קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 313·3 באוקטובר 2023·54 דק׳

איך ליצור לעצמי יתרון תחרותי בשוק העבודה | איך להסתכל על צמתים בקריירה | מתי תסמונת המתחזה דווקא מועילה | פופקורן 313

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0054:07

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

ליאור פרנקל, יזם, איש מוצר וכותב על קריירה בעולם החדש, התארח בפודקאסט הלא רציונלי של IDC אצל איתי גולן ויונתן אקשטיין. ההקלטה נעשתה כשנה לפני הפרסום בפופקורן. דיברנו על מה חשוב בבחירת מקום עבודה מעבר לתואר ולוגו, על תסמונת המתחזה ולמה היא לא תמיד רעה, על פריימינג של עבודה כמקום לימוד, ועל מיומנויות שנותנות יתרון תחרותי בעולם עבודה משתנה.

בפרק הזה

  • כשבוחרים עבודה בדרך כלל מסתכלים על התפקיד ועל הלוגו, אבל לדברי ליאור המנהל הישיר, מידת האוטונומיה והאפשרות ליזום ולהשתמש במה שלמדת משפיעים על המוטיבציה ועל הקריירה הרבה יותר. כדאי לשאול שאלות בראיון, כי רוב המועמדים לא שואלים
  • תסמונת המתחזה היא ההרגשה שקיבלו אותך בטעות. ליאור טוען שאנשים טובים יותר סובלים ממנה יותר, כי הם מבינים כמה הם לא יודעים, ולעומתה יש את תסמונת דאנינג-קרוגר, שבה אנשים חושבים שהם יודעים יותר ממה שהם יודעים
  • לדבריו, מי שיש לו תסמונת המתחזה מתכונן יותר, והתוצרים שלו הם לרוב טובים יותר. אבל מי שמצליח ומכוון גבוה יותר עלול לחוות את התסמונת שוב, ולכן חשוב קודם כל להיות מודע לה
  • פריימינג יכול לשנות את התחושה בעבודה: ליאור מציע להסתכל על מקום עבודה כמקום לימוד, שבו מותר לטעות, ולא רק לחשוש מפיטורים. לדבריו, גם לקיחת סיכונים בחלק מהזמן, למשל 20%, מונעת רגרסיה לממוצע
  • בעולם שבו שינויים גדולים חוזרים שוב ושוב, לא מפסיקים ללמוד. ליאור מציג פירמידת מיומנויות קריטיות מדוחות פורום הכלכלה העולמי: חוסן, התמודדות עם לחץ ועומס, גמישות מחשבתית, למידה אקטיבית, יצירתיות, תקשורת בין-אישית, מנהיגות וחדשנות

על הפרק

איך למצוא מקום עבודה טוב? מהי תסמונת המתחזה ואיך היא משפיעה על עובדים צעירים? מהי התסמונת הקוטבית שלה? איך לשלב בין העבודה והחיים? ולמה בעולם החדש אנחנו צריכים להיות בתהליך למידה מתמשך שלא נפסק?

ההחלטה על המשרה הבאה שלכם היא הרבה מעבר לאם הטייטל שלה מצלצל יפה באוזן, או אם הלוגו של החברה צבעוני ומוכר. יש המון פרמטרים שמשפיעים על הקריירה הרבה יותר ומוזנחים על ידינו כשאנחנו מחפשים עבודה או נכנסים לראיון חדש.

התארחתי בפודקאסט הלא רציונלי של IDC להקלטת פרק משותף - דיברנו על מה כדאי לשים את הדגש בחיפוש העבודה הבאה שלנו, על פריימינג במקום העבודה, לקיחת סיכונים וגם -
מה העצה הכי טובה שיש לי למי שרוצה יתרון בעולם העבודה התחרותי של היום.

תודה לאיתי גולן ויונתן אקשטיין שאירחו אותי אצלם בפודקאסט הלא רציונלי.

ציטוטים מהפרק

עבודה בעינינו זה בדרך כלל הטייטל שנותנים לנו, אוקיי? מספר 2 זה הלוגו של איפה שנעבוד.

האורח.ת ·

לאנשים היותר טובים יש יותר תסמונת המתחזה, שוב, כי הם מבינים עד כמה הם לא מבינים.

האורח.ת ·

אני פה כדי ללמוד, והם משלמים לי על זה כסף.

האורח.ת ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה חשוב בבחירת מקום עבודה מעבר לתפקיד ולחברה?
ליאור פרנקל מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שאנשים מסתכלים בדרך כלל על התפקיד ועל הלוגו של החברה, אבל עבודה בנויה מפרמטרים רבים נוספים. לדבריו, המנהל הישיר חשוב לא פחות, וגם מידת האוטונומיה, האפשרות ליזום רעיונות ולהשתתף בהחלטות. הוא ממליץ להתחיל בלשאול שאלות בראיון, כי רוב המועמדים הצעירים לא שואלים.
מהי תסמונת המתחזה, ולמה היא לא תמיד רעה?
ליאור מגדיר אותה כהרגשה שקיבלו אותך בטעות ושיעלו עליך. לדבריו היא נפוצה יותר אצל אנשים טובים, כי הם מבינים כמה הם לא יודעים. מי שסובל ממנה נוטה להתכונן יותר, ולכן התוצרים שלו לרוב טובים יותר, אבל המחיר הוא לחץ נפשי, והתסמונת עלולה לחזור כשמכוונים גבוה יותר.
מה זה אפקט דאנינג-קרוגר לפי ליאור פרנקל?
ליאור מתאר את זה כהפך מתסמונת המתחזה: אנשים, בעיקר צעירים וג׳וניורים, שחושבים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם באמת יודעים, כי הם לא מבינים עד כמה התחום מסובך. הוא מוסיף שסטודנטים שהשקיעו בלימודים יותר קרובים לתסמונת המתחזה, ומי שפחות למד לעיתים מגיע בביטחון מופרז.
איך אפשר להשתמש בפריימינג כדי להרגיש טוב יותר בעבודה?
ליאור מסביר שפריימינג הוא הדרך שבה ההקשר משפיע על השיפוט שלנו, וממחיש זאת בדוגמה של תפריט עם מנה יקרה שמעלה את הנכונות לשלם על פסטה. הוא מציע להסתכל על מקום עבודה כמקום לימוד: מותר להיכשל, לומדים ומקבלים שכר. לדבריו זה מוריד לחץ ומעודד אומץ, אבל הוא מציין שזה לא מתאים למקצועות שבהם טעות קטלנית.
איזה מיומנויות נותנות יתרון תחרותי בעולם העבודה החדש?
ליאור מציג פירמידה של מיומנויות קריטיות שהוא מבסס על דוחות עתיד העבודה של פורום הכלכלה העולמי. בבסיס חוסן והתמודדות עם לחץ ועומס, אחר כך גמישות מחשבתית ו-growth mindset, למידה אקטיבית, יצירתיות וחשיבה ביקורתית, תקשורת בין-אישית ואינטליגנציה רגשית, ומנהיגות. בראש הפירמידה נמצאת חדשנות. לדבריו, מי שיש לו את המיומנויות האלה יתבלט גם מול מי שקיבל ציונים גבוהים יותר.
למה אי אפשר להפסיק ללמוד אחרי התואר?
ליאור טוען שאנחנו חיים בעולם חדש שבו שינויים גדולים קורים שוב ושוב ובקצב הולך וגובר, ולכן ידע שנלמד בתואר מתיישן במהירות. לפי הדוח שהוא מצטט, מעל חצי מהעובדים יצטרכו לרכוש מיומנויות חדשות, חלק מהמשרות ייעלמו וכמעט פי שתיים ייווצרו. הצד החיובי, לדבריו, הוא שקל יותר לעשות שינוי קריירה.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
דניאל כהנמן · וורן באפט
חברות וארגונים
IDC · גוגל · פורום הכלכלה העולמי
ספרים, פודקאסטים וסרטים
הפודקאסט הלא רציונלי
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי כאן ליאור פרנקל והיום אנחנו בפרק מיוחד, פרק שבו מראיינים אותי. אנחנו נשמע שם על איך תוכלו ליצור לעצמכם יתרון תחרותי בעולם העבודה של ימינו החדש, איך כדאי להסתכל על צמתים בקריירה, מהי תסמונת המתחזה ולמה אם יש לכם אותה זה לאו דווקא רע, מה הגורמים שאנחנו בטעות מתעלמים מהם כשאנחנו בוחרים עבודה על הפקטורים שאנחנו לא חושבים עליהם, ומה כדאי לסטודנטים לעשות כדי להעלות את הסיכוי שלהם למצוא עבודה טובה. הפרק הזה הוא שידור של הקלטה מאוניברסיטת רייכמן, AKIDC, לפודקאסט שנקרא הפודקאסט הלא רציונלי. בעיקרון הם הזמינו אותי לשם כדי לתת עצות קריירה לסטודנטים, אבל פרסתי שם הרבה מהאג'נדה הכי מעודכנת שלי לחיפוש קריירה בעולם החדש. אז רלוונטי לא רק לסטודנטים אלא לכל אחד מאיתנו ולכן החלטתי לפרסם אותו גם פה בפופקורן הוא הוקלט לפני שנה אפילו אולי קצת יותר משנה. אבל לאחרונה קיבלתי עליו תגובות טובות מכמה כיוונים בו זמנית אז אמרתי אולי זה ייתן לעוד אנשים

זווית מעניינת להסתכל על הקריירה שלנו. תודה לאיתי גולן ויונתן אקשטיין שאירחו אותי אצלם בפודקאסט ואתם תשמעו הקלטה כאמור של הפודקאסט שלהם שבו הם מארחים אותי. אנחנו מדברים על פיתוח קריירה אז עכשיו ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שני. מה יאללה, איך הגעת לעבודה הזאת? האמת סיפור די מצחיק לפני איזה שנתיים בערך משהו כזה עבדתי כמדריך בהוסטל של נערים סיכון ממש פה בהרצליה. אתה יודע עבודה תוך כדי הלימודים כזה. ככה פתאום משום מקום, ותכלס הרבה בזכות חברה שלי, קיבלתי איזשהו רעיון עבודה. התפקיד שהוציאו לי זה בעצם לנהל את הסטוייל הריקוד הגדול בארץ. ככה גילוי נאות, אני גם רוקד ככה בזמני הפנוי. אבל אתה יודע, זו עבודה של גדולים כזה, ממש.

כבר שהתכוננתי בעצם לרעיון, די הבנתי שהתפקיד הזה די גדול עליי, אבל אמרתי לעצמי שאני מעדיף ללכת ולנסות מאשר לא. ואיכשהו מפה לשם התקבלתי, ותכלס זה מה שאני עושה היום. אבל נראה לי שמהרגע שהתקבלתי, אני כל הזמן נמצא כזה במין תחושה של עוד מעט אני נכשל. זה עוד רגע יגיע, כאילו. אני לא בטוח בכלל שיש לי את הכישורים הנכונים לעשות את זה בצורה מספיק טובה, ותכלס אני די מרגיש שהעבודה עוד גדולה עליי בכמה מידות. ואולי אני אשמח כזה, אתה יודע, שתעזור לי גם להבין כזה ממש למה אני מרגיש ככה, גם קצת אולי להגדיל לי את המודעות כזה ולפתוח לי את העיניים אולי בתחום הזה. אז על המיקרופון, יונתן אקשטיין. אז אני רוצה להגיד תודה לאיתי גולן, לאור אבן חיים ולאניתה זורצ'ינסקי, שבזכותם הדבר הזה קורה היום. טוב, אז רגע, בואו נציג אותך ונדבר עליך. אז לאור פרנקל, הוא יזם ואיש פרודקט.

כיום הוא VP פרודקט בסטארט-אפים טכנולוגיים שונים. מאחוריו יש שלושה סטארט-אפים שהוא עצמו הקים. ממש עד לאחרונה הוא היה שותף ו-CPO בג'ולט. לפני כן הוא הקים את NewSchool, ולפני כן הוא היה גם שותף וגם CTO בחברת מובו. ליאור כותב ומרצה על יזמות וקריירה בעולם, Hfarm, Wired, TEDx. די פשוט למצוא אותך, יש לך גם בלוג וגם פרודקאסט וגם קהילה שבנית, בספרים פופולריים מאוד שכתבת, שבעיקר עוסקים כמובן בבניית קריירה, בעולם החדש, וגם על זה אנחנו נרחיב עוד ככה בהמשך הפרק. ופרויקטים שלך הושקעו בעצם במגזינים הכי גדולים בעולם. נגיד כמה שמות, Forbes, The Next Web, First Company, Hfington, Post ו-USA Today. קצת בעולמנו, אז ליאור הוא בוגר תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה מהטכניון,

יש לו גם תואר שני בהיסטוריה, פילוסופיה של הרעיונות והמדעים מאוניברסיטת תל אביב. טוב, אז כדי, ממש ככה, כדי להתחיל בכיף, אנחנו נעשה איזה משחק ככה שהוא שובר קרח. ככה זו עובדה אמת, עובדה שקר עליך. לך על זה. אוקיי, אז העובדה הראשונה היא שאני מאוד אוהב אספרסו, מאוד מאוד. אני מאלה שכאילו נוסעים לחו״ל, אני והבת זוג שלי, וכדי לשתות את האספרסו הנכון בבוקר היא יכולה לסבול איתי הליכה של 27 דקות, כאילו, כדי להגיע למקום הנכון, אם אנחנו בעיר שבה אני יודע איפה יש את הזה, ובדרך היא תשנא אותי. אז השתתפתי פעם בתחרות אספרסויים, הגעתי במקום שני, אחרי ששתיתי 15 אספרסו בשעה. העובדה השנייה היא שבפעם הראשונה בהייטק שהייתי צריך לבחור קרן פנסיה להשקיע בה,

אני בדיוק למדתי על השקעת ערך בבורסה, סטייל וורן באפט, והוא היה מדבר על זה שצריך ללכת לבקר את החברות כדי לדעת אם באמת שווה להשקיע בהן, ולהיכנס ולראות שהמזכירה נחמדה, וששם זה, ושהמשרד ריק, ויעבדו עליך. ו...רציתי לבחון את הלמן הדובי, אלדובי, שם קרן פנסיה קטנה, אז נסעתי למשרד שלהם בפתח תקווה, דפקתי בדלת, והם לא הבינו מי ההזוי הזה שבא כאילו לשמוע על קרן פנסיה בדלת. יש לי תחושה שאני יודע מה התשובה, אבל אחכה לסוף פרק כדי לגלות, וגם לי וגם למאזינים. טוב, אז בואו נתחיל את השאלה הראשונה בעצם, איך אני מוצא מקום עבודה? אוקיי. אני חושב שהבעיה הראשונה ב... למצוא מקום עבודה טוב, וזה נכון גם בעבודה ראשונה בחיים וגם בעבודה מספר 5, אבל קצת פחות זה שאנחנו תופסים את המילה,

תופסים את מה זה עבודה בצורה שגויה. עבודה בעינינו זה בדרך כלל הטייטל שנותנים לנו, אוקיי? מספר 2 זה הלוגו של איפה שנעבוד. אוקיי? אז נגיד אם אני הולך להיות מרקטינג מנג'ר בגוגל, אז הטייטל הוא מרקטינג מנג'ר, אני הולך להיות בתחום השיווק, והלוגו הוא גוגל. נשמע לי טוב, אני ארצה לעבוד שם. ופה בערך מסתיימת עבודת המחקר של אנשים לפני שהם מקבלים החלטה איפה הם רוצים לעבוד ואיפה הם לא רוצים לעבוד. אבל, יש עם זה הרבה בעיות. קודם כל, עבודה בנויה מהרבה פרמטרים, שהם לא רק הטייטל והלוגו. עבודה בנויה, למשל, פרמטר שהוא הרבה יותר חזק משני הדברים האלה, זה מי יהיה המנהל הישיר שלך או מנהלת.

הם ישפיעו כנראה לא פחות אם לא יותר על המשך הקריירה שלך, אבל עזוב את המשך הקריירה שלך, על ההצלחה שלך בתפקיד, על האושר שלך בתפקיד. אושר זה עניין אחר, אבל נשים אותו רגע בצד, אבל כמה אתה שמח ללכת לעבודה, על כמה אתה מוטיבטד על איך לעבודה. אז למשל, מי יהיה המנהל או המנהלת הישירה? הרבה יותר חשוב ממה יהיה הטייטל שלי. אתה יכול לצורך העניין להיות עם טייטל שהוא לא מדויק לך, או שהוא לא עושה רושם על אימא ואבא, אבל אם יהיה לך מנהל מצוין, אז בשנתיים, שלוש, ארבע הראשונות שלך בקריירה, העבודה שאתה תעשה היא הרבה יותר משמעותית. וכולם מכירים את זה, למה? כי כולם, או כמעט כולם, היו בצבא. נכון. והם יודעים, היו להם חברים שחלקם העבירו שנתיים-שלוש בלי להתפתח לשום מקום, וחלקם העבירו שנתיים-שלוש והתפתחו בטירוף. וזה בכלל לא משנה אם הם עשו את זה בחיל המודיעין, כי גם בחיל המודיעין יש כאלה שלא התפתחו, כי היה להם צוות גרוע או מנהל גרוע וכולי,

והיו כאלה שלא משנה, היו בקרבי או במקום אחר, שלא קשור, אולי פחות קשור לעולם העבודה, אבל התפתחו בטירוף, כי היה להם מנהלת טובה או מנהל טוב, או צוות חזק. זאת אומרת, מה אני עושה ביום-יום, הרבה יותר חשוב מאיזה טייטל יש לי, בטח בתחילת הקריירה. האם ביום-יום שלי אני מביא ערך, אני מצליח לייצר משהו, או לעשות משהו, לעשות עשייה שאני רואה, שהיא מתקדמת לאנשהו, לעומת האם אני נמצא אולי עם טייטל מצוין בחברה מצוינת, אבל בתכלס אני מסתכל על עצמי אחרי חצי שנה או שנה ואני אומר, מה עשיתי פה? שום דבר. לא עשיתי שום אימפקט, לא הזזתי שום דבר, אפשר לדבר על דוגמאות יותר ספציפיות כדי שזה לא יישמע מטא. זהו, כאילו... תיקח אותי, אם זה נשמע יותר מדי מטא, אז... לא, זה לגמרי, כאילו, בדיוק נראה לי הכיוון הבא, שכזה, כאילו, מן הפולואפלסט, אז רגע, אז אני רק אסיים רק עוד כמה פרמטרים שאנחנו צריכים... זהו, אז זה רציתי לשאול בדיוק על הפרמטרים. אוקיי, אז יש מי ינהל אותי, יש לאיזה צוות אני נכנס, אוקיי?

יש איך נותנים לעובד להתנהל בתוך החברה, עד כמה תהיה לי אוטונומיה, לעומת עד כמה יעשו לי מייקרו-מנג'מנט, אוקיי? אוקיי. עד כמה ייתנו לי להשתמש במה שלמדתי, נגיד בתואר או בניסיון האחר שלי בחיים, לעומת כמה יקטינו אותי ויגידו לי, לא, אתה רק עושה את הדבר הזה, ואנחנו לא מצפים לך לעשות משהו אחר. כלומר, עד כמה ייתנו לי ליזום דברים חדשים, להציע רעיונות חדשים, עד כמה יערבו אותי בהחלטות או לא יערבו אותי בהחלטות, עד כמה לצוות שלי יש השפעה בתוך הארגון. כל הדברים האלה, דה פקטו, ישפיעו הרבה יותר על כמה מוטיבציה יש לי, והתוצאה של כמה מוטיבציה יש לי תשפיע על כמה אני אצליח לייצר. לייצר לא במובן התועלתני המשעמם, אלא לייצר במובן של

לעשות משהו עם הזמן שלי, אוקיי? אז בואו ניקח דוגמה פשוטה, מרקטינג מנג'ר, אחד הלך לעבוד, אני לא רוצה ללכת על גוגל, אבל נגיד גוגל מספיק, חזקים כדי שלא יפריע להם ולא יזיז להם. נגיד שהוא נפל בטעות על צוות לא טוב, או מנהל לא טוב, או זה, והוא נמצא שם, ויש לו את האופציות של גוגל, ואת השכר של גוגל, את הארוחת צהריים של גוגל, והוא מדהים, והוא אמר לאמא שלו שעובד בגוגל, והיא נורא גאה בו, כי בניגוד לשנת 2000 היא יודעת מה זה גוגל, בשנת 2000 היית אומר שאתה יכול לעבוד בגוגל, והוא אמר לך למה אתה לא עובד ב-IBM. אבל גוגל היא כבר חברה מאוד גדולה, נגיד, יש בה הרבה בירוקרטיה, יש הרבה רגולציה, ואותו מרקטינג מנג'ר התעורר בבוקר ואמר, יש לי רעיון לקריאייטיב מדהים, אנחנו נעשה את הדבר הזה והזה, והוא יפרסם את המוצר החדש של גוגל, נגיד שגוגל המציאה אתמול את ג'ימל, אנחנו נעשה את הקריאייטיב הזה, וזה יגרום לכולם ללכת ולהשתמש בג'ימל.

עכשיו יש לבחור הזה מסע אינסופי וכנראה בלתי אפשרי לשכנע את כל מי שצריך כדי שישתמשו בקריאייטיב הזה בפרסומות של גוגל. או בפרסומות לג'ימל, הם המציאו אתמול את ג'ימל, אוקיי? הוא הולך ומנסה לשכנע את המנהל שלו והמנהל שלו אומר לו שזה לא רעיון טוב, ואחר כך המנהל שלו אומר לו שהוא צריך לשכנע מישהו אחר, ואחר כך אומרים לו שאין תקציב, או אין תקציב, וכדי שזה, והוא בכלל לא בקריאייטיב, הוא לקחו אותו לצוות השני, וכו' וכו', והוא נלחם את המלחמות האלה וזה, והוא מרגיש שהוא לא זז לשום מקום, והוא לא עושה שום דבר. עוברים חודשיים, הוא עושה איזושהי עבודה לא מעניינת שאותו לא מעניינת ואת הרעיון הזה שלו הוא לא מצליח לקדם לשום מקום. אוקיי? מרקטינג מנג'ר אחר הלך לעבוד בחברת יוסי ובניו, הוא לא התקבל, אפילו לסטארט-אפ הוא לא התקבל, אוקיי? הוא התקבל לסתם חברה שנקראת יוסי ובניו. הוא התקבל לסטודיו לריקוד שלך. אוקיי. אבל שם הוא המרקטינג מנג'ר הראשון. אז קודם כל יכול להיות שיש לו תסמונת המתחזה אולי נדבר על זה אחרי זה אבל

הוא קם בבוקר ואומר יואו אני יודע איך אני אפרסם את יוסי ובניו יש לי רעיון מדהים. הוא בא למנהל שלו ואומר תקשיב יש לי רעיון מדהים איך לפרסם את יוסי ובניו. אז הוא אומר לו מדהים עד היום לא היה לנו מרקטינג מנג'ר בוא תכין לי תוכנית ותראה לי. הוא מכין לו תוכנית ובשביל להכין תוכנית הזאת הוא נכנס לגוגל. לא לאתר. הוא נכנס לגוגל והוא לומד והוא עושה זה והוא מכין תוכנית של 30 סליידים ואז הוא מראה את זה למנהל והמנהלת לו אומר תשמע האמת שזה נראה טוב אבל אני לא מבין יותר במרקטינג אני אחבר אותך עם אחות שלי היא תותחית במרקטינג אוקיי? ואחות שלו יושבת איתו חמש שעות ונותנת לו הערות על המצגת והוא לומד ממנה המון והיא הופכת להיות המנטורית שלו ואז מביאים לו תקציב, תקציב קטן כי זה יוסי ובניו זה לא גוגל, מביאים לו כולה אלף שקל בחודש לפרסם את זה בפייסבוק. אבל אז הוא הולך והוא מדבר עם המעצבים והם מכינים את הקריאיטי והוא עושה את הדבר הזה. אחרי שלושה חודשים הבן אדם הזה למד המון מבחינת הקריירה שלו ומבחינת העושר שלו ומבחינת המוטיבציה שלו ומבחינת מה שהוא מסתכל על עצמו כמה הוא השיג הוא במקום הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טוב מההוא מגוגל.

עכשיו קרה המקרה ובאותו יום הייתה סערת מזל רב ופיטרו את שניהם בדיוק אחרי שלושה חודשים. עכשיו שניהם צריכים למצוא עבודה חדשה. עכשיו ההוא יותר קל לו כי רשום לו קודם שהוא עשה גוגל אבל הוא בא לרעיונות עבודה ושואלים אותו מה עשית? הוא מגמגם, הוא אומר, היה לי איזה רעיון, לא נתנו לי, לה, לה, לה, לה, לה. ההוא מיוסי בניו בקושי מצליח להשיג רעיון אחד, כי מי רוצה לראיין מישהו מיוסי בניו? אבל כשהוא כבר משיג את הרעיון, אומרים לו, מה? זה מה שהספקת לעשות בשלושה חודשים? זה מטורף. אז תראה איך העצמאות, או אוטונומיה, אנחנו קוראים לזה בשפת העולם העבודה, איך ה... מה המנהל או מנהלת הישירים עושים. זה שנתנו לו מנטורינג, זה שנתנו לו להיות, להביא רעיונות בעצמו, איך הם השפיעו על הקריירה לעומת ה... מה הטייטל שלי באיזשהו לוגו, אוקיי? עכשיו זו דוגמה כמובן קיצונית, אבל אני רק רוצה להמחיש את הדבר שאיתו התחלנו,

כשאנחנו הולכים לחפש עבודה, אנחנו בכלל לא מסתכלים על הדברים הנכונים. אנחנו הולכים לאיזשהו טמפלייט שהוא די גרוע בעיניי. זהו, אז דבר ראשון פוצצת לי את הראש, כאילו יש לי מלא כזה שאלות מתוך הדבר הזה, אחד זה כאילו העניין הזה שבעצם, אז אתה מדבר על צ'קליסט, סוג של צ'קליסט כזה, שאנחנו הולכים למקום העבודה, לא להתפשר או לסיים את זה רק בעניין של לוגו ושם החברה, אלא במעבר, שזה גם איזשהו עולם ממש, כאילו איך עושים את זה, כי הרבה פעמים אתה לא בהכרח יודע מי המנהל, אתה לא ממש יודע מי הצוות, גם אם אתה עושה מחקר מעמיק, לפעמים זה קצת קשה, אבל... להתחיל בלשאול. להתחיל בלשאול. אני מראיין מלא אנשים, ראיינתי המון המון המון אנשים ב-20 ומשהו שנים שאני בעולם העבודה, הרוב לא שואלים, בייחוד הג'וניורים, העבודה הראשונה, הם לא שואלים שאלות, הם מקבלים את זה כאילו זה לא סימטרי בינינו, כאילו שאני לא צריך אותם כדי שיעשו משהו בחברה שלי,

סליחה, והם לא שואלים שאלות, תתחילו מלשאול, תגלו המון. אפילו אם תראו מולכם בן אדם שהוא קצת, איך אומרים את זה? מסתבך בלשון שלו. אז אולי הוא לא יגיד שהוא לא מנהל טוב, אבל אתם תבינו כבר מה התשובות שלו, שהוא זה, והוא יתחיל לתת אזהרות בטאבו וכל מיני דברים כאלה. להתחיל לשאול, אתה כבר מגיע מ-0 ל-20-30%. אז נראה לי זה ממש מתקשר גם לנקודה שאתה נגעת בה וגם קצת על תסמונת המתחזה בכללי. אני כזה אשמח כאילו של... שתדבר על זה באיזה שתי מילים, כמובן גם יכול להיות את ההגדרה המילונית כזה קצת, כדי שאולי... כן. אבל זה גם נוגע בזה שאתה בסוף יושב מול מנהל, ויש לך את ההרגשה של גם נחיתות וזה זה, שזה קצת פחות נוגע בעצמנו מתחזה, אלא יותר נוגע באפקטים אחרים. אבל גם העניין הזה שבעצם מה... להיכנס לתוך תפקיד, ואם אתה נמצא באיזה תפקיד בדיוק אתה נמצא, וההרגשה שלך בתוך התפקיד הזה.

כן. אז נשמח כזה, שוב, אם יש לך איזה סיפור שלך, איזו דוגמה שלך מהחיים שלך, או אפילו מה שאתה מכיר, זה יכול להיות מאוד מאוד נחמד. אוקיי. אז קודם כל, מאוד בקצרה, תסמונת המתחזה מדברת על זה שאני מגיע לאיזשהו מקום עבודה, התקבלתי כבר, ועכשיו אני מרגיש שהם קיבלו אותי בטעות, שהם נותנים לי את האחריות הזאת בטעות, אני לא מספיק טוב. אני לא מספיק טוב או ביחס לאחרים או ביחס לתפקיד שאליו קיבלו אותי, והביטחון שלי יורד, ואני חרד, ואני מפחד כל הזמן שיעלו עליי. במקרה הקיצוני, ואני מכיר את זה, היו לי גם עובדים כאלה, אני מפחד שיפטרו אותי. אני קם בוקר, הולך לעבודה, ואני אומר, היום יפטרו אותי. היום הם יעלו עליי. הם נתנו לי להיות מרקטינג מנג'ר, היום יבינו שאני לא יודע מה עושה מרקטינג מנג'ר. היום יראו את העבודה שלי, והם יבינו שאני לא עושה עבודה טובה. אז, לפני שאני אענה לך על מה שביקשת, ואתה, אגב,

אני מזהיר מעכשיו, אתה תגלה שרוב הפעמים אתה תשאל משהו ואני אענה על משהו אחר, אבל... זהו, אני רק רוצה משהו קטן להוסיף, כי זה נראה לי מאוד חשוב גם למאזינים שלנו בכללי, שרובם כנראה סטודנטים. התסמות המתחזק מדברת גם על העניין של ציונים, הרבה פעמים, על ההרגשה שקיבלת ציון טוב, האם באמת הוא מגיע לך, ויש בזה כאילו עוד כמה רבדים, אז זה גם משהו שאולי שקצת חשוב גם שתדעו, כאילו, שנהדה. נכון, נכון, יש אותו גם לא רק אצל אנשים שהולכים לעבודה, אני דיברתי בזווית הזאת, אבל נגיד דוקטורנטים בשנים הראשונות שלהם, הם כמעט לכולם יש תסמונת המתחזה. מה זה אומר? עוד מעט אני הולך להיות דוקטור, לא מגיע לי למה מישהו חושב שאני יכול להיות דוקטור, דוקטור בעיניי זה משהו שהוא מאוד גבוה ועילאי, מי אני בכלל, התקבלתי בטעות, אבל הם עוד מעט יבינו שאני לא יודע לכתוב עבודה כמו שצריך, ואני לא יודע להוכיח משהו חדש על העולם שזה מה שמצפים ממני בדוקטורט וכולי. אני רוצה להתחיל לפני שניכנס לעולם העבודה,

היום בבוקר, ידעתי שאני מגיע לפודקאסט וחשבתי קצת על הנושא, הייתי על האופניים, זה המקום הכי טוב לחשוב, כי אתה מרוכז ולא מרוכז. לא ניכנס לזה, אבל זה אפרופו, אם אתה מכיר מדניאל קיינמן בספר שלו, שהוא מדבר על ההליכות שהוא עושה, ועל הקשר בינם לבין מערכת אחת ושתיים ויצירתיות, והוא אומר, יש הליכה בקצב שהוא לא איטי מדי והוא לא גבוה מדי. אם אני הולך מהר מאוד, אני מרוכז בנשימה ובדופק המואץ. אם אני הולך לאט מאוד, אז אני כמעט ולא מצליח, המוח שלי לא בורח, אלא הוא ממש מרוכז ממה שחשבתי עליו, ויש באמצע איזושהי הליכה שהיא כאילו הכי טובה לזה שיעלו לך רעיונות. אז האופניים, בגלל זה אני אוהב לחשוב על האופניים, כי אני גם מרוכז ולא מרוכז, וחשבתי על הקשר בין סטודנטים לתסמונת המתחזה. חשבתי על משהו מאוד מצחיק.

רגע לפניו, נדבר על התסמונת ההפוכה לתסמונת המתחזה. תסמונת דאנינג קרוגר. דאנינג קרוגר מדבר על זה שאנשים, בייחוד צעירים, לפעמים חושבים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם באמת יודעים. למה? כי הם לא יודעים עד כמה הם לא יודעים, אוקיי? אתה סיפרת לפני ה... לפני שהתחלנו שיש לך היום סטודיו לריקוד ואתה מנהל איזה 20 איש, ואתה קראת לזה, הגעתי לזה איכשהו בטעות. אם היום היית צריך, ולא עשית את זה קודם, אבל אתה יודע מה זה דורש, היום היית צריך להתחיל את אותו עסק, יש מצב שהיית אומר, אין מסב, זה לא יצליח, אני לא יודע איך לעשות את זה, אוקיי? כי אתה יודע כבר כמה זה מסובך, קשה ומטורלל. תסמונת דאנינג קרוגר מדברת על זה שכשאתה לא יודע כמה משהו מסובך, אז לפעמים אתה חושב שהוא נורא קל. וגם את התסמונת הזאת יש להרבה אנשים שהם ג'וניורים או עובדים בפעם הראשונה.

זאת אומרת, הם לא מבינים עד כמה אין להם מושג במה שהם עושים, והם באים עם ביטחון עצמי מופרז. ואנשים נעים בין שתי התסמונות האלה. אגב, ראיתי כבר אנשים שיש להם שבוע אחד ככה, שבוע אחד אחר. אפשר לדבר אחרי זה על איך זה קורה ואיך זה קשור לאיך שהמנהל עושה. אבל רציתי להגיד שהתובנה שהייתה לי היא קצת עצובה לסטודנטים, והיא התובנה הבאה. תלמידים חרשנים, סטודנטים חרשנים מצוינים, שבמשך נגיד שלוש או ארבע שנים, למדו, לא יודע, במקרה שלך נגיד מינהל עסקים, הם למדו והשקיעו וקראו את הספרים והלכו להרצאות. הם היו שם. הם יודעים עד כמה התחום הזה הוא ענק. הם מבינים עד כמה תואר ראשון זה רק הקצה של הקצה של הקצה. הם מבינים עד כמה הם לא באמת מבינים מינהל עסקים. הם רק יודעים את ההתחלה שלו. עכשיו הם התקבלו למקום עבודה,

ולהם, כנראה, תהיה תסמונת המתחזה. כי הם יגידו, וואו, התחום הזה כל כך מסובך, נתנו לי לעשות פה משהו, אבל התחום הזה הוא ענק, אני בחיים לא ידע איך עושים את זה כמו שצריך, אוקיי? מרוב שהם למדו ומרוב שהם הקשיבו, מרוב שהם ראו פרופסורים תותחים. התלמידים הזרקנים, אלה שלא הגיעו לשיעורים, ואיכשהו, כאילו, בסוף הצליחו, אתה יודע, העתיקו במבחן, או למדו שנייה לפני, אין להם מושג, לא מבינים בחומר, להם יש יותר סיכוי להגיע לתסמונת דני קרוגר, להגיע עם ביטחון עצמי מופרז, כי הם לא מבינים עד כמה אין להם מושג. אתה מבין? וואו, אני, אני בתור תלמיד חרשן, אני מתלבט אם זה טוב או לא טוב, מה שאמרת עכשיו. אני גם מתלבט אם הוא יוריד את זה בעריכה, אני לא יודע אם רייכמן יסכים. למה? סתם, שזה כאילו לעודד תלמידים, לא ל... אז אני לא, אני לא מעודד. אז קודם כל אנחנו צריכים להתווכח, האם תסמונת המתחזה זה רע או טוב. כי נוהגים גם מזה שהמילה שזה מתחזה,

נוהגים לחשוב שזה תסמונת רעה. אבל תסמונת שהיא לאו דווקא רעה, היא אולי לא נעימה מבחינה נפשית, אבל יש לה גם יתרונות. אז קודם כל נדבר על זה שרוב האנשים שיש להם תסמונת מתחזה הם בדרך כלל אנשים שהם באמת יותר טובים. זאת אומרת לאנשים היותר טובים יש יותר תסמונת המתחזה, שוב, כי הם מבינים עד כמה הם לא מבינים, הם יותר צנועים ביחס לכמה הם יודעים משהו על העולם, או יודעים משהו על המקצוע שהם אמורים לעשות. לתלמידים מצטיינים, יש הרבה פעמים תסמונות המתחזה. שוב, זה אמור להיות הפוך, נכון? הרי הם קיבלו את הציונים הגבוהים. לא, הם דווקא יודעים עד כמה העולם הוא מסובך. מדהים. בוא נדבר רגע על משהו טוב שקורה בתסמונות המתחזה. אני, היה לי תסמונות המתחזה רוב הקריירה. נגיד, עד לפני, אפילו, אני עכשיו בן 43, עד לפני 3-5 שנים, באמת בהרבה מהדברים שעשיתי, עדיין יכלה להופיע לי תסמונת המתחזה. אמנם במנות קטנות לעומת גיל 30 או 25,

אבל עדיין זה יכל להופיע לי. השאלה היא, מה אתה עושה כשיש לך את התסמונת הזאת? עכשיו, אם אתה תלמיד מצטיין, או אתה אומר תלמיד חרשן, מה אתה עושה? שיש לך את התסמונת? כן. הרבה פעמים אתה בעצם, אתה צריך דבר ראשון לשחרר את זה איכשהו אצלך, ולהגיע למצב שאתה גם מודע לזה, שזה נראה לי השלב הראשון או אולי הכי הכי חשוב. אני כאילו, זה מצחיק, אני כאילו עונה על זה, ותוך כדי אני חושב גם על עצמי, ואני אומר לעצמי, זה מה שאני צריך לעשות, ואני עוד לא עושה את זה מספיק טוב. כן. אבל נראה לי דבר ראשון זה עניין של המודעות, ונראה לי הדבר השני זה אולי, זה עכשיו מהראש, כן? של אולי לשים עם עצמך מין יעדים שבהם אתה רוצה לעמוד בהם, ולהוכיח לעצמך שאתה מספיק טוב. רעיונות טובים. אבל זה רעיונות שרלוונטיים למי ששמע את הפודקאסט. בוא רגע נדבר על, נגיד שלך יש תסמונת המתחזה, ולא היה את הפודקאסט הזה, אתה לא מבין בכלכלה התנהגותית, לא ידעת אפילו שיש ביטוי של תסמונת מתחזה. אתה מגיע למקום עבודה, ואתה אומר, פאק,

אני לא טוב כמו שהם חשבו שהם. מה עושה תלמיד טוב, הולך ומתכונן? הוא כל הזמן מתכונן. הוא אומר, יואו, אני מחר יש לי את המצגת הזאת לבוס, אני לא ידע לעשות את זה, אוקיי? בחור עם דני קרוגר, פשוט הולך לראות כדורגל, קצת טיקטוק, נרדם, קם מהשעון המעורר בפעם התשיעית בתשע, תשע וחצי הוא במשרד, עושה את המצגת שלו, וכולי. מה עושה מישהו שיש לו תסמונת המתחזה? יכול להיות שהוא לא ישן כל הלילה והוא עובד על המצגת. עכשיו, קודם כל, המצגת שלו תהיה כמעט תמיד באמת יותר טובה. זהו, זו שאלה מתבקשת, כאילו. שאלה מתבקשת זה כאילו, בסוף, כאילו, מי... אתה יודע, שניהם מגיעים, הם אפילו באותו תפקיד, הם אותו... כי הרבה פעמים זה קורה שאתה נמצא עם איזה קולגה, ואז אתה מגיע למנהל, ואתה יודע שמה שהוא עשה, הקולגה שלך הוא לא השקיע, או הרבה פחות השקיעה ממך, אז כאילו, איך אתה מצליח ל...

בוא נגיד שאתם באותה, נעשה השוואה טובה לצורך ניסוי, אתם באותה רמת אינטליגנציה ואתם באותה רמת ניסיון. אוקיי. אני אומר, לך יש פער משמעותי יותר טוב, כי אתה השקעת 8 שעות יותר במצגת. לכן אתה 8 שעות יותר מוכן לשאלות, 8 שעות יותר עבדת על שקפים שהם יותר יפים, 8 שעות יותר חשבת מה הוא יגיד לך ואיך תענה לו, אתה מוכן הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טוב. עכשיו, אני טוען, אין לי על זה מחקר שראיתי או קראתי, אבל אני יודע להגיד לך מניסיוני, ומניסיוני עם עובדים שלי, שהיה להם תסמאות המתחזה וזה מאוד קל לראות, שבסוף התוצרים שלהם באמת היו הרבה פעמים יותר טובים, כי הם היו מתכוננים הרבה יותר מהלחץ שיעלו עליהם. אוקיי? אז נפשית זה לא נעים, וגם יש משמעות לבעיית ביטחון, ואפשר לדבר על זה עוד מעט, אם רוצים, בנפרד, אבל אבסולוטית מבחינת התוצר שהם הביאו, זה היה תוצר יותר מושקע, כי הם פשוט השקיעו יותר.

עכשיו, מה שקורה זה שאתה משקיע פה עוד 8 שעות, פה עוד 4 שעות, פה עוד 8 שעות, פה עוד 4 שעות, אחרי שנה או שנתיים, יש לך פער אמיתי. אתה בשנה-שנתיים האלה עבדת או למדת או התפתחת באמת יותר טוב מאשר הבחור הקול השני, כי כל הזמן חשבת שיעלו עליך, וכל הזמן התפתחת. ואז יש שתי אופציות. אופציה אחת, שאתה ממשיך להתחרות עם הבחור ההוא על אותן משרות ועל אותם מקומות, ואתה באמת יותר טוב, כי אתה באמת, אפילו אם עדיין יש לך התסמון אתה מתחזה, זה לא משנה, זה נשאיר רגע לפסיכולוג, אתה באמת יותר טוב, אתה עבדת יותר קשה, אתה למדת הרבה יותר, התכוננת הרבה יותר כל הזמן, אתה באמת יותר טוב. אלא מה העניין? שמכיוון שלמדת הרבה יותר והיית יותר טוב, יש מצב טוב שהמציאות כבר נתנה לך פידבק חזרה, או הבוס שלך, או שיעלו לך את המשכורת, או שקידמו אותך, ומה שקורה לך זה שאתה עכשיו רוצה לכוון כבר יותר גבוה.

אתה מכוון יותר גבוה. יותר גבוה מהבחור הכול, כן? אנחנו מושוים אליו עדיין. כן. אתה מכוון יותר גבוה, ואתה שוב מגיע לתזמון המתחזה, אוקיי? ששוב, זה הבעיה של אנשים, בעיה במרכאות, כי אפשר להתווכח אם זו בעיה או לא, שאנשים שהם טובים, אנשים שהם סטודנטים, הם כל הזמן יכוונו יותר ויותר גבוה, ולכן הם משחזרים לעצמם את תסמונות המתחזה, כי עכשיו יש מקום שהרמה בו יותר גבוהה, מצפים ממני ציפיות יותר גבוהות, ושוב אני מגיע למקום שאני אומר, אוקיי, כבר הסתדרתי קודם, אבל עכשיו עוד פעם יעלו עליי שאני לא יכול להיות, עכשיו אני ויפי כבר, שיט, יעלו עליי שאני לא יכול להיות ויפי. וואי, נתנו לי C-Level. מישהו תכף יסתכל ויגיד לי, מי נתן לו C-Level? מי נתן לו להיות CFO או CMO או whatever? אוקיי, אני רוצה לקחת אותם לכיוון של הרגשות רגע, ולדבר גם על ביטחון אולי קצת, וגם בכללי רגע לגעת בזה. גם מקודם קצת כזה שאלנו על איך להרגיש טוב בעבודה, אבל יש לי איזה משהו קטן שכזה ראיתי, כאילו, אג'נדה שלך, או זה שמאוד אהבתי,

של העניין של לדעת להסתכל על כל מקום שאתה מגיע כמקום לימוד. ואני גם מקשר את זה לרגשות הרבה פעמים, כי לפחות ככה אני מאוד מתחבר לזה בפן האישי, אני מאוד כזה, ואני גם מתחבר את זה הרבה פעמים לרגשות, וגם מתחושת הכיף במקום שאתה מגיע אליו, שוב, אנחנו מדברים ברגע על עבודה, אז נמשיך לדבר על זה. הייתי שמח לשמור קצת יותר על זה, קצת יותר... אוקיי, אז קודם כל נתחיל בקישור לכלכלה התנהגותית. הביטוי הוא פריימינג, נכון? זה ביטוי מאוד מאוד חזק בכלכלה התנהגותית, שמדבר על איך הקונטקסט שבו אתה רואה את הדברים ומקבל את הדברים, גורם לך לשפוט אותם בצורה אחרת. ויש אין סוף ניסויים ודוגמאות, אבל ניקח משהו שהוא מפגר, נגיד אתה מגיע למסעדה, ואתה, בדבר הראשון למעלה יש כזה במסגרת כזאת רשום, הספיישל שלנו היום, סטק, 200 גרם, 220 שקל.

אתה אומר, וואי, זה ממש יקר. אתה ממשיך לקרוא וזה, אתה אומר, אתה רואה פסטה, 72 שקל. אתה אומר, וואו, יאללה, אני לוקח את הפסטה, אני לא אגזים, לא קיבלתי היום בונוס, נלך על הפסטה. אבל יכול להיות שהיית מגיע למסעדה אחרת, ושם היה רשום למעלה צ'יפס 14, מנת אורז ב 42, פסטה 72. והיית אומר, בואנה, 72 שקל לפסטה זה, מה זה מוגזם? כולה פסטה, אני מכין את זה, כאילו הכנתי את זה כשהייתי סטודנט בבית, מה הם רוצים 72 שקל פסטה, נכון? נכון. אז מה עשו לי? עשו לי, זה נקרא, אנקורינג. בראשון, נתנו לי דבר ראשון לראות מחיר מאוד גבוה לאיזשהו מוצר שכנראה כמעט אף אחד לא יקנה אותו, אבל כולם יהיו מוכנים לשלם על פסטה 72, כי הדבר הראשון שהם ראו זה 220 שקל, אוקיי? בשני, כמעט אף אחד לא יקנה פסטה ב-72, כי זה ייראה מוגזם וחזירי וזה. עכשיו, אותו מחיר על פסטה, פה קראנו להם חזירים, ופה חשבנו שעשינו דיל. זה העניין של פריימינג. עכשיו נחזור למה שדיברת עליו.

אני מאוד מאמין בפריימינג, מה זה אני? כלכלה התנהגותית מראה לנו שכולנו כבני אדם, אנחנו עובדים עם פריימינג. מה אנחנו יכולים ללמוד? שאם נשנה לעצמנו את הפריימינג, אנחנו יכולים לשפר לעצמנו את ההרגשה, אוקיי? אחד מהפריימינגים שאני מאוד מאוד אוהב להשתמש בהם, זה שאנחנו כל הזמן נמצאים בלימודים. אני מסתכל על עולם העבודה כעוד עולם של לימודים. למה? אני איש סקרן, אני אוהב ללמוד, זה מעניין אותי ללמוד, זה גם נחמד. לימודים זה מקום, זה מקום שנחשב מקום עם מעט סיכונים. אוקיי? נכשלתי, אז אני יכול לעשות מועד ב', ממש לא הצלחתי, אני אעשה את הקורס עוד פעם, זה לא שיפטרו אותי, זה לא שמישהו יצעק עליי, מותר לי להיחשל, זה לא נעים, אבל מותר לי להיחשל. זה לא שיורידו לי במשכורת או משהו כזה. אני מסתכל הרבה פעמים על עולם העבודה

כעל עולם לימודים. מה הכוונה? אני אומר, לוקחים אותי לעשות משהו שעוד לא עשיתי הרבה פעמים, או שעשיתי כמוהו, אבל לא עשיתי כמוהו נגיד בתעשייה הזאת, אוקיי? נגיד הייתי מרקטינג מנג'ר בתעשיית ה-health tech, ועכשיו הצלחתי להתקבל לתעשיית הגיימינג. אני הולך לעשות מרקטינג מנג'ר בתעשייה שאני לא מכיר. אז אני הולך ללמוד לעשות משהו חדש, ומשלמים לי שכר כדי לבוא ללמוד, נכון? למה? כי בסוף, אוקיי, עשיתי ניסוי שם במרקטינג, הניסוי לא הצליח. לא מפטרים אותי כי הניסוי לא הצליח, כולם יודעים שזה ניסוי, נכון? השקענו קצת כסף, לא הלך, בסדר, ננסה משהו אחר, נשקיע קצת כסף, לא הלך. בסוף ילך, נשקיע על זה הרבה כסף, מדהים. למדתי משהו, החברה למדה משהו, זאת אומרת, כל הזמן משלמים לי כסף כדי ללמוד. באמת, כדי שיפטרו אותי, אני צריך לעשות משהו קיצוני כמו כדי שיזרקו אותי מהתואר. צריך או לפשל 400 פעם ברצף, או זה, אבל זה קיצוני, זאת אומרת, לא מפטרים מישהו על איזושהי טעות קטנה,

בייחוד לא היום. מפטרים מישהו רק על טעויות מאוד מאוד גדולות, או הרבה טעויות שנמשכות לאורך זמן. כשאני מסתכל על מקום עבודה, כמו על מקום לימודים, זה אחלה פריימינג. זה פריימינג שקודם כל מעודד אותי באמת להיות קצת יותר אמיץ, וזה פריימינג שמוריד לי את הלחץ. הוא מוריד לי את הלחץ. אני לא כל הזמן חושב איך אני מוכיח להם שאני יודע לעשות את זה, אלא אני פה כדי ללמוד. אני פה כדי ללמוד. אני פה כדי ללמוד מהבוסים שלי, או ממנטורים, אני פה כדי ללמוד מהקולגות, כמו שבתואר אני לומד עם חבר'ה ביחד למבחן. אני פה כדי ללמוד, והם משלמים לי על זה כסף. זה ניס, לא? פתאום זה כיף ללכת לעבודה. אז זו דוגמה טובה גם לפריימינג וגם למה שהתייחסת אליו. הרבה פעמים, אני אומר את זה, אגב, גם כשאני מדבר עם מנהלים או מנהלים בכירים, אני שם להם את הפריימינג הזה. פתאום אתה רואה שכולם לוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות,

ועם יותר, אתה יודע, תעוזה, רצון לנסות דברים, רצון לנסות מודלי חשיבה שהם עוד לא ישתמשו בהם, כי פשוט צריך לעבור את המבחן או להצליח לפתור איזשהו תרגיל. השאלה זה אם יש מקומות שבהם זה לא עובד, כי, תראה, אני כאילו מנסה לחשוב רגע שוב, אני נכנס רגע לעולם שלי ושל המקום הזה של תוך כדי העבודה, ואני, רוב, בגלל זה רוב פעמים אני מאוד מסכים עם הגישה הזאת, אני גם מאוד מנסה להשתדל לממש את זה בחיים שלי. כן. אבל שנייה לפני, כאילו, זה לא רק שיפטרו אותך, זה לא רק הפחד הזה בעבודה. כן. יש גם את הפחד שיחשבו שאתה לא מוצלח, שלא יאהבו את מה שאתה עושה, שהסביבה שלך לא תעריך אותך, או אפילו, הרבה פעמים זה גם סביב המנהלים שלך. אז כאילו, אתה יודע, זה המקום הזה, כשאתה סטודנט ויש לך 300 או 120 אנשים בכיתה, אני חושב שזה מאוד מאוד גדול לבין אם אתה אחד מתוך, נכון. שלושה מנהלים היחידים שיש. נכון. אז קודם כול, זה אנלוגיה ואתה יכול להשתמש בה ככל שאתה רוצה, בכל אנלוגיה אפשר למצוא דברים שהם לא מושלמים.

אני גם יכול להגיד לך שאם אתה, המקצוע שלך הוא דוקטור, אז כנראה שלא כדאי לך להסתכל ככה. לא כדאי לך לעשות את הפריימינג הזה, כי שם הטעויות באמת יכולות להיות קטלניות. דוקטור או טכנאי מטוסים, אוקיי? אני מדבר יותר על מקצועות חופשיים כמו רוב המקצועות שלומדים, נגיד, פה, במוסד הזה. אבל, אני עדיין חושב שבלית ברירה אתה נאלץ להגיע לשם. בוא נסתכל רגע על האלטרנטיבה. מה האלטרנטיבה? נגיד שאני לא מסתכל על זה כמו לימודים, ואני באמת מסתכל על עבודה רק כעבודה. ואני מפחד שיפטרו אותי, אבל לא רק זה, כמו שאתה אומר, אני מפחד, איך מסתכלים עליי? מה אני אעשה? ועכשיו יש לך שתי אופציות. לקחת סיכונים או לא לקחת סיכונים. אתה יכול להגיד, אני לא לוקח סיכונים. אני עושה, אני הולך רק על בטוח, אוקיי? אני עושה רק את מה שעבד לי פעם אחת, או מה שעבד למי שהיה קודמי בתפקיד. בדיוק את אותו דבר. האם זה מישהו שלדעתך יצליח,

יקדמו אותו, יצליח לבלוט? לא, נכון? זה רגרסיה לממוצע. נכון. זה בדיוק בגלל זה יש את הביטוי הזה. זאת אומרת, גם אם במזל הלך לו איזה פעם לעשות את הדבר הזה כמו כולם, הוא פשוט יהפוך להיות משהו אפור שאף אחד לא יראה אותו. אז בכל אופן, כדאי לך, משתלם לך בטווח הארוך לקחת קצת סיכונים, לנסות מדי פעם, יכול להיות שלא כל יום, כל היום, אוקיי? אתה לא יזם, אתה בסוף עובד איפשהו, עובד איפשהו, ויש לך ציפיות, אבל יכול להיות שנגיד 20% מהזמן, אתה תנסה לעשות דברים קצת אחרת, אתה תנסה לקחת יותר סיכונים, ובכך יש לך יותר סיכוי שאחת לאה אתה תעשה איזשהו שלאגר ויגיד וואו. אני לוקח אותנו מכיוון אחר, קצת, אנחנו גם די מתקרבים לסיום, הם שלנו. יש שתי נקודות שאני רוצה כזה לדבר עליהן, ותבחר נקודה. הנקודה הראשונה זה לדבר רגע בעצם על שוק העבודה ועל השינויים, על המצב היום קצת,

כי זה משהו שמעסיק אותנו מאוד, הצעירים. והנקודה השנייה, שזה אתגר שאני מתמודד איתו, ואני גם יודע שהרבה חברים מהתואר שלי מתמודדים איתו, זה עניין הזה של בעצם השילוב בין העבודה לבין החיים, שזה הרבה פעמים כולל בין הלימודים, או בין בת זוג, אווירים, יציאות, ים בתל אביב, או כל דבר כזה או אחר. אני בוחר בנקודה הראשונה. אני הולך להגיד משהו שהוא, אני מאוד מאמין בו, אז אני נשמע החלטי, what ever למדת באוניברסיטה, ו- what ever המקום הראשון שתתקבל אליו, יש דברים שלא למדת אותם באוניברסיטה, והם, לטענתי, אבל תכף אני אסביר גם למה לא רק לטענתי, אלא טענתם של אלה שהולכים בסוף לסקור אותך, הם אותו דבר חשובים, או אפילו לא פחות חשובים, אם לא נאמר הרבה יותר חשובים,

אוקיי? ונתחיל רגע מהבסיס. אנחנו חיים בעולם חדש. הביטוי עולם חדש הוא ביטוי מאוד ישן, העולם החדש זה ביטוי שאתה יודע, עם קולומבוס וזה, וכשג'יזס, כולם כולם אמרו העולם החדש, העולם החדש, העולם החדש. למה אני מתכוון כשאני קורא העולם החדש, ואגב, האתר שלי נקרא העולם החדש, זה גם שם מאוד מעצבן, אבל אני גם מאוד אוהב אותו. למה אני מתכוון? מה שחדש בעולם החדש, כאילו גרסה 17, זה שבזמנו, כשאמרו העולם החדש, התכוונו, יש איזשהו שינוי קריטי בעולם, ניקח דוגמה, המהפכה התעשייתית. עד עכשיו לא הייתה מהפכה תעשית, לא היו מכונות, לא היה אפשר לעשות ייצור המוני, עכשיו אפשר לעשות, אוקיי? זה תהליך שלקח בין 30 ל-100 שנה, וכל העולם היה צריך להתרגל מחדש לעולם שבו קיימות תעשיות ומכונות ומפעלים וכולי.

זה היה שינוי מאוד קריטי, הוא שינה את החיים של, לא יודע, שליש לפחות, אם לא יותר, מאוכלוסיית העולם, והיה צריך להתרגל אליו. ואותו דבר גם כשקולומבוס גילה את אמריקה, והרבה אירועים אחרים שקרו בהיסטוריה שלנו, זו הייתה הכוונה כשאמרו אז העולם החדש, יש משהו קריטי, מסיבי שהשתנה, הוא משפיע כמעט על כולנו, ועכשיו צריך להסתגל אליו. העולם החדש החדש, גרסה 17, או גרסה... זה דברים שעשית תואר בהיסטוריה. או גרסה 1120, זה העולם שבו שינוי, כמו שהרגע תיארנו, שינוי מסיבי, הולך לקרות שוב ושוב ושוב ושוב. זאת אומרת, במהלך חיינו לא נעבור שינוי אחד או שניים וזהו, לא נעבור איזה מהפכה תעשייתית אחת, אנחנו נעבור הרבה מאוד שינויים, שלא רק שהם הרבה, הם גם בקצב הולך וגובר.

הטכנולוגיה מתקדמת בקצב אקספוננציאלי, וגם המרווח בין שינוי מסיבי לשינוי מסיבי הולך וקטן. אוקיי, מה זה אומר על עולם העבודה? ואני חוזר עכשיו אלינו, למאזינים. המאזינים הלכו ועשו תואר במשך 3-4 שנים. במשך 4 השנים האלה, הרבה מהדברים שהם למדו עליהם בתואר כבר השתנו, השתדרגו, הגיעו למקומות אחרים. מה שלמדת לפני שנתיים, יש לו עכשיו, יכול להיות כבר, הגיעו לאינסייטס חדשים, למסקנות יותר טובות, וזה רק שנתיים. מה זה אומר על מי שלמד לפני 20 שנה? לא יהיה אפשר היום להפסיק ללמוד כשסיימת את התואר. אתה תהיה חייב כל הזמן ללמוד. אז אולי לא כל פעם לעשות תואר, ואולי לא ללמוד כל יום, אבל יכול להיות שפעם בשלוש, ארבע, חמש שנים אתה תהיה חייב ללמוד כישורים חדשים. אוקיי? הצד הנחמד של זה, זה אומר שאם תרצה להחליף עבודות זה לא יהיה נורא כמו פעם, אפרופו כלכלה התנהגותית, הסאנק קוסט לא יהיה כזה נורא, כי גם ככה, כל הידע שצברת כל השנים כבר לא יהיה שווה כמו שהוא היה שווה פעם, כי פעם ידע שצברת 40 שנה היה ייחודי,

היום ידע שצברת 40 שנה, תוספת של מומחיות שרק לך יש. ואם כל חמש שנים אתה תלמד מחדש סקילס חדשים וכולי, אז אתה גם ככה, לא כזה נותן ערך למה שלמדת 20 שנה, אז הסאנק קוסט יהיה יותר קטן, מה שאומר שיהיה לך יותר קל לעשות שינויי קריירה, אתה פחות תהיה לך את הכובד הזה של אני כבר 20 שנה בדבר הזה, אני לא מוכן לעשות שינוי קריירה, כמו שדודים שלכם אולי, או בני דודים גדולים מספרים לכם. כן. גם אם הם שונאים את העבודה שלהם. החלק המבאס, לא סיימתם להיות סטודנטים, רק התחלתם. ממש רק התחלתם, אוקיי? וכשמסתכלים היום על עתיד עולם העבודה, יש פורום הכלכלה העולמי, החבר'ה שנפגשים בדאבוס פעם בשנה ואוכלים בורקסים עם ביבי וכל החבר'ה, הם עושים משהו הרבה יותר מעניין מלאכול בורקסים פוליטיקאים, הם מוציאים פעם בשנתיים את דו״ח עתיד עולם העבודה. הדו״ח הזה לא מדבר על מה יהיה בשנת 2040 או ב-2060,

הדו״ח הזה תמיד מסתכל רק חמש שנים קדימה, וזה לא יושבים אנשים חכמים או סקרנים או אנשים כמוני שהם חנונים של עולם העבודה העתידי ואומרים מה נראה להם שיהיה, הם הולכים ושואלים מנכ״לים ומנכ״ליות, ואת ה-VP HR, ה-VP של המשאבי אנוש, אלה שאחראים על היירינג, פיירינג, שינויים ארגוניים וכולי, שואלים אותם מה לדעתכם יהיה הכי חשוב, ומה לדעתכם ישתנה בחמש שנים הקרובות, אוקיי? זה לא איזה עתידנות כזאת של נטפליקס, חמש שנים הקרובות. והם אומרים דברים כמו, יותר מ-50% מהעובדים שלי יצטרכו לשנות חלק מהסקילס שיש להם, לרכוש מיומנויות חדשות, אוקיי? והם אומרים, הרבה מאוד עבודות, נגיד בדוח האחרון מ-2020, 75 מיליון עבודות הולכות להיגרט, להיעלם, לא להיות שוות, או לאבד מערכן, אוקיי? כולל טבלאות שבהם, ואני מצטער שוב מהמאזינים שמקשיבים,

טבלאות שלראשונה בהם מופיעים מקצועות מאוד מכובדים, בטח אצל האמא יהודיה, כמו רואה חשבון ועורכי דין וכולי, מקצועות שהם נחשבים, צריך להתקבל עליהם, קשה, אבל את החלקים הנמוכים שלהם למחשב קל לעשות, לא ניכנס עכשיו למה זה אומר, אבל המבין הבין, ויש שם גם מקצועות אחרים, יותר נחשבים, פחות נחשבים וכולי. החדשות הטובות, הם אומרים, כמעט פי שתיים עבודות הולכות להיווצר. וואו. 140, 130, 127 מיליון עבודות הולכות להיווצר חדשות. למה? מכל הטכנולוגיות והביזנס ליינס החדשים שנוצרו בשנים האחרונות, ושוב, תחזור 20 שנה אחורה. היום, ב-2022, יש אין סוף אנשים, למשל, דיברנו היום נגיד על תחום השיווק, ניקח את תחום השיווק, אנשים שעובדים על שיווק בפייסבוק, גוגל, לינקדאין, אינסטגרם, טיק טוק, הקריאייטיב לכל הדברים האלה, הקופי לכל הדברים האלה, איך בונים בכלל פאנלים לכל הדברים האלה,

מה זה פאנל מרקטיאלי, איך אתה עושה קונברג'ן בעמודי נחיתה, הנושא של עמודי נחיתה, SEO, כל הדברים האלה לא היו קיימים לפני 20 שנה, אוקיי? והיום אין ספור אנשים מתפרנסים מהם, וזה נכון לא רק בתחום השיווק, זה נכון בהרבה מאוד תחומים אחרים, גם בתחום הלואו-טק, אנשים שהיום מתפעלים דרונים על פני להיות ראש צוות של עשרה אנשים, כי במקום עשרה אנשים שיסיירו לך במפעל, לשים שלושה דרונים שיודעים גם לצלם מרחוק, גם לעבוד 24-7, גם לא להתלונן כשהם לא אוהבים את השכר שלהם וכולי. בקיצור, אתם הולכים לא להפסיק ללמוד. אם אתם רוצים שיהיה לכם יתרון תחרותי, ואתם תצטרכו להתנהג בצורה מאוד מאוד מאוד שונה מההורים שלנו. ורק עכשיו אני מגיע למה שרציתי להגיד בהתחלה. והנה העצה הכי טובה שיש לי לכל מי שרוצה יתרון תחרותי. בשוק כזה שהוא שוק מאוד מסובך, אוקיי? שבו אתה כל הזמן צריך להוכיח מחדש

שאתה יודע על מה אתה מדבר ואתה יודע מה אתה עושה, אפרופו תזמון ואתה מתחזה. תקשיבו טוב. זה, אני קורא לזה פירמידת המיומנויות הקריטיות, אוקיי? פירמידת המיומנויות הקריטיות זה מיומנויות סקילס, למי שמיומנויות זה מילה כבדה בשבילו, סקילס, שהם המיומנויות שבאותם דוחות של פורום הכלכלה העולמי, אותם מנכ״לים וסמנכ״לי משאבי אנוש אומרים שהם הכי חשובים לעובדים העתידיים שלהם, או במילים אחרות, העובדים שיהיו להם את זה, ישגשגו, יפטרו אותם אחרונים, יקדמו אותם ראשונים, הם יהיו הכי חשובים לארגון, אוקיי? ואני לא הולך להגיד עכשיו לא מתכנתים ולא מעצבים ולא כל מיני מקצועות, אלא אני מדבר על מיומנויות שפעם קראו להם soft skills, היום קוראים להם פאוור סקילס, אוקיי? ואני אגיד לך מה יש בפירמידה. חוסן, זה הבלוק הראשון למטה.

אתה תוכל גם לשים, אם אתה רוצה, יש לך שם לשים את התמונה. מה? חוסן, שזה היכולת להתמודד עם שינויים ומצבים מורכבים, כי בעולם העבודה הנוכחי, וזה שוב, מאזינים לזה סטודנטים, אם היו מאזינים לזה אנשים שכבר בעולם העבודה 5 עד 20 שנה, הם היו יודעים בדיוק על מה אני מדבר. פעם בשנה או פעם ברבעון, וזה לא משנה אם זה סטארט-אפ או גם בשטראוס זה נכון, באים ומשנים את מה אנחנו מוכרים, איך אנחנו מוכרים את זה. מגיע איזה סטארט-אפ שמשנה לכולם את המודל העסקי, ופתאום אנחנו צריכים לעשות ממברשיפ למוצרים, פעם זה לא היה ממברשיפ. אתה צריך שיבואו ויגידו לך, אחי, מהיום הכל השתנה, ולא להתעלף מזה, כי אפרופו כלכלה התנהגותית, האינסטינקט שלנו כשבאים עם שינוי זה להתנגד. אנחנו מאוד שונאים שינוי. הבלוק הבא זה התמודדות עם לחץ ועומס. זה הבלוק שנוגע לשאלה השנייה ששאלת אותי, על איזון חיים עבודה. אנחנו נמצאים במקום מאוד מאוד מאוד מאוד מסובך מבחינת איזון חיים עבודה,

מאוד קשה להשיג אותו. מה שאני אוחז עכשיו ביד שלי, סמארטפון, זה אומר שהעבודה איתי 24-7, לא משנה אם אני עובד רימוט, לא עובד רימוט, פוטנציאלית הבוס שלי יכול להשיג אותי 24-7. אני עשוי, או עלול, תלוי מי אתה, להיות זמין 24-7. בזכות הטכנולוגיה, כמות הידע והמידע שיש לי כדי לקחת החלטות בעבודה היא אינסופית. אני נמצא בהמון, בקבלת החלטות אינסופית, שזה משהו שגם כלכלה התנהגותית מעמיס לי על המוח, אנשים שונאים לקבל החלטות, אבל צריכים לקבל הרבה יותר החלטות היום, במשך היום ובמשך החודש. מה שאומר שהעומס עליי הוא מאוד מאוד מאוד גבוה, בתוך כל זה אני צריך לתפקד. אז התמודדות עם לחץ ועומס זה הבלוק השני. הבא בתור זה גמישות מחשבתית, growth mindset, אני בטוח שיהיה לך על זה פרק, אז אני נעשה כבר טיזר או ספוילר. הבא בתור זה למידה אקטיבית, למידה אקטיבית זה אומר היכולת שלי, נתנו לי בעיה שאף פעם לא נתנו לי קודם, או שאף פעם לא הייתה לחברה שלנו קודם, וגם אין לי מי ללמוד,

ואני צריך להבין כמה וממי ומה אני צריך עכשיו ללמוד, בין אם זה לקרוא בלוק פוסט של 10 דקות, ובין אם זה אני צריך לקחת עכשיו קורס של 3 חודשים, כדי להצליח לפתור את הבעיה הזאת בתוך העבודה, אוקיי? נתנו לי משימה שאף פעם לא נתנו לי קודם. הבא בתור זה יצירתיות וחשיבה ביקורתית, לא צריך להסביר למה זה חשוב. הבא בתור זה תקשורת בין אישית ואינטליגנציה רגשית, למה? כי אם יש לי את כל מה שאמרנו עד עכשיו, אז אני צריך לדעת איך לעשות את זה עם הקולגות שלי, עם המנהלים שלי, ועם אנשים אחרים בארגון שאני רוצה להוביל איתם פרויקטים. האחרון זה הובלה ללא מרות ומנהיגות, אוקיי? ולמעלה יש חדשנות. ארגונים היום חייבים, בייחוד ארגונים שהם לא סטארט-אפים, חייבים להביא חדשנות לתוך הארגון. הסיבה שהדברים האלה נמצאים בפירמידה זה בגלל שארגונים כל היום מחפשים חדשנות. ואני יוצא לפגוש מלא, אתה יודע, אינטל, מייקרוסופט, חברת חשמל,

תעשייה אווירית, ארגונים מכל מיני סוגים, ואפשר לסווג אותם עד כמה הם עולם חדש או לא. הם כולם רוצים חדשנות בארגון. אבל מה הבעיה? שאי אפשר לעשות חדשנות אם אתה לא יודע כשיש לך רעיון איך למכור אותו לאחרים ולעבור את הפוליטיקה הארגונית. ולא יכול להיות לך רעיון אם אתה לא יודע יצירתיות כמו שצריך, ואתה לא תהיה טיפוס יצירתי אם לא יהיה לך growth mindset, ואתה תאמין, אפרופו מה שדיברנו לפני הפרק, שאפילו שאתה כאילו אמרו לך עד היום שאתה רק ריאלי, אתה גם יכול להיות קריאיטיבי או ההפך ולא תהיה לך גמישות מחשבתית אם אתה כל היום תהיה עסוק ביום-יום ובאופרציות שיש לי ולכן אתה צריך לדעת להתמודד עם לחץ ועומס, ולכן אתה צריך לדעת להתמודד עם חוסן. וזו הסיבה שזה נמצא בכלל בפירמידה. כי בעצם הכל קשור אחד לשני. נכון, הכל נבנה אחד על השני. הבנתי. ולכן כשארגון בא ואומר למה אין לנו חדשנות, שכרנו מומחה חדשנות והוא פתח לנו אקסלרטור בחברה, מה שעושים כמעט בכל חברה גדולה. פתחנו אקסלרטור, איך זה שהחברה שלנו עדיין לא חדשנית? כי אתם מביאים נגיד עובדים לתוך האקסלרטור,

הם מתלהבים נורא לבנות רעיונות חדשים, ויום אחרי לא לימדתם אותם איך למכור את הרעיון, הם נתקלים בפוליטיקה הארגונית, מקבלים פטיש בראש וחוזרים לקיוביקל שלהם. אבל עזוב רגע את זה שזה בפירמידה, הרבה יותר חשוב למאזינים בנקודת זמן הנוכחית שלהם, שזה לקראת עולם העבודה, זה לא העניין שזה פירמידה, אלא אלה מיומנויות, שאם יהיו לכם אותן, יהיה לכם יתרון תחרותי משמעותי בשוק העבודה, אל מול מישהו אחר שאולי קיבל ציונים קצת יותר טובים, או אולי הוא מתכנת קצת פחות טוב או יותר טוב, הוא איש תקשורת קצת פחות טוב או יותר טוב, אבל אין לו את המיומנויות האלה. טוב, אנחנו נעשה מן סיכומון קטן, בסדר? בנקודות, אם יש כמובן דברים שאתה רוצה להוסיף לי ככה באמצע, אז אתה לגמרי מוזמן. קצת מה דיברנו היום. דבר ראשון שיש דברים יותר חשובים מטייטל ולוגו, וצריך להבין שנייה מה חשוב לך כשאתה מחפש את המקום העבודה הבא שלך.

סטודנטים חרשנים יודעים כמה הם לא יודעים. הרבה פעמים שווה לשנות את הפריימינג שאתה נמצא בו, כי זה יכול לגרום לך להרגשה יותר טובה, ואולי גם לאושר באלף. צריך לדעת לקחת סיכונים, כל אחד במידה שלו ובכמה שהוא אוהב להסתכן, אבל יש לזה גם את ה-benefit של זה. טיפ קטן וחמוד זה לרכוב על אופניים או לצאת להליכה. אל תפסיקו ללמוד, אני שם את זה כזה במין כותרת גדולה, כי זה משהו שממש ליווה אותנו בערך כל הפרק. וזו הנקודה האחרונה שדיברנו עליה, שזה כל נושא של בעצם דוח העתיד, עולם העבודה העולמי, שאנחנו ניתן לזה גם לינק פה בביו שלנו. והטיפ שייתן לכם בעצם את היתרון התחרותי או מין זה, זה העניין של להסתכל בעצם על הפירמידה, לקחת את המיומנויות האלה או את הסקילס האלה,

ובעצם לעבוד עליהן, לשפר אותן, כי זה בעצם הדבר שייתן לכם את היתרון. יפה, אז אני בעצם, עכשיו הגיענו ממש לסוף, אנחנו כזה בשלבים האחרונים, אבל ממש לפני שאני אגיד תודה רבה על הכל, אני רוצה את התשובה, גם אני וגם המאזינים במתח. אני אתחיל נראה לי בהימור שלי, שזה יהיה ככה יותר, קצת יותר מעניין. יאללה. אני חייב להגיד שיש לי ככה מודיעין קודם, בגלל שהבאתי לך אספרסו, איתי הביא לך אספרסו, כן. אז יש לי איזו תחושה כאילו שזה זה מצד אחד, יש לי הרגשה שאולי זה הטיה, אז אני אלך על ה... פנסיה, שזה העובדה האמת. נכון. אבל עכשיו תספר לי איך אספת אותי. איך אספתי אותך? גם פרטים קטנים, שכזה תמיד, ככל שאתה... אבל גם באספרסו, קודם כל אתה צודק, אבל גם באספרסו ניסיתי לדחוף פרט קטן עם אשתי וה-27 דקות וזה, לא עבד? תשמע, הרבה פעמים סיפור שקר יש לו מן האמת, כאילו. כן.

ואז היה לי הרגשה שאולי יש פה מן האמת, כי אתה אוהב אספרסו, כי רצית אספרסו, אבל היה לי הרגשה שהספור של ניר הוא קצת יותר משוגע כזה, שנשמע לי יותר חכם. הוא יותר חנוני בעיקרון. גם יותר חנוני. כן. אבל כולנו חנוניים על זה בסדר. כן. טוב, ליאור, תודה רבה. ממש מרגיש שלמד איתי היום המון דברים, וגם המאזינים שלנו. נראה לי עד כאן לפרק הזה, ונפגש בפרק הבא. ואתה לא יכול לתת לך לך למה? ואתה לא יכול לתת לך למה? באמת? איי.די.סי. כי כל פעם הניגה שאולי כסי. כי זה ביג גאו.ט. של פאק. גאו.פיל.ס.הוא. אני לא יכול לתת לך למה. אבל אני לא יכול לתת לך למה.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←