדשים. בחור, שאני לא זוכרת את השם שלו, כי זה שם יווני ארוך כזה, והוא מוציא טיולים מאורגנים של יזמים ומנהלים מהסטארט-אפים לכל המדינות של האמזונס. כל מדינה שעוברת ליד האמזונה, יש לה שבטים, למשל שבט אקצ'ווה, כל מיני שבטים אחרים, שיש להם מסורות של שימוש במשני תודעה. והבחור הזה, מייקל קוסטריץ קוראים לו, מחברת היזמים החדשים, לוקח תיירים לבנים, אנשי הוואלי, להכיר את המסורות האמזוניות, וחלק מהמסורות האמזוניות זה שימוש של שמנים במשני תודעה, כשבמקור מי שהיה לוקח את משני התודעה זה השאמן,

והוא היה מטפל באנשים החולים או הזקוקים לעזרה, אבל התיירים האמריקאים מהוואלי לא רצו שהשאמן ייקח משנה תודעה ויטפל בהם, הם רצו את הריגוש ברמה יותר גבוהה והתחילו לקחת בעצמם את משנה התודעה. הם גם רוצים להיות שאמן בעצמם. הם רוצים להיות שאמן בעצמם, אבל בעיקר הם רוצים את הגירוי הגבוה. אנחנו כולנו בחברה המערבית חיים על פול ווליום. אז הם הולכים לשבטים האמזוניים בברזיל ובפרו, ויש גם בקולומביה מסורות, ויש גם בהוואיה מסורות, ומשתתפים בטקסים שנקראים טקסי איוואסקה. אני פותחת טאב, האיוואסקה הוא צמח, שבשפת הקאצ'ווה זה גפן ארוחות, כשמערבבים אותו עם עוד צמח שנקרא צ'קרונה, זה נראה כמו תה, זה לא נטעם כמו תה, זה נטעם כמו יין מקולקל, כי זה גפן. שותים כוס ממנו, שתי כוסות, שלוש כוסות, המינונים תלויים בהרבה מאוד דברים. אתה למשך כמה שעות, זה הסבר שלי, לא קראתי את זה בשום מקום,

משתק את האונה השמאלית של המוח, את הרציונל, את ההיגיון, את היכולת לחשיבה לינארית, ומתחבר לאונה הימנית, ללב, לאני הגבוה, לאלוהים, כל אחד יגיד מה שהוא רוצה, אבל הדברים שאינם דווקא ברי היגיון, אלא יותר מתחברים לרגשות, ללב, ולהיותנו חלק מביג הול, משהו יותר גדול. אז הלכו היזמים מהוואלי, ישבו בג'ונגלים, לקחו במסגרת טקסים מסודרים עם שמנים איוואסקה, ועוד כל מיני צמחים, כי עוד פעם, זה תלוי בטריטוריות הגיאוגרפיות, וחזרו קצת יותר רגועים, קצת יותר שלבים, קצת יותר מבינים בפרופורציה מה חשוב, מה לא חשוב, ועם הרבה מאוד רעיונות חדשים. עוד פעם, אני לא רוצה להיכנס לשמות, אבל יש לפחות שני יזמים שאני מכירה באופן אישי, שהקימו אחר כך חברה מאוד מאוד מאוד גדולה, שהמציאה איזו טכנולוגיה שלא הייתה קודם, ואחד מהם סיפר שהוא עשה איזה סטארט-אפ,

הפסיד את כל הכסף שהיה לו, היה ממש לקראת פשיטת רגל, ואז הוא אמר, טוב, אני עוזב את הכול ונוסע לג'ונגלים, וחזר עם אותו רעיון שהפך אחר כך לחברה גדולה, וכמובן שכמו בכל מקום אחר, גם הוואלי, כמו ישראל, זה לא קיבוץ, זה המכבסה של הקיבוץ. ואלי זה הסיליקון ואלי. הסיליקון ואלי, כן, סליחה, אנחנו עושים את הוואלי. המכבסה של הקיבוץ, מה זאת אומרת המכבסה של הקיבוץ? שכולם יודעים הכול על כולם, והכל עובר מפה לאוזן, וכולם יודעים עם מי אתה נמצא, ולפי הכביסה שאתה מביא באותו יום למכבסה, זאת המטאפורה. והתחילו לספר מפה לאוזן, שיש דבר כזה. והיות ולא כל אחד יכול לאפשר לעצמו לקחת שבועיים-שלושה חופש ולנסוע לאמזונס, אז התחילו השמנים מאמזונס לאט-לאט בתיווך של אנשים בקליפורניה. קליפורניה, אני חושבת, הייתה הרבה שנים בירת ההתנסויות החדשות, גם הטכנולוגיות וגם האחרות, ואנשים התחילו להגיע לטקסים של היוואסקה ולהשתמש במשני תודעה אחרים כדי להירגע, כדי לתפוס פרופורציות,

כדי להסתכל על האגו ממבט חיצוני, וכדי לחזור עם רעיונות חדשים שקודם לא יכלו לבוא, כי המוח והגוף היו מחוקים. עכשיו, בדרום אמריקה יש את היוואסקה... עכשיו, שנייה, אני רק רוצה להגיד, זה בדיוק הייתה הדגמה איך נרטיב הוא כל כך חזק, כי מה אנחנו בדרך כלל אומרים? למה אנחנו משתמשים במילה מחוקים? מחוקים זה מסמים או מאלכוהול. הם שתו כל כך הרבה שהם היו מחוקים. They parted so hard, הם היו מחוקים. ואת פתאום מראה לנו רגע מראה על עצמנו, הם עובדים כל כך קשה שהם מחוקים. הם עושים את מה שאנחנו רואים אותו כמקדש, העבודה והקפיטליזם והזה, הם היו מחוקים מעבודה. הם כבר לא יכלו to think straight. וואו, לא חשבתי על זה, אבל זה נכון. ואז כשהתחילה ההתעוררות להבין שיש את הדבר שנקרא משנה תודעה, התחילו גם הרבה מאוד מחקרים בתחום,

והתחילו לקרוא מחקרים שקודם היו big no no. למשל, יש חוקר וסופר קנדי שקוראים לו טרנסמקאנה, שהוא חקר בשנות ה-60 וה-70, בתקופה של סמים סקס ווידאוטייפ, כל מיני כאלה, אבל הוא כתב הרבה מאוד על הסיפור הזה של משנה תודעה, והמחקרים שלו היו כמעט מוקצים מחמת מיאוס, ופתאום חזרו לחקור את המחקרים של טרנסמקאנה, והוא דיבר גם הרבה מאוד על הסיפור של הפטריות, שמכילות חומר שנקרא פסילוסיבין. הפטריות במסורות הן בדרך כלל המסורות של מרכז אמריקה, שוב, כי האיווסקה צומחת באמזונס. במרכז אמריקה, במקסיקו, בגואטמלה, צומחות כל מיני פטריות שמכילות כמויות גבוהות של פסילוסיבין, ובאותה תקופה, פחות או יותר, שנות ה-70, שנות ה-70, הרבה יותר מוקדם מאשר 2012, כן בארצות הברית אנשים מאוד מאוד נחשבים וכאלה מובילי דעת קהל הגיעו למקסיקו, לאיזשהו מקום שהם פגשו שמנית שקוראים לה מריה סבינה,

שהייתה הראשונה שהסכימה לעשות קסים עם האנשים הלבנים שהגיעו מארצות הברית. יש הרבה סיפורים ומיתולוגיות ויש סרטים דוקומנטריים על מריה סבינה, אבל פתאום התחילו להבין שהסיפור הזה של משני תודעה אינם בהכרח סם מסיבות, או מקום שאנחנו רוצים להשתרלל, או מקום שאנחנו רוצים לברוח מעצמנו, או כל מה שרואים בסרטים של שיער ודומיהם, אלא זה יכול להחזיר איזון במקום שהאיזון הופר, כמובן בזהירות, ברגישות ובנחישות, אבל הסיפור הזה של אנחנו מחוקים מהעבודה, אנחנו נותנים מקום לשכל ולא נותנים מקום לחלקים אחרים במי שאנחנו כהוליסטים, גזע הומנואידי, גרם לקאמבק מטורף, מטורף, בכל מקום כמעט בעולם, לשימוש במשני תודעה כמאזנים חזרה את תחום הניהול, כמאזנים חזרה את תחום היזמות והרעיונות.

אז בשנות ה-70, שנות ה-80, מדברים על הרבה מאוד חומרים מוסיקליים שנוצרו בעקבות השפעה של משני תודעה, כמובן שזה הכל מיתולות אורבניות, כי זה היה אסור על פי חוק, אבל מדברים על הביטלס, שעשו את רוב המוסיקה שלהם כך, מדברים אולי על שר הטבעות, מדברים על אליסה בארץ הפלאות, יש כל מיני יצירות מופת כאלה שהמיתולוגיה האורבנית אומרת שהם נכתבו תחת השפעה של משני תודעה, אבל היום בוואלי, האנשים הגדולים שנמצאים בראש החברות הכי גדולות, הולכים לברנינג מנד ומדברים חצי באופן חוקי על הסיפור הזה של מה עשו להם משני התודעה, סטיב ג'ובס דיבר על זה, גם ביל גייטס שחרר כמה אמירות וכן הלאה וכן הלאה. אז מדברים היום על משני תודעה, כאיזשהו סוג של חוויה רוחנית, רגשית, שמנסה לנטרל את השכל, את המיינד, לשעות מסוימות, זה לא משהו שנמשך הרבה מאוד שבועות,

על מנת לחבר מחדש חלקים אחרים בנו, שניתקנו במודע מאז המהפכה התעשייתית. את יודעת, אם הייתי צריך לנסות לקחת, שוב, הרבה אנשים מקשיבים ולחלקם יש התנגדות, אין מה לעשות. כשאנחנו במשך 20, 30, 40, 50 שנה שומעים על משהו שהוא אסור ושהוא רק רע, להיות מוכנים בכלל להסכים, לחשוב שאולי יש בו גם דברים טובים, מעורר אצלנו התנגדות כי האינטואיציה שלנו למדה שזה רע, אנחנו כבר אינטואיטיבית מאמינים שזה רע. אבל אם אנחנו צריכים לקחת, כדי לשחרר את ה... אני מנסה לשחרר את הבורג של ההתעקשות, גם אנשים מאוד מאוד מאוד רציונליים יכולים להגיע להתרוממות רוח ממוזיקה טובה. אם הם מוצאים מוזיקה שהם מאוד אוהבים, או הם בטעות איכשהו הצליחו להגיע למצב שהם נגיד רוקדים, הם פתאום נמצאים במקום שמרגיש להם נפלא ואחר.

כולה מוזיקה, כולה מוזיקה, מה זה יכול להיות? כולה... אבל יש איזשהו שיר, והם יודעים להודות את השיר הזה, אני כל כך אוהב, לא רק רציונלית כי המילים שלו חכמות, משהו שם בשילוב של המילים ביחד עם מוזיקה, לפעמים זה יכול להיות גם מוזיקה בלי מילים, גורמת לנו פתאום להרגיש התרוממות רוח, או חיבור לרגש מאוד מאוד חזק. זה יכול להיות עצוב, שמח, כועס, עצבני, וואטאבר, אבל יש שם איזשהו משהו. זאת אומרת, אנחנו מורגלים מאוד מאוד מאוד מאוד להשתיק צדדים מאוד גדולים שיש לנו בזה. עכשיו, אני גם, היה לנו לא מזמן פרק על חיבור לאינטואיציה, עם דוקטור יובל דוידור, ואני מנסה, כן, לפתוח גם לעצמי את הראש בנושאים האלה, כי אני, בתור ילד שגדל באייטיז, את יודעת, וול סטריט זה הדבר, החשיבה הרציונלית, הפיננסית, המסודרת, האקסל, הוא הסימן לככה עושים עסקים, ככה עושים ניהול, האקסל הוא הסמל,

ולא חיבור לקריאטיביות ולכל מיני דברים. אני חושב שזו אחת הסיבות שנגיד סטיב ג'ובס היה דמות כל כך יוצאת דופן, שהוא סיפר גם על חומרים לשנת תא שהוא עשה, הצום, הטבעונות, כל מיני דברים שפתאום הוא היה מאוד זה, ופתאום הוא בא ופתחנו את הראש ואמרנו, אוקיי, הבן אדם הזה, שאגב היה מנהל, הוא לא נחשב מנהל טוב, אבל שהיה מאוד מאוד מאוד קפיטליסט מצד אחד, מצד שני היה כל כך יצירתי, וזה מעורר את הסקרנות. רגע, אולי יש צד גדול מאוד מאוד במוח, אני מתנגד לקרוא לזה שכל וזה, שהוא כן בתוך המוח, והוא כן בתוך כל מיני איברים אחרים שלנו, שאנחנו לא כל כך משתמשים בו. יש איזושהי סטיגמה על הסיפור הזה של מנהלים ואנשי עסקים, שהם צריכים להיות נורא רציניים. אני יודעת להגיד שכשהייתי קטנה, סבתא שלי, הבלגית ממוצאי יקי, אמרה לי, אישה רצינית לא צוחקת בקול רם. כשאת מחייכת, תחייכי עם שפתיים סגורות.

עכשיו, אני הכי שטותניקית בעולם, אני גם הבן אדם הכי רציני בעולם. ואחד הדברים שאני מעלה בפוסטים שלי הרבה מאוד פעמים, זה את עצמי מוציאה לשון ועושה פוסטות מצחיקות, דווקא כשאני באה להרצות בכנס הכי רציני. השבוע הרצאתי לפני שבועיים על diversity and inclusion ועל כלכלת אימפקט באיזשהו כנס גדול, פגשתי מישהי מאוד בכירה מאחד הבנקים הגדולים, אמרתי לו, רונית, בואי נעשה סלפי, ועשינו סלפים עם כזה פרצופים, והעליתי פוסט שנקרא נשים רציניות בכנסים רציניים. כי אני חושבת שצחוק הוא גם סוג של להיות בזון. לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך עם מוסיקה טובה, זה גם להיות בזון. אין בזה שום סתירה בלהיות מנהל נורא רציני ובלהיות יזם מאוד קריאטיבי ולהיות שטותניק. אנשים הם הרבה יותר מאשר סך ה-IQ שלהם. כן. ואני חושבת שאולי שבירת הפרדיגמה הראשונה, שאולי תתקבל בסדר גם לאנשים שיש להם איזושהי התנגדות בסיסית לנרטיב, זה העובדה שאנחנו הרבה יותר מאשר עבודה.

אחד הדברים שאני מרצה עליהם הרבה וחוקרת עליהם וכותבת עליהם, זה העובדה שרגש בניהול זה דבר בריא. הוא דבר בריא מכיוון שיהיה רגש בניהול כך או כך, השאלה אם אתה מכיר בו או לא מכיר בו. להביא בן אדם לעבודה, אתה מביא את סך הבן אדם לעבודה, כולל את סך הצרות שלו. וארגונים שיתעלמו מהעובדה שבן אדם בא לעבודה עם סך הצרות שלו, ייכנסו לבעיה כי האנשים יהיו פחות פרודוקטיביים. הסיפור הזה של לשים על האג'נדה את העובדה שאנחנו הורים, ושיש לנו ילדים בבית, גם לגברים בינינו, הלו, והם רוצים ללכת הביתה כמה פעמים בשבוע, בשעה סבירה, כדי לראות את הילדים שלהם, והם משתמשים בשכל שלהם וברגש שלהם ובכל המכלול שלהם באופן מאוזן בין כל חלקי החיים שלהם, כן. זה בריאות נפש. כן. אחד הדברים שדיברתי עליהם כמה פעמים בכמה מקומות, זו העובדה שיש הרבה מאוד אנשים, בעיקר מנהלים, שלוקחים סמים, ואני מדברת על סמים במובן החוקי של זה. תרופות נוגדות דיכאון, תרופות נוגדות חרדה,

תרופות להתעוררות, תרופות לאיזון, תרופות לשינה. הפרעות קשה וריכוז. כן, הפרעות קשה וריכוז. יצא לי ללוות סגן אלוף בדרך החוצה מהצבא, בתהליך שנקרא ליווי משתחררים בדרגים בכירים, והוא סיפר לי שבמשך ה-10-12 שנים שהוא בתפקידי פיקוד בכירים, כל פעם הוא היה הלך לפסיכיאטר הצבאי, הוא היה רושם לו הגדלת מינון של כדורים. כן. למעלה משנה וחצי מאז שהוא השתחרר, והוא עוד לא גמר לרדת מכל הכדורים, כי צריך לעשות את זה מאוד מאוד בהדרגה. אז זה לא סמים. אז רגע, אבל זה כאילו נשמע אחר לגמרי ממה שקורה עם חומרים משני תודעה, כי דווקא משום, זאת אומרת, אני לא יודע אם זה בגלל שהם לא חוקיים, אבל גם בגלל שזה פחות מקובל, כשאנשים מדברים היום על להשתמש בחומרים משני תודעה, הם מדברים על שימוש שהוא מאוד מאוד מוכוון. יש בו הרבה מאוד אינטנט,

יש בו הרבה מאוד פוקוס, יש בו הרבה מאוד תשומת לב. זה נורא מצחיק, נגיד מישהו לוקח באמת תרופות נוגדי דיכאון, הוא לוקח את התרופה, שותה מים וזהו, והוא ממשיך והוא מנסה, הוא לא חושב על הכדור, הוא לא מתעסק בכדור, הכדור זה משהו כזה קטן שהוא עושה כדי להמשיך להתנהל בצורה רגילה. דווקא על החומרים האלה, אולי משום שהם לא חוקיים ואולי משום שיש להם תופעות יותר חזקות או אחרות, אנשים לוקחים אותם מאוד מאוד מאוד ברצינות דווקא. זאת אומרת, הם יכולים לפעמים להתכונן אליהם שבועיים או שלושה או חודשיים, בשביל חוויה אחת שתארוך 24 או 48 שעות, הם גם ידעו יום אחרי או יומיים אחרי לקחת חופש כדי להתמודד עם הדבר הזה, זה נורא מצחיק. דווקא הדברים שהם כאילו לא חוקיים, אנשים לוקחים אותם הרבה הרבה יותר מרצינות, מאיזה כדור שפסיכיאטר רשם לי ו... בואו נתחיל מזה שאם קוראים להם משני תודעה, קודם כול אתה צריך שתהיה לך תודעה, אתה צריך להיות בן אדם מודע. דבר שני, אני רוצה להכניס לדיון את המילים set ו setting. לא מתמכרים לחומרים האלה.

אין שם שום בסיס של התמכרות. גם פיזית בגוף הרגשות הם לא נעימים, זה לא שאתה לוקח את זה בשביל להיות בהיי. התופעות הפיזיולוגיות של החומרים האלה אינן בהכרח נעימות, זה לא לוקח 24-48 שעות, הכי הרבה שזה לוקח זה 12 וגם זה, אתה צריך לקחת כמות מאוד גדולה כדי שזה יקרה. מדברים על שעות ספורות. עכשיו המילים set ו setting הן מאוד חשובות. לא לוקחים את זה למסיבה, או לא לוקחים את זה בשביל להיות בהיי ברחוב או לתפוס ראש. זה מאוד מאוד מאוד מוקפד ומנוהל. אחד הדברים שאני כן יכולה להגיד לטובת כל המנהלים הבכירים שאני מכירה, שעושים שימוש במשני תודעה לצורכי התפתחות אישית, הם חוקרים על זה, הם לומדים על זה, הם עושים תהליכי הכנה, גם נפשיים וגם פיזיים. אוכלים בצורה מאוד קלה, לא צורכים אלכוהול, לא צורכים קפה, לא צורכים תרופות, משהו כמו שבוע לפני הטקס. קוראים לזה טקס by all means, זה טקס. באים עם התכווננות,

באים למקום מוגן, חושבים קודם מה רוצים להוציא מזה, עושים את זה עם אנשים ובמרחב מוגן, לא במקום שיכולים לקרות כל מיני דברים רעים. וכשאנשים מודעים, בוגרים, משכילים, אינטליגנטים ואחראים עושים את המסע, ככה קוראים לזה, הם יכולים להתחבר לכל מיני מקומות שונים מאשר השכל, הם יכולים ללמוד על עצמם ועל היחסים שלהם עם הסביבה יותר נכון יותר מהר מאשר שנים של טיפול, ומי שעושה את זה רק בשביל החוויה, הוא מהר מאוד מפסיק לעשות את זה, כי זה לא כיף. כן. אנשים שעושים את זה, עושים את זה באמת כדי ללמוד ולהתפתח, וכי הם מרגישים שהמידעים שהם מצליחים להבהיר לעצמם במהלך אותו פרק זמן שבו הם במסע, כן משנים להם את החיים, לא בקטע של לקחת כדור כחול או כדור אדום ולשכוח מדברים אחרים, אלא בקטע של ניהול מערכות יחסים עם הסביבה ועם עצמם.

מנהלים בכירים שעבדתי איתם, שכן שיתפו אותי, שעשו שימוש במשנה תודה, מדברים על אגו בצד, מדברים על חמלה לזולת, מדברים על העובדה שכשהם עובדים בצוות, גם אם יש אנשים שמעוררים בהם התנגדות, ותמיד יהיו כאלה, הם יודעים יותר נכון לקמבן את האנשים האלה לתוך המרחב שלהם, ולהוציא מהם את הרעיונות הטובים, בלי שהאישיות המעצבנת שלהם תעלה להם את ה-safe. כן. ואת בעצם, רגע, רק כדי לשים את הפורמט שאת מדברת עליו, את מדברת על אנשים שיצאו למה שכינית קודם מסעות, אוקיי? שזה אומר שאחת לכמה זמן, או פעם אחת, חד פעמי, הם הלכו לאיזשהו מקום מוגן ומסודר, ושם עשו את זה בצורה זה, הכל לכאורה ועל פי שמועות ממקורות זרים, אנחנו לא יודעים שום דבר על הדברים האלה. את לא מדברת על שימוש יומיומי, או שבועי, או חוזר. קודם כל אמרתי שוב, אי אפשר להתמכר לחומרים האלה, להפך. לפחות על האיווסקה יש כבר מחקרים באוניברסיטאות מובילות,

שלקיחת האיווסקה בצורה מבוקרת ועם הנחיה של בן אדם שמבין, עוזר להיגמל מהתמכרויות להירואין ולקראק. אז יש דווקא אלמנט אנטי-התמכרותי בחומרים הטבעיים האלה. לא מתמכרים לזה, אין התמכרות. אין מה לדבר על שימוש יומי, אין מה לדבר על שימוש שבועי. אנשים שיוצאים למסעות האלה, לפחות אם אתה צריך לנסוע לג'ונגל, אתה עושה את זה אחת לשנה, אחת לשנתיים, אחת לשלוש שנים. אנשים שכן, במרחב שבו הם נמצאים יש אפשרויות לעשות את זה לעיתים יותר קרובות, כי השמאנים מהג'ונגלים באים למדינות השונות ומעבירים טקסים, על פי שמועות כמובן, עושים את זה פעם בכמה חודשים או פעם בשנה, שנתיים. התופעות הפיזיולוגיות הן אינן נעימות. לוקח זמן לצאת מהמקום הזה שמתחבר לחוויות חוץ-גופיות, ועושים את זה ממש אחת ל-, אחת ל-, גם אנשים רציניים שאני מכירה שעשו את זה אמרו לי,

אני לא חוזר למסע עד שלא גמרתי למצות את התובנות של המסע שכבר ראיתי. זו חוויה מאוד מאוד חזקה, זה כמו לרוץ מרתון. אתה רץ מרתון, אתה מתאמן לזה הרבה מאוד זמן, אתה רץ את המרתון, הגוף שלך מתעייף, אתה צריך לתת לו מנוחה אם אתה בן אדם אחראי. אתה לא קורע את עצמך, כי אתה תעשה לעצמך נזק בלתי הפיך. אז אנשים שעושים את זה, בדרך כלל עושים את זה יותר מאשר פעם אחת, אבל עושים את זה ברציונליות ובמודעות ובתכנון, פעם ב-, כשבין לבין המסעות הם מטמיעים בשגרה שלהם, ביומיום שלהם, ביחסים שלהם עם עצמם ועם הסביבה, את המסקנות ואת התובנות שהם קיבלו במסע הקודם. זאת אומרת שאת אומרת שראית מנהלים שהפכו, או לפחות מעידים על עצמם שהם הפכו, למשל, ליותר אמפתיים, ליותר עם חמלה, גם לאנשים שהם רגילים לריב איתם במקום העבודה, ועכשיו הם פחות, זה לא כי הם לקחו היום בבוקר משהו, זה כי יכול להיות שלפני שלושה חודשים או חצי שנה הם היו באיזשהו מסע כזה שארך יום אחד.

שוב, בהשוואה לנגיד תרופות נוגדי דיכאון, שאם היום הפסקתי לקחת, מחר אני יכול לחזור להרגיש רע, ואולי בגלל זה אנחנו קוראים להם או מכנים אותם משני תודעה, כי הם משנים לנו משהו, אבל זה נשמע נורא מפחיד לשנות תודעה. אלברט איינשטיין אמר שמוח שכבר קלט רעיון, מסוים, לא יכול לחזור לממדים הקודמים שלו. כשאתה מתפתח והתודעה שלך משתנה, אתה כבר לא יכול לחזור למה שהיית קודם, התודעה שלך משתנה. כן. אני חושבת שאחד הדברים שאני ראיתי, כשכתבתי את המאמר לגלובס אני ראיינתי עשרות מנהלים שעושים שימוש במשנה תודעה באופן קבוע, אבל לא מדובר בגלולה ברמה יומית, אלא אנשים שעשר ושתים עשרה שנים נוסעים באופן קבוע לפירור, לג'ונגלים, או נוסעים לכל מיני מקומות שאפשר לעשות את הטקסים האלה או את המסעות האלה פעם בכמה חודשים או פעם בכמה שנים,

אבל כן באופן מצטבר נמצאים על הטרק של להשתמש במשנה תודעה, והם אומרים שהם משתנים מאוד, וכשהם מסתכלים על עצמם בפרספקטיבה ומנסים לבדוק, כי שאלתי, מה השתנה? הם מדברים על חמלה, הם מדברים על אמפתיה, הם מדברים על היכולת להיות בסטייט אוף מיינד של כולנו אחד, ושהאושר שלך משפיע על האושר שלי, אנחנו נוהגים ביחד. מה הכולנו אחד הזה? מדברים עליו הרבה גם בסדרה. מה זה הכולנו אחד הזה? הרי, את יודעת, גם אנחנו רגילים, אנחנו הרבה פעמים משנים תודעה, נכון? אנחנו עושים, הנה, יש פה פודקאסט, הוא כבר קיים שש שנים, אנחנו מדברים על נושאים של העולם החדש כבר שש שנים. אני מקווה שזה משנה לאנשים קצת את התודעה, אבל כשהולכים לאיזשהו טקס כזה, זה לא שיש שם איזשהו מורה ואומר, יאללה חבר'ה, עכשיו בואו נשנה לכם את התודעה, נגלה לכם את המטריקס. זה משהו שאתה עובר עם עצמך בעיקר, לא? אז איך? איך זה מש... איך? אם זו התודעה שלך, איך היא משתנה? זה כל מה שאתה מכיר. וואו, איזו שאלה טובה זאת.

יש שבט במרכז אמריקה שנקרא שבט ההופי, שבט נכחד כמובן, כי אנחנו מאוד נעורים והכחדנו את כל האינדיאנים, אנחנו זה הגזע הלבן, למרות שאני לא כזאת לבנה, אבל אמירת שלום שלהם זה הומי טקויאסין. הומי טקויאסין זה בעברית, קוראים לזה כולנו אחד, ובאנגלית התרגום We are all related. יש סרט נפלא שאני מאוד ממליצה לראות, שנקרא פטריה פנטסטית, הוא כאן בסינמטריק, עכשיו אפשר למצוא אותו ברשתות, הוא גם נמצא בנטפליקס, שמדבר על מה זה פטריות, לאו דווקא פטריות שמשנות תודעה, כל פטריה באשר היא, מה זה הפטריות בתוך כדור הארץ, ואומרים, זה לא צמח וזה לא חיה וזה לא בן אדם, זה כאילו גזע אחר, ומספרים על מה הפטריה מבחינה מדעית מביאה לעולם, אבל התפיסה של הומי טקויאסין של כולנו אחד מדברת על העובדה המאוד מדעית שכל מי שנמצא על פני כדור הארץ הוא חלק מאקו סיסטם. יש לנו קשר לאדמה, והאדם משפיע על האקלים והאקלים משפיע על האדם והחיות משפיעות על הצמחים והצמחים משפיעים עלינו,

וכולנו בסך הכל על פני כדור הארץ נמצאים ב-fuckin אקו סיסטם אחד. אז אם אנחנו הורסים את האקלים, האקלים הורס אותנו, אם אנחנו הורסים את החיות והם יכחדו, אז אנחנו נהיה בבעיה אחרת. כולנו קשורים באיזשהו אקו סיסטם אחד גדול, ולכן אם אתה מאושר או לא מאושר, זה משפיע עליי. עכשיו, ואני הולכת לעולם הניהול, עוד פעם, צער עולמי כעולם נמלה, אני הולכת לעולם הניהול, אם אני עובדת בתוך צוות או בתוך ארגון, ובתוך הצוות שלי או בתוך הארגון שלי יש אנשים חולים, עייפים, דיכאוניים, זה מוריד לכולם את המורל. הרי אנחנו יודעים שמצב רוח זה דבר מדבק. אומרים fake it until you make it על חיוך בבוקר. אם אתה שמח ואתה בא לעבודה שמח, זה מאוד ידביק את מי שנמצא מסביבך. אם אתה בא לעבודה ואתה חסר מוטיבציה לחלוטין, זה ישפיע על כל הצוות. כן. אז כשאתה משתנה, ויש לך יותר חמלה ויותר אמפתיה, ואתה יותר רואה את הזולת, ואתה יותר מתייחס לאנשים שעובדים איתך על כל המורכבות שלהם,

זה משפיע על הצוות, זה משפיע על המחלקה, זה משפיע על האגף, זה משפיע על הארגון. אם כל הארגון משתנה, גם הלקוחות משתנים, כי כולנו גם בקשר באקו-סיסטם הגלובלי העסקי. נכון. אז אנחנו מדברים על סיפור של אמפתיה, של חמלה. דיברנו על רגשות טובים בניהול, זה מאוד מאוד משפיע. אוקיי, ועכשיו נחזור לשאלה שלי. איך התודעה שלי משתנה אם אין שם איזשהו מורה שילמד אותי משהו חדש על התודעה? האינדיאנים של מרכז אמריקה, הם לא קוראים לצמחים האלה משני תודעה, הם לא מדברים במושגים האלה, הם קוראים להם teacher plans, המורים. והאנשים שמשתמשים בצמחים השמאניים נקראים קורנדרס. קורנדרה זה איש רפואה, לא רופא אבל איש רפואה. הם אומרים שלצמחים יש תודעה, על זה אני בכלל לא מתחילה להתווכח, אני לא יודעת לומר, אבל הם אומרים שלצמחים יש תודעה.

אגב, במחקרים של המדע המערבי יותר ויותר הולכים לכיוון הזה, שהצמחים מדברים ושיש להם רגשות ושהצמחים... זה נשמע הזוי למי שלא עוזב. לכו לנטפליקס, לכו לרשת, תתחילו לחפש על המחקרים של הפרופסורים הכי חנונים שמרנים בעולם, על עצים ועל תקשורת בין עצים, על פטריות ועל תקשורת לאורך מאות קילומטרים בין פטריות, על דבורים, וזה פשוט לא ייאמן, לא ייאמן מה שמגלים בעשר עשרים שנים האחרונות. יש הרבה מאוד מחקרים מול נוסדות, חד משמעית. זה נשמע הזוי, אבל יש כל כך הרבה מחקר מערבי מתקדם ומודרני על הסיפור הזה של החיות והשכל של חיות וצמחים, שאני כבר לא מתווכחת עם זה בכלל. אז אני לא יכולה להגיד, כי אני לא מדענית, אם לצמחים האלה יש תודעה. אבל הם קוראים להם שיש להם תודעה. אבל הם קוראים להם שיש להם תודעה. ההנחה המקובלת באמזונס זה שלחיות ולצמחים יש תודעה, ושכולנו חלק משלם גדול אחד, ושכשאנחנו לוקחים את משני התודעה הם מסייעים לנו, בני האדם,

לגלות ידע חדש שלא היה קודם. אוקיי, אבל נגיד שאני לא מאמין שלצמחים יש תודעה. אני שואל את נילי היותר מערבית. בסוף זה אני צריך ללמד את עצמי משהו חדש. אז איך אני עושה את זה? אז אני אגיד מה אמרו לי רוב האנשים, ואני מאמינה. זה נשמע לי סביר והגיוני. יש משהו, יש הרבה DMT, הצמחים האלה שלוקחים בטקסים האלה, הם מכילים חומר שנקרא DMT, הוא נמצא בכל הצמחים, גם אצלנו. ה-DMT הזה הוא חומר כל כך חזק, שהוא מצליח למשך שעות ספורות, כמו שאמרתי, לא רבות, להרגיע, להשתיק, להרדים את האונה השמאלית של המוח, את הצד החושב. יש ספר, שאני חושבת שכבר דיברתי עליו גם בפודקאסט הקודם, שנקרא התקף התובנה שלי, של חוקרת מוח ידועה שקוראים לה ג'ייל בולטי, שחטפה סטרוק, היא חטפה שבץ מוחי, והיא חיה חצי שנה בלי האונה השמאלית של המוח.

ונשארה בחיים תודה לאל כדי לכתוב על זה, כדי לחקור על זה. היא נחשבת היום לאחת מ-50 הנשים המשפיעות בעולם, כי היא ראתה וגילתה כחוקרת מוח מה קורה כשחלק מהמוח שלה לא בתפקוד. אז הצמחים האלה עושים את מה שג'ייל בולטי כותבת עליו לכמה שעות. כן. זוכרים הכל אחר כך, זה לא שאתה באיזשהו מקום שאתה בלי שליטה, אתה פותח את העיניים, אתה מסתכל מסביב ואתה רואה מה קורה לך, ואתה תזכור אחר כך את הכול. כשהצד של ה-Facts and Figures, כשהצד האנליטי של המוח, קצת נח, קודם כל זה לא מזיק לו, כי אצל הרבה מאוד אנשים הוא עובד שעות נוספות גם בלילה. מנהלים זה אנשים עם מוח מאוד disturbed. אז כשהוא קצת נח, זה סבבה בכל מקרה. ואז פתאום מתעוררים לחיים חלקים אחרים באמצעות ה-DMT. החלימה, היצירה, הרגשות. אנשים יכולים גם להגיע באמת למוצפות, אבל גם לחשוב על כל מיני רעיונות חדשים, שנראים אולי כשהמוח ער הזויים,

אבל הם לא כל כך הזויים. זאת אומרת, שהם לאו דווקא, אם אני, אני מנסה להישאר פיגורטיבי, לאווקא מרחיבים לי את התודעה, אלא הם פשוט נותנים להיכנס למקומות שכבר נמצאים שם, אבל אני רגיל להשתיק אותם. בדיוק. זה הקולות שבראש. אם תסתכל באמת, אנחנו כן מכירים את המוסיקה של הביטלס, ואני חושבת שרובנו קראנו את אליסה בארץ הפלאות. מי יכול לחשוב על זה? מי יכול לחשוב על זה? נכון. אנחנו נשים כל כך רציונליים, אנחנו אולי יכולים לפתח עוד פיצ'ר, עוד טכנולוגיה, אבל כל מיני רעיונות יצירתיים שהם לא וריאציה לנושא של מה שקיים, כן. אלא הם איזושהי קפיצה קוונטית, לא יכולים לבוא מהעונה השמאלית של המוח. העונה השמאלית של המוח חושבת בקווים, העונה הימנית של המוח חושבת בעיגולים, בתצורות זזות, בתנועה, בצבעים, אז אנחנו פשוט נותנים מקום לחלקים אחרים שקיימים בנו לבוא לידי ביטוי.

עכשיו, עניין של אמונה, אם יש משהו גדול מאיתנו או לא גדול מאיתנו, אם יש נשמה, אם יש חיים אחרי המוות, אם יש spirits שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי באופן הרציונלי, האנשים לפחות שלוקחים חומרים משני תודעה, גם במאה שלנו וגם באלפי שנים שקדמו לנו, טוענים שיש. הנחת היסוד היא שיש לנו נשמה, שיש spirits שאנחנו לא יכולים לתפוס במוח הקונספטואלית שלנו, וכשאנחנו קצת נותנים ל-left brain לנוח, אנחנו פתאום רואים את זה, מבינים את זה, מרגישים את זה. זה מכניס אותנו לפרופורציות, וכשאנחנו בתוך פרופורציות, אנחנו יכולים להתייחס לכל מה שמסביבנו בצורה יותר רגועה. וברגע שאנחנו מתייחסים לכל מה שמסביבנו בצורה יותר רגועה, הרעיונות גם קופצים לנו, ואנחנו לא מיד עודפים אותם. כן. אנחנו לא ביוי, אנחנו לא בפוזיציית יוי. כן. אנחנו זזים בעיגולים ובתנועה, שזה יותר מתאים לעולם כאוטי,

כמו העולם שיש לנו עכשיו. מה בקשר לתחושת השליטה? איך אנשים שיוצאים למקומות כאלה מסכימים לאבד שליטה? אנחנו רגילים להיות... ותחושת השליטה שלנו רק הולכת, לא משנה אם היא מזויפת או לא, היא הולכת וגדלה. הורים היום יודעים בדיוק איפה הילדים שלהם נמצאים. אם הם מאוד יותר קיצוניים, הם גם יודעים מה הילדים שלהם בדיוק רואים בטלפון ומה הם רואים בטאבלט, וכמה שעות הם היו עליו וכמה לא, ומה הם היו בבית ספר וגם מה לימדו אותם ומה לא לימדו. השליטה שלנו בעבודה, במשימות, אנחנו מסונכרנים, אנחנו בקולבורציה, אנחנו ב-co זה, co זה, co זה, co-working space, בכל מקום אנחנו נמצאים יותר ויותר ויותר בשליטה. איך זה שדווקא עם כל השליטה הזאת, הדבר הזה מצליח להיכנס אלינו? כל מי שעוסק במחקר יודע שהתמה הפרקטית של מחקר זה תזה, אנטיתזה, סינתזה. גם כשלומדים היסטוריה, רואים תופעות סוציולוגיות שקרו בעולם, שאנחנו חייבים לפעמים לעבור מקצה לקצה כדי להגיע לאינטגרציה.

אני חושבת שדווקא בגלל הקונטרול פריקיות הפסיכית, המטורפת, שגם גומרת לנו את התשואה, מנהלים רוצים להרפות, הם רק לא יודעים איך. אז כשלוקחים חומר משנה תודעה, נגיעים למצב שבאמת למשך כמה שעות אתה פחות בשליטה על המחשבות שלך, אתה לפעמים גם פחות בשליטה על הגוף שלך, ואז אתה או נכנע או מתנגד, גם הכניעה וגם ההתנגדות מלמדות אותך הרבה מאוד על עצמך, אבל לאט לאט אתה לומד לשחרר. ואחת התמות המרכזיות בניהול במחקר של אוניברסיטאות מערביות היום, מדברים על שחרור שליטה, על אגיליטי, על אגיליות, כי כל הסיפור הזה של אמפאוורמנט והאגיליות, מדברים על העובדה שהעולם זז כל כך מהר, ובכל כך הרבה כיוונים בו זמנית, שאם אתה תנסה להיות קונטרול פריק, אתה תשבור את הידיים והרגליים, הארגון שלך ייתקע, ולא יצליח לעמוד בקצב ובמשימות המרובות שצריך לעשות.

כן. אז מדברים היום בניהול, על זה שיש Backbone, שצריך איזשהו שלד ארגוני בצורה של vision, בצורה של values, בצורה של guiding principles, אבל השרירים צריכים להיות מאוד מאוד גמישים. כן. יש אגב משהו שאנחנו עושים ביום-יום, שעובד בדיוק ככה, ואנחנו רגילים, אבל שם אנחנו לא רגילים לחשוב שזה יצא דופן בזה. נהיגה. בנהיגה אנחנו סומכים על עצמנו שאנחנו יודעים ללכת, אנחנו אפילו סומכים על עצמנו שנדע לקרוא את ה-Waze ולזוז זה זה, אבל אנחנו לא בשליטה כבדה מדי, להפך. אני ברגעים שיש לי פעם, בכמה חודשים שאני ממש ממש ממש פתאום קולט שאני נוהג, אני נהיה נורא מפוחד. אימא, לאיזה מפחיד זה, יש לי בידיים את ההגה הזה, ואם אני אקח את התנועה הכי קטנה הזאת, זהו, כל המשפחה שלי הלכה. להפך, אנחנו נוהגים יותר טוב כי אנחנו נמצאים שם בטוחים בעצמנו, יודעים שאנחנו יודעים לעשות את זה, ולכן קצת משחררים את השליטה. זו דוגמה מצוינת. יש לי בת שסיימה עכשיו י'-א', שמה דס,

והיא עכשיו קיבלה רישיון, לפני שבועיים, ואני הורה מלווה, ואני יושבת ליד. וכשאני יושבת ליד זה פחד אלוהים, פחד אלוהים. ואני מחזירה לעצמי את הנשימה ואת המודעות שהיא למדה אצל המורים הטובים, היא עברה טסט, היא עברה תיאוריה, היא בן אדם רציני בסך הכל, ואם אני אנסה לשלוט ולהגיד, תזוזי לכאן, לא תזוזי לכאן, תשתקע, תהההההההההההההההה, אני גם בעצמי כנראה חטפת לב, אני גם מלחיץ מאוד אותה. כן. אז אני יושבת בשקט, אני מתרגלת נשימה, ואני נותנת לה לנהוג, ואני חושבת שזו דוגמה מצוינת, הסיפור הזה של שליטה, אנטי-שליטה, כדי להגיע למצב שאני מבינה שבכאוס אפשר להתנהל, כאוס אי אפשר לנהל. זה מכניס לי פרספקטיבה על עולם בהפרעה, כמו ששום דבר אחר בחיים לא יכול להכניס. כן. אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בכל הפרמטרים של הסביבה, אנחנו לא באמת יכולים לשלוט באנשים אחרים, אנחנו יכולים לאפשר, אנחנו יכולים למנטר, אנחנו יכולים לתת guidelines, principles,

ובסוף אנשים יצטרכו, עם הביטחון העצמי שלנו, שאנחנו משרים עליהם כמנהיגים, להתנהג במרחב, בצורה שלהם. אז אני אשים את זה רגע בפרספקטיבה של אבולוציה. הייתה לנו את המהפכה התעשייתית, הלכנו והגברנו את הווליום של השליטה יותר ויותר ויותר ויותר ויותר ויותר ויותר, זה כאילו הצד של התזה. האנטיתזה, מרוב שהגברנו, התחלנו להרגיש את הכאב של זה, את הקושי של זה, את ה... קראנו לזה קודם מחוקים, מזה שאנחנו מחוקים מהעבודה, מחוקים משליטה, המוח שלנו כבר על זה, ומגיעות, כדי לתקן את זה או כדי להתמודד עם זה, תופעות נגד אחת הסיבות שמיינדפולנס כל כך מצליחה ב-10-20 שנה האחרונות, זה בדיוק בגלל זה. זה בשבילנו מין סוג של מרפא להתמודד עם השליטה המטורפת, אז אנחנו אומרים, תנו לנו קצת לשבת בשקט ולנסות לשחרר, לנסות לשחרר. ותופעת נגד אחרת, זה קצת המשני תודעה שבאים והעולם זועק.

מי שיש לו רעיון איך לעזור לנו עם כל השליטה והטירוף הזה, שיבוא. והמשני תודעה, באים מחדש ואומרים, חבר'ה, לפני זה סתמתם לנו את הפה, שמתם את זה, ניקסון וחבריו שמו את זה כמשהו שהוא מאוד מאוד אסור ואסור להתקרב אליו, וקישר את זה רק לאותם אנשים מכורים לסמים קשים שלא קשורים למשנה תודעה, וערבב את הכל בתוך אותה קופסה. ועכשיו בוא נחשוב על זה רגע מחדש, ובוא נבין מה טוב, מה רע, מה לא נורא, מה מסובך, מה לא, איך לעשות את זה בזהירות, בעדינות, בזה, וזה אחד מהכלים שפוטנציאלית היו יכולים לעזור. שוב, אני לא ממליץ לאף אחד על שום דבר, על שום שימוש, אני לא רופא, אני לא מבין בזה, אני לא זה, הכל על פי שמועות ומקורות זרים. נילי, משהו לסיום. לסיום, אני לא רוצה לעודד אף אחד להשתמש בחומרים משום סוג שהוא, לא בתרופות שמוכרות חברות התרופות הגדולות ודוחפות את זה בכוח עם המון כסף,

ולא במשנה תודעה של אינדיאנים מאמזונס. מה שאני מציעה זה ללכת לשם של הספר של מייקל פולאנד ולפתוח את הראש. How to change your mind. How to change your mind. יש הרבה מאוד הנחות יסוד שנקבעו בתודעה שלנו במאה השנים האחרונות, שאינן משרתות אותנו יותר, ויש מעבר מעולם מסודר לעולם כאוטי ומעולם predictable לעולם שאיננו predictable. אז כל מה שאני ממליצה לכל אחד זה להטיל ספק בהנחות היסוד, לשפוט בעצמו, לקרוא בעצמו, לחקור בעצמו, ולהחליט איך הוא מתנהג או איך הוא מפתח את עצמו, לא בגלל שמישהו אמר לו את זה, אלא כי הוא בדק את זה והחליט מה טוב לו. אם כל אחד מאיתנו ייקח אחריות על ההתפתחות האישית שלו, כולנו נהיה במקום הרבה יותר טוב. מדהים. נילי, תודה רבה. כרגיל היה לי לעונג. ולכל מי שמקשיב, תגיד לכם את הברכה שתמיד אני אומר בסוף הפרק, תיסעו בזהירות.

תהיו אנשים טובים, ילדים טובים, נחמדים אחד לשני, ואנחנו ניפגש בפעם הבאה. ביי ביי.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 256

    לתת לאינטואיציה להחליט

    ד״ר יובל דוידור · 2 אוג׳ 2022 · 81 דק׳

  2. 255

    לטפס הכי גבוה שאפשר

    דניאל קרן · 26 יולי 2022 · 82 דק׳

  3. 254

    לקדם את המגזר החברתי לעולם החדש

    רוני בירמן · 19 יולי 2022 · 66 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←