מבני-ברק להייטק ובחזרה - מנור טבשי מתארחת ב-פופקורן 249
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם מנור טבשי

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
מנור טבשי היא אמא לארבעה מבני ברק, בת 33, שעברה לפני חמישה חודשים להייטק אחרי עשור בתפקידי שיווק בכירים בעולם החרדי, ועובדת כ-Account Executive Manager. דיברנו על החסמים בדרך להייטק, על איך נראית העבודה בסביבה לא חרדית, ועל טיפים למעסיקים שרוצים לשלב חרדים וחרדיות.
בפרק הזה
- מנור מספרת שהחסמים בדרך להייטק הם בעיקר אנגלית וז'רגון מקצועי, חוסר ברשת קשרים (בלי צבא ובלי חברים בתעשייה) והעדר מי שיפתח דלת: לדבריה, הרבה נשים חרדיות מקבלות רק תשובות כלליות מסוג "לצערנו, את לא מתאימה"
- היא מכירה רשימה של מעל 100 נשים שמבקשות הזדמנות. מתוך קבוצה של 20 מעצבות מוצר מוכשרות שהיא ליוותה, הצליחה להשיג מעסיקים לארבע בלבד
- טיפים למעסיקים: לשאול בפתיחות ולא לנחש, לדבר על כשרות ועל אירועים חברתיים, לא לשאול על תוכניות ללדת, ובראיון לדובב מועמדות שמתקשות לדבר על עצמן מצניעות
- לדברי מנור, חרדיות מביאות לשולחן מיקוד, ניהול זמן קפדני, קהילתיות והכרת תודה. היא מזכירה גם את הגמ"ח: יוזמות קהילה שבהן כל אחד נותן מה שיש לו, מכיסאות ועד תרופות
- בסיורים בבני ברק, שהיא מארגנת בהתנדבות למנהלי גיוס ולעובדי הייטק, היא רוצה שיכירו זה את זה. לדבריה, אפשר לחיות יחד גם בלי להשתלב לגמרי
על הפרק
למה אין מספיק חרדים בהייטק? מה חסמי הכניסה לתעשיה הזו? מה החוויה של העובד החרדי בסביבת עבודה חילונית? מה הטיפים שאפשר לתת למעסיקים שרוצים לשלב חרדים אצלם בחברה ואיך הם יכולים להרוויח מהחיבור כזה? מהם האתגרים שיש לאישה חרדית שעובדת בהייטק? ולמה נשים חרדיות הן מאסטריות של ניהול זמן ופרודקטיביות?
לפני חמישה חודשים, מנור טבשי, אמא ל-4 מבני ברק, עשתה מעבר להייטק אחרי עשור של עבודה בתפקידי שיווק בכירים בעולם החרדי. מאז, היא עובדת כ- Account Executive Manager .
תוך כדי הזמן שלה מלא בעזרה ובחיבור בין המגזרים - היא מעבירה בהתנדבות סיורים למנהלים מגייסים מתעשיית ההייטק בבני ברק ועוזרת באופן אישי לנשים שרוצות להשתלב בתעשיית ההייטק הישראלית.
רוצים לתת חסות לפופקורן? אם יש לכם משהו שאתם חושבים שמאזיני הפודקאסט ישמחו לשמוע עליו, ואתם יודעים שאני ארגיש בנוח לפרגן לו - כתבו לנו
ציטוטים מהפרק
אנחנו באות לתת עבודה, כי אנחנו רוצות שזה יצליח, אנחנו רוצות להביא כסף הביתה, נקודה.
תביאו משהו אחר, כאילו זה נורא משעמם להיות כולם אותו דבר.
והדבר הכי הכי הכי חכם שאפשר לעשות זה באמת להכיר.
שאלות ותשובות מהפרק
- מי זאת מנור טבשי?
- מנור טבשי מספרת בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהיא בת 33, אמא לארבעה, גרה בבני ברק ועברה לפני חמישה חודשים להייטק אחרי כעשר שנים בתפקידי שיווק בכירים בעולם החרדי. היא מתנדבת בארגון סיורים בבני ברק למנהלים מגייסים מתעשיית ההייטק ועוזרת באופן אישי לנשים שרוצות להיכנס לתעשייה.
- למה אין מספיק חרדים בהייטק לדברי מנור טבשי?
- מנור טבשי אומרת שהיא לא מתבססת על מספרים אלא על ההיכרות שלה עם מאות נשים: לדבריה הרצון קיים בצד של הנשים, אבל רבות אינן מגיעות בכלל לשלב הראיון. היא מציינת חסם של אנגלית וז'רגון, העדר רשת קשרים, וקורות חיים שלא עוברים סינון. היא מוסיפה שייתכן שגם בצד של המעסיקים יש רצון, ושאולי הצדדים לא יודעים איפה להיפגש.
- איך מעסיק יכול להתמודד עם כשרות, שבת ואירועים חברתיים?
- מנור טבשי ממליצה לשאול בפתיחות, כי אפשר לדבר עם המועמדת על מה נעים לה ומה לא. מבחינתה, בארוחת צהריים בצוות היא אוכלת ליד המחשב ולא מבקשת שישנו את ההרגלים. היא ביקשה לא להגיע לאירועים חברתיים בהרכב מעורב, כי פחות נעים לה לשבת שם. את השבת היא שומרת, ולא מבקשת מעמיתים לחלל אותה במקומה.
- איך מראיינים מועמדת חרדית?
- לדברי מנור טבשי, נשים חרדיות חונכו לצניעות ולכן מתקשות לדבר על עצמן ולספר הצלחות, גם כשהן אמיתיות. היא ממליצה לדובב, לשאול שאלות מנחות, ולא להסיק מחוסר תעודה שאין ידע, כי חלק מהנשים למדו בסמינרים ובקורסים ולא בתואר ראשון. היא גם מציינת שהשאלות על ילדים ועל תכנון משפחה מביכות, ולא מדברים עליהן באופן כללי.
- מה זה גמ"ח?
- מנור טבשי מסבירה בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שגמ"ח הוא קיצור של גמילות חסדים: יוזמה קהילתית שבה כל אחד נותן מה שיש לו. היא נותנת דוגמאות כמו גמ"ח תרופות, טיטולים וכיסאות פלסטיק לאירועים. הגמ"ח שלה הוא הגג בביתה, שבו זוגות בדייט או אירוע קטן יכולים לשבת בחינם.
- מה הסיורים שמנור טבשי עושה בבני ברק?
- מנור טבשי מספרת שהיא מארגנת בהתנדבות סיורים בבני ברק לקבוצות קטנות של עובדי הייטק ומנהלים מגייסים: טועמים אוכל, מבקרים בבית של רבנית, ופוגשים נשים חרדיות מעוררות השראה. היא מבקשת שיגיעו קבוצות אינטימיות, כדי שיהיה שיח אישי. לדבריה, המטרה היא להכיר ולא בהכרח להשתלב.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- נעמי גלבך · רן סגל · משה פרידמן
- חברות וארגונים
- ניו סקול · בצלאל · סטארט-אפ ניישן
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
אז למה אין מספיק חרדים בהייטק? מה החסמים להיכנס לתעשייה הזאת? מה החוויה של העובד החרדי? ומה הטיפיפ שאפשר לתת למעסיקים, שאולי מאזינים לנו, או עובדים עם מי שמאזין לנו, שרוצים לשלב חרדים אצלם, ואיך הם יכולים להרוויח מחיבור כזה? על זה נדבר היום. היי, כאן ליאור פרנקל, ברוכים הבאים לפופקורן. כאן אנחנו מדברים על קריירות, האנשים, הטכנולוגיות, הפסיכולוגיה, וכל מה שרלוונטי לעולם החדש, ואיך אפשר להסתכל אליו. אנחנו עושים פה שיחות עומק עם פסיכולוגים, חוקרים, אנשי מדע, עובדים, מנהלים, עצמאים, מוזיקאים, כל אחד בעצם שיש לו מה ללמד אותנו על העולם החדש. כל פרק לוקח את החוכמה והניסיון של המרואיינים, ומזקק אותם לתובנות פרקטיות שעוזרים לכם להבין בצורה עמוקה יותר את העולם שלנו, או ליצור בו משהו בעצמכם, אם בא לכם. אם אתם חדשים פה, דרך אגב, ורוצים לספר על חברים שלכם על פופקורן, אז יש לנו עכשיו, הכנו לינק לרשימת פרקים הכי פופולריים, זה קולקציה של הפרקים הכי מושמעים בשש שנים שהפודקאסט קיים, מקוטלגים לפי הנושאים השונים שאנחנו עוסקים בהם, כמו בניית קריירה, טכנולוגיה עתידית שכבר הגיעה, ניהול בעולם החדש, איך להיות עצמאי וכולי וכולי.
זה נמצא ב-theprancl.com.start, או חפשו אותנו באפליקציית ספוטיפיי, ואתם תמצאו שם את הפלייליסטים. והיום בתוכנית שלנו אנחנו עם מנור טבאשי, חרדית, חשוב לומר, בת 33, אמא לארבע, גרה בבני ברק, עובדת היום כ-account executive manager בקונקט, עברה להייטק לפני חמישה חודשים, ועל זה היא באה לספר לנו הרבה, אחרי עשור של עבודה בתפקידי שיווק בכירים במגזר החרדי. מנור גם עושה סיורים למנהלים מגייסים מתעשיית ההייטק בבני ברק, בהתנדבות, כי היא רוצה לחבר בין המגזרים. היא נפגשת בזמנה הפנוי, או כנראה הלא פנוי, עם ארבעה ילדים בקריירה בהייטק, נפגשת עם נשים שרוצות להשתלב ועוזרת להן בצורה אישית. היא גם מנהלת קורס לפרודקט דיזיינרס מהמגזר שמעוניינות להיכנס לתעשיית ההייטק. בקיצור, מנור ממלאת את הזמן שלה בעזרה ובחיבור בין המגזרים, ועל זה אנחנו נדבר היום. אז ניתן רגע למוזיקה את המקום שלה, ונתחיל בעוד שנייה.
אז בעבודה הקודמת שלי כמנהלת פיתוח עסקי ומכירות במכללה מאוד מאוד גדולה במגזר החרדי, נקראת ציור מוחות, סניפים בירושלים, בבני ברק מלמדים את כל הנשים החרדיות תפקידי מפתח משמעותיים. הגיעה הקורונה, תפסה אותנו לא מוכנים, בטח את החרדים שהיו מנותקים מהציוויליזציה. ניסינו לחשוב על כל מיני פתרונות, איך עוברים לזום, שלחנו מחשבים לסוף העולם, פשוט שלחנו להם דיסק און קי מאינטרנט לבתים שלא היה. זה היה טירוף. ואז הגיע הזמן לפתוח את שנת הלימודים הבאה. ניסינו לחשוב איך אנחנו בעצם מגיעים לאנשים כשאי אפשר לצאת מהבית. חיפשנו כל מיני דרכים לשווק, העיתונים כבר היום קצת פחות עבדו, וניסינו לחשוב על פתרון. חברנו לארגון מאוד מאוד גדול שפתח איזה שהוא סיפר שעומד להיות יום, כזה מין כנס גדול למחפשות לימודים באינטרנט. הכנו חומרים, הכנתי את כל הצוות שלי, ניהלתי אז שלוש מנהלות שיווק ונשות מכירה ביחד איתי.
הכנו את כל הצוות, הכנו חומרים, ישבנו על זה ימים ולילות, ניסינו גם להתארגן מבחינה טכנולוגית. המון שיווק, המון מכירות, והיום הגדול הגיע. כולנו יושבים, כל אחת בבית שלה, מוכנות ככה לפגישות ולסשנים האישיים. הגיע הכנס, אנחנו מחכים, מחכים, האתר נפל, כמובן מלא בעיות טכנולוגיות כמו שרק בבני ווק סיטי יכול לקרות, ואף אחד לא עלה. אוי. פשוט אף אחד. אנשים כאילו לא הסתדרו, לא ידעו איך עולים לזום, איפה לוחצים על הקודים, על הכניסות, איך מוצאים אותנו. ישבנו והסתכלנו על עצמנו, והבנו שעם כמה שעושים הכנה מוקדמת ומתכוננים ומכינים ומתעסקים רק במה, באיך. צריך לחשוב אולי רגע מי ומה ולעשות מחקר טוב-טוב על המשתמשים ועל אנשים שאנחנו מחפשים להגיע אליהם, ולחזור רגע אחורה ולבדוק אם הם יתאימו לכל התוכנית המשמעותית שהכנו להם. האמת שזה אחלה סיפור, כי בעצם אנחנו היום בפרק על התאמה.
את יכולה לספר לי על רגע שבו את מרגישה יותר או פחות מתאימה, נשתמש רגע במילה הזאת, מתאימה לכל החבר'ה הלא חרדים שאת מסתובבת איתם היום? זה קורה בהרבה רגעים, למרות שבאמת אני בורחתי בצוות מדהים, ואני באמת מוקפת באנשים מדהימים לידי, ואני גם באה ממשפחה שלא כולה חרדית, גם גדלתי ברמת גן, באזור הבורסה. זאת אומרת, זה לא שבאתי מבני וורק וזו פעם ראשונה שראיתי מישהו לא דתי, אבל עדיין הייתי מוקפת רק בנשים סביבי ורק נשים חרדיות, וההתמודדות היא לפעמים יומיומית. על השבוע הראשון שהגעתי לעבודה היה איזשהו יום גיבוש, ולי פחות נגיד מתאים להגיע ולעשות עם הגיבוש, כי אני באמת באה לעבוד ולצאת ולבלות ולבשל ולשבת בסביבה מעורבת למטרת כיף, פחות הרגיש לי בנוח. אז ההתמודדות קרתה... רגע, שנייה, למה הכוונה פחות הרגיש לך בנוח? מבחינת רגשות אשמה של מישהו שהיא גם אימא ועמוסה ועסוקה גם ככה?
לא, לא, פשוט בקטע דתי. אני לא חושבת שבאירועים שלנו, או אפילו במפגשים משפחתיים שלנו, תמיד יושבים בהפרדה. זאת אומרת, יושבים גברים בצד ונשים בצד נפרד, ואם באים למטרת פאן, אז אני רגילה לבלות כאילו רק עם נשים. כן. פחות הרגיש לי בנוח, וזה היה, התמודדות קרתה ממש כאילו מהיום הראשון, זאת אומרת, מהרגע הראשון הדברים קרו, אבל זה קורה כל הזמן. כאילו, יש לפעמים זורקים מילים שאני מרגישה פחות בנוח, הנוסעים לפעמים, אבל הכל מתחיל ונגמר בנכונות ורצון של שני הצדדים שזה יצליח. אז איך באמת בראש שלך את יודעת כמה מותר לי לבקש וכמה אסור לי לבקש? כי נגיד בארוחת צהריים מתיישבים כולם ביחד, נכון? נכון. וגם האוכל הוא הרבה פעמים לא מתאים, ואת בטח עם חד-פעמיים, נכון? עם החד-פעמי והכורסאות. את מרגישה בכלל בנוח מתישהו לבקש משהו? את חושבת, את כאילו, אני לא רוצה להכניס לך מילים, כי אני לא יודע אפילו איך להגיד את המילים.
אני לא יודעת אם זה לבקש, כמו שרגע להגיד את הגבולות שלי, ובמקום שלי זה היה כאילו, תראו, אני כאן, אבל אני לא כאן כדי להפריע. אתם יכולים להמשיך לחיות את חייכם, תוכלו מה בא לכם, תבלו מה שאתם רוצים. זה בסדר שבוויקלי בראשון כולם מספרים מה הם עשו בסוף שבוע, ואני אומרת, ישנתי וקראתי תהילים. וזה בסדר, תמשיכו, אני באמת לא רוצה להיות כאן איזשהו נטל, אבל אפשר לבקש דברים שהם קטנים. זאת אומרת, אם אנחנו כבר עושים את הוויקלי ומביאים נגיד אוכל למשרד, אז אני יכולה נגיד לבקש דברים קטנים שיהיו כאילו בכשרות שאני רוצה. כן. אבל זה גם לא קרה בשבוע הראשון וגם לא ביום הראשון, זה צריך כאילו המון טקט, וגם להרגיש את הדברים, וגם באמת לזכות באנשים מדהימים שבאים עם הרבה נכונות ורצון גם לעשות דברים בשביל הצד השני. יש איזה מעשה, למשל, נתן לך את התחושה, מקבלים אותי פה? או רואים אותי פה. אני חושבת שזה כל הזמן, כל הזמן אני מרגישה את זה, כי הם באמת המון פעמים שואלים, והמון פעמים עולים נושאים, או נגיד שואלים שאלות מתוך סקרנות,
וואי, מה, לא יודעת, כאילו, על האוכל, על הכשרות, על החיים שלי, על הילדים, על המשפחה. ואז הם שואלים, זה בסדר ששאלתי? את מרגישה שזה כאילו יותר מדי לא נעים לך נושאים האלה? את רוצה לענות? ואני אומרת, לא, זה בסדר, אני מאוד פתוחה, אני מאוד רוצה לשתף. להפך, אני מאוד רוצה לשתף על החיים שלי ושאתם עליכם ונכיר ונהיה מיודדים ברמה כזאת או אחרת. אני כאן, אולי לא כ... אני לא יודעת אם להגיד להשתלב, כי בסוף אנחנו, לא יודעת אם באמת אנחנו יכולים להשתלב באמת, כי בסוף כל אחד נשאר בחיים שלו ואנחנו יכולים לחיות יפה ביחד. כן, זו האמת אמירה מאוד מעניינת. זאת אומרת, מה... האם, קודם כל, האם בכלל את מרגישה שיש איזושהי התקדמות בהבנה של מי את ומה מערכת היחסים ביניכם, או שכל פעם את צריכה להסביר מחדש? אני לא יודעת אם זה להסביר, היום זה כבר לשתף. אני באה ואני מספרת על החיים שלי והם שואלים שאלות, וזה הכול באווירה מאוד מאוד טובה. אני חושבת שיש המון סקרנות מהצד השני גם. כאילו רק רואים בטלוויזיה את החרדים שצועקים וזורקים אבנים ואני לא יודעת מה. פתאום מגיעה מישהי שנראית נורמלי, מדברת נורמלי,
נראית נורמלית, כאילו בסך הכול, למרות שאולי חלקם חשבו שחרדים הם קצת פחות. ואז זה נורא מעורר סקרנות, כאילו מה, איך אתם חיים שם מעבר להרי החושך? מה קורה שם באמת? כן. וזה מרתק בסוף לגלות שיש לנו המון משותף, הרבה יותר מהלא משותף. זאת אומרת, אנשים חושבים שאנחנו חיים חיים נורא נורא נורא שונים, ואני בסוף מסבירה להם שגם חרדית רוצה ושואפת וחולמת, וגם היא רוצה לממש את עצמה ויש לה רצונות בקריירה, וגם אני רוצה להיות האימא הכי טובה, והראיה הכי טובה, ולחיות חיים מלאים אולי בדרך שלי, שהיא אולי טיפה שונה, אבל בסוף יש בינינו המון המון המון שווה. כן. ואפשר להתמקד בזה, אפשר גם להתמקד בלא. אבל אם אנחנו רוצים שזה יצליח לנו, אנחנו צריכים לקחת פרוז'קטור מאוד מאוד גדול, ולמצוא את הכן, ואנחנו מוצאים את זה בצורה מדהימה. אז בואי, תני לי רגע לשאול כמה שאלות תם, כי אני באמת תם בנוש. לטובת כל מי שלא נמצא איתך בחברה,
והוא באמת, יש לו כמה שאלות מאוד בסיסיות. אז למשל, את אקאונט אקזקיוטיב מנאג'ר, זה אומר שיש לקוחות של החברה, נכון? שמשתמשים במוצר או בשירותים שלכם, ואת אחראית עליהם, אם רע להם, הם יכולים לכתוב לך, אם טוב להם, הם רוצים את זה, אם צריכים איזשהו ספורט, את הנקודת החיבור שלהם לחברה, נכון? נכון. אחד הדברים שמאוד מאפיינים אקאונט מנאג'רס, בטח אקזקיוטיב מנאג'רס, זה שהעבודה אצלם היא לפעמים 24-7. איך את, יש לך אינטרנט בבית, אני אפילו לא יודע את התשובה לזה. יש לך סמארטפון, יש לך סלאק, כאילו, איך את מתנהלת איתם? אז כן, יש לי וואטסאפ, בעוונותיי, סתם, יש לי, היה לי גם לפני, יש לי סלאק, יש לי חדר עבודה בבית, שיש לנו אינטרנט מוגן, זאת אומרת, יש שם רק את התכנים שאני צריכה למטרת עבודה. יש לי ילדים גדולים כבר בבית, למרות גילי הצעיר, יש לי ילדה כבר בת 13. וואו. הם יודעים כבר לגעת במחשב, ואני באמת רוצה מאוד מאוד לשמור עליהם,
שהם לא יגיעו לדברים שאני לא רוצה שהם יראו. אז כן, אני זמינה, אני עובדת מאוד קשה, אני עובדת סביב השעון, כי גם יש לי לקוחות שהם עובדים בשעון החוף המערבי, כאילו, הכול, אני פשוט כאילו עובדת סביב השעון. ב-2100 יש לי זומים לפעמים, או במקרה שלנו, Teams, ב-1700 בצהריים לפעמים, אני עובדת רוב השבוע רק מהבית, ואיכשהו אני פשוט משלבת את זה בתוך החיים שלי, ולפעמים גם הילדים שלי הם חלק מהפגישות, והם כבר התרגלו לשמוע את סמי הכבאי ברקע. כן, כן. תגידי, מה את חושבת הפער הכי גדול, או אחד הפערים הגדולים שיש באמת לחרדי או חרדית שרוצים לבוא ולעבוד בהייטק? וואי, יש כל כך הרבה שכאילו... לא רק הייטק, בואי נגיד בכלל, בתעשייה חדשנית שיש בה פחות מהאוכלוסייה הזאת. אין לי איזה משהו לשים עליו את האצבע, כאילו להגיד זה הכי, אבל אנחנו פשוט מסתכלים וחושבים על דברים כל כך אחרת, כאילו זה מתבטא בכל כך הרבה דברים.
וואי, היה לנו עכשיו כנס שנסענו כולנו ביחד, כנס סלע אשור דזרט, זה היה כאילו כנס מאוד מאוד גדול, באמת מאוד מרתק, ומאוד... ואז כל... היינו צריכים לעשות שם קצת נטוורק לנו וללקוחות שלנו, וכאילו... הרגשתי אפילו לא בנוח, נגיד, לפנות לגברים שעמדו שם, ואני בתור אישה חרדית לא פונה בדרך כלל לגברים, לא מדברת איתם, זה נתפס בעיניי כאילו לא צנוע או לא יודעת מה, כאילו ב... וכן, כאילו באיזשהו מקומות, כאילו כל הצוות שלי התנהלו באיזשהו צורה מסוימת, ואני קצת עמדתי והסתכלתי מהצד, ולא כל כך הבינו למה. זאת אומרת, טיפוס מאוד תקשורתי ומאוד מדבר ומאוד ורבלי, ובגלל האמונות והתפיסות שלי, רגע עמדתי בצד, הרגשתי פחות בנוח בסיטואציה כזאת. כן. זה הכול, זה פשוט הכול, כאילו, בנושאים, ב-small talk לפני, בדיבורים, זה פשוט... יש עניינים בעבודה עצמה, זאת אומרת, נגיד מול הלקוחות, או מול מחלקות ספציפיות בחברה, שבהן את מרגישה שאת צריכה להשלים איזשהו פער,
או לחבר משהו שלא מחובר בצורה טבעית? אני חושבת שפה זה דווקא מתבטא בפערים מקצועיים יותר, ופחות כאילו, האמת היא שזה שני דברים, זה גם מתבטא בנטוורקס, זאת אומרת, כולם, נגיד, מתחילים פגישה, ואז כאילו, וואי, אתה מפה, והוא שירת איתי בצבא, ואותו אני מכיר מכאן, והוא עובד איתי בחברה הקודמת, ואני כאילו יושבת, אני לא מכירה אף אחד, כאילו, השכנים שלי הם בטח לא אף אחד מאלה שסיפרתם עליהם, ולא הייתי בצבא, ואני לא מכירה אף אחד מהם, שזה משהו שמאוד מאוד משמעותי, כאילו, אני לא חלק מהקליקה הזאת, וגם באמת אני חושבת שיש פערים מקצועיים, זאת אומרת, חרדים מגיעים עם אנגלית קצת פחות טובה, אנחנו חשופים, אנחנו פחות חשופים לסרטים, לשירים, למוזיקות, אנחנו לא נמצאים בסביבה דוברת אנגלית, אז הדבר הכי בייסיק, לפעמים האנגלית שלי קצת לא מספיק, הז'רגון, כמה שאני עובדת עליו עדיין, באתי עם קצת משום מקום, אז יכולים תמיד להיות שיחות שאני לא מבינה שמה עד הסוף.
כן, כן, למרות שבכל זאת נתנו לך להיות account manager של החוף המערבי. כן. אז איך את עושה את זה, אגב? קשה לי. גרמרלי, או וורדטיון, או מה, איפה ה... מותר לי להגיד שקשה לי מאוד, כאילו... מה זה לכולם? אגב, גם מישהו שגדל עם טלוויזיה באנגלית, כשהוא צריך לדבר פתאום עם מישהו מסן פרנסיסקו, הוא מרגיש קצת מתחזה, כן? כן. כאילו, אני בטוח שקשה לך, אבל שתדעי שגם למישהו, כאילו בקיא, פתאום כשהוא מדבר עם מישהו עם מבטא מצוין, או שכותב טקסט מצוין, אז הוא לרגע עוצר ומפחד. אז קודם כול, באמת, לוקח לי המון המון זמן עדיין דברים. זאת אומרת, נגיד לשלוח סיכום של פגישה, או לעשות איזושהי רגע, דווקא במיילים, כשצריך באמת לכתוב דברים, עדיין מאוד קשה לי. בשפה יותר קל לי, כי תמיד היה לי יותר קל לדבר מאשר לכתוב, זה כאילו באג שהוא שלי בכל אופן. וגם, אני חושבת שבאמת, לפעמים אני גם אומרת, סליחה, אני חדשה פה, לא ממש הבנתי, או סליחה, אתה קצת מדבר מהר מדי, בוא שנייה נוריד.
והם בסדר, אם יש אווירה טובה והכול נעשה בחיוך, וכבר נהיינו כזה קצת חברים, אז הם בסדר עם זה. כן, כן. תגידי, אז עוד שאלה תם. למה בעצם אין מספיק חרדים בהייטק, והאם את חושבת שזה יותר בצד של המעסיקים, או יותר בצד של החרדים? תראה, מהמקום שאני חווה את זה, כי באמת, אני לא יודעת, אני לא מונחת במספרים, אבל אני יכולה להגיד לך שאצלי כל היום שישי שאני מבשלת, יש לי אוזניה, ופשוט עולות ויורדות נשים, ועולות ויורדות נשים, ובאמת, אני, יש לי כבר רשימה שלדעתי מעל 100 נשים שאני דיברתי איתן אולי בחודשיים האחרונים, אם לא יותר, שבאמת מתחננות שייתנו להן הזדמנות. אז כאילו לא נעים לי להוציא את הצד השני כאילו פחות, אבל אני יודעת שיש כאילו רצון מטורף מהצד שלנו. יכול להיות שגם יש רצון מטורף מהצד השני. אולי אנחנו לא יודעים איפה להיפגש, אולי אנחנו לא יודעים איפה לפגוש אחד את השני כדי שזה יקרה,
אבל אני עכשיו מנהלת קבוצה של 20 פרודקט דיזיינריות הכי מוכשרות שיש. הן מגיעות עם תיק עבודות מושחז, הן באמת עשו עבודה משמעותית, הן עובדות, הן אימהות לשמונה, תשעה, עשרה ילדים, הן עכשיו עשו קורס מטורף, הן עובדות תוך כדי זה כי הן מפרנסות יחידות, הן תותחיות על חלל, ואני לא מצליחה למצוא לכולם מעסיקים, הצלחתי כרגע למצוא רק לארבע. טוב, קודם כל, אם יש מעסיקים ששומעים, אז אני מניח שיפנו אלייך אחרי זה, שזה כבר טוב, אבל בואי רגע ננסה לפורר את זה. למה מלכתחילה בדרך כלל לא נותנים הזדמנות? אני לא יודעת אם לא נותנים הזדמנות, אני חושבת שהן אפילו לא מגיעות לשלב של ההזדמנות. זאת אומרת, אם, כמו שלמדנו באמת בקורס של ג'ולצ'ה, תפנו דרך אנשים ותעשו חבר מביא חבר, וכאילו, אין לי חבר, מה אני אעשה? כאילו, אני לא יכולה להגיע לשום מקום. כן. אז אפשר באמת לפנות לאנשים בלינקדין, ואנשים מאוד נחמדים ועוזרים, ואני תמיד אומרת לנשים, זה חוק המספרים הגדולים, תכתבי, ל-150 יענו, 10 יגיבו, באמת ישלחו, ואולי חמש יהיו ממש סוכנים שלך.
אבל זה מאוד מאוד מאוד קשה, ובאמת, אם אין לך מישהו ממש מבפנים שלפעמים נלחם ונותן לך את הטיפים הקטנים האלה אחרי הריאיון, פה תחדדי, פה תשני, פה, זה קשה. כן. אין להם את זה, זאת אומרת, הם לרוב מקבלות את המילים הגנרים של Unfortunately שלוש נקודות, את לא מתאימה, ביי. זאת אומרת, הן לא עוברות את שלב הריאיון. הן לא מגיעות. והקורות חיים, איפה הן יודעות לעשות? אז קודם כול, הן באמת לומדות לבד, והן יושבות על זה לילות על גבי לילות, עם התינוק ביד, מתנדנדות את העגלה ועובדות על זה מאוד קשה. הן לאט לאט באמת נכנסות לכל מיני פרויקטים, כמו Kולה לייק, ונכנסות באמת, באות למטפים, ומנסות ללמוד כאילו קצת לבד, כי אין כל כך הרבה מי שיעזור. פשוט עושות עבודה מאוד מאוד קשה. כן, כן. נתקלת במשהו, אני יודע שאת מאוד, אני רואה שאת מאוד נזהרת בשפתך, זאת אומרת, את מאוד, את לא רוצה לעשות לשון הרע, ואת מאוד נחמדה וזה, אבל בכל זאת אולי
בואי כן נדבר רגע על הצד של המעסיקים. את חושבת שיש שם לפעמים גם אנטי, אולי, אצל חלקם? אני לא יודעת אם יש אנטי. שוב, הסבירי, אנחנו לא מספרים ואת לא חוקרת ממה שאת ראית או חווית או שמעת מנשים אחרות. אני לא יודעת אם יש אנטי, כי יש באמת המון נכונות, זאת אומרת, אני פוגשת בסיורים של אנשים שמגיעים אליי, אני מרגישה מחובקת ברמות, כאילו אנשים מגיעים ואנשים באים ורוצים להכיר וללמוד, וזה מדהים. אני פוגשת רוב אנשים טובים. אבל כן, יש לי חברות שחזרו, וכאלה במיוחד דווקא אולי שהתראיינו בסטארט-אפים קטנים, ואמרו להם, תקשיבו, אנחנו פה משפחה, יש לנו מטבח משותף, אנחנו מבשלים פה שריאמפסים, אנחנו, מה תעשי, מסתכלי עלינו? מה, לא תבוא איתנו לטיולים? הם מרגישים שהם כולם חבורה נורא נורא מאוחדת, ותמיד, גם אם ינסו לערבב, תהיה שמן כזה למעלה, וכמה שהם יערבבו, המים והשמן לא יתחברו לעולם, ולא כולם באמת מסכימים לקבל את זה. והיו אמרות קשות,
חברות שבכל אופן נתקלו בכל מיני אמרות של, כאילו, אולי תהיה לנו קצת כאב ראש, וגם ככה אנחנו עמוסים פה מעל הראש, אז לא, כאילו... ואת חושבת שזה בגלל המטבח? או בגלל ה... כי את יודעת, אני מכיר אמרות קשות כאלה גם בגלל הילדים. זאת אומרת, גם בתעשיית ההייטק הכאילו-יותר מתקדמת, אבל היא כאילו יותר מתקדמת. במובנים האלה נתקלים שם גם בדברים האלה. יש את השאלות האלה. יש לך שמונה ילדים עם הילד שצריך ללכת לרופא. יהיה מי שיקח אותם? יהיה מי שיקח אותו? יש לך סבתות? מישהו עוזר לך? מה יהיה אם תצטרכי להיעדר? וחבל שאנשים מפספסים את הנקודה. נשים חרדיות באות לעבוד, כי הן צריכות את הכסף, נקודה. הן מפרנסות יחידות, לרוב הגברים והבעלים לומדים בכוללים, הם לא מרוויחים שם כסף. הן באות לתת עבודה מטורפת. אם אתם, הצוות שלי, ובכלל אני חושבת שאנשים שעבדו אי פעם עם חרדית, יעידו שהן תותחיות. זה פשוט לא יאומן איך הן מצליחות, הן באות ממוקדות.
אין וואטסאפ, אין הפסקות קפה, אנחנו לא יוצאות לעשן, אנחנו לא יוצאות לטייל, אנחנו לא נוסעות פעם בשבוע לסיני. אנחנו באות לתת עבודה, כי אנחנו רוצות שזה יצליח, אנחנו רוצות להביא כסף הביתה, נקודה. אין קשקשת. ואנשים פשוט כאילו מבורות לדעתי, לפעמים לא יודעים את זה, שכאילו אישה חרדית זה הנכס הכי מדהים בעולם. ואחרי שאני מצליחה לעשות השמה אחת, הם חוזרים אליי ואומרים לי, אולי נפתח מרכז בבני ברק, ואולי נביא עוד מלא, ואולי היא תביא את כל החברות שלה, ובעצם תפני שם למנהלת בבית הספר, ותביאו עוד מלא חרדיות. ברגע שתואמים, זה מדהים. אבל לפני זה, זה דורש היערכות מסוימת, אבל זה שווה את זה. אני חייב לספר משהו אישי. לפני מספר שנים, כשהייתי מעורב בניו-סקול, אז היינו עושים הרבה מאוד תכנים למעצבים עצמאים. ויום אחד יצרה איתי קשר אישה מדהימה בשם נעמי גלבך.
נכון. לא זכרתי אם זה גלבך או גלבך. נעמי, אם את שומעת, אז אני מתנצל. את מכירה אותה? כל החרדים מכירים את כולם, עזוב. אני לא מבין, יש שמונה ילדים, אז איך אתם מספיקים להכיר את כולם? חוק חרדים שלובים. אנחנו נדבר על זה עוד מעט, כי נראה לי שאתם יכולים ללמד אותנו כמה דברים על נטוורקינג, אני לא צוחק בכלל. ונעמי היא פעילה חברתית כבר המון זמן, והיא עושה כנסים, וזה וזה וזה, ויום אחד היא אמרה לי, ליאור, אני כבר לא זוכר איך היא הגיעה אליי, כי איך לעזאזל היא תגיע אליי, שוב, אצלי בראש, אם אין אינטרנט, אם אין זה, אם אין זה, איך היא תשמע על הנוסקול, ואיך שהיא הגיעה אליי ואל השותף שלי רן סגל באותה תקופה, חבר'ה בואו, יש לנו כנס בירושלים, בואו תלמדו, מעצבות גרפיות חרדיות איך להיות עצמאיות. ואנחנו היינו בשום, מה זה הדבר? יש דבר כזה? לא ידענו? כן, כן, וככה למדנו למשל שהן בדרך כלל המפרנסות.
ובאנו לכנס ההוא, ומאז אני חושב ששלוש או ארבע פעמים באתי לכל מיני דברים שנעמי ארגנה, כי היא כל פעם ככה תפסה אותי בצוואר, כי היא יודעת לעשות את זה. וכל פעם הייתי פוגש בין 30 ל... אני לא יודע, אני חושב שפעם אחת היה 150 באיזה כנס, הפורמה, הפירמה, הפורמה, הפורמה שהיא ארגנה, וכולם שדות ואגרסיביות, וזה, והיו להם שאלות, בסוף, כאילו מתוך כל הסדנאות שהייתי מעביר באותה תקופה, בסוף הסדנה להם היו הכי הרבה שאלות, והן לא היו מוותרות, והן לא היו זה, וגם, סליחה, גם ללכת לכנס באמצע החיים, כאילו אתה אומר, טוב, יש לה ארבעה ילדים. מה זה, אצלנו החילונים יש לה שני ילדים, היא כאילו, כבר אין לה זמן לשום דבר. אגב, לנעמי יש, היא בת 33, יש לה שמונה ילדים, היא מנהלת את השלוחה החרדית של בצלאל, היא פרודקט דיזיינרית באיזשהו סטארט-אפ, והיא פעילה חברתית, והיא כאילו, היא באמת, Wonder Woman היא לא גלגדות, תבין. היא הרבה יותר מגלגדות, בלי להעליב את גלגדות.
גלגדות, אם את רוצה להתווכח על זה, את מוזמנת לפודקאסט. לא נראה לי שאת מקשיבה. זה מצחיק, כי אני פגשתי את נועם פעם אחרונה לפני, לדעתי, ארבע שנים, והיו לה חצי מהילדים או משהו כזה, וזה לא ייאמן. תעדכן גרסה מהר, לימור. וגם, אז היא ארגנה את הכנסים וזה, וכל פעם היא הייתה מספרת לי, והיא יותר צעירה ממני והיא הייתה מספרת לי כבר על הילדים שיש לה, ועוד לא הייתה לי, לי הייתה ילדה בגיל ארבעים, ואני הייתי בשוק. התפיסה הזאת של אם יש ילדים אי אפשר להספיק לעשות דברים, או מאיפה יהיה לה זמן, זו תפיסה של באמת מישהו שיש לו פרופורציות אחרות, כאילו הוא לא מבין איך, את יודעת, לנו יש ילדה אחת ואנחנו חושבים לעשות עוד ילד, ואנחנו חושבים ומתחבטים ומתחבטים ומתחבטים ומתחבטים. אני זוכר שקראתי... אז מה שאתם מתחבטים כבר, עליי יש עוד ארבע, לא רק תתעוררו. בדיוק, בדיוק, בדיוק. אבל זה היה מדהים לראות את הנשים האלה ולהבין, פתאום ירד לי האסימון, הן המפרנסות, ויש להן באמת שלושה או ארבעה או חמישה או שמונה ילדים,
אין זמן למשחקים. אין זמן למשחקים, וזה כל כך הרשים אותי. אני פתאום הרגשתי שאני כאילו, את יודעת, אני מלמד ניהול זמן ופרודקטיביות, מה אני מבין בזה? נראה, לגמרי. אז איך עושים את זה? ספרי רגע. אני חושבת שקודם כול זה באמת להוציא את הנטפליקס, להוציא את הווטסאפ, להוציא את כל זוללי הזמן. אין אצלנו כאילו לשבת ולבזבז את הזמן סתם, כאילו, יש זמן, זה המשאב הכי יקר, בטח בעיניים שלנו כיהודים, בהיבט דווקא הדתי. זאת אומרת, יש לנו באמת מטרת על מסוימת בחיים האלה, והזמן הוא הכי יקר בעולם, ואנחנו משתדלים לאסוף ימים ולא מתבזבזים לנו ימים, כי כל יום אנחנו באמת רוצים לשים בו דברים משמעותיים. וזה באמת פשוט כאילו להיות סופר מפוקסות, סופר סופר סופר להיות ממוקדת מטרה, לדעת מה אני צריכה, לנצל את הזמן, להיות יעילה, להיות גם מאוד בטובי. אני חושבת שהיום גם מאוד קשה לאנשים להיות רגע בטובי, עם כל ההסחות דעת.
כשאני עובדת, אני עובדת, כשאני עם הילדים, אני עם הילדים. כל דבר יש לו את ההגדרה שלו, ולא יוצאים, ולא, משתדלים כאילו לא, לא לערבב כאילו בין הדברים, ולהיות באמת זה. ואני חושבת שגם באמת הקהילתיות כאילו מאוד מאוד מאוד עוזרת, ומאוד מאוד נותנת יד. אשת אברך, את צריכה לפרנס, יש לך הרבה ילדים, ילדת, יש אנשים שנמצאים שם בשבילך, ואת נמצאת בשבילם כשהם צריכים. אני יכולה לתת לך דוגמה שבעלי הוא לא ישראלי במקור, הוא מקסיקני, והוא נסע לחתונה של משפחה שלו במקסיקו, אני חזרתי מה-Azure Desert, ואיכשהו חזרתי חולה, כאילו עם קורונה, עכשיו, ואז ביום שהוא טס, אני עשיתי רגע בדיקה, כי לא הייתי סגורה על זה שאני עם קורונה, אבל הוא יצא, ואז הוא אמר לי, היי, ואני ראיתי לו את המקלון ביי, ונשארתי עם העבודה הכי הכי עמוסה שלי כרגע, יש לי עומס מטורף, וארבעה ילדים בבית, וכאילו, פשוט לא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה. וקורונה. וקורונה, וכאילו הרגשתי רע, ולא יכולתי לקחת ימי מחלה, כי הייתי חייבת, חייבת לסגור דברים, כי אני גם יודעת שאין לי מתי להשלים.
כן. אני לא אעבוד בשבועות, אני לא אעבוד בשבת, כאילו, הילדים שלי צריכים אותי, אני צריכה לעבוד, כי פשוט אין לי מתי להשלים. למרות שהמעסיקים שלי נורא רצו שאני אקח ימי מחלה וזה, אבל אין לי זמן להיות חולה. השכנות שלי שמעו את זה, וכל יום בארבע דפיקות בדלת אפשר לקחת לך את הילדים ואני אקח לך אותם לגן, ומי יעשה לך, ומי ייקח לך, ובישלו לי, ועזרו לי, והיו סביבי, וכאילו היה לי over מתנדבות יותר ממה שהייתי צריכה, וזה גם חסד, אז הן גם לא רוצות לקחת על זה כסף, כי זה מצווה, כאילו אנחנו לא מוכרים את המצוות, וככה, ככה מצליחים לעשות את הדברים האלה, וכמה שזה היה קשה, אבל באמת הייתי מחובקת. איזה מדהים. זה עבד מעולה. איזה מדהים. אז בואי נחזור רגע לזה. נגיד שאני מעסיק, ומעולם לא העסקתי, מישהי חרדית, שזה לא נכון, אבל נגיד שאני כזה. אז עכשיו אני רוצה, אני לא מראיין אותך, את עכשיו יועצת ארגונית להשתלבות של חרדים וחרדיות בתעשייה,
אוקיי? אז אני בא ואני שואל אותך שאלות, אוקיי, מה עושים באמת עם המטבח? אנחנו מבשלים כל יום ואנחנו אוכלים ארוחות צהריים. מה עושים עם זה? אני חושבת שקודם כול באמת צריך להיות איזשהו שיח פתוח. אפשר גם לשאול אותה, כאילו, היא מתראיינת מישהי, אפשר לדבר איתה בצורה פתוחה, כאילו, הן נשים אינטליגנטיות, חכמות, הן יכולות להגיד מה הן רוצות בצורה נעימה, כאילו, הכל בסדר, לא צריך לפחד. זה כאילו באמת, דבר, תסתכל עליה בעיניים, תגיד לך מה נעים לה, מה לא. זה בסדר, כאילו, אפשר פשוט לשאול. כן. ודבר שאני חושבת שכאילו באמת, אם רגע מסתכלים, כאילו, מה הבייסיק, מה שאני ביקשתי בכל אופן, ביקשתי לא להגיע לאירועים חברתיים, כי זה פחות נעים לי, לשבת ליד אישה, וזהו, וכל השאר כאילו ממש בסדר, תאכלו מה שאתם רוצים, אני באה עם הסנדוויץ' שלי, גם אני לא רוצה לבזבז הרבה זמן על הפסקת צהריים, כי אני נורא רוצה להיות ב-4 עם הילדים, אז חבל לי שזה יימרח ויתפס כל כך הרבה זמן, אז תאכלו, תבשלו, בינתיים אני בענייניי אוכלת ליד המחשב, כמה שזה כל פעם נראה להם חריג, אבל חבל לי על הזמן.
אז ארוחת צהריים אין בעיה. אין בעיה. להשיג אותך אחרי שעות העבודה, אם יהיה צריך, כי את רוצה ב-4 להיות עם הילדים, אבל אחרי זה יהיה אפשר להשיג אותך, אם יש איזשהו חירום. אז קודם כל זה באמת תלוי בכל אחת, אני כאילו טיפוס מאוד מאוד מולטיטאסקינג, ואני מעדיפה כאילו, קשור אליי, תגידו לי מה צריך, אני אענה לכם באותו רגע, אני אוהבת כאילו, יש לי כאילו קצת הפרעת קשב או לא יודעת מה, אני אוהבת להיות בעניינים. אני גם באמת באתי מתפקידים מאוד מאוד בכירים, מתפקידים של ניהול, אז באמת מנהל אף פעם לא יכול באמת לזרוק את הטלפון ולהגיד, חפשו אותי כשהילדים ילכו לישון, אז אני רגילה כאילו קצת להתנהל ככה, שזה רע. אז בסדר, אז מתקשרים, ואני עונה, ולפעמים יש זומים, והילדים נמצאים ברקע, אז אני אומרת, סליחה, אני מתנצלת, רגע, הילדים פה לידי, אני רגע קמה, הכל בסדר, כאילו... אוקיי. אני בכוונה שואל את השאלות מעצבן, כאילו, כדי להוריד את ה... זה, כן? תעצבן, בכיף. אוקיי, שאלה מעצבנת הבאה. מה עושים עם הלקוח, חס וחלילה, חס וחלילה, מחפש אותך בשבת? אז זה בעיה. זה בעיה, כי באמת בשישי-שבת אני לרוב ממש מתנתקת, כי אני פשוט,
הזמן שם מנוהל לפי שניות, ובכניסת שבת אני ביי, שזה באמת המתנה שלי, שאני... כן. ככה אני אוספת כוח, כי באמת השבוע הוא סופר אינטנסיבי. אז נכון, יש זומים לפעמים שקורים בשבת, וזה בסדר, ואני שואלת מה היה אחרי זה, ואני לא מבקשת, כי אני לא רוצה מאף אחד מהצוות שלי שיחלל שבת במקומי, אבל כאילו, אם יש כבר מישהו שעושה את זה ונוכח מהצוות שלי, אז אני שואלת אותו אחרי זה מה היה. אבל את לא יכולה לבקש מקולגה, כאילו, תהיו תורנים במקומי אם יש איזשהו חירום? אני לא מבקשת, ואני גם לא כותבת מיילים. אני לא מאמינה. את אפילו לא מבקשת מהם שהיא, אבל הם כבר... אני לא רוצה לגרום לחילול שבת. הבנתי, הבנתי. כשיש לי נגיד עכשיו אחד מהלקוחות שלנו, אני יודעת שהם יהודים, והם נמצאים, כאילו, למרות שהם לא בארץ, אני מחשבנת את המילים שאני שולחת להם, שהם לא יקבלו בשבת או בזמן שהם בחג. אני פשוט מעדיפה שהחילול שבת לא יהיה בגללי, יתחללו איך שאתם רוצים, אבל... אוקיי, אוקיי. נמשיך לשאלה הבאה.
אני ממשאבי אנוש, עכשיו הגעתי, ואני מאוד מוטרד לגבי זה שאת אומרת, את לא רוצה לבוא לאירועים חברתיים, ובצהריים את אוכלת מול המחשב. איך תשתלבי איתנו חברתית? וואי. אני יכולה להגיד לך שעם הצוות שלי אני הכי חברה בעולם, כבר הגענו לשיחות של ייעוץ זוגי וייעוץ הורי וטיפים לניקיון במטבח מהמנהל שלי, כאילו באמת, הצלחנו לקשקש ולהגיע לכל כך הרבה small talk בהתחלות של השיחות, בשיחות מסדרון. אני אמרתי לו מהרגע הראשון, אל תדאג, אנחנו כל כך נהיה חברים וכל כך כאילו נתערבב, ואני לא אשב פה כמו איזה עציץ שלא יבינו מה אני רוצה. הכל בסדר, כאילו יש את כל כך הרבה דרכים וגוונים להיות חברים ולהכיר. ואני לפעמים גם כן, אני גם מפנה לזה זמן, ואנחנו יושבים, ולפעמים יוצאים לסיגריות, אני לפעמים קצת יוצאת איתם כדי קצת לדבר. אני משתפת מלח חיים שלי בין השיחות. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, יש בינינו, והכול בסדר, הכל זורם.
מדהים. נסיעות לחו״ל, אם צריך. אז באמת אני חושבת שאולי זה גם אחת הסיבות שאין מספיק חרדיות בתפקידים האלה, כי זה באמת קצת מאתגר. למרות שאגב, גם אם לא היית חרדית, לאימא לארבע, ולא משנה, גם אם הבעל הוא מאוד מאוד מאוד עוזר ומעורב, וזה מישהו שיש לו ארבעה ילדים, בכל אופן קשה לנסוע לחו״ל. ילדים צריכים אמא. אבל זה אפשרי. אז כמו כל שאר הדברים שאני מאוד מאוד יעילה בהם, אז גם בטיסות לחו״ל באופן כללי, גם באופן אישי כשאני נוסעת, מתארגנים, מבקשים מהשכנות את העזרה וכל אחד שומר. אני מבשלת לפניהם, מתקתקים כביסות. הכל אפשרי אם באמת מאוד רוצים, רק צריך באמת מאוד לרצות. אגב, בקטע הזה, אתם תקבלו אותי בבני ברק, יש לי כאילו רק ילדה אחת, אבל כל העניין הזה של העזרה נשמע לי מה זה כיף. אנחנו נקבל אותך, יש מלא גמחים שאתה יכול לבוא ולהשתמש בהם, ולא יבדקו אם אתה דתי או לא, יש בלי סוף, באמת. אוקיי, אז טיסות לחו״ל דיברנו. אם המנהל שלך הוא גבר, זה בעיה? לא, זה לא בעיה.
האמת היא, רוב הצוות שלי הם צוות גברי, וגם הלקוחות שלי הם גברים. אני רוב היום רק עם גברים. עשיתי שינוי ממש מצוות נשי לצוות גברי כמעט לחלוטין. זה בסדר גמור, כאילו, אנחנו מדברים, אנחנו משוחחים, הכל טוב, אני לא רואה שום הבדל. אוקיי, אז האמת שאני לא מוצא עוד איך להתקיל אותך. אה, הנה שאלה שבאמת אסור לשאול, אבל אם אולי, חס וחלילה מישהו שאל אי פעם. כאילו, על התוכניות שלך לשנים הבאות עם העוד ילדים, נכון? זה משהו ששוב, אני, טפו טפו, אני לא מכיר. בחיים אני לא אשאל דבר כזה, זה נראה לי אסון, אבל אני רואה לא מעט פוסטים בפייסבוק, מדאיגים, וכל מיני סיפורים על מישהי שסיפרה שאני בחודש שני ואני בחודש חמישי וכל מיני דברים, והתייחסו אליהם בצורה נוראית. ואגב, לשמחתי, בדרך כלל בפוסטים האלה רואים תגובות טובות. זאת אומרת, זה מרגיש כאילו שיש איזשהו שינוי לטובה לאט-לאט,
אבל עדיין זה עוד לא חלחל וזה עוד לא הגיע וזה. איך את עוברת את זה בכלל? בלי קשר למה עונים, אם איזשהו סתום אומר משהו כזה, לא צריכים לענות לו בכלל, אבל איך את מרגישה עם זה? קודם כל, אני מרגישה עם זה מעולה, כי אני חושבת שאנחנו, אני מדברת באופן כללי בשם החרדיות. אנחנו מביאות עבודה כל כך טובה לשולחן, ואנחנו באמת כל כך שוות בזכות עצמנו, בזכות מה שאנחנו מביאות, שיש כל כך הרבה ערך, שגם אם הסיפור הוא פעם בשנתיים, שהיא שלושה חודשים לא תיעדר מהמשרד, לא ימות שום דבר. אנחנו לא מאריכות את חופשת הלידה לרוב, כי צריך את המשכורת. אנחנו טיפוסים מאוד מאוד מאוד מתמסרים, מתקשרים באמצע חופשת לידה וצריך משהו, ודאי שאנחנו עונות ואנחנו זמינות והכול בסדר. ואם אולי רגע נכמת את כל הימי חופשה של כל הצוות שלי, שכל מה שהם יטוסו כנראה בשנתיים עד שאני עוד פעם ילד שוב, נראה לי אנחנו בסדר. וואלה. את אומרת זה בעצם בפיטים פיטים. לגמרי. אוקיי, אז נגמר השלב שבו אני מעצבן, ועכשיו אני רוצה לדבר על השלב הדווקא הנעים יותר.
מה הדברים שלדעתך להגיע מהמגזר החרדי מביא לשולחן? זאת אומרת, בואי רגע נדבר על דברים שהם יותר אינהרנטיים אצלכם, ואפשר להתחיל באמת מהנקודה הראשונה שזו הקהילתיות. את מרגישה שזה איכשהו מגיע איתך? כן, זה מגיע איתי בהחלט, וזה באמת מאוד מאוד מתבטא. זאת אומרת, קודם כל, בכלל כל הערכים שלי של הכרת הטוב ולהוקיר טובה, ואם מישהו עושה לך משהו, אז להגיד תודה אלף פעם, אני תמיד כותבת בקבוצת וואטסאפ, תודה לזה וזה שעזר לי, והייתי עכשיו חולה, וגיבו בשבילי דברים, ואני באמת נורא נורא נורא אסירת תודה לכולם תמיד. כי זה מגיע מהיהדות? זה משהו שגדלנו עליו, תודה, והכרת הטוב, וכיבוד הורים, להגיד כולם להורים תודה, זה ערכים שהם זורמים אצלנו בדם. כל ה... באמת, זה התחיל נראה לי מהכרת תודה לאלוקים, ומפה באמת, לכל מה שעושה איתך טוב. ואני חושבת שגם באמת בהיבט הזה של באמת גם תמיד לתת יד ותמיד לעזור, כי זה אצלי,
כאילו אם אני רואה מישהי בוויקלי שלא כל כך הייתה נראית לי, אין סיכוי שאני אשכח ולא אכתוב לך ריזה, היי מותק, מה נשמע? איך את מרגישה? היית נראית לי לא משהו? בא לך לספר, בא לך שנדבר? אני נורא נורא ערנית תמיד למה שקורה סביבי, כי זה באמת ב-DNA שלנו כל הזמן להיות בהדדיות. אבל איך אתם עושים את זה לאלף איש בבת אחת? כל אחד נותן את מה שהוא יכול, זאת אומרת, אצלי לדוגמה יש בית גדול ויש לי גג מאוד יפה, אז אני נותנת, אז הגג שלי הוא גמ״ח, גמילות חסדים לדייטים, לזוגות שלא רוצים, שלא יכולים לשלם מסעדות. אז הם באים ויושבים אצלנו בטרסה, וזה כמו רופטאג לא פחות מתל אביב, זה לא עלה להם שקל, והם יושבים ומדברים בכיף להם, וכמעט כל העולם יושבים אצלי זוגות. רגע, תסבירי לי רגע, אני לא מכיר את הביטוי הזה, אמרת אותו כבר פעמיים היום, זה גמ״ח, מה זה גמ״ח? גמ״ח זה גמילות חסדים, בעצם לרוב אצלנו בתוך החברה, לכל אחד יש לו איזשהו מיזם, עזרה לקהילה, אז כל אחד נותן את מה שהוא יכול, אז יש אחד שיש לו גמ״ח, גמילות חסדים של תרופות בשכונה, ואז נגיד אם מישהו נתקע בלי תרופה ואין סופר פעם, אז באים לקחת מארון חשמל אצלו,
בארון חשמל הוא ישים תרופות שמישהו צריך שיבוא לקחת. כן, דברים כאילו בייסיק, יש אצלנו בשכונה גמ״ח מטרנות, גמ״ח טיטולים, גמ״ח כיסאות פלסטיק של כתר, יש אחד שיש לו פשוט בחוץ איזה 200 כיסאות, ואם יש לך אירוע, במקום לקנות ולהחזיק בבית, בוא תיקח, תחזיר, הכל בסדר, אל תשלם שקל, יש גמ״חים של כספים. אז אני, הגמ״ח שלי זה עזרה באמת בעולמות של השמה, ואני נותנת את הגג שלי, ועושים שם המון שמחות ואירועים גם בחינם. כל אחד נותן מה שהוא יכול, זה לא אומר שאתה צריך להיות 100% כל היום בשביל אחרים, אבל אם יש לך, תיתן. אז כשאת עכשיו נמצאת בחברה, ואת רואה את כל החבר'ה, לא כולם, אבל הרבה מהחבר'ה, מאוד מאוד מאוד מאוד אינדיבידואליסטים. אנחנו גדלנו גם בקפיטליזם, אמריקה הייתה, כל הטלוויזיה הייתה אמריקה, היום יש כבר טלוויזיה יותר משוכללת, אבל הרוב היה אמריקה, אמריקה, אמריקה. אני לעצמי, אולי אני והמשפחה הגרעינית שלי, ואולי זה כבר תלוי בכמה חינכו אותי טוב, גם עם ההורים והסבים וסבתות ומשפחה יותר גדולה.
זה קשה לך? זה מוזר לך? היה לי מאוד קשה בהתחלה, האמת. היו רגעים שכאילו הרגשתי שאולי לא מספיק רואים אותי, עד שהבנתי שזה באמת לא משהו אישי אליי. זאת אומרת, זה לא שהם אנשים כאילו שהם עושים לי דווקא, זה פשוט כאילו, זאת הדינמיקה פה. כאילו, אנשים עם עצמם יושבים גם, אנחנו עובדים גם מהבית, אז פחות נפגשים. רגע, תני להבין למה, תני לנסות להסביר, אם הבנתי למה התכוון. נגיד, הרגשת פחות טוב או פחות התחברת למשהו, ואת רגילה שישר ישאלו אותך, מה שלומך, או מה קרה, או מה זה, או בואי אני אזורך, או אני טה-טה-טה-טה, וזה לא הגיע, ואז את אומרת, הבנתי שהם פשוט עסוקים, הם רגילים להיות עסוקים בעצמם. זה ככה, זה ככה. הרגשתי את זה מאוד, נגיד, בכנס שהיינו, שכאילו, נגיד, באירועי חברה שהייתי הולכת עם החברה שלי, הקודמת, אז היינו רק בנות, וכאילו, וואי, זאתי לא מרגישה טוב, אז בואו נעצור, וכולן עוצרות, ועוזרות לה, ומקשיבות לה, וזאתי לא באה, אז רגע, תלכו, ובודקים כל שניה שכולם נמצאים, ופה, כאילו, יוצאים בשעה הזאת, בת-בת, לא,
ככה מתנהלים, וזה בסדר, והם אנשים מדהימים, אבל הם ככה פשוט חונכו ומתנהלים, וזה בסדר. כן. אז ברגע שלא לוקחים דברים אישית גם, אז מעבירים את זה נורא מהר, ולא נוצרים גם משקעים, כאילו, זורמים הלאה. מה עוד למדת על ה... לעבוד עם הרבה אנשים שהם לא חרדים? בעיקר נורא מצחיק לראות, כאילו, את כל ה... כמה פעמים שותים קפה, והולכים לסיגריות, ונוסעים לחופשות, כאילו, וואי, אני כל כך לא חיה ככה, כאילו, אין לי זמן לכל הדברים האלה, וכל העיסוק, כאילו, כל ההתעסקות גם, מה מרגיש לי, ומה אני אוהב, ומה אני רוצה, ופה טוב לי ופה לא, אין כל כך שיח כזה במגזר, לא שאין מקום לתחושות, אבל אין זמנים להיתקע, כאילו, בסדר, קשה לך, קומי, נעזור לך אם את צריכה משהו, ויאללה, תתרוממי, יאללה, כאילו, אין זמן בכל ההתחרבשות העצמית הזאת, ומה אני רוצה, והאם אני מספיק ממומש, וכל ה... האובר. את יודעת, זה קורה, כי הרבה פעמים כשמדברים עם מנהלים,
לא בפודקאסטים, אלא מאחורי הקלעים, אז הם אומרים, וואי, המילניאל זה אלה, אין לנו כוח אליהם, הם כל היום עסוקים בזה ובזה וזה, מתי הם כבר יעבדו? עכשיו, ברור שהם גם עובדים, אחרת לא היו שוכרים אותם, אבל הרבה מהזמן הוא כזה, קוראים לזה בחדרים הסגורים, הפלאף. הפלאף. וכאילו, את דווקא, כאילו לא מהעולם החדש, אבל את מדברת בשפה שהמנהלים היו מתים, כן. שהעובדים שלהם יהיו ככה, לבוא ולהגיד, טה-טה-טה-טה-טה-טה, אני רוצה לעשות, לעשות, לעשות, להתקדם, להתקדם, אין לנו זמן עכשיו לכל הפלאף הזה. לגמרי. אני חושב שיכול להיות שזו עוד נקודה לא פחות מעניינת. לגמרי. מה עוד? מה עוד למדת עלינו? וואי, האמת היא שלא הייתי צריכה המון ללמוד, כי אני באמת באה מהרקע הזה, ואני, כאילו, המשפחה שלי היא לא חרדים, לא כולם, באמת הכרתי המון, יש לי גם אח שגר בתל אביב, שהוא חזר בשלב, אנחנו אוהבים אהבת נפש ואנחנו חברים, אנחנו מבקרים אחד אצל השני המון,
אז אני... את חושבת שזה עזר לך גם כן להשתלב? יכול להיות. כן, כי אני כן מגיעה עם, אני יותר אופן מיינדד מאנשים אחרים, שכאילו באמת גדלו רק בבני ברק ופחות מכירים, אז היה לי עדיין איזשהו רקע מסוים, אבל עדיין זה לא דומה ולא כמעט כמו לשמוע ולהיות שכנה עם אנשים כאלה, וכמו באמת לעבוד עם להיות איתם ממש, כאילו, אני 10-12 שעות, אנחנו המון המון ביחד, כאילו, ביום. כן. אז כן, יש הבדלים ויש דברים שאני נחשפת אליהם המון, אבל זה דברים מינוריים, כאילו. את, שוב, את לא חוקרת ממוסדת בתחום, אבל יש לך הרבה מאוד קשרים אישיים עם אנשים שמנסים להשתלב בתעשייה וזה. את מרגישה שיש איזושהי התקדמות, או שזה תקוע, או שזה דווקא הולך אחורה? אני מרגישה שיש התקדמות, ואני מרגישה שהמון מדברים על דייברסיטי, רק שלפעמים אני מרגישה שזה קצת נשאר ברמת הבאז-וורד כזאת, כולם מדברים, כולם נורא רוצים,
ויש באמת המון רצון, באמת, יש רצון, אני פוגשת עשרות אנשים שכאילו נורא נורא נורא רוצים. אני לא יודעת מה קורה, רק מהרגע שכאילו נורא נורא רוצים ומדברים על זה, אולי בגלל שנפגשת בדרגים הגבוהים, כן. אז המנהלים וה-C-Levels, סיורים נורא רוצים, ואיכשהו עד שזה מגיע למטה, אולי אפילו ברמת המגייסת, אפילו ברמה הבסיסית, כאילו, של מי שמקבל את הקורת חיים, משהו בתהליך של להוריד את זה מהלמעלה ללמטה, משהו שמה נתקע. כן. אז בוא נדבר באמת על איך אפשר לנסות לגרום לזה לעבוד יותר טוב, ותספרי לי רגע על הסיורים האלה שאת עושה. למי את עושה, ואיפה את עושה, ומה את עושה, ומה זה בכלל? אז את ימי החמישי שלי אני מבלה לרוב או במטבח או עם האקונומיקה, או באמת אם אני באמת מארגנת ציורים מראש. איכשהו, האמת היא שאני, כל השינוי שלי וכל הסיפור שלי, שכאילו לא כל כך צריך לדבר עליו, התחיל באמת מזה שאיכשהו הגעתי לתוכנית אי-Woman to woman של 8200, ששם באמת נורא רציתי לעשות שינוי, ושם באמת איכשהו הכרתי מנטוריות מדהימות ונשים מדהימות,
ומשם עברתי גם תהליך של רצון רגע לעזוב את העבודה במגזר החרדי ולעבור באמת להייטק. ואז שם, כאילו, מתוך השיחה, מתוך החברות, אמרתי להם פעם אחת, יאללה, כאילו אני באה אליכם כל כך הרבה, וכל המפגשים אצלכם, ובואו רגע פעם, אתם אליי. וארגנתי סיור, ובסיורים האלה באמת יש אנרגיה מטורפת באוויר, זה ברמה שלפעמים אני אומרת להם, בנות, אחת וחצי בלילה, אני לא רגילה לבלות בימי חמישי, אני עייפה. אחת וחצי בלילה? רגע, אז מי בא, לאיפה ומה עושים? אז ככה זה התחיל, זה היה הסיור הראשון, הגענו, פשוט התחלנו לסייר ברגליים. הבאתי את הבנות מה... הבאתי את החברות לשם, ואז הם כבר הביאו את העמותה של הבוגרות ועוד בוגרות, וככה קראו סיורים. ואז אחת אמרה לי, תקשיבי, הצוות שלי שמוע, וכאילו אנשים... רגע, אבל שנייה, זה היה סיור בבני ברק, בואו תכירו בבני ברק, או שזה היה איכשהו סביב ההשתלבות של ה... סיור להכיר את בני ברק. אוקיי, להגביר אמפתיה. כן, תבואו ותכירו, תקשיבו, אנחנו גרים, לקח לי הדרך לפה 20 דקות, ליאור, וכאילו לפעמים אני אומרת לאנשים, כאילו, בואו תחתימו דרקונים, אתם עוברים כאילו לאטמוספירה אחרת, אנחנו גרים נורא קרוב.
בואו תגיעו, תאכלו צ'ונט, סובבו איתי ברגליים, אני מביאה נשים חרדיות מעוררות השראה לסיורים שלי, הם מגלים כאילו נפשות קריירה מדהימות, אנחנו נפגשים, אנחנו מדברים, אנחנו הולכים לבית של רבנית, כל פעם אני בונה, לקחתי אותם פעם לחתונה חרדית, כל פעם אני כאילו, זה לא משהו מקצועי, כן? אני כאילו לוקחת אותם לאן שבא לי ומתאים לתמהיל של הקבוצה. פשוט מטיילים, ואחת תיבא את החברה שלה, ואחת תיבא את הקבוצה, את הצוות שלה. וככה פשוט כאילו אני עמוסה בסיורים. ומתי יגיעו לזה הבכירים? אני מראש מבקשת ש... כאילו, באהבה שיגיעו כולם, ובאמת בגלל שאין לי הרבה זמן, וגם אי אפשר כאילו להביא אוטובוס של 50 אנשים, זה בסוף צריך להיות משהו נורא אינטימי, כדי שנוכל לייצר שיח אישי. אז אני לרוב מבקשת שאם אפשר שיגיעו אנשים שהם באמת לפחות מנהלים מגאיסים, אפשר להוסיף את זה כדי שבאמת יהיה לי מזה אחרי זה, כאילו, יוכלו לצאת מזה דברים אחר כך. סליחה. אז
את חושבת שזה עובד? את חושבת שזו הדרך? אולי נחשוב ביחד על דרכים יצירתיות? מה היה גורם לזה יותר לעבוד? נגיד כשדיברת קודם, אז אחד הדברים שחשבתי עליו, לא שאני יודע אם זה פרקטי, אבל אולי אם היו בבת אחת מגיעים שתיים או שלוש נשים, זה היה יותר קל. כי היה להם אחת את השנייה, וגם זה לא היה אולי שוק גדול. אני חושבת שזה רעיון טוב, רעיון לא טוב. תראה, עבדתי לפני זה, לפני שעבדתי בבית הספר הגבוה לעיצוב, עבדתי אצל משה פרידמן, שהוא באמת דמות מאוד מאוד מוכרת של שילוב חרדים, והוא, יש לו באמת פרויקט, שבונים איזשהו bootcamp, ובונים איזושהי השלמה של חומרים מסוימים שחסרים לתלמידות, ואז עושים להם השמה. אצלם באמת המודל הוא שמלכתחילה יגיעו כקבוצה. זה לא חייב להיות עשר, אבל שתיים, שלוש, ככה הם גם שומרות על עצמם כזה בתוך כל מה שקורה, וגם עדיין הם כאילו נהיות איזושהי קבוצה, וזה יותר קל.
ברור שזה עדיף, אבל לפעמים אם יש רק תקן אחד, אז תנו צ'אנס. לא צריך להיות מאוד מוקבעים. אני חושבת שברור שאם הייתה לי עוד חברה חרדית, היה יכול להיות לי יותר כיף. אבל זה לא אומר שלא כיף לי כרגע, כאילו... כן. איזה עוד, איך עוד אנחנו יכולים לקרב אותם, לדעתך? אני חושבת שצריך באמת להיות המון פתיחות. אפשר באמת לחבור, לחפש אנשים בלינקדין, אם מכירים כבר איזשהו חרדי או יש כבר איזה חרדי בתוך החברה, אז לבקש ממנו אולי שיביא עוד. להכיר, לבוא, לבוא, פשוט להכיר, לשמוע. אולי לבנות איזה תקנים מסוימים שמיועדים לאוכלוסיות שיש להן פחות ייצוג. ואני לא מדברת רק על חרדים, כי באמת זו בעיה שהיא לאו דווקא לנשים חרדיות. כן. אני מאמינה שלנשים ערביות קשה לא פחות, וכל מישהו שהוא בכלל מיעוט באשר הוא. לתת הזדמנות ולהגיד, עכשיו אנחנו נלחמים כדי שיבוא לפה מישהו שהוא אחר. ויהיה לזה כל כך הרבה דברים מדהימים בצוות, כאילו אני, אני לא רוצה להגיד על עצמי, אבל אני חושבת שאני באמת הוספתי המון פלפל ועניין סביבי, וכאילו, זה כיף.
תביאו משהו אחר, כאילו זה נורא משעמם להיות כולם אותו דבר. תבואו פתוחים, תבואו... ויש המון אנשים. זאת אומרת, אם אתם נגיד היום בתוכנה ואתם מחפשים מתכנתות, מהר מאוד אפשר להגיע קודם כל לתוכניות של סטארט-אפ ניישן, שיש להן פול של מלא מוכשרות, או לתוכניות של משה פרידמן, או לבתי ספר גבוהים, לא ייצאו ומחפשים מעצבות, או לכל מיני מקומות כאלה. תפנו אליהם, היי, אני איקס מחברת וואי, יש לנו תקן. אתם פשוט כאילו תהיו מוצפים בטאלנטים כל כך מוכשרים. באמת, זה ווין ווין לשני הצדדים. לך כחרדית בהייטק, יש איזושהי קהילה של כל מי שהוא כבר כן עובד בתוך הייטק? כן. אז יש לנו קבוצת לינקדאין חרדיות בהייטק, ויש לנו גם כל מיני קבוצות ווטסאפ קטנות לנשים חרדיות, יש לנו גם הרבה מיילים, קבוצות מיילים, כי יש הרבה שאין להם ווטסאפים, אז אנחנו בגוגל גרופס כאלה, בג'ימל. וכן, כן, אנחנו בהחלט, אני גם בוגרת תוכנית מנהיגות חרדית, שגם שם יש המון הייטקיסטיות, אז אני כל הזמן,
אני מאוד מאוד בכלל באופן כללי מאמינה בקהילות, אז אני גם דואגת להקיף את עצמי בקהילות כאלה שיחבקו גם אותי, כי גם היו רגעים שאני כאילו חזרתי והייתי צריכה להגיש שמישהו יקשיב לי, והיה לי נורא נעים לספר את הדברים ואת החוויות שלי לאנשים שגם חוו את אותם דברים, והם נתנו לי המון המון פרספקטיבות והמון טיפים גם בשבילי כדי להתמודד ולגרום לזה לקרות בצורה הכי טובה, אז בהחלט, צריך להיות כל הזמן עם אנשים סביבך ש... אם כבר הגעתי לראיון עם עובדת חרדית, או איזה טיפ יש לך לתת לי כדי למצות יותר טוב את הראיון? קודם כל, צריך להבין שהיא באה מעולם קצת שונה. יכול להיות שהיא גם מתנסחת בצורה קצת שונה. צריך להבין שאישה חרדית, אנחנו מחונכות מגיל מאוד מאוד צעיר לצניעות. היא לא רוצה לבוא ותספר על עצמה סיפורים פומפוזיים, למרות שהם לרוב אמיתיים, יהיה לה מאוד קשה לדבר על עצמה. צריך קצת לדובב, צריך קצת אולי אפילו אם רגע מסתכלים רגע נגיד עליה ביחס למישהי אחרת, מישהו אחר שבא להתראיין,
שהוא סיפר על עצמו עולם ומלואו, הם לרוב קצת ינמיכו. אז באמת צריך קצת לדובב, קצת לשאול, קצת לתת להם את האפשרות לספר על עצמם, לתת להם קצת הרגשות טובה, גם קצת לעוף על עצמם עם שאלות מנחות, כי הם עושים דברים מדהימים, ופשוט זה גם כל כך ברור להם שזה מה שצריך לעשות, כאילו אני עבדתי, משלמים לי על זה. מה אני צריכה לספר פה על עצמי איזה מי יודע מה? עשיתי מה שאמרו לי לעשות. זה גם הסיבה שאין הרבה חרדיות בתפקידי שיווק? אני חושבת שקודם כל הסיבה הראשונה היא באמת החסם של השפה, זה פשוט אנגלית ואנגלית ואנגלית. אנחנו מגיעים באמת עם אנגלית ברמה פחות גבוהה. אני חושבת שזה באמת הדבר הראשון שהוא מאוד משמעותי. יש לי חברות מדהימות, מוכשרות, שעושות דברים מטורפים, והן פונות אליהן ואומרות להן, חמודה, תלכי ללמוד אנגלית, כשיהיה לך אנגלית מצוינת, אכזרי, ואז נחשוב מה עושים הלאה כדי שתעברי. אז זה באמת חסם מאוד משמעותי. כן. וגם באמת דווקא כאלה שיש, ויש לי עכשיו חברה שהיא המנהלת הכי מדהימה בעולם,
שבאמת יש לה את הכל, כאילו כל הצ'קליסט וי וי וי וי וי, ובאמת קשה לה, כי דווקא אולי בתפקידי שיווק זה באמת גם קליקות כאלה, ועבדתי בצוות עם ההוא, ואז ההוא לוקח את ההוא, ובאמת אין לך להיכנס למעגלים האלה. אז רגע, בוא נחזור רגע לריאיון. אוקיי, אז אחד להבין שהשפה קצת שונה וההתנסחות קצת שונה, מה עוד? מה עוד? לפעמים אנחנו כאילו בתוך הסמינרים, שזה בעצם התיכונים החרדיים, אנחנו למדות מקצועות אחרים. זאת אומרת, אין לנו, לי ספציפית יש כי באתי מבתי ספר מודרני, אבל יש כאלה שמגיעות ממקומות שלמדו, עשו, זה נקרא חוצים, שזה שווה ערך לבגרויות, לדוגמה, או שלקחו כל מיני קורסים, או שלמדו קורסים מטעם מעט, אם מדברים נגיד על מתכנתות, והם לא עשו תארים ראשונים. אז לפעמים באמת, יש באמת איזשהו פער קטן בהשכלה, רושבים חושבים שזה פחות שווה, אבל הם למדות את אותו דבר, אנחנו עובדות מאוד מאוד קשה בשביל התעודות האלה. תבינו רגע שאולי גם אם אין להם את התעודות,
זה לא אומר שאין להם את הידע. אז אפשר גם קצת לשאול, וקצת כאילו גם לבוא פתוחים בהיבטים האלה שלמדת את זה ואת זה, אז באמת לשאול שאלות מנחות ולראות אם הן יודעות דברים ספציפיים, ולא רגע להסיק את זה שהיא כנראה לא יודעת שום דבר, ואם אין לה, אם היא לא עשתה תור שני ולא יודעת מה, אז היא פחות... אני חושבת שהיום כבר באמת החוק במדינת ישראל קצת מאוד מגן על אנשים באופן כללי. כל השאלות האלה, אז מי עוזר לך, ואיך תוציא את הילדים, ואם תרצי ללדת עוד מעט, וכל הדברים האלה. זה כבר, אני מקווה שכבר אנשים לא שואלים את זה. זה באמת משהו מאוד מאוד מביך, במיוחד שגם, זה לא נושאים שאנחנו מדברים עליהם באופן כללי, זה לא נושא לשיחת גינה, כמה ילדים אני מתכננת ומתי אני רוצה עוד ילדים, לא מדברים על זה באופן כללי, זה משהו נורא אישי. אז זה משהו אישי, שאני ובעלי חושבים ביחד, זה לא אמור להיות... אז באמת, כאילו באמת לא להיכנס למקומות המביכים האלה.
חוץ מזה, נראה לי שבאמת אפשר לשאול את הכול, וגם אפשר, כמו שאמרת מקודם, לשאול, רגע, זה נעים לך? זה בסדר? אם לא נעים לך, אז בואי זה. אני חושב שזה היה טיפ מצוין, כי הרבה פעמים, אני אפילו ראיתי היג'ריות ממשאבי אנוש, שהם הייתה נגיד איזושהי מועמדת חרדית, ואחר כך הם דיברו איתי עליה, וראיתי שהרבה דברים היו הנחות. זאת אומרת, הנחות שמישהי חכמה, אינטליגנטית, מניחה על זה. ואת אמרת לי קודם, על הצלחת, על האוכל במטבח, אמרת לי, עזוב, אל תנחש, תשאל אותה, תשאל אותה. אני חושב שזה דבר מאוד מאוד נכון באופן כללי, בכיוון והאכלה, פשוט לדבר גם עם הבן אדם ולשאול אותו, למה? הוא כנראה מוכן עם תשובה, כי הוא... זה החיים שלנו בסוף, כאילו. כן, כן. וגם היום זה נורא קל. זאת אומרת, אם באמת עושים היום הרבה אירועי חברה, נגיד, וכאלה, יש היום כל כך הרבה קייטרינגים ומקומות שאפשר להזמין מהם כשר,
זה כבר לא כמו פעם שהיה צריך לנסוע לא יודעת לאן כדי להביא איזה בורקס כשר למהדרין, יש היום כל כך הרבה חלופות לכשרויות וכל כך הרבה פעילויות שהן לא ללכת לאביזה, ללא יודעת מה, כאילו, אפשר לעשות גם דברים שהם נעימים בשני הצדדים, ואנשים יכולים גם ליהנות כאילו בסוגים אחרים של כיף. כן. ואפשר כאילו טיפה לשנות, אבל אני יכולה להגיד לך שדווקא לי, מהמקום החרדי, גם לא אמר לי שמדי תשנו בשבילי, אני לא מחפשת להיות פה איזה קוץ, כאילו. כן. תמשיכו בחייכם ויהיה בסדר, כאילו. מדהים. מנור, מלא מלא מלא תודה. זה... אני מרגיש... קודם כל, אני כבר מרגיש רטרואקטיבית, קצת פספוס, כי זה באמת, קודם כל, זה שאמרת, זה לאו דווקא צריכה להיות השתלבות, אפשר לחיות ביחד. זה כבר ראייה מדהימה, כי היא מנטרלת את ההתעקשות הזאת, האם אנחנו נצליח, וזה...
מה זה משנה, יש הרי גם אלף גוונים, גם אצל מי שהוא לא חרדי, והאלף הגוונים האלה לא תמיד משתלבים, גם לא בחברה, וגם לא בקולגות, וגם לא בצוות, וגם לא בזה, ומשאבי עינות שיכולים עד מחר לחלום שכולם יהפכו להיות החברים הכי טובים, אבל זה לא, זה חברים לעבודה, ולפעמים לא החברים הכי טובים, והם לא חייבים להשתלב. בלי קשר לזה שסיפרת לי שגם אם את עושה להם ייעוץ הורות וזוגיות וזה, אז כנראה שאתם כן חברים ברמות שמחפשים במקום העבודה. אני גם חושב שבאמת דיברת פה על כמה דברים שהם יתרונות גדולים, שמגיעים בני העדה החרדית, שזה הקהילתיות וההתעניינות במי שצריך עזרה, והאכפתיות, והשיתוף הזה של לעזור אחד לשני, דיברת על גמ״ח? אני אמרתי ביטוי חדש. תן רגע אופנוע לנפח לעצמו את האגו.
ובאופן כללי, אני חושב שהנושא הזה של הסיורים שאת עושה, זה באמת אחד הדברים הכי טובים שאפשר לעשות. כי כולם חכמים גדולים כשהם בכנסים, וכשהם מדברים, ובטלוויזיה, ומספרים, אחר כך זה מאוד מאוד קשה בפועל, יש איזשהו מנהל מנהלת שצריכים לקחת החלטה, ויש איתה מישהי מה שווה אנוש, ואני אומר לך בחדרי חדרים, מורידים על זה נקודות לפעמים. והסיבה יכולה להיות כביכול מקצועית, אבל בפנים יש איזושהי התנגדות, שזו ההתנגדות הטבעית שיש לכל בן אדם ממי שהוא לא מכיר. נכון. ממי שהוא לא מכיר, וזה נכון בדת ובצבע עור ובכל דבר, יש לנו התנגדויות פנימיות בתת-מודע. זה לא אני ממציא פה איזה משהו, יש על זה אין סוף מחקרים. קשה לנו עם מי שאנחנו לא מכירים. והדבר הכי הכי הכי חכם שאפשר לעשות זה באמת להכיר.
נכון. ולראות, ושוב, אני, הייתה לי חוויה משנת חיים. פעם ראשונה שנעמי קראה לי לסמינר כזה ולימדתי שם כמה שעות, זו הייתה לי חוויה משנת תפיסה. ממש. וגם עשיתי סיור בבני ברק, לטעום קצת אוכל, ולראות רגע את זה, וזה גם היה לי מאוד נחמד לפני כמה זמן. ובאופן כללי, כשגרתי ברחוב בלפור, שזה בשכונה שלי במרכז תל אביב, יש גם לא מעט חרדים, וגרתי, ואנחנו גרנו, אני ובת זוגי, בדירה קטנה, היה לנו מאוד צפוף, היינו צריכים לעבור דירה לפני שאנחנו מביאים את הילדה. בדירה מתחתנו, באותה דירה, באותו גודל דירה, גרה משפחה עם שישה ילדים, וזה היה נורא נחמד תמיד, זה היה כמו, לא יודע אם את מכירה את הספר, תירס חם, בים במבם במם, אבל היה שם, היינו רואים עגלה יוצאת, ומאחוריה עוד עגלה שדוחפת אותה, ומאחוריה ילדה בת ארבע שדוחפת אותה, אחרי ילדה בת שש, דוחפת אותה ילדה בת ארבע, וילד בן שבע, וילד בן שלוש עשרה, וזה,
וכל פעם אנחנו היינו מרגישים ממש רע שאנחנו בכלל מתלוננים על זה שאין לנו דירה גדולה, וזה הדבר האחרון שאני אגיד, מה שאמרת על הנושא הזה של ה... אין לי זמן לפלאף, ואין לי זמן עכשיו לארוחות צהריים של שעתיים, ואין לי זמן לארבע הפסקות קפה, אני באתי לעבוד, ואני באתי לעשות את מה שצריך, והרבה מנהלים, שוב, לא אומרים את זה בקול רם, אבל זה החלום שלהם. אז אני חושב שיש פה מקום לעוד הרבה שיתוף פעולה וצמיחה. הייתי דווקא רוצה אפילו לקחת את זה רגע מחוץ לשיח תעסוקתי, אני חושבת שבסוף גם זו מטרת-על שלנו גם כחברה. זאת אומרת, בסוף אנחנו בחברה הישראלית, כאילו, החרדים כאן, כאילו, אנחנו כאן, וזו חברה באמת שצומחת וגדלה, ויש לא מעט, והם גם לא כולם גם רק גרים בבני ברק, כמו שאמרת, יש בתל אביב. בסוף אנחנו באמת אחים, באמת אנחנו חיים פה ביחד, ולפעמים אני כאילו נתקלת בכל מיני פוסטים של שנאת חינם, אני יכולה להגיד לך שלפעמים אפילו, זה גם משני הצדדים, כאילו, אני באמת לא באה פה להאשים רק צד אחד,
ולפעמים אני אומרת, כאילו, בחייאת, אתה שונא את מי שאתה אפילו לא מכיר, כאילו, אין לי בעיה, אתה יכול לבוא ותכיר, ואתה יכול גם להעביר ביקורת ולהגיד, תשמעי, מאוד אהבתי את הגמ״חים, מאוד אהבתי את החיים בפשטות, את השמחת חיים, ואת זה ש... ואני נגיד מאוד מאוד עדיין מבקר וקשה לי עם ענייני הצבא או כל מיני כאלה, וזה המון פעמים קורה בסיורים. תקשיבי, זה מקסים ונהדר, אבל אני עדיין חושב א', ב', ג'. אבל מה, לפחות יש את החלק של המקסים ונהדר, הכרת? לפחות הכרנו ועשינו משהו טוב? מפה כאילו, רק דברים תמים יכולים לקרות לנו כחברה, כי באמת, אנחנו כולנו מסתכלים בהייטק, כי אנחנו כאילו מאוד חיים את זה, ויש עוד כל כך הרבה מסביב, ובסוף זה הילדים שלנו שיגדלו כאן אחד ליד השני, ואני לא יודעת, אני לא רואה שמתוכניות בממשלה ומכל מיני דברים כאלה, דברים באמת קורים, אולי אנחנו באמת צריכים לעשות את השינוי, אנחנו ברגליים. אני ואתה עכשיו דיברנו, נפתח עוד קצת, יפתחו עוד מעגלים, אולי אנשים יכירו עוד, יגייסו עוד אחת, ואז ייפתח עוד עולם סביבה, ועוד אחת ועוד אחת, ואנחנו ככה ביחד,
אנחנו עושים שינוי שהוא באמת כאילו לא רק בהייטק, אלא באמת שינוי שהוא לחברה הישראלית, וזה מוטל על כל אחד מאיתנו באמת. אנחנו פשוט חייבים שזה יקרה. מדהים. אני ממש מסכים ואני לא רוצה ולא אסף. תודה רבה רבה ארמנור. תודה. היה כיף ותודה לכל מי שיקשיב. ניפגש בפעם הבאה.


