קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 278·17 בינואר 2023·67 דק׳

מה זה אדריכל נוף? אמיר לוטן - פופקורן 278

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:07:12

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

אמיר לוטן הוא אדריכל נוף, זוכה ציון לשבח בפרס רכטר לאדריכלים צעירים ושותף במשרד מוריה אדריכלים סטודיו מא, שזכה לאחרונה בפרס קרוון לאדריכלות נוף. דיברנו על מה זה בכלל אדריכלות נוף, מה זה "רכיב מחולל" במרחב, איך מחזירים טבע לעיר, ומה הקשר בין מרווחים לבין התרבות היפנית

בפרק הזה

  • אדריכלות נוף, בהגדרתו, היא כל מה שאין לו גג, ואפילו גג של בניין יכול להיות נופי: גג ירוק עוזר לבידוד ולהורדת החום, ואפשר להפוך אותו גם למרחב קהילתי. כך הפך גג החניון בקצה שדרות רוטשילד למרחב עם עצים, פרגולה וטריבונות
  • הוא מסביר את העיקרון של ביופיליה, החיבור שלנו לטבע ולתנועה שבו. לדבריו מחקרים הראו שחשיפה לטבע שעתיים ביום מורידה סטרס, ושהפגישות בין אנשים עושות את אותו הדבר, ולכן מרחב ציבורי טוב משרת את שניהם
  • רכיב מחולל הוא מה שמייצר את השינוי במקום. בפארק האסבסטונים בירושלים הרכיב הוא החזרת המים מהמובל התת-קרקעי אל פני הקרקע, ובכיכר דיזינגוף הוא הורדת המחלף אל מפלס הרחוב
  • כדי להבין מה צריך במקום, הצוות מדבר עם פוליטיקאים, עם התושבים ועם יועצים כמו אקולוג והידרולוג. בבת ים הם פיזרו כיסאות ושמו כיסא עם ברקוד שמוביל לאתר שבו אנשים יכלו להגיב על התוכניות
  • בבת ים, כך הוא מספר, צוות אדריכלים ישב בעיר וגם פעל במהירות, והחוף קיבל שטנצים מחומרים זולים בתוך שבועיים-שלושה. אחד הלקחים שהוא מדגיש בסוף הוא להשאיר "קצוות פרומים" שבהם הטבע והדור הבא יכולים להיכנס

על הפרק

על מה בחיים שלנו אחראים אדריכלי נוף? איך מחזירים את הטבע לעיר והאם בכלל זה כדאי? מה זה ״רכיב מחולל במרחב״? מה החשיבות של מרווחים, ומה הקשר לתרבות היפנית?
אדריכלות הנוף מפותחת בדיוק כמו מוצר - האדריכל מסתכל על הסינרגיה של הסביבה עם התושבים ועם הטבע, וצריך לענות על השאלה - איך משהו במרחב יכול להיות קצת יותר מהתפקיד הפונקציונלי שלו? איך הוא יכול לתת ערך לסביבה שלו ולתושבים? כזה שעוזר לעיר לנשום, וכזה שנותן לטבע להיכנס.
שיחה עם אמיר לוטן - אדריכל נוף זוכה ציון לשבח בפרס רכטר לאדריכלים צעירים ושותף במשרד מוריה אדריכלים סטודיו מא, שזכה לאחרונה בפרס קרוון לאדריכלות נוף.

רוצה לשפר את האנגלית שלך? קבל את השיעור הראשון שלך ב-⁠Cambly בחינם עם קוד פרומו FRNKL15 או פשוט צור חשבון עם הקישור הבא 

ציטוטים מהפרק

הרכיב המחולל הוא בעצם מה שמייצר את השינוי.

האורח.ת ·

אני חושב שזה ישראלי במובן היפה של ישראלי.

ליאור פרנקל ·

לקח לי המון זמן להבין שלפני שאני זורק את כל הרעיונות שלי וחושב שאני הבאתי את הפתרון הכי טוב בעולם, לנשום ולשמוע.

האורח.ת ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה זה אדריכלות נוף?
אמיר לוטן מסביר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שנהוג להגדיר אדריכלות נוף ככל מה שאין לו גג, כלומר המרחבים הפתוחים, ובהם גם גגות של בניינים. לדבריו, הנוף אינו בהכרח טבע, והתחום עוסק בעיקר בלהחזיר לעיר ערך אנושי, כמו גגות ירוקים שמפחיתים חום או הופכים למרחבי קהילה.
מה זה רכיב מחולל?
לפי אמיר לוטן, רכיב מחולל הוא מה שמייצר את השינוי במקום. אחרי שלומדים את המצב הקיים, שואלים מה יגרום לאנשים להגיע ליהנות ממנו. בפארק האסבסטונים בירושלים זה היה ביטול המובל התת-קרקעי והחזרת מי הנחלים אל פני הקרקע, ובדיזינגוף זה היה הורדת המחלף אל מפלס הרחוב.
מה זו ביופיליה, ולמה היא חשובה לתכנון ערים?
אמיר לוטן מסביר שביופיליה היא החיבור של בני אדם לטבע ולתנועה שבו. לדבריו, מחקרים הראו שחשיפה של כשעתיים ביום לטבע יכולה להוריד סטרס, ושגם מפגשים בין אנשים מורידים סטרס. מכאן, לדבריו, החשיבות של מרחב ציבורי שמשלב את שניהם.
איך האדריכלים מבינים מה הציבור צריך?
אמיר לוטן מספר שהצוות מדבר עם פוליטיקאים מקומיים, עם התושבים ועם יועצים כמו אקולוג והידרולוג. בבת ים הם פיזרו ספסלים ושאלו אנשים איפה לשים אותם, ושמו כיסא עם ברקוד שמוביל לאתר עם התוכניות. בעקבות התגובות הם הבינו שהשכונה צריכה מגרש כדורסל במקום מגרש כדורגל.
מה אמיר לוטן חושב על העתיד של התחום בעידן ה-AI?
אמיר לוטן אומר בפופקורן שהאדריכלות עברה משרטוט בעיפרון לתכנון במחשב ואחר כך למודלים תלת-ממדיים, והיום נכנסים צ'אטים וכלי AI. הוא מדמיין שאפשר יהיה לתאר לצ'אט את הרכיבים שרוצים, מים וצל ומקומות מפגש, ולקבל תוכנית. התערוכה שלהם "השדה העירוני" משתמשת גם בתוכנה כזאת כדי לדמיין איך צמחים יתפתחו בעיר לאורך אלף שנה.
מה זה "מא" בשם הסטודיו?
אמיר לוטן מסביר שמא ביפנית הוא המרחק או החלל בין הדברים. למשל החלל שנוצר בין שני קירות. לדבריו הוא דבר נשגב, לא ברור ולא מוחשי, ומחבר בין היצירה שלהם להרגשה המיטיבה שהסביבה נותנת לבני אדם.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
גדס · שלומי יחיאני · ארז פודנסקי · כנרת רוזנבלום · גור שץ
חברות וארגונים
החברה הממשלתית לתיירות · עיריית בת ים
ספרים, פודקאסטים וסרטים
הוברמן לאב
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי כאן ליאור פרנקל, ברוכים הבאים לפופקורן. אנחנו פה יותר משש שנים וכבר יותר משלוש וחצי מיליון האזנות. אנחנו מדברים פה על קריירות אנשים, טכנולוגיות, פסיכולוגיות, כלכלה התנהגותית, כל מה שיעזור לכם להסתגל ולהתלהב מהעולם החדש. אגב, היום אנחנו מקליטים מגוגל פור סטארט-אפס קמפוס, הבית של גוגל לסטארט-אפים. תודה להם שהם מארחים אותנו, זה הבית החדש בינתיים של הפודקאסט, אנחנו גמישים ואדפטיביים, נראה מה יהיה בהמשך. אנחנו שומעים פה שיחות עומקים, חוקרים, אנשי מדע, עובדים, מנהלים, עצמאים, יזמים, אומנים, היום עם אדריכל נוף. ואנחנו נדבר היום על אדריכלות נוף. מה זה בכלל? למה צריך את זה? מה הקשר בין אדריכלות לנוף? נוף זה לא משהו שאמור להיות טבעי. נדבר על איך המרחב הפתוח משפיע על החיים שלנו ביומיום. נדבר על המפגש בין הטבע לעיר, נדבר על מה שנקרא רכיב מחולל ואיך והאם הוא נמצא בכל מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו ומה בדיוק הוא מחולל לנו ואיך אולי נחזיר את הטבע לעיר ולמה והאם זה בכלל כדאי או שזה בסדר שהילדה שלי תגדל רק בתוך בטון.

וגם נדבר על העתיד של התחום של אדריכלות נוף, מה יהיה בעידן ה-AI ומה עם תכנות תלת-מימד והאם בסוף המחשב יהיה זה שיתכנן את המרחבים האנושיים, זה אירוני, זה לא אירוני, אני לא יודע. בשביל כל זה ועוד הבאנו את אמיר לוטן, שלא לומר אדריכל נוף אמיר לוטן, ככה אומרים את זה, למדתי היום כמו דוקטור, זוכה ציון לשבח בפרס רכטר לאדריכלים צעירים, הוא שותף במשרד מוריה אדריכלים סטודיו מה? הוא יסביר לנו מה זה השם המוזר הזה של הסטודיו, אתה חייב להסביר לי איני מושג לזה מה? ממהלת. המשרד זכה לאחרונה בפרס קרוון לאדריכלות נוף ואולי גם אתה תספר אחר כך מי זה קרוון למי שלא מכיר. אז רגע לפני שמתחילים, נכניס היום חסות ומתחילים בעוד שני, בעוד דקה. הפרק הזה הוא בחסות קמבלי וכדי להסביר לכם מה זה אני חייב לדבר רגע על הבת שלי נור, נור בת שלוש וחצי וכשאני חושב על עולם החינוך ומה היא תלמד בבית ספר אני חוטף, אתם יודעים, לא רוצה להגיד פה מילים קשות ואני חושב מה הדברים שהיא צריכה ללמוד

כדי להצליח בחיים אני חושב על מסוגלות, איך להתמצא באינטרנט כמו שצריך וכמובן על אנגלית כי זה יאפשר לה ללמוד את כל מה שהיא תרצה באינטרנט וזה יאפשר לה להתקבל להייטק אם היא תרצה או לעבוד בחברה בינלאומית או להיות עצמאית ולעשות עסקים עם חו״ל או ללמד את עצמה דברים חדשים מהאינטרנט כל דבר כזה אנחנו צריכים בשבילו אנגלית מעולה כמו שאתם יודעים. לי יש נגיד אנגלית שאני חושב שהיא די טובה ועדיין לפעמים כשאני עומד מול קהל ומרצה באנגלית או שיש לי שיחה עם סן פרנסיסקו אני מרגיש שאני קצת מגמגם וכאן אנחנו מגיעים לקמבלי. קמבלי זה אתר כזה פלטפורמה שאפשר לקבל בה שיעורי אנגלית אחד על אחד בלייב עם מורים שאנגלית זה השפת אם שלהם אז זה מרגיש ממש כמו שיחה רגילה למרות שיש הרבה יותר מאחורי השיחות האלה. זה אומר שאפשר ללמוד בצורה הכי כיפית וגם הכי אפקטיבית שזה שיחות וגם מאוד מאוד מאוד חשוב שוב בייחוד אם אתם חושבים על לימודי אנגלית בשביל רעיונות עבודה להייטק או בשביל לעבוד עם לקוחות מחול. צורה שתיתן לכם ביטחון לדבר לא רק לקרוא ולכתוב שזה רוב מה שלימדו אותנו בבית ספר. עכשיו כשהם דיברו איתי על חסות אמרתי להם תקשיבו זה ישראלים הם חשדנים הם לא הולכים להירשם לפני שהם מתנסים בעצמם.

אז הם זרמו ואמרו יאללה אנחנו יכולים לסדר למאזיני פופקורן 15 דקות חינם שהתנסו בעצמם והראו אם בא להם. כמובן אמרו את זה באנגלית כן. אז בתוך התיאור של הפרק וגם בבלוג שלי תמצאו לינק מיוחד שאם תירשמו דרכו תקבלו 15 דקות חינם להתקשר לדבר עם אחד המורים שלהם בלי להכניס פרטי כרטיס אשראי וכל מיני שטויות כאלה דאגתי שזה לא יהיה ככה כי ידעתי שזה מעצבן. תיכנסו תעשו שיחה כיפית 15 דקות באנגלית תראו אם מצא חן בעיניכם. שיחקתי קצת בפלטפורמה שלהם זה די מגניב הכל שם מאוד גמיש אתם יכולים לעשות כזה שיחה של רבע שעה פעם ביום או פעמיים בשבוע לשעה לעלות על שיחה בצורה ספונטנית באמצע היום אתם יכולים לקבוע את הרמה של הדיבור יש שם מי רמת דיבור שמתחילים ועד כאילו ממש ממש מקצוענים כולל הלימודים כאלה שרלוונטיים למבחני הסמכה תופל ואחרים שצריך בשביל תיירים בחו״ל וגם התמחורים שלהם מאוד גמישים ומתאימים לדברים שהרגע דיברנו. קיצר יש לינק בפרק כנסו קחו לכם שיעור של 15 דקות באנגלית במתנה עם מורה מחו״ל אתם יכולים גם לבחור אם אתם רוצים מורה מאנגליה אמריקה אוסטרליה וכולי במקסימום עשיתם סתם חוויה כיפית של לתרגל קצת אנגלית עם מישהו.

And now let's start the episode שלווי. אוקיי, אז בעצם הסיפור המביך שהבאתי היום מתחיל אי שם כשהייתי בתור סטודנט צעיר בטכניון. אותה תקופה ככה חייתי על הכרמל בבית של סבתא שלי. היא בזמן הזה בילתה עם החבר שלה במקום אחר ואני ככה השתלטתי על הדירה. ברגעים הראשונים שנכנסתי, זה היה עוד בשנה ראשונה, וכולי מלא במחשבות ורעיונות עיצוביים, אני מגיע לדירה ואומר, וואי, בואי, דירה מתוקתקת כזאת יקית של פעם, מעוצבת להפליא. ואני אומר, רגע, אבל אני פה המעצב, מה עושים? כעבור כמה ימים בודדים לקחתי איזה דלי של צבע אדום, בדיוק למדנו על אדריכלות נוף יפנית,

והצבעים האלה ככה חלחלו לי לראש. דפקתי חצי מהבית בקירות אדומים ואפורים, הכי בצורה אינטואיטיבית, וככה חייתי לעצמי עוד איזה יום-יומיים, ואז הגיע לביקור, אקראי, לבוא להגיד שלום. פשוט נכנסה לבית וחטפה שוק מוחלט. וואו. התיישבה, אני זוכר, ישבנו ככה במרפסת שלה, היא אומרת לי, אמיר, תקשיב, אני אגיד לך את האמת, אני ממש לא בטוחה שאתה יכול להיות אדריכל. וואו, אז כך. כן. יקית כזאת קשה, נתנה לי את הבומבה לראש. היית מאוד צעיר. היום האדום והירוק הזה היו נראים לך הגיוניים. לא, באותה מידה לא, אבל לא יודע, היה שם איזשהו פשן ודחף ככה, אני מהר מאוד שהתחלתי ללמוד, הבנתי שנוף זה ממש הדבר בשבילי. נתפסתי לזה על ההתחלה, ועם זה באו שיגעונות עיצוביים, כמעט אפשר להגיד, זה אולי הפרויקט הראשון שעשיתי, אבל הוא היה פנים בכלל.

כן, כן. והוא לא הצליח, לצערך. לא, ממש. אבל אתה יודע, באמת, לצבוע קירות בירוק ואדום, זה סגואי מצוין לקשר בין אדריכלות לנוף. מה הקשר בין אדריכלות לנוף? מה, אתם מנסים, כאילו, לארכיטקט את הטבע? זהו, שזה לא בהכרח טבע. נהוג בגדול לציין את האדריכלות נוף ככל מה שאין לו גג, לצורך העניין. זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים עכשיו על מרחב, על הסביבה שעוטפת אותנו, כל מה שלא נמצא תחת גג או תחת מחסה הוא נוף. לצורך העניין, אם אנחנו יכולים הרבה פעמים לבוא ולטפל במבנים, אבל הגג שלהם יהיה נופי, כמו שאתה מכיר אולי, או מאזינים, גג ירוק. כן. הם כבר מדברים על גגות חומים אגב, זה גגות שיש בהם רק צמחי בר, ויש להם מינימום אנרגיה שמשקיעים בהם. אז באמת האדריכלות נוף מתנסקת במרחבים האלה. אפשר לדמיין מצב שיורד גשם, כל מה שהמים נגערים עליו, הוא אצלנו פחות או יותר. כל הגגות. לגמרי. והאדמות.

לגמרי. והמרחבים ה... אז הגגות שאני מכיר שהם מלאים באנטנות, בדודים דוודים ומכוערים, זה מה שקורה כשאין אדריכלות נוף. לגמרי, אם נדבר ספציפית על המרחבים הבנויים, זאת אומרת על בניינים עצמם, כי כמובן שהאדריכלות נוף היא נוגעת בכל המרחבים הפתוחים באשר הם, תכף אולי נדבר על זה, אבל לשאלתך, היום יותר ויותר יש דוגמאות לגגות חיים. נכנס המון עניין של פארמינג על הגגות, זאת אומרת לגדל ירקות ופירות אפילו, ולייצר גגות שמזינים את המבנה עצמו, את התושבים, יותר נכון, וישנם גגות שהן יותר גגות ראווה, שיכולים גם כן מאוד מאוד להשפיע על האקלים. ברגע שאנחנו מכסים את הגג בצמחייה, אנחנו מורידים אוטומטית את החימום, את החום שנמצא בתוך המבנים ומייצרים בידוד הרבה יותר איכותי. כי הרבה מהחום מגיע מהגג של הבניין? בדיוק. אבל עוד יותר חשוב מזה אולי, וזה גם המנעד הזה שהאדריכלות מדברת עליו,

זה העניין האנושי. במקום גג של דוודים כמו שאתה מתאר אותו וקולטני שמש, יכולים ליצור גג שהוא בעצם הופך להיות מרחבים קהילתיים בפני עצמם. דוגמה קטנה, אולי אנקדוטה קטנה על הדבר הזה, ודווקא הגג שלא יודע אם כולנו מכירים שהוא גג, זה בקצה השדרה רוטשילד, שזה פרויקט שבעצם היה פרויקט של המשרד שלנו. בקצה השדרה למעשה יש חניון למטה. על הרצל. בקצה שדרת רוטשילד. כן, אבל לא בצד של הבימה, בצד ההפוך. בצד ההפוך, בדיוק. יש חניון. יש חניון למטה. עכשיו, בתקרה של החניון הזה, מי שילך שם היום יכול לראות עצים, יכול לראות פרגולה, אז בעצם יש לנו שם גם גג, שלכאורה אפשר לעשות עליו מעט מאוד דברים. בפועל, מה שיצרנו שם זה סביבת לימודים, סביבת מרחב עבודה חדש, ובעצם על ידי יצירה של בתי גידול, אולי עוד מושג שנדבר עליו אחרי זה, בתי גידול לעצים,

שחלק מהמשימות שלנו היום בעיר זה למצוא אותם בין כל התשתיות, שם יצרנו בתי גידול שהם על-קרקעיים, מאפשרים לעץ לגדול, להעמיק שורש ולהתפתח, והנה הבאנו כבר עוד איזה רכיב של צל העיר, ויצרנו שם סוג של פביליון, של מבנה חוץ, שמאפשר לאנשים לבוא ללמוד עם וי-פיי, עם הרבה דברים אחרים, כל הקבוצות אגב שעושות טיולים, כל התיירים מגיעים לקצה הזה, ובאמת יצרנו שם סוג של טריבונות כדי לבוא וליהנות מה... הבת שלי קיבצה שם הרבה בתקופת הקורונה, הייתי מאוד שמח לשמור. במקום האהוב עליה, ובאמת יש שם תמיד צעירים עם לפטופים, גם קצת הומלסים שנהנים מהצל. הם חלק לגמרי מהמרחב. נכון. אגב, עוד... אבל תגיד, רק שנייה, למה אמרת שהיית מוגבל במה שאתה יכול לעשות על הגג הזה? הגג הזה נראה לי כמו רצפה רגילה. למה, מה ההגבלה? ההגבלה היא בעצם הגבלת עומס. אנחנו לא יכולים להעמיס בעצם, אם אתה בונה דברים על הקרקע... בגלל שיש חניון? בגלל שיש חניון למטה, חלל ריק.

זה צריך בקונסטרוקטיבית לחזק אותו אם אתה רוצה להעמיס עליו הרבה, זה אחד. אבל מה שונה חניון מבניין רגיל שאפשר להעמיס עליו? זאת אומרת, למה אי אפשר להעמיס על חניון ואפשר לעשות בניין רגיל? לא, באותה מידה. אה, אוקיי. באותה מידה. אוקיי. זאת אומרת, שלא כמו באדמה ביער. בדיוק. שלא כמו אדמה בעיר בכלל. כן. זאת אומרת, יש לך קרקע ואתה יכול לבסס את זה בצורות אחרות. כן. והפער הכי מרכזי הוא איך אתה מעביר את התשתיות. אנחנו צריכים להעיר את המרחב, אנחנו צריכים לדאוג לו לניקוז, למים. כן. לבתי גידול לשורשים. אה, באמת? אז מה קורה עם הניקוז? אז לאן המים שנופלים שם? אז מנווטים את פני השטח העליונים לצדדים, וחלק מהמים נגררים לתוך קולטנים שנמצאים בצדדים. באמת, עלית פה על ההתחלה בעצם על אחד האתגרים הכי אדירים שיש לנו, וזה לייצר את המרחבים הפתוחים בתוך עיר שהיא סואנת, שהיא צפופה, ושהיא רבת תשתיות. כן. פרויקט נוסף שהמשרד עשה, זה פרויקט כיכר דיזינגוף.

ושם באמת התמודדנו. המחודש. המחודש, לגמרי, כן. כי הכיכר בהתחלה התחילה בתוכנית גדס הגאונית, שיצרה, זה אדריכל שיצר בתל אביב את כל הגנים, את כל הרשת המפוארת של מה בנוי ומה פתוח. והוא החליט כבר אז ששם הולך להיות חלל פתוח של כיכר. עם השנים, באזור שנות ה-70, בנו בעצם על הכיכר הזאת סוג של מחלף. אני קורא לו ככה מחלף, כן? כי זה גשר, והוא בעצם ניתק את הרחוב מה... ניתק את חלל המזרקה מהרחוב עצמו. כן. באיזשהו מקום החלל הציבורי קצת הופקע. כי אין את הקשר עם החזיתות המסחריות, והולך הרגל צריך לטפס כדי להגיע אליו. אין ספק שגם היו שם רגעים יפים, אנחנו זוכרים את הפנקיסטים שהיו אוהבים להתאסף שם וכן הלאה, אבל כן. אחת המשימות שהיו לפנינו בעניין הזה, זה להוריד אותו למרחב האזרחים, התושבים. ובעצם מסוג של מחלף זה הפך להיות, קיבל את חלל הרחוב, אנחנו ראינו שם

תפילות המוניות בקורונה, ואנשים באים ועושים שם פיקניקים עכשיו. כן. אז אחד האתגרים המרכזיים היה איך אנחנו בעצם מורידים אותו. קברנו שם חדר מכונות בגודל שלא יפאר כמה אולפנים, כמו שאנחנו עכשיו עומדים בו, כדי לתעשה את המפנקה, שזה מתחת. המון המון תשתיות שחוצות ועוברות בתת הקרקע, ובין כל הסבך הזה אנחנו בעצם רוצים לשתול עצים, עצי צל, שבכל זאת יכניסו את האלמנט הנעים הזה של הלכה ושהייה מתחת. איזה גובה של אדמה צריכים עצים? אז זהו, זה בניגוד למה ש... אתה שואל פה שאלות ממש מקצועיות, זה מגניב. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, העומק לא כל כך משנה, מה שמשנה זה דווקא הרוחב. אז צריך סדר גודל של עומק של 80 סנטימטר או מטר, אבל אם אתה, מה שחשוב הוא, בעצם השורשים של העץ מאוד דומים בנפח שלהם ובשטח שהם תופסים לחופה שלו.

אם אתה רואה עץ מפואר גדול, אתה צריך להבין שבגדול השורשים שלו תופסים את אותו נפח. אם אתה מוצא לו, לשורשים, לאן להתפתח, לא רק ורטיקלית אלא אוריזונטלית, אז זה אחד האתגרים שעמדו לנו שם, שימרנו שם לא מעט פיקוסים, וגם שם, כאילו, תחשוב ש... אבל פיקוס זה משהו שיכול להעיף את המזרקה באוויר. לגמרי, ולכן היינו צריכים לאטום אותו, לאטום חלק מבתי הגיוס. זה כמו דמיין סוג של צינורות של נמלים שעוברות מתחת לריצוף, ואתה בעצם מכוון את השורשים לאן שאתה באמת רוצה להגיע, ומגן על מערכות אחרות. וואו. זה מה שמאפשר את הגיוס. כן, אנשים לא מבינים את העולם ומלואו שבעצם מתחולל, שבסופו של דבר לתעתץ, לשים איזה מזרקה נחמדה שאתה עובד עליה ככה בביעף. טוב, בפעם הבאה אולי, הנה יש לי רעיון, אולי למרות שזה בטח, אם לי יש רעיון אז בטח כבר לפני 100 שנה עשו אותו אלף פעם, אבל שתעשו מסביב איזה פלסטיק שנוכל להסתכל פנימה לתוך מה שקורה שם. זה מרתק, זה לגמרי. כי בטח כבר יש שם נמלים וזוחלים וכל מיני... עולם חי מדהים שמגיע לשם.

וזה, מה שכשסיפרת, אז אני, תל אביבי כבר 20 וקצת שנים. ולא כל כך אהבתי את כיכר דיזינגוף, כי באמת תמיד הייתי צריך שם לעלות ואני רוכב על אופניים. תל אביב זו עיר מאוד נוחה לאופניים, כי אין עליות וירידות כמעט בכלל. אולי קצת במה זה מרחמני, זה קצת, יש שם איזה גבעה מוסתרת, אבל כמעט אין בכלל. ואם הייתי נוסע בדיזינגוף, פתאום הייתי נתקע בעלייה המטורפת הזאת שהייתי צריך לעשות. ואז כשבאו להזיז את זה, אז קודם כל, כתושב העיר, אתה מתעצבן. למה? כי מתחילים לך חפירות ואתה לא יודע מתי זה ייגמר, עוד שנתיים, עוד חמש, עוד עשרים, אתה כבר מתעצבן. אתה גם לא מצליח לדמיין שייצא משהו יותר יפה ממה שאתה רואה. כי לנו, התושבים, האזרחים, אין את החזון או את הלא יודע מה שיש לכם האדריכלים, אז מה בסדר, ואמרו, ישמרו את המזרקה.

אז אתה אומר, אז יהיו פחות כבישים, וישמרו את המזרקה. נשמע כאילו זאת תהיה סומת סואנת, בכלל לא היה אפשר לדמיין. היום הייתי שם לפני איזה שבועיים, פתאום אמרתי, יש את כל העניין הזה של ביום העצמאות לקחת את הילדים לכיכר העיר כדי שהם יראו מה זה עם, מלא אנשים וזה וזה. לא צריכים יום העצמאות. כל יום שישי ושבת בכיכר דיזינגוף המחודשת הזאת, יש המוני, המוני, המוני אנשים בכל מקום. אגב, עדיין יש שם תפילות ב-4-5 אחרי צהריים, הם מתכנסים שם לזה, ומהרמקולים יש את המוזיקה, וזה ממש, זה נהיה משהו מאוד מאוד מאוד מאוד חי. כן. אז זה מוביל אותי לדבר הזה שכתבת לי בכמה מילים שכתבת לפני, אבל אני לא מבין מה זה רכיב מחולל. כן. אני חושב שהאתגר הכי גדול שיש לנו כיוצרים בסופו של דבר, אגב, אולי זה הרגע הזמן להגיד את השותפים שלי למשרד, שזאת פרופ' יעל מוריה,

שהיא המייסדת של המשרד שלנו. עדי לויטראו, שהיא שותפה איתי, בת גילי, ועלה שלחט, שהוא גם כן אדריכל נוף, שהוא שותף שלנו פה. בסך הכול חשוב לי לציין את זה גם ברגע הזה, כי הרבה מאוד מהעבודה נעשית בצוות ובשיתוף, ובטח ובטח כל פרויקט משמעותי אצלנו עובר בין כולנו, וזה חלק מהכיף ומהאיכויות של המקצוע הזה. אז כשמגיעים למקום חדש, שאולי האתגר המרכזי הוא בעצם להבין מה צריך פה. עכשיו, יש לנו כל מיני סימנים עקרוניים שנותנים לנו כיוון. לדוגמה, יש נושא שנקרא תב״ע, תוכנית בניין עיר. הסטטוטוריקה של המקום, אביך לדעתי התעסק עם זה הרבה, בפקולטה בטכניון, יש את ייעודי הקרקע שנמצאים פה. יש ייעודי קרקע של שטח פתוח של שצ״פ. יש לפעמים ייעודי קרקע של כביש, לדוגמה... ייעודים מהמילה ייעוד. ייעוד, ייעוד. כן, למה הקרקע מיועדת? מה בתכנון העל, הוגדר המקום הזה.

כן. הוא יכול להיות בניין, הוא יכול להיות שצ״פ, מה שאנחנו קוראים, שטח ציבורי פתוח, סמטה, רחוב. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו, מתכננים, שטחים פתוחים, שאתה לא תדע לזהות ולהגדיר את הייעוד שלהם, על כבישים, לדוגמה. כיכר דיזינגוף עצמה, חלק מייעוד הקרקע שלה הוא כביש בכלל, אתה מבין? אבל תראה מה קורה שם. אם זה עסק או בניין עסק או בניין מגורים, זה גם נחשב בייעוד קרקע? לגמרי. יש ייעוד קרקע מסחרי, אז הוא צבוע בסגול, בתוכנית ייעודי הקרקע. ייעוד קרקע מגורים, יכול להיות צבוע בכתום או בצהוב. אולי אחרי זה כשנגיע, אני אספר לך סיפור מבת ים, איך בייעוד קרקע שהוא תעשייה, עשינו גם גן. אני מקווה שנגיע לזה בהמשך, זה גם מעניין. אז אחד הדברים שאתם מסתכלים עליו זה תב״ע. מה הייעוד? נכון. אוקיי. אבל רגע, אתה כאילו התחלת למנות את האילוצים. אני רוצה שנייה לפני שאתה מונה את האילוצים. זה המסגרות. מה בכלל המטרה?

מה המטרה? אז המטרה... למה צריך אתכם? כן. אז בסופו של דבר, יש את המושג הזה שנקרא ביופיליה, אני הרבה פעמים אוהב להשתמש בו כדי להסביר איזשהו עיקרון רגע בסיסי. וזה בעצם החיבור שלנו כבני אדם, כיצור שנקרא בני אדם, לטבע, ויותר מלטבע, לתנועה שבטבע. אני תכף טיפה עוד אפרט את זה. אנחנו יודעים, ואני מניח שאתה יודע את זה על עצמך, וכל המאזינים, לרוב, רוב האנשים, כשהם פוגשים משהו טבעי, שהם חוזים בטבע או בצמח או בבעל חיים, גם כשחוזים בעל חיים שהוא בן אדם, אגב, משהו חיובי קורה לנו בגוף. מחקרים כבר הראו שמי שחשוף הרבה זמן לטבע, עוד שעתיים ביום, יכול להוריד את רמת הסטרס שלו בצורות ניכרות. דבר אחר שאנחנו מכירים מהכיוון של החיות שנקראות בני אדם, ככל שאנחנו נפגשים יותר, מדברים יותר,

נמצאים יותר בתהליכי חברות, כך גם יורד רמת הסטרס שלנו ונוצרים לנו חיים קצת יותר בריאים. יש על זה אינספור מחקרים, טדים וכן הלאה. שני הדברים הללו הם בעצם הקטליזטור ללייצר מרחב ציבורי. קיבלנו על זה הוכחה ניצחת בתקופת הקורונה, שבה גילינו שאפילו איזשהו עציץ קטן או סדק ברחוב, או עליית גג נחמדה יכולה להרים אותנו בצורה פעילית, שלא לדבר על מרפסת, כמובן. כן. אז זאת האיניצטיבה. האיניצטיבה היא בסופו של דבר להיטיב עם בני האנוש, לדעתי, לשפר אותנו כאנשים בעיני עצמנו, כן? אנחנו לא צריכים לתת הוכחות לאף אחד אחר. ועל הדבר הזה יש מנעד של פעולות. לאחרונה, אני יכול להדגים מפרויקט... עכשיו, הרבה פעמים הפרויקטים מקבלים יוזמה כתוצאה מאסונות או כתוצאה מדברים קשים שקורים. פרויקט מעניין שאני יכול לספר עליו זה פרויקט שקיבלנו לא מזמן.

פנה אלינו ראש עיריית טבריה והחמ״ת, שזו החברה הממשלתית לתיירות. בעקבות הסופה האחרונה שהייתה על קו החוף של טבריה, שבעצם השמידה שם תאי שטח מטורפים, טיילות, חנויות וכן הלאה, היה אסון. כן. עכשיו, האסון כבר לא מתיר בידינו בני אסון. אתה יכול במרחב הישראלי לסבול הרבה מוזנחות, נכון? ושהבלטות שבורות, כן. ושלא צבעו כמו שצריך ושלא נקי. זה כאילו איכשהו ארגנו את עצמנו לסבול, וזה גם לא בסדר, אבל כשבא האסון, פתאום יש התגייסות של משרדי ממשלה, כן. יש התגייסות של Stackholders וכל ה... אז בעצם נוצרת הזדמנות. אז בעצם נוצרת הזדמנות. אתה בא למשהו הרבה פעמים מקולקל, לצורך העניין, ואתה עכשיו צריך לחשוב איך לתקן אותו. דוגמה נוספת לזה, אגב, זה חיריה, זה פרויקט שרץ במשרד כבר שנים, מעל 15 שנה, שלמעשה ההר, אוקיי, הר הזבל, באיזשהו רגע התחיל להוות מטרד מטורף.

הוא היווה מטרד מטורף לכל המטוסים שעפים, נכנסו בלהקות של ציפורים. ופה זה היה חלק מהקטליזטור, אם אני לא אמנה את הכול, אבל אני רק מביא לך עוד איזה דוגמה קטנה. כן. שבעצם אסון שאמור להתרחש עלינו הוא קטליזטור, או הזיהום שההר חיריה בעצם זיהם את הנחלים שמקיפים אותו, נחל שפירים ונחל איילום, היווה איניציאטיבה לעשות תחרות של רעיונות, תחרות פתוחה עם אומנים ואדריכלים, איך אפשר לשקם את המקום הזה. אוקיי. ואז בתחרות כזו נגיד, אז אתה יודע, אנחנו פשוטי העם שלא מבינים באדריכלות, אז אם היית שואל אותי והייתי בכיתה ו', אז הוא אומר לי, למה? אז הייתי אומר, כי הם רוצים שזה יהיה יפה. נכון. אבל אתה בעצם התחלת להגיד לי דברים שהם לא קשורים רק ליפה. נכון. זאת אומרת, אתה אופטימייזינג פור שיהיו מפגשים של בני אדם, שיהיה יותר טבע, של מה עוד?

אז שאלה מדהימה. אני מחפש שאתה תגיד לי, אתה מחולל הזה? כן, כן. זה המחולל הזה. אז שאלה מדהימה, כי לרוב הפעמים שאנחנו באים, נגיד, לאנשים שלא חזק בתחום, הם אומרים, בוא תעשו לנו יפה. ועם זה קשה לנו. כי היפה צריך לקבל סיבה מספיק טובה שהוא ייראה ככה. יפה בעיני יכול להיראות ככה, בעיניך אחרת, אם אני לא יודע להצדיק את היפה שעשיתי, כאילו לא עשיתי כלום. ובעצם, כדי להבין מה צריך להיות בכל מקום, אנחנו הולכים וקודם כל מדברים עם הפוליטיקאים המקומיים, מבינים את רחשי הלב של הציבור שמשוקפים דרכם. זה אופציה, דבר אחד. דבר שני, אנחנו הולכים ומדברים עם האנשים. אשכרה הולכים ועושים, לפעמים זה בשיתופי ציבור, כאילו משהו יותר ממוסד כזה, לפעמים אנחנו הולכים ומדברים איתם. לדוגמה, בבת ים היה פרויקט ממש זעיר וקטן, שיצאנו לראש העיר לפזר כיסאות ברחוב, אוקיי? ספסלים. אבל לא משהו אקראי כזה, אלא משהו שחשבנו עליו ותכננו אותו. אז הלכנו, ופיזית, כאדריכלים,

פיזרנו כיסאות וספסלים, אבל תוך כדי שאנחנו שואלים את האנשים איפה לשים אותם, ממש אתה הולכים ושווים. אז יש ערך מאוד מאוד גדול לקול הציבורי, וזו שאלה באמת איך מגיעים אליו. כן. נגיד, פעולה אחרת שעשינו, זרקנו כיסא במקום שהוא נורמן סלנד, אוקיי? באמצע איזשהו גבעת חול בתוך בת ים, ועליו שמנו ברקוד. מי שעניין אותו הדבר, הלך, סרק את הברקוד, נכנס לתוך האתר, וסיפרנו לו מה התוכניות, מה החלופות שאנחנו הולכים לעשות באתר עצמו. באותה גבעת חול. באותה גבעת חול. אנשים יכלו להגיב לדבר הזה, וככה השתכללנו בפתרונות שלנו, כי אנחנו בהתחלה חשבנו לעשות שם, ספציפית על המקרה ההוא, איזה מגרש כדורגל, או עם איזושהי גינת משחקים סטנדרטית, ואז אמרו לנו, לא, תקשיבו, יש לנו פה בעיה, צריך פה מגרש כדורסל בכלל, אין ברדיוס אדיר, אז אתה לומד דברים ככה בדרך הציבור. דבר נוסף שהוא מאוד חשוב, זה בעצם סקרים, יש לנו הרבה יועצים

שמלווים אותנו, יועץ אקולוגי, יועץ הידרולוגי, כשאנחנו מדברים על מים. עכשיו בטבריה, נגיד, כשאנחנו עובדים על שוברי גלים, או בכלל עבודות שאנחנו עושים בים, יש קונסטרוקטור ימי שבא ואומר לנו, מה ניתן לעשות? אז זה הרבה מידע שמגיע גם מתחומים אחרים, שאנחנו בעצם צריכים לתכלל אותו. ואז איך זה קורה? זאת אומרת, אוקיי, אז תיארת גם את המטרות, אז יש את מה שהפוליטיקאים רוצים, ויש מה שהאנשים אולי חושבים לומר, ויש אולי זה, ויש הרבה אילוצים, אילוצים זה, ויש הרבה דברים שאפשר לעשות, אפשר לשים, פשוט להניח נוף טבע, ואפשר לעשות מגרש משחקים, ואפשר לעשות בריכה, ואפשר לעשות וואטאבר. ואז איך... מה, אתם הולכים לישון וקמים בבוקר ויש לכם רעיון? אז אה... איך קורה שם התהליך היצירתי מעניין אותי? התהליך היצירתי, קודם כל הוא מרובד, הוא רב שכבות, אבל יש את הרגע הזה, שאתה נמצא בתוך חלל, אני בדרך כלל, אני בוהה בו.

לרוב אני יושב, אני מתבונן, אני פשוט עושה תהליך של התבוננות די ארוכה. בין אם זה שטח פתוח ענק, ובין אם אנחנו במרכז העיר, אצלי זה קורה די דבר, ואתה, את כל החומר שאספת בראש, כל אותן שכבות שדיברנו עליהן עד לפני רגע, אתה ברגע, היום אני כבר יודע לקרוא לזה שזה גם רגע טיפה מדיטטיבי כזה, כן? כשאתה מגיע אליו, כי הרבה פעמים אתה גם לא תגיע אליו, אתה צריך לחזור שוב, ושוב, ושוב, ולהיפגש עם עוד ועוד ועוד, עד שאתה תשייף ותגיע לדבר הנכון. אצלי זה קורה באיזשהו רגע מדיטטיבי, וזה יכול להיות או בדרך כלל באתר עצמו, או הרבה פעמים זה קופץ לי, פתאום אני רץ לי, עושה איזה אימון ריצה, ואז זה נוחת עליי. אני חושב שזה, דרך אגב, רלוונטי להרבה מקצועות קריאטיביים אחרים. זה כן, זה כן. יש איזה בחור שנקרא הוברמן, הוברמן לאב, זה אחד הפודקאסטים המצליחים בעולם. אני אישית לא כל כך התחברתי אליו, אבל כל פרק שם זה איזה ארבע שעות, וחלק מהם זה רק הוא מדבר עם עצמו. אז יש איזה פרק שמדבר שלוש שעות על יצירתיות,

והוא איזה דוקטור או פרופסור, אני לא יודע, ומתעסק הרבה מאוד בנוירולוגיה וכולי, והוא מדבר ביצירתיות על החלק שבו יש דייברג'נס וקונברג'נס, זאת אומרת התפזרות, ואז הקטע שאתה מתפזר, זאת אומרת אתה חושב על הרבה מאוד רעיונות וכולי, ואז יש את הקונברג'נס, יש את הרגע שאתה מחליט על הרעיון האחד, הוא פתאום בא. ונורא מעניין שהוא מדבר שם, נגיד, הוא מאוד בקטע של כאילו הכימיקלים בראש ואת הגוף, קצת יותר מדי מתוכנת בשבילי, אבל זה היה נחמד, כי הוא... יש סט של מנהלים, לא אתה אומר. כן, הכול אצלו מאוד מהונדס, מדי לדעתי, אבל כדוגמה, אבל זה היה נחמד, הוא מדבר על קפה, והוא אומר שברגע הזה, נגיד, ברגע שבו אתה צריך שהרעיון ירד לך, אתה דווקא לא צריך להיות פאמפט עם קפה, כי יותר מדי קופאין ויותר מדי דופמין וזה, אתה לא תצליח להגיע לעניין הזה של הקצת בהייה,

קצת כאילו לאבד את הריכוז. הוא אומר, אז דווקא שם, כשאתה חושב על הרעיונות החדשים, וזה וזה וזה, אז קפה זה קפה וכאילו דברים דומים שמעלים דופמין וזה, זה טוב, אבל ברגע שאתה צריך שזה, אתה דווקא צריך להיות קצת עייף, אולי קצת מעומעם, קצת... שאתה תמודר מפעיל אותך אולי באיזשהו מקום. כן, כן. זה לא מטענת ו... אז זה היה נורא יפה מה שאמרת על הבהייה. אבל אז איך מחליטים? ציינת ארבעה אנשים במשרד, זה לא שכל אחד בא עם רעיון אחר? אז בדרך כלל אצלנו כל אחד יש לו את הפרויקט שהוא מוביל, אבל הרבה פעמים אנחנו נפגשים ביחד ודנים בדבר ולוקחים כיוון, לפעמים הכיוונים גם משתנים, שזה גם חלק מהיופי של הדבר, אתה בטוח שאתה פתרת איזשהו משהו ופתאום טראח. מגיע עוד איזה רעיון יותר טוב או איזשהו אילוץ דווקא, שמשנה לך את התוכנית. אני אולי אתן הדגמה קטנה, יאללה. מפרויקט קטן שעשיתי אותו במסגרת הביאנלה בבת ים. אולי מילה, הביאנלה בבת ים, מה זה בכלל? זה איזשהו רעיון שהיה ביחד עם מאורש העיר המיתולוגי והקודם,

שלומי יחיאני, של לייצר מיצגים ואירועים אדריכליים ברחבי העיר, כסוג של קטליזטור, לחדש אותה, לשאול שאלות לגבי העיר, מה צריך, מה לא צריך, איפה אפשר לשפר, ובעצם סוג של מנוף בעזרת הציבור ובעזרת מקבלי ההחלטות, להביא לשינוי, נקרא לזה. כן, אבל מה זה מיצג אדריכלי? אז זהו, זה לקחת מקום, או לעשות משהו שהוא ארט וידאו או משהו בסגנון הזה, או לקחת מקום, באמת לעשות בו התערבות פיזית, אוקיי? אז במקרה שלי, במקרה הזה השתתפתי שם כאדריכל מתכנן, והבינה להאית התמקדה באזור התעשייה של בת-ים, אזור של מוסכים, אזור של תעשיות קטנות, שהלך ובעצם נהיה יותר ויותר קשה עכשיו. זה אזור שאפרופו דיברנו על טאבה, הוגדר מההתחלה כאזור תעשייה. כן. זאת אומרת, זה אומר, בלי שטחים ירוקים בפנים, אותם שצ״פים שדיברנו,

בלי רחובות שמאפשרים באמת להולכי רגל ללכת בפנים, והלך ונהיה כזה. עם השנים הוא נעטף בשכונות מגורים, ופתאום התחילה להיות צריכה של המקום הזה מעבר לאותם מוסכים. זאת אומרת, פתאום ראית פה קיוסק נפתח, ואיזשהו משרד קטן, וזאת אומרת, כוח ההמונים שינה לו באיזשהו מקום, התחיל לשנות לו את הייעוד. כן. ובתקופה הזאת הארי החליטה, אוקיי, נלך עם זה, בוא נעשה תא בחדשה למקום, מאזור תעשייה, נהפוך אותו למשהו רב-שכבתי, מגורים, תעסוקה, ווטאבר, הרבה הרבה יהודים, לא נפרד אותם כרגע, ובמקביל, עשתה עוד פעולה From Bottom-Up, שזה בעצם אותה פעולה של הביאנאלי. אמרה, אנחנו מתמקדים באזור תעשייה הזה, פותחים אותו לאומנים, לאדריכלים, לאדריכלי נוף, בואו תראו לנו איזה דברים מחוללי שינוי, מספרים להם שעכשיו הולכים להסתובב פה אנשים ולהתערב להם בזה. הדבר הכי מעניין שאני אספר לך, תכננתי לספר אותו בסוף הסיפורון הקטן הזה,

שבעצם המוסכניק שצמוד לפרויקט שאני אספר עליו, הוא הפך להיות שומר הגן. הוא הכי התלהב מכולם מזה שהולך להיות לו על סף הבית, גן. אוקיי, אז יאללה, אז מה זה שם? מה שקרה שם, בקצרה, זה שבעצם, אני, היה לי רעיון להתערב בתוך הרקמה הזאת, מאחר שאין לך שטחים פתוחים, אמרתי, אוקיי, בוא נתלבש על איזה חיר בהכל שם, חלק היה כאילו מבנים שבורים, הרוסים, שזרקו בתוכם עוד פסולת בניין, אמרתי, זה המרחב ההתערבות שלי, אוקיי? לא ידעתי בדיוק איך אני עושה את זה, שוטטתי שם, ופתאום מצאתי איזשהו מקום, שבדיעבד התברר שהוא גם מקום מעולה, כי המבנה עצמו היה נטוש, הוא היה סגור עם גדרות, והיה פסולת בניין שזרקו בתוכו, בתוך המבנה, כן, בחצי ממנו, החצי השני מוסך שמתפקד, על אותו בניין. אוקיי. אנחנו מכירים את התמונות האלה. כן, כן. ואז בעצם הרעיון היה, הלכתי, עשיתי שם שיטוט במרחב הזה, כי אתה גם לא יודע מה יכול לקרות בתוך דבר כזה,

והמקום עצמו גם היה קרוב לשכונת המגורים, זאת אומרת, היה קשר, זה לא היה איזה משהו מנותק, מעבר לרחוב, שכונת מגורים. אוקיי. על אותו מקום גם, אפרופו, שאלת איך הרעיונות באים, כשהגעתי ראיתי בקרן הרחוב את הבניין הזה, וערימת אספלט ענקית, שגם אנחנו מכירים ממחוזותינו לא מעט, שוכבת לה על המדרכה, ומתוכה מבצבץ איזשהו צמח. ממש בגלל שהייתה המון זמן, איכשהו האדמה והמים והגשם גרמו לו לבצבץ. וזה פתאום במכה אחת הדליק לי את הרעיון, אני הולך לקחת את הבניין הזה, לנקות אותו מהקירות ההרוסים, מהגדרות, להשאיר לו רק את הקונסטרוקציה, ובעצם לקחת אספלט ולייצר ממנו שטיח של גבעות טופוגרפיות ובתוכו צמחים. עם אספלט. ככה בא לי הרעיון, כן. זאת אומרת, אתה לא יכול לעשות את אדמה, אתה יכול לעשות את זה עם אספלט, שזה כאילו מה... הפוך, הפוך. כי הרעיון היה בעצם לקח, היה רעיון חד גולמי, שאמר, אוקיי, אין לנו באזור תעשייה הזה מקומות פתוחים לאנשים לבלות, אז אני רוצה להפוך בניין לדבר הזה,

אוקיי? ולאפשר את הנגישות אליו. כן. והעיון השני היה, בוא נשתמש בחומרים שהם סביבי, לא רוצה לייבא דברים שלא מוגדרים. כן. דווקא החומרים הרעים, הצבע עזרד הזה, הצהוב-שחור, האספלט, הקונסטרוקציה החשופה עם החלודה, הם בעצם חומרי הגלם שאיתם רציתי לעבוד. ובעצם לקחתי, פתחתי שם את כל המרחב הזה, נטעתי המון עצים, ויצרתי סוג של טופוגרפיה עם האספלט הזה, שהוא מחורר בחורים, בכיסים של אדמה. כן. בתוך הכיסים האלה, דברים קטנים כאלה, שתלתי המון המון צמחים, ופתאום כל הדבר הזה נפתח לרחוב, קרן רחוב מאוד משמעותית בתוך אזור התעשייה הזה. צמוד אליו נמצא מוסך, אוקיי? ובהתגברות איתו, כאילו הגענו להסכמות איפה לפתח, איפה לא, הוא נהיה שומר אגן. ומה שיפה, בגלל שהשתמשתי באספלט במקרה הזה, מה זה אומר? היה לי בעיה לפתור את עניין ההשקיה. הוא משקה את ה... זה? הוא בא, הוא דואג,

הרבה ילדים באים בבית ספר בהפסקות לשם, אז הוא בא, מוודא שהכול בסדר, הכול תקין. אם לא משקים, כן, הוא מתקשר לעירייה ואומר להם, חברים, שכחתם? ועוד אנקדוטה קטנה על הדבר הקטן הזה, בגלל שהיה שם בעיה. כאילו, האילוץ פה גם ייצר משהו מגניב, זה מה שאני רוצה כאילו להסביר לך. זה שבעצם היה קשה מאוד לייצר מערכת של השקיה מתחת לגבעות של אספלט, כן? זה אספלט מהודק, עם חורים. כן. ואתה צריך להשקות בסוף. כן. אז הרעיון היה בעצם לתלות על הקונסטרוקציה החשופה שהייתה במקור הייתה תקרת אסבסט, לתלות מעליה ספרינקלרים. זה שהיה המבנה המקורי. בדיוק. המבנה המקורי, כאילו, הפשטתי אותו. אוקיי. אוקיי? השארתי לו רק את השלד הפלדה, אוקיי. ופה ושם קירות. כאילו, רק את הקורות. בדיוק. אוקיי. והגג, עם כל הקורות ברזל הזה, תליתי עליו ספרינקלרים. עכשיו, הדבר הזה, וככה בעצם השקיתי את הגן, זה דבר שלא קורה בדרך כלל, אבל מה שנהיה מגניב, וזה באפס עלויות, זה שנהיה שם ענן. זאת אומרת, פעם ביום אתה מגיע למרחב פתוח, שהוא כמו מבנה לכל דבר,

ואתה נמצא בתוך ענן. בערפל, כי? בערפל. והילדים באים ומשחקים בדבר הזה, וקופצים על הגבעות אספלט, והיה שם סטודיו של כרואוגרפים, שנקרא כלים, שבא ועשה שם הופעות וצילומים. זה ניס. וזה פתאום קיבל חיים, שאתה, לא יכלתי אפילו לדמיין שהדבר הזה יתרחש, וזה הדבר הכי גדול. זאת אומרת, שאתה עושה איזה תזוזה, אתה עושה איזה מוב, וזה מתמלא בחיים, אותם מפגשים אנושיים וטבעיים שדיברנו עליהם דקה לפני. כן. אתה בא ואתה פתאום מקום שהיה נטוש, אתה נכנס לחלל, ובשברים של הלבנים אתה שומע ציפורים, אתה רואה ציפורים מקננות, אתה מקבל סאונד של ציפורים פתאום במקום הזה. כן. כל החושים בעצם מתעדכנים בהתאם לפעולה שעשית. כן. אז תגיד, תספר לי כבר, מה זה הרכיב המחולל? מה זה הביטוי הזה? כן, הרכיב המחולל זה... עכשיו גם יש לנו אולי דוגמאות שאתה יכול לתת עליהן. כן, אז אני אומר, הרכיב המחולל הוא בעצם מה שמייצר את השינוי.

זאת אומרת, אתה בא למקום, כן? יש לו את המצב הקיים, אנחנו קוראים לזה. אוקיי, אנחנו לומדים את המצב הקיים. כן. גם בעיניים, גם אנחנו מקבלים מין מדידה כזאת שממפה לנו. אתה אומר, אוקיי, ביחס לכל היעדים שיש לי, או שראש העיר נתן לי, או שהצבתי לעצמי, מה ייצר את השינוי? מה יגרום לאנשים להגיע למקום הזה וליהנות מכל אותם רכיבים שדיברנו רגע לפני? וזו שאלה מאוד גדולה, ואני יכול פשוט להדגים אותה אולי מעוד מקומות. דוגמה לפרויקט מעניין שעכשיו אנחנו ממש התחלנו כבר בביצוע שלו, זה פארק האסבסטונים בירושלים. זה פארק שבסדר גודל, הרי ירושלים בנויה מוודיות ומן הסתם שלוחות, ובעצם הוודיות מייצרות הזדמנות לשטחים פתוחים, כי לרוב, לרוב אני אומר, לא בונים שם. יש גם חריגות שכן בונים לאורך השנים. גן סאקר, לדוגמה, שהוא גן ששואב אליו המונים, הוא גן מדהים כאילו בדמוקרטיה שמתחוללת בו ושכל האוכלוסיות יכולות להתערבב בו ביחד,

בנוי בעצם על ואדי, לא יודע אם הרבה יודעים, אבל שמילאו אותו. פנו אלינו למשרד לתכנן את ואדי אסבסטונים, הוא נקרא אסבסטונים כי הייתה בו מעברה בעבר. זה מעניין גם לראות, אני לא יודע עד כמה אני אכנס להיסטוריות, אבל תשימו לב, תשימו לב המאזינים, שהרבה פעמים האוכלוסיות שרצינו להאדיר איכשהו, רצינו. הודרו במהלך החיים של המדינה הזאת, ועוד גם לפניה, הם הלכו תמיד לקצוות ותמיד הלכו למקומות שהיו לנו שם בעיות. וככה, באותה צורה, שיכנו מעברה שלמה של פליטים בתוך אותו ואדי אסבסטונים, שנמצא סמוך לשכונת עיר גנים, בקריית יובל, ביניהם הוא נמצא, קריית מנחם גם. ובעצם הפרויקט שם היה, אחרי שהייתה את המעברה, סליחה, פינו אותה, ובעצם נשאר איזושהי חתיכת כביס, שהוא בתוך השטח הפתוח הזה, וואדי, שלא ממש שמיש,

למעט, וזה כן דבר יפה, קהילות שיושבות על הוואדי ועשו שם גינה קהילתית. שתי גינות קהילתית אפילו היו קיימות כשאנחנו הגענו. אין שם חיות בר? ירושלים באזור שיש בו או חיות בר? כן, אז יש באמת רצף לגן החיות התנכי, אגב. כל ואדי יש לו רצף. אם בתכנון נכון, וזה בתכנון יותר אב כזה, נשכיל לא לחסום את הרצפים האלה, אז בהחלט תהיה תנועה של חיות בר פנימה. מה זה רצף? רצף זה למעשה, שיש רצף אקולוגי שאנחנו קוראים לו הרבה פעמים, זה מצב שבו אין הפרעה בדרך של כוחות הטבע, נקרא להם. אם אני מסתכל על נחל או על ואדי, אז הרצף צריך להיות רצף של אדמה, של צמחים, של עצים, כדי שחיות יוכלו לעבור מצד לצד. אוקיי, זאת אומרת, לא לייצר להם סחרים וחומות בין לבין. בדיוק. חצית אותו עכשיו עם כביש, בום, ייצרת בעיה. כן. אתה מאפשר כבר רק אולי למעופפים לעבור הלאה. כן. כן? אז הרבה פעמים אנחנו מחפשים את זה, כשאנחנו מדברים בעיקר על שטחים בקנה מידה מאוד גדול,

כמו חיריה נגיד, הפארק אריאל שרון, שאתה מחפש גם לראות איפה יש לו רצף לשטחים עוד יותר גדולים. ככל שיש שרשרת, מקטן, מתא שטח מאוד קטן לבינוני לגדול, והוא לא יופרע בדרך, סיכוי טוב שחיות וצמחים אגב, כן, וזרעים, יוכלו להגר מצד לצד על אותו רצף. עכשיו תגיד, אתה אמרת את המילה אקולוגיה אולי 30 פעם בחצי שעה שאנחנו מדברים. לכם כאדריכלי נוף, אני בטוח שיש לכם אג'נדה. איך זה מסתדר או לא מסתדר, או בכלל לא מעניין, עם הרצונות של הסטייק הולדרים שבאים אליכם? כי יכול להיות שמגיע אליכם איזשהו ראש עירייה שהוא רוצה יפה והוא רוצה לעזור לאזרחים שלו, וזה לא אכפת לו עכשיו מחיות בר ומרצף אקולוגי ודברים כאלה. איך אתם עושים את האיזון הזה?

כן, שאלה טובה מאוד. בגדול זה תהליך של שכנוע ושל משא ומתן. בעצם אנחנו לא יסמנים שבאים, מגיעים לקבל ההחלטות, אומרים לנו תעשו ככה, אוקיי? ואנחנו הולכים ועושים אותו. הרבה פעמים אנחנו צריכים להציב לו את הדילמות ולהציב לו אג'נדות ולהסביר ולשכנע בנכונות של הדברים. עכשיו, אגב, זה לא תמיד הולך למקומות הירוקים, וגם את זה חשוב להגיד, לא תמיד הפתרון יהיה מוטה טבע, אוקיי? הרבה פעמים, בעיקר כשאנחנו בתוך סביבה אורבנית, הפתרון יכול להיות מוטה הרבה דברים אחרים. דיברנו קודם על קצה השדרה, לדוגמה. הפתרון היה, הפתרון, הדיזיין, הוא בעצם דיזיין שמאפשר איזושהי פעילות אנושית של מפגשים, של עשייה. אז לשאלתך, אנחנו צריכים מאוד לשכנע. אבל היינו עוד רגע במקום הזה של המחולל, אני רק אסיים על האזבסטונים. אז שם באנו, ואוקיי, ראינו ואדי נחמד, יש ציפורים, יש בעלי חיים, אנשים גם קצת משתמשים במרחב הזה,

אבל מה, הוא לא נגיש לחלוטין. הכול, יש שם ירידות של מדרגות, ושל, והרבה בריקדות כאלה, ופסולת בניין, ואז בסעוך, אז כאילו, הרבה פעמים אנחנו באים, והדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה סדר. זה לנקות את המרחב, ולעשות בו סדר, ולאפשר להנגיש את האנשים פנימה. דבר נוסף שעשינו בו, והוא לדעתי כן במקרה הזה המחולל, זה שעם השנים, וזה נכון לגבי כל הערים בארץ ובעולם, היה לנו דחף מאוד גדול כאנושות להיפטר מהמים. המים תמיד היו משהו שהוא מזיק לנו, יכול לעשות סחף, יכול לעשות הצפות, ובגדול, ההנדסה הלכה לכיוון הזה שמתוך העיר אנחנו נפטרים מהמים לצינורות, ומעיפים אותם כמה שיותר מהר מחוץ לעיר. כן. היום יותר ויותר, ואני מניח שאתה אולי גם רואה את זה קצת בתל אביב, ובכלל בסביבה שלנו, יותר ויותר מבינים שהמים הם כוח שגם מביא חיים. את ה... תגרום למים, מביא חיים, וגם מביא תמונות, מחבר אותנו יותר טוב לטבע. לצורך העניין בוואדי אסבסטונים הזה, כדי להיפטר מהמים, כל השכונות שמסביב תיעלו את המים שלהן למובל תת-קרקעי,

אוקיי? שטיס את המים החוצה לכיוון הסורק ואחרי זה לים. ואנחנו שומעים בסיפורים ובהיסטוריה, אנחנו רואים שהיו שם בוסטנים פעם, והיה שם טבע ירושלמי, אמרנו, איך מחזירים את הדבר הזה? אז אחד הרעיונות שבעצם חולל את השינוי, חולל את העיצוב החדש לפארק הזה, היה לבטל את מובל המים למטה, ולגרום לכל המים שמגיעים מהשכונות לעלות לפני הקרקע. מה, וזה לא יעשה הצפות? אז לשם כך התייעצנו עם יועץ הידרולוגי, אוקיי? שאיתנו בצוות, וכמובן עם אנשי האדריכלים של כל שכונה בירושלים, יש לה את האדריכל שלה, ועוד ועוד ועוד מקבלי החלטות שם, ואנשי מקצוע ומהנדסים, וראינו שיש אפשרות בתוך הוואדי הזה לייצר סוג של תוואי של נחל, שהמים מהשכונות יעלו חזרה, יציפו אותו ויזרמו בצורה טבעית למטה. ואז הקו הזה... מה זה למטה? עד לסורק? עד, כן. הם במקרה הזה מגיעים לאיזשהו כביש שהם עוברים מתחת, זה כביש קוליץ נקרא, וממנו לספארי, ומהספארי זה ממשיך הלאה והלאה והלאה. אבל בתחום שלנו,

שעד היום היה מובל, בעצם הבאנו את המים לפני הקרקע, ואז ילדים שהולכים שם בחורף, ביום גשום, או קצת אחרי הגשם, הם יכולים פתאום לראות את המים זזים, ואותם מים שזזים ונעים משקים את העצים שאנחנו נוטעים שם עכשיו, שזה עצי בוסתן ופרי ועצי צל, ויש גישרונים קטנים שאפשר לעבור מעל ולהסתכל על המים, ובקצה של אותם מים עשינו איזושהי בריכת איגום. המים מגיעים באיזשהו רגע ונאגמים, ויש פתאום מזכים קטנים או נקודות תצפית. נשמע כאן קצת מזכיר את שמורת עין אפק, מה שאתה מספר. נכון. כזה של מים שזורמים ויש בריכות קטנות שנקבות. לגמרי, כשאתה צריך להביא את זה לעיר, בעין אפק בעצם הייתה שמורה כבר, ובאמת הייתה שם פעולה של אדריכלות נוף, יפה גם, שהסדירה שבילים ומקומות. פה, באיזשהו מקום, כאילו המצאנו יש מאין. ניסינו לדמיין בעצם את מה היה פה פעם, חלק היה לנו רמזים, כי גם קצת קראנו וראינו מפות, ולדמיין את תמונת המציאות החדשה,

שיכולה לעלות מאותו דמיון ישן. ניס. והקו הזה, כן, תחילתו של מעשה היא באיזשהו קו מפותל של מים זורמים, וממנו יצאנו לכל התכנון, שיש שם, אתה יודע, המון עוד אלף ואחת דברים, מתקני משחק ושבילים, וכהנה וכהנה, אבל... מה עם היתושים, אבל? אז היתושים היום... כן, אני רק חושב על היתושים. שאלות הטכניות הן טובות. קודם כל, המים בתוך הנחל, הם זורמים, הם זורמים, אז רק כשזה עומד. אתה עומד היום, ובבריכה שאליה המים ייקבעו, משלבים גם דגים שיודעים לאכול את הגמבוזיות נקרא. אה... יש כאילו... פה אנחנו עוד פעם, משבתים את הטבע, או לוקחים אותו לצרכינו. אז אם היתוש מפריע, נביא דג. אוקיי, יאללה, תביאו גם תנינים, וזה יהיה מה יגיע. הירושלים, איך הם מתגעגעת לאריות? לגמרי, היה רעיון בכלל לפתוח שביל מגן החיות, שיעלו תהלוכה שנתית לגן החיות. וואו, וואו, וואו. כן, פנטזיה, פנטזיה. כן, כן. בואו נדבר קצת על העתיד של התחום הזה.

מה קורה שם? מה... שאלה מאוד מעניינת. יצטרכו אתכם עוד הרבה זמן? שאלה טובה, כי לא בטוח. אני אגיד שבעצם רק בשנות ה-80, תחשוב שעד שנות ה-80 אנשים אשכרה ישבו בשולחן ושרטטו עם עיפרון או עם עט, וככה הם ייצרו תוכניות. בשנות ה-80, איפשהו בשנות ה-80, התחיל העניין הזה של טיבם, מה שנקרא של שרטוט בעזרת... יכנון באמצעות מחשב. יפה מאוד. אתה יודע, כי אני יליד 78, ובשנות ה-80 שזה קרה, אז אני הייתי ילד, ולקחו אותנו לראות מחשב שמתכנן, והיינו כזה, וואו, מה? מדהים, מדהים. על הדבר הזה, זה לא אמיתי, זה לא יקרה אף פעם. נכון, אז לגמרי יש לי את הזיכרונות האלה, גם בשלב אפילו מאוחר יותר של הנערות שלי, אבל תבין שרק אז זה קרה. אחרי זה איפשהו בשנות ה-2000, התחילו להבין שבעצם אפשר לייצר בדעת המחשב מודלים תלת-ממדיים, אז כאילו קפצנו עוד כיתה, כי אתה יכול להסתכל מלמעלה, מהצד, לעשות חתכים, כן? כן. ובעצם בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להתחשף באמת ל-AI.

בטח היום אפשר לעשות הדמיות של איך המים יזרמו וכל דבר כזה, לא? לגמרי. איך יראצל, כשהשמש בכל יום או כל שעה ביום, איך ה... אז רגע לפני ה-AI אני רוצה לשאול, אתה למדת בטכניון באיזה שנים? אני, וואו, סיימתי ב-2000 ו... ב-07. ב-07. אז עברו מאז 15 שנים. משהו כזה, כן. כמה דברים אתה מרגיש שהיית צריך ללמוד, כאילו, חדשים? או שאתה משתמש באותן טכניקות מ-2007 ביום-יום? אני אגיד, מה שמשתכלל בעיקר זה הניהול, אני חושב. זאת אומרת, הטכניקות עדיין, אותו אוטוקד שלמדנו כסטודנטים, הוא עדיין קיים, באמת נכנס בשנים האחרונות רביט, זו עוד תוכנה שהיא בונה גם לאדריכלים, אגב, וגם לנוף, לכולם, כל המהנדסים וכל האדריכלים, תלת מימד של הדברים, זו כן תוכנה שנכנסה. אבל אני חושב שאנחנו נמצאים בפני מפת סדיר כרגע, זאת אומרת, אנחנו מרגישים את זה אפילו החודש, רק על כל הצ'אטים הרובוטיים האלה שעכשיו כאילו מתחילים,

ובאמת מדהים. אנקדוטה קטנה, פעם בשנה אני עושה טיול המדבר, אוקיי? ואני עוד עם חבורה של חברים שלי, מהנדסים, כל אחד איזה ראש צוות בהייטק וזה, אני החריג היחידי שם. אמרנו, בוא, הפעם בוא ניתן לרובוט לתכנן לנו את המסלול. ואשכרה, האזנו לו, כאילו, החבר'ה האזינו לו נתונים, והצ'אט פשוט תפר לנו סיפור דרך של שלושה ימים, מאלף ועד תף, איפה עוברים, איפה כדאי לעצור, מה כדאי לראות, זה מדהים. כשאתה הולך לעולם שלנו, אתה אומר, אוקיי, כל אותו תהליך שדיברנו עליו לפני דקה, שאתה עושה אותו עם עצמך, איזה מדהים זה, אם אנחנו נוכל לספר לצ'אט את כל הרכיבים שאנחנו רוצים לעבוד איתם, אנחנו רוצים מים, אנחנו רוצים צייל באחוז כזה וכזה, אנחנו רוצים שאנשים ייפגשו פה ופה ופה ופה, והפלט של זה פתאום יהיה תוכנית. כן. יותר מזה, אנחנו גם יודעים שיש רובוטים שכבר יודעים לתכנת. כאילו, אתה מכיר את זה פי אלף יותר טוב ממני. כן.

אז הם כבר יוכלו לקבל את הפלט ואיתו לעבוד ולייצר לנו אולי תוכניות, זה כבר די ברור. יש לנו תערוכה, עוד מילה, יש לנו תערוכה עכשיו שאנחנו מציגים בבית ליבלינג, שנקראת השדה העירוני, ששם דווקא אנחנו חוקרים וקוראים באיזשהו קול גדול ומתריע. חברים, העיר מצטופפת, מצטופפת, אנחנו מאבדים את אותם שטחים קטנים שהולכים לנו לאיבוד, טבעיים, בין אם אפילו זה סדה קטן במדרכה או איזה פינה קטנה שאף אחד לא נוגע בה, ומביעים את החשיבות שבערך של גם לשמור על הדברים בלי שנתכנן אותם עד הסוף, אלא רק לשמור עליהם כמו שהם, שנרגיש לבלוב, שנרגיש שלכת, הדברים האלה. לקראת התערוכה ניסינו דווקא כן לדמיין מה יקרה הוולואציה הזאת. זאת אומרת, אם ניתן לעיר לנשום, להשאיר לה את כל החורים האלה בתוך רקמת הבטון והמלט, ולתת לכל מיני סוגים של צמחים להתפתח, אם נסתכל עכשיו על אלף שנה קדימה או אלפיים שנה, איך הם ייראו? כן. ואז בעזרת תוכנה עיצובית יותר, אבל גם שמושתתת על רובוטים,

אז הכנסנו נתונים, שמות של צמחים, וכאילו לקחנו את הזמן קדימה, ואמרנו, אוקיי, הם צריכים לפרוץ מתוך העיר, מתוך סדקים, ופתאום קיבלנו כל מיני מוטציות של צמחים שחדשים לחלוטין, אנחנו מקרינים את זה שם על מצג, וזה גם כן מעניין, כי זה פותח לך את הראש לעוד אלף ואחת כיוונים. אתה יודע, נגיד אני גר בבניין שהוא לא חדש מדי, נגיד משנות ה-70-80 הבניין הזה נמצא, לידינו יש כמה מבנים חדשים, מהונדסים, הכל מאוד זה, ומאחור יש עוד איזשהו בניין שהוא קצת יותר ישן, קצת יותר מוזנח. בין הבניין שלי לקצת יותר מוזנח, יש כמה מקומות שחסרות בלטות, ונהיה שם אדמה, ונהיה שם זה, ופתאום אני מוצא את עצמי, עם הבת שלי, אם אנחנו נגיד מחכים ללכת לגן, או חוזרים מהגן וזה, דווקא שם מוצאים את השבלולים,

ואת החלזונות, ואת הדברים ש... עכשיו, אני לא יודע אם זה אני רומנטי, כי זה כאילו מזכיר לי את הילדות שלי, או שזה בעצם ההזדמנות שלה, ואיכשהו בבניין ליד, שהוא כאילו נורא יפה, ועשו שם גננות מקצועית ומהונדסת, המקום, אני לא יודע. אין ערך. אין כל כך... וואו. יש שם פחות חיים. לא באמת. כנראה שיש שם ציפורים וזה, אבל איכשהו החל, זה לא תמיד בצד המוזנח. זה מדהים, הייתי יכול לקחת את מה שאתה אומר עכשיו, לשים אותו בפתיח לתערוכה שלנו. כי זה בדיוק זה. זה בדיוק זה, זה בדיוק המקום הזה שאנחנו מהנדסים את עצמנו למוות, מתכננים את עצמנו למוות, ואז מה אתה מקבל ליד הבית? גינה צבעונית, עם כל מיני מתקני פלסטיק, עם שטיח של גומי כדי שהילדים לא יפלו וישברו את הראש. אתה כאילו עושה את כל המאמצים כדי שהילדים שלנו יהיו בטוחים, נכון? אתה שם גדר, שלא יפרצו לכביש, מפריד אותם מפה, שם פלסטיק פה, שהכול יהיה סטרילי, כי חול לא עלינו, או קצת אדמה, יתלכלכו. כן. וזה בדיוק הקריאה שאנחנו בתערוכה הזאת יוצאים איתה. שיש המון המון מקום גם לחשוב על מקומות בעיר, שאוקיי, בוא נרפה רגע.

ניתן לטבע להיכנס, ניתן לחול להיכנס פנימה, ניתן לבעלי החיים להזדחל פנימה, ואז הילדים שלנו יקבלו משהו הרבה יותר עשיר. הם יחוו את השינויים בעונות השנה, הם יתחילו לחקור בעזרת עצמם, לא יהיו מונחים כל הזמן ומוסללים למה שאנחנו אומרים להם. וזאת בדיוק הקריאה שאנחנו מנסים להגיד אותה בתאורה, אנחנו מנסים להגיד אותה גם כמעט בכל פרויקט שבו אנחנו נמצאים. אבל אתם לא, כאילו, אני בא להגיד, אתם לא כורתים את הענף עליו אתם יושבים? כאילו, לא. אוקיי, אז תסבירי למה. יש פה עוד עניין, כי אתם, מה שעשיתם שם בהרצל רוטשילד הוא מאוד מהונדס. מאוד. מאוד מאוד מהונדס. אני נהנה ממנו, כן, אבל הוא מאוד מהונדס. נכון. אז יש פה איזון, כי מצד אחד, א' כל יש קהל אדיר של אנשים כבר היום שחיים בינינו, אולי זה אפילו הרוב באיזשהו מקום, שבסופו של דבר מפחדים מהטבע. כן. זאת אומרת, אתה תיתן להם דברים פראיים או טבעיים ליד הבית, הם יחששו, אם יהיו חזיר בר, המשפחה שלי היא חיפאית, הוא גר שם, וכשאני בא לבקר אני צוהל, אני רואה חזירים ברחוב, אני אומר, וואו, איזה פלא, מי יכל לדמיין את זה.

רוב האנשים מפחדים מהם. כן. אז חלק מהתפקיד שלנו הוא להנגיש את הדבר הזה. זאת אומרת, גם אם אתה מייצר איזשהו מקום שהוא כולו פראי, אוקיי? וסדוק, ועם צמחייה ואולי בעלי חיים שיגיעו, עדיין אתה תמיד צריך לחשוב על המסגרת, אוקיי? המסביב יהיה איזושהי טיילת, נגיד, או אתה תאפשר לאנשים להסתכל בתצפית מסוימת. אתה גם תנסה לתכנן מקומות שעדיין יהיה, שאנשים ירגישו, בואו נגיד, בטוח, אוקיי? כן. מה זאת אומרת ירגישו, בואו נגיד, זה רק ירגישו? לא. א' כל יש תקנים של בטיחות, אז כאילו אם אתה עכשיו, נגיד, רוצה לעשות איזה תצפית שמסתכלת על ואדי עמוק, אתה צריך לעשות גדר, לא יעזור. כן. או אותו אגם שדיברתי איתך עליו מקודם, אני, כשאני רוצה להנגיש אנשים על סף המים, אני צריך לבנות איזשהו סוג של גדר כדי ש... כן. כן. אז גם יש תקנים שאתה מתמודד איתם, וגם יש מערכת של איזונים. אני אומר, אבל אתה לא יכול לעשות רק זה או רק זה. כן. כן. אז תגיד, מה הסיפור עם הטייל בשע בים?

זהו, זה קטע מעניין. לא נגענו, אני חושב שזו סוגיה שהיא מאוד מאוד מעניינת אותך ואתה חוקר אותה לא מעט, זה בעצם איך אנחנו, בתוך העיסוק שלנו, מפתחים טכניקות של משפרים או מייעלים את הטכניקות המסורתיות שאנחנו חיים בהן. ואדריכלות, באופן כללי, לא רק כאן ספציפי, יש טכניקה מאוד בסיסית איך עובדים. בסדר? יש שלבים, שלב רעיוני, שלב סופי שאתה מוציא היתר לעירייה, אחרי זה שלב מפורט שאתה מפרט על רמת הבורג איך לבצע את הפרויקט, ושלב שנקרא פיקוח עליון. עכשיו אתה בא, יש קבלן כבר בשטח, אתה בא ומפקח עליו ומוודא איך הוא התאים את כל המחשבות והתוכניות שעשית למציאות עצמה. ובסופו של דבר זה תהליך ארוך, מאוד מאוד מגיע, יכול לקחת גם שלוש וארבע וחמש ועשור, של עבודה מאוד סיזיפית. סט בסוף של, בקצה, כשאתה בא לבנות כבר את הדבר, אתה מביא סט של תוכניות, שאתה יכול, בגובה של הר,

אוקיי? לכל נושא, לגבהים, לטופוגרפיה, לפרטים, לניקוז, כל אחד זה תוכנית בפני עצמה, שאיתה קבלן אשכרה הולך ביד ובונה את הדברים. כן, כן. ואנחנו בסטודיו בת-ים, לפני משהו כמו עשור, חברנו בעצם לעירייה, וניסינו לייצר טכניקה אחרת שאיך להתייחס לדברים. עכשיו, זה היה מותאם ספציפית לבת-ים, שהייתה במצב מאוד ירוד, לא היה לה יותר מדי משאבים, אבל הייתה צריכה להתחיל להראות איזשהו שינוי במרחב הציבורי. לא היה לה עכשיו את המשאבים של רון חולדאי, לבוא ולהקים את כיכר דיזינגוף, או לפתח עכשיו את כל רחוב אבן גבירול, או את הטיילת. ואז בעצם הרעיון שהיה הוא להקים צוות של אדריכלים שיושב בעיר עצמו, ישבנו בתוך מרכז קהילתי, אוקיי? בשכונה הכי קשה, שכונת ניצנה, ומשם יצרנו. והיינו בסשן של שבועי, שזה גם נדיר, אתה כאילו עושה תוכנית, אתה שולח לראש העיר,

אתה שולח לאנשי ההחזקה, עונים לך אחרי שבועיים. התחילה אתה בא לושב עם ראש העיר, כאילו הכל נורא איטי. מה שיפה היה שם, שישבנו בתוך העיר, יזמנו דברים שראינו בעיניים בדרך שכל עובד, כל אדריכל הגיע מהבית שלו למקום העבודה, יזם כל מיני דברים שהוא ראה. ראה פינת רחוב נטושה והרוסה, אמר יאללה בוא נעשה מזה פרויקט. עכשיו בגלל שהיינו יושבים עם ראש העיר. כאילו מין כזו סיירת אג'ילית. ממש, ממש. גרילה. עכשיו בגלל שישבנו, היינו בקשר מתמיד עם ראש העיר וכל האגפים שלו, אוקיי? ומנכ״ל העירייה דאז, ארז פודנסקי, הגענו למצב שכל שבוע אנחנו נפגשים ויוזמים תוכניות וגם מפתחים אותן ומתחילים לעשות אותן מגדול עד קטן. אז היה פרויקט של לשים כיסאות ברחובות, היה פרויקט של לשפץ את התיילת שנשברה מעל המצוק של הים, וכל הדברים האלה קיבלו תאוצה מאוד מאוד מאוד מהירה. זה נוגד, זה בניגוד מאוד גמור לסיטואציה שבה יושב משרד אדריכלים באיזשהו מקום אחר, כן.

מזמינים ממנו פרויקט, בואו תעשו את זה ואת זה, תהליך של שנה, שנתיים, בסוף יש פרויקט. הסיפור שאני חייב לספר בהקשר הזה, זה בעצם דוגמה, אנקדוטה קטנה. היה איזה שבת אחת שהסושיאל של העירייה התפוצצו בתלונות שאין טייל בשב הים, בסדר? בת ים זאת עיר של ים. הפארק המרכזי של הוויאם, עיר מאוד צפופה, אין לה הרבה יותר מזה. יש פה ושם איזה שצפים קטנים, אבל זה זה. ומאוד רגישים לזה, ובצדק. ואחרי אותה שבת, יום ראשון בבוקר, מראים אליי צלצול המנכ״ל של עיריית בת ים, אומר לה, אמיר, תקשיב, צריך לקחת את הסטודיו, ולחשוב איך פותרים את זה הכי מהר שאפשר. עכשיו, אם הוא היה בא ופונה אלינו כמשרד, כן, שצריך עכשיו להתחיל לייצר תוכניות, אז היינו מתחילים את התהליך של חקירה ולימוד, ובכלל, עד שהם היו בכלל מזמינים מאיתנו את העבודה הזאת, ומתקשרים איתנו או עם כל משרד אחר. מכרז. מכרזים, עניינים, היה יכול לקחת לעונה הבאה. ופה, מה שקרה, באותו יום ישבנו החבר'ה, האדריכלים בסטודיו,

התחלנו להריץ חלופות, הרמנו צלצול לאותו אזור תעשייה בתים, שדיברתי איתך עליו מקודם, לחבר'ה שמייצרים ריהוטים, התייעצנו איתם. מה ברור לנו שאין הרבה כסף, אנחנו צריכים להשתמש בחומרים מאוד דלים. אני זוכר, הרעיון בסופו של דבר שהתקבל, זה ייצר להשתמש באיזשהו שדרה של ברזל שמחזרנו אותו בכלל מסוכות מציל, מהצלדות אחרות שהתפרקו, וריתחנו אותו ביחד, השתמשנו בקנים האלה, אתה מכיר את השטיחים האלה של הקנים? כן, כן. באמת, הכי הכי לואו-טק שיכול להיות, אבל מקומי, ונמצא פה וזמין. כמה ימים אחרי זה אישרנו את זה מול החבר'ה של המתחזקים, אלה שמתחזקים את החוף, זה שאחראי על הפינוי ועל ההחזקה המרחבית בכל העיר, ואותו מנכ״ל, תוך שבועיים, שלושה, כל החוף היו בנויים כבר השטנצים האלה. איזה גדול. זאת אומרת, קיצרנו טווח בצורה מטורפת, ובעיקר, בעיקר, כאילו, התחברנו חזק לציבור, כאילו, הרגיש שיש פה ביט, שיש פה מושל,

שיש פה מישהו שלוקח אחריות. כן, מדהים, מדהים. וזה דבר מדהים. אגב, גם אם זה לא, נקרא לזה נשמר, כי הברזלים והבמבוק עד שנה הבאה ילכו בחורף, זה לא משנה, כי לקח שנייה וחצי לבנות אותם, אז נבנה אותם מחדש. וגם מאוד זול. בשנה הבאה. ומאוד זול. זה כאילו משל יפה, מה שסיפרת על ה... להבדל בין הווטרפול ל-agile, שהווטרפול זה המתכננים, ואז מעצבים, ואז בדיקות, ואז תקציבים, ואז ניהול פרויקטים, ותה-תה-תה-תה. וה-agile, השיטה המאוד סטארט-אפית, שעכשיו היא כבר לא רק בסטארט-אפים נכנסת לכל מקום, אבל בכלל מי שהמציאו אותה זה טויוטה. מעניין. זה העניין של ה... אנחנו עושים משהו קטן, רואים איך זה עובד, ואז משפרים, משפרים, משפרים, משפרים, רואים אם צריך. איזה מגניב. זה נשמע לי כמעט הכי ישראלי. וואו, אמרנו את זה ביחד. אז לא, אג-ג'ile זה התחיל דווקא מיפנים ובכל העולם, אבל מה שאתה תיארת פה עם בת-ים,

זה הכי ישראלי, ואני חושב שזה ישראלי במובן היפה של ישראלי. ממש. זאת אומרת, זה שהם זרמו איתכם בעירייה, ושאתם לא באתם כמו פוצים ואמרתם, לא עובדים ככה ולא עושים ככה, נרתמתם. נכון. זה מדהים. כן. אמיר, אנחנו כבר צריכים לסיים, כבר העברנו הרבה יותר זמן ממה שאני דמיינתי, אבל אתה הבטחת לי בהתחלה שתספר לי על משהו, איזשהו מושג יפני. אני אפילו לא יודע איזה, ונשאר ממני, זה אולי מה? זהו, אז השם של המשרד שבו אני שותף, הוא נקרא מוריה אדריכלים סטודיו מה? מ.א. מה ביפנית זה בעצם המרחק שבין הדברים. השפה היפנית כאילו, יש לה אין ספור תיאורים לדברים שאין לנו אפילו במילון שלנו המקומי, והמרחק של בין הדברים. זאת אומרת,

לדוגמה, אם יש חלל, יש שתי קירות, אוקיי? החלל שנוצר ביניהם, אני אומר את זה כאילו כאפשרות, החלל שנוצר ביניהם זה המה. זה הדבר הזה הנשגב, הלא ברור, הרבה פעמים הלא מוחשי, אבל שבהרבה מאוד מובנים נוצר מהסביבה שלנו. אולי זה סוגר לנו באיזשהו מקום מעגל, כאילו, מה בעצם אנחנו רוצים פה. אנחנו רוצים לעצב את הסביבה ולשנות אותה קצת, כדי שהתחושה המיטיבה תסרה עלינו כבני אדם, בסופו של דבר. הדבר הזה שאתה לא באמת יודע אבל להגיד אותו במילים. אותו דבר שאתה מרגיש שאתה הולך עם הבת שלך לסדק, ופתאום רואות שנפתח לה עולם ומלואו ממשהו שהוא חלל קטן, הוא בסך הכול הרווח בין שתי שכבות של בלטות. כן. אז בפרק עם כנרת רוזנבלום, אז היא סיפרה שיש לה בלוג אחד שנקרא רווחים. זה הזכיר לי את זה. ובפרק עם גור שץ, אחד או שניים אחורה,

אז גם דיברנו קצת על רווחים בדיבור. ממש. איך זה פתאום נותן מקום, ואיך המוח של מי שמאזין משלים, או לדברים אחרים להיכנס. אני קצת, אתה יודע, קצת אסרטיבי, אז לא נתתי לך לפעמים מרווחים, נתתי לך, הרבה פעמים נכנסתי באמצע שלך, אני גם ישראלי, אבל... הזמן מוגבל גם. הזמן מוגבל, אבל לא, זה לא תירוץ. אני חושב שאני הייתי רוצה ללמוד לעבוד יותר טוב עם מרווחים. זה כאילו באמת משהו שלא, לא מלמדים אותנו לתת כבוד, נקרא לזה, למרווחים, ואחד הדברים ה... אז אתה יודע מה? זו שאלה אחרונה באמת. שזה, אני רק חייב במילה, אני התפרצתי לסדק, אני חושב שזה כמעט הכל מה שאמרת עכשיו, כי במרווחים האלה באמת נוצרים הדברים החדשים, ברגע שאנחנו נושמים רגע. וזה דרך אגב סקיל שלוקח המון המון המון זמן ללמוד אותו. במקצוע שלי, שהיום דיברנו עליו,

זה משהו מהותי. בתור צעירים, אנחנו באים ורוצים לבוא לראש העיר ולירוק עליו את כל הרעיונות שלנו, ולזרוק עליו ולהיות ממציאים וזה, אבל... לקח לי המון זמן להבין שלפני שאני זורק את כל הרעיונות שלי וחושב שאני הבאתי את הפתרון הכי טוב בעולם, לנשום ולשמוע. וזה משהו שמאוד קשה לנו. נכון. אז באמת שאלה אחרונה, למרות שזה היה רגע יפה לסיים, אני בכל זאת רוצה לשחות שאלה אחרונה. כן. אתם, אדריכלים, הם מאוד מאוד מאוד הנדסיים. תכננת את כל הסוגי תוכניות האלה שבסוף אתם מעבירים. כן. וכל התוכניות שאתם לומדים מהם לפני, אבל המה הזה, אי אפשר באמת לשלוט עליו. ממש ככה. אז איך אתם חיים עם זה? כאילו בסוף אתם מייצרים משהו ואתם לא יודעים מה יקרה שם. קודם כל זה לדעתי הפשן של החיים, לעשות פעולה ולראות מה ייוולד ממנה. אפילו אותה, פתחת בלוק, לא ידעת מה יקרה, כאילו תראה איזה יופי זה מתגלגל ופושט וסוחף אותך למחוזות מדהימים.

אני כן יכול להגיד לך פרקטית אבל, כי דיברנו היום הרבה על המקצוע, זה שהרבה פעמים בתוך התכנון אנחנו נכנסים לתכנן תא שטח ענק, ואנחנו כן נדאג להשאיר בו מה שנקרא קצוות פרומים. קצוות פרומים זה קצוות שהם עבור הדור הבא או עבור כוחות הטבע להיכנס, משהו שהוא לא תפור על ידינו עד הסוף, אוקיי? זה יכול להיות, טוב, אני יכול לפתוח על זה עוד שיחה נוספת, אבל אנחנו לא נעשה את זה, נראה לי ש... אתה יכול לתת דוגמא אבל אחת. לדוגמא אם אנחנו מתכננים עכשיו איזשהו מרחב, אני אתן לך סתם, מחירייה, בסדר? זה פרויקט שהוא מהונדס, היפר, היפר, היפר, היפר מהונדס, כל פינה בו היא שתולה, והיה שזה תא שטח אחד, אוקיי? שזה בעצם, הוא ענק בסופו של דבר, זה בעצם כל המעטפת של ההר. יש את הלמעלה, שרואים אותו הרבה פעמים שטסים מעל חירייה, שזה כבר הפך להיות פארק מדהים, איך זה סיפור בפני עצמו, יש את הלמטה של הנחלים שעכשיו הם נבנים ונהיים פארק,

ויש את השוליים של ההר, ההר וייקון, רואים אותו מכל כיוון, והרעיון היה שם גם מטעמים טכניים, אבל גם מטעמים... שוליים שזה כאילו הקירות. הקירות, בדיוק. כל המדרונות התלולים האלה נשארו כמו שהם, ובאים ציפורים ומחרבנות שם ושמות את הזרעים שלהם, וצמחים עולים בעקבות זה, וחיות מקוננות, דורבנים, כולם הולכים לשם, ולפעמים גם איזה ילד טועה יכול להגיע לשם, ופתאום לראות פיסת טבע. זה כאילו הקצוות הלא מטופלים, והם בתוך פרויקט שהוא מטופל הם אישי. מדהים, מדהים, מדהים. אני עכשיו, אתה יודע מה, אני פתאום, הלוואי שהיה פה אדריכל לא נוף, והיינו שואלים אם יש לו אומץ לעשות את זה בתכנון דירה של 90 מטר, דבר כזה, כי זה כבר נראה לי הרבה יותר מפחיד, אבל בסדר, שיהיה לנו משהו לעתיד. אמיר, הרבה הרבה הרבה תודה. תודה רבה, היה מרתק, וואו, אני ממש שמח שבאתי. איזה כיף, זה בזכותך. טוב, ביי כולם, ניפגש בפעמים הבאות. אני מזכיר לכם שאם אתם במקרה בספוטיפיי,

אני מאוד אשמח אם אתם תלחצו שם על הרייטינג, כדי שנדע שאתם עוקבים, וזהו, ניפגש בפעם הבאה. ביי ביי. לא, פאק. ג'וב, פילסון. אני לא יכול להסתכל אבל אני לא יכול להסתכל.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 277

    קל לדבר, קשה לעשות

    גור שץ · 10 ינו׳ 2023 · 52 דק׳

  2. 276

    לגדול מהחוזקות שלך

    רון ליניאל · 3 ינו׳ 2023 · 67 דק׳

  3. 275

    לחשוב כמה צעדים קדימה

    אלון מינדלין · 27 דצמ׳ 2022 · 78 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←