איך לקבל החלטות? (חלק 2) - יהודית כץ - פופקורן 293
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם יהודית כץ

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
יהודית כץ היא יועצת, מאמנת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית ובפסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. היא כותבת בעיתון הארץ, מקליטה את הפודקאסט "חושבים טוב" וכתבה את הספר "חושבים טוב". זה החלק השני של השיחה על קבלת החלטות. דיברנו על איך מתעדפים, על עלות שקועה ועזיבה אסטרטגית, על למה אנחנו דוחים החלטות, ועל איך עוזרים למי שחשוב לנו
בפרק הזה
- כדי להחליט צריך קודם להבין מה חשוב לך, ומעטים הדברים שבאמת חשובים. אצל יהודית אלה אותנטיות ונגישות, ולכן בחרה להישאר נאמנה לערכים שלה גם מול הצעות להיות בתוכניות ריאליטי
- עצה שקיבלה מאחיה: שליש מהזמן צריך להיות מושקע בטווח הארוך, למשל בכתיבת ספר, כדי שבעוד שנה לא תעשה בדיוק מה שהיא עושה היום
- עלות שקועה היא הטיה שגורמת לנו להמשיך רק כי כבר השקענו. השאלה שהיא ממליצה לשאול: האם הייתי מחליטה את זה שוב היום, עם מה שאני יודעת? בעקבות סת' גודין היא מדברת על עזיבה אסטרטגית
- גם דחיית החלטה היא החלטה. לדבריה, בדרך כלל לא חסר לנו מידע אלא ביטחון לשאת סיכון, ואפשר להתכונן לטעות עם תרגיל הצבת פחדים של טים פריס ועם התחייבות פומבית, "גב לקיר"
- כשמסייעים למישהו להחליט, לפעמים העזרה הטובה ביותר היא לא עוד עצה אלא לומר "אני איתך", או להגיד גם דברים לא נעימים. אחיה נתן לה פידבק מבאס על הספר שגרם לה לשנות את כל המבנה, ובסוף זה עזר
על הפרק
מהי עזיבה אסטרטגית? כמה אחוז מהזמן צריך להיות מושקע בתכנון לטווח הארוך? מהי עלות שקועה? איך מחליטים מתי לפרוש? למה אנחנו דוחים החלטות? למה צריך ללמוד להתמודד עם טעויות? איך אפשר לעזור למישהו שחשוב לך? ואיך לתת ביקורת?
(זהו חלק שני מהשיחה עם יהודית כץ - אם לא הקשבתם עדיין לחלק הראשון של השיחה שלנו - אני ממליץ להתחיל משם.)
החלטות הן כלי סופר-משמעותי לעיצוב החיים שלכם כמו שהייתם רוצים שייראו. וגם ההיפך - כשאנחנו בורחים מהחלטות, או לוקחים אותן מהסיבות הלא נכונות...
הזמנתי את יהודית כץ, קולגה קרובה, ללמד אותנו איך כדאי לקבל החלטות בחיים ובקריירה שלנו. צללנו אל הפסיכולוגיה בקבלת החלטות, הבנו את הקושי שאנשים חווים כשצריך לקחת החלטה, ובעיקר - דיברנו על איך לפתור את הקושי בעזרת עקרונות לפתרון קונפליקטים פנימיים, קטנים וגדולים כאחד. (וגם לדבר על הקריירה המעניינת שלה עצמה.)
יהודית היא יועצת, מאמנת ומרצה שמתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. היא כותבת באופן קבוע בעיתון ״הארץ״, ומקליטה את הפודקאסט המצוין ״חושבים טוב״. היא גם הוציאה ספר שנקרא ״חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך״ שהפך במהרה לרב מכר.
ציטוטים מהפרק
האם אני מוכנה לשאת את הסיכון הזה של לטעות ולהגיד, עדיף להתרסק על הפרצוף אבל לחיות, מלהישאר בטוחה ב-100% ולא לעשות כלום.
הקריירה שלי מבוססת על העיקרון הזה, כלומר, על לעשות משהו לפני שאני חושבת שאני מסוגלת לעשות אותו
אני חושב שאנחנו רוב הזמן נמנעים מההחלטות. יותר מהפעמים שאנחנו לוקחים החלטות, אנחנו נמנעים מההחלטות או דוחים החלטות.
שאלות ותשובות מהפרק
- איך מחליטים בין כמה אפשרויות טובות?
- יהודית כץ מספרת בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שחלק חשוב מקבלת החלטות הוא להבין מה חשוב לך. לדבריה, מעטים הדברים שבאמת חשובים, אחד עד שלושה, וצריך לדרג ביניהם. היא מוסיפה שהסדר הזה תקף לנקודה מסוימת בחיים ויכול להשתנות עם הזמן.
- מה זו עלות שקועה ואיך מתמודדים איתה?
- יהודית כץ מסבירה שעלות שקועה היא הטיה שבה אנחנו ממשיכים לעשות משהו רק כי כבר השקענו בו זמן, כסף ואנרגיה, וכך מפסידים פעמיים. השאלה שהיא ממליצה לשאול: האם הייתי מחליטה את זה שוב היום, עם מה שאני יודעת? אם התשובה היא לא, זו נורה אדומה.
- מהי עזיבה אסטרטגית?
- לפי יהודית כץ, סת' גודין קורא לזה עזיבה אסטרטגית: להגדיר מחדש את הפרישה ממשהו לא כלהיות לוזר שלא מתמיד אלא כבחירה. היא מספרת שריצ'ארד ברנסון אומר שעזב כ-200 עסקים, ושבזכות זה יכול היה להשקיע במשהו אחר. היא עצמה עזבה, לדבריה, לימודי פסיכולוגיה בגרמניה והתחילה מחדש בארץ.
- למה אנחנו דוחים החלטות?
- יהודית כץ אומרת שדחיית החלטה היא עצמה החלטה, ושברוב המקרים לא חסר מידע אלא ביטחון לשאת את הסיכון לטעות. לדבריה, הפחד מטעות מביא אנשים להפעיל שליטה ראשונית, עוד טבלה ועוד ייעוץ, במקום לפתח יכולת להתמודד עם טעות אחרי שהיא קרתה.
- מה זה תרגיל הצבת פחדים?
- יהודית כץ מתארת תרגיל של טים פריס: לחשוב מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, מה אפשר לעשות כדי למנוע אותו, ומה אעשה אם הוא כבר קרה. לדבריה התרגיל הופך קטסטרופה לפעולות קונקרטיות ועוזר לאנשים לעשות את הצעד.
- איך אפשר לעזור למישהו שמתקשה להחליט?
- יהודית כץ מספרת שאפשר להציע "אני איתך בזה", להחזיק את היד בתהליך, ולפעמים גם להגיד דברים לא נעימים. היא מזהירה שהורים וחברים עלולים להחזיק את הבעיה בלי כוונה, למשל בעצות אינסופיות או בתמיכה כלכלית, כשהעזרה הכי טובה היא להציב גבול ברור.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- סת' גודין · ריצ'ארד ברנסון · דניאל כהנמן · טים פריס · לאו בוסקליה · איתי אנגל
- חברות וארגונים
- הארץ
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
אחי, אני יכול להגיד לך על עצמי, שאני צריך להחליט בין פרויקטים. אז אני מתחיל מהשאלה, what am I optimising for? זאת אומרת, למה אני מאפטם? זה יכול להיות, לדוגמה, אני מאפטם לחופש. נגיד, את איפטמת, למשל, לסוג, אפשר לקרוא לזה, למשל, לחופש. מה זאת אומרת חופש? אני לא תלויה באחרים, אחרים לא תלויים בי, אני יכולה לקדם את זה כמה שאני רוצה, בקצב שאני רוצה וכולי. יש חופש, זה לא שעכשיו יש ספקים או כל מיני דברים, זאת אומרת, אולי בסוף יהיו של הספר, אבל רוב החלק של הפרויקט, נקרא לזה, החלק היותר קשה, זה אני עם עצמי ואני זה. או אני יכולה לאפטם ליצירתיות, או אני יכולה לאפטם לכסף, או אני יכולה לאפטם ל... אני רוצה ללמוד לעשות משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, אוקיי? למשל לעשות ספר, כבר עשית ספר. יכול להיות שהיית אומרת, אני רוצה לאפטם ל... לשבור מחסום ולעשות משהו שמעולם לא זה. אז אני, אני חושב, כשאני שומע אותך ואני אומר, כאילו, כשאצלי יש את הדילמות האלה,
השאלה הראשונה שלי לעצמי היא, למה אני רוצה לאפטם כרגע? עכשיו, ברור שאני רוצה גם וגם וגם וגם, אני רוצה גם כסף וגם חופש וגם זה וגם... אפילו ככה קראת לספר שלך, אמרו ש... נכון, לזה יש את הספר, אני רוצה הכל. כן. אבל לספר קוראים אני רוצה הכל, ולא אני יכול הכל, כי אף אחד לא יכול הכל, לא משנה כמה אנשים מוכרים לכם את זה באינטרנט, אף אחד לא יכול הכל, ואז צריך להחליט. ואני חושב שגם שם, אפרופו הרשימות, ויצא לי כמה פעמים לעשות את זה, וגם לראות חברים עושים את זה, נגיד כשהם מחפשים עבודה, והם צריכים להחליט בין חברה קטנה שיכולה, היא אינטימית, אבל משלמים פחות, לחברה גדולה שמשלמת יותר, אבל אולי אני אהיה שם בורג ו... לנסות כן בסוף להחליט על ה-priority one, או 1, 2, 3 גג, ולדעת להגיד, זה יותר חשוב מזה, זה נורא נורא נורא חשוב לי בהחלטות, להגיד, זה יותר חשוב לי מזה, על כל אחת מההחלטות, ואז יותר קל לקבל את ההחלטה, כי כאילו יש איזושהי,
יש סדר, שגם שבועיים אחרי זה, ששוב קופץ לי הרגע, למה לא הלכתי על זה? אני נזכר בסדר, לא הלכתי על זה ועל זה, כי החלטתי שאני מתעדף ככה וככה ורק אז את זה, ולפי ה-priorities האלה, זו הייתה ההחלטה הנכונה והיא עדיין הנכונה. אלא אם אולי בעוד שנתיים ישתנו לי ה-priorities. נכון. אני חושבת שזה באמת גם מאוד נקודתי לזמן מסוים. כלומר, יכול להיות שבנקודת חיים אחרת, בגיל אחר, במצב משפחתי אחר, הייתי בוחרת משהו אחר, כן? אבל כרגע זה מה שהחלטתי, ואני מאוד מסכימה איתך שחלק סופר חשוב מלקבל החלטות זה להבין מה חשוב פה. ומעטים הדברים שהם חשובים, נכון? לא 8,000 קריטריונים יכולים להיות חשובים. דבר אחד חשוב, שניים חשובים, שלושה כאילו חשובים. אתה יודע, זה לא יכול להיות הרבה, ובגלל זה הרבה פעמים זה מתחיל מההסתכלות פנימה של מה חשוב לי, ורק אחר כך
אנחנו יוצאים החוצה ורואים את האפשרויות בעולם. כי האפשרויות בעולם הן נורא מסנוורות, הן נורא, הן רבות, הן רוקדות, הן זורקות ג'אגלינג באוויר. אז אני חייבת להבין רגע מה באמת חשוב לי, ומה מנצח מה. נגיד, אני יכולה לתת דוגמה אישית, כי אתה רוצה שאני אדבר על הקריירה שלי, אז לי מאוד חשוב אותנטיות. כאילו מבחינתי, ה-number one של הכל, זה שאני צריכה להרגיש שאני נאמנה לעצמי, ושאני משקפת את מי שאני באמת ואת מה שאני באמת. עוד מטרה שיש לעסק שלי, היא להגיע לכמה שיותר אנשים. כאילו החזון שלי הוא נגישות, להביא את הכלים לכל אדם. לפעמים הערכים האלה יכולים להתנגש, ואני אתן לך דוגמה, נגיד כל מה שקשור לעסקי הטלוויזיה. מזמינים אותי, לשמחתי, לא מעט להתארח בכל מיני תוכניות. קיבלתי כבר כמה הצעות מתוכניות ריאליטי להיות בחבר המומחים,
שופטים, whatever, they call it, כאילו, להיות מאלה שכזה, אתה יודע, עכשיו מצד אחד, אם אתה לוקח את המטרה שלי להגיע להמון אנשים, זה מדהים. כלומר, להיות בתוכנית פריים-טיים, בקשת, בערב, זה מגדיל את הצינור שלך באופן שהוא פי עשר, כן? מאשר לעשות פודקאסט, שזה מדיה שהיא עדיין יותר נישתית, וגם באיך שעורכים את זה והדברים שהם מאפטמים. איך אני ארגיש אם אני אלך ואעשה את זה? זוועות עולם, אוקיי? למה? כי אני לא... כי זה מנוגד לערכים שלך. כן, כי אני לא צורכת את התוכניות האלה בעצמי, כי אני לא אוהבת אותן, כי אני לא זה. וזה המקום שבו זה יכול להתנגש, נכון? ובנקודת הפגישה הזאת, שכבר קרתה כמה פעמים, בחרתי, ואני קודם כול רוצה להישאר נאמנה לערכים שלי, למה שאני מאמינה בו, לצורה שבו אני מעבירה מידע, על פני לממש את הסקייל. כן.
אני יכול לתת לך עוד דוגמה, שאת מתלבטת איתה הרבה בחיים שלך. כן, ספר לי, זה מאוד מעניין. אני מנחש, אני מנחש. כן. באמת כמות אנשים לעומת עומק, נכון? אם את יכולה להחליט, בקצה אחד של הספקטרום, ליאור, אתה one hell of a project, כאילו, אתה nutcase משוגע, צריך לטפל בך, וואלה, אתה כל היום זה, אתה מאוד מאוד מאוד מאוד רחוק. אני יכולה לעזור לך, בוא ניפגש פעם ביום, לשעתיים, ובעוד חודשיים, אני חושבת שאתה תהיה במקום יותר טוב, אני חושבת שאני יכולה לעזור לך. בקצה השני לגמרי של הספקטרום, אני יכולה לכתוב פוסט בפייסבוק עם 500 מילה, בגלל גם שהוא קצר, אז כאילו, יותר אנשים יקראו אותו, והוא יגיע בסוף ל-30 אלף איש אולי, לא יודע, סתם נגיד שהוא ממש יצליח. אבל הרמת עומק בו היא מאוד נמוכה ביחס ללטפל בך חודשיים, שעתיים ביום.
ובתור יוצרת תוכן, אני סתם מעניין אותי גם שם, כאילו, איפה הדילמות שלך, וכל דבר אחר הוא על הספקטרום הזה איפשהו באמצע, נכון? כן. תראה, אני קצת פתרתי את זה אם אני רוצה הכל פה, כי אני עושה גם וגם וגם, במינונים שונים. כלומר, אתה יודע, יש תהליכים אישיים שאני עושה, לא שעתיים ביום, אבל פגישה בשבוע. ויש סדנאות שאני עושה, שזה נגיד 10 או 15 אנשים בחדר. ויש הרצאות שאני עושה, שאז נגיד 50 אנשים, או 100 או 500 אנשים בחדר. ויש פודקאסט, שזה אלפים, ויש פוסט בפייסבוק. כלומר, יש לי את כל אחת מהסקאלות האלה. והמינון ביניהם משתנה לאורך החיים. כלומר, יש תקופות שבהן הייתי עושה גם 20 פגישות בשבוע, כלומר, אחד על אחדים, היו לי עשרים אנשים, שזה היה המון, והיום זה הרבה יותר מצומצם, היום זה כמה בודדים, כי זה מה שמתאים לי כרגע. עכשיו, זו לא החלטה שאני אומרת,
זה מה שהחלטתי וככה זה יישאר, אלא זה מאוד משתנה גם על פי דברים שונים שמעניינים אותי בתוך, נגיד, העשייה שלי, וגם המקום של הפניות הרגשית שלי, נגיד אחת הסיבות שהורדתי מ-20 ל-5, זה בגלל שאני הרגשתי שיש לי כרגע פחות מקום באמת להיות שם בשביל 20 אנשים. ברגע, כן. וזה חוזר לאותנטיות של לא איך אני דופקת כמה שיותר, אתה יודע, ויים בטבלה, אלא אם אני פוגשת מישהו, אז אני רוצה באמת להיות שם בשבילו, ולא הרגשתי שאני כרגע מסוגלת להיות שם בשביל 20 אנשים, נגיד. כן. אז אני עושה גם וגם, ויש אנשים שרואים את זה בתור משהו רע, כן? יש אנשים שאומרים, תבחרי, נכון? כזה, תבחרי דבר אחד, תתמקצעי בו. אצלי, אני מרגישה שהדברים מאוד משלימים אחד את השני, כי האפשרות שלי, נגיד, באחד על אחד,
כל מה שאני, כאילו, ברגע מסתכלת על מה אני מקבלת מזה ולא מה אני נותנת, אז אני מקבלת מזה את ההבנה הרבה הרבה הרבה יותר מיקרו של בן אדם, ואיך הוא עובד, ומה שמעסיק אותו, והדבר הכי הכי האישי, ואני אחרי זה גם לוקחת את זה לעקרונות שאני יכולה לדבר עליהם, ולהנגיש אותם להרבה יותר אנשים, שבסיכוי גבוה מתמודדים עם משהו שהוא דומה, בדרך כזאת או אחרת. העמידה שלי מול קהל, מול 500 אנשים, היא מפגישה אותי עם שדים, שהם שדים כל כך מאתגרים, שגם עוזרת לי אחרי זה, כשאני פוגשת בן אדם, להבין את השדים שלו ואת הפחדים שלו, בעולמות שלו. אז מבחינתי זה הכל חלק משלם שהוא אותו דבר, השלם הוא לעזור לאנשים לחיות טוב יותר, וזה פשוט קורה בהמון רמות ובהמון סוגים של מפגשים, והמון עומק בסוג שלהם. אני רוצה לשאול אותך על החלטות טקטיות מול החלטות אסטרטגיות, או בעברית פשוטה, טקטי, טווח קצר, אסטרטגי,
תוכנית יותר גדולה שיש לה אולי רבת שלבים וכולי. ועכשיו נגיד סיפרת לנו מאוד בפירוט ובשקיפות, ותודה על זה, על נגיד הדברים שהיו לך לפני חצי שנה, ומה היא צריכה להחליט בין הפרויקטים, ומה כרגע החלטת. אנחנו גם שמחים לשמוע שהולך להיות לך עוד ספר, no pressure. no pressure, אני כווה, אל תגידי את זה. לא, בוודאות תהיה לך. כן, כן. אנחנו לא יודעים אם הוא יצליח כמו הקודם, את יודעת, בסוף הוא היה ממש, לא, אנחנו עוד צוחקים. בסדר, תדבר את השדים שלי, אין בעיה, זה לא... אנחנו עכשיו בטיפול, לא? אני פשוט לא יודע אם אני מטופל או איפה אני כאילו, אני לא יודע לטפל. איפה אתה רוצה להיות? אני תמיד רוצה להיות מטופל. אוקיי. בפודקאסט שלי אני תמיד רוצה להיות מטופל, אני מזמין אנשים להוציא ממני זה. אבל עכשיו אני רוצה רגע להמשיך להתעניין בדברים שמעניינים אותי אישית, כמו, נגיד יש לך את הארבעה דברים האלה, ספר, ריטריט, מישהי שאת רוצה או מישהו לעזורך בעסק, ואני לא זוכר מה היה הרביעי.
ואת צריכה להחליט מה את עושה מבין הדברים, אוקיי? או אפילו אם היינו עכשיו מדמיינים איזשהו שכיר, שיכול להחליט, עכשיו הוא נגיד אפילו פוטר בגל האחרון, והוא יכול להחליט האם הוא הולך לעבוד בסטארט-אפ קטן, או דווקא בחברה גדולה. ואני רוצה לשאול אותך, אנחנו דיברנו על, בוא נבין מה חשוב לי עכשיו, כי זה גם משתנה עם החיים, ולפי זה אנחנו יודעים לעשות את הפריוריטיזציה. אחד, שתיים, או אפילו גג, שלושה פרמטרים שלפיהם, ואנחנו יודעים מה יותר ממה, לפיהם אנחנו מחליטים. זה נשמע יותר בצד הטקטי. האם יש לך, ואני לא אומר את זה כשיפוטיות, אני לא אומר שחייב להיות, אני תוהה, האם יש לך גם משהו שהוא אסטרטגי בתוך ההחלטות שלך? כלומר, האם את גם מסתכלת על התמונה של 5, 10, 30 שנה קדימה, ואת אומרת, אסטרטגית, כדי שגם יום אחד אני אהיה שם, חשוב שאני עכשיו אעשה את זה ולא את זה. כן. אז כן ולא. אני אתחיל מהלא.
הלא נוגע לזה שאין לי את העוד 30 שנה. כלומר, אני לא חושבת ככה, אני לא חושבת על עוד 30 שנה, לפני 10 שנים לא חשבתי על עוד 10 שנים, ואני גם לא יודעת מה יהיה עוד 5 שנים. זה לא יודעת. ואני חושבת שגם חלק מזה זה חלק מזה ש... יפה להגיד, חלק מזה זה חלק מזה, זה משפט יפה מה שאמרתי עכשיו. אבל זה ש... נקרא ככה לפרק. מה זה? נקרא ככה לפרק. נכון, זה חלק מקבלת החלטות, אתה כזה חלק, והחלק הזה, והחלק הזה, ומתנגשים. אבל זה זה שלמדתי כמה בעשייה שלי, אני לא אומרת שזה נכון לכל אחד, דברים מתפתחים מתוך דברים, מתוך הניסויים, מתוך הלמידה, מתוך העברתי קורס, ומתוך הקורס, הזמינו אותי להרצאה, ובהרצאה הבנתי שאני מסכנס לטיפול, ואז התחלתי לפגוש אנשים, ואז למדתי אימון, ואז למדתי טיפול. כאילו, הדברים מאוד נולדו מתוך השטח, ומתוך רפלקציה על עצמי, ורפלקציה על העולם שאני מסתובבת בו. אז אני פחות חושבת רחוק כל כך.
המקום שבו זה כן, זה שמבחינתי יש אסטרטגיה. האסטרטגיה היא להנגיש כלים שיכולים לעזור לאנשים לחיות טוב יותר לכמה שיותר אנשים, אוקיי? זה אסטרטגיה. זאת אומרת, יש חזון. כן, כאילו חזון זה אסטרטגיה, זה לא הטקטיקה, נכון? ואז ביומיום יש איזו טקטיקה. מהי הטקטיקה? טיפולים, פודקאסטים, הרצאות, כתבות, ספר, וביומיום שלי כרגע יש מצב שהוא כאילו השוטף, נכון לעכשיו. השוטף זה כל שבועיים יוצא פרק בפודקאסט, אני כל איקס זמן כותבת כתבה, יש פוסטים בפייסבוק, יש אנשים שאני פוגשת, יש הרצאות, זה השוטף של החיים שלי. כן. המקום שבו אני שומרת, משהו שאני לא יודעת אם אתה קורא לו אסטרטגיה, אבל זה שאני אומרת, נגיד, וזה עצה שפעם אח שלי נתן לי כפרה עליו, זה שהוא אמר לי פעם, שליש מהזמן שלך צריך להיות מושקע בטווח הארוך. וטווח ארוך זה מבחינתי, למשל, לכתוב ספר. כן. כי ביום יום, זה אף פעם לא הדבר שקל לעשות, יותר קל לי לבוא ולעשות עוד הרצאה, ולדבר עם עוד לקוח,
ולהקליט עוד פרק בפודקאסט, כי כבר יש סיסטם, נכון? יש משהו שמושך אותך לשם באופן טבעי, אבל אם אני אמשיך לעשות רק את זה, אז אני רק אעשה עוד ממה שאני כבר עושה. עוד שנה יראה בדיוק כמו היום. נכון, ואז תמיד יש לי איזו משבצת כזאת, שבה אני שואלת, מה הדבר החדש שאני עושה כרגע? זה לכתוב ספר, זה לפתח פורבט חדש בפודקאסט, זה לבנות הרצאה חדשה, אוקיי, זה יכול להיות משהו בתוך קטגוריה קיימת, הנה, אני עושה הרצאות, אבל כל כמה חודשים אני בונה הרצאה חדשה, שלא הייתה קיימת קודם לכן. כן. הייתי יכולה לרוץ עם אותה הרצאה ב-20 שנה, אבל כל פעם נוספת עוד אחת, והקטלוג מתרחב, פורמטים חדשים שנוצרים. אז אני תמיד שואלת את עצמי, כמה אחוז מהזמן אני באיזה מרחב? אני במרחב של לעשות עוד מאותו דבר, או לבנות משהו שהוא חדש. אז זה במונחים שלי אסטרטגיה, אבל זה לא מתבטא בעוד עשר שנים מהיום. כאילו, שאלתי איפה אני עוד עשר שנים, וואלה, אין לי מושג. לא, אבל אני כן אשאל אותך על הסיפור של הבית ספר, כי יש פרויקטים שהם מטבעם,
לא משנה כמה מינימלי את תרצי להתחיל, המינימלי הזה הוא כבר מאוד גדול. זאת אומרת, אם את רוצה לפתוח בית ספר, כל מה שדיברנו קודם, ולעשות פיילוטים, וכמו סטארט-אפ וזה וזה, לעשות בית ספר, את כנראה, כדי לא לדפוק הורים, את במינימום תצטרכי, זה יהיה צריך להיות פתוח שנה, אוקיי? ברור. שלא לדבר על השנה לפני, זה לקבל אישורים ולעשות דברים, או חודש לפני זה, או חודש שנה, היה לי מושג, לא מבין בזה. כאילו, מבין בזה קצת, אבל לא יותר מדי. אז עכשיו השאלה היא, בתוך הסיסטם שלך, איך את יכולה לקבל החלטה על אבן שהיא כזו גדולה? והיא יכולה גם, לא רק שהיא יכולה, זה לא שזה מה הדבר החדש שאני עושה, זה דבר חדש שהוא כל כך גדול, שאני אצטרך לקחת סיכון הרבה יותר גדול מכל הדברים שתיארת עד כאן, כי יכול להיות אפילו שהוא, איך אמרת בדיסייד לחתוך? הוא יחתוך חלק מהדברים שאני עכשיו צריכה לעשות כבר, והם כבר עובדים לי, והם כבר גם אולי מכניסים כסף,
או לפחות מכניסים נגישות והדברים האחרים שהם בתוך החזון שלך. כן. אז הבית ספר זה דוגמה טובה, כי למעשה, הבן שלי שנה הבאה עולה לכיתה א', which is a big trigger for me, ואפילו גם דיברתי איתך על זה כזה באחת הפגישות שלנו בהליכה על הים. וזאת הייתה נקודה שבה הנושא הזה נפתח מחדש מבחינתי, ובאמת שקלתי. עכשיו, אני חושבת שמה שיפה, גם במשהו שהוא גדול, זה שיש לו הרבה שלבים. ובעצם, באותה חצי שנה שאמרתי לך שהייתי בעול ונאפינג בו זמנית, אחד מהעולים היה, בוא נבדוק את הדבר הזה. והתחלתי לדבר עם מורים, התחלתי להתעניין באיך נראה התהליך של פתיחת בית ספר, דיברתי עם מורים, שאלתי את עצמי מה חשוב לי, ניהלתי שיחה איתך, ניהלתי שיחה עם עוד כמה אנשים. ואז הבנתי, כן, שבאמת להחליט שאני נכנסת לזה, זה נכון מה שאתה אומר, זה אומר לא אולי, אלא זה אומר לוותר על כל מה שאני עושה היום.
כן. כאילו, כדי באמת לפתוח את הדבר הזה. ובנקודה הזאת החלטתי שאני כרגע לא ממשיכה עם זה. האם זה אומר שאני לא אחליט לעשות את זה בעתיד? אולי כן, אבל בנקודה הזאת שלי היום, אמרתי, זאת לא הקרבה שאני מוכנה כרגע לעשות. כן. כי גם הבנתי מול מה אני עומדת, ומה הכוחות נגד, ואתה יודע, עשיתי כאילו מחקר. וזה צעד אחד, צעד אחד פנימה. ומה שאני בעצם מנסה לחבר את זה גם לעיקרון של קבלת החלטות, זה המקום הזה של גם האפשרות להתחיל ולהפסיק, ולהתחיל ולפרוש, וזה מתחבר למשהו ששאלת אותי קודם ובסוף לא נכנסנו אליו, של המקום הזה שכמה מאיתנו ממשיכים לעשות משהו רק כי כבר עשינו אותו. כן. אני מתחילה ללמוד איזשהו תואר, נגיד, ואני אומרת, טוב, זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שאני אוהבת, אבל כבר למדתי שנה וחצי, אז מה, עכשיו אני אפרוש? אני כבר אסיים. התחלתי לבנות עסק, וכבר גייסתי עובדים, וכבר מכרתי איקס יחידות, והרווחתי 500,000 שקל, לא יודעת מה,
אבל לא כל כך אוהבת את זה, או זה לא מצליח כמו שחשבתי, או שאני צריכה, לא יודעת, להקריב דברים מאוד גדולים בחיים שלי, או שאני בחובות, לא יודעת מה. אבל מה, כבר התחלתי, וכבר עשיתי, וכבר התפטרתי, וכבר אמרתי, וכבר אנשים חושבים, ואנחנו ממשיכים לעשות דברים רק כי כבר עשינו, וזה אחת ההטיות, זה נקרא עלות שקועה, סנק קוסט, פרופ' דניאל קנמן דיבר על זה לא מעט, זוכה פרס נובל לכלכלה, פסיכולוג, סיפור ארוך, אבל זו אחת ההטיות הכי הכי קשות שיש לנו בעולם קבלת ההחלטות, כי אנחנו כל כך עבד של העבר שלנו, נכון? אנחנו כל כך כואב לי באגו להודות בטעות, להיכשל, להפסיד את כל הזמן, והאנרגיה, והכסף, והאהדה, וה-whatever שכבר השקעתי, שאני ממשיכה לעשות משהו רק כי כבר עשיתי, ואז אני מפסידה פעמיים. ואני חושבת שזה הרבה פעמים פוגש אותנו בהרבה מסלולים אישיים ומקצועיים של, הנה, אני כבר במקצוע הזה, כבר למדתי את התחום הזה, כבר התקבלתי לעבודה הזאת, כבר עברתי שלושה קידומים, אני כבר, יש לי את האחריות הזאת. מה, אני אתחיל מאפס עכשיו? מה, אני אעשה הסבה מקצועית?
מה, אני אזרוק את הכול? איך זה ייראה? והשאלה היא באמת למה אנחנו ממשיכים? ואני חושבת שאם ניקח התמדה קצת פחות באופן דתי, אז יהיה לנו קצת יותר קל, כי התמדה היא ערך מדהים, נכון? זה אחד הדברים שעוזרים לנו להצליח, אבל אם אנחנו הופכים להיות עבד של התמדה, כן. אז הפכנו את כל המשוואה, ואנחנו... נכון, אבל את אפילו קצת החמאת לרובנו, אני והמאזינים, שאמרת התמדה, את יודעת? כן. כי התמדה זה כאילו, התאמצנו בשביל להמשיך. אני חושב שהרבה פעמים בסאנד קוסט זה אפילו לא התמדה, זה מין כזה, פשוט לא צריך לעשות כלום כדי להמשיך כמו שאנחנו ממשיכים, אוקיי? כי להיות שכיר בחברה, בטח בחברה גדולה, זה לא כמו לקום גם היום בבוקר ולהקליט עוד פרק בפודקאסט שהיית צריכה, וזה, והיו לך בטח בעיות, וזה, ועד שהגענו, ועד שסידרנו, ועד שעשינו דברים, כאילו, היית צריכה להפעיל עוד מאמץ, לזה אני קורא התמדה, לפעמים אני כשכיר, אני,
כל מה שצריך לעשות זה פשוט לדאוג שלא יפטרו אותי, אבל מכאן ועד התמדה, זאת אומרת, הבעיה היא עוד יותר חמורה ממה שהצגת אותה, במובן הזה של ה... זה לא רק ההתמדה, זה ה... זה פשוט החיכוך. אם זה כולל חיכוך בפנים, אז זה כבר הרבה יותר מסובך מלא לעשות כלום. נכון, וגם באמת, אני לא יודעת מה מחכה לי בחוץ, נכון? אני לא יודעת אם אני אעזוב, האם באמת יהיה משהו טוב יותר, יכול להיות שלא, נכון? אף אחד לא מבטיח לי שום דבר. נכון. ויש יזם, איש עסקים שנקרא ריצ'ארד ברנסון, שיש לו איזה, לא יודעת, מאות אם לא אלפי עסקים מצליחים. כן. והרבה פעמים כשהוא מדבר על הקריירה שלו, באמת, מותגים גדולים שאתם מכירים, הוא אומר, עזבתי איזה 200 עסקים שהקמתי, אוקיי? שזה נשמע כאילו, אם אתה מסתכל רק על זה, אתה אומר, בוא'נה, הבן אדם לא יודע לעבוד, נכון? כן. אבל הוא אומר, בזכות זה שעזבתי את זה,
היית יכול לבחור מחדש במשהו אחר ולהשקיע במשהו אחר. וסת' גודין קורא לזה סטרטיג'י קוויטינג, עזיבה אסטרטגית. המקום הזה שהוא קצת ממתג מחדש את העזיבה מ-אני לוזר, שלא יודע להתמיד, כזה בחרתי אסטרטגית להגיד, זה לא מה שחשבתי, גיליתי דברים חדשים, זאת הייתה טעות, אני פותחת משהו חדש, שאולי יהיה נכון יותר. כן. ואם אני לא אעשה את זה, אם אני לא נמצאת האומץ לעשות את זה, אז אני אמשיך לעשות עוד ממה שכבר עשיתי, ואמשיך לבזבז עוד זמן, כסף, אנרגיה, במסלול שהוא לא המסלול שאני מרוצה ממנו. כן. את יודעת, זה כל כך... ועזבתי הרבה דברים, זה מה שאני ניסיתי כאילו להגיד, שהיו הרבה דברים, כמו הבית הספר הזה, לא רוצה לתת את זה כדוגמה, כי באמת רק התחלתי והחלטתי לא להתקדם, אבל היו גם דברים שהתחלתי... לא, אבל הנה, סיפרת שהיה לך קורס והחלטת להפסיק להשקיע בו, לא יודע אם הוא ירד מהאוויר או לא ירד מהאוויר, אבל כאילו כבר לא...
הפסקת להשקיע בו. כן, אבל גם בלימודים, נגיד, שנה הראשונה שלמדתי פסיכולוגיה בגרמניה, את התואר שלי, והחלטתי, כאילו, זה היה מעורב בעוד כל מיני דברים, עם מרקס וגם שבחר ונפרדנו וזה, אבל כאילו הייתי במצב שבו למדתי באוניברסיטה מאוד נחשבת, היו לי ציונים בסדר גמור, היו לי חברים, כאילו לא הייתה לי סיבה להפסיק ללמוד שם, והחלטתי בנקודה הזאת שאין משהו מספיק חזק שמחזיק אותי שם, שזה לא הבית שלי, שגם מאוד התעניינתי אז בפסיכו-ביולוגיה, שם למדתי רק פסיכולוגיה, והחלטתי לעזוב ולחזור לארץ וללמוד באוניברסיטה העברית, בירושלים. וזה דרש, היו לזה הרבה מחירים, הייתי צריכה להתחיל משנה א', כי אתה אומר כבר, הנה, עשית שנה אחת. וואו. כן, הייתי צריכה להתחיל משנה א'. היו כמה קורסים בודדים שהכירו לי בהם, אבל היו הרבה מאוד קורסים ששברתי, מה זה שברתי שיניים, אתה יודע, זה היה בגרמניה, הכול בגרמנית, המאמרים בגרמנית, הספרים בגרמנית, הרצאות בגרמנית, שום דבר לא באנגלית.
שברתי שיניים, הכיתי דם בשביל להצליח בהם, ועכשיו הם כאילו הלכו לטימיון, כי הם לא קיבלו הכרה במעבר בין אוניברסיטאות. אבל זאת עזיבה אסטרטגית, כלומר אמרתי, זה הבית שלי, זה המקום שאני רוצה להיות בו. יותר מעניין אותי מדעי המוח כרגע, אז אני מתחילה מאפס. וכשלמדתי טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אז למדתי באיזשהו מכון, שלא עפתי עליו, כאילו לא אהבתי את הרמה שם, ורציתי לעזוב, ואמרו לי, מה, תעזבי, כאילו כבר עשית שנה, יש לך עוד שזה תוכנית של שנתיים, תעשי עוד שנה ותסיימי, כאילו מה היה, למה שתעשי את זה? אבל הרגשתי שאני הולכת לשון כל יום, לא כל יום, כל שבוע, ואני לא, אני לא מרוצה, אז חתכתי ועברתי לתוכנית אחרת, שהייתי הרבה יותר מרוצה ממנה, אבל זה הרבה דברים שמהצד זה יכול להיראות כזה, כאילו מה יש לך? כזה, פשוט תסיימי, נכון? כאילו זה, כאן תקבלי את ה-so called תעודה בסוף, ושם תקבלי את ה-so called תעודה בסוף, אז למה? יהודית, יש לך משהו שאת נורא רצית
לעשות ולא הצליח? בין אם כי ניסית ונכשלת, או בין אם כי, כאילו את מנסה כל פעם וזה, וזה כאילו לא מגיע לשם? יש לך איזה משהו כזה בראש? אני חושבת שיש הרבה דברים שלא הצליחו, כאילו אני מנסה לחשוב אם יש אחד שיש לו כותרת אחת גדולה. לא, זה יכול להיות משהו קטן. כלומר, אני חושבת שהיו המון גם לא אם בדרך כלל קנים, כן? זה גם חלק מאותו דבר, אבל סתם נגיד, כשרציתי להתחיל לכתוב בעיתון, זה היה דרך נוראית, כאילו קיבלתי כל כך הרבה לא, מכל כך הרבה עיתונים, כאילו אני זוכרת את עצמי, שולחת מיילים לכל עיתון שאתה יכול לחשוב עליו, החל מהגדולים והמוכרים, ועד... מעריב לנוער שלחת? שלחתי גם ממעריב, לא לנוער, כי לא רציתי לכתוב לנוער, אבל גם עיתונים הרבה יותר קטנים, כאילו, לא יודעת, נאנה ואקסנט. וואלה אשדוד. וואלה אשדוד, כאילו ממש, אני זוכרת את עצמי שולחת מיילים, על גבי מיילים של כזה, אני רוצה לכתוב על התחום הזה, הנה כתבות לדוגמה,
או מקבלת כאילו התעלמות טוטאלית, אין תשובה, אני עושה הפרשים למייל, כלום לא מגיע, או לא. אז זה היה משהו כמו, לדעתי, אני לא זוכרת אם שנה וחצי, או משהו. שנה וחצי? שנה וחצי, שאני... אז הנה השאלה, תודה. אז הנה השאלה. כן. וזו השאלה, אני אין לי פתרון אליה, והיא העסיקה אותי הרבה מאוד פעמים בחיים שלי בקשר לדברים קטנים כמו שתיארת, וגם הרבה יותר גדולים. כן. והיא, When to quit. מצד אחד, סאנקוסט, נכון? כאילו, אני מנסה משהו, מנסה, מנסה, מנסה, מנסה, מנסה, לא עובד. איך אני יודע אם לא, בדיוק מחר בבוקר זה יצליח. כן. מצד שני, חלאס, ניסית, זה לא עובד, שחרר, תעבור לדבר הבא, חבל עליך. כן. איך, יש לך, אולי, אולי בתורת ההחלטות, מצאו סוף סוף את הפתרון לדבר הזה? כן. אז לגבי העלות שקועה, באמת לא סגרנו את זה קודם,
השאלה שכדאי לשאול את עצמנו, כדי לדעת אם להחליט או לא, כי הרי תמיד יכול להיות שאני אמשיך להשקיע וזה כן יצליח, נכון? כן. אז האם הייתי היום, עם מה שאני יודעת, עושה את הדבר הזה שוב, מחליטה את זה עוד פעם? כן. אז אם כאילו היום היו אומרים לי, את יכולה להיכנס לעסק שהפסיד כבר 200,000 שקל, יש לו איקס לקוחות, השקעת בו חמש שנים, רוצה להיכנס, אם אני אומרת, וואלה, נשמע לי שכאילו אם נעשה את זה ואת זה, זה יכול להצליח, ודווקא אני רואה פה פוטנציאל וזה, אז יאללה, מעולה, סימן שאני צריכה להמשיך. אם אני אומרת, בחיים לא הייתי נכנסת למשהו כזה, כאילו מי צריך את הכאב ראש הזה? נורה אדומה, בלינג בלינג, שאני ממשיכה להשקיע במשהו רק כי כבר השקעתי. אז קודם כל, זאת השאלה שכדאי לשאול את עצמנו, ואני חושבת שבסיפור שאני נתתי כאן על לשלוח מיילים, לא הרגשתי שזה משהו שאני משקיעה בו המון אנרגיה של עבודה. כאילו, זה לא שאני עכשיו כותבת בעיתון כל שבוע, ומשקיעה וכותבת כתבה ולא אוהבת אותה וממשיכה לעשות את זה עוד, כי אני חושבת שאולי מתישהו אני אוהב את זה או שזה ישתנה,
אלא אני כאילו מנסה לפרוץ דרך, ואני מנסה לפרוץ אותה בהרבה דרכים, כן? כאילו, היו עוד ניסיונות חוץ מלשלוח מיילים, היה לדבר עם ההוא, שמכיר את ההוא, ולהתחבר לזה, ולראות את זה פה, והרבה גם אמרו לי, זה מעניין, אבל לא עכשיו, אין לנו, אין לנו, לא זוכרת איך הם קראו לזה, כאילו, את המשבצת המתאימה לזה בעיתון, עכשיו, יכול להיות ש... כן, כאילו, יכול להיות שאם זה היה טוב, הם היו פשוט לוקחים את זה, ואולי זה היה גרוע, אני לא יודעת, אבל, אבל, אז מבחינתי, זה היה פשוט, מדי פעם הייתי משגרת עוד ניסיונות, ובסוף, אגב, מה שקרה, כשהתחלתי לכתוב בעיתון הארץ, זה היה משהו שכאילו, כתבתי להם והם התעלמו, וכתבתי והם התעלמו, אמרו לא עכשיו, ואז פשוט הייתה מתישהו איזושהי הזדמנות, שבה זה כן הפך להיות רלוונטי. כלומר, זאת הייתה מישהי שכן כתבתי לה, ואז באמת נוצר איזשהו, לא זכרתי הם קראו לזה, מערכת בלוגים של הארץ, התחיל ככה, ואז הם אמרו לי, אה, עכשיו זה רלוונטי. כן. ואז זה נהיה רלוונטי. כן. האם אני חושבת בדיעבד שזאת הייתה הדרך הכי חכמה ואסטרטגית?
היום לא. היום אני יודעת שבזכות דברים אחרים שעשיתי, שליצור תוכן במשך הרבה זמן, זו דרך הרבה יותר טובה. כי היום אני במצב שהרבה דברים שפעם חלמתי שאני אצליח להיכנס אליהם, אנשים קוראים לי. עכשיו, זה לא קורה כי אין לי כזאת מדהימה, זה קורה כי פשוט עשיתי המון המון דברים, אז אנשים מכירים ושמעו והתרגלו וצרחו שאני פשוט יותר בראש שלהם. כן, כאילו אני פשוט עכשיו, כשבן אדם אומר, אני רוצה לעשות הרצאה על קבלת החלטות, אז הרבה יותר קל להגיד, אה, פעם שמעתי איזה פרק אצל ליאור פרנקל על קבלת החלטות, והייתה שם איזה מישהי שדיברה על זה, אז הם יותר קוראים לי מאשר שאני צריכה לדפוק להם בדלת ולהגיד, היי, רוצה לקבלת החלטות, קחו אותי. אז את זה אני יודעת היום, כן? לא ידעתי את זה אז, אז הייתי, וגם לא הייתה לי את האפשרות, כי אף אחד לא קרא לי, אז פשוט הייתי צריכה, הרבה יותר קוראים לזה פוש ופול, נכון? הייתי צריכה to push, והיום אנשים יותר כאילו מושכים אותי,
שאני מרגישה מאוד בת מזל על זה, אבל אני יודעת להגיד שזה בזכות המון המון עבודה קשה, שבה יצרתי משהו, וכאילו אמרתי לעולם באופן, לא יודעת, נטול כל בסיס, הנה אני עושה את זה, נכון? עובדה, הנה זה, הנה זה בחוץ, הנה עוד פרופודקאסט, הנה עוד כתבה, הנה עוד זה. אז היום, אם הייתי נותנת לעצמי את אותה עצה באותה נקודה, הייתי אומרת לעצמי, פשוט תכתבי כאילו בפייסבוק כתבות. כאילו, אבל אתה יודע, גם ה-M&A השתנתה, גם היום רשת, כאילו תמיד, היום רשתות חברתיות תופסות יותר ויותר נפח גם, כן, כן, אז, אבל, אבל כן. תגידי, אנחנו מתקרבים לסיום, אין לי מושג מה אורך הפרק, מרגישה שרק התחלנו, כי זה רק אצלך במחשב. מה קורה, איפה אנחנו בכלל לומדים, אין לי מושג. אתה רוצה לנחש? שעה 26. וואי, אתה טוב! אה? את יודעת? שעה 24. יואו! אני לא מאמינה. לו אשתי הייתה מקשיבה לפודקאסט, היא תקשיב עכשיו בגלל זה. היא לא מקשיבה לפודקאסט. אוקיי, אבל לזה היא תקשיב. אילו היא הייתה מקשיבה, היא הייתה צוחקת עלייך והייתה אומרת, אני לא מאמינה שאליאור פיספס בשתי דקות. אה, באמת? כן, כי יש לי איזשהו,
יש לי איזושהי יכולת מאוד מאוד הזויה, שאנחנו נהיה באיזשהו מקום, בחוף ים וזה וזה, או בלי טלפון, והיא תיקח את הטלפון, היא תגיד, אתה לא מאמין מה השעה? ואני אגיד לה, 10.48. די. והיא תגיד לי, 47? היית קרוב. כאילו, באמת. מה? אני לא יודע. תקשיב, אם היית שואל אותי את אותה שאלה לפני שהסתכלתי, היית אומר לי, תנחשי, עד כמה זמן דיברנו, הייתי אומרת לך כזה חצי שעה, 40 דקות. לא. אני גרועה בזה, גרועה. אז לסיום. כן, אוקיי, אז זהו, זה היה כאילו גולת הסיום, המספר הזה. כן. עכשיו, מישהו שמקשיב לנו, כמעט כל מי שמקשיב לנו, יש לו איזו החלטה שהוא לא, הוא לא מתקדם איתה. יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לדבר עליהם. אז תראה, תראה, אין לי בעיה להמשיך. הנה, אנחנו באותה התופעה ש... אין לי בעיה להמשיך, אני... לא, לא. אני מתמסרת לפודקאסט שלך, אבל היא נדברת אותו דבר. לא, אני אשמח, אני אשמח, אני דואג מהזמן שלך, כי אולי מתישהו את צריכה ללכת לעשות כל מיני שבעה פרויקטים בו זמנים,
לגרום לכולנו להרגיש רע, אבל... לא, לא, אני הולכת איתך, מה שתגיד. אז לא, אז בואי נתחיל משם ונראה. אוקיי, אוקיי. אני, יש כרגע בבית, או לא בבית, בדרכים, בזה, יש פה אנשים שהם עכשיו שומעים את זה בפעם השנייה, כי הם התחילו לרוץ ואמרו, וואי, זה שעה 48 הפרק הזה, אני, רגע, אני אשמע את זה בעוד שני חלקים. הם עכשיו בחלק השלישי, והם מקשיבים והם אומרים, אני מודה, לא בפני כולם, בפני עצמם, הם מודים שיש להם עכשיו החלטה שהם הרבה זמן דוחים אותה. מה, תעזרי להם. הם הרבה זמן דוחים את ההחלטה הזאת, אוקיי? אני אפילו לא אומר בקשר למה. אנחנו דוחים החלטות. כן. למה אנחנו דוחים ואיך הם יכולים, איך הם יכולים כבר לקחת אותה? תראה, זה מאוד מתחבר לדברים שכבר דיברנו עליהם, אבל המקום הזה של לשים את הערך על עצם קבלת ההחלטה, כלומר, לשאול את עצמי, קודם כל, האם אני עומדת מאחורי דחיית ההחלטה הזאת, האם אני באמת רוצה לראות את החיים נמשכים מולי ולהיות בכזה,
אה, אני רק צריכה לדעת מה הדבר הכי טוב לעשות ולא לעשות כלום, כי יש לזה מחיר מאוד גבוה, נכון? כן. ללא לקבל החלטה. כן. כולל כל הביטחון שאנחנו מאבדים בדרך מלא לראות את עצמנו מתקדמים. ואני חושבת שלשאול את עצמנו, האם באמת יש עוד משהו שחסר לי? כאילו, ברוב המקרים אין עוד מידע שחסר לנו, נכון? כן. זה לא שבאמת חסר איזה משהו שבגללו אני לא אוכל לקבל את ההחלטה, אלא זה נטו המקום הזה של הביטחון, אה, ללכת על הסיכון, כי בכל החלטה יש סיכון, נכון? יש, אולי אני אתאב, ואולי אתם תטעו, אף אחד לא יכול להבטיח לכם שום דבר. והשאלה היא, האם אני מוכנה לשאת את הסיכון הזה של לטעות ולהגיד, עדיף להתרסק על הפרצוף אבל לחיות, מלהישאר בטוחה ב-100% ולא לעשות כלום. כן. יש ציטוט שאני מאוד אוהבת, של לאו בוסקליה, שאומר, לאהוב זה להסתכן שלא להיות נאהב.
לקוות פירושו להסתכן באכזבה. והוא ממשיך לכל מיני, כזה, מי שלא עושה כלום, אין לו כלום. ואני חושבת שזה המקום שבו הדחייה של ההחלטה היא גם החלטה, היא החלטה שלא יהיה כלום. כאילו שהכלום הזה הוא יותר עדיף לי, אולי, מלטעות. כן. ואני חושבת שזה לא נכון, ברוב המקרים, כן, יש מקרים שבהם זה בטוח נכון, זה נורא קשה כשלא מדברים על החלטה ספציפית, אבל, אבל, אבל להיות מוכן, לפגוש את החיים, כאילו, אולי אני אתן איזה מונח פסיכולוגי שיכול לעשות סדר, כי בסוף הרי יש פה פחד מטעות, נכון? זה הפחד, כשאני לא מקבלת החלטה. ובעולם הפסיכולוגיה, כשאנחנו מדברים על החרדות שלנו, נגיד, אנחנו אומרים, אני יכולה לנסות להפעיל על החיים שלי שליטה מכל מיני סוגים. אני יכולה להפעיל שליטה ראשונית, שזה מה שאומר, אני מונעת מהדבר הנורא לקרות. אני מונעת מזה שנגיד, תשפוט אותי,
אז אני לא אומרת שום דבר שיכול להיות כאילו לא קונטרוברסלי, ואני לא מציגה את הדעות האמיתיות שלי, ואני לא עושה שום דבר אותנטי, כי אני רוצה להיות כאילו בן אדם שבטוח יאהבו אותו. זו שליטה ראשונית. שליטה שניונית זה להתמודד עם סיטואציה שכבר קרתה. כלומר, עכשיו אמרתי משהו נורא נורא מביך, עשיתי את הפדיחה, ועכשיו אני need to handle it. אני צריכה לתקן, אני צריכה לבקש סליחה, אני צריכה להראות עוד צדדים שבי, אני צריכה לחיות עם זה, פשוט. ומה שהרבה פעמים קורה לאנשים זה שמרוב שהם לא רוצים לטעות בהחלטות, הם מפעילים המון שליטה ראשונית. עוד ייעוץ, עוד טבלה, עוד סקירה, עוד ידע, עוד לישון על זה, עוד לישון על זה, נכון? זה כאילו המון המון מנגנונים של אני רוצה לוודא שאני לא אעשה טעות. ואז מה שקורה זה שאני לא מפתחת שום מנגנון שעוזר לי להתמודד עם זה, שחלק מההחלטות שלי הן טעות, נכון? כזה, אז אני לא מפתחת את זה. אז אולי מתוך המוטיבציה של החוסן הנפשי, של אני יכולה לשאת את זה, אנחנו יכולים לשאת טעויות, אנחנו יכולים לתקן בהרבה מאוד מקרים.
ויש תרגיל מאוד נחמד של טים פריס, שנקרא הצבת פחדים. שהוא אומר, בוא נחשוב מה הדבר הכי נורא שאני פוחדת שיקרה. הכי הכי הכי נורא. אני אאבד מלא כסף, אני אביך את עצמי, אני אבזבז חמש שנים מהחיים שלי, אני, עזבו אותי, לא יודעת, מה הדבר הכי נורא שיקרה? שאלה שנייה, מה אני יכולה לעשות כדי למנוע מזה לקרות? זו השליטה הראשונית, אבל אני נערכת לזה, אני לא רק מחזיקה. זה אותו דבר ספציפי שהפחיד אותי. כן, הכי מפחיד אותי שאני אאבד את כל הכסף שלי, מה אני יכולה לעשות כדי למנוע מזה לקרות? אני יכולה לבנות אותו דפיק של הכנסה, אני יכולה לא להשקיע את כל הכסף שלי בזה, אני יכולה לבקש עזרה מההורים שלי, לא יודעת, כאילו, מה אני יכולה לעשות? מה אני אעשה, במידה וזה כבר יקרה, איך אני הולכת להתמודד עם זה. אז עכשיו, איבדתי את כל הכסף שלי, אין לי כלום, מה אני עושה? כן. אני מתחילה לשטוף כלים במסעדה, לא יודעת. אני לא לוקחת הלוואה, אני אין לי מושג, פותחת חסכונות, אין לי מושג. אז,
והתרגיל הזה, הוא גם לוקח את הקטסטרופה הגדולה והופך את זה רגע לשנייה, וואלה, יש דברים שאני יכולה לעשות, זה לא רק הדאגה הזאת, אלא יש פעולות קונקרטיות במציאות, והוא הרבה פעמים מרגיע ועוזר לאנשים לקחת את הצעד הזה פנימה, כי הם יותר מוכנים. אבל התשובה הקצרה היא, פשוט תקבלו את ההחלטה ואל תיתנו לעצמכם דרך לחזור החוצה, תיבטלו את האפשרויות. לא, אבל אני אוהב את התשובה הארוכה, ואני רק רוצה להוסיף עוד משהו אחד, עוד תרגיל לטים פריס, שהוא, אני, אחד הדברים שאני אוהב בכלכלה התנהגותית, או בפסיכוביולוגיה, זה שהם חושפים כאילו את איך אנחנו עובדים. כן. ואז האינסטינקט הראשוני שלי, הרבה פעמים כשהייתי לומד את הדברים האלה, נגיד הייתי לומד על איזשהו ביאס, והייתי אומר, אוקיי, אז שימו לב שיש את הביאס, ואולי תצליחו להימנע ממנו. כן. ברבות השנים ראיתי שרובנו, אפילו שמבינים את הביאסס, לא מצליחים להימנע מהם. אז התחלתי לאהוב את הצד השני, שהוא מרגיש לי קצת איוויל, אבל בכל זאת אני אציג אותו,
והוא, איך אני מנצ... להניח שאני דביל, שיש לי מוח של קוף או לטאה או חרדון או תלוי לאיזה חוקר, איזה ספר של איזה חוקר קראת. קוף הוא חכם. כן, אבל הוא... כן, אבל נגיד אין לו, הוא לא חושב על פנסיה. ועכשיו, לחשוב עם איזה ביאס או דביליות אחרת שהמוח שלי גם ככה אוהב, אני יכול לגרום לעצמי לעשות את הדבר. זאת אומרת, אני לא אנסה להתגבר על הבושה, כי אני שנים אנסה ולא מצליח, נגיד, אני לא אנסה להתגבר על הבושה, האם אני יכול ליצור לעצמי בושה אחרת בכך שלא אקח את ההחלטה, אוקיי? אז אפילו עוד לפני שאני מייצר בושה אמיתית, ותגידי לי מה דעתך באמת בתור... כי לא בטוח שזה רעיון טוב, אוקיי? אני לפעמים לא מדמיין טוב מה יהיה מחר בבוקר, אני מדמיין
עוד שנה, שנתיים. אני מדמיין שעוד שנה, שנתיים אני פוגש מישהו, והוא אומר לי, נו, מה איתך? ואני לקחתי את ההחלטה שלא לקחת החלטה, כי זה מה שהחלטתי בבוקר, לא להחליט, אני לא עוזב, אני לא מחליף, אני לא משנה, כי אני לא מוכן לשלם את המחיר, או אני מתבייש, או... עכשיו אני מדמיין איך לפעמים עוד שנתיים הוא פוגש אותי ברחוב. הוא אומר לי, נו, מה זה? ואני אומר לו, אני עדיין שם, שנתיים אחרי. והוא אומר לי, מה, אני זוכר שפגשתי אותך ואמרת שאתה לא מרוצה וזה, ואתה אולי תחליף ואולי זה, טה-טה-טה-טה-טה-טה, ואני אומר כזה, כן. ופתאום אני מתמלא בתחושת בושה של האני העתידי שלי, זאת אומרת, במקום להצליח להתגבר על הבושה שאני לא מצליח, אני אשתמש באותו דבר כדי לגרום לעצמי זה. או דוגמה אחרת שאנחנו בטח מכירים מהתורה של איך לגרום לדברים לקרות, לחץ חברתי. אני אפרסם בפייסבוק ואני אדע שאני אושפל אם אני לא אעשה איזשהו צעד בנושא.
זאת אומרת, אני לפעמים מחפש גם את ה... או בדוגמה שנתת קודם, אמרתי, יש ראשוני ושניוני. ראשוני זה אני נמנע מי, כי אני לא רוצה בכלל שזה יקרה, והשניוני זה להגיד, זה כבר קרה ואני צריך להתמודד. אז אני כל הזמן, היום, אני עוסק בלהכניס את עצמי לבוץ, אוקיי? לקבוע איזה סדנה מסוג מאוד מאוד מיוחד עם איזשהו לקוח שאני לא מבין בזה כלום, אבל מוכן לתת לי הזדמנות, ואחרי זה זה כבר נקבע. אז אחרי זה נדפקתי כבר, אני צריך לעשות את זה. ועכשיו, בגלל תסמונת המתחזה, אני אעבוד ממש ממש קשה כדי שזה יהיה מעולה. אבל מזל שעשיתי את זה, וכבר עשיתי לעצמי את ה... הכנסתי את עצמי כבר לבוץ, ואחרי זה אני פשוט צריך להגיב ולגרום לזה לקרות. או אני רק אגיש קורות חיים למקום ההוא. בסדר? אני לא יודע אם אני עובד, אבל אני רק אגיש קורות חיים. אבל בגלל שעשיתי איזושהי תנועה קטנה, לא אמרתי אני עוזב,
לא החלטתי שאני עוזב, לא התפטרתי, רק שלחתי קורות חיים. אבל התחלתי את תנועה, ולפעמים כשמתחילים תנועה, אז משהו קורה, ופתאום מישהו מתקשר, ואולי... לגמרי. כאילו, אני חושבת שהקריירה שלי מבוססת על העיקרון הזה. דווקא על החלק השני של מה שאמרת, ופחות על הראשון, כי ההבדל בין שני הדברים שאמרת היה שאחד היה תיאורטי, והשני היה פרקטי. כאילו, אחד אמרת, מה יקרה אם עוד שנתיים אני נפגוש? לדמיין שאני אתבייש. כן, והשני היה, עכשיו כתבתי ברשת החברתית, שהדבר הזה קורה, או כבר קבעתי את הפגישה, או קבעתי את ההרצאה, אז זה כבר לא תיאוריה, נכון? זה כאילו עכשיו אתה גב לקיר ועושה. ואני יכולה להגיד שהקריירה שלי מבוססת על העיקרון הזה, כלומר, על לעשות משהו לפני שאני חושבת שאני מסוגלת לעשות אותו, בזה ששמתי את עצמי גב לקיר. שואלים אותי, אי אז, לפני מיליון שנה, את מרצה בארגונים? כן, אני מרצה בארגונים. האם בפועל זה משהו שקורה כל יום? לא, אבל עכשיו זה יקרה, ולא תהיה לי ברירה אלא לגרום לזה לקרות.
אני מפחדת מהפגישה הגורלית, שאין סיכוי שאני אקבע אותה אם אני ארגיש מוכנה, כי אני לא ארגיש מוכנה לעולם, ואני קובעת איתך את הפגישה ואומרת לך, יאללה, השלישי במרץ אנחנו נפגשים, ועד השלישי במרץ אני אהיה 70% מוכנה, אבל 70% מוכנה זה עדיף על, אף פעם לא חשבתי שאני מספיק מוכנה, ולכן לא נפגשנו מעולם. אז ההתחייבות הזאת זה משהו שאני עובדת איתו הרבה מאוד, כנל לגבי, אגב, הספר. הסיבה שהתחלתי בכלל להגיד שאני כותבת עכשיו ספר, זה בגלל זה, זה גם בשבילי, כן? כי בפועל... נכון, את מוקלטת בפודקאסט. כן, אין עכשיו, אתה יודע, מבחינת מה יש לי בספר אני מאוד מאוד בשלב הראשוני, זה לא שאני יכולה עכשיו כאילו להגיד, הנה, יש חצי ספר מוכן, הוא עוד דקה יוצא, אבל מבחינתי התחלתי, אני אומרת לאנשים שהתחלתי, ועכשיו אני יודעת שכאילו, there is no way back, כאילו, אגב, לסגור את האפשרויות האחרות שדיברנו על זה, כן, זה עוזר לסגור אפשרויות אחרות כשאתה אומר לאנשים שזה משהו שהולך לקרות, עכשיו אתה חייב לגרום לזה לקרות, נכון? כן. אז זה לגמרי לגמרי משהו שאני מאוד ממליצה לעשות
אותו במיוחד במצבים שבהם אנחנו יודעים שיהיה לנו קל להתחרט, או לסגת, או שנתפתק, כי זה נורא מפחיד, נכון? הדברים האלה הם נורא נורא מפחידים. כן. זה נורא כזה הצפלוכו הפנימי שלנו, אאוטר, ונורא מתבקש לסגת כשקשה, ולבחור משהו פשוט יותר. אז לגמרי, איתי אנגל התארח אצלי בפודקאסט לפני כמה ימים, והוא אמר משפט לאורך הפרק, והוא אמר אותו כמה פעמים, וזה ממש נשאר איתי, הוא אמר שזה משפט שהוא למד מסבא שלו, שזה משפט ברוסית, הוא אמר אותו ברוסית, ואני לא אגיד אותו ברוסית, כי אני לא יודעת איך אומרים אותו ברוסית, אבל התרגום שלו לעברית זה, עיניים מפחדות, ידיים עושות. ואני חושבת שזה נורא יפה, כי בסוף, אם אנחנו מצליחים לעשות את ההבחנה בין אני מפחדת, זה קשה, כל השדים הפנימיים שלי פועלים, אבל אני בכל זאת מוכנה לפעול לצד זה, זה לא מבטל את זה, זה לא שאין לי פחדים, זה האומץ, נכון? האומץ זה לעשות על אף הפחד, אז אני שם את עצמי שם,
ואני עדיין מפחד, זה עדיין יהיה לי קשה, אבל החיים שלי התקדמו, והעסק שלי התקדם, אז זה משהו שהוא מאוד מתחבר לי לעשייה שלי, של להיות בתנועה, להיות במגע עם השטח, גם כשזה מפחיד. וזה טיפה להעביר את העיסוק מ-אני, לכזה, כמה אני שווה, מה חושבים עליי, כמה אני טובה, לעשייה. כן. וגם אני מניח שככל שאת מתרגלת את זה, זה נהיה יותר קל. כאילו ההאביט של לשים את עצמי בחוץ, נכון, נכון. ואז לאלתר ולראות שהעולם לא נפל. אבל תגידי, מקשיב עכשיו אותו בחור, והרבה מהם כבר מצאו פתרונות, נתנו מלא פתרונות, ונתת מלא עקרונות, אבל עדיין נשארו עוד כמה שהקשיבו וזה, הם לא מצליחים. ברור. מישהו יכול לעזור להם? מי הדמות שהייתה יכולה לעזור להם, ובאיזה דרך היה אפשר לעזור להם? אני חושבת שטיפול, תלוי מה הבעיה, כן? אבל להיות באיזושהי מסגרת שבה אתה קודם כול עושה רפלקציה בכלל, כי הרבה דברים שדיברנו עליהם,
זה אנשים ש... זה דברים שאנשים לא תמיד רואים בכלל. כלומר, זה שאנחנו, נגיד, זו דוגמה שסיפרתי לך על זה שאני תפסתי את עצמי, שאני משתמשת ביצירתיות כמקלט לדחיינות, זה לא משהו שהיה קל לי לראות. זה לקח הרבה זמן והרבה פעמים לראות את זה. ויש הרבה מקומות כאלה, גם מה שדיברנו על עלות שקועה, שזה בליינד ספוט. אני לא קמה בבוקר ואומרת לעצמי, אה, אני ממשיכה לעשות את זה רק כי כבר עשיתי, נכון? אני מחזיקה בסיפור אחר. כן. או שאני בכלל לא חושבת על זה, זו גם אופציה. אז להיות באיזושהי מסגרת של רפלקציה, בין אם זה טיפול, בין אם זה כתיבה, כן? לכתוב את המחשבות שלי, את הרגשות שלי, בין אם זה מדיטציה, כן? משהו שבו אני רגע לא רק חיה את החיים, אלא גם מתבוננת בחיים, זה עוזר לי רגע לראות את הטרנדים האלה, זה עוזר לי לראות... מה עם חברים, בן זוג וכאלה? כי כאילו הם לא, לאו דווקא, הם יכולים לעזור, אבל הם גם יכולים לא לעזור. את יודעת, הם יכולים להביא פחדים משלהם, כאילו איך,
נגיד אם היה לי עכשיו, והייתי אומר, אוקיי, יש לי חבר שיקשיב לי, איך אני יכול להורות לא לעזור לי? אני חושבת שחברים יכולים מאוד לעזור, בהנחה שהם מבינים טוב מה הבעיה. כאילו הבעיה עם חברים זה שהם לא תמיד מבינים, נכון? יכול להיות שאתה אומר, אני לא יודע מה לעשות, וחבר שלך אוהב אותך, אז הוא ייתן לך עצה. ויכול להיות שהבעיה שלך בחיים זה שאתה כל הזמן מחפש עצות, שאתה רק מתייעץ עם אנשים, מה לעשות, ומקבל עוד חוות דעת ועוד חוות דעת, ואתה כל כך לא מחובר לעצמך ולמה שאתה רוצה, שאתה כל הזמן מחפש את התשובות בחוץ, ואז אני כחברה שרוצה לעזור לך, אני רק עושה עוד מאותו דבר שעוצר אותך. נגיד, הרבה פעמים רואים את זה בתוך משפחות, נגיד עם, נגיד ילדים בוגרים, נגיד בני 20, 25, לא משנה, שחיים בבית, והם לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם, והם לא יודעים מה ללמוד, והם מתלבטים, והם נורא חסרי אונים לגבי זה,
והם בבית, וההורים שלהם רוצים לעזור להם, אז הם תומכים בהם כלכלית, והם מחזיקים את כל הדבר הזה מתוך כוונה טובה ורצון לעזור לו, אבל לפעמים הדבר שהם הכי היו צריכים זה שמישהו יגיד להם, הברז סגור, צא לעולם ותעשה משהו, וזה הדבר הכי שיכול לעזור להם, כי אז הם יצטרכו לעשות משהו, ומתוך זה הם ילמדו את עצמם, וזה נורא קשה בתור הורה להגיד, אני כאילו מפסיק לעזור לך, נכון? אבל לפעמים זו העזרה הכי גדולה שיכולה להיות, להגיד, עכשיו אין לך ברירה, בעיטה בתחת, לך תעשה. אז יש הרבה דברים שהם יכולים להיות מאוד פרדוקסליים, ולפעמים בתור חבר או בתור הורה, אנחנו נופלים לתוך אותה מלכודת של מה שהבן אדם מבקש מאיתנו, כי זה מה שהוא חושב שהוא צריך, אבל זה גם מה שמשאיר אותו בתוך אותה בעיה, האינסוף התלבטויות, האינסוף עצות, וזה גם יכול להיות ההפך, כן? יש גם אנשים שלא מבקשים עצות, והעצה זה הדבר הכי טוב שהם יכולים לקבל, אז אין תשובה שהיא one size fits all. צריך להבין רגע מה המנגנון שיושב,
שמתדלק את המצב בשביל לתת פתרון הולם, אבל אני כן חושבת שאם חבר שלנו מסתכל עלינו במשך הרבה שנים ורואה את הטרנדים, כן? רואה שבכל החלטה שלי, קשה לי לקבל החלטה, ושבכל החלטה שלי אני הופכת אותה 100 פעמים, ובכל החלטה שלי אני מתייעצת עם 800 אנשים ועדיין לא מקבלת את ההחלטה, אז אפשר, אם הוא באמת חושב על זה ומסתכל על זה, לגבש איזה כזה, אתה לא באמת צריך עוד דעה, אתה לא באמת צריך שאני אחשבת לבט תתחשוב, אתה צריך שאני אגיד לך, יאללה, עד מחר אתה מקבל את ההחלטה, ואם לא, בוא נבנה איזה מנגנון שלא תהיה לך ברירה. אז... כן. אני חושב שמישהו כאן מקשיב, לידו נמצא מישהו שצריך עזרה לקבל החלטה, או בן זוג, או חבר, או ילד, או זה. אז תצאו להציע עזרה. זאת אומרת, אין משהו יותר נפלא מחבר שבא ואומר לך, אני איתך בזה, בוא, קח, לא תיקח, אני אעזור לך, לא משנה מה,
אנחנו ביחד בהחלטה הספציפית הזאת. אתה רוצה לעזוב את העבודה? אני, יש לכם להחזיק לך את היד, אני אעבור איתך לקורת חיים, אני אעשה לך את כל הדברים האלה. אתה רוצה לצאת להיות, את רוצה לצאת להיות עצמאית? אני איתך. אנחנו ניפגש פעם בשבוע וזה, נדבר רק על זה, רק על זה, על שום דבר אחר, או וואטאבר. או להגיד, זאת אומרת, להגיד, יכול להיות שאני לא המומחה בלעזור לך איך לקחת את ההחלטה או איך לבצע אותה, אבל אפילו על להגיד הזה, אני שם איתך, אתה לא לבד בזה, זה כבר הרבה מאוד. לגמרי. והצד השני של זה, לדעתי, הוא שאם אני רוצה להיות הבן אדם הזה שתומך, אני גם צריכה להיות מוכנה להיות הבן אדם שגם אומר את הדברים הלא נעימים. וכאילו, זה לא רק אנחנו ביחד מדלגים לנו בשדות, זה גם, לפעמים אני אומרת לך, וואלה, כאן אני חושבת שטעית, או העברת, לא יודעת, הקלטת את עצמך, נגיד פעם שאלה אותי מישהי בהרצאה, אמרה לי שחברה שלה צילמה איזשהו וידאו של המנגנת, או שרה, אני לא זוכרת מה,
והעלתה את זה לרשת ושאלה אותה מה דעתה. והיא בתור חברה, כזה נורא רוצה לתמוך בה, והדבר שבא לה להגיד זה, וואי, איזה מהמם, כאילו כל הכבוד שעשית את זה, ואיזה וידאו יפה, אבל בפועל, מה שהיא חשבה זה שזה לא טוב. כן. והתלבטה אם להגיד לתא האמת או לא. ואני חושבת שאם אנחנו לוקחים על עצמנו את המקום הזה של תמיכה, אז חלק מתמיכה זה גם לשאת את הקושי, ואת זה שלפעמים לעזור למישהו, זה גם להגיד לו, זה לא היה טוב, בוא נחשוב ביחד איך נעשה את זה טוב, כי אני בעדך ואני רוצה לעזור לך, אבל זה לא רק כזה ללטף אותך ולהיות כזה, איזה מדהים אתה, כל דבר שאתה עושה הוא מושלם. ובהקשר של העסק שלי, אני מקבלת המון עזרה, כלומר אני לא חושבת שצריך לעשות דברים לבד. אח שלי, סיפרתי עליו קודם, עזר לי בהמון המון דברים שאני עושה, ולפעמים העזרה הכי גדולה שהוא יכל לתת לי, הייתה עזרה ממש מבאסת, כאילו, כשאני חושבת נגיד על הספר. אני זוכרת שהוא נתן לי איזשהו פידבק שגרם לי לשנות את כל המבנה של הספר, וזה היה מבאס בטירוף,
כאילו אתה עובד על משהו, אתה יודע, שנה, ואתה מקבל פידבק שגורם לך להבין כזה אם אתה יודע יש גרף כזה של אחוזים של כמה התקדמת, אז פתאום אתה יורד מ-70 ל-30. ברגע, וזה הדבר הכי מבאס בעולם, אבל כשאתה יודע שמישהו עושה את זה בעיניים טובות ולטובתך וכדי לעזור לך, ובסוף התוצאה תהיה יותר טובה, אז אתה רוצה לקבל את זה. כן. טוב, יהודית. כן. זה היה פרק נפלא. כן? כן. מה לקחת מהפרק? בא לי לשאול אותך. אני לא רוצה לסכם. למה? כי זה עושים בפודקאסט שלך. אוקיי. אני רוצה להשאיר את זה פתוח, שכל אחד יישאר עם מה שהיה לו, ולא יישאר עם מה שזה. אבל תראי, אפילו רק לדבר על זה, זה גורם להרגיש יותר טוב, כי זה נורא נורא חשוב. אנחנו כל הזמן לוקחים החלטות. אני חושב שאנחנו רוב הזמן נמנעים מההחלטות. יותר מהפעמים שאנחנו לוקחים החלטות, אנחנו נמנעים מההחלטות או דוחים החלטות.
והדבר הזה של זה אישו ואפשר ללמוד אותו, אפשר להשתפר בו ואפשר, אני לא יודע, את בטח לא הגעת לחצי מהדברים שאת מלמדת על קבלת החלטות, אבל זה תיאוריה, נכון? זאת אומרת, זו תיאוריה שאפשר ללמד אותה ואפשר להשתפר בה. זה נותן הרבה אופטימיות, כי אפשר וכדאי לדעת לעשות את זה יותר טוב. נגיד, אני מכיר מלא מלא אנשים שלומדים על משא ומתן. כאילו אומרים, זה יעזור לי להעלות את המשכורת, וזה יעזור לי לסגור דירה בפחות כסף, וזה יעזור לי זה, וזה יעזור לי זה. קבלת החלטות זה לדעתי אפילו יותר, מה שקורה בצורה הרבה יותר נפוצה ממשא ומתן. זה סקיל שמאוד מאוד מאוד כדאי לדעת אותו. והרבה ממנו הוא בסוף, קשור ל... את יודעת, לפחד, או לאימה, או להדחקה, או לכל מיני דברים שהם לא באמת מוחשיים.
ככה לפחות אני מרגיש, ואני מרגיש את זה תמיד בדיעבד. זאת אומרת, כשאני במועד קבלת החלטה, או דחיית החלטה, אני עושה את זה בצורה נורא רציונלית. כשאני מסתכל תמיד שנה אחורה, אני אומר, אני יודע למה דחיתי את זה, זה לא כל הדברים האלה שחשבתי עליהם, זה לא הטבלה, או זה, זה היה בגלל שאני פחדתי, או לא היה לי אמון בעצמי, או היה לי sunk cost, כמו שתיארת. אז זה נושא שהוא מדהים בעיניי. אני בטוח, אגב, שגם בפודקאסט שלך יש פרק על קבלת החלטות, אם לא 17. כן. אז אתם מוזמנים גם לשם. יש כמה. אבל רציתי להגיד על המשא ומתן, כי זו הייתה דוגמה מהממת, שאי אפשר רק ללמוד משא ומתן בקורס. אם אתה לא הולך ועושה משא ומתן, הידע הזה לא הולך להיות שווה הרבה. ואני חושבת שגם החלטות, אי אפשר ללמוד לקבל החלטות בלי לקבל החלטות. כאילו, זה לא ספר שהוא ספר של תיאוריה, זה החיים, נכון? כן. ולכן חלק מהמוטיבציה להיות טוב בהחלטות,
באופן פרדוקסלי, כוללת את, להיות מוכן להתגלח על ההחלטות שלך. כאילו, זה נראה לי מוכנות חשובה. זה מדהים. טוב, יהודית, איפה אפשר למצוא אותך? למה אתה צוחק? כי אנחנו צוחקים אחד על השני, כי יש לנו פודקאסטים שהם קצת שונים בפורמט, ואת תמיד שואלת בסוף, איפה אפשר למצוא אותך? נכון, נכון. אז איפה אפשר למצוא אותך? אני אכבד אותך, ואפשר לכם איפה אפשר למצוא אותך. אתה לא חייב לשאול, אני גם אחיה טוב לי, זה בבקשה שלך. אבל מה, יש בגוגל עוד יהודית כץ? אני לא אבין. לא, התשובה הקצרה היא גוגל, כן? כן. אבל, לא, אבל יש את הספר. נכון. כאילו, אפשר לפרט, יש ספר, יש ספר, יש פודקאסט, יש פודקאסט, יש הרצאות, יש הרצאות בארגונים, יש הרצאות לקהל רחב. נכון, B2C, B2B, B2G, B2C את עושה גם? B2C. לא, B2C. מה זה? כאילו, direct to consumer. את לא מוכרת בושם של יהודית וכאלה. מוצרים? רק ספר. מוצרים, מכירה ישירה. רק ספר. גם לא מכירה ישירה, את נמצאת בכל החנויות. כן, אבל גם אם באים להרצאה שלי, יכולים לקנות את הספר. אופה, יפה.
אז מה זה, את לגמרי. בלי לדעת מה זה B2C. אומי-שאנל, מולטי פלטפורם. אבל מה זה, היה כיף איתך, תודה. גם לי היה כיף איתך. תודה על האירוח בבית שלך, בעצם בבית שלי. אבל אנחנו מקליטים מהבית שלך. כן, אבל בעצם אני בבית המיטאפורי שלך, אז היה לי כיף אצלך בבית. כבוד גדול בשבילי. תודה. תודה. ביי.


