היא עיצבה ויזמה את הפוסטרים של החטופים | לעצב בשביל משמעות | מדוע הקמפיין הצליח? | פופקורן 323
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
טל הובר היא אשת קריאטיב, מעצבת ובעלים של חברת המיתוג ג׳ירף, ועוסקת במיתוג כבר 23 שנים. היא אחת משלושה אנשים שיזמו ועיצבו את קמפיין הפוסטרים של החטופים, יחד עם האמנים ניצן מינץ ודדה. דיברנו על איך הרעיון נולד תוך יום, למה הוא נראה כמו שהוא נראה, איך עבדו מהר בלי ספר חוקים, ומה זה עשה למשרד שלה ולה אישית.
בפרק הזה
- ב-8 באוקטובר טל הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך לעבוד כרגיל. היא ראתה פוסט של האמנית ניצן מינץ שחיפשה איש קריאטיב בניו יורק, כתבה לה, ועוד באותו ערב סיכמו על קמפיין פוסטרים
- הרעיון היה להשתמש בצורה של מודעות נעדרים אמריקאיות: הרבה אדום, טיפוגרפיה ברורה, כותרת גדולה, תמונה גדולה ומעט טקסט. לדבריה, המטרה הייתה ליצור בלבול ברחוב כדי שאנשים יעצרו ויקראו את הסיפור
- מהירות התגובה הייתה חלק מהקמפיין. לדבריה, העלו את 20 המודעות הראשונות לפני שהיו שמות ופרטים מאומתים, ואחר כך עברו לעבודה מסודרת עם אישור של מי שמכיר כל שם, בין השאר מול קיבוץ ניר עוז
- הקובץ קרס שוב ושוב בדרופבוקס, ותוך כמה ימים עלה אתר. הקמפיין תורגם ל-37 שפות, רוב המשרד עבד עליו, ופעילות המשרד מול לקוחות ירדה לכ-20%
- טל לא מפרסמת את שם המשרד על הקמפיין ואומרת שזה הקמפיין של העם. היא למדה לשחרר שליטה כשאנשים שינו פונטים וטקסטים, ואומרת שמעצבים לא עושים אומנות אלא מעבירים מסר של מישהו אחר
על הפרק
איך מגיעים לעצב את קמפיין הפוסטרים של החטופים? למה הקמפיין הזה הצליח ליצור כל כך הרבה רגש? ואיך שלושה אנשים הצליחו לגרום לפוסטרים להגיע לכל פינה בעולם?
23 שנות הניסיון של טל הובר במיתוג הכינו אותה לתקופה הזו, לפרוייקט אותו היא מכנה כפרוייקט של חייה - קמפיין הפוסטרים להשבת החטופים, שלצערנו כולנו מכירים.
למרות ההצלחה של הקמפיין והמודעות הרבה שיצר, מאחוריו עומדים שלושה אנשים בלבד (טל הובר יחד עם האמנים ניצן מינץ ודדה) שהחליטו לקחת יוזמה, לפעול מהר, ולהשתמש בסקילז והנסיון שלהם כדי להתגייס למטרה כל-כך חשובה.
טל הובר היא אשת קריאטיב, מעצבת ובעלים של חברת המיתוג ג׳ירף. היא עוסקת במיתוג חברות, ומתמחה בתהליכי מיתוג ותחזוקה של מותגים - מבניית שפה ויזואלית, ועד יצירת חומרים שיווקיים שמשמשים את התקשורת השיווקית של החברות.
ציטוטים מהפרק
אנחנו לא עושים אומנות. אנחנו באים להעביר מסר עבור מישהו אחר, ופה נוצר החיבור.
לפעמים אתה צריך לקחת משהו שהוא מוכר, ידוע, נכון, ולהתלבש עליו, ולתת לו את הקונוטציה הנכונה שמתאימה לך באותו רגע.
זה לא הקמפיין שלי, זה לא הקמפיין של המשרד, זה לא הקמפיין שלנו, אפילו של כל המתנדבים, זה הקמפיין של העם.
שאלות ותשובות מהפרק
- איך נולד קמפיין הפוסטרים של החטופים?
- טל הובר מספרת בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שב-8 באוקטובר חשה שאי אפשר להמשיך לעשות את מה שעשתה עד אז. היא ראתה פוסט של האמנית ניצן מינץ, שהייתה בניו יורק עם בן זוגה וחיפשה איש קריאטיב. היא כתבה לה, ועוד באותו ערב סיכמו על קמפיין פוסטרים שיצא תחילה בניו יורק. לדבריה, לא היה בריינסטורמינג, והרעיון נולד מיד.
- למה הפוסטרים נראים כמו מודעות נעדרים אמריקאיות?
- לדברי טל הובר, הרעיון היה להתלבש על תרבות מודעות הנעדרים שמוכרת בארצות הברית, בין השאר מקרטוני החלב מהעבר. היא בדקה איך המודעות האלה נראות, ומצאה אדום, טיפוגרפיה ברורה, כותרת גדולה, תמונה גדולה ומעט טקסט, ובנתה מהם כללי עיצוב. המטרה, לדבריה, הייתה שאנשים ברחוב יתבלבלו ויקראו את הסיפור באותיות הקטנות.
- איך עדכנו ואימתו את הקובץ של החטופים?
- טל מספרת שהקובץ הראשון, עם 20 מודעות, נוצר עוד לפני שהיו שמות מאומתים, ואחר כך נגנז. אחרי כן קיבלה שמות ותמונות ממשפחות ומקיבוצים, ובראשם ניר עוז, ועבדה כך שכל שם יאושר על ידי מי שמכיר אותו. הקובץ בדרופבוקס קרס כל חצי שעה, ולכן, בעזרת מתנדבת בשם שירה גרשוני, העלו אתר תוך ימים בודדים.
- איך הקמפיין השפיע על המשרד של טל הובר?
- לדבריה, בשבועיים הראשונים כמעט לא הייתה עבודה מול לקוחות בארץ, והפעילות ירדה לכ-20%. במקום לשלוח מעצבים לחל״ת, רוב המשרד עבד על הקמפיין, והצטרפו אליהם גם מעצבים מתנדבים. הפוסטרים תורגמו ל-37 שפות, וטל עצמה עבדה לדבריה מסביב לשעון ולבשה בגדים אדומים כמעין מדים.
- איך טל הובר התמודדה עם אנשים ששינו את הפוסטרים?
- טל אומרת שבעבודת מיתוג רגילה היא ״השוטר של השפה״, אבל כאן היא למדה תוך ימים לשחרר. אנשים שינו פונטים והוסיפו טקסטים, וחלק מהיוזמות, כמו שולחנות קבלת שבת, עגלות תינוק ובלונים, היו לדבריה מדהימות. היא מדגישה שזה לא הקמפיין של המשרד אלא של העם.
- איך הקמפיין עבר לשלטי חוצות ולפורמטים נוספים?
- לפי טל הובר, כשהופצו סרטונים של נשים שתולשות מודעות, פנו אליה אנשים שרצו להגיב. היא מספרת שפרסום זה דווקא עזר לקמפיין, כי תורמים ופעילים באירופה נתנו כסף לשלטי חוצות והקרנות על בניינים, שאי אפשר לתלוש. אחר כך קיבלה בקשות לפורמטים נוספים, כולל אנימציות ורכבים ממותגים.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- ניצן מינץ · דדה · שירה גרשוני
- חברות וארגונים
- ג׳ירף · קיבוץ ניר עוז
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
היי כאן ליאור פרנקל אנחנו בעוד פרק של פופקורן פודקאסט שמתעסק בהסתגלות ואנחנו עדיין עושים פרקים שקשורים למצב כי המצב קשור אלינו ולכולנו אי אפשר לא להיות קשורים למה שקורה עכשיו ומה שקרה לנו ומה שעוד יישאר איתנו הרבה מאוד שנים קדימה. והיום במשהו שהוא סופר קשור למלחמה ולאסון שעברנו, נדבר פה היום עם טל הובר שהיא בעצם, יש לה משרד מיתוג ועיצוב והיא אחראית לעיצוב של הפוסטרים שכולנו מכירים טוב מאוד של החטופים, שנהיו קמפיין בינלאומי, ואני ארצה לשמוע מה עבר עליה בחודשיים האלה מתחילת המלחמה, שזה גם די תחילת הקמפיין הזה, איך הם עבדו על הרעיון,
איך הם לקחו את ההחלטות שלהם וגם מה זה אומר להיות מעורב אישית בדבר כזה שהוא מן הסתם לא נשאר כמו דברים אחרים מחוץ לכותלי הבית, אלא כנראה הוא מערבב את הבית עם העבודה, עם האישי, עם הלא אישי, שזה משהו שקורה עכשיו להרבה מאוד מאיתנו בתקופה הזאת, אנחנו לוקחים את העבודה הביתה ואת הבית לעבודה, זה תמיד קצת נכון, אבל עכשיו זה נכון מתמיד, אי אפשר להבדיל ולא משנה באיזה ארגון אנחנו עובדים, אנחנו מצפים גם מהמנהלים שלנו ומהארגון שיהיה רתום ושיהיה קשור, ואנחנו מסתכלים האם החברה שאני עובד בה עשתה משהו בשביל החבר'ה או לא עשתה משהו, זו ציפייה שיש לנו מהארגון, ציפייה שיש לנו מעצמנו, גם כמנהלים, וזאת אומרת מי שמנהל, לא רק מי שעובד, וגם מי שהוא פרילנס, או יש לו איזשהו משרד או עסק,
אנחנו מסתכלים אחד על השני ורואים איך אפשר לעזור, בין אם זה למי שצריך עזרה ובין אם זה עסק אחד לחברו. אז כמה מילים על טל הובר, היא אשת קריאיטיב מהצוות, היא בעלים של חברת מיתוג שנקראת ג'ירף. היא מתעסקת במיתוג חברות כבר 23 שנים, מתעסקת בתהליכי מיתוג בתחומים של חקלאות, ומים, ומזון, ורפואה, וחברות הייטק, וכולי, גם בניית שפה ויזואלית, ועיצוב סמלים, ואריזות, ותערוכות, אתרים, וכל חומר שיווקי, אבל לא רק הבניית מיתוג, אלא גם תחזוקה של מותגים, שזה לטעמי הרבה יותר קשה, תחזוקה, או בטח לפעמים להמציא מחדש וכולי. ושוב, אני ארצה לשמוע ממנה איך הגיעו לנושא הזה של העיצוב של הקמפיין חטופים, ואת כל הסיפור שאחרי, אז נדבר עליו אחרי המוזיקה, ניתן לשנייה, ואז ניכנס לעניינים.
בגיל 20 נסעתי לפריז לחיות עם חבר, חבר ילדות, בן זוג שהיום הוא בעלי, קוראים לו ניר, הוא כבר היה שם, הוא עבד כמאבטח בשגרירות. והגעתי לפריז, הבנתי שאני הולכת להישאר תקופה ארוכה, וחיפשתי עבודה. לא הייתה לי ויזת עבודה, הפציעות שלי היו מוגבלות, וניר סידר לי ריאיון אצל קב״ט אלאל, כסלקטורית, אחד התפקידים שהתאפשרו למי שהגיע מהארץ, ונכנסתי לריאיון, ישבו שם שלושה גברים, והפגיזו אותי בשאלות, שלושתם בבת אחת. פשוט השתתקתי באותו רגע. לא יכולתי לענות על השאלות הכי פשוטות, ממש בלאקאוט חטפתי. ובאיזשהו שלב ראיתי את החיוכים המזלזלים,
ואת המבטים ביניהם. בלאקאוט, זאת אומרת, גם שאלות פשוטות שאת יודעת, התשובה לא הצלחת. לא, יצא לי קול מהפה, ממש. וזה היה רעיון מאוד קצר כמובן, כי לא שיתפתי פעולה, ורק רציתי שהוא ייגמר, רציתי שבאותו רגע האדמה תבלע אותי במקום, ומאוד התביישתי, מאוד התביישתי, והקב״ט אמר, טוב, אני לא מבין, איך את רוצה להיות סלקטורית מתושאלת? אם את לא מסוגלת לענות על שאלות כל כך פשוטות. ויצאתי מהחדר והרגשתי מאוד מושפלת. לימים, כשאני כבר עם ביטחון עצמי ובעלת עסק, הרבה מאוד שנים, עומדת בפרזנטציות גדולות מול הרבה אנשים, רוב האנשים שאני מציגה להם הם גם גברים.
ועושה דברים גדולים. מדי פעם אני ככה מגיעה הביתה, מספרת לניר, תשמע איך היה היום, איך הייתה הפרזנטציה, ואני אומרת לו, אתה זוכר את הילדה הזו? והוא אומר לי, ברור שאני זוכר, אני בחרתי בה. כן. הוא ראה את הפוטנציאל. כן, זה מה שהוא אומר. כן, כן. טוב, בדיעבד הכל נשמע יותר טוב, אבל זה די מטורף איך פתאום אנחנו נזכרים בסיפור כזה של פעם מזמן, והוא יכול להיות תקעו לנו הרבה מאוד שנים, בגלל הזיכרון שיש לנו מהדבר הזה. זה גם סיפור שלא שיתפתי עד עכשיו. שלא שיתפת פעם? לא, לא. אז אני שמח ששיתפת פה, וכשאנחנו זוכרים סיפורים כאלה, את זוכרת נגיד מה לבשת, או מה? כן, כן, אני זוכרת ג'ינס, אני זוכרת מגף, חצי, מגפון, עור.
אני זוכרת שהיה לי חשוב להיראות טוב, בטוחה בעצמי, אבל כל זה התגמד לסיטואציה. אז שאלתי אם את זוכרת מה לבשת, כי יש משהו מאוד חזק במקום החזותי, במקום שאנחנו זוכרים פרצופים של מישהו שהיה מאוד נחמד אלינו, או מישהו שהיה מאוד מרושע אלינו. ואני אומר את זה כמין איזשהו סגווי לקמפיין חטופים, כל כך מפורסם את זה, זאת אומרת, את יודעת, גם הרבה פעמים אני מביא לפה אנשים שמאוד מאוד מאוד ידועים, ועדיין יכול להיות ש-30% מהאוכלוסייה לא יודעים, או לא מכירים, או לא זה, ופה מדובר בקמפיין, התמונות, האדום-שחור הזה, שאין מישהו בישראל שלא מכיר. תיקחי אותי רגע להתחלה, איך הגעת להתעסק בדבר הזה ספציפית? למה את?
ומה קרה שם? אז אני אלך לשמיני לחודש, כי בשביעי, כל אחד בערך יודע מה הוא עשה בשביעי לחודש. קמתי בבוקר, האמת שלא כל כך ישנתי באותו לילה, כמו רבים בטח, ונסעתי למשרד, נכנסתי למשרד, והיה כמות משימות שידעתי שאנחנו כולנו צריכים לעשות באותו יום, והרגשתי, הייתה לי תחושה מאוד מאוד חזקה, שאני לא יכולה לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו. זאת אומרת, זה היה נראה לי חסר טעם. והייתה לי תחושה נוספת, שאני צריכה לעשות משהו אחר, אני צריכה לפעול, אני צריכה להילחם, אני צריכה להשתמש בכישורים שלי ובניסיון שלי, אבל לא היה לי מושג מה. לא ידעתי מה. זאת אומרת, הייתה לי תחושה שאני צריכה, שזה בוער בי, אבל לא ידעתי מה. באותו יום נתקלתי בפוסט של ניצן מינץ, שהיא אומנית,
והיא ובן הזוג שלה נסעו לניו יורק, לפעילות של אומנים, וגם המלחמה תפסה אותם שם, היא העלתה פוסט באותו יום שהם חייבים לעשות משהו, שהם מרגישים שהם צריכים לעשות שם, ומחפשים איש קריאיטיב לעבוד איתם. מיד שלחתי לה הודעה בפרטי, לא הכרנו באופן אישי, הכרתי את העבודות שלהם, ניצן ודדה הם אומני רחוב, מפורסמים, אנשים מכירים את העבודות של דדה מהפלסטרים, גרפיטי של פלסטרים ענקיים ברחבי העיר, וניצן כותבת, והם עובדים ביחד. ניצן, יש לה איזה גרפיטי של בדרך כלל איזשהו שיר. שירים, נכון. היא כותבת שירים, ומשלבים את זה מאוד יפה ביחד, משם הכרתי, וכתבתי לה, אני טל, זה מה שאני עושה, ומה צריך, בואו נעשה ביחד. באותו ערב כבר הייתה לנו שיחת זום של בריינסטורמינג, והיה ברור שזה הולך להיות איזשהו סוג של שילוב. המרחב, פעילות שלהם זה הרחוב.
שם הם חזקים, הם יודעים את חוקי המשחק, שם הם מרגישים בנוח. אני מומחית במיתוג, והחלטנו לצאת עם קמפיין של פוסטרים. רגע, אבל שנייה לפני זה, הם כבר עושים גרפיטי, והם כבר מוכרים כאומנים, אז למה הם חפשו אשת קריאייטיב? זאת אומרת, למה הם צריכים מישהי שקריאייטיב, אם הם יודעים כביכול לייצר את האומנות? כי אצלהם זה, אומנות היא מאוד אישית, היא תקשורת מאוד אישית של האומן עם הסביבה שלו כמובן, אבל המקצוע שלי, אני תמיד אומרת גם למעצבים שלי ולאנשים שאני עובדת איתם, אנחנו לא עושים אומנות. אנחנו באים להעביר מסר עבור מישהו אחר, ופה נוצר החיבור. זאת אומרת, אבל לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. זאת אומרת, אני לא יודעת למה, הם גם לא אמרו שהם מחפשים מעצב גרפי, או הם ידעו שהם רוצים לעשות משהו, אבל שהוא לא לגמרי עד הסוף בתחום המומחיות שלהם, והם צריכים פה עוד איזה צלע שחסרה להם.
אוקיי. הם הגיעו עם רעיון של להביא את הפנים של החטופים למרחב הציבורי, לייצר איזשהו באז מאוד חזק סביב המודעות, המטרה של הקמפיין הייתה לעורר מודעות עולמית לעניין החטופים. כן. והרעיון היה להתלבש בעצם על, הם נמצאים בניו יורק, אז זאת אומרת, הרעיון היה לצאת עם הקמפיין בניו יורק, לא ידענו אחר כך הוא יגיע לכל העולם. לנצל את הידע ואת מה שהאמריקאים מכירים ממודעות הנעדרים, המיסינג, שזה מאוד מאוד מושרש בתרבות האמריקאית. בתקופה שלא היה אינטרנט ולא היה את כל הרשתות החברתיות, הפרצופים של הנעדרים הופיעו על קרטוני חלב, ועד היום כולם מכירים את זה שם. זאת אומרת, למרות שכבר לא מפרסמים את זה, מכירים את זה.
והרעיון היה להתלבש על הנראות הזו, על התרבות הזו, ולהכניס שם את החטופים שלנו. באותו לילה סיכמנו על זה, זאת אומרת, הבנו שזה מה שאנחנו הולכים לעשות. מיד הגעתם לרעיון הזה? מיד, מיד. זאת אומרת, לא היה בריינסטורם של 17 יום. לא, לא היה בריינסטורמינג בכלל. כל הקמפיין הזה מתאפיין במהירות התגובה. זאת אומרת, זו אחת הסיבות שגם שואלים אותי למה הקמפיין כל כך הצליח. הרי היו המון יזמויות, אנשים עשו דברים מדהימים. למה דווקא שלכם? אז אחת הסיבות, יש כמה סיבות שנגיע אליהן, אבל אחת הסיבות זה שאנחנו היינו ראשונים בשטח. זאת אומרת, זה הדבר הראשון שנתן מענה לא רק לחטופים, גם לישראלים שחיים בחו״ל, והפעיל את כולם מיידי. זאת אומרת, ביום הראשון, באותו לילה כבר עשיתי איזשהו תחקיר ויזואלי, כי כל פרויקט שלנו מתחיל בתחקיר ויזואלי. אנחנו לא עובדים בבועה, אנחנו לא עובדים בריק,
ואנחנו גם לא מנסים להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. וזו דוגמה מעולה איך מתלבשים, בדרך כלל בעבודות מיתוג, אנחנו רוצים לייצר משהו שעוד לא ראו. להיות חדשני, לעבוד עם טרנדים, לחדש. פה זו דוגמה מעולה, שזה לא תמיד הכרחי. לפעמים אתה צריך לקחת משהו שהוא מוכר, ידוע, נכון, ולהתלבש עליו, ולתת לו את הקונוטציה הנכונה שמתאימה לך באותו רגע. המטרה הייתה להפציץ, להפגיז את הרחובות במודעות האלה, שהאמריקאים יצאו לרחובות, והנה רגע, מה קורה פה? זה לא מיסינג אחד, מיסינג שני, פה מודעה, שם מודעה. יש פה אירוע, מה זה האירוע הזה? עכשיו, זה היה מאוד אינטואיטיבי. היום אני יודעת לספר את זה, אבל זה הרגיש נכון, וכמו שאמרתי, הלכתי ובדקתי איך זה נראה הדבר הזה, לא זכרתי, לא ידעתי,
והופתעתי לראות שיש לזה נראות מאוד ברורה. זאת אומרת, יש לזה צבעים ברורים. רק לומר, למודעות על החלב? למודעות, לא רק על החלב, בכלל למודעות המיסינג בארצות הברית. זאת אומרת, הם תמיד נראו אותו דבר, אותו פורמט. בשינויים כאלה ואחרים, אם אתה רושם בגוגל מודעות מיסינג USA, אתה רואה שהם עם הרבה אדום, טיפוגרפיה מאוד מובחנת, ברורה, פונטים גדולים, כותרת מיסינג גדולה למעלה, שחור, לבן, מעט טקסט, תמונה גדולה. יכולתי כבר מיד בתור מעצבת להוציא כמה חוקים וכמה הנחות יסוד, שככה המודעות שלנו צריכות להראות, כדי לייצר את הבלבול הזה ברחוב. כי מה רצינו בעצם? שאנשים יצאו לרחוב ולא יבינו מה קורה ויקשו, ואז יגיעו לאותיות הקטנות ויקראו את הסיפור.
רשמנו שם בפסקת הסיפור. ואני מניחה שאם המודעה הזו הייתה מעוצבת עם דגל ישראל גדול וכחול לבן, אני לא בטוחה עד כמה זה היה גורם לאותו... ואז קרה דבר מעניין, כי אנחנו היינו בכאוס מוחלט, 24 שעות אחרי תחילת האירוע, אף אחד מאיתנו לא ידע מי חטוף, מי נרצח, מי איננו, לא היה לנו מושג. זאת אומרת, הבנתם איך אתם רוצים שזה ייראה, הבנתם מה אתם רוצים לעשות, למלא את הרחובות בניו יורק, גם ניו יורק, אני מניח שמנהטן בעיקר, אולי גם ברוקלין, כאילו עוד לא חשבתם אפילו שכל ניו יורק, אבל עכשיו אתם צריכים לדעת מי החטופים. צריך תמונות, פנים, שמות, מי האנשים האלה. כן, ובעולם שלך יש זכויות יוצרים, צריך לשאול אנשים, כאילו... עשיתי משהו שאני לא עשיתי אף פעם, שלקוח שלי בא ואומר, הורדתי תמונה מגוגל, תשימי אותה במצגת,
אז אני אומרת לו, וואו, רגע, לא עושים כאלה דברים, אנחנו לא מורידים תמונות מגוגל, ומה שעשיתי זה הורדתי תמונות מגוגל. זה מה שעשינו. לא רק זה... בשביל המהירות תגובה. בשביל שזה יהיה שם. זאת אומרת, היה דיון מאוד קצר בינינו, בין ניצן, דדה וביני, האם לחכות? האם להמתין שיהיה קצת רגע, יתבהרו העניינים ונקבל כמה שמות? ואמרנו, לא. עולים ממה שיש ויוצאים לרחוב. זה היה גם מאוד אינטואיטיבי. אני חייבת להגיד שכל ההתחלה הייתה מאוד, עם אינטואיציה מאוד גדולה, ולא, אין ספר חוקים לדבר הזה. אז כן השתמשתי בהרבה מאוד כלים שלי, של תחקיר. מיד הגעתי למשרד בבוקר, אחרי שאספתי את כל החומרים והנראות, ואמרתי לצוות שלי, אוקיי, זה מה שאנחנו הולכים לעשות. ככה נראות המודעות, בואו נייצר את הגרסה שלנו לדבר הזה.
פרסמתי בקשה בפייסבוק מאנשים שפשוט ישלחו לי תמונות של אנשים שהם יודעים שהם חטופים. הוצפתי בתמונות, לא עצרתי לרגע לחשוב אם מותר לי, אסור לי, או אמרתי, זה מה שאנחנו עושים. לא ביקשתם רשות. לא ביקשנו רשות בשלב הזה. ב-20 הודעות הראשונות העלינו 20 פרצופים שלא היה לנו מושג מי הם. לא ידענו מה מצבם, לא היה לנו שמות. את הגיל ניחשתי. אם מישהו מסתכל על המודעות הראשונות, ה-20 מודעות הראשונות רואה, כתוב בת 80, גרנדמאדר. אני לא ידעתי אם, לא ידענו אם היא גרנדמאדר, אבל ניחשתי שרצינו לתת לזה איזשהו נופח אישי בכל זאת. ויש לי קובץ שאני שומרת אותו עד היום, של 20 המודעות הראשונות שאין שם שמות, יש שם גיל, ניחוש לחלוטין לפי התמונה, סאן, מאדר, גרנדמאדר, פאדר, והסיפור.
ועם זה יצאנו לרחובות. ניסן ודנדה הדפיסו כמה אלפים והתחילו להסתובב ברחוב וגם לתלות בעצמם וגם לבקש. רגע, שנייה, כבר ב... יכולנו לדבר גם על הסטודיו שלך, אבל הם צריכים עכשיו להדפיס כמה אלפים. נכון. צריך כסף בשביל זה, זה עולה מלא כסף להדפיס כמה אלפים בצבעוני. נכון. הם הלכו לבית דפוס, בעל הבית דפוס היה בשוק ממה שהם הביאו, פתאום זה, והתחיל גם דיון איתו, והוציאו מכיסם את ה-200 דולר הראשונים, אני חושבת, והדפיסו, הדפיסו כמה אלפים, הסתובבו ברחבי ניו יורק עם ארגז מאוד כבד שהם סחבו, ומסקין טייפים, וגם תלו בעצמם, וגם ביקשו מהאנשים עזרה ורצו לחלק, והם מספרים שהתגובות הראשונות היו, הם התייאשו לגמרי. אנשים לא רצו לשתף פעולה,
אנשים לא רצו להתקרב לזה, אנשים לא רצו לקחת את המודעות. אפילו כשהם הגיעו להפגנה בעד ישראל, עם אנשים עם דגל ישראל, וניגשו לאישה עם דגל ישראל, היא אמרה, רגע, הם מתים בכלל, למה אתם מסתובבים עם האנשים האלה? למה שאני אקח את זה? אני לא מכירה את זה. זאת אומרת, הם היו מיואשים והלכו לישון בלי ציפיות, אבל הם עשו דבר אחד, הם העלו פוסט, עוד פעם, יש להם הרבה עוקבים, לניצן עודדה, העלו פוסט לפייסבוק וכתבו, ישראלים שחיים בניו יורק, אם אתם רוצים לקחת חלק בפעילות מחאה פשוטה, קלה, להדפיס, לתלות, הנה הקובץ, נתנו את הלינק לקובץ של ה-20 הודעות, בדרופבוקס, והלכו לישון. עדכנו אותי, תנמיך לי ציפיות, הלכו לישון, ובבוקר הם התעוררו לניו יורק, מפוצצת במודעות.
וואו. כן, הם מגדירים את זה, שהם מתראיינים לא פחות מנס. יצאו לרחובות ואמרו, רגע, לא אנחנו תלינו פה, לא אנחנו תלינו פה. והעיר התמלאה, וזה מיד, ואנשים הצטלמו עם זה. וצילמו את זה. אגב, זו פעולה לא חוקית. זאת אומרת, בהרבה מאוד מדינות אסור לעשות את הדבר הזה, ולכן גם לא רואים הרבה אנשים חשופים שתולים את המודעות. ומפה הדבר הזה התפוצץ. קיבלתי פניות ממשפחות של אנשים שכבר התחילו לקבל הודעות שהיקירים שלהם חטופים. קיבלתי פנייה מקיבוצים, ובעיקר קיבוץ אחד, ניר עוז, שממש למחרת האירוע הזה פנו אליי. חיברו לי בחורה בשם טלה, שחיה בדבלין, שהיא בת הקיבוץ, שהמשפחה שלה לא נפגעה, ויכלה לתפקד ומיד גויסה לעניין הזה.
והיא התחילה לשלוח אליי כל יום שמות, תמונות, שמות וגיל. אז את הקובץ הראשון גנזנו, כמובן. כן. ולקחתי החלטה כבר יותר מסודרת, שמעכשיו כל מי שעולה לקובץ המעודכן של הפוסטרים מקבל איזשהו אישור. כן, מאומת. מאומת. זה יכול להיות בוואטסאפ, זה לא צריך להיות אישור בשלושה העתקים עכשיו וזה, אלא מישהו ששלח ויודע ושמע. אז כמובן שהיו כאלה שאלו, ואחר כך ירדו, וגילינו ש... הרי הזיהוי גם הוא עד היום, פתאום אנחנו מקבלים הודעות ש... כן. אבל השבועיים, שלושה הראשונים היו מאוד מאוד מאוד אינטנסיביים סביב הקובץ הזה. הוא כל הזמן התעדכן. זה התחיל מ-20 ו-30 ו-40 ו-50, ממש ככה. ואפשר להגיד שה-60-70 הראשונים היו של קיבוץ ניר עוז,
כי תעלה והקיבוץ היו מאוד מאורגנים והעבירו, מיד גם מקיבוצים אחרים. וגם חברים, בני משפחה, פתאום שלחו, לא מדרגה הראשונה, אבל אחת שלחה שחם אותה, ובשלושה-ארבעה הימים הראשונים הקובץ עלה לדרופבוקס וקרס כל חצי שעה. וואו. ממש. אי אפשר, כמות האנשים שנכנסו, אלפי אנשים להוריד אותו, הוא לא עמד בעומס. באותו שלב התחברה אליי בחורה בשם שירה גרשוני, שיצאה ביום הראשון לתלות עם דדה וניצן את המודעות. לקחה שבועיים חופשה מהעבודה שלה בהייטק בניו יורק, ועבדה איתי צמוד על עדכון הקובץ. ותוך 24 שעות היה אתר באוויר, כי כבר אי אפשר היה לעבוד עם הדרופבוקס. רק דרופבוקס. כן, הוא קורס, הוא קורס, הוא קורס.
יצאתי ליום חמישי, היום חמישי הראשון אחרי המלחמה, יצאתי לוויקנד, כשחצי שעה אחרי שאני מעלה את הקובץ האחרון הוא קורס, וביום שבת בבוקר כבר היה אתר באוויר. עם קובץ אחד בינתיים, קובץ אחד שאנשים עשו לו דאונלוד והדפיסו, והקובץ הזה כל הזמן מתעדכן. כן. תוך כמה ימים זה התפשט בכל העולם, באירופה. התחלנו לקבל תמונות ממקומות ועם שמות שאני לא מכירה בכלל. וזה היה פשוט מדהים. פשוט מדהים לראות את זה, ולקחת חלק בזה. אוקיי, עכשיו, רגע. בשבוע הראשון תיארת, ש... את יודעת, היום יש כבר קובץ עם כל הדברים, אם עכשיו בפריז מישהו רוצה לתלות תמונות, בסדר, הוא לא צריך אותך יותר. נכון. בשבוע הראשון היה צריך אותך המון, כי היה כל הזמן עדכון. נכון. התמונות האלה תורידו, ואת אלה תוסיפו, ואת אלה תעדכנו, ואת אלה, וכולי, וכולי, וכולי.
את בסוף, אה... עסק, אני מניח, קטן עכשיו, נכון. בישראל. נכון. אמ... מה עשיתם? עבדתם על זה ולא על משהו אחר? הפשחתם לעבוד עם הלקוחות? כאילו, מה עשית בבית? בפרטיקה של המשרד. קודם כול עבדנו, רוב המשרד עבד על זה. לא רק שרוב המשרד עבד על זה, אמ... עוד גייסתי מתנדבים, כי פנו אליי מעצבים גרפיים שלא הייתה להם עבודה, ואמרו, אנחנו רוצים לעזור. והיו שלושה מעצבים שלא יושבים אצלי במשרד, שהתנדבו לעזור, וכל אחד קיבל משימה. עכשיו, זה לא... זה התחיל מהפוסטרים, אבל מהר מאוד זה הפך להיות 37 שפות, כי ביקשו שנתרגם את זה להרבה מאוד שפות, וכל יום נוספה שפה. בהתחלה חשבתי שאוקיי, ספרדית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, בזה, לא כל שפה אפשרית, כולל שתי שפות שונות בסינית, כולל ערבית, באמת,
אז היו שפות, ותכף נגיע לשלב השני של הקמפיין, שבעצם זה הפך להיות לבילבורדינג. רגע, רגע, תכף, עוד לא, עוד לא, אבל אז... אז המשרד, כולנו היה... היה שפות, בטח היה ב-social. היה social, כולם היו בשוק, אז עבודה פתאום הצטמצמה מאוד, גם במשרד. אנשים לא עבדו. הלקוחות שלנו, אמנם זה הכל מיתוג בינלאומי, אבל רוב הלקוחות שלנו הם בארץ. אוקיי. והשבועיים הראשונים אף אחד לא עבד פה. אז היה לכם את ה... אז היה, במקום להוציא את המעצבים לחל״ת, אמרתי, אוקיי, יש קמפיין, יאללה, כולנו עבדנו על הקמפיין, וטיפלנו כמובן בפרויקטים התכופים ולקוחות שכן היו צריכים מענה, אבל זו ירידה דרסטית, זו ירידה ל-20% פעילות. כן. בבת אחת. והשאלה השנייה שרציתי לשאול זה, איך לך זה היה באופן אישי? כלומר, איך התחלק הזמן שלך בין
עוד בן אדם בארץ ישראל שמודאג מהחדשות, לבין אני עושה פה משהו עם משמעות שהוא מאוד יכול לעזור? אני הייתי 200% בקמפיין. ברגע שהבנת, תוך 24 שעות שהבנתי שזה מה שזה, זו הייתה עבודה של 24-7, כולל שישי, כולל שבת, היה לי קשה מאוד לישון בשבועיים הראשונים, הייתי מתעוררת כל יום בשתיים בלילה, פותחת את הטלפון, מה שאסור לעשות, רואה שהוצפתי בשמות ותמונות, ושולחת אותם לשירה בניו יורק, שהייתה ערה באותן שעות, וממש מרגישה שזה, לא הייתי חוזרת לישון עד שלא הייתי מטפלת ב... הייתי כולי בתוך הדבר הזה, וגם הלקוחות שכן עבדו, ידעו, זאת אומרת, עדכנתי אותם והם ידעו, שאני בזמינות אפסית עבור הדברים הכאילו פחות חשובים כרגע,
עם הבנה מדהימה של כולם. כן היה מי שטיפל בהם, אבל אני החלפתי את הבגדים שלי, התחלתי ללבוש אדום. זאת אומרת, הרגשתי שאני, כבר חודשיים אני לובשת, רק חולצות אדומות. הוא סוג של מדים, הרגשתי מגויסת לדבר הזה. אוקיי, אז שאלת המשך, בעולם המיתוג יש הרבה מאוד עניין של כאילו, רואים איזשהו מיתוג יפה, ותמיד שואלים, מי מאחורי זה? ובפרסומות בטלוויזיה תמיד הם דוחפים, במשרדי פרסום דוחפים את השם שלהם, זה מאוד נהוג, שזה נורא מצחיק אותי, כי יש כל כך הרבה עולמות שבהם אף אחד לא יודע מי עשה מה אף אחד לא יודע, אנחנו לא יודעים מי עשה את השולחן הזה, נכון? כשאנחנו יושבים פה, אנחנו לא יודעים, כאילו, הרבה פעמים זה לא זה, וגם אם יש חברה שמוכרת את השולחן, מי שעשה לה את העיצוב לאו דווקא עובד שם, אבל בעולם הפרסום והמיתוג זה מאוד בולט. עכשיו, פה מדובר על איזשהו קמפיין, כאילו שמגיע לחשיפה בינלאומית,
והשם שלך והשם של ג'ירף לא מופיעים שם בענק, בכלל לא מופיעים שם. לא מופיע בכלל, נכון. איך, איך, כאילו, איך זה עבר לך בגרון? באופן כללי, אני לא טיפוס ששם את עצמי ואת העבודה שלי בפרונט. המוניטין נבנה לאורך הרבה מאוד שנים, לאט-לאט. זה אף פעם לא היה אצלי מין משהו מאוד בומבסטי ועם רעש גדול. ואני מורגלת להיות מאחורי הקלעים. זאת אומרת, בכוונה לא הלכתי לפרסום. מיתוג ופרסום זה לא אותו דבר. ופרסומות ופרסום זה לא תחום שדיבר אליי, אבל כן לבנות שפה, להבין צורך ולתת פתרון, שיש בעיה ולמצוא את התשובה, זה מה שהפיצוח, זה מה שעניין אותי. והרבה פעמים לאורך כל הקריירה שלי, מי שמקבל את ה... נקרא לזה הקרדיט על העבודה,
זה מנהל השיווק. כן, הלקוח. הלקוח, כן. אבל זה מחלחל, זאת אומרת, זה מחלחל. היום אני לא מפרסמת את ג'ירף, זה מגיע מפה לאוזן. לקוחות שעובדים איתי לוקחים אותי איתם לחברות אחרות שהם עוברים אליהן. ועוד דבר הבנתי מהר מאוד, שמאוד שונה מהעבודה שלי בקמפיין. אנחנו, כשאנחנו עושים עבודת מיתוג ולקוח גם ממשיך איתנו לתחזוקה, מה שנקרא, תחזוקת המיתוג, אז אנחנו השוטר של השפה של המיתוג. זאת אומרת, אני דואגת שלפחות כל מה שיוצא מהמשרד שלנו הוא by the book ומה שהחלטנו ומהודק לשפה. פה מהר מאוד, תוך כמה ימים הייתי צריכה ללמוד לשחרר. כי אנשים לקחו את הקבצים ועשו איתם מה שהם רוצים. חלק מהדברים מדהימים, כל מיני יוזמות שראינו עם הקבלות שבת והשולחנות,
והעגלות תינוק ועם הבלונים וחלק עשו דברים, שינו את הפונטים, הכניסו טקסטים אחרים, דברים שהם לא מקובלים. ואני מיד אמרתי, זה לא הקמפיין שלי, זה לא הקמפיין של המשרד, זה לא הקמפיין שלנו, אפילו של כל המתנדבים, זה הקמפיין של העם. כן. אז באותו הקשר רציתי לשאול משהו אחר. אני מבין וגם שמח, זאת אומרת, התחושה פה הייתה מאוד של כזה אופן סורס. זאת אומרת, הנה זה בחוץ, אמרת, יש קובץ בדרופ בוקס, תקחו, תדפיסו. אתם מגדילים, מדפיסים על דף קטן, דף גדול, זה יעבוד, כאילו אין מה לעשות, אנחנו לא נכנס עליכם. אבל מתישהו גם משפחות החטופים עצמם מתחילות להתארגן ולצאת רגע מההלם ולהפוך למקום יותר לוחמני, של יש לנו דברים שאנחנו צריכים לעבוד עליהם, אנחנו צריכים לעבוד, יש לנו אג'נדה, אנחנו מתארגנים בתור מטה וכולי, ובסוף יש שם real estate די קטן בתוך המודעה.
ורציתי לשאול, האם ניסו גם להתערב או להגיד לך, גם הלקוח הרבה פעמים הוא מתערב כזה, הלקוח תמיד צוחקים, שאומרים, תגדילי את הלוגו. אז האם המשפחות או גורמים אחרים באים ואומרים, טוב, הדבר הזה הולך ומתפרסם בכל העולם כל יום מחדש, גם כי תלשו חלק וזה, בואי תשני את הקופי, תשני את הסיפור, תחליפי, תכניסי שם עוד פרטים, תכניסי מספר של 1.800, לא יודע. אז זה היה, ההתערבות הייתה רק ברמות הפרקטיות. מאוד חזק שזה נגע ללאום, זאת אומרת שרצו שנכניס אזרחויות שונות, כי הבינו שזה יכול לקדם את השחרור. אז פה הייתה התערבות די מסיבית, שביקשו שזה יהיה, שנכניס אם יש לחטוף אזרחות גרמנית או אזרחות אמריקאית בעיקר,
אבל אנחנו זרמנו וכיבדנו כל בקשה. זאת אומרת, אם רצו להחליף תמונה, למשל, רצנו עם איזושהי תמונה ומשפחה, אבל זה היה בשוליים. הם עסוקות, המשפחות, בהישרדות, וגם הם ראו שזה הצליח. זאת אומרת, יש הבדל בין נראות קמפיין החטופים בעולם, כי זה הדבר הראשון שתפס, וזה אחד הדברים שהדהימו אותי, זה שקיבלתי את התמונות מהעצרת בוושינגטון. זה שטיח של מודעות שלא נגמר. זה הייתה הפעם הראשונה שאני עם עצמי הבנתי את גודל האירוע. כי פה אתה רואה כמה מודעות ושם כמה, מישהו מגדיל לעשות ומכסה בניין שלם, אבל השטיח הזה של אנשים עומדים ומחזיקים את המודעות, זה היה מדהים, וזה כבר היה שם בחוץ, אז לא נדרשנו לשינויים. כן היה שלב שבו עלינו לבילבורדים ושלטי חוצות. כן, אז זה השלב השני.
כן. אז מה קורה שם? ראינו את הוונדליזם, ראינו את ההתנגדות ברחובות, והיו שני סרטונים של נשים מגיעות ותולשות את המודעות, והם הפכו להיות ויראליים בצורה מדהימה. כן. וישר פנו אליי ואמרו, אוקיי, מה עושים? צריך לתקוף את זה, צריך להתנגד לזה, צריך לתת לזה איזשהו מענה, ובאמת התלבטתי, התלבטתי מה עושים. ויש אמרה שאומרים שאין דבר כזה פרסום רע או פרסום שלילי, לא יודעת אם זה תמיד, אבל במקרה הזה, זה ממש שירת אותנו. כי באותו רגע, מכל העולם באירופה פנו אלינו דרך המתנדבים והנציגים והפעילים, תורמים מאוד מאוד כבדים, ששמו הרבה מאוד כסף כדי שנעלה על שלטי חוצות והקרנות ענק על בניינים.
כי את זה אי אפשר לקחות. כי את זה אי אפשר לתלוש, כי את זה אסור. יש חוק שאוסר על ונדליזם של שלטים. אז זה עשה לנו שירות מצוין, אבל אז העבודה שלנו לא הסתיימה רק בעדכון הקבצים, ופתאום התחלנו לקבל פניות מכל העולם, בכל הגדלים, בכל המידות, מודפסים, מוקרנים, דיגיטליים עם אנימציה, רכבים. מסתבר שיש רכבים ממותגים. כל מיני משאיות. כן. ומצאנו את עצמנו עוד פעם, בלי אף ברצף, עוד לא הפסקנו, עובדים על הפורמט החדש. לצד זה שלא הפסיקו, לא הפסיקו ברחובות, וההפגנות, והמיצגים, הקמפיין הזה והנראות שלו שימשה פלטפורמה ליצירתיות מדהימה ובלתי נגמרת של אנשים. ואני למדתי, אני חשבתי שאנחנו, כשהתחלנו את הקמפיין, אני חשבתי שאנחנו עושים את זה עבור החטופים.
כדי לעורר מודעות, כדי להגיע למקבלי ההחלטות, לפרלמנטים, וגיליתי עוד משהו. גיליתי שאנחנו עוזרים ונותנים כלים לישראלים שחיים בחו״ל, שביומיים הראשונים כמונו לא יצאו מהמסכים ומהטלוויזיות, אבל נוסף לזה, פה כבר קיבלנו צו 8, ומי שלא, אז הילדים שלו מגויס, ומי שלא, אז הוא התנדב, ובישל, וקנה וארז, ושם זה עזר להם, והודעות שקיבלתי, לצאת לרחובות ולהילחם, ולא להרגיש חסרי אונים, ולא להרגיש אשמה שהם לא נמצאים בארץ. והם עשו, הם הגיבורים של הקמפיין בעיניי. הישראלים והנשים, לא רק ישראלים אגב, שיצאו לרחובות והיו פעילים, הם גרמו לדבר המופלא הזה. והדביקו, ומחדש, והדביקו, וכל מיני, זה תוכנית מוקלזת, רדיו, אבל אם רואים את הסרטונים,
איך הם החליטו, איך הם נלחמו בהתנגדות? אם זה למרוח וזלין, ואם זה לייצר סרטונים שזה הולך אחורה וקדימה. באמת דברים מדהימים. כן, פתאום הייתה תחושה שיש פה איזשהו כלי שהוא מאוד אפשר להתחבר אליו מכל אחד מהכיוונים אגב, גם אלה שתלשו הרגישו שהם עושים משהו, אבל כל צד מקבל אליו משמעות חזקה, וזה מטורף שזה בסוף עיצוב גרפי של איזשהו משהו. מה המיצג שהכי ריגש אותך? היו כמה דברים, אבל התמונות שהכי ריגשו אותי, דווקא לא מיצג, זה שיום אחד קיבלתי תמונות, את מתעוררת בבוקר, כל בוקר, אני לא יודעת מה מחכה לי בטלפון. מבול של הודעות, תמונות, סרטונים,
אבל התמונות שהכי ריגשו אותי זה שבוקר אחד קיבלתי כמה תמונות בודדות של חיילים בעזה תולים את הכרזות בעזה בערבית. וואו. וזה חטיבת הנחל, הם העלו פוסט בפייסבוק שלהם, שהם החליטו שכל מי שיסתובב בעזה יראה את המודעות, ואם במקרה חטופים ייתקלו בהם, ידעו שהם באו, זו העבודה שלהם, ובשביל זה. זה מאוד ריגש אותי. וואו. כן, זה היה מאוד מרגש. אבל מיצגי העגלות היו מדהימים. הקרנה בטיימסקוור, לא חשבתי שנגיע לטיימסקוור. כן. כן. טוב, טל, תשמעי. זה מאוד מאוד מרגש שמשהו כזה שיצרת נהיה מפלצת במובן החיובי של המילה.
ורציתי לשאול, אני לא רוצה לשים אותך, לדחוק אותך לפינות, כי בסוף זה פודקאסט וזה פרסומי, והולכים להיות לך לקוחות וכולי, אבל בכל זאת אני אשאל. במקסימום תעני לי משהו אפור, אבל אני אשאל. יש לך עכשיו, אחרי חוויה כזו משמעותית, לעשות משהו שהוא עם כל כך עם משמעות, יש לך מחשבות על המשך הדרך מבחינת יש לקוחות שאני אולי עכשיו לא אקח, או כן אקח, או הייתי רוצה לכוון למקומות מסוימים. זאת אומרת, האם זה השפיע עלייך במובן של המשך הדרך, או שזה אפיזודה ששייכת לעכשיו, ובעוד שנה או חצי שנה, או אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר, הכל יחזור למה שהיה? אני לא חושבת שמבחינתי זה אפיזודה שאני יכולה לשים אותה בצד. אני לא יודעת מה אני אעשה עם זה, זאת אומרת, אני לא יודעת,
אני מאוד אוהבת את עבודת המיתוג, אני מאוד אוהבת את עבודת המיתוג ללקוחות מסחריים, אני אמשיך לעשות את זה, וזה הייעוד שלי. לצד זה, היה פה משהו שלא הרגשתי באף פרויקט שעשיתי, וזה המשמעות. זאת אומרת, בכל פרויקט יש משמעות, אבל פה הייתה משמעות שהיא הרבה מעבר למשמעות של הצלחה ללקוח, או הגדלת מכירות, או הגדלת נראות. יש פה עיסוק במשהו שהוא מאוד מאוד מהותי, שתפס אותי, אני עוסקת בעשייה חברתית, עם אנשים עם מוגבלויות, תמיד התנדבתי, ותמיד לצד הפרויקטים המסחריים יש איזשהו פרויקט מסוים שאני מתנדבת בו. וזה הרגיש כמעט אותו דבר מהבחינה הזו.
כל העבודה היא בהתנדבות. כן. אז אני חושבת ש... וגם זה ענה על צורך. נשאבנו לוואקום, לא הייתה פה הסברה. לא היה... שואלים אותי, איך זה יכול להיות שזה בהתנדבות? איך זה יכול להיות שאף גורם ממשלתי לא פנה אליכם, ולא נתן חסות, ולא, ולא, ולא. אז יש פה ואקום שיכול להיות, ואני אומרת את זה בזהירות, כי אני לא יודעת, באיזושהי קונסטלציה, אולי אני אמשיך למלא אותו. אבל מאוד בזהירות, אני לא יודעת. כן, כן. אז תראי, קודם כול, יש הבדל בין גופים מסחריים. לא כל גוף הוא אותו גוף, ולא כל אחד מהם עושה את אותה... זאת אומרת, יש גופים מסחריים שמשווקים מוצרים פחות או יותר עם משמעות. זאת אומרת, זה סובייקטיבי, אבל את יכולה לפי הסובייקט שלך להחליט מה יותר או פחות משמעותי בעינייך.
אבל אני גם רוצה להגיד שבסוף, את יודעת, בתחילת הריאיון, התחלת ודיברת על ההבדל של בין האומנות למיתוג. ואנחנו מגיעים לסוף הריאיון, וכאילו, קצת נדמה לי שבסוף, באופן מאוד מוזר, נשמע כאילו הגעת פה גם כבר לגבול של האומנות. כי על אף שזה היה מס, מס פרודקשן, לא ראיתי דבר מס כזה שנים, עיצוב שהוא כל כך מס. זאת אומרת, מבחינת המסה, כל המדינות וכל זה, זה הודפס כאילו, אתה יודע, באומנות אנחנו רוצים להסתכל על הציור וללטף אותו ולזה, ופה זה כאילו כל מדפסת של כל בית ככה זה, וחלקם עשו עם בורדר, חלקם עשו בלי בורדר, ובטח... שחור לבן, איכויות שונות, גדלים שונים. מה שנקרא, לא רק, איך זה נקרא, השיתוק בעידן השכפול, אלא פי אלף, פי מאה אלף,
אבל זה כן אולי קצת נוגע במקום של האומנות, במקום הזה של הכמות הרגש. שזה הוציא, וכמות המקום של משהו שיכול להיות שלא משנה כמה אנחנו עובדים, אוהבים את העבודה שלנו בעולם המסחרי, זה לא יכול להגיע לשם, כי יש פה אפס ציניות. זאת אומרת, אפס. אפס, יש פה אינטרסים, אבל זה לא אינטרס שהוא נקרא לזה מוסווה, או white washing, או כל מיני דברים כאלה, ולכן זה כל כך טהור, הרגשות שאנחנו מרגישים לזה. אגב, ושוב, גם אלה שהרגישו את הרגש ההפוך. ואני חושב שיש הרבה מאוד אומנים שהיו מתקנאים בכמות הרגש שהדבר הזה הצליח ליצור, וזה, ושוב, אני חושב שזה משהו שהוא קצת גורם למחשבה גם על התפקיד של אומנות,
שהיא אמורה לעזור ולתמוך בנו ברגעים כאלה, שאנחנו מחפשים משמעות, שאנחנו במשבר, ומדי פעם רואים בפייסבוק איזשהו שיר שפתאום נהיה בפוסט ויראלי, שאתה אומר לפני המלחמה, מי שם על שיר? כמה אנשים בנישה. ועכשיו אנחנו בכזה מצב רגשי, שאם שיר הוא יוצא פתאום, אפילו הוא כתוב על פתק נייר, אנחנו כל כך נאחזים בו. זהו, אין לי פואנטה, אני מדבר שטויות בקול רם, אבל... לא, הרגש הוא בהחלט מרכיב מהותי בפרויקט הזה, וגם יש פרויקטים, יש לקוחות או פרויקטים או נושאים שיותר נוגעים לליבי ופחות, וזה גם לא קשור לגודל הפרויקט, למשל, כשאנחנו מתעסקים בפרויקטים של חקלאות, שאני מרגישה שזה מהותי וחשוב, או מים, או כל דבר שהוא, ופרויקטים שאני פחות מחוברת לנושא, או למוצר, אבל אני אוהבת את התהליך. פה זה משהו אחר, פה גם התוצאה הוויזואלית
היא פחות חשובה. אני לא בוחנת את זה אם זה יפה, אסתטי, חדשני, להפך. הסברתי בהתחלה שכל הרעיון היה להתחבר בכלל לעיצוב קיים, אז מה עשית פה בעצם, בתור מעצבת? בתור מעצבת בחרתי להתחבר למשהו קיים, זאת אומרת, יש פה משהו. אז אני עוד לא כל כך, אני לא רואה את החיבור לאומנות. אני גם בשעות הפנאי שלי מציירת, וזה באמת משהו נורא נורא אישי. ופה זה הוציא ממני הרבה מאוד רגש, לצד זה שזה לא משהו ששייך לי. זה לא אומנות שלי, וזה לא מוצר שלי, זה שייך לכולם. כל אחד כזה שהסתובב עם הפוסטר, או עשה על זה, יש, בוושינגטון ראיתי בחורות שהסתובבו עם מעיל, הם תפרו מעיל מהמודעות. כל המעיל הוא טקסטורה של מודעות,
מעיל משגע, רציתי כזה, לא הצלחתי להגיע אליהם, אם מישהו מכיר. אז זה הוציא מאנשים אולי יצירתיות ואומנות במרחב הציבורי. אני הייתי שם בשביל לשרת את זה, ככה אני רואה את זה. זה כאילו אתם קצת המצאתם פלטפורמה, זאת אומרת, שפה, פלטפורמה. פלטפורמה שאפשר לבנות עליה כל מיני דברים אחרים. וזה עובד במקום שיש וואקום וצורך, וזה, תצטרך לחשוב איך לענות על זה גם בכלל באופן כללי במדינה שלנו. נכון. טל, תודה רבה. תודה רבה. תודה שבאת, ולכולם, הלוואי שכולנו נצליח להתעסק גם בצדדים האלה של יצירה ואומנות ועיצוב, ונסיים כמו שהתחלנו. אנחנו מקווים שיקרו ניסים ויחזרו אלינו כולם. אמן, אמן. מתחקים להם. בנינו ובנותינו במילואים, גם הם, ויקרו, לא יודע, אנחנו בחנוכה, הלוואי שיקרו הרבה ניסים והכול ייפתר בדרך פלאית פשוטה,
כנראה שזה לא יקרה ככה, אבל עדיין אפשר לפלל, אומרים בחנוכה לפלל, משהו כזה. תודה רבה. תודה רבה. ביי.


