קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 246·25 במאי 2022·70 דק׳

לכתוב את אסיה - דניאל אדלסון מתארח ב-פופקורן 246

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם דניאל אדלסון

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:09:31

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

דניאל אדלסון הוא כותב, יזם ועיתונאי, שליח לשעבר של ידיעות אחרונות וכאן רשת ב' למזרח הרחוק, ומחבר ספר שנמכר ל-ViacomCBS. דיברנו על ההחלטה לעזוב לאסיה, על הדיווח מסין בתחילת הקורונה ועל הביקור בצפון קוריאה, על האפליקציה שפיתח בהונג קונג, ועל איך ספר הופך לסדרה.

בפרק הזה

  • אחרי שנתיים כעיתונאי בוויינט דניאל עזב לתוכנית בנפאל, משם המשיך לסין ולהונג קונג, וחי בהונג קונג כשבע שנים כשליח העיתון למזרח הרחוק
  • בתחילת הקורונה נשלח לסין. לדבריו הגיע לאזור ווהאן הסגור, ראה משפחות חצויות במחסום, ושומרים מחקו לו תמונות והובילו אותו חזרה. לדעתו יש ערך בשליחת תקשורת גם למקומות מסוכנים
  • הוא ביקר בצפון קוריאה מכיוון סין. הוא מתאר גשר שחצי ממנו מואר וחצי חשוך, ופארק שעשועים בצד הצפון קוריאני שנראה נטוש
  • כדי להבין מה הוא קונה בשווקים של הונג קונג, שבהם ירקות רבים נקראים "סיני", פיתח אפליקציית בינה מלאכותית לזיהוי ירקות ופירות. לדבריו, עיתונאי הוא יזם לכל דבר
  • הספר שלו, בהשראת אסון הסערה באנפורנה, נמכר ל-ViacomCBS, ופיתוח סדרה לוקח שנים: לדבריו, 90 ומשהו אחוז מהפיילוטים לא נהפכים לסדרה. הכלל שלמד מרון לשם בכתיבה הוא כנות

על הפרק

איך סדרות ישראליות מגיעות לנטפליקס? למה אסיה היא העתיד? למה יש דמיון בין עיתונאות ויזמות? אילו הבדלים יש בין התרבות בסין ובין זו המערבית? ואיך זה להיות יזם באסיה?

דניאל אדלסון, כותב, יזם, ועיתונאי, מספר שהוא מנסה להיות ייחודי. אולי זה מה שהוביל אותו להיות מהכתבים היחידים שהצליחו לדווח מווהאן הנצורה בזמן התפרצות הקורונה. או מצפון קוריאה הסגורה לתיירים. ואולי זה מה שאיפשר לו לגייס מליון וחצי דולר לסטארטאפ שלו כשחי בהונג קונג.
דניאל הוא שליח לשעבר של ידיעות אחרונות ו״כאן רשת ב׳״ למזרח הרחוק. ספר הביכורים שלו נמכר ל-⁠ViacomCBS‏, בכדי להפוך אותו לסדרה טלוויזיונית. בנוסף, הוא מפתח תסריטים בחברה של רון לשם, שעוזרת לחבר תסריטים ישראלים לחברות הפקה בעולם.
למרות שהוא לא רגיל לדבר מול מיקרופון, אלא להיות מאחורי המקלדת - הזמנתי אותו לראיון. למה? כי יש לו מסלול קריירה שמנצל את כל האפשרויות של העולם החדש - קריירה גלובלית, דינמית, שמתפתחת תוך כדי שאנחנו מדברים.

רוצים לתת חסות לפופקורן? אם יש לכם משהו שאתם חושבים שמאזיני הפודקאסט ישמחו לשמוע עליו, ואתם יודעים שאני ארגיש בנוח לפרגן לו - כתבו לנו 

ציטוטים מהפרק

זה האתגר, זה באמת היכולת שלך לבוא לסיטואציה ולקרוא אותה ולדווח עליה בצורה מעניינת.

דניאל אדלסון ·

עיתונאי באמת היום, עיתונאי זה יזם לכל דבר, בסופו של דבר.

דניאל אדלסון ·

ברגע שאתה כותב כנות וחשוף, ובלי לחשוב מה אמא שלך תקרא, ומה היא תחשוב, ומה אנשים יגידו

דניאל אדלסון ·

שאלות ותשובות מהפרק

מי זה דניאל אדלסון?
דניאל אדלסון מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהוא כותב, יזם ועיתונאי. הוא היה שליח של ידיעות אחרונות וכאן רשת ב' למזרח הרחוק, חי בהונג קונג כשבע שנים, פיתח שם אפליקציית בינה מלאכותית לזיהוי מוצרי מזון בשווקים, וכתב ספר ראשון שנמכר ל-ViacomCBS. כיום הוא עובד בפיתוח תסריטים בחברה של רון לשם.
מה עשה דניאל אדלסון בווהאן בתחילת הקורונה?
לדברי דניאל אדלסון, העורכים שלחו אותו לסין בתחילת התפרצות הנגיף, כשעוד לא היה ברור מה קורה, כי היה לו ויזה לסין והוא כבר הכיר את המדינה. הוא הגיע לשנגחאי ומשם למחסום של האזור הסגור, ראה שם משפחות חצויות, ושומרים מחקו לו תמונות מהטלפון והובילו אותו חזרה. הוא כתב על הרשמים שלו ולא רק על החדשות.
מה האפליקציה שדניאל אדלסון פיתח בהונג קונג?
דניאל אדלסון מסביר שבשווקים של הונג קונג מוצרים רבים נקראים בשם "סיני" ולא היה לו איך להבין מה הוא קונה. לכן פיתח עם מפתחים אפליקציה שמזהה ירק או פרי מתמונה ואומרת מה הוא ואם כדאי לאכול אותו טרי. הוא עבר חממות וקרנות, והנקודה החלשה בטכנולוגיה של אז הייתה זיהוי התמונה.
איך ספר הופך לסדרה, לפי דניאל אדלסון?
דניאל אדלסון מספר שגם אחרי שספר נמכר ל-ViacomCBS אין הבטחה לסדרה: לדבריו 90 ומשהו אחוז מהפיילוטים אפילו לא מגיעים לכדי סדרה, ופיתוח לוקח שנים, אולי כשמונה. בפיתוח עובדים על דמויות ותרחישים, כותבים עמודים על עמודים, מתכתבים עם מפיקים, ובודקים התאמה לשוק. הספר הוא נקודת מוצא ולא חייבים לאמץ אותו כמות שהוא.
מה הכלל הכי חשוב בכתיבה לדברי דניאל אדלסון?
לפי דניאל אדלסון, הכלל שלמד מרון לשם הוא כנות. הוא אומר שכשכותבים כנות וחשוף, בלי לחשוב מה יגידו, הטקסט בהכרח נקי מקלישאות, וקוראים יודעים להריח כשאין כנות. הוא מוסיף שלעיתונאי יש תפקיד לחדש, ולא לדווח על מה שכבר כולם יודעים.
למה דניאל אדלסון חזר לישראל?
דניאל אדלסון אומר שחזר מהונג קונג מתוך מחשבה שהוא רוצה להשתקע, ושישראל היא הבית, ושהוא אף פעם לא התחרט. לדבריו, בישראל יש קושי ואגרסיביות, אבל גם יופי, ולדעתו רבים נשארים בגלל תחושת שליחות ואידיאולוגיה. הוא מציין שגדל כאן להורים אמריקאים שעלו, ושהרגיש לא פעם בין שני עולמות.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
רון לשם · סם לוינסון · איתי אנגל
חברות וארגונים
ידיעות אחרונות · כאן רשת ב' · ynet · ViacomCBS · HBO · נטפליקס
ספרים, פודקאסטים וסרטים
אופוריה
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

ברוכים הבאים לעוד פרק בפופקורן היום אנחנו מקליטים מהבית של דניאל אדלסון ואנחנו בפרק מיוחד אני מתנצל מראש אם האיכות הסאונד היא לא אותה איכות אבל רצינו לעשות את הפרק פה מכל מיני סיבות שלא נפרט עכשיו ואולי נפרט אחר כך ואולי לעולם לא דניאל הוא הוא כותב והוא יוזם היה לו סטארטאפ מאוד מעניין בתחום הבינה המלאכותית שהוא פיתח אותו בכלל באסיה אנחנו נדבר הרבה על אסיה היום הוא עיתונאי לשעבר שליח ידיעות אחרונות וכאן רשת בית למזרח הרחוק הוא טייל בצפון קוריאה וסיקר שם כמו שאתם יודעים צפון קוריאה זה מקום שאי אפשר להגיע אליו הוא גם היה בווהאן או אמורים להגיד את זה רוחאן שזה איפה שהנגיף התפרץ וגם לשם הוא לא היה אמור להיכנס ואיך שהוא הצליח להיכנס אז אנחנו נבין איך לעזאזל הוא הצליח לעשות את זה הוא גם מחבר הספר בית תתי על פס על פס המוות שנמכר ל-VIA.com.CBS ונכתב בהשראת הסיפורים שסיקר באסון האנפורנה בנפאל ואני מקווה שגם לזה נספיק להגיע.

הוא גר פה במגדל תל אביבי ולכן רציתי לבוא לפה לראות איך הוא גר. רגל שנייה בשדות של פוריה והלב עדיין בהונג קונג. שם היה לו את הסטארטאפ לזיהוי והמלצה של מוצרי מזון בשווקים המקומיים אז אנחנו נדבר על זה ואולי הוא גם יספר כמה הוא מתגעגע לשווקים המקומיים של אסיה שאין לנו פה. ואנחנו מנסים לאמץ יש לנו המון דברים לדבר עליהם כמו שאתם מבינים קריירה שמורכבת מהרבה מאוד דברים שהמשותף להם זה בעיקר כתיבה. ועם זאת במקום לבקש ממנו לכתוב לי לבלוג רציתי לראיין אותו אז הוא יאלץ היום לדבר גם אם זה לא הדבר הראשון שהוא רגיל לעשות. אז אנחנו ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה. הרגע המפדח שלי שזכוי לאחרונה בתקופה שעבדנו על האפליקציה שלי היינו צריכים להכיל את האלגוריתם מהמון המון תמונות של כל הירקות והפירות והמוצרים בשוק

אז זו הייתה המון המון עבודה וזכור לי לילה אחד הייתי כל כך באטרף של להגיע לשוק שם ולצלם את הפיסת חסה הזאת מכל כך הרבה זוויות שלא שמתי לב שסוגרים את השערים, ממש סגרו את השוק, זה מבנה כזה מאז הסארס, כל השווקים מהונגקונג עברו למבנים שיוכלו לשמור עליהם מבחינת היגיינה ותקנות. אז פשוט מצאתי את עצמי נעול בשוק הזה. בלילה? בלילה. ואז כן, עברתי את כל לילה שם בין הווטר ספיניץ' לשורש לוטוס שנשנשתי כדי לקבל אנרגיה. ואז הזקנים של השוק מצאו אותי בבוקר למחורת, לא הבינו מי זה הבחור ההזוי הזה. וואו. מה הוא עושה שם. טוב, לפחות היה לך אוכל טעים לאכול שם. כן. תגיד, מה הסיפור שלך עם אסיה? מה הסיפור עם אסיה? אסיה, אני חושב,

אז הייתי כתב בוויינט, ואז אחרי שנתיים הרגשתי שאני, הגעתי בוויינט בעצם ישר מהצבא, לא הייתה הטיול הגדול אחרי צבא, לא היה לי ככה את המסע הזה, ותמיד כנראה שהוא הרגיש לי איזה נקודה חסרה ברזומה. אז אני זוכר שאחרי שנתיים בוויינט, אחרי שנתיים בוויינט, אני זוכר שזה התחיל יותר ויותר לקרוץ. הרגשת כאילו שאתה מתאים למקום, או שם אותו מקום, כאילו מה משך את אסיה? מה לעשות? לא, אבל אני זוכר, זה היה בעיקר הרצון הזה, זוכר שהסתכלתי פה בארץ, הייתי מגיע למשרד והייתי מסתכל על מטוס בשמיים, והרגשתי כאילו שהלב שלי, אני חייב לצאת לעולם הגדול. ואז חיפשתי איזשהו שום מסגרת, כי לא חשבתי שאני באמת יכול לעשות את זה, בשביל לעזוב הכל, וחיפשתי משהו שייתן לי את הדרייב גם לצאת, כי לא הייתי יוצא, הייתי במין כבר חיים.

שגרה. שגרה. עם חברה, ועבודה, ונתחלתי להתקדם, אבל פשוט, אז, ואז שמעתי על תבל בצדק, על תוכנית שבנפאל, שלשנה בערך, שאתה מגיע לשם ועובר אוריינטציה, ואז שולחים אותך למקומות התנגדול בכפרים, ומשם, ואז עשיתי את זה, ואז אחרי השנה הזאת, החבר'ה שם מתחלקים לחבר'ה, רובם הולכים להודו, ממשיכים מטיול למזרח להודו, ואני רציתי לסין. ואיכשהו, אולי גם כי כולם הולכים להודו, אז רציתי משהו קצת שונה, וזה באמת מעניין, כי רציתי אחר כך לספר לך על איך מישהו פעם השים את תשומת ליבי לכך שאני תמיד מנסה להיות שונה, אבל אני לא מרגיש שזה תמיד מנסה להיות שונה, אלא מנסה תמיד למצוא את המקום שלי איפה שהוא לא נדוש, איפה שאפשר למצוא את מה שאתה יכול לחדש בו. ממקום של לרצות להיות מקורי? אני חושב שזה משהו שגם נובע הרבה מלהיות עיתונאי,

אתה לא תכתוב על משהו שכמו דנו בו ונדבוש. לחדש, אז לחדש. אתה צריך לחדש, למצוא את המקום שלך בחיים האלה, איך אתה יכול לחדש, להביא את הזווית שלך ואת המקומות, אקסל במקומות שאתה יודע לתת. נראה לי שבאחד מהתוכניות שלך אמרו שיש איזו נטייה לאנשים להתמקד בחסרונות שלהם. לשקוע בחסרונות. כן, במקום לנסות למצוא איפה אתה חזק. זה היה גם אלמנט מסוים שמשכתי לאסיה, כי כולם מדברים על המערב, נגיד ההורים שלי, אבא שלי בוגר הרווארד ואייל, אבא שלי עם איקונומיה, ואח שלי בא בשיקגו, כולם אמרו למה אתה לא הולך לארצות הברית, יש לך את הזרחות, כן. אבל זה היה נראה לי משהו שאתה יודע, בניו יורק יש 170 אלף ישראלים. מה אני יכול לתרום שם? אז יש באיזה אלמנטים, זה לא היה רק הסיבה, הכל כאילו מין מאחורי הקלעים. ואז מנפאל המשכתי לסין, עברתי דרך טיבט, בסין והתאהבתי לגמרי. במדינה זו הייתה,

היא מדינה קשה, היא לא מדינה פשוטה בכלל, אבל היא גם מהממת בצורה מי תרבותית ועד כאילו נוף פראי, כאילו טיבט בכלל מטורף, ואז משינג ג'אנג, שהיא באמת אזור מדהים, ואז להונג קונג, הייתי צריך לחדש את הוויזה לסין, אז טסתי, הייתי צריך לצאת מהמדינה כדי לחדש את הוויזה. ואז הגעתי להונג קונג, והונג קונג, ואני זוכר שפשוט, לא יודע אם ככה, סיטואציה כזאת תיבחן, שאתה מרגיש שהמקום הזה זה בית. כן. כן, כשאתה מגיע, כאילו, אתה, אני לא יודע, נראה לי שהלכתי שם, נאבדתי ברחובות, ואז שאלתי איזה מישהי, והיא נראתה לי כל כך חמוצה ומרומרת, מאוד כאילו טיפיקול הונג קונגי, שנחוצה ומאוד לא נחמדה, ואז בסוף, כשהיא הדריכה אותי, אמרה לי, and welcome to the hong kong. באמת, הרגע הזה זכור לי, זה כבר היה לפני איזה עשור, אבל זה זכור לי כי זה משהו מכונן, ונראה לי, הרגשתי שם שאני רוצה שזה יהיה הבית שלי, בשלב מסוים בחיים. כן, פשוט איטואטיבית. כן,

ואז חזרתי לארץ, ואחרי המסע והכל, ואז בסוף, אחרי עוד פעם תקופה בידיעות, ועוד פעם רצון לברוח קצת, לא לברוח, אבל רצון לעולם הגדול, אז הונג קונג זכורה לי היטב, היה לי בחייה בין הונג קונג לסינגפור, ובחרתי בוונג קונג, והלכתי שם לתואר במקביל להיות שליח העיתון במזרח, וזו הייתה תקופה שמדהימה. לא התחלת אלא, כאילו ב... כן, כן. אוקיי, אז אתה יודע מה, בוא נקפוץ שנייה, אני מבין עכשיו גם למה נתנו לך להיות השליח שם, כי אתה כבר מכיר, ואהבת והכרת והרגשת שם בנוח. תספר רגע על מה בתחילת הקורונה אתה עושה לעזאזל בווהאן, או איך עוד פעם צריך להגיד את זה? מוכן, אתה יודע, זה מעניין, כי אנחנו הולכים על האנגלית, על האמריקאים או על הבריטים שאומרים ווהאן, כי הם לא יכולים להגיד חטא, אבל במקור הם הולכים, הסינים אומרים חטא, הולכים.

אז הולכים, אז מה חיפשת שם? אז אתה צודק שזה מעניין, כי זה לא כל כך רומנטי כמו שאתה יודע, הם אמרו, בוא נשלח את דניאל לשם, בגדול יש לי ויזה לסין, כן? אני הייתי במקונג שבע שנים, יש לי כמעט אזרחות שם, בסוף, בירוקרטי לא הלכתי על זה, אבל יש לי ויזה לסין. העורכים של ידיעות שבאמת, אנשים מידיעות זה, זכותם להיאמר, אנשים באמת יודעים את מלאכתם. מיד כשזה התחיל, הסיפור הזה של איזה וירוס מסתורי, שלא באמת, אני שמעתי את זה, אמרתי, למי אכפת לי שזה קורה כל יומיים שם, מה אתם מתרגשים? אבל הם זיהו, באמת, ואז אני חושב שגם אני מכיר, וגם אני, למרות שאני כבר לא הייתי, אני הייתי בדיוק בתפקיד אחר, יותר ביזדה ויותר פרויקטים של שתף וגם עורך, אבל ברגע שזה עלה, גם כתבתי איזה טור קטן על התזכורת שלי, המאסר שם, איך שהתעטשנו ב-MTR, וכולם ברחו,

אז זה כאילו עורר קצת תגובות, ואז העורך אמר לי, יש לך ביזה, למה עכשיו תיסע? וזה היה ממש ממש בהתחלה, שעוד לא היה ברור מה קורה. כן. והיה מותר להיכנס לשם? היה מותר להיכנס, כן. כלומר, ליהוכן היה אסור, זה כבר היה אזור סגור, אבל לסין היה עדיין מותר להיכנס. אני הגעתי לשנגחאי, שנגחאי גם הייתה כבר עיר רפאים, כלומר הייתי די היחיד במטוס, וכבר הייתי... זה כבר היה לקראת סגירה. מה שנקרא, כולם נסעו לצד השני, ואתה לצד ה... בדיוק, ממש ככה. ופחדת? אני חייב להגיד לך שלא, וזה גם, היום אני, כמובן היום אנחנו הרבה יותר חכמים בדיעבד, כן? אבל גם היום, אני חושב שיש אנשים, העולם הזה מתחיל את השניים, כן? יש את האנשים שמאוד מאוד, זו באמת חרדה קיומית שיושבת אצלם מאוד מאוד עמוק מהסיפור הזה, או בכלל מאיזה ג'רמופוביה, ויש צד אחר שמשום מה זה לא...

לא מצליח לכמול כמשהו רציני. לא, זה בהחלט רציני, אני לא... לא, רציני אני מתכוון בעוצמה. בעוצמה של הפחד, אני מפחד מהרבה דברים, אבל משום מה, לא, לא מזה. איכשהו עדיין גם שם, וגם, אני זוכר שהתובנה העקרית של היומן זה כבר עבר הרבה מאוד זמן, אז זה קשה גם להיזכר, אבל אם אני חושב על זה היום מדי הבד, וגם קראתי את הכתבה עכשיו, שוב, לקראת המפגש שלנו, וזה מעלה בי הרבה זיכרון וגם במחשבות מחדש היום, זה מעניין לקרוא את זה, אבל בגדול, כל דבר שקרה שם, שהייתי לגמרי בשוק, אמרתי, אתה יודע, זה יכול לקרות רק בסין, אין דבר כזה, זה לא יקרה פה. מה זה זה? מה יכול לקרות רק בסין? למשל, העובדה שאני זוכר שהייתי מאוד מופתע מזה שהם מצפים ממך ללבוש מסכה, בלי לספק לך מסכה, אני התקשיתי מאוד למצוא מסכת פנים. לא היה, לא היה בנמצא כבר איזה שבועיים שנגמר להם הסדוק. אמרתי, איך אתם מצפים, איזה חוק, אתם מצפים שאני אלבש את זה, אבל אתם לא מספקים לי את זה? בארץ זה לא היה קורה,

בארץ הייתה קר המחאה, בארץ היו יוצאים לרחובות. וכל דבר שקרה שם, קרה פה, זה היה פשוט ניסוי ראשוני, וכל דבר שקרה, פשוט המשיך לעולם. וזה היה מאוד מרתק, היום אני קורא את זה ואני אומר, כאילו, זה כל כך לא מופרך, אבל אז זה היה נראה לי כמו עולם אחר לכולנו. זה היה פשוט... מה חיפשת שם בווחן? קודם כל האזור היה סגור, כן? זה כבר היה... מה, לא, רגע, אני פשוט לא עיתונאי, אבל כאילו, אתה עיתונאי, יודעים שיש מגפה, וזה המקור שלה. אז מה, איך אתה מתחיל, כאילו, איך עושים איזה סיפור? כי הרי הסיפור הוא כבר סופר, יש מגפה בווחן. אז מה אתה יכול, אמרת לחדש? מה אפשר לחדש? כאילו, מה... זה האתגר, זה באמת היכולת שלך לבוא לסיטואציה ולקרוא אותה ולדווח עליה בצורה מעניינת. אז זה היה בעיקר רשמים שלי ממה שקורה סביבי. ואני חושב שזה דווקא אותי כקורא גם הכי מעניין.

פחות כאילו, אתה יודע, כמו שאמרת, הכל כבר היה מדווח, מבחינה אובייקטיבית יש לנו את הסוכנויות של החדשות. היום לא צריך באמת את הבן אדם הזה כדי לקבל את החדשות פרופר. מה שצריך זה את העיניים שלי, שאני אוכל דרך העיניים שלי לדבר אחר מה קורה סביב, האינטראקציה שלי עם האנשים, החוויה שלי מהמקום, הראייה שלי כישראלי את מה שקורה, שזו זווית שקשה מאוד להביא ממקום אחר. כלומר, באמת, העיתון, בסופו של דבר, ויש על זה, אפשר, זו סוגיה מעניינת, האם היה צריך לשלוח לשם כתב וכביכול לסכן את האומה פה ברגע שהוא חוזר. שוב, לא ידענו כלום, כן? שזה קרה, הכל היה, לא ידענו שסינתי סגר, לא ידענו שיסגרו את הטיסות, לא ידענו שישראל, לא היה דבר כזה בידוד בכלל, היה דבר, בידוד וולונטרי זה נקרא, זה היה סוג של בדיחה. לא ידענו כלום, אבל עדיין אני אישית חושב שיש המון ערך בלשלוח תקשורת למקומות כאלה, גם למקומות מסוכנים, מקומות מוכי אסון.

יש דברים שאי אפשר לדווח או לדעת מה קורה בהם, בלי באמת להיות שם, ושאין לי שום דבר על זה, שאז היה האזור הכי סגור ואפל בעולם. הם הסכימו בכלל שיהיו שם עיתונאים? לא, לא, אני הגעתי... אז מה? איך? אז איך? אז הם לא ידעו שאתה עיתונאי בעצם. לא ידעו שהם עיתונאי, והיה גם את הטאקל עם השלטונות לא פעם שם. אני חושב שהגעתי באמת וראיתי את ה... במחסום, שממש ראיתי את ה... זה עדיין תמונה שמאוד זכורה לי, המשפחות שממש נקראות במחסום, רוצות לעבור לצד השני כי יש להם משפחה שם, או שיש להם את ה... מה זאת אומרת? איזה משפחות? על מה אתה מדבר? אני לא זוכר, זה כבר שנתיים, שלוש. כן, כן, אני ממש על הגבול. רוחאן נכנסה בעצם, רוחאן וחובי המחוז נכנס בעצם למצור. כלומר, אסור להיכנס, אסור לצאת. אוקיי. אנשים שיש להם עסקים, אתה יודע, זה ממש היה רק גבול, לצורך העניין, גבול מאוד כמו... כן, בין תל אביב לפתח-תיקווה. כן, בת-ים, זה, אתה עובר,

אתה רוצה לעבור, העסק שלך שם, יש לך מישהי בבית חולים שאתה רוצה לבקר, אתה רוצה להביא אוכל לילדים, אז ממש, המשפחות חצויות. ואימהות רוצות לעבור לצד השני, או משפחות רוצות שוב להיפגש, והן לא יכולות. אבל עם איזושהי השראה אתה יכול לעבור? לא, לא, לא, סגור, אין. אין, אין עובר. אתה רואה את המתוקחים, השומרים, מנסים, תורים עצומים, שאנשים, כמו ההמרות שמזכירים היום את הסיפור באוקראינה עם הפליטים, יושבים, מנסים לשכנע את השומרים, אבל שום דבר לא עובד, ובוכים, וצעקות, ובכי, ודמעות, וזה היה קורע לב, באמת. ואני, מתוך כל זה, מנסה, אתה יודע, אני מסתובב שם, אני קצת בולט בשטח, למרות שטוענים שאני נראה סיני, אבל הסתובבתי שם, ואז אני חושב שהצליחו, עברתי את המחסום, עברתי את בדיקת החיות. אז איך אכלה אמרת את המחסום? עברתי את המחסום, כלומר, את ה...

לא ממש את הנקודת מעבר של בלתי אחזור, אלא העם, ואז השומרים רואים אותי, וזה באמת, אני לא זוכר הרבה חוויות שזכורות לי שדיברנו על פחד, אז שם די היה פחד, כלומר, זה לא, אנשים חושבים סיניים, הם חושבים שאולי הם כזאת גרומים, ורזים, ולא מאיימים, אבל השומרים האלה, וואו. אני פחדתי לחיי, ממש התנפלו עליי, ואז היה לי סיפור עם הטלפון, ראו שאני לקחתי תמונות. אז מחקו לי כל התמונות, ואני חשבתי כבר, מהביקור בצפון קוריאה, אני זוכר שזה מה שכל החבר'ה עשו, זה טריק כזה שאתה בעצם מוחק את התמונות, אבל יש לך את ה-recently deleted album באייפון, אבל הסינים ידעו את זה, הסינים השומרים מכרו לי לא רק מהתיקייה, אלא גם מהתיקייה של ה-DDT-Eitems,

והובילו אותי אחר כבוד לחזרה למנון. היה שם אגב אינטרנט? כאילו, סלולר? כן, יש אינטרנט, אבל הכל, אתה יודע, הם חוסמים הכל בלוק, אתה צריך VPN. אה, אוקיי, אז נגיד לקחת שם תמונה, אתה יכול לשלוח אותה ל-ynet, לארץ? יכולתי, אבל זה קרה כל כך מהר, זה היה ממש בשניות, כלומר, ראו אותי מצלם כבר, זה לא היה רגע של לשלוח, אבל אחר כך בדיעבד אולי הייתי יכול לשלוח. תגיד, מה עשית בצפון קוריאה? בצפון קוריאה, זה באמת כבר עבר המון זמן, אני מקווה שאני יכול לזכור, אבל בגדול זה גם, זו הייתה פשוט הזדמנות שניתנה ללכת למדינה הכי מבודדת וסגורה ומיוחדת שיש כיום בעולם, ולמרות הדילמות שאתה יודע, האם זה מוסרית נכון, האם אני גם תורם לא מעט כסף לכלכלה הסגורה הזאת, בעצם היותי תייר. אבל למרות הכל החלטתי רכב זה, ושליחו את היתרון.

וזאת הייתה חוויה מטורפת, מטורפת, מטורפת. כאילו... יש לך משם איזשהו זיכרון חזק? נו, נעבור פה על נקודות, אבל מה שזכור לי מאוד, סתם נקודה אחת שבאמת גשר הרכבת? הגשר הרכבת למשל, כי הגענו מהאזור הגבול עם סין, שגם זה מרתק, כי סין זה באמת סוג של חיבוק טוב למדינה הזאת, כי היום צפון קוריאה זה משק שכביכול הוא רק למעט סין, וסין בעצם... בסין יש קשרי מסחר? כן, כן, כן, סין היא המדינה היחידה שיש לה קשרי מסחר, והיא גם מתחזקת אותם בגלל שהיא לא רוצה שכביכול צפון קוריאה תיפול לידיים כמו דרום קוריאה, שהיא כביכול מערבית, מדינה בארצות הברית, שאומרים שזה סטייט נוסף ברמה כזאת. אז סין יש אינטרסים מאוד ברורים

לשמור על הבידוד הזה של צפון קוריאה. אז מצד אחד היא כביכול היעלת היחידה שלה בעולם, כביכול עוזרת ותורמת לה, ומצד שני היא גם נהנית מהמצב הזה ולא רוצה באמת שהיא תימתח. אז זה סיפור מורכב, אבל סין, אז המעבר... אתה הגעת מהכיוון של סין כאילו? של סין, כן, ושם, אתה יודע, זה כמו... הסינים עושים את זה פשוט לונה פארק, פסטיבל. כאילו כל הסינים באים לשם לתיירות. בכלל, תיירות סין זה מאוד מאוד חזק, יש כאילו... זה... זה... זה... זה הרדקור, והם מגיעים לשם למעבר גבול, ומצטלמים, ופסטיבל, וכל מיני, אתה יודע, מתלבשים בלבוש צפון קוריאני מסורתי, ועושים את התמונות האלה על המזח, זה כמו כזה טבריה, אילת, כזה, כן, משהו מאוד מעניין. והגשר הזה שאתה עובר דרכו כדי להגיע למדינה, הוא פשוט, הוא חוצה את נער היה לו, וחצי ממנו מואר וחצי חשוך. החצי המואר זה החצי של כמובן סין. סין. החצי חשוך זה צפון קוריאה, וזה פשוט סוריאליסטי לראות את זה.

ומה שעוד היה, זכור לי שבכניסה לממש, כלומר, כשאתה בצד הסיני, אתה רואה ממול, ממש ליד הגשר, ליד המעבר, כניסה, עד הגבול, פארק לונה פארק, מאוד מפואר, רחוק, נראה ממש כאילו, וואו, מרשים, איזה דיסינלנד, מה זה? ואז אתה מתקרב עם הרכבת, אתה רואה שזה פארק נטוש לחלוטין. ממש, כאילו, בית קברות. וזה גם, זה הכל חלק מהפרופוגנדה הצפון קוריאנית, להראות לצד השני שיש פה חיים. וזו פרופוגניה שעובדת, אגב, מצד שני גם, כי הדרום קוריאנים שמים במכוון את כל ההדקודר של החברות הגדולות שלהם, של סמסונג, והונדאי, ואלג'י, ממש על הנהר עם משרדים מפוארים, כדי לערוק לצד השני, תראו מה אתם מפספסים. על הנהר מול צפון קוריאה. כן, בצד הסיני, אבל עדיין, ועפיפונים של צפון קוריאה, כלומר, יש שם, הפרופוגניה משני הצדדים, זה מאוד,

זה להיכנס לעולם שלם של אינטרסים. תגיד, אתה יודע שמדברים, שמראיינים את איתי אנגל וכל מיני עיתונאים שהולכים לאזורים שהם, תשמע, זה לא שנכנסת לאזור מלחמה, אבל דרום קוריאה, אם אתה, אתה יודע, אתה יכול להסתבך, ולא יהיה מי שיעזור לך כל כך, וגם בסין, זה לא פשוט כמו להסתבך אפילו ב, לא יודע מה, ו... טוב, אני לא רוצה להשוות כי אני לא באמת מומחה בזה, ויש בזה איזשהו מוטיב של אדרנלין שהיה לך אי פעם, או שזה לא היה קשור לזה? זה מעניין כשאתה אומר את זה, אני צריך לדעת לסנן את עצמי פה יותר, אבל למשל, אחרי הסיפור ברוחן, בעיתון הציעו לי, למה שלא תהיה באמת כתב למשימות מיוחדות? תהיה כתב למשימות מיוחדות. כן, תישא, ששכחו אותך פעם בכמה זמן לאזור בעייתי אחר בעולם,

ואני סירבתי, אמרתי, בואנה, זה... זה מפחיד. זה לא מהפחד, אלא פשוט זה נשמע אולי מהצד כאיזה משהו, אתה יודע, באמת אדרנליני וכיפי, ואולי גולת הכותרת של להיות עיתונאי, עיתונאי מלחמות, אבל זה קשה, לא מבחינת הפחד, אלא במובן שאתה נכנס לעולם חדש, שבו אין לך מקורות, אתה לא מכיר את המקום, אתה לא מכיר את השטח, אתה לא מכיר כלום, אתה אמור בזמן מאוד מאוד מועט לדעת מה קורה, חסר כוחות, מי מה, סטייקולדס, כאילו לנסות להבין. כן. ולמזלי, עכשיו בסין, ספציפית, כי הייתה לי, יש לי חברים בסין, אז אני חושב שבלעדיהם היה לי מאוד מאוד קשה, תאר לך אם הם משלחים אותי עכשיו אפילו לאוקראינה, אני לא יודע כמה אני אצליח, וגם בארץ, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו בארץ, אנחנו לא CNN, אנחנו לא... CNN, אתה רואה את הכתבת, מגיעה לשם עם צוות,

אפרופו, דיברת על הפחד, שם היא באמת עם צוות הבטחה. כן, העולם, העולם, ואני לומד את זה היום גם, העולם נראה אחרת מאשר, טובה או לרעה, אבל בישראל אנחנו קצת, אנחנו מדינה קטנה בסוף, ואנחנו פועלים קצת אחרת. אבל שם... אתה יודע, אמרת, אני לא מכיר אף אחד, וצריך להשיג קשרים, וצריך להשיג זה, ופתאום כאילו נשמע קצת הצד ה... זה קצת מחבר לצד, לא, לצד יזמי. כי זה קצת מתאר מה שתיארת כמו קצת להיות יזם, אתה מגיע לדומיין חדש, אין לך שם עדיין קשרים, או יזם חדש נקרא לזה, לא יזם עם הרבה שנות ניסיון. אתה צריך לבנות משהו מאפס, אתה צריך איזה... אז בוא נדבר רגע באמת על... מה הסרט? איך הגעת ל... מה? קישור מדהים. קישור יצירה. איך הגעת ל... לעשות אפליקציה AI בהונג קונג? כאילו, מה קשור? זה גם סיפור ארוך, אבל בגדול,

ורציתי להגיד את הנקודה הזאת, אבל עיתונאי, עיתונאי באמת היום, עיתונאי זה יזם לכל דבר, בסופו של דבר. כמה שיש לי את ה... יחסי האהבה, שנאה למקצוע הזה, וכמה שאני לפעמים לא ממש מכבה את ה... את המקצוע ואת אנשיו, לפעמים כן, מקצוע שלי מאוד, אתה בסופו של דבר צריך לדעת, ליזום, לחדש, להבין את הקהל שלך, מי הקהל שלך, איך לדבר אליו. יש המון דימים, ייצר משהו חדש. כן, המון דימים מיוזמות לעיתונאות. והיוזמה באפליקציה זה גם, זה היה משהו שבאמת דיברנו פה פה על הביצית ועל הזרע, זה היה שילוב, זה מין משהו שהגיע אליי ומשהו שאני גם לקחתי. אני חושב שזה התחיל בכלל שדיברנו באיזה שיעור באוניברסיטה על סושיו הקפיטו, על בעצם כמה, על היחסים, על הקפיטו שאתה יכול לייצר מקשרים, וכמה בשוק בהונג קונג, זה עדיין משהו שמאוד, הקשרים החברתיים שם מאוד עוצמתיים.

אתה יכול לשלם, כלומר מישהו יצא להפסקת צהריים, אתה יכול לשלם לדוכן לידו, לקנות את המוצרים של הדוכן השני בכלל, והקולגה שלו ייתן לו את הכסף אחר כך. יש שם המון יחסי, יחסי כאילו גומלין. והשווקים, אני נתחשוב רגע, איך זה הגיע לשווקים. אני חושב שבכלל, באסיה למדתי להעריך מחדש את כל עניין המזון. כי להבדיל ממשהו במערב, אנחנו מסתכלים על המזון עדיין כמשהו בריאותי או פנאי, הנאה, שם זה תפיסה אחרת, זה ממש חלק אינהרנטי מהתרבות, אתה מרגיש שזה הדרך שהם לתקשר אחד עם השני, זאת הדרך שהם להכיר מקום חדש, זה נושא שיחה שהוא ברמת, כמו שאצלנו, פוליטיקה. כשאתה מדבר, לא יודע, אצלנו בבית, באורחת שישי, זה מה שמדברים על פוליטיקה.

שם מדברים על, כלומר, המזון זה נושא שתופס מקום של כבוד ושיחה. אבל מה, מסעדה או סוג של מזון או בישול? סוג של מזון בישול, מה אכלת, מה אתה אוכל, מצרכים. שם, כל העולם הזה של לפחות תזונה מערבית, זה עדיין קצת, זה עכשיו נכנס יותר ויותר, בגלל זה גם האפליקציה שדיברה על זה, אבל בגדול הם עדיין מסתכלים על מזון כמשהו שהוא קודם כל בריאותי. אתה, זה, המטרה הראשונה היא כדי שתהיה בריא, ויש תכונות של, התכונות הסיניות, של damp למשל, hot, cold, כאילו מאוד תכונות שהן פחות קלוגות וויטמינים ודברים שאנחנו רואים. אבל שם למדתי באמת שזה מקום, המזון תופס שם כל כך הרבה, זה נושא רציני. בואי נמצא לנו עדיין, אולי אני יכול להרגיש בשיח פה שזה תופס מקום משני. שם זה באמת מראש סדר האג'נדה, ואיך הגעתי אליה?

כי אני רוצה להבין איך רצית לעשות אפליקציה. אני חושב שבגדול, תמיד רציתי לקנות שם בשווקים. נעשה את זה בקצרה. רציתי לקנות שם בשווקים, השווקים הסינים זה עולם ומלואו, זה נקרא wet markets בגלל שהם שוטפים את הרצפות במים בסוף כל היום כדי לנקות את זה. בכלל יש שם כל סיפור של מעזה סארס, העבירו אותם למבנים, היה פעם משוק פתוח, אבל אחר כך כבר התחילו לרגולציה מאוד מוקשה. אבל עדיין, המערביים, בהונג קונג 97% מהמוצרים, מוצרי מזון בעיקר, הם מיובאים, כי שום דבר לא מגודל שם, אין מקום לכלום. אז יש את הסופרמרקטים, כלומר אם אתה רוצה לגנות מזון אתה הולך או לסופרמרקטים, שזה בדרך כלל דברים מיובאים מהמערב וגם מסין, אבל עדיין זה לא, השווקים זה עולם ומלואו, יש גם איזה סוג של יחסי הבנה ביניהם, או בין הסופרמרקטים לשווקים, שהמרקטים לא ייכנסו למוצרים של השווקים, והשווקים לא ייכנסו למוצרים של הסופרמרקטים. לא ימכרו קייל בסופר, ימכרו דברים יותר מטועשים,

בצנצנות. או גם קייל, אבל יזמינו את זה לכיל כזה מפונפן מצרפת. כן. אבל הדברים הסיניים והדברים היותר טריים מגיעים באמת לשווקים, לשווקים, ואני תמיד ניסיתי לקנות שם, רציתי ללכת, בהתחלה הגעתי למקום, הייתי הולך, הסופרמרקטים כאילו, גם הסופרמרקטים שמדהימים, אגב, זה עוד סיפור מביך, חלק מהבלבול הזה של בין התרבויות, ששם הסופרמרקטים כל כך וואו, שאני הגעתי פה לארץ, אמרתי, טוב, אני רוצה ללכת, אני רוצה לעבוד אצל רמי לוי, אני רוצה להיות סדרן ירקות אצל רמי לוי, והבנתי שפה זה לא ממש אותו דבר, אבל שם זה באמת היה, כאילו הסופרמרקטים זה עולם ומלואו, אבל שם צרחתי את רוב חיי שם, רוב שנותיי, עברתי בסופרמרקטים, כדי לקנות מצרכים, אבל אז אני חושב שיום אחד רציתי, היה שם שוק ליד, ורציתי ללכת, כאילו, חבר אמר לי ששם דווקא הדברים יותר, תנסה שם פעם אחת. נכנסתי, וממש, אתה יודע, כמו רוב המערבים שנכנסים לשם, זה מין

ריליין כזה, שאתה נכנס ואתה, וואו, אחורה הפנה. הריחות, זה, הכל מאוד, כן, אתה לא יודע איפה להתחיל, לא יודע איפה להתחיל, וזה גם נראה, זה כל כך, זה עולם מנוכר ומפחיד ומגעיל. למה? למה מפחיד ומגעיל? זה הרי צריך להיות שם. כן, כדי להבין? כן, זה כאילו דברים שאתה יודע, ראש חזיר, ודברים שאתה... אה, אוקיי, כל מיני חלזונות וסוגי חרקים. כן, לא, טלפים וכאלה, אבל מה עם הליל של החסות והזה? או, זה ליל מדהים. או הפטריות? כן, ואני מגיע שם, אני רואה מיליון סוגים של ירוקים, שאתה יודע, בארץ יש לך בסופו של דבר חסה וסלרי. יש איזה שש. כן, ושם כל דבר נקרא Chinese. Chinese lettuce, Chinese potato, Chinese spinach. אבל כשאתה עושה בגוגל, Chinese spinach, אז זה מביא לך עשר דוגמאות שונות, ואף אחד מהם זה לא המוצר הנכון. אז התקשיתי להבין מה קורה, ניסיתי לדבר איתם, להבין מה אני קונה פה, מה לא. היה הרבה ניסוי וטעייה, אני הייתי אוכל... הם,

אפרופו, הם לא אוכלים, הסינים מסורתית, לא אוכלים טרי. הם אוכלים בדרך כלל מבושל. כלומר, גם הירקות... למשל, או מוחמץ. או מוחמץ, כן, אני זוכר שהסינים, גם זה סייד, אתה צריך, אתה צריך, זה סייד סטורי, אבל כאילו, כשישבתי, הסינים מגיעים להונג קונג, וזה גם מדהים לראות ההתפתחות שלהם, כלומר, את השינוי שהם עוברים, את המפוזה, מסין להונג קונג, מן הפתיחה הזאת למערב. למשל, החברה הטובה שהיא סינית, ישבנו בבית קפה בהונג קונג, והיא ראתה אותי אוכל סלט עם מזלג, היא הייתה כאילו בשוק, היא אמרה לי, מה זה? אתה תוקעים עם זה מזלג? כאילו, אתה אוכל את העליה הירוק? היא בחיים לא ראתה דבר כזה, לא אוכלים סלט. בסינה... לא אוכלים סלט טרי. לא, כי זה עדיין, זה מקושר עדיין, אתה יודע, להיגיינה של פעם. פעם היו צריכים לבשל את זה כדי להרוג את כל ה... אז זה גם היום. אז הולכים לנפתחים, אבל בכלל, וזה גם מזכיר לי אגב את הסיפור שבאוניברסיטה

ביונקקונג הם שמים פסל. יש שם פסל שניצב, פסל די מזעזע, שאף פעם לא הבנתי למה אתם שמים את זה בכניסה לאוניברסיטה, אבל זה פסל של ערימת גופות, וזה בעצם מכיכרת ינאמן, האירועים של כיכרת ינאמן, והם עושים את זה בכוונה לסטודנטים הסינים שמגיעים ולא מכירים את האירועים שם. זה מדהים. כי לא מספרים להם. כי לא מספרים להם. אתה יודע, אפילו ההורים לא מדברים על זה, ואף אחד לא מדבר על זה, הם מגיעים, וזו הפעם הראשונה שהם שומעים על הדברים האלה, פעם הראשונה שהם מבטחים לעולם, ורואים סלט, ויודעים מה זה פייסבוק. וזה מעניין, זה היה אחד מהנושאים שרציתי נורא לחקור שם, על השינוי הזה שהם עוברים, ואיך הם חוזרים אגב לסין אחר כך, ואיך זה באמת משפיע עליהם. ובאופן מפתיע, לא כמו שאנחנו חושבים. זה לא שהם גילו את פייסבוק ולא יכולים לחזור אחורה, לא, הם שוכחים מפייסבוק, מהר מאוד. לא מעניין אותם. יש להם את המקבילות שלהם, הם מסתכלים מאוד על העולם בצורה... זה מאוד קל כשאתה חוזר לסין,

להסתכל שוב על המיקרו, מיקרו על המאקרו. ואז כן, יש לך את ה... אתה יודע, אתה מודע לכך שהעולם מתנהל בצורה כזאת או אחרת, אבל בסופו של דבר, האם זה משפיע עליך, על היום-יום? כן. לא, אז אני לא כותב בוואטסאפ, אני כותב בוויצ'ט. כן. זה לא באמת משנה לי, וכן, נכון, יכולים לראות מה כותבים. כי יש להם הרבה גאווה. ויש להם הרבה... זאת אומרת, לא, זה יותר מובן של מה אני יכול לעשות, זה החיים שלי, אני לא באמת יכול לקום ו... לא, אבל אני, וסליחה שאני רגע, בתור קולוניאליסט, מנסה להבין את רגשותיהם מבלי שאני באמת מבין, כי אני לא מבין בזה כלום, אבל אם הייתי צריך לנחש בפסיכולוגיה בגרוש, אז אתה יודע, זה עוד פעם, האם לילד יש ביטחון עצמי או אין לו. אז סין מאוד גאה בעצמה, הם מאוד גאים בעצמם, וכמו שאתה אומר, יש להם אלטרנטיבה די שווה, וויצ'ט וכל מה שקורה שם, זה אלטרנטיבה די שווה, ואתה יודע מה? זה בעיניי עדיין מזכיר את העניין שבצרפת מתעקשים לדבר צרפתית.

היא מעט מאוד אנגלית, והיא עם אנגלית לא כל כך טובה, ולמה? כי להם יש את המורשת שלהם, ואת התרבות שלהם, והם אומרים, אנחנו כל כך תותחים עולמית-ווייז, לא רק בתוך צרפת, התרבות הצרפתית היא כל כך מדהימה, היא כל כך חזקה, והיא מורשת כל כך חזקה, שאנחנו נמשיך לדבר שפה שחוץ מכאן, כמעט בשום מקום לא מדברים אותה, וזה מספיק לנו, וזה כאילו להפך, אנחנו גם נהיה גאים בזה. לעומת מקומות אחרים שאתה רואה שהם כבר, אה... כולם מדברים שם אנגלית ברמה מצוינת, כי הם מבינים שעם השוודית שלהם, או וואטאבר, זה לא יספיק להם כדי להיות גלובליים. כן. אז יש פה משהו שהוא בעיניי גם, שוב, אני לא מכיר, אבל אם הייתי מנחש, מגיע מביטחון עצמי. אז אני חייב קצת לחלוק עליך במובן הזה, כי אני חושב שכן, כי יש עדיין את ה-white privilege הזה, בייחוד כי הוא בהונקונג, הם עדיין מסתכלים על המערב כמשהו שהוא נעלה, הם כן רוצים להיות חלק ממנו, הם בהחלט מסתכלים עליו בצורה מעוררת. אבל זה בהונקונג? לא, בסין, בסין גם.

באמת, הם רוצים, הם רוצים ללמוד אנגלית, הם מאוד מנסים, הם רוצים להיפתח לעולם, אבל כן יש תחושה שלצורך העניין שלא צריך פייסבוק, שוב, כי יש את המקבילות שלנו, וזה נכון שהשיטה פה, כאילו, אנחנו, כן, אנחנו צריכים פה ושם לוותר על איזה זכויות בסיסיות, אבל אנחנו עדיין, אנחנו עדיין, השיטה שלנו עובדת. כן. לא במובן של, שוב, של איזו התנשאות ולא רוצה להיות חלק מהמערב, דווקא הייתי אומר לך, אולי, אתה יודע, אפילו נזכיר יותר את הגישה היפנית. ביפנים יש את זה יותר, ששם באמת אנחנו מודעים למה שקורה במערב, אנחנו מאוד גאים במה שיש לנו. הסינים הם גאים במה שיש להם, אבל יש גם המון אלמנטים של, א', מה אני יכול לעשות ברמה הגדולה של האקוסיסטם, אני לא באמת יכול לשנות את זה, יש גם, יש גם, זה גם מערכת נורא חכמה. זה ממין קנייה, אבל קנייה לא מתוסכלת,

אלא קנייה שמקבלת את זה? כן, כי קנייה גם שמתעסקת, הם גם, אל תשכח שהם עדיין נורא נורא בשלב של עלייה באיכות חיים, ברמת חיים. הם נורא מתעסקים בזה עכשיו. המטרה שלהם היא לצאת מהכפר, להתעש... אורבניזציה. כן, להרוויח יותר, לתת לילדים שלהם מה שהם לא יכלו לקבל בעצמם, וזאת המטרה העיקרית. ואגב, וזה גם מערכת מאוד מתוחכמת, שאם אתה בפנים, אתה מבין כמה הראייה שלך משתנה קצת. כי למשל, יש המון ביקורת שמופנית כלפי הדרג, בוא נגיד, דרג ביניים. כלומר, נכון, לא תהיה ביקורת גלויה כלפי נשיא המפלגה וכלפי בכירי, אבל ברמה המקומית, המון ביקורת. כלומר, כן, זה גם... מה, הראש עיר כאילו? הראש עיר, הראש מועצת, זה, הפוליטיקה היותר נמוכה. וגם הבכירים יודעים לכוון לשם את האש. אז אתה לא מרגיש שאתה לא יכול להביע ביקורת. וגם יש גישה מאוד, שאנחנו קשינו להבין אותה קצת, כי אנחנו באים עדיין, גישה מערבית אינדיבידואליסטית,

אבל שם יש באמת גישה שזה לא דבר חכם ובריא להיות הראשון בתור, לצורך העניין. או ה... יש חשיבות ללכת בתלם ולהיות חלק מהכלל, לפני שאתה חושב רק על עצמך, וזו גסות רוח, להיות אינדיבידואליסט שבא ופורץ זכים ולחשוב מחוץ לקופסה. כן. וזה, אגב, בגלל זה אני חושב שאפרופו חזרה לסטארט-אפ, ששם היה כביכול היתרון שלי, וזה מה שמחפשים גם בהונג קונג בעיקר, כי נורא קשה להם לטפח את זה, את החשיבה מחוץ לקופסה. כי זה משהו שהוא owner-pond, זה לא משהו שהם באמת רואים כתרומה לתרבות, תרומה למדינה וכדומה. כן. מחפשים הרבה יותר... אוקיי, אז לסגור סוגריים, סוגריים, סוגריים. ורביעי... או חבל על הזמן, סליחה. לא, להפך. אנחנו נערוך את זה. זה מאוד מעניין, אנחנו לא נערוך את זה.

אנחנו לא נערוך את זה, אני רוצה לחזור אבל על ירקות. אנחנו לא נערוך את זה, נכון? עכשיו חוזרים לירקות? כן. ואני, עשית לי תיאבון, אני הולך מפה לאכול משהו. כן, זה באמת, אגב, זה גורמה וכל השפים הכי נחשבים במערב, דברים שמביאים, כאילו, שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם, כמו הסלטס, שזה חצי סלרי, חצי לדס, משהו מדהים, שעכשיו בניו יורק זה כבר הרבה שנים טרנדי מאוד, אבל בסין זה מצרך בסיסי. כן. אז שם, רציתי נורא לקנות יותר ורציתי להבין מה קורה, אבל לא יכלתי בגלל מכשול של השפה, בגלל מכשול תרבותי, הייתי אוכל שם דברים טריים, זה מה שרציתי להגיד לך, והם היו, הייתי מפתח דברים, כלום, היה לי איזה, כמעט הרגתי את עצמי פעם אחת, אכלתי שם משהו טרי שלא אמורים לאכול טרי. אה, אוקיי. כן, לא כל הירוקים שם אמורים לאכול טרי, כי זה באמת... אז למדתי בדרך הקשה, אמ... ורציתי להבין יותר, אז אמרתי, איזה כלי יעזור לי?

ואני לא אתחיל להסתובב שם עם מגדיר צמחים או מגדיר מזונות בשוק כשאני רוצה לקנות את כל המצרכים שלי וזה, אז מה יעזור לי? אפליקציה. זה היה בדיוק כשהתחיל כל הסיפור של הפייסרק גניישן של אפל. כן. אז חברתי איכשהו, חברתי למפתחים, אמרתי, אני חושב שאם היה דבר כזה הייתי מצלם אותו וזה היה מזהה את זה, זה היה עוזר לי, אומר לי מה זה, האם זה טוב לי, לא, בצורה פשוטה. כן. וככה התחלנו לעבוד על זה, והתחלתי את הפיץ', ועברתי חממות, ועברתי קרנות, ובגדול אני חושב שהיה בזה סיפור מאוד novelty כזה, של מישהו מערבי שבא ומתעניין בתרבות שלנו ורוצה ללכת לקנות בשוקים, זה בכלל, זה תעשייה שהם רוצים לשמר, אבל מדי שנה הולכת ומצמצמת. אה, באמת היא מצטמצמת? כן, כי הסופרמקטים בסופו של דבר משתלטים, זה יותר כביכול אסתטי, יותר הגיוני, יותר מערבי,

אז זו תעשייה שהולכת ומצטמצמת מדי שנה, אז זהו, בגדול, זה הרעיון, ומה שכן, הטכנולוגיה אז הייתה באמת בתחילתה, זה היה לא פשוט, כאילו האימג'ר קוגנישן, האימג'ר קוגנישן בעיקר, כל השאר, אני חושב, עבד מה שצריך, האימג'ר קוגנישן היה באמת הנקודת התורפה. כמה זמן עשית את זה? זה היה תוך כדי הלימודים, נכון? זה היה בסוף הלימודים כבר. והיה אחרי איזושהי מחשבה, אוקיי, אני הולך להיות יזם? אני חושב שזה הרבה התגלגלות של הדברים, לא באמת חשבת... לא, לא מראש, אני אומר, אחרי שכבר היית בתוך זה. אחרי שהייתי בתוך דבר, אגב, זה, לא הייתי, אני לא חושב שזה היה איזושהי תוכנית סדורה של עכשיו אני ככה וכך ואני אוציא את זה לשוק ואני אעשה, אני חושב שזה היה בעיקר רצון אמיתי שיהיה את הכלי הזה לאנשים כמוני, ואנשים גם צעירים מהדור הצעיר של הונג קונג, שיבואו ויגיעו יותר לשווקים, כי אני באמת התאהבתי בשווקים, התאהבתי באנשים,

הייתי מגיע, כולם ידעו מי אני כבר בכל שוק, כבר הייתי המוזר הזה שהולך ומצלם לנו חסות, אבל... ונרדם שם בלילה. אני יודע מה לראות. אוקיי, אוקיי, אז בואו נעבור למשהו אחר לגמרי. היום, בין שאר עיסוקיך, ואני יודע שהוצאת ספר וזה מאוד מכובד וזה, אבל זה אחד מהדברים שאתה עושה, וכנראה מאוד טוב בהם שזה כתיבה, אבל היו כבר כמה פרקים על סופרים, ויש שם משהו שקצת יותר מעניין אותי, אז ציינתי את זה בהתחלה כאילו במין כזאת חצי שורה, אבל בואו נדבר על זה קצת. הספר שלך נמכר ל-VIA.com.CBS זה נקרא, כדי שמה יקרה ממנו? הוא יהפוך להיות תסריט לסדרה, ואתה בעצם, עכשיו, אחד מהדברים שאתה עושה זה אתה עובד בחברת הפקות בבעלות ישראלים, אבל שחיים מסביב לעולם, סיפרת לי קודם, בעיקר בארצות הברית,

והם לוקחים תסריטים ועוזרים להם להגיע לנטפליקס ו-HBO וכולי וכולי. מה בדיוק אתה עושה שם? מה החברה הזאת עושה? תספר לנו, כי אנחנו שומעים יותר ויותר לאחרונה על כל מיני, אתה יודע, פתאום רואים בנטפליקס סדרה ישראלית או ב-HBO, ואנחנו לא יודעים איך זה יתגלגל לשם. אז תספר רגע מאחורי הקלעים, איך זה מתגלגל שם ומה חלקך ב... כן, אז אני עובד בחברה של רון לשם, אתה מכיר הסופר, היוצר, המחזית, החטאי, אדם מאוד מוחשש שהיה, מהווה אותי כבר המון המון זמן, המון שנים, אני באמת רואה ביותר מבוס, והיה גם מנטור, שממש למדתי ממנו המון, וגם בצורה כתיבה, וטיפ אחד שאני חייב, אם כבר מדברים על זה, של העניין שגם אתה כתבת בנקודות שלך, של כנות. תמיד שואלים, כאילו, מה, איך הדעת שאני כותב בלי קלישאות, או אני כותב באמת,

אני מצליח להעביר את התחושות ולדעת להתחבר לקורא, והכלל באמת שלמדתי מרון, זה כנות. באמת, ברגע שאתה כותב כנות וחשוף, ובלי לחשוב מה אמא שלך תקרא, ומה היא תחשוב, ומה אנשים יגידו, ומה... אם אתה באמת כותב חשוף וכן, אז זה בהכרח יהיה חף מקלישאות, כי זה אמיתי, ובית, זה פשוט יתחבר לאנשים. אתה תראה איך אנשים יודעים לזהות את זה, ויודעים להעריך את זה. כן. הם גם יודעים להריח את זה. יודעים להריח את זה, כן. יודעים להריח, כשאתה לא. יודעים להריח, כשאתה לא, בדיוק. אז כנות, באמת, אם יש כלל אחד שאתה רוצה לקחת כאיזה סוג של מלפניך בכתיבה, אז תמיד לכתוב כנה. כן. אז רון, אתה יודע, הוא עשה את אופוריה ב-HBO. באמת שלא ידעתי, אופוריה? אופוריה שלא, כן. זה רון לשר? הוא לקח את הסדרה הישראלית, והוא בשיתוף עם עוד, גם עם עוד עבקים.

אופוריה זה סדרה ישראלית? סדרה ישראלית במקור, שעשו לה אדפטציה אמריקאית. אבל מה זה אדפטציה? זה נראה כמו, כאילו, הייתי אומר מיליארד דולר, אני מניח שזה יותר. כן, זה עכשיו בכלל, זה הפך להיות הסדרה עכשיו הכי מדוברת והכי מצליחה כנראה בארצות הברית. שם את היוצר שם שהוא סם לוינסון, שאתה יודע, זה מאוד הסגנון שלו, הוא מאוד לקח את זה למקומות מקומיים, אמריקאי מאוד. אוקיי, אז איך באמת קורה התהליך הזה? כאילו, אוקיי, יש סדרה ישראלית? זה צריך לדבר עם טוויטר, אבל בגדול יש פרויקטים שעובדים עליהם המון שנים, זה לא משהו שהוא קורה בן לילה, וצריך לפתח אותם, צריך לפתח ברמה רעיונית על דמויות, רמת העלילה, סיפור, תחקיר, אני עושה המון, זה נשמע אולי קצת נוצץ וזה, אבל בסופו של דבר צריך לשבת ולכתוב המון המון תחקיר. תחקיר על מה? מה חוקרים? תחקיר על סיפורים אמיתיים שקוראים, שייתנו השראה

לתסריט. מה? על מה הם ילבשו? או מה הם, למשל, מה הם לוקחים? איזה סמים הם לוקחים? לא משנה, בסדרה של אדם... לצורך העניין, אם אתה רוצה לכתוב על ילדים שלוקחים סמים, אתה באמת צריך לדעת איזה סמים הם לוקחים, ואתה חייב, מישהו צריך להביא את האינפורמציה הזאת. זה המון המון עבודה, זה נוגע בהמון המון אלמנטים, וצריך המון המון תחקיר והמון שעות של פיתוח, של פיתוח רעיוני ומחשבתי. כמה שנים עובדים על סדרה כזאת, על עונה אחת של סדרה כזאת? מבחינת הצילומים או מבחינת הפיתוח הרעיוני? לא יודע, מאה אפס. אני חושב שנגיד עכשיו, למשל, הסיפור של הספר שלי, אם אי פעם באמת יגיע למסך, אז זה יכול לקחת משהו כמו שמונה שנים. שמונה שנים אמרת? כן, כן, זה המון המון זמן, זה גם 90 אחוז, 90 שאתה... אתה כתבת ספר, ספר איזה כמה מילים על הספר, אוקיי? כי זה הספר שהוביל לזה, אז אנחנו נמשיך תכף, אבל בוא נדחוף גם כמה מילים על הספר.

ועושה פה פרומושן. שאני שכחתי את המילה האחרונה שלו, רק שהצגתי אותה, קפץ לי שורה בגלל זה. אז ב-2014 הייתי... אני אקרא אותו בלייב, ככה הפרק ייגמר, אני קורא אותו במשך שש שעות? יש, זה, יש עוד ל-2014. יש אודיובוק. אוקיי, נדביק אותו בסוף, נשלם לך הלייסנסים, או איך שאתם לא לוקחים כסף בתעשיות האלה. בגדול ב-2014 הייתי ב-Honcommon, ואז זה היה את הסיפור של סופת השלגים באנפורנה בנפאל, ובמקרה גם הייתי שם כמה שנים לפני כן, עשיתי אותו טרנק, ונשלחתי אל העיתון לסקר את האירועים, שם, והיו שם המון דברים שלא ממש יכלתי לדווח פרופר לעיתון, או שזה לא היה רלוונטי, או שלא היה מקום, או שזה היה דברים כאילו שיותר... לא נכנסו. לא, עוד לא, ברמת, אתה יודע, הוא מאוהב בא, היא מאוהבת בו, דברים כאלה, דברים שקצת לא קשורים לדיווח העיתונאי פרופר. אז רשמתי את עצמי בצד,

ואז חזרתי לארץ אחרי כל הסיפור הזה, אחרי הונג קונג, ואמרתי שזו הזדמנות טובה לנסות לעשות עם זה משהו. כן. ואז פשוט הצעתי את זה לידיעות ספרים, כי זו באמת הוצאה הכי חזקה בארץ כיום. ומשם זה היה כאילו מה שילוב של הגמרא. תגיד, הם ידעו שאתה עיתונאי, למה הם חשבו שאתה יכול להיות סופר? בהוצאת ספרים? כן. סליחה שאני אעשה את הכחלה. לא, צריך לשאול אותם. קודם כל זה נכון, זה לא אותה עבודה בכלל, זה מקצוע אחר לגמרי. נכון. אבל אני חושב שאני תמיד הייתי אל התפר, גם כשאני כתבו במגזין שלי, אני מאלה שפחות אורחים אותם, זה באמת אני. והם לקחו צ'אנס. האמינו בך. כן. אוקיי, אז כתבת ספר, ועוד פעם תגיד את שמו, אבל עד הסוף. בית התה על פס המוות. בית התה על פס המוות. גם שם שאני לא הכי אוהב, אבל זה מה שהשיווק החליט. לא, לא השיווק, זו הצעה שלי, אבל זה... כן, כן.

והספר יצא אז, לפני, כמה זמן? 2020, 2020, 2019. בדיוק בזמן הקורונה, אגב. בדיוק כשהחנויות ספרים נסגרו. אה, תזמון מעולה? התזמון, האמת, מבחינתם, כן, זה היה תזמון מעולה, כי זה היה כשכל הסיפור של הקורונה, של ה-COVID, ואני חזרתי לארץ, והייתי הדבר הכי מושמץ פה, כי הייתי יכול להיות patient zero. מה? לא דיברנו על זה. לא דיברנו על זה. זה סיפור מעניין, האמת, כי... וזה שוב, נוגע בסוגיה של האם ראוי ונכון לשלוח עיתונאי למקום כזה, וכביכול לסכן את המדינה בהחזרתו לפה. זאת אומרת, שלחו אותך, אתה נסעת למרכז, למוקד של איפה שהכל התפרץ, והושמצת כי אמרו, אה, אולי כשאתה חוזר במטוס תביא לנו את כל ה... כן, בסוף השמצתי. אז זהו, אז היו תגובות, התגובות התחלקו באמת לאלה שמאוד תמכו, ואמרו שזה חשוב לראות מה קורה שם,

שבמיוחד באזור כזה שקשה, אתה יודע, לך תדע מה יתגלה מחר, כן? מה עשו שם לאנשים ש... כן. אז חשוב, זה מצד שני, המון תגובות, כמו... אתה יכול לספר לי איזה ברזייה בנמל תעופה שתית ממנה? כי במקרה סבתא של דודה שלי עברה שם, והיא יכולה להיות בקבוצת סיכון, וזה עוד לפני, סיכון זה מושג שישתרש אחר כך, כן, ואז עוד היה ממש ממש בכלל. זה היה בפאניקה, בשיא של הפאניקה. בפאניקה, ואפשר להבין אותה, אני לא... כן. אבל זה היה באמת, כאילו, נסתכל על זה מהצד, או לא בצד, זה היה באמת משהו שאתה יכול לראות את טבע האדם לפעמים, כשזה משהו כל כך לא נודע, כן, ובאמת התגובות... אז היותך מושמץ בעצם עזר קצת לשיווק של ספר. כן, וזה מעניין, כי באמת כולם, כל הכלי תקשורת רצו לראיין אותי, אבל היה איזה סוג של הסכמה, שאני... אה, זה היה מין כזה, הי, הרגע היית בווחן,

לקחת סיכון גדול, וגם בוא נדבר על הספר. בוא נדבר על זה. נכון. כן, אבל לא ממש יכלתי לדבר, כי גם הייתה פה איזו דילמה אמיתית מבחינת, כלומר, היה איזה צורך להשקיט את המצב, כי יש פה באמת, תאר לך מבחינת העיתון, תאר לך מה קורה עם באמת הכתב שנשלח, חוזר ומביא את... זהו, פרש את הסיפור בניוזרום, איך שלא קוראים לזה, של אפל פלוס עם רייצ'ל מחברים? נו. לא ראית. אוקיי. לא ראית? לא. נראה לי ש... לא ניוזרום. ניוזרום זה הסרט המעולה שהיה, אבל זה כמו ניוזרום. סדרה של אפל פלוס עם... לא נורא. בקיצור, יש שם כתב שחור, שנורא רוצה להיות יותר נחשב ברשת חדשות. זה משהו, זה מפגר כזה, חדשות בוקר הכול שם. כן. והוא רוצה נורא שייתנו לו ספייס. ואז הם אומרים לו, תקשיב, התפרצה, עכשיו זו סדרה מלפני חצי שנה, אבל היא כאילו מספרת על תחילת הקורונה. הם אומרים לו, יש שם איזה אירוע, בוא נשלח אותך.

והוא כאילו, מה אתם תוקעים אותי על הדבר המשעמם הזה? אתם לא רוצים לקדם אותי כי אני שחור, אתם זה וזה וזה, אתם שולחים אותי כאילו לזה ושולחים אותו. וקודם כל הוא צריך להיות שם בבידוד איזה שבועיים, אז הוא השתגע במלון והוא תקוע במלון והוא משועמם. ובינתיים בארצות הברית יש דרמה גדולה כי השדר של הבוקר מואשם ב-MeToo. יש איזה עובדת שטוענת שידה ידה ידה ידה, ורייצ'ל, סליחה שאני לא זוכר את קורונה. ג'ניפה ריניסטון. איך? ג'ניפה ריניסטון, נכון. היא הייתה השותפה שלו בזה, והיא כאילו עכשיו במאבק עם עצמה, האם לתמוך בו או לא לתמוך בו שזה חלק מהסיפור של ה-MeToo כאילו תמיד מתגלה איזה שהוא סלב ואתה צריך לדעת מה לעשות. וכל הדרמה הזאת קורית, אז הם מתפרקים, אותו מעיפים, היא נכנסת לאיזה דיכאון או לא ברור מה לאיזה שהוא כמה שבועות. זאת אומרת, נהיה שם חור והוא לא יכול להיכנס לוואקום כי שולחים אותו לאיזה חור שבתיעבד מסתבר שהוא היה במקום הכי מעניין. בקיצור, עכשיו יש לך ספר,

ועכשיו איך מגיעים ממצב שלמה אמרת שמונה שנים, יש את הספר ואולי תהיה ממנו סדרה, למה אולי? כי בעצם גם כשמוכרים ספר ל-VIA.com.CBS, שזה מה? זה ערוץ? מוכרים להם את זה למרות שלא, אף אחד לא מבטיח לך שיעשו מזה באמת סדרה. להפך, אתה אומר אפילו אני יודע שהסיכוי הוא לא כזה טוב. יש אפילו, יש גישות של לקנות את זה דווקא כדי שלא להוציא את זה, שלמתחרים לא יהיה את זה. לא משנה, לא, אני מקווה שזה לא המצב, אבל בהחלט 90 ומשהו אחוז מהפיילוטים אפילו לא מגיעים לכדי סדרה. אז הם קונים את זה, ואגב, הם עושים עם זה משהו או שהם הכניסו את זה לאיזושהי מגירה? לא, לא, אנחנו עובדים על זה, אנחנו בהחלט... אתה עובד על זה. כן, כן. עם מי? עם החבר'ה משם? עם רון. עם רון לשם. ועכשיו מה? אתם עושים תחקיר על איך נראים אנשים בנפאל? לא, עכשיו... איזה שלב אתם? עכשיו אנחנו בשלב... אתה לא משחרר לי פרטים, אבל אני רוצה לדעת איך, איך יכול להיות משוגעים שמקשיבים לנו ויש להם,

רוצים למכור סדרות? רוצים למכור סדרות. איך זה קורה? לא, אז תשובה אחרת קצת, אני חושב, במובן הזה אנחנו עובדים ממש על לפתח מרמת הדמויות. אתה יודע, זה שיש את הספר זה לא אומר שאנחנו נפעל על פיו. הוא טוב שהוא שם, אבל הוא צריך לאבד אותו בסופו של דבר. כן. דמויות קצת שונות, תרחישים קצת שונים, זה עבודה. ויש הערות של מפיקים שתמיד צריך להתייחס אליהם, וגם צריך לנתב את זה למקומות שהיא באמת הכי, הכדאיות וגם ההיתכנות שזה יעלה. מין כזה product market fit. כן, למשל, אם אולי אנחנו צריכים לכוון את זה יותר עכשיו לאיטליה או לצרפת, אז אולי נוסיף... יש דברים, זה כבר, כן, זה על גבול הביזנס ולא רק creative. זה מורכב וזה ארוך וזה מתיש. אז מה אתה עושה? אתה כותב עמודים על עמודים על איזושהי דמות, ואתה שולח את זה נגיד לרון או למישהו אחר שם ב-CBS, ואתם מתכתבים על זה בפינג פונג,

וזה נקרא פיתוח סדרה, וזה לוקח שנים. כן. וואו, איזה מטורף שזה לוקח שנים. כן. כי אתה יודע, הרבה פעמים אני רואה סדרות ואני אומר, טוב, בטח תמציאו אותם שנה שעברה. דברים ש... אתה יודע, גם תלוי לאן אתה מכוון, כן? אם אתה רוצה באמת להיות האופוריה הבאה. כן. אז אתה לא... יש גם הרבה, אתה יודע, כמו שאנחנו יודעים, הרבה זבל בחוץ. כן. אז אנחנו לא מכוונים לשם. אתה יודע, רון הוא בן אדם מאוד רציני, יש לו המון פרויקטים, הוא בוחר בפינצטה, ומה שהוא בוחר, הוא רוצה שזה יהיה... טופ. כן, כן. וואו, אז זה עבודה... תגיד. בוא נדבר על ירקות. בוא נדבר קצת על ירקות. לא, תגיד לי על... תגיד לי למה אתה חושב שאסיה זה העתיד. אה, זה ברור, לא? אנחנו לא... אין על זה ויכוח. זה ברור, אבל זה כאילו... לא. אין על זה ויכוח רציונלית,

אבל אנחנו לא מתנהגים ככה, אוקיי? הבת שלי הולכת לגן בילנגואל, היא מדברת, היא לומדת אנגלית ועברית, היא בת שלוש. כן. היא מדברת אנגלית שוטף, כמו שהיא מדברת עברית, זה מדהים, ואני נורא נורא נורא מתלהב מזה, אבל במעמקי מוחי אני יודע שאם הייתי רוצה באמת שיהיה לעתיד, אני צריך לשלוח אותה לגן עם סינית. כן. מדרינית, זה אפילו לא סינית, זה מדרינית. אבל יש, ואני לא רוצה... זאת אומרת, אנחנו מבינים את זה, אבל אנחנו לא מתנהגים ככה עדיין. אני קצת חולק עליך, אני חושב שיש כאלה שכן מתנהגים ככה, יש כאלה שכבר שולחים את הילדים שלהם לשם לאוניברסיטאות. אני זוכר שהייתי, לא זוכר אפילו מתי זה היה, אבל זה היה עוד לפני איזה עשור, שכבר אז אתה רואה לאט לאט שיש יותר ויותר ישראלים, שבהחלט כמו שפעם ישראלים כבשו את אמריקה, היום יש יותר ויותר ישראלים ששם. לא מספיק עדיין, אני חושב שעדיין לא הבינו את גודל הפוטנציאל או שעדיין לא מימשו, כי דיברנו על זה קצת על ה... התפיסה שלהם, התפיסה שלהם,

אותנו, אותנו, היא מדהימה, כי יש שם המון פוטנציאל עדיין, ויש כאלה שיחכו ויגידו שאולי זה ניצני אנטישמיות ראשונים, כי הרי רואים אותך, הם אומרים כסף, איינשטיין, גאון, חכם, יהודי, אבל אפשר לנתב את זה במקומות הרבה יותר מוצלחים, ובאמת יש המון המון רצון, לא רק לישראליות ובכלל, ואתה יודע, לעניין של הסטארט-אפ ו-thinking inside the box, כן. יש פוטנציאל מאוד אדיר, שעדיין לא מומש. אני חושב שזה, אני לא יודע איך זה עכשיו באמת בגנים פה, אם יהיה להם, אם יש גנים כבר של... לא, אין. אולי זה הזמן. זה הזמן, וזה קורה, אני חושב באמת שיש המון המון ישראלים שכבר בבייג'ין ובשנגחאי, והם מנסים באמת לאט לאט. יש אלמנטים שעדיין, זה עדיין תרבות יותר סגורה, היא פחות, אין לה את ההוליווד שלנו, שיכולה להשתלט לנו ככה בכל צד בחיים,

אז אנחנו עדיין קצת מרגישים מנותקים ומאוחקים משם, אבל זה משתנה. אני כאילו מרגיש בתור יזם שזה נורא קשה, שמחסום כניסה הוא נורא נורא נורא נורא נורא גדול. קודם כל, למעט הפגישה איתך, כמעט כל מי שהיה ואו גר בסין אמר לי שמדכא שם. ככה אנשים מדברים, אמרו, זה נורא גדול, יש מיליון איש ברחוב, ואנחנו לא מתכוונים לזה, כמו שבישראל אומרים מיליון מלפפונים. באמת יש מיליון איש ברחוב, אתה נוסע 20 דקות, יש עוד מיליון איש, אתה לא מרגיש שאתה מכיר, אתה לא מרגיש שאתה זה, אתה לא מכיר את השפה, זה נורא קשה. מה אפשר לעשות כדי לגשר על זה? זאת אומרת, איך אתה הרגשת שם בבית? אני חושב שההונג קונג, הונג קונג קונג כולל לא סין, כן, שיהיה ברור. זה שונה לגמרי, זה עדיין סוג של מערב, עם עיר מאוד עולמית,

זה ממש Global Hub, ואפשר להרגיש שם בקלות בבית. נכון שעדיין אתה יוצא קצת מהמתחם של ה-XPATS, וזה באמת מאוד מאוד סיני בסופו של דבר, או תרבות זרה לך, אבל עדיין, אני חושב שאתה יודע, כמו שישראלים תרגלו לארה״ב, יש בהחלט ישראלים שמתרגלים כבר לסין, יש המון חברים שגרים שם. וואלה. כן, אתה יכול להגיד שזה אולי קשה, קשה קצת, כי הם עדיין... תשמע, זו תרבות במעבר, זו תרבות שהיא עוברת עכשיו כל כך הרבה שינויים, והיא עוד לא, כן, היא לא תרבות מערבית, כמו שאנחנו מכירים אותה, אבל קודם כל, אני לא יודע אם היא לא בדרך לשם. ובית, היא תרבות שונה, לא בהכרח אנחנו צריכים לבוא ולחפש את התרבות המערבית בכל עבר. לא, אני לא חושב שצריך לחפש, שאלה איך לגשר עבורי. בשבילי זה היה מעניין. אני חשבתי שזה הרבה יותר מעניין אותי, אמריקה והמערב, מוכר לי, משעמם לי קצת,

זה מקום חדש, אני כל יום יוצא להרפתקה חדשה. ככה נרגשתי, אני כל יום, אם זה היה מתבטל במאכל חדש שאני אוכל, אם זה מקום חדש, אם זה בן אדם חדש שאני מכיר, כל יום משהו חדש. בעצם בסוף היית בטיול, פשוט טיול מאוד אחר. בדיוק, זה להישאר בטיול, שיש לזה גם צדדים רעים, כן? יש לזה הרבה חוסר, חוסר כאילו, חוסר ודאות, חוסר, אתה לא באמת יכול להשתקע, כי אתה קצת כל הזמן, וזה גם עיר שהיא מאוד של מעבר, אנשים באים ואורחים, היה מאוד קצת כמו הריגודות בעולם, ניו יורק ולונדון, אז המקום גם, מאוד דומה. במיוחד נגיד באוניברסיטה, אנשים באים לסמסטר אחד, סמסטר שני, וכבר עוזבים. וזה אפילו קשר זוגי, היה מאוד קשה לתחזק שם. אבל זו הייתה הרפתקה וזו חוויה, ואני חושב... אתה חושב שתחזור? זו שאלה טובה. באופן כללי, אני יודע שאתה מאוד גלובלי, נקרא לזה. יש לך חברים, בכל מקום שסיפרת, עד עכשיו אמרת, יש לי שם חברים,

יש לי שם חברים, סיפרת על הורים שהם מאוד, כאילו, היו באוניברסיטאות, אמרת, הרווארד וילד וזה, לא עושים את זה בשנה. זאת אומרת, אני מניח שגם בתור ילד גדלת. ההורים שהם אמריקאים, הם עשו עלייה לארץ, הם באו, אין לנו משפחה פה בארץ. אני גם, תמיד הרגשתי כזה בין עולמות. גלובלי זה כאילו להגיד, להציג את זה בצורה חיובית, אבל תמיד גם הרגשתי קצת חסר שורשים, כי בסופו של דבר אני תמיד בין שני עולמות. ההורים שהם אמריקאים, הם הגיעו לארץ, אין לנו פה משפחה בארץ, הם הלכו לקיבוץ כי הם לא רצו לדמיין את עצמם לבד, עושים את זה. אז אני יכול לשאול לך שאלה קשה? אני רוצה לציין רק שבמובן הזה שאני תמיד נורא התביישתי בהם שהם כאילו לא מדברים עברית ולא כמו החברים של ההורים של החברים שלי שהם רפתנים ובגדש ואבא שלי רופא אבל כאילו למי אכפת אתה לא איתם ולא חלק מהחבר'ה. כן. אז זה היה לי לא קל. אז יש לי שאלה קשה כאילו לעצמי. תשמע, בישראל יש מלא מלא מלא דברים מחורבנים. לא, לא, אני מניח שגם מי שמקשיב יודע על מה אני מדבר.

אתה בהינתן שיש לך, כנראה יש לך אנגלית מצוינת מהבית ואתה לא מפחד מהמזרח וזה ובכל זאת אתה חי פה עכשיו. ואני כאילו אתה יודע זה לא פודקאסט ציוני או משהו כזה אבל אני רוצה לשמוע ממך כי אני חושב שבגלל כאילו לא יודע איך אומרים את זה אבל having set שיש לך הרבה פחות שורשים ויש לך הרבה מאוד אופציות ואין לך בעיה לנסוע ל... צפון קוריאה אז כנראה שאין לך בעיה גם להשתקע עכשיו בסין או בהונג קונג או במקום פחות קיצוני אבל שלי יהיה יותר קשה, לא יודע, בדובאי, איך זה שאתה עדיין חי פה? כאילו תן לי איזשהו משהו כיפי או אופטימי על שאני אולי כבר לא רואה או זה אובייסלי בלחיות פה. אני חושב שחזרתי לפה מהונג קונג בתוך מחשבה שדיין אני רוצה להשתקע, אני רוצה את הבית. בסופו של דבר זה הבית. עד היום תמיד שאלו אותי אם אני מתחרט שחזרתי, אם אני מרגיש את ה...

וזה אף פעם לא הייתה חרטה. זו הייתה תחושה שבסופו של דבר אני פה בבית, אין מה לעשות. אנחנו עדיין כאן גדלתי, גם אם אני לא תמיד הרגשתי שייך, אבל בסופו של דבר, שמע, כשאתה מדבר ככה ישר קופצי, כאילו זה יישמע נורא בועתי, אבל תל אביב מדהימה. באמת, זאת עיר שהיא לא נופלת משום... כלומר, היא נופלת במובן ש... כשאני עזבתי את הונג קונג, באמת, כשהחלטתי שאני רוצה את העולם הגדול הזה, זה הייתה מתוך מחשבה באמת שקצת אנחנו קרטנים, לא הייתה פה פתיחות לדברים, אפילו ברמת המותגים, שהם לא בדרך כלל מותגים של דברים, כאילו מוצרי אופנה, של אוכל, נגיד אוכל זה משהו, זה שוק פה מאוד מוגבל, אני רוצה אפילו סתם, או אפילו ברמת החדשות גם, אתה יודע, תמיד חדשות חוץ, זה מקבל אולי עמוד אחד בעיתון, זה לא במה, אנחנו נורא, בסופו של דבר, כי אנחנו מתעסקים במה שקרוב לנו, וזה לגיטימי כמו כל מדינה, אגב,

אבל, וכשחזרתי, זו תחושה שונה, אני חושב שהרבה פה דברים נפרצו, בגלל התרבות שאנחנו נמצאים בה היום, מרמת הסטרימינג ועד, באמת, הסושיאל-מדיה, אנחנו הרבה, העולם היום הרבה יותר inter-connected, זה כאילו, זה נכון, זה כל הקלישאות האלה נכונות, אז יש הרבה פחות תחושה שאנחנו כבר קרתנים, או איזה כפר קטן ונידח, ויש המון יתרונות בתל אביב, לצורך העניין, סתם אני אומר את זה כי אני גר פה, כן, אבל אני גם מת על הצפון, פוריה, אזור מדהים ברמה עולמית, פשוט יפהפה, וירושלים עיר מיוחדת ומדהימה, וחיפה עיר יפה, יש פה המון יופי, ויש פה המון המון קושי, אין ספק, מיוחד קושי של, קושי מחיה, והיוקר, והמון קושי של, גם יש פה אגרסיביות מאוד, שאנחנו אפילו לא שמים לב אליה, אבל כשאנחנו יוצאים לעולם, אנחנו רואים כמה אנחנו אגרסיביים. כן, אני הייתי עכשיו עשרה ימים באמריקה, לא במנהטן, באמריקה מחוץ למנהטן, ואתה חוזר, ואתה, פתאום אתה מרגיש את הסיר לחץ, יש פה סיר לחץ, לא משנה,

זה לפני ש... אוקיי, אני גם ביזמות, וזה סיר לחץ משל עצמו, אבל אפילו לפני זה, אפילו מסתם לחיות, מסתם whatever, להסתובב ברחוב, לעשות קניות, לעמוד בתור בנתב״ג לחיסון, כשאתה, לא לחיסון, לבדיקה, כשאתה, בכל מקום יש סיר לחץ, אנחנו חיים בתוך סיר לחץ, זה הסטנדרט, וזה המון מאמץ, כן, שכל הזמן, אתה כל הזמן מפעיל המון המון המון המון מאמץ. אבל הסרט השני של המטבע, ותמיד יש סרט שני, סתם, עכשיו אני מפחיד את זה, העובדה היא שאנחנו, גם מי שיכול, רובם נשארים. נכון, כי זה, כי בסופו של דבר אנחנו, אנחנו ישראלים, וזה הבעיה, ויש גם המון עניין של אידיאולוגיה, נראה לי שלא משנה מה אנחנו כן, אנחנו יודעים, אנחנו מכירים את ההיסטוריה, אנחנו מרגישים אותה, אנחנו יודעים מה קורה, יש הרבה עניין של, נראה לי שבסופו של דבר שליחות ואידיאולוגיה נשאר, בכולנו, וגם, שמע, אני רוצה, אפרופו האגרסיביות, אבל גם צד שני, של הנה היום הלכתי, הכבל שקניתי לאייפון, לא עבד, פתחתי כבר את הקופסה, הכל היה זה, הלכתי לפה למטה, להחליף את זה,

והם, קצת בהתחלה אמרו זה, אבל בסופו של דבר החליפו את זה. אני רוצה להגיד לך שאני יודע בוודאות שבהונג קונג, לצורך העניין, או בניו יורק, זה לא היה קורה. כן. אז כן, יש... הם קצת מרובעים. כן, יש פה עניין של גם היתרון בחסרונות, אתה יכול גם, פה יש איזה סוג של לעגל פינות, לפעמים לעגל פינות זה לא הדבר הכי שלילי. כן, לפעמים אתה הפינה שרוצה להתעגל. בדיוק, הרבה פעמים אתה, כן. דניאל, הרבה תודה. אני חושב שאתה... הסיבה שרציתי לראיין אותך לפודקאסט, אתה יודע, אמרת לי כאילו מה, תודה על המחמאה, אבל מה קשור, מה נדבר, כן. אני חושב שאתה מייצג, או יש לך קריירה, גם אם לא ברור לך אפילו, או אם אתה, לאן אתה הולך, כי יש כל כך הרבה אופציות חדשות שאתה יכול ללכת אליהן, ולהמשיך אותן, או לעשות דאבל דאון אחד מהדברים, אבל גם העיתונאי, וגם הסופר, וגם הפיתוח של התסריטים,

וגם... עשית את הסטארט-אפ, זאת אומרת, יש לך איזושהי קריירה שיכולה להתאפשר, ויכלה להתאפשר, בגלל העולם שאנחנו חיים בו היום, וזה בדיוק הדבר שהכי מעניין אותי בפודקאסט, כאילו העולם החדש, שזה, יש דברים שאתה יודע, אם היינו רוצים שהם לפני 20 או 30 או 40 שנה, לא היה יכול להתאפשר סיפור כזה. זאת אומרת, הסיפור של היזמות היה לוקח 7 שנים, ולא שנה-שנתיים שהיית בו, ולטוץ לאיזשהו מקום, כאילו, כנראה שלא היו נותנים לך לשלוח אותך לווחן מבלי שאתה 100% עיתונאי ורק של ידיעות, ורק זה, וחותם שם 50 שנה קדימה, וזה, ויש בזה משהו מאוד הפלואידיות הזאת, היא מאוד מרתקת, ואני חושב שהיא גם נותנת השראה, כי יש הרבה אנשים שמרגישים שזה חסר להם,

וגם אם זה כאילו לא מגובש, זה עדיין, זה עובד, וזה נשמע מעניין, וזה נשמע מסקרן, אז תודה על ה... תודה על הזה. אני חייב לספר, כי אתה בסוף לא סיפרת, ורציתי שנדבר על זה. על מערת האלפים? לא, לא על מערת האלפים שראינו פה למטה בסנטר, שהראית לי את הסוד של הסנטר, אלא באמת, אתה כותב מצוין, אבל אתה לא רגיל לדבר לפני מיקרופונים וזה, ודווקא בגלל זה רציתי, כאילו, אני לא הולך לערוך את זה, אני חושב שהיה מצוין, ואני חושב שזו הייתה התנסות מעולה, וזהו, חברים, אנחנו ניפגש בשבוע הבא, ודניאל, תספר לנו כשהסדרה עולה, כאילו, לזה, ואני מקווה שאתה לא תקבל לאימייל שלך איזה 400 תסרידים עכשיו,

או לפחות תקבל אחד טוב מכל האנשים שהולכים להשתמש ביכולת הזאת שלך. יאללה, חברים, ביי ביי.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 245

    איך לנהל ברגש?

    ניל״י גולדפיין · 18 מאי 2022 · 72 דק׳

  2. 244

    איך למכור ערך?

    רועי ירקוני · 11 מאי 2022 · 67 דק׳

  3. 243

    ללכת עד הסוף

    שי טרא ליטמן · 6 מאי 2022 · 85 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←