קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 386·11 במרץ 2025·68 דק׳

איך הופכים מקורבן לגיבור? | הוא מייעץ לארגונים המצליחים בעולם | מה הסיפור שאתם מספרים לעצמכם? | ליאור ערוסי - פופקורן 386

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם ליאור ערוסי

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:08:08

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

ליאור ערוסי מתמחה בחוויית לקוח ובשינוי ארגונים, ועבד עם מותגים בינלאומיים כמו מרצדס, FedEx ומאסטרקארד. הספר החדש שלו, ״ליצור את סיפור חייך״, עוסק בבחירה להיות הגיבור ולא הקורבן. דיברנו על למה שינוי מעורר התנגדות, על איך הופכים אירוע בלתי צפוי לארגז כלים ועל איך תסמונת המתחזה והציניות מעכבות אותנו.

בפרק הזה

  • ליאור הקים חברת ייעוץ שהגדירה את עצמה כחברת יישום, ולא רק ייעוץ. הוא מספר שב-FedEx אירופה הצמיחה האורגנית עלתה משלושה אחוזים ל-44 אחוז בתוך שנתיים
  • במחקר משנת 2017 עם Harvard Business Review, 422 חברות דיווחו על 9% סיכויי הצלחה בתהליכי שינוי. לדבריו האנשים שומעים את המילה שינוי כשיפוט שלילי על מה שעשו בעבר, ולכן הוא משתמש ביצירה משותפת ומפריד בין ייעוד לכלים
  • הוא מציע להפוך מקורבן לגיבור על ידי כתיבת אירוע בלתי צפוי מהעבר כסיפור, עם איום, נקודת מפנה וכוח-על, כדי לגלות ארגז כלים לאירוע הבא
  • ציניות היא לדבריו כלי הרס, תסמונת המתחזה מופיעה דווקא כשמתפתחים, וחשוב ללמוד להגיד תודה על מחמאה ולשאול מה הפתיע במה שעשינו
  • הוא מבחין בין best practices, שכפול העבר, לבין next practices. הוא נותן כדוגמה את רדבול מול קוקה קולה, וחברת ביטוח אמריקאית שמסרבת לתוכנית אסטרטגית רב-שנתית ובוחרת כל ינואר חמישה נושאים חדשים

על הפרק

להיות הגיבור ולא הקורבן - עם ליאור ערוסי

מה אם הדבר היחיד שעומד בינך לבין ההצלחה הוא... הסיפור שאתה מספר לעצמך? למה המילה שינוי מעוררת בנו התנגדות? איך תסמונת המתחזה יכולה להיות סימן שאתם דווקא בדרך הנכונה? איפה משיגים תחושת מסוגלות? ומה ההבדל האמיתי בין קורבן לגיבור?

מה אם יכולתם לגלות את מה שמרצדס, Fed-Ex ומאסטרקארד כבר יודעים? האיש שעוזר לארגונים המצליחים בעולם להפוך את העובדים שלהם מקורבנות לגיבורים הגיע לספר לי. "אכלו לי, שתו לי" או "אני יוצר את המציאות שלי"? מה הסיפור שאתם בוחרים לחיות איתו?

ליאור ערוסי מתמחה במשימה הקשה מכולן: לשנות ארגונים מבפנים. הוא יועץ למותגים בינלאומיים במיקוד לקוח וטרנספורמציה עסקית. עם למעלה מ-400 ארגונים ברזומה, חברה שמדורגת בראש חברות הייעוץ, הוא לא רק עוזר לחברות לבנות את הסיפור שלהן מחדש - אלא גם לאנשים שבתוכן.

הספר החדש שלו ״לייצור את סיפור חייך״ בהוצאת מטר, בדיוק מתפרסם, אז ביקשתי ממנו לבוא ללמד אותי איך אפשר להסתכל אחרת על הסיפור שאני מספר לעצמי.

ציטוטים מהפרק

ארגון הוא הסך הכולל של הסיפורים שאנשים מחליטים לעשות.

ליאור ערוסי ·

מספרים לא משנים בני אדם. עובדות לא משנות בני אדם. סיפורים משנים בני אדם.

ליאור ערוסי ·

אם אתה לא מייצר את סיפור חייך, הוא יהיה מיוצר בשבילך.

ליאור ערוסי ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה הרעיון המרכזי בספר של ליאור ערוסי?
ליאור ערוסי מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהטענה המרכזית בספרו היא שאם אדם לא יוצר את סיפור חייו, הסיפור ייווצר בשבילו. לדבריו ההתנהגות הקורבנית היא ברירת מחדל, והחלטה להיות גיבור היא החלטה מודעת. כדי לעשות זאת הוא מציע לחזור לאירועים בלתי צפויים מהעבר ולכתוב אותם כסיפור, כדי לגלות את הכלים ואת החוסן שכבר יש לנו.
למה תהליכי שינוי בארגונים נכשלים?
ליאור מספר שבמחקר משנת 2017 עם Harvard Business Review שבחן 422 חברות, החברות העידו על עצמן שסיכויי ההצלחה של תהליכי שינוי הם 9%. הגורם המרכזי היה לדבריו הגורם האנושי. כשאנשים שומעים את המילה שינוי הם שומעים שיפוט שלילי על מה שעשו עד עכשיו, ולכן מספרים ועובדות לא משנים אותם, אלא סיפורים.
איך אפשר להקטין התנגדות לשינוי?
ליאור מתאר תהליך של יצירה משותפת: במקום להציג לעובדים החלטה סגורה, מעמידים אותם מול העובדות ומאפשרים להם להגיע בעצמם להחלטה, כדי שירגישו בעלים שלה. הוא מוסיף שכדאי להפריד בין הייעוד של אדם, למשל לעזור ללקוחות להגשים חלומות פיננסיים, לבין הכלים שהוא משתמש בהם, שמשתנים.
איך מתמודדים עם תסמונת המתחזה ועם מחמאות?
ליאור מספר שחווה תסמונת המתחזה לפני פגישה עם מנכ״ל נוקיה, ושהיא מופיעה דווקא כשמתפתחים ומגיעים למקומות חדשים. הוא ממליץ ללמוד להגיד תודה על מחמאה ולשאול מה הפתיע במה שעשינו, כי המחמאות הן לדבריו דלק לעתיד וחשובות מביקורת שלילית.
מה ההבדל בין best practices ל-next practices?
לפי ליאור, best practices הוא שכפול של מה שעשינו בעבר, ו-next practices הוא לשאול מה הלאה. כדוגמה הוא מציין את רדבול שיצרה קטגוריה חדשה של משקאות אנרגיה, בלי שקוקה קולה זיהתה אותה, וחברת ביטוח אמריקאית שבמשך 25 שנה מסרבת לתוכנית רב-שנתית ומזמינה כל ינואר 20 מרצים כדי לבחור חמישה נושאים.
איך אפשר להתמודד עם AI ועם שינויים טכנולוגיים לפי ליאור ערוסי?
ליאור אומר ש-AI הוא עוד מהפכה טכנולוגית שמעבירה לאוטומציה תפקידים שנעשו ידנית, ופותחת אפשרות לשדרג את היכולות. הוא ממליץ לא להתקבע על כלי או יכולת טכנית, אלא על האימפקט שאנחנו יוצרים באנשים, ולפתח את מה שהוא מכנה חוסן שינוי.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
בריאן טרייסי · קרול דווק · רורי סאת'רלנד
חברות וארגונים
מרצדס · קדילק · HP · NICE · FedEx · DHL · נוקיה · קוקה קולה · רדבול · Forrester · מקינזי · גלופ
ספרים, פודקאסטים וסרטים
ליצור את סיפור חייך · Next Is Now · Harvard Business Review · Fast Company · Chief Executive
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, ברוכים הבאים לעוד פרק בפופקורן, הפודקאסט שעוסק באדפטיישן, בהסתגלות לעולם החדש. אני, ליאור פרנקל, כל שבוע באים לפה אנשים מדהימים שמלמדים אותי לחשוב, להסתגל, להסתכל על דברים מזווית חדשה, להבין מה קורה בעולם האפשר לומר עכשיו המטורלל שלנו. אם אתם אוהבים להאזין לפופקורן אתם כנראה אוהבים לחשוב, ללמוד, להתפתח, או כולם ביחד או אף אחד מהם, אבל אני בטוח שתהנו בשעה הקרובה. רגע לפני שמתחילים, אני רוצה להגיד תודה לכל מי שכבר רכש את הקורס קצרצרים למנהלים או שיעור יצירתיות בעבודה או את שניהם או אף אחד מהם, אני בכל אופן אוהב אתכם. יש לינקים איפשהו בפרק, יהיה לא כל כך חשוב היום אנחנו נדבר על נושא שנוגע בכל אחד מאיתנו, וזה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. כשמישהו שואל אותך או אותך מי את, בעצם אנחנו מספרים לו סיפור, זאת אומרת, יכול להיות שאנחנו עונים עובדות יבשות, אבל הצד השני מקבל את זה כסיפור, ואם אנחנו חווים כישלון או הצלחה ואנחנו יודעים איך לשלב את האירוע הזה לתוך הסיפור, אז הסיפור הוא יותר מעמיק ויכול לייצג אותנו,

אבל אנחנו יוצרים את הסיפור הזה באופן מודע או שהסיפור מעצב אותנו? מה קורה כשאנחנו מקבלים מחמאה ובמקום להגיד תודה אנחנו מבטלים אותה, ואיך אנחנו יכולים אולי לכתוב את הסיפור שלנו מחדש כשנהיה הגיבורים שלו ולא הקורבנות, או אולי כדאי לנו להיות הקורבנות, לא יודע. הבאתי לכאן את ליאור ערוסי, אחד המומחים המובילים בעולם בנושא חוויית לקוח ושינויים וטרנספורמציות בחברות. אני לא הכרתי אותו לפני שדיברנו על לעשות את הפודקאסט, אבל הוא עושה חיל בצורה מטורפת שאני אפילו לא, אני אצטרך שלוש דקות רק להתחיל לספר לכם, אבל אני רק אגיד בקטנה שהוא עבד גם עם עוד תגים כמו מרצדס ודלטה ומאסטר קארד ווולמארט והמטרופוליטן מוזיאון בניו יורק והמון אחרים, גם ישראלים, גם אמריקאים. והוא גם כתב כבר לא מעט ספרים, אבל הוא תכף מוציא ספר חדש שנמצא פה שנקרא ליצור את סיפור חייך, הבחירה להיות הגיבור ולא הקורבן, והוא מדבר שם על איך אפשר לקחת שליטה בנרטיב,

לא בשביל, אם אולי זה היה נשמע קודם בשביל השיווק שלנו, קודם כל גם בשביל עצמנו, בשביל להיות יותר בטוב עם עצמנו בעניין הזה. תוך כדי גם נדבר קצת, אני לא יוכל להתאפק ואני אשאל אותו קצת על סיפורים של טרנספורמציה, של ארגונים, כי זה נורא מעניין אותי. ולהיות כמוהו, הוא והחברה שלו, מהחבר'ה שנמצאים שם, אני הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר, כאילו מה קורה במרצדס או בחברות ענק כאלה, כשהן מחליטות לעשות שינוי עצום מימינה-שמאלה למעלה-למטה. אז ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה. פופ, פופ! רינינג אלום, הט אסניגוף, ביג אס אסט אמריז. אז שאלת סיפור מביך. אני חייב לומר שאני חייב לתת לו איזשהו קונטקסט, ואז אני אספר.

אחד התחומים שהתמחנו בו זה עולם הרכב. התחלנו במרצדס, ומשם זה נבנה להרבה מאוד ארגונים ומותגים. עכשיו, דמיין לך, אני בדטרויט, על הבמה... עיר הרכב. עיר הרכב. הלקוח הוא קדילק. ההנהלה הבכירה של קדילק יושבת ליום שלם של הדרכה שאני מבצע על העתיד של קדילק. יושבים שם 250 איש, ואני בשיא הפשן אומר, ואנחנו מרצדס. והקהל, אני תופס את עצמי, אני לא יודע איך להגיב עדיין, והקהל מתחיל בבו, בוז, בו. וואו. עכשיו, מה אתה עושה? בוא'נה, זה הטעות הכי, זה כאילו זה הנייטמר הכי גדול שיכול לקרוא למישהו שעומד על הבמה. למה אמרת מרצדס? כי מרצדס היו לקוח קודם, כן. ובמקרה הסיפור שהשתמשתי בו, השתמשתי בו גם כן, במרצדס. בהדרכות שעשית שם. בהדרכות שעשיתי במרצדס. איזה קטעים. אז כאילו, עכשיו, קדילה גם הביאו אותי בגלל ההצלחה שקרתה במרצדס. כן. אז כאילו, זה הפך להיות סיפור איזה,

ואתה עומד שם, וכאילו... הם עשו לך בור. ממש בור. וואו. הקהל אמר בור, ובצדק, אתה יודע מה? בזכותם, הם המותג שהם צריכים להיות גאים בו, והדבר האחרון שאני צריך להגיד, We are Mercedes bands. כאילו, זה... אתה לא יכול... איך יצאת מזה? תקשיב, נשימה ארוכה, אמרתי סליחה, טעיתי, אמרתי בפירוש, סליחה, טעיתי, וחזרתי מיד לסיפור. אוקיי. כאילו, אבל זה היה רגע שכאילו, וגם הצוות שלי, היו שם 20 איש שלי, כי זה היה אירוע גדול שאנחנו הפקנו, והצוות, אומייאש, ליאור אמר עכשיו, באמצע האירוע של קדילאק. עכשיו, רק לעשות לך זה יותר מצחיק. האירוע הסתיים, היה בסדר גמור, בסוף אהבו אותי, אבל זכו את הרגע הזה, והזמינו לי רכב לאסוף אותי לנמל התעופה, והגיע באמווה. אמרו, טוב, כנראה שלקדילאק כבר לא נכניס אותו. לקדילאק לא נכניס אותו. לא נכניס אותו. למרות שהפרויקט היה מצוין ומדהים. שלא יעשה סלפי ויגיד, תראו את המרצדס החדשה שלי.

כן, אבל בואנה, זה היה רגע שאני לא אשכח אותו, כי אתה מכין כל כך הרבה. עכשיו, זה אירוע של יום שלם, אתה מבין? הוא מתוקתק, זה לא הרצאה של שעה. כן. אתה איתם יום שלם, אתה עוד הולך לראות אותם בהפסקה, בארוחת צהריים, אתה הולך לחטוף על הראש. תגיד, אתה ישראלי, אתה גר בארצות הברית, אין לך מבטא אמריקאי, איך מגיעים לעבוד עם מרצדס או קדילאק? אז קודם כל, אני עובד על המבטא שאשתי טוענת שהוא לא מספיק אמריקאי, אבל זה בסדר, אני כן יודע... לא, באנגלית, אבל אני אומר בעברית, אתה 20 שנה באמריקה והיינו שומעים את זה במבטא. לא, לא, לא, לא. אבל תראה, כשהקמתי את חברת הייעוץ, אני התחלתי בעולם ההייטק. עוד לפני שידענו שאנחנו סטארט-אפ ניישן וכדומה, הייתי מעורב בשתי סטארט-אפים, אחד שהצליח יפה, אחד שלא לא מה שהצליח, השני העביר אותי לסיליקון ואלי, ו-HP לקחו אותי להיות ראש חטיבת הסייבר של ה-HP העולמית. עכשיו, רוב האנשים לא מכירים את HP בעולם הסייבר, אבל ההמצאה הגדולה שלנו הייתה שאנחנו בעצם עברנו מעולם ה-firewallים לעולם של אבטחה פר סרבר.

מה המשמעות של זה? אונליין בנקינג. 120 הבנקים הגדולים בעולם עלו פעם ראשונה אונליין בנקינג על מערכות שאני מכרתי להם, אוקיי? זו חטיבה שלקחנו אותה מ-50 מיליון דולר ו-3 מיליארד דולר בשלוש שנים. וואו. משהו מטורף. והייתי שם בשיא של תהליכי שינוי, כי דמיין לך מה זה CIO שמפחד פחד מוות שעכשיו מיליון אנשים נכנסים לו לתוך הסרברים בפעם הראשונה בחיים שלו. כן. אוקיי? זו הייתה המהפכה, את זה עשיתי, אם לא היה סיבות אישיות הייתי נשאר ב-HP והייתי במסלול מהיר. מסיבות אישיות עברנו ל-East Coast ואז הצטרפתי ל-NICE, הייתי ה-CMO של NICE וראש חטיבת ה-call-Centרים במשך שלוש שנים, וב-2003 הקמתי את חברת הייעוץ שלי, את Strativity, הקמתי את המאגראז' קלאסי כמו שעושים בסטארט-אפים והיא גדלה ל-150 יועצים עם משרדים באוסטרליה, קנדה, לונדון וניו יורק, וככה זה התפתח. והבנתי שגם מתישהו דרגו אתכם מספר 2 אחרי מקינזי. אז אני מדורג על ידי פורסטר, החברה דורגה על ידי פורסטר מספר 3 בעולם אחרי מקינזי וביין,

לפני Accenture, Deloitte, KPMG ו-EY, שזו הייתה הצלחה מטורפת, ואני אישית דורגתי מספר 2 בעולם בתחום של חוויית לקוח, בגלובל גורס. מה זה חוויית לקוח כשאתה יועץ? אתה לא מוכר להם אתר. יפה. אז קודם כל, מראש כשהגדרתי את החברה שלי, אמרתי, אני לא חברת ייעוץ. אנחנו חברת יישום. והיה לנו סעיף בחוזה שאומר, אם אתה לא מיישם, אנחנו הולכים. אוקיי? אני אמרתי, אני את המוניטין שלי הולך לבנות על תוצאות עסקיות נטו. בוא נתעכב שנייה על הנושא הזה, כי אני מניח שרוב המאזינים לא מכירים את תחום הייעוץ והבעיה הגדולה של תחום הייעוץ, הבעיה הגדולה זה שבסוף אתה מזמין יועץ, חכם ככל שיהיה, בא, עושה עבודה, חוקר, מדבר עם האנשים, בסוף מגיע לפעמים מצגת של 150 עמודים או מסמך של 200 עמודים, ואז הוא אומר לך ביי ביי והולך ו... זה עוד המקרה הטוב. במקרה הגרוע, המוניטין הוא שיועץ זה מישהו שלוקח לך את השעון ואומר לך מה השעה. זה המקרה. זאת אומרת, הוא אומר לך את מה שכבר ידעת. כן, את מה שכבר ידעת. כן. ושינוי אמיתי לא קרה.

רגע, ואז אתה בא ואומר, אני לא סתם אהיה יועץ חיצוני, אני אדאג שאתם תיישמו את זה. בדיוק. למה לעשות לעצמך כאלה חיים קשים? בגלל ששם הייתה ההזדמנות, כי שם הייתה, שם גילינו, אני אספר לך סיפור נורא פשוט. הגיע אליי מקרה, כשהייתי בנייס, מתקשר אליי מנהל השוק ההולנדי, ואומר לי, ליאור, אנחנו, יש פה בעיה, הלקוח הכי חזק שלנו זכה בפרס של ה-call center הגרוע ביותר בהולנד. אמרתי לו, נראה לי שיש לך בעיה באנגלית. רגע. התכוונת הכי טוב בהולנד. הוא אמר לי, לא, לא, הכי גרוע. אמרתי, אין דבר כזה. ה-call center שאתם מוכרים ללקוח. כן, כן, שאנחנו מכרנו ללקוח את כל הטכנולוגיה, והוא זכה בפרס של ה-call center הגרוע ביותר. אני אומר לו, תקשיב, אין דבר כזה, מה, אתה עושה צחוק ממני? הוא אומר לי, בהולנד יש, אנחנו אנשים ישירים. אמרתי לו, טוב, ישכחו מזה מחר. הוא אמר לי, לא, לא, לא, לא, אתה לא מבין. המגזין שנתן להם את הפרס הזה, שם עכשיו להקה של עשרה נגנים שמנגנים שירי אבל מול המשרדים שלהם. לא מאמין. אני הייתי בהלם בעצמי. התקשרתי ללקוח, אני אומר לו, תגיד, יאן, מה קרה?

אתה יושב על הטכנולוגיה הכי חדישה, אין מישהו אחר בהולנד עם הטכנולוגיה שלך. והוא אמר לי דבר מכונן, הוא אמר לי, ליאור, even a full with the tool is still a full. גם אידיוט עם הכלים, הוא עדיין אידיוט. גם אם יש לו את הכלי הכי טוב בעולם. אמרתי לו, מה אתה מתכוון? הוא אומר לי, תקשיב, אני לא הכנתי את עצמי אסטרטגית, אני לא הכנתי את עצמי תרבותית לשינוי, אני לא הכנתי את עצמי אופרטיבית לשינוי. שום דבר, קנינו את הטכנולוגיה. זאת אומרת, קנינו את התוכנה, אבל אף אחד לא יודע להשתמש, עושים שם טעויות. בדיוק. אוקיי. ואז אני אומר, בוא'נה, יאן, זה לא יכול להיות. ואני פונה ללקוחות אחרים, אומרים, הכל אותו דבר. אנחנו עשינו קיצור דרך, קנינו תוכנה, אבל אנחנו לא מוכנים. ואז לקחתי אחורה, הלכתי למקינזי, הלכתי לגלופ, הלכתי למי שאתה לא רוצה. אמרתי, חברה, אני צריך עזרה ללקוחות. כל אחד אמר, לא, אני עושה את השפיץ שלי, אני אעשה הדרכות, אני אעשה מחקר, אני אעשה לך אסטרטגיה. אבל אף אחד לא היה מסוגל לעמוד מול מנכ״ל ולהגיד לו, אתה רוצה לשנות את הארגון? אני פה אחראי עד העובדת האחרונה. ועל זה הקמתי את אסטרטיביטי.

אנחנו תמיד אמרנו למנכ״לים, האחריות שלנו זה סוזן ממחלקת החשבונאות. אם סוזן לא משתנה מחר, היא לא עושה דברים אחרים, נכשלת. וואו, אבל בעצם בחרת באחד הדברים שהם הכי מסובכים, עם הרקורד הכי גרוע שזה לקחת ארגון ולשנות בו משהו קטן או גדול. בריאן טרייסי, אחד הסופרים, אף אחד לא רוצה את זה. בריאן טרייסי, אחד הסופרים המוכשרים ביותר בתחום הניהול, אמר לי ליאור, גוד לק. כן. אף אחד לא עשה את זה. כן. לא, קודם כל, ברור לי איך אתה תגיע להיות מספר שלוש בעולם משום מקום, כי כולם צריכים את זה, כולם רוצים את זה. אבל, אבל, אבל גם צריך להיות רווחי. זאת אומרת, בסוף אתה משקיע, משקיע, משקיע, משקיע, משקיע. תקשיב, קודם כל, בניתי את כל החברה לא על בסיס של שעות או ימים וכדומה, אלא מוצרים שיש עליהם תמחור מראש, וכל הבאפרים נמצאים בפנים. דבר שני, כך שהלקוח לא צריך לחשוש לבקש ממני עזרה כשיש בעיות.

זאת אומרת, הכנסנו את זה כבר בפנים. הפריצה הגדולה שלנו הייתה FedEx אירופה. FedEx אירופה הגיעו אלינו עם גידול אורגני ממוצע בשנה של שלושה אחוז, שזה לא מי יודע מה. כן. אוקיי? והמנכ״ל אמר לי, תקשיב, אני, אין לי תקציבים, אני לא יכול להקים פה טכנולוגיות, אני, כל מה שאני יכול זה להתמקד בחווויית לקוח ולשפר אותה, כי אני מספר שלוש באירופה. כן. תוך שנתיים לקחתי אותו ל-44 אחוז גידול אורגני, וגידול באמת החברכים של 56 אחוז. בארגון מאוד מורכב של 9,000 עובדים, עם ועדי עובדים, עם האב בפריז וועד עובדים קשוח, שפות שונות, 44 אחוז. איך? אבל הרבה פעמים, כדי לעשות את השינוי הזה, הם צריכים לשנות את איך שהם חושבים, את איך שהם מתנהגים. ודאי. אז כאן בנינו מתודולוגיה שהכילה מספר דברים. א', הייתה לנו מחלקת מחקר עם מחקר מתודי משלנו, מחלקת ייעוץ שלקחה את המחקר ותרגמה אותו ישירות לתהליכים חדשים וכדומה, ואני יכול לתת לך דוגמאות בעוד שנייה,

ואז מחלקת הדרכה שלקחה את כל זה והכינה את העובדים ברמת העובד, ומחלקת תקשורת שבנתה מותג פנימי לכל התהליך. כל זה היה באינטגרציה. זאת אומרת, ברגע שהוצאתי את המחקר, כבר ידעתי מה אני צריך למחלקת ההדרכה. המחקר היה על איך FedEx היא בחוץ, או על איך העובדים בפנים? יפה. אז אנחנו בנינו מחקר מאוד מעניין, שיסתכל על חוויית הלקוח מנקודת המבט של העובד, ומנקודת המבט של הלקוח, ושמה נמצאים הפערים. כי אם תעשה עכשיו רק מחקר מה הלקוח רוצה, אתה יודע מה תהיה הבעיה בפנים? אף אחד לא יפנים את זה. יגידו, אה לא, זה מחלקה אחרת, זה לא אני, זה לא... כן, זה customer support. בדיוק. אנחנו בעצם הצבנו כל מחלקה. זה התפיסות של העובדים שלכם, זה התפיסות של הלקוחות שלכם. ואתם בדירוגים שונים לחלוטין. באחד, במקרה קיצוני, סתם לתת לך דוגמה בחברה אחרת, על השאלה, אני תמיד עושה מעל ומעבר ללקוחות שלי, 92% מהעובדים דירגו את עצמם כעושים מעל ומעבר,

17% מהלקוחות טענו שהם קיבלו מעל ומעבר. כן, כן. כשהצבתי את זה מול המנכ״ל, הוא אומר לי, בואנה, זה מביש. כן. אמרתי לו, זה לא מביש, כי אתה אף פעם לא עשית ספק איך אתה רוצה שתראה חוויית לקוח, אז כל עובד עושה מה בראש לו. הבעיה... זה כמו ששואלים את מי עושה יותר כלים בבית, אז גם הבעל וגם האישה תמיד מצביעים יותר מ-50%. כן, וכולנו אגב, בכל מחקר אנחנו מעל הממוצע. מי נוהג יותר טוב. כן, כן. אז כאן קודם כל פיצחנו ושמנו מול הארגון מראה אמיתית. דבר שני, הסתכלת גם כן בין השאר על איזה תהליכים הארגון מיישם שגורמים לעובד להתנהג בצורה שהוא עובד. בוא אני אתן לך דוגמה נורא נורא פשוטה, אוקיי? FedEx מודדת כל דבר, כל דבר על בסיס תהליכים. למשל, נהג של רכב נמדד על הקצב שבו הוא הולך לכיוון הקבלה כדי לאסוף את הזה, ובאיזה זווית הוא מחזיק את המפתח. ברמת השניות? ברמת השניות וברמת איזה זווית הוא מחזיק את המפתח.

את המפתח כדי שהוא יפתח מהר את המנעול. כן. וואו. זה המדדים. עכשיו, אתה בתור עובד, אתה תחשוב פעמיים? בחיים לא. לא. עכשיו, אני אתן לך סתם דוגמה. עשינו בדיקה עם עובדים, הסתובבנו איתם בשטח, ואחת העובדות שלי הולכת איתו לקבלה, הוא בא ואוסף את המעטפה שלו, והיא אומרת לו, מה אתה רואה? את המעטפה. מה אתה רואה? את המעטפה. מה אתה רואה? את המעטפה. ואז הוא הבין שהוא לא יכול לחזור על אותה שאלה. אז היא אומרת לו, תסתכל מסביבך. והוא פתאום רואה 50 מעטפות צהובות, שזה DHL. הם אומרים לו, ברור לך שקיבלת מעטפה אחת, אבל קיבלת 50 סירובים. עכשיו, היא אמרה לו, אתה תתקשר לאיש מכירות שאחראי על האיקאונט הזה, להגיד לו שהם שולחים 50, על כל מעטפה אחת שלנו הם שולחים 50 ב-DHL? מה הוא אומר לה? אני אפילו לא יודע מי האיש המכירות של האיקאונט. אני אפילו לא יודע מה האיש המכירות של האיקאונט. זה דוגמה לתהליך שמיד פירקנו אותו, מיד פירקנו אותו. עוד דוגמה. היה להם KPI שמודד שעל כל משלוח הם צריכים עד 10 בבוקר לדפוק בדלת ולנסות לעשות דליברי.

הבעיה היא שבאירופה אנשים הולכים לעבודה, הם לא יהיו בבית בשעה 10 בבוקר, הם גרים באזורים כפריים, צריך לשלוח עכשיו משאית לאזור כפרי, מיותר לחלוטין. שינינו את התהליך, מרימים אליהם טלפון בערב, אתם תהיו בבית? לא. אתם רוצים דליברי בשש בערב, אתם רוצים דליברי למשרד? פתאום פישטנו את זה, ויותר מכוניות עבדו בשטח העירוני, שבו יש לי הרבה יותר עבודה מאשר בזה. אז אלה דוגמאות קטנות, ואז ההדרכה שבאה, באה ממקום של מוכנות פנימית, ממוטיבציה אישית. כן. כי בסוף, הטענה שלנו, ארגון הוא הסך הכולל של הסיפורים שאנשים מחליטים לעשות. כל אימייל, כל טלפון, כל תקשורת עם לקוח יכולה להיות סיפור מדהים, או יכולה להיות סיפור משעמם, או סיפור גרוע. וזו החלטה של שושנה ממחלקת החשבונאות. זו החלטה של דיוויד ממחלקת מכירות. זו החלטה של מרג'רי ממחלקת השיווק. זו לא החלטה של המנכ״ל. כי הארגון מורכב, זו הייתה התמה שלנו, ארגון מורכב ממיליוני החלטות שנעשות כל יום על ידי עובדים,

ואני צריך לשנע את העובדים האלו. אז ברגע שהסיפור של פדקס פרץ, ופתאום ראו עלייה במכירות, אני לא הייתי בשביעות רצון לקוחות, זה לא מעניין אותי. מה שעניין אותי זה להניע חמישה פיז. אתה מכיר את הארבע פיז של שיווק? אנחנו שינינו אותם. החמישה פיז שעל בסיסם בנינו את האסטרטגיה זה Strong Preference, העדפה למותג. Premium price, האם אני מסוגל לקחת סכום יותר גבוה. portion of budget, מה מנתח הארנק של הלקוח אני מסוגל לקבל. Permanence of relationship, כמה זמן הלקוח נשאר איתנו. ו-Promotion to others, כמה לידים אני מקבל מלקוחות מרוצים. ככה מדדנו, על בסיס קאש. לא NPS, לא שביעות רצון לקוחות, ועם זה מנכ״לים יתחברו. כן, למרות שהחמישי הוא קצת NPS-י, זאת אומרת, החמישי זה כמה promotion אני אעשה להביא אחרי. לא, אבל אני בודד את זה בתכלס, תביא לי לידים. אה, לא, אני אגיד לך, אם תסגר אז כמה אני אעצוב, זה לא כזה. לא מעניין אותי, לא מעניין אותי. כמה לידים באמת הוא הביא. כמה לידים הבאת, כמה רפר על זה הבאת,

ואני מלמד אנשי מכירות איך לעשות את זה. כן. ואז ה-cost of acquisition נמוך. כן. הוא אפסי. כן. כי לקוח מרוצה מביא. אז אחרי הסיפור של FedEx זה התחיל להתפוצץ. והתחילו להגיע עוד לקוחות שאמרו, גם אני רוצה את זה. כן. עכשיו, הייתה לנו מתודולוגיה שבאמת התכתבה עד הסוף, ואף אחד לא התחרה בנו. מקינזי לא עושה הדרכות, מקינזי לא עושה מחקרים בדרך כלל. גלופ עושה מחקרים, אבל הוא לא עושה הדרכות. והיכולת שלנו לבוא למנכ״ל להגיד, מה החזון שלך, איפה כואב, אבל אני אחראי על זה. זאת אומרת, כל הדיזיין שלנו היה Susan from Accounting. איך אני מזיז את Susan from Accounting? וזה היה ההבדל המרכזי שבסוף העיף אותנו לשמיים. כן. מדהים. כי בסוף, אתה יודע, ב... ב... לא משנה, חברת כבלים או חברת טלוויזיה, אומרים לי, אתה תקבל HD וזה. בדרך, כמו שאתה אומר, אני מדבר עם חמישה נותני שירות, עם שני אנשי מכירות, עם המתקין שבא אליי הביתה,

ואם כל אלה עיצבנו אותי, או גרמו לי להרגיש תיעוב לכל הזה, אז אני כבר לא בא לי לקבל את הערוץ HD הזה ואת האינטרנט המהיר, כי אני כבר התבאסתי מהמותג. ואתה אומר, אתה צריך גם עם המתקין לדבר, גם עם הזה במכירות, גם עם ההיא בשירות, גם עם האיש... בוא, אני אספר לך את אחד הסיפורים המזעזעים ביותר. התקשר אליי מנכ״ל של חברת דלק, שהם עושים, מתקינים את המכלי גז. לא דלק הישראלי. לא, לא, לא, לא. חברת דלק כלשהי. כלשהי. כן. הוא אומר לי, תקשיב, אני קיבלתי עכשיו, יום שישי בערב, קיבלתי עכשיו טקסט מלקוח, שבו כתוב ככה, הנהג שלך סיים להתקין אצלי את הדלק, הוא כרגע משתין בחצר האחורית שלי לעיני הבת-בת ארבע שלי. וואו. מה דפוק אצלכם? וואו. הוא אומר לי, תתקן לי את זה. וואי וואי וואי. טוב, אז זה מעבר מצוין. אנחנו 20 דקות מברברים. אני הבטחתי למאזינים לדבר על הסיפור שלהם ואיך ליצור את סיפור חייהם, ונסחפתי איתך לשינויים ארגוניים, אבל בעצם אני מניח שלא כועסים עלינו יותר מדי, כי עשית את הכל בצורה מאוד מאוד סיפורית. אתה סטורי טלר, כאילו כבר כנראה בצורה טבעית,

עובד על זה הרבה שנים, אבל גם בצורה טבעית. בוא רגע נבין את הקשר בין סיפורים שארגונים מספרים לעצמם וסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. והאם זה דומה, לא דומה, או מה למדת משם על מה שאנחנו יכולים לעשות עם עצמנו? החלק הקשה הוא לא להגיד מה צריך לעשות, הוא לגרום לאנשים לרצות לעשות את זה. אז היינו בתחום שנקרא Change Management, ניהול שינוי. התובנה במשך שנים הייתה שהמגבלה המרכזית לשינויים היא שאנשים מפחדים מהעתיד הלא ידוע. אוקיי? אנחנו ב-2017 עשינו מחקר עם Harvard Business Review, בנצ'מארק של 422 חברות, ושאלנו אותם מה סיכויי ההצלחה של תהליכי שינוי או של אסטרטגיות חדשות אצלכם בארגון. כן. 9% סיכויי הצלחה. מתוך 100%. זאת אומרת, הם מעידים על עצמם, אנחנו גרועים בשינויים. הם מעידים על עצמם, הצלחנו רק ב-9% מהמקרים.

ואז שאלנו, אוקיי, מה היו הסיבות שורש? תקציב, טכנולוגיה, ניהול נכון. הדבר המרכזי הוא בעצם הגורם האנושי. הגורם האנושי נלחם בשינוי. עכשיו, תבין, כשחברות מעידות שרק 9% מתהליכי השינוי שלהן מצליחים, אם תחליף את המילה שינוי בעתיד, אז תבין את הסיכון. כן. אז ככה, התובנה המרכזית שלנו הייתה שהבעיה לא נמצאת לא בעובדות ולא בעתיד הלא ידוע. נמצאת במקום אחר לחלוטין. יותר מזה, אנחנו לא חיים בעולם של עובדות, וכל מנכ״ל שחושב שהוא חי בעולם של עובדות, טועה. כי בסוף, כשאתה מסתכל על ביצועים של ארגונים, יש שתי סוגים ביצועים. ביצועים ממוצעים וביצועי על, אוקיי? מה ההבדל בין ביצועי על לביצועים ממוצעים? אתה רוצה שהעובד יהיה יצירתי, ייקח אחריות, יחשוב מחוץ לקופסה, יחייך בכנות ללקוח, יהיה אכפתי, אתה יודע מה?

אי אפשר לשלם, אין כסף בעולם שארגון יכול לשלם לעובד לחייך בצורה אותנטית. אין. תחשוב על הטיסה האחרונה שלך, בעלייה חייכה אליך עד הילד, בירידה חייכה אליך עד הילד. איזה חיוך היה יותר אותנטי? בירידה. בירידה, נכון? כי היא חוזרת הביתה. אוקיי בעיניים, נמאס לי לראות אותך, נכון? כן. זה הכי אותנטי. מה שהסברנו לארגונים זה, תקשיבו, הדלתא בין הביצועי על לביצועים הממוצעים זה בעצם בחירת עובד. הם יכולים לבחור את זה. אין חוזה שאומר, אתה צריך להביא לי ליאור 37 רעיונות יצירתיים ברבעון, ואני מודד אותך. כן. אין דבר כזה. כן. אין דבר כזה. אז קודם כל, התובנה הראשונה הייתה, אני עובר מתהליכים אחידים לבחירת עובד ולסיפורי עובד. אז איך אני מניע אותו לפה? מספרים לא יניעו אותו לשם. לא יניעו אותו. אתן לך דוגמה נורא פשוטה. בכל ינואר רובנו עולים על המשקל, רואים את המספר, לא אוהבים אותו, וממשיכים להתנהג אותו דבר. כן. מספרים לא משנים בני אדם. עובדות לא משנות בני אדם.

סיפורים משנים בני אדם. וכאן גילינו דבר נורא מעניין. כשאתה אומר לבן אדם, אנחנו צריכים להשתנות, אנחנו במוח האנושי שלנו, הופכים לקורבן. למה? וזה מה שניסינו לפצח. מסתבר שכשאנחנו שומעים את המילה שינוי, אנחנו שומעים אותו כשפיטה שלילית על מה שעשינו בעבר. על מי שאני עכשיו? על מה שעשיתי בעבר. אה, על מה שעשיתי עד כה. כן, בדיוק. ועכשיו, אני 20 שנה, אני אחראי על האקסלים. כולם יודעים שאני מנהל את האקסלים, הם באים אליי, ועכשיו הולכים ל-SAP, ועכשיו הולכים ל-Salesforce. אז רגע, מה, אז 20 שנה עשיתי טעויות? 20 שנה עם כישלון? אתה רוצה שאני עכשיו אגדיר 20 שנה של ההתנהלות שלי ככישלון? שמה הייתה הבעיה. כי הסיפור שלי היה זה שאני, זה האקסל שלי. כן. אנחנו יצרנו זהות מול הכלים שאנחנו משתמשים בהם, ועד שאני לא משחרר לך את הזהות הזאת, אנחנו בבעיה. כן. והוא ממשיך להיות באותו סיפור. כן. העובדים נשארים בסיפור הזה כי הם לא מסוגלים לשחרר אותו,

כי הם תופסים את השינוי כשפיטה שלילית על מה שהם עשו בעבר. כן. אוקיי? שם מתחיל הסיפור. וכאן אנחנו בכל מקום מיישמים תהליך שאני קורא לו co-creation, יצירה משותפת. אני לא אומר להם מה צריך, אלא אני מעמיד אותם מול אותן עובדות שאני נמצא בהן, ואני מייצר סימולציה עם העובדים, מה אתם הייתם עושים? זאת אומרת, אתה עוזר להוביל אותם כנראה לאותה החלטה שאני בסוף צריך, בדיוק. במקום להפעיל את זה עליהם. אני לא בא ואומר להם, החלטנו, המנכ״ל, הנה המצגת החדשה, הנה האסטרטגיה החדשה, אלא אחרי שהבנתי את מה קורה, והבנתי מה כללי המשחק החדשים, ואני מבין לאן אני צריך להוביל אותם, מה שאני מייצר זה לא תשובות, אני מייצר מסע. כן. אני מייצר מסע שגורם להם להיות חלק מזה, כי היעד שלי הוא מוטיבציה פנימית ולא מוטיבציה חיצונית. כן. כי אם אני לא אניע מוטיבציה פנימית, אני לא אקבל את היצירתיות, אני אקבל ביצועים ממוצעים, זוכר? כן. היעד שלי הוא פה, ובשביל זה הם צריכים להיות הבעלי בתים, כל אחד מהם הוא המנכ״ל,

כל אחד מהם הוא הבעלים של ההחלטה הזו, וכשהם יוצאים בתחושה שהם הבעלים של ההחלטה, אז קודם כל זה משחרר, זה דבר ראשון. דבר שני, אתן לך סיפור מעניין, פה בנק בארץ שעשה מהפכה דיגיטלית, וגילה שכל הבנקאים אומרים ללקוחות, אל תורידו את האפליקציה, יפטרו אותי. לא מאמין. כן, אמיתי, אמיתי. ואז מה הם עושים? שמים KPI, שמים מדדים, ואומרים, אני מודד עכשיו כל סניף על בסיס כמה הורדות. כמה הורידו אפליקציה. יופי, אתה יודע מה הבנקאים עשו? הלכו ללקוחות, אמרו, תורידו, תבדקו מצב חשבון, וזהו. אל תעשו שום דבר כי יפטרו אותי. ואז הם הבינו שאי אפשר לבצע שינוי בלי האנשים. אין מצב, זה לא יקרה. ואז אני זוכר, אני יושב בשיחה בקבוצת מיקוד עם עובדים, ואומרת לי שם, עובדת, תקשיב, אני עבדתי בקופה, סגרו את הקופה בסניף שלי, איזה ביזיון, איזה פה, איזה שם, איזה זה. והיא מרגישה קורבן. כי 20 שנה היא שירתה אנשים דרך הקופה, וזו הייתה הזהות שלה. כן.

אמרתי לה, תראי, חוץ ושנייה, תרגול נורא פשוט, אני רוצה שתפרידי את הייעוד שלך מהכלים שלך. בואי אני אסביר לך. את כבר 20 שנה עוזרת למר כהן לחסוך כסף לחתונה של הבת שלו, כדי שביום החתונה, תחת החופה היא תגיד לו, אתה האבא הכי נהדר בעולם. ואת היית חלק מהתהליך הזה. את גם עזרת למשפחת רחמים לקנות את הבית הראשון, ולחסוך שקל לשקל על זה. זה לא משתנה. הייעוד שלך של לעזור לאנשים, להגשים את החלומות שלהם דרך כלים פיננסיים, לא משתנה. אבל את זוכרת שהתחלת, את היית צעירה מאוד, נראה לי כיתה ב' התחלת פה, היה את החשבוניות האלה עם החרוזים, נכון? ואז יום אחד נתנו לך את המחשבון הזה עם הסרט, זה היה שיא הטכנולוגיה. כן. ואז הביאו לך מחשב, ועכשיו את באייפד. את יודעת מה? הייעוד שלך לא משתנה, הסיפור הזה לא משתנה. כל הסיפור שמשתנה, הפרק החדש הוא פרק של כלים. כן. וברגע שאתה מפריד ייעוד מכלים, אתה פותח גמישות לאנשים. למה? כי אם הייעוד ממשיך,

אז אני לא מאבד זהות. נכון, אבל ברגע שמגיעה הקופה האוטומטית שיושבת בצד, זה כבר מרגיש אחר מאשר להחליף את המחשב שלי לאייפד שלי. מעולה. כי הקופה עכשיו היא בצד, או אני, אתה יודע, אני אומר את הפיל שבחדר ה-AI. בוא נשים על השולחן את השאלה הכי גדולה, AI. הפיל בחדר, אז היום יש קופה, ומחר יהיה קופה עם רובוט. אז אחד הדברים שאני טוען בספר, זה שהיכולת שלנו לפתח את המיומנות החשובה ביותר בחיים שלנו, שזה מוכנות לעתיד בלתי צפוי, אוקיי? קשורה ביכולת שלנו להסתכל אחורה לאירועים קודמים בלתי צפויים ואיך התמודדנו איתם. עכשיו, אני אפתח לך כרגע את העדשה טיפה יותר, כדי שלא נתחיל להיכנס לוויברציות. אני אקח אותך לתחילת המהפכה התעשייתית. עובדים הביאו את העבודה שלהם. למה? כי לקחנו תפקידים שמאוד מאוד שיטתיים, שאפשר לבצע עליהם אוטומציה. כן. אוקיי? אני אקח אותך לשנת 1950. ב-1950 המצאה חדשה נפלה על העולם.

אתה יודע מה היא? מעליות בלי עובד. אנשים פחדו להיכנס למעלית. כן. מה זאת אומרת, אני אלחץ? רגע, איפה העובד? עכשיו, בינינו, העובד לא יכל להציל אותך בכל מקרה. כן. שניכם הייתם תקועים באותו חור. אתה יודע? כמה שנים לקח להמצאה הזאת, לזה, להיתפס, הטענה שלי היא נורא פשוטה. AI בקונטקסט רחב יותר הוא עוד מהפכה טכנולוגית שלוקחת תפקידים שבעבר עשינו אותם ידנית, אנחנו מעבירים אותם לאוטומציה, ופותחים לך אפשרות לשדרג את היכולות. וכאן מתחיל השאלה, האם אתה מתייחס לשינוי הזה כקורבן, ואז אתה תהיה מאשים, דוחה, מתנגד וכדומה, או שאתה אומר, אני גיבור, אני לוקח את הדבר הזה, כי כבר עברתי תהליכים בלתי צפויים בעבר, אני, יש לי ארגז כלים איך לעשות את זה, שזה מה שאני כותב עליו בספר, איך לבנות את הארגז כלים הזה, ואיך לנתח אותם וכדומה, ואז לקחת אותם למה הערך החדש שלך.

כי הערך כל הזמן זז. זה אחת הטעויות הכי גדולות. אנחנו, לימדו אותנו שכביכול יש לנו איזה יכולות טכניות מסוימות, אני טוב בעריכת דין, אני טוב בראיית חשבון, אני טוב, אבל המיומנות החדשה היא, אני טוב בלתת אימפקט לאנשים. איזה כלים, איזה כלים טכניים, זה צריך להשתדרג. וזה ההבדל בין ייעוד ואימפקט לבין כלים. כן. זאת אומרת, זה חוזר בסוף ל... אתה יודע, היה את המעבר הזה, אני יותר קרוב לעולם הסטארט-אפים, היה את המעבר הזה איפשהו בין 2010 ל-2015, שלימדו את כולם, חבר'ה, תפסיקו לספר לנו על הפיצ'רים המשעממים של התוכנה או האפליקציה או החומרה שהמצאתם, תתחילו לדבר על הערך. סטיב ג'ובס בא ומלמד את כולם, זה לא מעניין להגיד, יש לי 256 גיגה רם, אלא הוא אומר, זה מחשב לאנשים יצירתיים. אם תקנו אותו, תהיו יותר יצירתיים. לאף אחד לא אכפת כמה hard-disc יש שם וכמה זה, לעומת כל ה-Dell וה-IBM וכל המתחרות, שאנחנו לא יודעים להבדיל ביניהם, כי אנחנו משווים אם יש להם יותר או פחות גיגה רם.

אז אתה אומר, באותה מידה, זה שאתה משתמש היום בפיגמה או בסקאצ' או בתוכנת עיצוב אחרת, בסדר, מה זה משנה? אם אתה יודע לעצב דברים שגורמים לחוויית לקוח יותר טובה, או לעשות משהו שעוזר למרקטינג של איזושהי חברה, אתה תמשיך לעשות את זה. הסקאצ' יתחלף עם פיגמה, הפיגמה יתחלף עם AI וכולי וכולי וכולי. זה כל כך קשה, בגלל שאנחנו, אני חושב שנגיד, יכול להיות שילדים שייוולדו היום, או יכול להיות שאפילו ילדים שהם היום בני 10, אני חושב שלהם זה יהיה יותר קל. אבל כרגע נמצאים בעולם העבודה אנשים שחלקם דור Y, חלקם כמוני דור X נולדו סוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80, ואפילו יש כאלה לפני, שאותנו לימדו שהדבר הטכני הוא ה-דבר. זאת אומרת, מה שאני לומד באוניברסיטה, היה שם את הכמה קורסי ליבה וזה כאילו ה-דבר שאני עושה. זאת אומרת,

אני והמכניקה של הכלים זה העניין. ברור, ברור, ואתה התמחית בזה, ולימדו אותך שאתה תעשה את מה שאתה מומחה בו, ואחרים יעשו דברים אחרים. כן, זה מה שאתה מבקש ממני, אני עושה כאילו, אני לא גם כזה, אבל מה שאתה כאילו מבקש ממני, אתה אומר, אתה צריך להיות מוכן לקחת את כל זה, לפתוח את זה של הפח זה ולשים בתוך הפח זה ולהגיד, זה לא משנה, אני עובר לבא בתור, אבל רגע, השקעתי בזה כל כך הרבה, כל כך הרבה זמן למדתי והתמחיתי בזה, ואני מכיר את כל ה... באנלוגיה קיצורי מקלדת. ברור, ברור, ברור, ברור, אבל תראה, בוא נפתח שוב עדשה טיפה יותר. אם תעשה עכשיו pie chart ותחלק אותה לשלושה חלקים, אירועים שתכננת ויצאו כמו שרצית, אירועים שתכננת ולא יצאו כמו שרצית, ואירועים שהפתיעו אותך שלא היית מוכן להם, מה החלק הגדול בתוך ה- pie chart הזה? לא הראשון. בוודאי. לא זה שתכננתי ויצאו כמו שרציתי. יפה מאוד. יפה. יש מציאות שבה בעצם אנחנו חיים בעולם לא צפוי. בוא נסתכל על העשור האחרון.

ברקזיט, קורונה, מלחמת אוקראינה-רוסיה, 7 באוקטובר, כן, אנטישמיות בקמפוסים, נסיך חדש בארצות הברית, ומלחמת סחר, עולמית. כן. תסתכל על כמות השינויים שקרו בעשור אחד. עכשיו, אנחנו לא שולטים בקיומם של השינויים, הם קורים, והטענה שלי, הם קורים בקצב הרבה יותר מהיר מאשר בעבר. לכן, להתקבע על תהליך מסוים, או על כלי טכנולוגי מסוים, או על יכולת טכנית מסוימת, זה בדיוק ההפוך ממה שאתה צריך לפתח. השריר שצריך לפתח, זה בעצם מה שאני קורא לו חוסן של שינוי. המהירות וההכלה של שינוי, האם אני הראשון שמנצל אותה, או שאני מתקרבן מולה, וטוען שאכלו לי, שתו לי, ולא, אני טוען שאני חייב להמשיך לעשות מה שעשיתי בעבר. זה מה שנמצא בשליטתנו, וזה קשור לסיפור. אז בוא נדבר רגע על זה, על איך ליצור את סיפור חייך. איך אני יוצר את סיפור חיי, והשאלת המשך,

זה בסדר גם אם תענה עליה בעוד רבע שעה, כי איך ליצור את סיפור חייך זו שאלה ארוכה, היא איך אני יוצר אותו ככה שהוא יהיה עמיד בפני השינויים אם הכל לא צפוי. מעולה. הטענה המרכזית שלי בספר, אם אתה לא מייצר את סיפור חייך, הוא יהיה מיוצר בשבילך. שלא תחשוב שיש מצב סטטי. אתה או קורבן או גיבור, אין צופים בסיפור שלך. ואני נותן דוגמאות של... בעיני עצמי או בעיני אחרים שמסתכלים עליי? גם בעיני עצמך. בוא ניקח את תסמונת המתחזה. אתה יודע כמה אנשים סובלים מתסמונת המתחזה? ואני מספר שם סיפור אישי שגם אני חוויתי אותו. אני הייתי כמה דקות לפני פגישה עם מנכ״ל נוקיה, כשנוקיה היו הטופ שבטופ שבסלולרי, ב-Lsynet, ואני אומר לעצמי, וואנה ליאור, מי אתה? מי אתה שתייעץ לו? הוא 43 אחוז נתח שוק בעולם. מי אתה שתדבר איתו? ותקשיב, נכנסתי לחרדות ליאור. נכנסתי לחרדות, מה יש לי להגיד לבן אדם? עכשיו, תסמונו, אתה מתחזה, מתי היא קורה?

היא קורית כאשר אנחנו מפתחים את היכולות שלנו. כשאנחנו מגיעים למקומות שאנחנו לא רגילים אליהם, בדיוק במקומות שאנחנו צריכים לחגוג את ההתפתחות שלנו, היא באה ואוכלת אותנו גם אם נצליח היא תמשיך לאכול אותנו כי אנחנו מפחדים שיגלו שאנחנו פייק. זה רק דוגמה אחת. יש שם מספר דוגמאות שמראות מה קורה כשאתה לא מייצר את סיפור החיים. עכשיו, אני בא ואומר דבר נורא פשוט. קודם כל, ברירת המחדל שלנו כבני אדם היא להיות קורבן. תבינו שגם אם אתם לא קוראים לעצמכם קורבן, ההתנהגות שלכם היא קורבנית, ואנחנו נכנסים לאיזושהי פסיביות של לא בסדר. אכלו לי, שתו לי. אכלו לי, שתו לי, מגיע לי, עד שהכול יהיה מסודר, אני לא עושה כלום. החלטה להיות גיבור זו החלטה מודעת, שבאה ואומרת, למרות הכל, יש לי יכולת להתרומם ולשדרג את עצמי מהקורבנות אל הגיבורות. עכשיו, מתי אתה עושה את זה? אתה יודע, ההגדרה של מנהיגות היא לעשות את הדבר הנכון כשאתה לא יודע מה הדבר הנכון לעשות. תחשוב על זה.

ויש כאן מנהיגות אישית. ההגדרה של גיבור זה לעשות את הדבר הנכון, גם כשאתה לא יודע מה הדבר הנכון, אבל להשתמש בסופר פאוור שלך, להשתמש בכלים שלך וכדומה. אז בוא נספר לך סיפור. בקורונה, מתקשרים אלי לקוחות, אומרים לי, תקשיב, ליאור, אנחנו בקרייסיס, תקשיב. עכשיו, בוא נדבר על זה. קורונה, כולנו התחלנו בתור קורבנות. אף אחד לא ידע מה לעשות. כל העולם לא ידע. גם המומחים, גם הבריאות, אף אחד לא ידע. לא היה שום פלייבוק. שום פלייבוק, בדיוק. ואז אני אומר להם, בוא נדבר שנייה על התחושות. אומרים לי, תקשיב, זה אירוע חסר תקדים. אמרתי, אוקיי, אתם יודעים מה הבעיה? אתם צודקים עובדתית, אבל זה לא יקדם אותנו קדימה. למה? כי כשאתה אומר אירוע חסר תקדים, אתה גם אומר, אני חסר אונים וחסר כלים. כן. ועם זה אי אפשר לעבוד. אתה מראש אומר גם, אני הולך להיכשל, וכשאני אחשל, גם אל תאשימו אותי, כי זה חסר תקדים. בדיוק. מאיפה אני יודע מה לעשות? בדיוק. אז אמרתי להם, אתם יודעים מה? בוא נעשה סיבוב. בוא נבקר את האירוע הקודם שלכם, שהיה חסר תקדים, ונכתוב אותו כמו ספר.

ויש פרק בספר שעושה את אותו דבר בקורונה. התחלתי לשאול אותם שאלות. מי היה, מה היה האיום? איך הרגשתם? מי היה רשע בסיפור? ממש כתבנו אותו כמו סיפור, ואז אמרנו, אוקיי. ואז, מה הייתה נקודת המפנה? מי היה הגיבור? מתי החלטת לעבור מקורבן לגיבור? מה הייתה נקודת המפנה? איזה ערכים שלך התחדדו? מה הסופר פאו שבזכותו יצאת? כתוצאה מכך, מה למדת על עצמך? וכתבנו את הסיפור הזה כמו סיפור. ממש יש טמפלט גם בספר על הדבר הזה. ואז הם הסתכלו ואמרו, בואנה, יש לי ארגז כלים לאירועים בלתי צפויים, הוא פשוט היה שם. וזו הטענה המרכזית של הספר. כדי להפוך לגיבור, אתה צריך לחזור לאירועים קודמים, לכתוב אותם כסיפור שיעבד לך את הכלים ואת החוסן לאירוע הבא. באירוע הבא שאתה נמצא בו, יש לך את היכולות, אתה פשוט לא מודע להן, כי אף פעם לא עשית את הסיפור הזה, לא כתבת את הסיפור הזה, לא שכתבת אותו, לא כ-closure על הבעיות, אלא ככלים לעתיד.

וכשהם התחילו לגלות את הסופר פאוור שלהם, ואת הכלים, ואת הערכים, פתאום אמרו, bring it on, אני יכול לעשות את זה. יש לי לקוח שבתקופת הקורונה עשה משא ומתן מחדש על כל שטחי המדף שלו עם כל הריטיילרים. ויצא מזה לא רק בהישרדות, אלא בשגשוג. כן, כן, כן, כי אנחנו נוטים לשכוח, אבל צריך לזכור שאירוע חסר תקדים, זה אומר באותה מידה, לא רק שאני לא יודע מה לעשות, אלא זה אומר שהולכות להיות הרבה הזדמנויות. בדיוק. אמרתי להם, תקשיבו, יש לי חדשות ממש טובות. אתם מרגישים עכשיו שהייתה לכם אסטרטגיה ומישהו נתן לכם בוקס בפנים, נכון? כן. הנה החדשות הטובות. גם למתחרים שלכם יש, כי הם קיבלו בוקס בפנים. כולם קיבלו. ולכן השאלה היא לא אם קיבלתם בוקס בפנים, שזה מה שאתם מרגישים כרגע, אלא מי יקום יותר מהר ויותר טוב וימצא את ההזדמנויות. וזה ההבדל בין קורבן לגיבור.

גיבור מסתכל על הזדמנויות. קורבן מסתכל על אכלו לי, שתו לי, דפקו אותי. כן. ומנסה לתעד את ההווה בניגוד להסתכלות קדימה לעתיד. ותגיד, אתה מאמין או סלש ראית שאפשר באמת לעשות את המעבר הזה? כי זה, אתה יודע, העניין של הקורבנות, לא משנה אם זה, לא כולם חושבים, כאילו להגיד קורבן זה מאוד מילה קשה, אבל בוא נגיד, נגיד שיש ספקטרום. אני בכוונה משתמש בה. כן, אני אוהב את זה, אבל אני רק רוצה לעורר פחות התנגדות למי ש... ספקטרום הפסיביות. ספקטרום הפסיביות, בדיוק. שאני עוד לא פרואקטיבי. אני בספקטרום הפסיביות בין קצת לגמרי אכלו לי, שתו לי, גם אם זה בקטנה, אוקיי? המאזינים שלי, אגב, כולם מושלמים ופרואקטיביים, ברור, ברור, אבל מאזינים של פודקאסטים אחרים, כן, כן, אנחנו מדברים עליהם. כן. אז זה ממש עניין שהוא הופך להיות אינסטינקט. זאת אומרת, אני מקבל עכשיו משהו, מגיע הבוס ומספר לי שמשהו קרה, המוח שלי לוקח לו שנייה לעבור להיות הקורבן,

או אני לא יודע, אפילו הבן שלי, עצבנו אותו בבית ספר, טה טה טה טה טה, לוקח שנייה. כשאנחנו רגילים להתנהג ככה, זה עניין של שניות, זאת אומרת, זה לא עניין של עכשיו נשב, נחשוב עם המצגת ונראה שאנחנו קורבן. אנחנו בשנייה עברנו זה. ועכשיו השאלה שלי, האם ראית, או אתה מאמין, שאני יכול לעבור משם ללהיות היותר פרואקטיבי, כי זה כבר ממש הופך להיות טבע שני שלנו להתנהג ככה? אז יש לי מעל 400 ארגונים ומיליוני עובדים שעברו את התהליך הזה, והצליחו להציל את עצמם ממצבים מאוד מאוד קשים, חלקם מצבים של קיום. אבל אני אתן לך דוגמה פה מהארץ, אוקיי? כן. אני עובד עם ארגון פיננסי גדול, אני באמצע סדנה, שהיא גם קורק ריאש של יצירה משותפת, ואני נעמד ומבקש מאחד הסמנכ״לים לקום ולצאת ולא לחזור לסדנה. והוא אומר לי, מה אתה זורק אותי? הוא מסתכל על המנכ״ל, המנכ״ל אומר לו, תקשיב, ליאור המערכת תצא את זה. הוא אומר, אבל למה? אמרתי לו, אתה ציני. הוא אומר לי, מה זאת אומרת? אתה לא מבין פה, אתה לא מבין את ישראל.

ציניות זה הכלי העבודה שלי. אמרתי לו, לא, לא, לא, לא, לא, לא. ציניות זה הכלי הרס שלך. אתה חושב שהבדיחה מצחיקה, נכון? אבל קודם כל הבדיחה היא פה על כולנו, ואני רוצה שתבין מה אמרת עכשיו. בבדיחה שעכשיו סיפרת, מה שאמרת לכולם, למה אתם טורחים? שום דבר לא ישתנה. ציניות זה כלי הרס. תראה לי יזם אחד שאמר, אני הקמתי את החברה שלי עם ציניות. כל בוקר התעוררתי ואמרתי, אני בא בציניות. אין דבר כזה. נכון שבישראל למשל אנשים פיתחו את זה כשריר מאוד מפותח של ציניות, אבל אני שובר את זה ואני טוען, ציניות זה כמו סרטן ליצירתיות בארגון. זה ממש כך. כן. אז נכון שיש התנהגויות שאנחנו צריכים לזה. זה הסיבה אגב שבתור, אני בן אדם עם יחסית חשיבה יזמית, אני לא נמצא בטוויטר יותר. כי טוויטר, אני רואה שהיא רק מורידה לי את החשיבה היזמית. יפה, את האנרגיות, את האנרגיות. אני רק מדמיין, לא משנה מה אני אכתוב, כבר איך ירדו ויצחקו. עכשיו בוא נדבר על שיר ואינסטינקטים. אוקיי, יש פרק בספר שאשתי, מה זה כועסת עליי?

הספר, הפרק שואל, ואני אשאל אותך באינסטינקט, אני רוצה שתענה לי. חדשות רעות, חדשות טובות, מה אתה רוצה קודם? כנראה רעות, לצערי. יופי, אתה מייצג 75% מהאוכלוסייה, בדקנו את זה גם בקורסים של NBA וכדומה. בוא אני אגיד לך, אני לא מאמין ל-25% האחרים. נכון, נכון, אבל בואו נשחק שנייה את זה. אוקיי. ומה אני טוען בספר? כשאתה בד ניוז, חדשות רעות קודם, המיינדסט שלך הוא בוא נתקן את ההווה. אתה פיקסר. אוקיי. כשאתה אומר חדשות טובות קודם, אתה אומר, יש כאן הזדמנות, אני רוצה את ההזדמנויות. אשתי כועסת עליי על הפרק הזה, אוקיי? וכשאני אומר את זה לאנשים, זה תופס אותם, אומר, תקשיב, אני לא חשבתי על זה. אז בספר יש טיפים מאוד מאוד טקטיים, שמכוונים אותך לראות את המילים שאתה משתמש בהם, את התובנות, את ההטיות, את העיוותים שגרמו לך להגיע למקום שלילי. הייתה לי סיפה. זה קצת מזכיר את הסיפור של גמישות מחשבתית, של קרול דווק, של המילים שאנחנו אומרים לעצמנו, ואיך הן משפיעות על... נכון, נכון מאוד.

ואני חסיד גדול של קרול דווק, אני קורא לזה best practices versus next practices, ואני מראה דוגמאות. בוא תיקח דוגמה קלאסית של best versus next. קוקה קולה, חברת המשקאות הגדולה ביותר בעולם, אוקיי? בוא נשאר כרגע שיש להם תקציב מחקר שוק ענק, נכון? כן. משום מקום, גץ אוסטריה, לך תמצא את זה במפה, חור. רדבול מגיע ומקים קטגוריה שלמה של משקאות אנרגיה. לא ראיתם את זה במחקרי שוק? לא הייתה איזה נקודה קטנטנה? עכשיו, אתה רוצה לשמוע עוד משהו מעניין? רגע, ו... שנייה, שנייה, שנייה. כן, כן. ואיך, את רוצה לשמוע עוד משהו מעניין על רדבול? זה בכלל לא משקה שלהם. זה משקה שהיה כאן בתאילנד. הוא התחרה בקוקה קולה כל הזמן. קוקה קולה ידוע על זה. הם פשוט התעלמו. למה? כי קוקה קולה חיה ב-best practices. מה זה best practices? בוא ניקח את מה שעשינו בעבר ונשכפל, נשכפל, נשכפל, נשכפל. השאלה כל בוקר הייתה איך אני משכפל. באו רדבול והצליחו להיכנס בחברה הענקית הזאת ולהפתיע אותם,

כי הם שאלו מה נקסט, הם לא שאלו מה נקסט. הם פיתחו את השריר הזה של ה... זה. תקשיב, יאו היו ה... אני רק רוצה להגיד שרורי ספרלנד, שאני מאוד מאוד מאוד אוהב, תמיד הוא עוד יותר צוחק על הסיפור הזה, כי הוא אומר, הם הפתיעו אותם ממשקה שהבידול שלו זה היה שהוא מגעיל בטעם של תרופה. נכון, והם לקחו אותו בכלל מתאילנד. זה לא שהוא יותר טעים. הוא היה קיים, זה לא שהוא יותר טעים. הוא יותר מגעיל, אבל איכשהו זה גורם לך לחשוב שזה אמיתי. הם יצרו קטגוריה. כן. אתה מבין? משהו במחקר שוק שלהם היה צריך להיות שם, אבל אני אומר לך שהוא היה שם, רק שהם התעלמו ממנו. למה? כי כשיש לך סיפור, אתה מכופף את כל הנתונים בחזרה לסיפור הזה. כשהסיפור שלך לא מספיק גמיש, אתה לוקח את הכל ומכופף אותו בחזרה. אז רגע, זה מגיע בעצם לשאלה השנייה ששאלתי. זאת אומרת, איך אני יוצר את הסיפור שלי שהוא יהיה מוכן לשינויים? זאת אומרת, כי אם ניתקע רגע למה שקרה עם קוקה-קולה, איך קוקה-קולה היו יכולים לעשות את זה אחרת? בוא אני אספר לך סיפור שכשאני התוודעתי אליו,

פוצץ לי את הראש. ביטוח זה מוצר על הפנים, אף אחד לא רוצה אותו. כי אם אתה... אתה עושה את זה מפחד, לא כי אתה רוצה. ואם אתה מקבל את ה-benefits, אז בעיה, כי קרה לך איזה משהו שלילי. אני סגרתי עם אשתי, שאני באופן פרואקטיבי לא מנסה לקבל את הביטוח חיים שלי, כי הדרישות של החברת ביטוח קצת מוגזמות לטעמי. זה כמו גידור, אבל הפוך. בדיוק. אתה תמיד נדפק. כן. עכשיו, בארה״ב יש 3,000 חברות ביטוח. בהקבלה, אם היה בישראל את המקבילה, זה 110 חברות ביטוח, שאין, יש 15. תחרות קשה, כולה במחיר. וחברת ביטוח אחת עומדת במקום אחר לחלוטין. היא גדלה ב-25 שנה האחרונות בקצב דו-ספרתי כל שנה. 25 שנה ברציפות. מה? כן. זה נשמע לי, זה כבר יוצא שהיא באקספוננציאל מטורף. אקספוננציאל מטורף, מספרים מטורפים, את השנה הזאת. אתה בכוונה לא אומר את השם שלהם? אני יכול להגיד את השם, זה לא בעיה. השם שלהם זה Accuity, אתם לא תמצאו אותם, זו חברה בבעלות פרטית בוויסקנסין.

מה הסיפור שלהם? המנכ״ל מסרב כבר 25 שנה לעשות תוכנית אסטרטגית רב-שנתית. הוא מסרב. מה הוא עושה במקום? מה הטענה שלו? הטענה שלו, אם יש לי תוכנית אסטרטגית רב-שנתית, מחר ישתנה משהו, אני לא מסוגל להיות גמיש מספיק. כי אני אקח את הנתונים האלה ואני אכפיף אותם לתוכנית שלי. הם יישמעו כל הזמן דרך ה... מה הוא עושה במקום? כל ינואר הוא מזמין 20 אנשים שכתבו מחקרים או ספרים חדשים לדבר מול ההנהלה הבכירה והבורד, ובסוף ינואר הם בוחרים חמישה נושאים שעליהם הם התמקדו השנה. הם לא עובדים עם יועצים, הם לא עובדים עם שום דבר, הם עושים הכל לבד. אני הוזמנתי לשם כשהספר הקודם שלי, Next is Now, יצא, ואני הייתי בין ה-20, ואמרו לי מראש, תקשיב ליאור, זו הפעם האחרונה שנראה אותך, וכדומה. עכשיו, כשאתה עושה את זה 25 שנה, אוקיי, תמיד שכולם היו שם. כן. כולם, כל מי שאתה מכיר, כל מי שאתה, כולם היו שם, ולכולם נאמר אותו דבר, אתה לא חוזר לפה.

איזה מלחיץ, איזה מלחיץ. כן, כן. כאילו אתה אומר איך אני אחדש. יפה. אז אני בא, נותן את ההרצאה שלי, חוזר הביתה, מספר חודשים אחרי זה מקבל טלפון מהם, ליאור, אנחנו רוצים שתחזור לשנה הבאה. אמרתי, רגע, אבל אמרתם לא חוזרים, וגם אין לי ספר חדש. אמרו, כן, אבל יש בעיה קטנה, ששלושה מתוך חמישה נושאים שנבחרו השנה היו מההרצאה שלך. אז אנחנו מרגישים שאתה מבין אותנו ואתה מאתגר אותנו בצורה... מאז, ליאור, אני שם שש שנים, וכל שנה אני צריך לחדש את עצמי כדי לאתגר אותם. עכשיו, אתה מתעסק לא עם חברה בקרייסיס. כן. 25 שנה של גידול דו-ספרתי כל שנה, אתה צריך להרים את זה כל הזמן למעלה. אני מהם למדתי מה זה גמישות מחשבתית, כי כשאתה מוציא את המגבלות ואתה מפתח את היכולות, הוא אומר, אני רוצה להתעמת מול הנתונים האלו בצורה הכי פתוחה שיש. בלי מגבלות של תוכנית רב-שנתית. אם אני אחליט שזה לא מתאים לי, אני עוד לא עושה את זה, אבל אני יודע שלפחות

החלתי את הדבר הזה. וכאן יש את ההבדל בין כשאתה מקובע על טכנולוגיות ויכולות טכניות וכדומה, לעומת מיקוד באימפקט, ואז גמישות כזו. כן. ואז אני אספר לך סיפור נורא מעניין. לפני שנתיים אני עולה איתו לשיחה כדי לעבור על השקפים של המצגת של השנה הבאה. כבר הכל סגור, מסודר, יושבים שם עוד חמישה סמנכלים 30 יום לפני המצגת. רגע, מה, אתם עוברים על השקפים? אני עובר לפני, כן. תקשיב, זה עובר לבורד, זה עובר, זה לא דברים... וכבר יצרנו מערכת יחסים גם כן. והוא עולה על השיחה, הוא אומר לי, תקשיב ליאור, שיניתי דעתי, אתה לא הולך לדבר על מה שהחלטנו, אתה הולך לדבר על הספר הבא שלך. אמרתי לו, בן, אין ספר הבא. הוא אומר לי, יש, יש, אתה לא יודע פשוט. אמרתי, בן, אל תשחק איתי עכשיו, אנחנו 30 יום לפני המצגת, אני יודע מה זה לחץ למצגת הזו, אל תשגע אותי, לא, ליאור, אנחנו נדבר על המצגת הזו בזמן אחר, אני אשלם לך עליה, אתה מדבר על הספר הבא. אמרתי לו, תקשיב, בן, אין לי ספר, אם אתה תחייב אותי, אני הולך להביא את הספר וויני דה פו,

דה פו הדוב, ואני אקרא לך אותו 90 דקות. הוא אומר לי, אם אתה תקרא לי את פו הדוב, אני בטוח שאני אלמד משהו חדש, ניתק. עכשיו ניתקו. שבועיים לפני כן כתבתי מאמר דעה, אני מפרסם קבוע ב-Fest Company וב-Chief Executive, שאלה, מי יוצר את סיפור חייך? שלחתי לו את זה. אמר לי, על זה אני רוצה שתדבר. תוך 30 יום, השלד של מה שהיום נראה הספר הזה, הוכן לדבר הזה. עכשיו, אמרתי לו אחרי זה, אמרתי לו, תקשיב, בן, אתה תחמן בן תחמן, כי אני יודע מה אתה עשית, לקח לי זמן להבין. אתה הרי כל הזמן רוצה להתעמת עם העתיד, אבל אתה צריך לחכות עד שהעתיד הזה יהיה מוכן בספר. ואתה פשוט רצית לדעת מה העתיד לפני שהעתיד יהיה מוכן בספר. לפני שיש ספר. כן, כי הרבה פעמים בספר, זה העתיד של לפני שנתיים. בדיוק, הוא אומר, קלעת. אבל זה יפה שבאמת הלכת ועשית מזה עוד ספר. בסוף זה יצא ספר, ותקשיב, הספר, הגרסה האנגלית, יצא באוקטובר שנה שעברה,

וזכה בפרס ראשון בספרי עיון בארצות הברית, בתחרות. מטורף, מטורף. אז מה סיפרת להם שם? על הקורבן וזה, את הדברים שסיפרת פה, או שעשית את זה מאוד מאוד אישי? אז תראה, קודם כל לקחתי מספר דוגמאות של הטיות שגורמות לנו היום לעוות את הסיפור חיים שלנו, אם זה תסמונת המתחזה, אם זה תסמונת האישור, אם זה אשליית סוף ההיסטוריה. פשוט אין לנו את הזמן אחרי זה. למשל, תסמונת הכחשת המחמאות. אוקיי, מה קורה כשאתה מקבל מחמאה ופידבק טוב? מה אנחנו עושים? לא, לא, לא, זה היה פשוט. לא, לא, לא, זה לא אנחנו. אבל אני בא וטוען, חבר'ה, זה הדלק שלנו לעתיד. המחמאות האלו והפידבק החיובי הוא חשוב יותר מהפידבק השלילי. אתם חייבים לדעת להכיל את זה, ואני מדבר על מה, איך תסמונת... אז מה, איך אני אמור להגיב כשאומרים לי את זה? אתה קודם כל צריך להכיל ולנסות להבין מה נאמר לך, כי התשובה לסופר פאוור שלך נמצאת שמה. האימפקט שלך על אנשים, איך גרמת להם להרגיש, נמצאת שמה.

הכוח שלך ליאור זה לא בפודקאסט, מחר יהיה משהו אחר, אוקיי? הכוח שלך זה בלתת השראה לאנשים. הכוח שלך זה לתת להם רעיונות חדשים. אל תגביל את עצמך ותגיד, אני פודקאסטר, יש לי פודקאסט שנקרא פופקורן. מחר אני לא יודע מה זה, יכול להיות שתשדר לי דרך הרייבן של גוגל, של מטא, אוקיי? לא יודע. אז אם אתה תגביל את עצמך לפודקאסט, אז אתה תיתקע שמה. כולנו ראינו מה קרה כאשר מטא ואחרים שינו את האסטרטגיה שלהם, ופתאום ווקס ואחרים נעלמו מהשטח, כי הם היו תלויים בטכנולוגיה, לא באימפקט. היכולת שלך ליצור גמישות כוללת את הדברים הבאים. א', אנשים ולא על הכלים שאני משתמש בהם. להבין שאני כל הזמן צריך לשדרג את הכלים ולראות בהם פרקים ולא התנתקות וכדומה. והכי חשוב, להתמקד בכוח שכן יש לך ולא בכוח שאין לך. אחת הדוגמאות המרכזיות של קורבן מול גיבור זה להתמקד בכוח שיש לי ולא בכוח שאין לי. תן לך סיפור.

כוח אתה מתכוון בהשפעה שלי על המציאות? לא, גם בעשייה היומיומית. תן לך סיפור, סיפור קטן, במרצדס. אוקיי? מגיעה לה כוחה, רכב מפונשר, שתיים אחרי צהריים, סופת שלגים, קולנות, ג'רזי, אין, אתה לא רואה ממטר. הטכנאי מנסה, לא מוצא את הגלגל, אין לו טייר חילופי, אין לו צמיג חילופי להחליף לה. הוא מתקשר וזה מנסה לעזור, לא מצליח. הוא מסתכל עליו, הוא רואה שהיא בסטרס. אז הוא אומר לה, גברת, למה את בסטרס? זה קורה, זה בעיקר ב... היא אומרת לו, תקשיב, לבן שלי יש משחק בעוד שעתיים, הבטחתי לו להיות שם, אני חייבת להיות. עכשיו נוצר חיבור אנושי. הוא לא מסתכל עליי יותר בתור צמיג מפונשר, הוא מסתכל עליי בתור אישה שהבטיחה לבן שלה, והוא לא רוצה שהיא תבטל את הזה. הוא שובר את הראש, איך אני עוזר לה? אין לי רכב חילופי. אין לי... אה, אין לו רכב חילופי אפילו. לא, לא, כי כבר היו עוד לפניה שהגיעו. כן. אז נגמרו לו הרכבים.

והוא שובר את הראש, שובר את הראש, שובר. הוא אומר, רגע, אתה יודע מה? אני יודע איפה. באולם צוגה יש רכב עם הצמיג הזה. הוא הולך, שם... רגע, זה חדש עם הניילון. עם הניילון, מוריד את הצמיג, מוריד את הצמיג, שם לה את הצמיג, הרכב נשאר שם בלי צמיג כי אין לו... היא ראתה את זה, התחילה לבכות, ואמרה, אף אחד בחיים לא טיפל בי ככה. עכשיו, האנשי מכירות, במקום לצעוק עליו, אתה יודע מה הם עשו? לקחו את הלקוחות שהיו בעולם צוגה, כי הם כולם עברו את אותה הדרכה, אז הם כבר יודעים מה זה. לקחו את הלקוחות בעולם צוגה, הביאו אותם לרכב, זה אמרו להם, תקשיבו, אתם יכולים לקנות רכב איפה שאתם רוצים, אבל מי יעשה את זה בשבילכם? עכשיו, דיברתי איתו אחרי זה, הוא אומר לי, תקשיב ליאור, הייתי סופרמן היום. היום הייתי הגיבור. היה לי את כל התירוצים, בתירוצים הייתי קורבן. היה לי את התירוצים, אבל אני שדרקתי את עצמי לביצועי על. וארגון שבאמת מצליח ליצור דיפרנציאציה ולהיות רווחי וכדומה, הוא ארגון שהעובדים שלו בוחרים לייצר את הסיפורים האלו.

במקרה של מרצדס ייצרנו 5,000 סיפורים כאלו בשנה הראשונה. 5,000. כי סיפור אחד הוא היוצא דופן. לכל ארגון יש את הסיפור האחד. שלושה בשביל האתר, מה שנקרא. כן, כן, כן. זה אומר שהם היוצאי דופן, הם לא התרבות הארגונית. כן. תראה לי 5,000, ואז אני אראה לך ארגון שהולך קדימה. כן. תגיד, איך? נתת את הדוגמה קודם עם הסמנכ״ל הציני באמצע ההדרכה, ואם רגע אנחנו נכנסים לאמת של החיים, של מה קורה בתוך הארגונים, אתה יודע, חוץ מהסמנכ״ל הציני, יש את ההפסקות סיגריה בחוץ. הרעל נמצא בכל מקום בארגונים גדולים, אוקיי? וזה לא שאני אומר את זה כשיפוטי לעובדים, הרבה פעמים יש רעל מוצדק. אתה יודע, היה אכפת מהמניות, היה אכפת מדברים, עשינו כל מיני החלטות בתור המנהלים, והעובדים נפגעו. או שהם תופסים את עצמם כקורבנות, לא משנה, אבל זה לא שאתה יכול רק בהדרכה לתפוס את הזה. איך אתה מצליח לעזור להם,

שגם אחר כך בפגישות מרפסת, ויש להם הרגלים של ציניות, של רעל, של לצחוק על הזה, של בכלל, אתה יודע, ואני, אתה נראה לי בן גילי בערך, אוקיי? אולי יותר צעיר. אנחנו גדלנו בעולם של work hard, play hard. עבודה זה לא מקום שבו אני מוצא משמעות. עבודה זה מה שאני עושה בשביל כסף, וגם אם לא טוב לי, אני לא מתלונן, ואחרי זה אני, בסוף שבוע נחמד לי, אז אני שותה כוס יין ועושה כיף. כאילו צריך, פתאום אתה אומר, אני מצליח לחבר אותם למשמעות ולדברים האלה, זה נפלא, אבל זה כל כך לא ההרגל שלהם. אוקיי. אז בוא, אני אתן לך סיפור נורא מעניין. יש לי חבר שהוא היה נזיר. איזה כיף איתך, הכל זה סיפור. לא, לא, יש לי חבר שהוא היה נזיר. עשר שנים הוא חי במנזר, ואז עבר לעבוד במשאבי אנוש בחברת אנרגיה גדולה. לא מאמין. כן. אז אמרתי לו, תגיד, תשווה קצת את ה... הוא אומר לי, דווקא יש לי השוואה מצוינת. הוא אומר, כשהייתי במנזר, בערך 40% מהקולגות שלי האמינו שאלוהים מדבר איתם. דיבור ישיר.

עכשיו שאני בקורפרט, זה בערך 85%. כל המנהלים פתוחים שיש להם את כל התשובות שבעולם. אז ככה, בוא נפרק את זה. כשאנחנו עושים את התהליכי שינוי, אני מתחיל בהנהלה, אני מנהל את זה כמו מירוץ שליחים. הנהלה, סמנכלים, מנהלי קו ראשון ועובדים. אל העובדים אנחנו לא מגיעים עד שלא הכנו את הזה. כמו במרוץ שליחים, אין מצב שהמטה יגיע אליהם עד שלא עשינו את זה. מה אני עושה עם המנהלים? קודם כל בונה את הסיפור. אחרי זה עם הסמנכלים, אני מנקה את הראנדווי מתהליכים ו-KPI מוטעים, כדי שיהיה לנו את האמון. כן. ואז אני עובד עם מנהלי קו ראשון על איך להתמודד עם עובדים ציניים ואיך לעשות להם קווצ'ינג וכדומה, ורק אז אני מגיע לעובדים ואומר להם, תקשיבו, אנחנו כבר התכוננו בשבילכם. אז קודם כל, אני בונה ארגז כלים לכל אחד מהם, בתפקיד שלהם, במרוץ שליחים הזה. זה הדבר הראשון. עכשיו, בספר אני גם מדבר על איך להנהיג עם ארגז כלים של סיפורים,

איך להשתמש בסיפורים כדוגמאות לביצועי על ולהשתמש בהם וכדומה. בסוף יש מלחמה בכל ארגון בין הפסימיים לבין האופטימיים. עכשיו, אתה צודק במאה אחוז שמה שאמרו לנו זה Work Hard ו-Play Hard, אבל אני טוען שאנחנו חייבים לעבור, ובעיקר עם הדור החדש של העובדים, ל-Purpose Driven Work, לעבודה ממוקדת ייעוד. אנחנו משקיעים שעות בתוך העבודה ואין שום סיבה שלא נמצא ערך עצמי של יכולת לעזור לאחרים. כן. אוקיי? כאשר אני מסתכל על האימפקט שאני נותן לעובד, זה דבר שיכול לתת להם את הכלים הכי טובים, וכאן הם יבצעו את הבחירה לשדרג לביצורי על, כי הם מבינים שזה הם. כן. כי בסוף, אני שואל אותם שאלה נורא פשוטה, אני אומר להם, בסוף היום, כשאתם מסתכלים במראה, מה אתם רואים? בן אדם שמילא 20 טפסים, או בן אדם שעזר ל-20 בני אדם? זו הבחירה שלכם. כן, כן. וממנה תיגזר איך תתנהגו אל הבני אדם וכדומה. אם תתחברו מאחורי הטפסים,

זה כשאנחנו מקבלים את התשובות המערכת לא נותנת לי, זה הקורבנות, זה קורבנות נטו ואני קורא לזה קורבן כדי לזעזע את האנשים ולהגיד אתם מראים התנהגות קורבנית. אתה יודע זה מזכיר לי, אמרתי לך כבר שאני מאוד אוהב את אורי סאטרלנד אז יש לו איזה סיפור באיזה הרצאה שהוא אומר אפרופו ה-AI והאוטומציות שה... במלונות או אני לא זוכר איפה כן, זה מלפני מלא שנים, שהעלימו את הבחור בלובי כי הדלת הפכה להיות אוטומטית. והוא אומר, אבל פספסנו את הקטע שהוא אומר, שלום למי שנכנס. ופתאום חסר את הסיפור הזה שאתה מגיע למקום ומישהו מחייך אליך. דבר ראשון מישהו מחייך אליך. ושמעתי את זה לא מזמן גם, עכשיו נזכרתי, שמעתי את זה במיינד דיזיין, בפודקאסט עם תום אבן ורועי בן דור, אתם הזכרתם לי את הסיפור הזה,

איך בעצם אסור לפספס את הפרפס שיש בנוסף לזה שהדלת נפתחת, אלא כל הזמן לחשוב על מה עוד אנחנו עושים, כמו בסיפור עם הפאנצ'ר והמרצדס. אני רגע רוצה לקחת אותך למשהו שדפדפתי בספר וראיתי, הסיפור עם לפחד לפעמים מהכוחות שלנו, יותר מהחולשות. מה זה אומר ולמה הכוונה, זאת אומרת, שאני יכול לפחד מהחוזקות שלי? ליאור, אנחנו סוגלים לעשות דברים מדהימים. החיים לקחו אותי למקומות שבחיים לא חלמת לי שאני אגיע אליהם. אני בן אדם דתי, כמו שאתה רואה. הגעתי לעצב חנויות קוסמטיקה לנשים ערביות בערב הסעודית וקטאר. בחיים לא תכננתי את זה. אם אתה חושב שתכננתי לעשות את המהפכות של מרצדס, בחיים לא תכננתי את זה. ואתה שואל את עצמך, בואנה, מה אני עושה פה? ויש לנו יכולות מדהימות שאנחנו פשוט לא עושים להם אקטיביישן.

אנחנו לא מתפעלים אותן. וכשאנחנו מגלים אותן, זה לפעמים מפחיד. כשאתה יוצא מההרצאה שנתת בראש, ואנשים פתאום נעמדים לך בסטנדינג אוביישן, במחיאות, ואתה אומר, וואללה, זה נגע בהם. כן. זה עשה להם. וכשאנשים פוגשים אותי עשר שנים אחורה, אחרי זה, ומצטטים אותי, ואומרים לי, אני ממשיך ליישם. אין דבר מדהים מזה. עכשיו, לאורך הזמן, כשאתה מתחיל לקחת את האירועים הבלתי-צפויים, ואיך הפכת אותם לכלים, ולכוח, ולחוסן, אתה מגלה שיש לך כוחות, אתה יכול להשפיע על אנשים, זה סוג של אחריות. כן. ויש אנשים שמפחדים מזה. כן. יש אנשים שזה מכניס אותם לחרדה. איפה גדלת? אני גדלתי בשכונה די תפוקה, בקצה של רמת גן, שנקראת רמת עמידר. בבית הספר היסודי הסבירו לנו שעדיף מאוד שנעבור לאורט וניקח איזה מקצוע של מכונאי או משהו יותר פרקטי. טכני. כי אנחנו די נהיה מתוסכלים אם נלך לבית ספר עיוני בתיכון,

ואז לא נעמוד בסטנדרטים. אז המורים מאוד הסלילו אותנו למקום הזה. כן. למה אני שואל? כי יש משהו שעכשיו אני קולט, שכאילו כל פעם אתה אומר לי, ואני כאילו מנסה לאתגר אותך, אבל זה לא שאני לא מאמין, יש משהו אחד שעוד לא דיברנו, כאילו לא דיברנו על המילה הזאת שנקראת מסוגלות. הרבה פעמים הבעיה היא תחושת מסוגלות. עכשיו, אתה מספר לי שגדלת בשכונת עמידר, ואפילו המורים אמרו לכם, המורים בבית הספר אמרו, הבית הספר שלך לא כזה מספיק טוב. מאיפה מגיעה התחושת מסוגלות המטורפת הזאת, שבסופו של דבר אתה עובד עם הברנדים הכי גדולים בעולם? תקשיב, אני נכנסתי, בתור מהגר, אני בסך הכל בסופו של דבר בארצות הברית מהגר, אוקיי? ואתה נכנס אל הלב של הווספיות האמריקאיות, שזה Corporate America Fortune 100, אתה נמצא שם במשרדים עם המנכ״לים, אתה מלווה אותם, אתה מחזיק להם את היד, זה אירוע מטורף.

חלק ממה שאני מדבר עליו בספר, בספר הזה באמת פתחתי הרבה מאוד דוגמאות אישיות כדי לתת לאנשים את התחושה שזה נורמלי. כי ברגע שתבין שהחרדות שלך הן נורמליות, תוכל להתחיל להתגבר עליהן יותר מהר, זה דבר ראשון. דבר שני, ככל שאתה לומד את ההצלחות שלך ומתרגם אותן, הם הדלק. לכן גם תסמול את החשת המחמאות. גם אני התחלתי בזה, לא, זה כלום, זה זה, זה זה. בסוף אמרתי, למדתי להגיד, תודה, מה אהבת? תן לי ללמוד מזה. מה השפיע עליך? מה הפתיע אותך? זו אחת השאלות הכי חזקות שלי בכל פעם שמישהו ניגש אליי, מה הפתיע אותך? כי אני לומד מזה. כן. אני לומד מזה. אז מה שעשיתי, בניתי לי כלי שלוקח את ההצלחות האלה, מנתח אותן, הייתי עושה את זה עם הצוותים גם, כדי לתת להם את הכוח. תבין, תקשיב, הפרויקט הכי גדול שלנו, 20 מיליון דולר, הפרויקט הכי מהיר שלנו, 3.5 מיליון דולר. אני התחרתי עם אקסנצ'ר, אני התחרתי עם דלויט, אני התחרתי עם EY, אני לא התחרתי עם חברות כאלה, גם זה הייתה תעוזה כלשהי, וכל הזמן אמרו לי, אתה מגזים, ליאור, זה לא ה...

אמרתי להם, תקשיבו, אבל הכוח מרוצה, אני מביא תוצאות, מה אתם רוצים מהחיים שלי? אבל אני למדתי לעשות את הרפלקשן, לעשות את השיקוף הזה, ולקחת את האירועים הקודמים, לנתח אותם, ללמוד מהם ולבנות את הזה. זה בא בלי חרדות? מה פתאום? יש מקומות שנכנסתי עם רגליים רועדות. אבל ידעתי שהצלחתי באירוע קודם דומה, אין שום סיבה שאני אכשל פה, ואם אני אכשל, לפחות ניסיתי. כן. אחת הבעיות הכי גדולות שלנו, שאנחנו עושים משא ומתן עם עצמנו. ואז נותנים לנו הנחות, ואז עושים לעצמנו הנחות, ואומרים, אני לא אגיע לזה, אין סיכוי, אני לא פה, אני לא שם, אני לא זה, אני לא זה. אז למה בכלל להתחיל? כן, רבאק. זה סטטיסטיקה. ככל שתקבל יותר לאווים, ככה תקבל איזה כן. אבל אם לא תשאל, בחיים לא תקבל את ה-כן. תגיד, סליחה עוד פעם על שאלה אישית, יש לך ילדים? חמישה ילדים וחמישה נכדים. וואו, אתה באמת נראה יותר צעיר ממה שאתה כנראה. איך, תעזור לנו רגע,

הורים לילדים בעולם הזה, איך הם לא יגלו את זה בגיל, שלא יגלו את זה בגיל 30-40, את החוכמה החשובה הזאת. איך, כי אתה יודע, ילדים מצד אחד אפשר להגיד להם עד מחר דברים, אבל מצד שני הם שומעים את מה שהם רוצים, והם צריכים לעבור את הדברים שלהם בעצמם. איך אתה, אם אתה מרגיש שיש שם משהו שפיצחת, או שלפחות אתה מאמין שאתה עושה... כן, כן, תראה. בתור הורים יש לנו נטייה להצטייר כיודעי הכול. אנחנו התשובה. אתה שואל את השאלה, אנחנו התשובה. והאמת היא שזה לא נכון. אנחנו גם לא נטולי רגשות. והדרך הטובה ביותר זה לעזור לילד להתמקד בחוזקות שלו ולא בחולשות, ולהגיד, אנחנו במסע, אני לא יודע, אני גם כן לומד. אף אחד לא נתן לי ספר להורות, ומה שראיתי עם ההורים שלי, לא בטוח שאני רוצה לשכפל. כן. אז בפתיחות הזו שאומרת, אנחנו שנינו במסע משותף,

ובואו נתמקד בחוזקות ובכוח-על. אני אתן לך סתם דוגמה מתיכון. הייתי מטרלל את המורים של הילדים שלי בתיכון. הייתי יושב עם המורה להיסטוריה, הוא אומר לי, תקשיב, הילד שלך קיבל 65 בהיסטוריה, צריך לעבוד איתו על זה. ואז אני אומר לו, לא. הוא אומר לי, מה זאת אומרת? הוא אומר לי, 65? בואו נסביר לך. אם הוא 65, אחד משתי סיבות. או שלא מעניין אותו היסטוריה, או שאתה מורה דפוק. אז בואו נגיד שלא מעניין אותו היסטוריה. שאמרתי לו, תקשיב, אני בדיוק באתי עכשיו מהמורה למתמטיקה, שאמר לי שהילד שלי 85 במתמטיקה. אתה יודע מה אני הולך לעשות? אני הולך להשקיע שהוא יהיה 95 במתמטיקה. כי כנראה שזה התחום שהוא אוהב. אי אפשר לראות הכל בכל. כן. ואני חושב שהגמישות הזו של הורים, לבוא ולהגיד, בוא נתמקד בכוחות שלך. אני אקח אותך למצוינות הכי גבוהה. תקשיב, יש לי בת שגמרה תואר שלישי בסטנפורד. אני גאה בה, באותה מידה שאני גאה בבת שלי שהיא כדורגלנית מקצועית ומאמנת כדורגל בהפועל קטמון ירושלים. אוקיי? גאה בילדים שלי, במה שהם בחרו לעשות. אבל אני אומר, תתמקד בכוחות-על שלהם,

תחדד אותם, אל תנסה להפוך אותם לאיזה סופר פאוור של הכל, ותשדר שזה מסע משותף שגם אתה לומד בתוכו. ולגבי סיפור, אתה עובד איתם גם על הסיפור שלהם? בוודאי. הם כולם קראו, אגב, את הספר לפני כן, אישרו לי אותו כל הילד שלי בן ה-16, שלא האמנתי שהוא קרה כל כך הרבה דברים, כי הוא כבר לא קורא, ונתן לי פידבקים והכול. אני חושב שכל אחד מהם צריך קודם כל להיות מודע שהפחדים הופכים להיות יוצרי סיפורים שהופכים אותם לקורבן, ועל זה אנחנו מדברים. והדבר השני, זה באמת להתמקד בסופר פאוור, ובאימפקט שאתם עושים על האנשים. ואני חושב שאת המסר הזה, של להתמקד באימפקט ולא בצדים הטכניים של מי שאתה, או מה שאתה חושב שאתה, ולא להיצמד על הצדים הטכניים, אלא להבין, אני בביזנס של אימפקט, אני לא בביזנס של הטכני, זה אחד הכלים שאני עובד איתם עליהם. אוקיי, אז נסיים עם זה, כי אם זה התחלנו, ועם זה אנחנו נסיים, וזה באמת המסר הכי חשוב. ליאור, הרבה בהצלחה. אני שומע שאתה כבר מאוד מאוד מאוד מאוד מצליח, אז תמשיך להצליח. תודה רבה. באת לביקור בארץ, נכון? בטח לקידום של הספר או משהו כזה. אני בן בן, יש לי בית ברעננה ואני מנווט בין לבין. אוקיי, טוב, אז תמשיך להצליח ולייצג אותנו בכבוד.

כיף לשמוע ככה על ישראלי שעושה כל כך הרבה דברים מצליחים באמריקה הגדולה. תודה רבה רבה. תודה לכם. נהנה תיבות מהשיחה. ניפגש בשבוע.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 385
  2. 384

    להתחיל. להפסיק. להמשיך. - עם שחף רודברג

    שחף רודברג · 25 פבר׳ 2025 · 92 דק׳

  3. 383

    מהפכה מבפנים - תומר אביטל

    תומר אביטל · 18 פבר׳ 2025 · 69 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←