קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 267·1 בנובמבר 2022·83 דק׳

מה עושים יועצים ארגוניים? - עם כנרת רוזנבלום - פופקורן 267

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם כנרת רוזנבלום

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:22:33

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

כנרת רוזנבלום היא יועצת ארגונית וסופרת, מומחית לפיתוח מנהיגות שמייעצת ליזמים, מנכ"לים וצוותי הנהלה בארגונים צומחים. דיברנו על מה עושה יועצת ארגונית כל היום, על הטנטרום של ארגון שגדל, על ריבים שמסתירים בעיות אמיתיות, ועל שמחה בעבודה והקשר שלה למנהלים.

בפרק הזה

  • ארגון צומח מתחיל בצורה אינטואיטיבית ופראית, ואחרי הספרינט הראשון מגיעים כאבי גדילה: ההנהלה מזהה את כל הפערים שלה, ויש שלב של תסכול, כמו אצל ילד שלומד ללכת ולדבר
  • לדברי כנרת, הארגון הוא ישות פיקטיבית. מנכ"לים ויזמים לא צריכים לחשוב שהארגון הוא הם, כי הארגון גדול מהם ויש להם נקודות עיוורון
  • בייעוץ דינמי ושלם לא נותנים מרשם כמו רופא: מאבחנים את הארגון יחד עם ההנהלה, ומטפלים במה שהכי חשוב לטפל בו וגם אפשר לטפל בו
  • סימן אזהרה אצל לקוח: ייעוץ שנועד לתקן את האחרים, והשלכה והאשמה החוצה בלי לקחת אחריות. וריבים פנימיים יכולים להסתיר איום חיצוני שמפחיד להתמודד איתו
  • שמחה בעבודה, לדבריה, תלויה קודם כל בבוס הישיר ובכך שרואים אותנו, כולל מנהל שמסוגל לדמיין מה אפשר להיות. אוטונומיה גם חשובה, וימי כיף הם מיסוך ולא הדבר עצמו

על הפרק

מי זו היישות הזו שקוראים לה ארגון? מה זה ייעוץ ארגוני? למה בכלל ארגון צריך ייעוץ? איך ארגונים נולדים, ואיך הם צומחים? ומה זה הטנטרום של הארגון הצומח?

כבר דיברנו המון על החשיבות של להיות דינמי בעולם החדש. דינמיות מתבטאת בהרבה דרכים אבל אחת מהן היא היכולת להקשיב לקולות אחרים שמנערים אותנו ומכניסים פרספקטיבות ודעות חדשות למערכת.

אחת הדרכים לייצר דינמיות בארגונים היא ייעוץ ארגוני.
אם תמיד שמעתם על התפקיד הזה ולא בדיוק הבנתם מהו אז השיחה שלי עם כנרת רוזנבלום, יועצת ארגונית וסופרת תעשה לכם סדר.

כנרת היא מומחית לפיתוח מנהיגות. היא מייעצת ליזמים, מנכ"לים וצוותי הנהלה, בעיקר בארגונים צומחים. היא בעלת הבלוגים "פריזאית" ו-״רווחים״, שעוסק במנהיגות, ייעוץ ופיתוח ארגוני. מחברת הספרים "בנות" ו"סיפור אהבות" שיצאו בהוצאת כתר, ושוקדת במרץ על ספרה השלישי.

ציטוטים מהפרק

רצוי להם ליזמים לא לחשוב ולמנכ״לים לא לחשוב שהארגון זה הם, כי הארגון גדול מהם

כנרת רוזנבלום ·

אני חושבת שאנחנו הולכים לעבודה כדי שיראו אותנו.

כנרת רוזנבלום ·

אחריות צריכה להיות בהלימה לסמכות. זה נורא נורא פשוט, ניהולית וייעוצית

כנרת רוזנבלום ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה זה הטנטרום של ארגון צומח?
כנרת רוזנבלום מסבירה בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שארגון צומח מתחיל בפראות, עם תשוקה ואינטואיציה. אחרי תקופה מגיעות האטה, תשישות ותקלות, וכשההנהלה מזהה את הפערים שלה נוצר שלב של תסכול, כמו אצל ילד שמתחיל ללכת ולדבר ונופל כל הזמן. לדבריה צריך להחזיק גם את מה שכבר הושג ולא להסתכל רק על מה ששלילי.
מה ההבדל בין ייעוץ ארגוני לביקור אצל רופא?
כנרת מספרת שאצל רופא מצפים לתשובה ולמרשם. בייעוץ ארגוני דינמי והוליסטי היא רואה במתייעץ פרטנר הדדי: מאבחנים יחד את הארגון ומחפשים את הדבר שהכי חשוב לטפל בו וגם אפשר לטפל בו. היא מציינת שיועצת מביאה מסגרת שעוזרת לשלול שאלות ולגבש יחד תשובות, ולא תמיד אומרת למה לעשות.
מה סימני האזהרה שמיועצת ארגונית כדאי להיזהר מהם אצל לקוח?
לדברי כנרת, סימן אחד הוא מנהל שלוקח ייעוץ כדי לטפל באחרים ולא מבין שיש לו חלק בבעיה. סימן נוסף הוא השלכה והאשמה החוצה בלי לקחת אחריות. היא אומרת שהמתייעץ צריך להיות פרטנר בתהליך, וגם להגיד שהוא רוצה ללמוד.
למה ריבים בהנהלה יכולים להסתיר בעיה אחרת?
כנרת מסבירה שארגון הוא אקו-סיסטם, ולפעמים ריבים ממסכים משהו אחר לגמרי, למשל איום חיצוני של מתחרה שמתחזקת. מתעסקים בבירוקרטיה או בהתקטננות כי הבעיה האמיתית מפחידה. היא אומרת שהם צריכים להתעסק במה שנראה מפחיד, כי כך יש יותר סיכוי לפתור אותו.
מה מייצר שמחה בעבודה לפי כנרת רוזנבלום?
כנרת אומרת שהיא מעדיפה לדבר על שמחה בעבודה ולא על אושר. לדבריה אחד הגורמים המהותיים הוא הבוס הישיר, וגם שרואים אותנו בעבודה במיטבנו. היא מונה גם אוטונומיה והליכה, וכותבת נגד ימי כיף, שהם לדבריה מיסוך. היא מדגישה שהדברים האלה לא סותרים פרודוקטיביות.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
נפוליאון · פיטר דרוקר · וודי אלן · מאיר שלו
ספרים, פודקאסטים וסרטים
הרווארד ביזנס ריוויו
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, כאן ליאור פרנקל, מה נשמע? ברוכים הבאים לפופקורן. אנחנו כאן כבר יותר משש שנים בפודקאסט הזה. אנחנו מדברים על קריירות אנשים, טכנולוגיות, פסיכולוגיה, כלכלה התנהגותית, כל דבר שיעזור לנו להסתגל ולהתלהב מהעולם החדש והמוזר שלנו. אנחנו עושים פה שיחות עומק עם חוקרים, אנשי מדע, עובדים, מנהלים, עצמאים, יזמים, אומנים, והיום עם יועצת ארגונית, וכל פרק אנחנו מנסים לזקק את מה שהם כבר יודעים על העולם, כדי שאנחנו נבין מה קורה בעולם הזה, ואולי לתת לנו גם השראה לעשות משהו בו בעצמנו, או לעשות בו משהו אחר בעצמנו. והיום נדבר על ייעוץ ארגוני, ועל למה בכלל ארגונים צריכים ייעוץ, ומי זה היישות הזאת שקוראים לארגון? זה הרי לא בן אדם, נכון? מה זה קירות ועציצים שצריכים ייעוץ, זה חשבון בנק שצריך ייעוץ. מה זה הדבר הזה? נדבר על איך ארגונים נולדים, ואיך הם צומחים, מה זה ארגון צומח, קודם כל רוצה לצמוח, ואולי על בניית צוותי הנהלה, ואולי נספיק לדבר על שמחה בעבודה, וננסה להבין גם מה עושים היועצים הארגוניים כל היום. והאורחת המכובדת שלנו הבטיחה לי שאפילו נדבר על הטנטרום של הארגון הצומח, ואני כבר מת לדעת מה זה.

נראה לי אפילו שנתחיל מזה, כי זה נשמע יותר מדי טוב, אבל בשביל כל זה הבאנו את כנרת רוזנבלום, יועצת ארגונית וסופרת. היא נשואה ואימא לשתי בנות, והיא מומחית לפיתוח מנהיגות, והיא מייעצת ליזמים ומנכ״לים וצוותי הנהלה, בעיקר בארגונים צומחים. יש לה גם שני בלוגים, אחד נקרא פריזאית ואחד נקרא רווחים, שעוסק במנהיגות ייעוץ ופיתוח ארגוני. הפריזאית לא עוסק במנהיגות ייעוץ ופיתוח ארגוני, אלא אם אתם נוסעים לפריז אי פעם, אתם כנראה הכרתם את הבלוג הזה. היא גם מחברת את הספרים בנות וסיפור האבות שיצאו בהוצאת כתר, ושוקעת במרץ על הספר השלישי שיצא עוד מעט. אני מת לדבר איתה על ספרים, כי לא מזמן הוצאתי אחד בעצמי, וכבר חפרתי לכם עליו כנראה מתישהו, אבל אנחנו נדבר בייחוד על ייעוץ ארגוני, כי יש מלא כאלה. אני אף פעם לא מבין מה הם באמת עושים שם, ואולי גם אתם רוצים לדעת, אז אנחנו ניתן למוזיקה להיכנס, ונתחיל בעוד שנייה. אז למדתי לשחות חתירה ממש לא מזמן,

וכשהתחלתי להבין איך הדבר הזה קורה, עשיתי מנועי לבריכה חדשה בפעם הראשונה. ונכנסתי לשם זרה, נבוכה, ופתאום ראיתי שיש איזה מי שאני מכירה מהאינסטגרם, ואפילו כזאת שהחלפנו גם, החלפנו גם הודעות, ואני מתביישת לפנות לאנשים שאני מכירה רק מהאינסטגרם, או רק שכתבו לי על הבלוג, או כאלה מנזרים מכרים כאלה, ובדרך כלל אני מחכה שהם יסמנו לי שהם מכירים. התברר ששחינו באותו מסלול, ובשחייה באותו מסלול אני שוחה, אני משתלטת לעשות מה שצריך, לא להפר את חוקי המקום, לגעת בקיר, לחזור, לשחות בזה, ואז פתאום אני מגיעה על הקיר, עוצרת לנשון רגע והיא טופחת לי על הכתף, והיא שואלת אותי, סליחה, את סופרת? אז אני מסתובבת אליה ואמרת לה, כן, אני סופרת ויועצת ארגונית, ואורנה, אנחנו מכירות מהאינסטגרם, ובכלל יש לנו חברה משותפת. אז היא אמרה לי, יופי, אני פשוט התחלנו לשחות ביחד, ואני איבדתי את הספירה, רציתי לדעת אם את סופרת את הבריכות.

מה זה, מערכון של זהו זה? אומייגאד, וואו, כל הכבוד על ה... שסיפרת לנו את ה... כאילו, איך... זה אורנה שאנחנו מכירים? לא, היא לא אורנה גם סופרת כלשהי, או כותבת ביקורות על ספרים ידועה מ... את יודעת על מי לדבר? לא. לא חשוב, נדבר על זה אחרת. היא שוחה בבריכה אחרת, אבל אותה אין לי מכירה באמת. אם זאת האורנה הזאת, אז אותה אין לי מכירה באמת. אז תגידי רגע, חוץ מלכתוב ספרים שזה משהו די מגניב שאת עושה, שגם קשור לבלוג שלך של הפריזאית, ואני מבין שכשנולדת, אז נולדת פעמיים, ואת עושה בו זמנית שני דברים שהם כביכול שונים, אבל מי שבפודקאסט הזה או מקשיב לפודקאסט הזה, זה נשמע לו ממש ממש הגיוני וסביר. אבל אני רוצה לדבר איתך על ייעוץ ארגוני, מה זה הדבר הזה? מה אתם עושים שם כל היום?

ואין לי שום בעיה שאנחנו נתחיל ישר מהטנטרום. מה זה הטנטרום של הארגון הצומח? מה זה? אוקיי. מי זה הארגון הזה שדופק על הרצפה? שדופק על הרצפה ורוקע בכל הבת שלך, אם אפשר להיות אישיים, היא כבר לא בת שנתיים, נכון? שלוש וחצי. אוקיי, אז זה לא רחוק ממך הגיל הזה. רגע, רגע, זה אמור להגיע כאילו? אה, זה לא קרה לכם מעולם? לא. טנטרומים? לא. פחדתי שתגידי לי שתכף זה הולך לקרות. לא, לא, זה אמור לקרות בערך בגיל שנתיים. אה, לא. אז אתה צריך לבדוק מה לא בסדר. נכון, נכון. ואיך אתה לא זכית לעונג הזה. יש לי משהו שאני שם לו במשקש שנתנו לי, כתוב על מהכיתה. הכל ברור, כן, הכל ברור עכשיו. כי לא הכל 40%. כן, ודברים אחרים. הארגון הצומח, ארגון שהוא בדרך כלל מתחיל נורא פרא. הוא מתחיל בצורה אינטואיטיבית, עם המון תשוקה והמון חשק, ועם יזם או יזמים שבאים ועושים את הדבר שהם נורא רוצים,

נורא נורא אוהבים, יודעים חלקים רבים ממנו ומתחילים הכי מהר שהם יכולים ומגבירים משם. ואז הארגון מתפתח ומשיג או לקוחות, או מפתח את המוצר, או טכנולוגיות, וכולם עושים הכל ועובדים נורא נורא קשה, וכנראה הדבר הזה יש לו, כנראה שהוא בר קיימא כי הוא ממשיך ומתפתח. ואז פתאום מתחילים קשיים. או שיש האטה, או שיש תשישות גדולה, או שיש המון המון תקלות ונמידותות בכל מיני אופנים, כמו לקוחות לא מרוצים, או המון תקלות במוצר, או יחסים, המון פעמים זה ביחסים בין האנשים. ובכל מקרה, המייסדים, היזמים, מי שבדרך כלל אני עובדת איתם, מרגישים באופן ברור, אחד, שהם צריכים עזרה, ואם הם יודעים להגיד משהו יותר מהדבר הזה, זה המון פעמים קשור לזה שהם לא מצליחים ביומיום שלהם לעסוק במה שחשוב, אלא הם מכבים שרפות כל הזמן, וכל הזמן מצילים, מצילים את הכדורים כמו מריו מהמשחק מחשב הזה, כאילו רק מצילים דברים,

ולא מצליחים לעשות את הדבר שהם מרגישים שלשמו הם קמו בבוקר. וזה מאוד מאוד ידוע, וגם זה שזה מאוד ידוע, זה לא אומר שזה לא מאוד כואב, וגם מאוד מסוכן לארגון. ואז הארגון, אם הוא מוצא דרכים להתמודד, שאחת מהן זה לקחת יועץ או יועצת ארגונית, ובעצם לשבת ולדבר, לשבת ולדבר ולהבין מה המקורות של הקושי הזה, וגם איך אפשר לפתור, או להתפתח באזורים האלה. ואז, ואולי תכף נדבר איך אפשר לעזור, אבל אז קורה, אני עושה קצת פספורד קדימה, דווקא אחרי שמדברים עם יועץ או יועצת, ופתאום יש איזושהי, מישהו מבין אותך, ומישהו רץ איתך קצת, וגם נמצא איתך במקומות שבהם קשה לך אפילו עם האנשים הכי קרובים שלך, ומוכן להקשיב אולי בחמלה, בהבנה, ואולי גם עם איזשהו מרץ, לעייפות ולספקות ולערעורי הכפירה, ולשאיפות ולדברים האלה. ומתחילים לעבוד, ומזהים פתאום את הבעיות וגם את הפוטנציאלים.

והארגון מתחיל לעלות איזושהי דרך שהיא צומחת. זאת אומרת, זה כבר לא אותו פרא אדם שבועט לכל הכיוונים, ויודע לרוץ הכי מהר שהוא יכול, ולירות לכל הכיוונים, אלא הוא מתחיל כאילו להבין איך זה להיות ארגון. אבל אז קורה משהו שהוא די קשה. אז יושבת כבר הנהלה, אם כבר נבנית הנהלה בשלב הזה, ומסתכלת ומזהה את כל המקומות שבהם יש לה פערים. אין לה, סתם, שירות לקוחות טוב, חסר לה דרך מיולי. איש פיננסים חזק. אין לה איש פיננסים חזק. היא לא יודעת בכלל, נניח, לגבות התחייבויות מלקוחות, היא לא יודעת לעשות QA, היא לא יודעת לגדל אנשים מסוג כזה או אחר, יש לה בעיה של נטישה חזקה. ומדברים סוף סוף, אז הם עדים לזהות את כל האזורים האלה, ואז נוצר חשק מסוג חדש להתפתחות. ואז זה כמו שילד... רגע, להתפתחות? זאת אומרת, אה, זינו את כל הפערים? אוקיי, יאללה, בוא נתקן את הכל. כן. אוקיי, כן. עד כאן נשמע טוב. נכון, נשמע מעולה. אני לא מצליח לדמיין את הטנטרום. נשמע מעולה. כן. אבל זה כמו שילד,

כל עוד הוא תינוק קטן וכולם מזינים אותו ונותנים לו את הכל, התינוק הזה, הצרכים שלו די מסופקים, הוא יכול מקסימום לבכות או להיות רגוע. אלה האפשרויות ש... אבל פתאום הוא מגלה שיש לו אפשרות ללכת. אז הוא מתחיל לנסות ללכת. והוא רוצה, הוא מבין כבר שיש דבר כזה כמו דיבור, הוא מתחיל לנסות לדבר. אבל לוקח סמאל עד שהוא ממש הולך וממש מדבר, והוא כל הזמן נופל. והוא נופל על הפרצוף, והוא נופל על הטוסיק, והוא אומר דברים ואף אחד לא מבין, אומרים לו את זה, וכולם אומרים, אוי, איזה חמוד, אמרת את זה, אבל הוא לא רוצה שיגידו שהוא חמוד, הוא רוצה שייתנו לו את זה. זה מה שהוא רוצה. וזה שלב, בדרך כלל, מאוד מאוד מתסכל לילדים ולהוריהם, דווקא בגלל שהושט היד וגבם, כאילו האפשרות ללכת, האפשרות לדבר היא כמעט בהישג ידם, אבל לא, ושם יש חלק של תסכול שהוא אפילו יותר גדול מאשר שלא ידעת בכלל שאפשר להגיד, בואו נפתח הנהלת ביניים. כן. למשל. ואז יש שלב כזה שהארגון נורא נורא מכה על חטא, הוא אומר, אין לנו את זה, ואין לנו את זה, ולעולם זה, וככה וככה וככה,

ויש שלב שעלול להיות כמעט שלב של ייאוש, עכשיו זה גם השלב שאחרי הספרינט הראשוני, אז זה כמעט מסוכן באזור הזה, וזה שלב בעיניי נורא נורא מעניין של יזמים ושל ההנהלה של הארגון. כמה יכולה להגיד, נכון, זיהינו, אלה הבעיות שלנו, ואת זה יהיה לנו מאוד מאוד קשה לפתור, ובזה אנחנו בצעד ראשון ושני, אבל החמישי רחוק מאיתנו מאוד, אבל חייבים להחזיק גם את היש. זאת אומרת, מה שהם כבר, מה שהם כבר השיגו, את ההתקדמויות שלהם, לזכור מה כישורי הליבה שלהם, להיזכר בזיק שאיתו הם התחילו את הדרך. והמון פעמים, אחרי שנה, שנתיים של ריצה ושל הקמה, או בחלקים דווקא שהם של קפיצת גדילה, הם חלקים מאוד מאוד קשים, וצריך להחזיק איזושהי, נגיד, בהירות בראייה, ואופטימיות, ועיקשות שהקשיים יטופלו, כמה שיטופלו, אבל שיש המון המון דברים שכבר הושגו,

ושאסור שהקשיים יתסכלו וימנעו את הצמיחה. לא להסתכל מאוד מאוד על מה ששלילי כל הזמן. אוקיי, אז אני הבנתי, אבל לא עד הסוף למה, כי זה מחבר לאחת השאלות שעשיתי בהקדמה. מי הוא הארגון? זה המנכ״ל-מנכ״לית שמדברים, כנרת, ואומרים לה, בואי, תעזרי לנו, תיעצי לנו איך להצמיח את הארגון? מי זה הארגון הזה? מה זה היצור הזה? שאלה מעולה. בעיניי הארגון, הארגון הוא אישות פיקטיבית. הוא אישות שהמצאנו לפעמים כתובה בניירות, לפעמים היא לא כתובה בניירות. הארגון הוא אישית פיקטיבית. הוא המצאה של, כמו קהילה, אגב, נכון? קהילות, אתה מכיר. גם קהילה היא אישות פיקטיבית. כן. במידה רבה שאליה, שכאילו שצריך לפמפם אותה ולהזרים אליה חיים, ולראות איך מודדים את ה... האם זה במספר המשתתפים, האם זה במספר התגובות. הארגון הוא ישות, ואני, בתפיסת התפקיד שלי, עובדת כן עם המנהלים, אבל עובדת גם עם הארגון, ועוזרת למנהלים לראות גם את ההפרדה אולי אפילו, את ההבחנה בינם לבין הארגון. זאת אומרת, אם נפוליאון אמר שהמדינה זה אני,

רצוי להם ליזמים לא לחשוב ולמנכ״לים לא לחשוב שהארגון זה הם, כי הארגון גדול מהם, והוא לא משקף אותם ב-100%, וגם הם לא משקפים אותו ב-100%, יש להם נקודות עיוורון רבות מאוד, ותמיד יהיו, ואגב, גם צריכות להיות, כי אם הם יראו את כל הדברים אפרופו הטנטרום של קודם, יהיה להם נורא נורא קשה לרוץ קדימה. כן. אז כשאת אומרת שהארגון הוא בטנטרום, מה זה אומר? ההנהלה הבכירה, או העובדים שפתאום יש איזשהו שינוי שמנסים להעביר להם, או במקרה הרע, לכפות עליהם, והם מתנגדים אליו, או כל דבר כזה, או הלקוחות, או כאילו... זה יכול להופיע בכל מיני מופעים. בעיניי חשוב לראות את התסכול שמגיע עם צמיחה. זאת אומרת, כאבי גדילה זה דבר שמאוד מבלבל, כי הוא המון פעמים מאוד כואב, והוא גם מסכן, אבל הרבה פעמים ביטוי לצמיחה. אוקיי, זאת אומרת, את אומרת, מה שאת אומרת זה, זה הולך לקרות, זה given, לא צריך כל כך להתרגש מזה, זה קרה לכולם,

זה יקרה לכולם, זה ממש לא רק אצלכם. חוץ מלנור. חוץ מלנור, כן, אבל נורי מיוחדת, אפשר לעשות על זה פודקאסט שלם עם 200 פרקים, ולא כי אני אבא שלה או משהו אחר. אבל לא, יש לה כאבי גדילה משלה, יש לה, היא גילתה שלהורים שלה יש גם רצונות, ולפעמים רוצים להחליט בעצמם, והיא ממש מנסה לעצור את זה כשזה, איך שזה התחיל. אני אעבור אחר כך בפודקאסט שלה. כן, באמת, באמת, זה עניין קצר עד שכבר אתם לא תמצאו אותי, תמצאו אותי קבור איפשהו, והיא על החשבון בנק שלי. אבל זאת אומרת, כבר הרגעת אותי, זאת אומרת, את אומרת, חמודים, זה לא רק אצלכם, זה קורה אצל כולם, ואפשר לטפל בזה, אבל עכשיו נכנס העניין של היועצת או יועץ, מה ההסבר שלכם, סליחה על השאלה מה-80's, שרוב היועצים הארגוניים זה יועצות?

אני לא בטוחה שזה נכון עדיין, או בכלל, כן? החזרת לי עם תשובה מה-90's. רוב מי שאני מכיר. באמת? כן, לפחות... אני שמח לשמוע שאני טועה, כן? זאת אומרת... אני לא יודעת שאם אתה טועה, אני יכולה להגיד שמבנית, רוב בעלי חברות תיעוץ הם אכן גברים. חברות הייעוץ, אבל לא היועצים עצמם. בעלי חברות הייעוץ הם גברים, חוץ ממש... פעם ניסיתי לחפש אותם, מה שאפשר לספור על, אני חושבת שחצי כף יד, מה שייך לנשים, ושותפות, אולי קצת יותר. כיועצים ויועצות אני לא יודעת להגיד אם זה יותר נשי, אבל מה אתה רוצה להגיד? לא, לא. זה סתם הייתה שאלה שהסתבכה לה, ואז נמשיך לשאלה הבאה, אבל לא, כדי להוכיח שאני מהאיטיז. כשעכשיו היועצת, אני רציתי לדעת באיזה... אני יכולה, אבל אם אתה רוצה, אני יכולה להגיד את זה. אני רציתי לדעת האם לדבר בזכר ונקבל. לא, לא, לא, לא. אני לא חושבת שזה רק נקביה,

אבל אני כן יכולה להגיד שיש בעיניי כן שאלה מעניינת, מכיוון שהעולם הניהולי והיזמי הוא ברובו עדיין גברי, יש שאלה כן גדולה, אני חושבת, של איזה קול עוד מכניסים, מזמינים לשולחן. כן. זה לא אומר שיועצת נשית תיעץ דווקא בקול מסוים, אבל אני חושבת שבלי ספק החלקים התמיכתיים והמכילים, וזה וזה יכולים להיות גם באזורים הנשיים, אבל ממש לאו דווקא. מצד אחד, ומצד שני, זה יכול להיות גם בחלק הפחות נעים של הסיפור של, עכשיו אני צריך לקבל עצה ממנה, ומה היא מבינה? היא לא פתחה חברה כמוני, ואני כזה גדול וגברי וזכיר. נכון? רחב. נכון? אני לא, אבל בגיד שהייתי... אבל אולי הם. אבל אולי הם. נכון. נכון, השאלה את כאילו, those who can't... בדיוק, אז עזבי רגע, אנשים גברים. מה הסמכות, אתה שואל מה הסמכות? כן, את באה מבחוץ, וכאילו,

מה את, למה שאנשים... אני אומר בכוונה, כן, בגועל. ברור. מה את מבינה? כאילו. זו שאלה... לא באמת, אני חושב שאת מבינה, אבל אני רוצה שתעזרי לי. זו שאלה מעולה, ואני כל הזמן מחפשת את התשובות לה, וגם אני חייבת לומר שאלה שאלות שאני שואלת גם את האנשים שבאים להתייעץ. זאת אומרת, במה הם צריכים להתייעץ? כן. אם רוצים להיות נורא פורמליים, אני ספציפית מבינה במנהיגות, למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, אז אני מכירה גם תהליכים בין-אישיים וגם תהליכים תוך-אישיים, ואני מבינה בתהליכי שינוי וגם בהנחיה. זאת אומרת שאני יכולה לעזור גם להנהלה לעבוד טוב יותר יחד במפגשים, כי אני יודעת להנחות את המפגשים, ואני חושבת שזה לא בסיס הסמכות היחידי. זאת אומרת, עם השנים, למשל, מתוקף הניסיון, עצם העובדה שאני עובדת בארגונים מאוד שונים זה מזה, ועובדת בין ארגון לארגון, אז אני עושה דבר מעניין, כמו לוקחת איתי איזה בנצ'מרק.

כן. שלהם אין, הרבה פעמים. שלהם אין, כי היזם, או היזמים, או ארגון, יש בו המון פעמים stand alone. זאת אומרת, הדבר הכי פשוט שיש למנהל צוות במוקד שירות, נגיד, שיש לו בנצ'מרק, הוא יודע מה אמור לעשות האחר, זה טוב, זה רע, זה מגביל, זה מסליל, המון המון דברים אפשר להגיד על הדבר הזה, אבל כשיש ואקום, אז זה חסר. אז זה למשל דבר אחד שהוא בסיס הייעוץ. כן. דברים אחרים שהם בסיס הייעוץ מגיעים מכל מיני, מכל מיני צרכים שונים. זאת אומרת, יש מנהלים שמבקשים, אומרים, תסתכלי עליי עם המנהלים שלי, אני רוצה להבין איפה אני טועה פה. אני מרגיש... טוב, זה מישהו מתקדם כבר, נכון? זאת אומרת, יש יותר מודעות עצמית, מה שאת מתארת, ומישהו שמוכן להודות שאולי הוא טועה. נכון, אבל יש לזה, נכון, אבל לאותה שאלה יש המון פעמים גרסאות מוקדמות, כמו נכנסנו לדרך הזאת והיינו כולנו ביחד, ועכשיו אנחנו, אם להיות מנומסים, לא סובלים אחד את השני, למשל. זאת אומרת, הנקודת מפגש...

ואז זה נורא סימפטומטי, זאת אומרת, מגיעים מהסימפטום ומחפשים ביחד לא רק מה השורשים, אלא גם מה הפוטנציאל, מה התרופות האפשריות. אז רגע, זה נורא מעניין אותי, ואני רגע זה, אבל אני רגע רוצה לחזור לנקודת המפגש הראשוני. נקודת המפגש הראשוני נשמע שהיא מגיעה מתוך משבר, או איזשהו כאב גדול שמתגבר על, אני מניח פה הנחות, אבל אני מכיר קצת, אז אני מסכים לעצמי לעשות הנחות, אני לא אתן לך לעשות את ההכללות האלה, מתגבר על מה היא מבינה, מה היא יודעת, אני אומר גם בתור יזם שהיה בחברות שלקחו יועצות ארגוניות, כאילו, המשבר או הכאב יותר גדול מהאגו שלנו, של כאילו, מה היא תדע לעזור לנו, היא הרי לא מכירה את כל ה-DNA ואת כל הדברים, אבל כשהמשבר או הכאב הוא יותר גדול כבר מזה, אז כבר פתאום... וקיבלת המלצות מצוינות. לא, זה בסדר, זה בכל אופן בעל מקצוע, אני רוצה. אבל, אז זה מגיע משם, וזה לא מגיע, ואגב, את חושבת שהיה ראוי,

או בעולם דמיוני היה כדאי שזה יגיע כמה שלבים אחורה? זה בהחלט גם קורה, זה לא רק בעולם דמיוני. זאת אומרת, זה נכון שזה יצא הרבה פעמים מאנשים שחוו בסיבוב קודם ייעוץ, כשהם מקימים משהו חדש, וזה היה להם טוב, וזה היה להם משמעותי, אז אני כבר ישבתי עם יזמים, עם ארבעה שותפים, עם whiteboard בחדר. זאת אומרת, זה לאו דווקא קורה בשלב הכאב, או כמו שפעם מישהו כתב לי, ושאלתי, כן, אני, זאת אני, במה אפשר לעזור לך? אז הוא כתב לי, אני צריך פיתוח מנהיגות. זאת אומרת, זה כן גם לראות, וזה כן גם קשור לעניין דורי, אפרופו שדיברת על 80' ו-90' וזה. יש אנשים ונשים יותר יכולת להתייעץ ולהיעזר, ויותר צורך לשתף, ולכן כל אחד פוגש את המזמין, את הייעוץ פנימה בנקודה אחרת. כן. וזו שאלה, שאלת המפגש היוציא נורא נורא מעניינת מתוך המקום הזה. אז עכשיו פנה אלייך מישהו, מישהי, פנו אלייך, וזה יכול להיות מי שלמעלה,

או מי שבאמצע, או מי שמהצד, או מי שממשאבי אנוש, פנו אלייך וזה. ואז עכשיו בוא נדמיין שאת, כמו אני אמרת סימפטומים ורודקוס, ואני אוהב את האנלוגיה הזאת, כי אני הלכתי לרופאים בחיי, אז אני יכול, נגיד, להיצמד לאנלוגיה הזאת, ועכשיו אני מגיע, והרופאה תמיד בודקת לי קודם כל דופק וריאות, וזה לראות שאין לי דלקת ריאות, ושאין לי דברים, מסתכלת לי בעיניים, שמה לי מקל בזה. אז כיועצת ארגונית, מה הדברים הראשונים האלה שאת עושה כדי to assess, כאילו, what's going on? אוקיי. עכשיו אני פה הולכת טיפה למשוך את השטיח שפרסנו לפני שנייה. כן. כי יש, אחת ההבחנות המאוד יפות, ממש בקלאסיקה של הייעוץ הארגוני, של תאורטיקאי נהדר בשם שיין, זה בין יחסי ייעוץ מסוגים שונים. זאת אומרת, כשאתה בא לרופא, אז אתה רוצה שהוא ייתן לך תשובה. יותר מתשובה, הוא ייתן לך את המרשם, ואם אי אפשר להשיג את התרופה, אז בבקשה שגם אגיד לך איפה להשיג את התרופה. כן. עוד היום. כן, בדחיפות. ואילו, ביחסי ייעוץ מסוג הייעוץ הארגוני שעמנו אני מגיע, שהסוג של ייעוץ ארגוני שהוא דינמי והוליסטי, זאת אומרת, מסתכל גם על הארגון כשלם,

ומסתכל על המתייעץ, כפרטנר הדדי. זאת אומרת, בוודאי שאני רואה דברים, ולעיתים אני רואה את זה לפני שיראה את זה המתייעץ, אבל יש, אחד התהליכים הכי יפים בסדנת הנהלה, זה שאנחנו מאבחנים ביחד את הארגון. וזה לא שאני לא עושה את התהליך הזה קודם, לפני זה עם המנהל, כי המנהל צריך להיות מוכן להציף כמה שיותר חומרים קודם, אבל אחד הדברים הכי יפים, זה שרוב האנשים די מודעים לדבשות שלהם, אם אתה תציע להם להסתכל, ואם תיתן להם את המראות המתאימות. ויותר מזה, ברור שאף אחד מאיתנו לא מודע, דיברנו קודם על אזורי עיוורון, אנחנו לא יכולים להיות מודעים לכל הדבשות שלנו, אבל בכל מקרה אנחנו לא יכולים לטפל בכל הדבשות שלנו. אז כשאני אהיה מודעת לדבשת שלי, או כשכצוות אני אסתכל, ואנחנו ביחד נגיע לסיכום שמבין כל הדברים שיבחנו, זה הדבר הכי קריטי. זאת אומרת, הכי חשוב לטפל בו, אבל גם הכי זה שאפשר לטפל בו, שזה בדיוק הדבר הזה, זאת אומרת,

המפגש בין מה שהכי חשוב לטפל בו לבין מה שאפשר לטפל בו. אז אם אני מגיעה למסקנה הזאתי כחברת צוות, הרבה הרבה יותר קל לי אחר כך להסכים על מה הפתרונות ולעשות את מה שצריך כדי לקבל את הדבר הזה. זאת אומרת, המון פעמים כיועצת, אני לא מביאה ולא אומרת, תשמע, תלך לקרן הזאת ותגייס את הכסף, כי הם, תאמין לי, זה יהיה בסדר, תפגל לשוק הזה. לא, אבל רגע, אז אני מסכים שהאנלוגיה היא לא דומה. אבל אני כן נותנת להם, אני רוצה להגיד שהייעוץ הרבה פעמים נותן פלטפורמה, נותן מסגרת שבעצם עוזרת גם לשלול את השאלות וגם לגבש ביחד חלק מהתשובות בתהליכי העבודה. נכון. ואגב, גם אצל רובנו, אם אנחנו, זה לא הגיוני אצל רופא, אבל אם זה היה הגיוני ואני הייתי יודע מה בעצמי להוציא את הרוטקוסט וזה, אז הייתי יכול לחיות יותר בריא. כשאתה יודע היום, כי אתה לא מגיע לרופא, אם יש לך בעיה שמעצבן אותך, אתה לא מגיע אחרי שגיגלת? נכון, נכון, נכון. אבל השאלה שלי, אז זה ענית לי על השאלה שעוד לא שאלתי, אבל אני רוצה רגע לחזור לשאלה ששאלתי.

כי את היית בהרבה ארגונים, ואת יודעת לבוא ואולי לא לתת להם את התשובה, כי יש ערך, הסברת בזה שהם יגיעו לתשובה. אבל יכול להיות שאת בינך לבין עצמך כבר קלטת מה קורה פה, מתוך הניסיון שלך, כי ראית כבר הרבה מטופלים, או חולים, או בריאים. או מתייעצים, כן. מה את צריכה לעבור כדי שאת, כאילו, מתי את, או איזה מפגשים, או לא רוצה להכניס מילים בכוונה, כי אני לא יודע מה זה יהיה, עם הארגון, כדי שתגיעי למקום הזה של ה... נראה לי שאני יודעת מה קורה פה. או אפילו אם זה ב-70 אחוז, אני... אוקיי. אז קודם כל, דווקא אני משתדלת להיות ב-70 אחוז, כי מאוד מאוד חשוב שאני לא אכפה את התפיסות שלי על הארגון. זאת אומרת, יש תפיסה גם בטיפול היום. אני חושבת שאפילו בחלק מ... אפילו הרפואה קצת הולכת לכיוונים האלה,

שהמתייעץ יודע המון על עצמו. גם פסיכולוגיה גל שלישי, זאת אומרת, זה מתחיל ויותר תופס, ואני מאוד מזדהה עם המקומות האלה, בכלל בלי חייבים לוותר בגרם על כמה שאני יודעת. אני מרגישה שאני יודעת המון היום על המון דברים, אבל כשהדיאלוג הוא מאוד מאוד משמעותי, גם משמעותי לי. אז קודם כל, אני משתדלת דווקא לא להגיע נעולה לחלוטין. אבל אני שומעת את המנהל, ואני רואה אותו. אחד הדברים הכי הכי יפים בעיניי, בכלל במפגשים, ואולי זה גם שייך גם לחלקים אפילו הספרותיים, שאני יכולה לשמוע מה המנהל מביא, ובוודאי שכשיש צוות, יכולה לשמוע איזה דברים הם מביאים, אבל אני גם יכולה לראות. מה זה אומר לראות? זאת אומרת, כשאני מחכה, כשאני מחכה למנהל ומחוץ ללשכתו, מה שקורה, הייתי מחכות כי הרבה פעמים באים אליי למשרד, אבל כשאני מחכה למנהל מחוץ ללשכתו כדימוי, אני רואה מה קורה שם. מי עומדים ומחכים לתשובות שלו, האם עומדים ומחכים לתשובות שלו על שטויות,

כמו שקורה בהמון זה, האם הוא, סליחה, אני נוגעת כזה מציוד. לא, זה בסדר, זה מוסיף חיות. אני מוסיף חיות, אוקיי, אני אוכל לקומט איזה משהו שזה... את רואה האם מחכים לשטויות? אני רואה האם בעצם הוא מוצף בהמון אנשים שמחכים להמון אישורים שלו, קטנים כגדולים. אני רואה אם השולחן שלו מסודר, אני רואה את החדר שלו, אני יכולה לראות באיזה אופן הוא מגיע, אני יכולה לראות עד כמה הוא מוצף על ידי הטלפון שלו, ואני יכולה לראות, ואני יכולה לראות, למשל, אחד הדברים הכי מעניינים זה איך הארגון מסודר. זאת אומרת, זה מלמד אותנו, הפני השטח לארגון נורא מלמדים אותנו על ההיררכיה, על מה חשוב, על איזה דברים קורים שם. ואחד הדברים שאני מאוד אוהבת זה, למשל, ללכת דרך שפה. זאת אומרת, יש כל מיני דברים שדרך הז'רגון, זאת אומרת, מה מבחינתם נחשב win? אמ... עד כמה בשפה מקדשים את הקצוות,

את הניצחונות של הקצה-קצה של הקרחון, לעומת, למשל, מסוגלים להסתכל על תהליכים. מה זה אומר? תסבירי רגע את האחרון. אם את יכולה עם דוגמה. כן, כן, אני אתן דוגמה. למשל, אחד הדברים שאנשי מכירות טובים, שמנהלי מכירות טובים, למשל, נורא יודעים לעשות, זה לא רק להסתכל שנייה, אני רגע אקח רוורס מכירות, כאילו, לא צריך בכלל להניע מכירות. מכירות זה נורא נורא ברור, יש לזה, זה מאוד מתגמל את אנשי המכירות, נכון? הם לא יכולים to slack, הם לא יכולים כאילו להתבטל, כי העמלה שלהם מאוד מאוד תלויה בזה. וסגרת, סגרת, לא סגרת, אתה הרעב בסוף החודש. ולכאורה זה רק, זה רק החלק שמעל פני המים, ומאוד מאוד ברור וגלוי, אבל כל אחד, כולל אנשי מכירות מאוד משוכללים, יודעים שאתה יכול להיות בן אדם נורא כריזמטי ונורא משכנע, ואולי גם יתמזן על מזלך והמוצר שאתה מוכר טוב, אבל בלי שאתה תבנה את המשפך המפורסם הזה, זאת אומרת,

יהיה ארגון שידע לפלח נכון למי המוצר מתאים, ויהיו אנשים שידעו לגשת אליהם, ואתה תגיע כבר לפגישת השיווק, שכבר יודעים עליך דברים טובים, כי המרקטינג עשה עבודה מאוד מאוד טובה, ואז כשאתה מגיע, אתה מטביע. אבל זה לא הדנק, אתה לא רק המלך כי אתה הטבע את ההטבעה המסחררת, אלא כי אתה עומד על פירמידה של אנשים שכל אחד מהם עשה את העבודה שלהם טוב. כן. אז ארגון שרק יריע עם פומפונים והקול ובונוסים למי שזורק לסל, מטביע, אחלה, אז יהיו לו אחלה של אנשי מכירות, אבל הם יעמדו על כלום, הם יצטרכו להיות תלויים באוויר כל הזמן, כי לא יהיה בכלל את שאר השרשרת הארגונית, ותהליכים ארגוניים, וידע ארגוני, ותשומת לב ארגונית, ובכלל איך עוזרים להם לנצח בתוך הדבר הזה. כן. אז זו דוגמה אחת, אבל היא יכולה להיות בהמון דברים. זאת אומרת, יכול להיות שאתה, שארגון שיחק אותה, ויש לו כמה טאלנטים נהדרים. אחלה. זה מאוד מאוד יפה, זה מאוד מאוד חשוב.

אבל מה קורה עם היכולת, עזוב לשמר אותם, אבל לגדל כאלה? זאת אומרת, אם יש לו כמה טאלנטים נהדרים, וכולם, שוב, מריעים להם, עושים כדברים, זה טוב מאוד, אבל זה מאוד קצר טווח. כן. זה לא בר-קיימא. זה לא סוסטיינבי, כן. כן, זה לא בר-קיימא. אז הארגון צריך להיות כזה שהוא מסתכל, אלא גם על חלקים שהם פחות מרעישים, כמו ההטבעות במשחק, או הטאלנטים, או כוכבי השביט שעוברים שם, אלא יודע לייצר את הדברים האלה, וזאת עבודה אפורה, בוגרת, איטית. כן. וצריך לראות האם הארגון יודע לראות את הדברים האלה בכלל, ולתגמל אותם, ולגדל אותם, ולקרוא להם בשמות, ולציין אותם, וכולי, כאלה דברים. ועם כמה אנשים את צריכה לדבר בארגון לפני שאת יודעת, איך הדברים האלה נראים? יש לי תחושה שדי מהר התמונה הראשונית נוצרת,

ואחד הדברים ש... אני שואל, שנייה, למה אני חד שואל? כי יש איזשהו ביאס, יש הטיה. מישהו פנה אלייך ואמר, היי בלשית חוקרת, מטפלת, יש לי פה תעלומה, something is wrong. העניין הוא שהוא סיפר לך את הנרטיב שלו. ואולי הוא זה שקבר את הגופה. כן, בדיוק. כן. ואני בטוח ש... זה לא מקרה נדיר. נדיר. זה לא מקרה נדיר. זה חוזר לשאלה הראשונה שלך, מי הלקוח. זאת אומרת, במקרים שבהם המחבל הראשי הוא המנכ״ל, אנחנו לא שאלה בדברים מעולם, אבל זו בעיה קשה. זו בעיה קשה. ואז, במקרה הטוב, הוא מזמין אותי בדרך כזאת, ועדיין מודע ליכולת שלו, למשל, לכבוש, אני...

להשיג דברים, ואז למשל למלכד אותם, שזה דפוס. זאת אומרת... מה זה אומר? נהי דוגמה. להשיג דברים ולמלכד אותם. לבנות צוות של טאלנטים ולדרוס אותם. נגיד, אוקיי? איך תורסים טאלנטים? אה, וואו, זה קל נורא. זה קל נורא וכואב. מה, לוקחים להם את הקרדיט? יש המון דרכים. יש המון המון דרכים. זה לוקחים להם את הקרדיט, זה לא לראות אותם, זה לא לייצר להם את התנאים שבהם הם יוכלו לפרוח, זה להיות נורא סוליסט. זאת אומרת, שזה אחד הדברים. זה אני רוצה להגיד על סוליסטיות. אם דיברתי קודם על ארגון שהוא פרא, שהוא רק מתחיל, היזמים סוליסטיים, חייבים להיות סוליסטיים בהתחלה. יש משהו מאוד מאוד סוליסטי, כי הדבר הזה, כאילו, צריך להציע אותו. אתה סורג את הכול. כן. אתה סורג את הכול ב... סורג את הכול בעשר אצבעות וב-20 אצבעות הרגליים, ואם יש לך עוד שותף, אז יש לך 40 אצבעות, אוקיי? אבל עם הזמן צריך להתחיל להכניס עוד אנשים לתוך הדבר הזה.

והדבר הזה, איבוד השליטה, אובדן השליטה, הוא דבר מאוד מאוד קשה. זאת אומרת, היכולת רק לתת הנחיות עם ידיים מאחורי הגב, ושהדברים יצאו לא כמו שאתה תדע לעשות, ובדרך כלל זה נכון שהם יודעים לעשות, שמי שהקים את הארגון יודע לעשות מאוד מאוד טוב, אולי לא תמיד הכי טוב מכולם, אבל יודע לעשות מאוד מאוד טוב. אז היכולת הזאת להשעות את ה... להשעות את המצוינות הרגעית, או אם נהיה יותר ריאליים, את זה שהתוצאות המיידיות יהיו בדיוק כמו שהיו יוצאות, לכאורה כמו שאתה היית, או עושה אותן היכולת הנרכשת. כן. היא מאוד לא פשוטה, אבל זה משהו שהוא מאוד מאוד בוודאי מעכב את הארגון, ואם הוא, אם מתמידים בו, הוא דבר שמאוד מכבה את האנשים, כאילו, תנו לי לגעת בכדור. כן. תנו לי לגעת בכדור. אז הדוגמאות האלה, אז בשאלה של האם המנהל הוא זה שקבר את הגופה, אם הוא קרא לי, אם הוא הזמין אותי,

או אם נגיד אחד השותפים שלו הזמין והוא הסכים, כנראה שהוא רוצה להתוודות. לא יכול להיות שהמקרה הוא שיש לו בעיית מודעות עצמית? בוודאי שיש, אבל גם לכולנו יש. למי אין? לא, אז הוא לא רוצה להתוודות, אלא הוא פשוט באמת חושב שכולם אשמים חוץ ממנו. נכון, זה קשה, זה גם עוד סימפטום מאוד מאוד נפוץ, גם באמת כולם אשמים, צריך להודות בזה. כן, נכון, האמת שלכולנו יש חלק בדבר הזה. בדיוק, כולנו אשמים בכל מיני דברים, אבל בסוף, ברוב המקרים, זה סוג של אופטימיות שהיא תפסד תפקיד, אבל אני כן חושבת שאנשים לא רוצים לקבור את מפעל חיים, אם כי לעיתים אני חייבת להודות שיוצא לי לראות את הדברים האלה, וזה כואב. כן. אבל הם מזמינים את הייעוץ, כי הם רוצים שזה לא יקרה. הם לא תמיד יודעים להפנות אותי. תגידי, יצא לך לעבוד עם ארגונים שאת, אחרי כמה שיחות שם אמרת, אני לא מתקרבת לדבר הזה יותר.

כאילו, מה זה הסבלה הזה? סליחה שאני משתמש במילים של מאיר שלו מתוך ספרו, איך האדם הקדמון המציא את הקבב הרומני, אני לא מדבר ככה. אז הוא אמר, מה זה הסבלה הזה? לא יודע אם הוא המציא את זה, אבל זה ציטוט מהספר. הוא לא המציא, כן, כן, אוקיי. אז אם אנחנו נאחזים במאיר שלו, אז אני מעדיפה את רוני ונעמי, אבל בסדר. טוב, רוני ונעמי זה פסגה שאי אפשר לעלות אליה, וגם הוא בעצמו לא יצליח עכשיו לספר. כן, ממש. אני חושבת, כן, קודם כל יוצא. בעבר היה לוקח לי יותר זמן לגלות את זה. אני יכולה להגיד מה ה-Know knows. אני יכולה להגיד מה סימני האזהרה. סימני האזהרה זה מישהו שלוקח, זה מאוד מאוד דפות, אבל כאילו היה צריך לדעת לשים את זה על שולחן, זה מישהו שלוקח ייעוץ בשביל האחרים, כי צריך לטפל באחרים. אה, זאת אומרת, הוא אומר, אצלי אין בעיה? או מה הכוונה? כן, כן, כן, צריך לטפל בהם.

עכשיו, זה נכון שלהם יש בעיה, אבל אם הוא לא מבין שיש לו חלק, שיש לו חלק בדבר הזה, ו... לא רק בבעיה. צריך להגיד, בעיניי, אני חושבת שהבעיה והפתרון עם יאן ויאנג בדבר הזה באופן מלא, מבחינתי. זאת אומרת, זה לא רק האבחון, זה כאילו, זה, יש, יכולים להיות, יכולות להיות הרבה סיבות, בעיניי יש הרבה סיבות לדברים, ומספיק שנטפל רק בחלק מהן כדי לשפר את המצב, אבל הוא צריך להיות, הוא צריך להיות פרטנר. הוא חייב להיות פרטנר בתוך הדבר הזה, וזה בסדר שהוא יגיד, ההנהלה שלי צעירה, אבל הוא צריך להגיד, גם אני רוצה ללמוד לגדל אותה. אז אני אומרת, סימן אחד, סימן אזהרה אחד, זה השלכה והאשמה קשות החוצה, כשרואים, אחרי פעם פעמיים שלא, שלא לוקחים בכלל אחריות. זה סימן... את יודעת, אני רק רוצה להגיד רגע מהצד השני, אני בכלל מופתע, אני קצת מופתע,

שיש בכלל מנהלים שמוכנים לעשות את זה, כי בהרבה ארגונים, זאת אומרת, יש הבדל בין ארגון, לא יודע, לא נגיד שמות, אבל ארגון שהוא בן 70 שנה, ומי שמנהל שם עכשיו זו כבר המנכ״ל ה-17, לבין ארגון צומח, או נגיד סטארט-אפים, או עסקים, אבל שמאוד הצליחו, נולדו לפני 3-4-5 שנים. עד לפני 3 שנים הבן אדם הזה יכול להיות שכאילו, לא יודע, יכול להיות שהוא היה חייל, או יכול להיות שהוא היה שכיר באיזשהו מקום, והוא לא הבין כלום, לא בניהול, לא בארגון, לא בכלום, הלך לו מצוין, פתאום הוא צריך לדעת לקחת אחריות, הוא צריך לדעת, כאילו, הם לא הגיעו כולם מ... הייתי אומר ביסלאם, אבל אני לא בטוח שביסלאם זה המקום הכי טוב לזה, אבל כאילו, הם לא הגיעו מאיזשהו בית ספר למנהיגות ולניהול ולזה, נכון? אז, זאת אומרת, זה בכלל מספיק נפוץ שהם מוכנים לקחת אחריות? מפתיע אותי לטובה שכן. אני חושבת שמנהיגות זה ממש אינסטינקט בסיסי אצל חלק גדול מהאנשים.

לא כולם יש להם את המיומנות, לא לכולם יש את האינסטינקט הזה, ואת זה אפשר לראות עוד מהר, ממש בגן, בגן, בבית ספר, ממש אפשר לראות את הדבר הזה, כאילו, מי לוקח אחריות על מה? סתם כשיש תקלה ברחוב. כן. אז האינסטינקט של לקחת מנהיגות ולפתור בעיות הוא דבר שקורה כל הזמן. המיומנות נרכשת. עכשיו, שוב, יש אנשים, הרי יש אנשים שאתה רואה אותם, הם כריזמטיים, הם יודעים להעמיד את כולם בשלשות כאילו בכלל, והכריזמה הזאת היא אחת המיומנויות, לא מיומנות, היא איזושהי תכונה שאפשר להסתכל עליה בהתפעלות, והרבה פעמים גם להיזהר ממנה, ובאמת, מעטים ניחנו בה באופן כזה שהיא תפתור אותה מכל מיני מיומנויות אחרות, אבל אני חושבת שיש משהו בלמידה הזאת שקורית כשצריך לגייס אנשים ולגייס משקיעים ולגייס לקוחות, שהיא גם כל הזמן היא לימדת, זאת אומרת, זה לא כדור שאתה לוקח ואתה מקבל את הדבר הזה, אתה לומד אותה על הדרך,

ולכן אני חושבת שלרובם יש את זה מאוד, לרובם לא רק ליזמים, אני חושבת שיש את זה להמון אנשים במקצוע שלהם, בחיים שלהם, בהורות שלהם, מנהיגות בהורות בעיניי זה דבר מאוד מאוד משמעותי. ואני חושבת שיש שכבה הולכת וגדלה, וזה בכלל לא נדיר כמו שאתה, כמו שאני חושבת שאתה רואה את הדבר הזה, הולכת וגדלה, שכמו שהיום, אני רוצה רגע לנרמל את הדבר הזה, זה כמו שהיום אנשים יודעים לעשות כושר מצוין ועדיין מרגישים שמאמן כושר יוכל לעזור להם להתמיד בזה ולשים את זה בפוקוס וגם כדי להתחייב, אז אנשים לוקחים את זה ויותר ויותר, זה ממש לא באיזה מקרים נורא נורא נדירים. כן. זאת אומרת, אם אני רוצה, לא שאלת אותי, אבל אני אגיד לבד, כי זה קשור לזה, למה לבלוג שלי קוראים רווחים? אתה יכול לשאול אותי למה לבלוג שלי קוראים רווחים? כן, אני יכול לשאול אותך משהו? אבל רגע, זה קשור שנייה לדבר הזה. סתם, סתם, סתם, נו, אז למה לא כל כך פורים רווחים? כי רווחים, כי כמובן זה גם השורה התחתונה,

אבל זה גם המרווח הזה שיש בין הפעולות. זאת אומרת, אני חושבת שייעוץ, אחת הפונקציות, כאילו השאלה למה מי אני, שאני איעץ למנכ״ל, ואיעצתי למנכ״לים של חברות מאוד מצליחות וגדולות ומשמעותיות, וגם אנשים מאוד מנוסים, מנוסים ממני בהרבה, מבוגרים ממני בהרבה, גיבורי מלחמות ישראל, קודם נקרא לנשים שבאמת זה... אני המון פעמים הייתי נכנסת והייתי שואלת, כאילו, מה? מה קורה פה? למה? אבל למשל, אחד הדברים שקורים בייעוץ זה עצם זה שיש שעה וחצי בשבוע, כי זה, ככה אנחנו עובדים, שעה וחצי בשבוע, שבה לא נכנסים עליו לדלת, והטלפון כבוי, וכל המשלחות האלה שעליהן דיברתי קודם, שהן מתדבקות על דלתו, וכל הבעות וכל הצורך, רגע מפסיקים, ואו כמו שאחד המנהלים שבעתי איתו ושאני אומר, ועכשיו מדברים על מה שמעניין באמת, עליי, כלומר עליו, או שבאמת מסתכלים על הארגון, מסתכלים על המנהיגות, זאת אומרת, זה מין זרקור כזה,

שאני מקווה שאני עושה יותר מזה, אבל לו רק הייתי עושה את הדבר הזה, זאת אומרת, אהלן, בשעה וחצי הקרובות מסתכלים על איך אתה מפתח את הארגון שלך, זה כבר היה עושה המון. ולמשל, בתקופות של שינויים, אחד הדברים שהם מנהלים, זה אחד הדברים היחידים שקבועים. פגישות הייעוד זה אחד הדברים היחידים שקבועים. זה נורא משמעותי, זה מחזיק איזה עוגן מאוד מאוד משמעותי למנהל, ואם זה עוזר למנהל, זה גם עוזר אחר כך לארגון להיות העוגן המשמעותי הזה. ולכן זה משהו מאוד נפוץ ומקובל. אני מרגיש שלא מספיק עד הסוף. אני מרגיש שיש שם איזשהו מסר שהוא על גבול ה... טוב, אני לא יודע, פילוסופיה או פסיכולוגיה וזה, אבל אני רוצה עוד פעם שנדבר על הרווחים. על החשיבות של הרווחים. מה זה הרווחים האלה? חוץ מהפגישה, אוקיי, פעם בשבוע יש פגישה של שעה וחצי שיצרת לו רווח בין ה... זה, אבל אמרת קודם רווחים בין הפעולות, רווחים בין הזה. תני לי עוד רווחים. במוזיקה.

הטובים הם חשובים מאוד, אבל אם לא יהיו העצירות... ההפסקות. ההפסקות המתאימות, אז המוזיקה לא תיצור את מה שהיא יוצרת. זאת אומרת, הפאוזה הזאתי, אפילו הפאוזה הרטורית. כמו שעשינו עכשיו. אגב, בפודקאסטים שאני מאוד אוהבת לשמוע, הדבר הכי מעניין כמעט תמיד הגיע אחרי איזושהי שתיקה קצרה. נכון. למה? כי יש דרמה. ומה עוד יש? מבוכה. יש את הלא ידוע. זאת אומרת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לרגע להיות לא כל הזמן מקדימה, שדורשים מאיתנו תשובות, או אנחנו דורשים מעצמנו כל הזמן לתפקד, ולהתעסק במשהו עמוק יותר, כמו להבין את השורש של בעיה מסוימת, כמו להבין למה יורדות האנרגיות בארגון, משהו, אבל צריך רגע לא לדעת ולהרפות מהעמדה היודעת כלשהו, שהמנהיג לעיתים קרובות מוכרח להציג אותה כל הזמן.

והרווחים עוזרים בדבר הזה. הם עוזרים בדבר הזה להיות במקום שבו מותר לא לדעת, ומותר אפילו לאיזשהו זמן לחפש. כן. וחברות שכל הזמן יודעות, כל הזמן הן יודעות מה הצעד הבא, הכל ברור. הן מפספסות המון דברים, זאת אומרת, הן בדיוק המון פעמים יכולות ללכת לנקודות העיוורון שלהן, בצורה שהיא מאוד מסוכנת. אני ממש זוכרת שבאחת מספינות הדגל של ההייטק הישראלי לפני כ-15 שנה, עמדנו, עמדתי מול חדר מלא במנהלים מכל החלקים בארגון שהיו בעולם, זה היה מין כנס שנתי כזה שהביאו את כל האנשים, ואני זוכרת אז שהייתי, הייתי אז בהיריון עם הבת, ההיריון השני עם הבת שלי השנייה, והקשבתי להם אחרי זמן, מה שעבדתי בארגון, והיה לי ברור שכמו שההתכוננות שלי לילדה השנייה לא דומה, זה לא כמו לילדה הראשונה, זה לא אותו דבר,

שגם הם עכשיו מתכוננים למה שהם כבר יודעים לעשות. הם מתכוננים במונחים צבאיים, כי אני עבדתי בבית ספר לפיתוח מנהיגות, ויש לי איזו הכשרה, הכשרה כמעט מנהיגותית שמגיעה משם, להתכונן למלחמה שכבר הכירו. זה אחד הדברים הכי מסוכנים עסקית בארגון, להתכונן למלחמה שכבר הכרת. וצריך לא לדעת כדי לדמיין מה יכול להיות הסיכון הבא, או הפוטנציאל הבא, והרווחים למשל עוזרים לעשות את זה. אז הרווחים לא רק קורים בפגישות הייעוץ אופטימלית, או זה מה שאני צריכה לעזור למנהל לעשות, הם קורים גם בשיחות שיש בהן פתיחות, ויש בהן ספק, ויש בהן חקירה, ויש בהן גם סגירה לפעולה, יחד עם ההנהלה שלו. או יחד עם חלקים ח reliable של הארגון. כי זה הכל מגיע מההפך של אני יודע את ההמשך, אני יודע איך זה ייגמר, נכון, יזמים אוהבים להגיד, אני יודע כבר איך זה ייגמר. כשהם לא מסכימים אחד עם מה שני, פשוט כל אחד חושב שהפוך. נכון, נכון. אני יודע מה יקרה עם ההוא,

בסוף יעזור, אני יודע מה יקרה עם ההוא, זה יהיה בסדר, הכל אני יודע, אני יודע. מאוד דטרוניסטי, מאוד מוחלט, ומאוד לא נותן, גם לא תקווה לחלק מהדברים, וגם לא נותן יכולת ביטוי לחלק מהזרמים בארגון, לחלק מהאנשים בהנהלה. ואני חושבת שהתפקיד של הייעוץ הוא לא רק להראות את נקודות העיוורון, אלא לאפשר חלונות שבהן יהיה אפשר לדון בדברים בצורה מוגנת ומותאמת למה שכרגע ארגון צריך ויכול. אז יש לי שאלה אלייך כמקצוענית בתחום, מצחיק אותי הביטוי שהמוח שלי בחר מקצוענית בתחום. מקצוענית בתחומך. יש ספר שאני קורא עכשיו שנקרא הבלחות, נקרא לונשוטס. שם טוב באנגלית, לא טוב בעברית, אבל לונשוטס זה זה, כי הכותב הוא פרופסור לפיזיקה או משהו כזה, שמבין המון בחדשנות, קוראים לו ספי בקל. קראתי את הרעיון איתו בלדעתי או כלכליסט או... מדהים, זה נכון? מדהים.

אני לא יודע, לא יודע. לא קראתי את הרעיון איתו, אני באמצע הספר. עכשיו קודם כל, הוא מזכיר שם את העניין הזה של, הוא מזכיר איך, הוא מדבר על כמה מלחמות עולם, ראשונה ושנייה וזה, והוא מזכיר שם איך הצבא שהתכונן למלחמה הקודמת הוא זה שהפסיד. ודווקא הצבא שניסה להביא חדשנות, זה, והוא מדבר שם על, לא משנה איך מייצרים חדשנות בארגון, זה נורא מעניין, ומודל עם מים וקרח וטמפרטורות אפס, ובו זמנית גם יהיה חדשנות וגם יהיה את ה-execution שקורית, אבל יש שם משהו שרציתי to pick your mind. הוא אומר, מלא אנשים מדברים על תרבות של ארגון ו-DNA של ארגון, הוא אומר, אני לא יודע מה זה אומר, כאילו, הוא מדען, אני לא יודע לשים על זה את האצבע, אני יודע מה זה אנשים בארגון, ואני יודע מה זה תהליכים ומערכות, את זה אני מבין. אני לא מבין מה זה תרבות ו-DNA, וכל פעם מספרים לי שבארגון הזה יש תרבות מצוינת וזה, אבל אז איכשהו הוא מתרסק,

ובארגון ההוא אין תרבות טובה, ואז איכשהו הולך לו ממש ממש טוב, מה דעתך בנושא? דונו. דונו, מצוין. אז כל מה שיש לי לומר... לא, את חושבת שיש דבר כזה תרבות ארגונית? אני חושבת שזאת לא שאלה נורא נורא חשובה, האם יש דבר כזה או אין דבר כזה. תשימי לב, אבל רגע, למה אני מתעקש? כי אני חוזר עדיין לדבר הזה, שהוא מה זה הארגון הזה, ששונה מהאנשים, שזה לא רק האנשים, אלא מה נוצר שם, שהוא... שהוא מעבר. כן, כן. מה שקורה מעבר לאנשים, זה גם כשעוזב האדם שייסד את הארגון, אז נוצרת מסורת. זאת אומרת, למשל, ארגון שאוהב לעשות הכול ברגע האחרון, והוא נטען באדרנלין נפלא ומשקר ומסמם ומגיע לתוצאות נהדרות, כי כל הארגון כולו נרתם בכל הגוף שלו ומתכווץ, מתכווץ ונמתח ומגיע להישגים יוצאי דופן כי הוא לא יכול לעבוד בשגרה,

גם כשעוזב אותו המייסד שלו, לוקח הרבה מאוד זמן עד שהדבר הזה יוצא מהסיסטם. כי אנחנו מתקשרים את הדבר הזה, וזה נמצא, וזה נמצא גם מאוד בנהלים ובמשאבים, והדברים לא נמצאים. אני זוכרת את ה... אני קראתי באמת את הכתבה על... ספי. כן. ואני זוכרת שמאוד לא הסכמתי עם הרבה דברים, אבל אני חושבת ש... חייכתי כשאמרת אין דבר כזה או יש דבר כזה, כי חשבתי על זה שבצרפתית יש את ה-Jean-le-se-c-quah. הדבר הזה שאין להגדירו. כאילו, הדבר הזה שאין להגדירו. אז מדברים יותר על שיק או על סטייל, או על איזה נחשקות, או על איזשהו קסם חמקמק, אפשר לדבר ככה גם על כריזמה. למשל, אחת ההגדרות הכי יפות של כריזמה, זה כריזמה is what כריזמה does. אה? זה תקוע, זה תקוע, למה את צריכה לחשוב? נכון, נכון. כי אפשר להגיד לכל מיני אנשים, תעמדו זקוף, ויש איזה TED על תחזיקו את הידיים בצורה כזאת שתי דקות לפני שאתם באים,

כאילו אפשר ללמד כל מיני תרגילים, אבל לפעמים כשרואים אנשים והם ממיסים אותך, נו, מה נעשה עם הדבר הזה? ובזה אני אצמד לאילנות ככה מפוקפקים, אבל זה כמו וודי אלן, שאמר whatever works. זאת אומרת, מי שיכול, וזה אגב מה שאני רוצה להגיד, אחד הדברים שאני מאוד אוהבת בייעוץ ארגוני. הוא מסתכל על הארגון מהמון רובדים. הרובד האישי, והרובד הרבן אישי, והרובד התהליכי, והוא מסתכל על השדה, ועל הפרופסיה. המקצוע נורא נורא מכתיב את מה שקורה בפנים. זאת אומרת, נורא מכתיב המון דברים שאנחנו בכלל מודעים להם. מה זה המקצוע? המקצוע של מי? המקצוע שבו עוסק הארגון. עשייה או... כן, למשל ארגון שהוא שירותי במהותו, אז תהיה איזו תפיסה פנימית, גם אם לא תגידו, תגידו איזה שירות אנחנו נותנים למישהו אחר. ארגון שמתעסק נורא בחדשות, ויצא לי לעבוד, יצא לי ויוצא לי לעבוד לא מעט עם גופי תקשורת, למשל,

אז המיידיות והסנסציוניות, הם חלקים נורא חשובים. הם גם קוראים בין האנשים, הם לא רק קוראים על המסך, הם קוראים בין האנשים, אז הפרופסים מחלחלת פנימה. ומה שאני רוצה לומר, זה שיש המון המון שכבות, ואפרופו השאלה, האם המנהל ידע להגיד, וואו, איך אני דופק את היחסים שלי עם השותף שלי, אני מקווה שאחרי כמה פגישות תהיה לו פתוחות להסתכל על זה, אבל אם לא, יהיה לנו שער אחר לתוך הדבר הזה, כי זה מאוד מרובד, ויהיה אפשר להסתכל על זה, למשל, דרך התפקידים שלכם, מי עושה מה, או דרך איך אתם עובדים עם האנשים שמתחתיכם, או דרך המבנה. יהיה אפשר להסתכל על זה מכל מיני... אז האם קיימת תרבות ארגונית? אז אני יכולה לצטט את פיטר דרוקר, שאמר שתרבות ארגונית אוכלת טכנולוגיה לארוחת בוקר ואז נהיה מלחמות ציטוטים, זה קצת טיפשי. אם אתה חושב שתרבות ארגונית יכולה לעזור לארגון שלך... אבל אמרתי שהוא היה פיזיקאי, כן? כדי להגיד שהוא לא... שהוא חכם. לא, שהוא חכם. לא, שהוא לא מקצוען בתחומך. לא, לא, אבל שהוא יודע דברים שלעולם לא נבין בהם.

כן, אבל יכול להיות שאת יודעת דברים שהוא לא יודע. בדיוק, זה הרי כמו מוסכניקים. אם אנחנו לא יכולים בחיים להתווכח עם המוסכניקים, אתה אמרת לי מישהו שרצועת הטיימינג לא צריך להחליף אותה, אתה מסוגל להגיד דבר כזה? אז גם עם הפיזיקאי, אני לא יכולה להתווכח עם הדבר הזה. אני כן אחפש יחד עם הארגון מה יהיה הדבר שיעבוד בשבילו והוא ירצה להשקיע בו את הזמן ואת האופטימיות. אבל רגע, אבל רגע. עצרתי. אבל רגע. אנחנו ממשיכים ברבדים, ועכשיו, כשנגיד מערכת יחסים בין המנכ״ל לסמנכ״לית השיווק, יש בה בעיות, נגיד הוא נכנס לה והוא עושה לה דברים עם הצוות שלה, או הפוך, היא לא מספרת לו והיא מודיעה לו ברגע האחרון שהיא עשתה את כל הדבר הזה, כדי לצאת עם בורה. זה כי הוא נכנס לה, זה כי הוא נכנס לה. לא, אבל נגיד שהוא לא, נגיד שהוא לא. והיא ברגע האחרון מספרת לו ו... או וואטאבר. אוקיי, ואנחנו מסתכלים על זה כמשהו שהוא מופרד מהחיה הזאת, או היצור הזה שנקרא ארגון,

אז נשמע שאפשר לפתור את זה. תהיו יותר כנים, תחשבו על תהליכי עבודה, תה, תה, תה. נטפל בתקשורת ביניכם. כן, למשל. מה העניין? העניין הוא שהארגון הזה, שאני מנסה עם עצמי להבין אותו כל הפרק, הוא בעצם בסוף איזשהו אקו-סיסטם. עכשיו, מה קורה באקו-סיסטם? אנחנו הולכים ואנחנו אומרים, הבעיה זה הזאבים, הם נושכים, נוציא את הזאבים. ואז אנחנו מגלים שכשמוציאים את הזאבים, אז הדבורים נכחדות וכל מיני זה, וכשהוא לא מתערב לזאת בשיווק, אז פתאום יש איזה מישהו שגייסו לפני זה, וזה מה שהוא אהב, וכאילו, זה נורא מפחיד, זה כאילו, זה נראה לנו ש... את מבינה למה אני מתכוון? אני מבינה, אני חושבת שזה מעולה, כי לעיתים קרובות הריבים ממסכים משהו אחר לגמרי. וזה אחד הדברים הכי חשובים לראות. זאת אומרת, יש ריבים, ואנחנו יכולים להתעסק בלי סוף בריבים. וחמור מזה, המון פעמים יש בהנהלה מישהו, לא רק בהנהלה, בכל צוות, יש מישהו שהוא פחות,

אני אגיד את זה מאוד, הוא פחות קול, כן, הוא פחות אהוב, אי אפשר לדבר איתו, הוא תמיד תוקע את הדיון, הוא כאילו איזה מין כזה, הוא לא איתנו, אבל הוא חייב להיות איתנו מאיזושהי סיבה, בסדר? זאת אומרת, לא נפטרים ממנו, אוחזים בו, נאחזים בדבר הזה, ולא נפטרים ממנו, ועם כל האנשים שאני אדבר באבחון הזה, שאתה שואל אותי איך אתה יודעים מה זה, אנחנו כולנו אחלה והכול מצוין, אבל פשוט איתו זה קטסטרופה. והרבה פעמים הדבר הזה ממסך דברים אחרים לגמרי. מה זאת אומרת? המון פעמים מסרבים לראות, למשל, איום מוחשי חיצוני, ואחד הדברים שזה... רגע, אני חייב דוגמה, זה כבר יותר מדי בתיאוריה. כן, כן, כן, נכון, רגע, אני, יש לי, שנייה, יש לי דוגמה, אני צריכה להיזכר... אני לא חייב שהיא תהיה אמיתית מלציבה, אבל היא תן use case. כן, כן. כשהרבה פעמים יש תחרות,

אחד הדברים שממש קשה לי לראות כיועצת, ואני מאוד מאוד רוצה, ולעיתים מצליחה, שזה מאוד משמח, להראות את זה לאנשים שהם מתעסקים מאוד בריבים, כי החברה המתחרה, התחרות המרכזית שלהם מאוד מאוד מתחזקת ומאיימת עליהם, לאו דווקא בריבים, הם יכולים להתעסק גם בדברים אחרים, מבירוקרטיה, כל מיני דברים אחרים, וכאילו מתעסקים במשהו כאילו פנימי, איזה מין משהו שיש לו וייב של התקוטטות, או יש לו וייב של התקטננות, או יש לו וייב בירוקרטי כזה, כשהם לא מוכנים לראות שכרגע יש עליהם מימון איום גדול. זאת אומרת... זאת אומרת, הם נמנעים מהבעיה האמיתית, כי היא ממש אין להם מושג מה לעשות איתה. כי היא קצת מפחידה. כאילו בואו נדבר על... דיברנו לפני שנכנסנו על זה שאנחנו אוהבים פרינט. כן. עכשיו הפרינט הוא... זה קשה הפרינט. נכון. עולם הפרינט הוא מאוד מאוד קשה. אני אקח את זה דווקא כי לא ייעצתי להוצאת ספרים, אז אני אקח את זה כדוגמה,

כי אני לא יכולה לדבר על הדוגמאות שאיתן אני עובדת בפועל. אבל אם בתוך הוצאת ספרים התקוטטו, השיווק עם העריכה, והזה עם הזה וזה, כשבפועל הדבר הזה, השוק עצמו הולך ומתכווץ. הולך ומתכווץ ממש כאילו כמו ננס לבן, שאני אומרת את זה כמובן בכאב גדול, בחלקים גם כסופרת, גם כקורת, וגם כמי שאוהבת פשוט נהיה ערבי. ואת הדברים האלה שאני מרגישה שהם בני קיימא באיזשהו אופן, הם התעסקו מאוד ברבים, שאגב, אנחנו רואים את זה בתחום הספרים, לא בתוך הארגון, אלא בין ארגונים. זאת אומרת, אנחנו רואים את זה בין חנויות הספרים לבין זה לבין זה. מה אתם, על מה אתם רבים על מקום בסירה? כן. כאילו, על מה אתם רבים על מקום בסירה כשהיא טובה? הדיגיטל בא ולקח את כל הנדלן למקום אחר, ואתם רבים על הפינה הזאת הקטנה של שם. כן, אתם רבים על מה נגיש, כאילו, כמו זה. כן, אתם רואים אבל מה נגיש היום בערב, ומי יושב מצד ימין ומצד שמאל של קליפת האגוזת

שמיטלטלת במים מאוד מאוד צוערים ומאוד מסוכנים. ואז זה דבר שבאמת עדיף להתעסק בריבים עד מחרתיים, כי זה יותר קל מאשר להתעסק במשהו שהוא נראה מפחיד. אבל בתפיסה שלי, הם צריכים להתעסק במה שנראה מפחיד, כי אז יהיה להם יותר סיכוי לפתור את זה מאשר הם לא יתעסקו בזה בכלל. אבל איך את יכולה לעזור להם עם זה? כי הרי זה מפחיד אותם, הם מתכחשים או מדחיקים או מסתירים לעצמם. מה, את רק שמה להם את זה מול הפנים, או שאת אומרת, טוב, נפתור את הריב כדי שלא יהיה להם תירוץ יותר? יהיה להם. אם זה העניין, אף פעם לא יהיה אפשר לפתור את הריב, כי תמיד ישמרו את הפייט הזה. תמיד ישמרו, יעשו כל מה שאפשר כדי לשמר את הפייט הזה, וגם אחד הדברים המגניבים, אבל כמובן הטראגים, זה שכשמספרים לי על הדפוק הזה, ואז הדפוק הזה מתחלף, הוא מתחלף תמיד בדפוק אחר. כאילו, הוא לא מתחלף אף פעם במאור הגולה. כן, כן. זה מין נס כזה, וכפוך. כן. זאת אומרת, אם תמיד סמנכלי השיווק מעצבנים,

ואי אפשר למצוא שם סמנכל שיווק וזה וזה, אולי יש מוצר שקשה לשווק אותו. נכון. או לא הסמנכלי שיווק בעייתיים. או אגב, ספציפית נגיד, אם סמנכלי השיווקים להגיד, אז נגיד יש משהו נורא מעניין, כי שיווק היום זה תחום מאוד מאוד מאוד רחב שדורש מיליון התמחויות, ומצד אחד הארגונים יודעים שהוא סופר משמעותי, ומצד אחר אף פעם לא יכולים לתקצב אותו כאילו במידה מספקת. ואז למשל, אחד הדברים שאני רואה, וזה אפרופו הבנצ'מרק הזה שיש לי, שלא משנה באיזה ארגון תהיה, סמנכלי השיווק יעבדו מאוד מאוד מאוד קשה, והמנכלים יהיו מאוכזבים מהם, כי אם הם טובים בקניית, אם הם טובים בקנייה של לידים, אז הם לא יהיו טובים בחלקים האחרים. למה אין לנו אינפלואנסרים? כן, למה אין לנו אינפלואנסרים? ואם יודעים לעבוד עם קופי, אז אין להם מושג מה זה הטיקטוק הזה. הם לא יכולים, זה נורא נורא נורא רחב, אז יש פה איזה משהו שהוא מבני,

אבל יש פה משהו גם שהוא של חוסר אמון, אז כן אפשר לפתוח את הדבר הזה. אבל השאלה היא תהיה, מאיפה הצוות של ההנהלה מוכן ויכול להסתכל על זה? כדי לפתור את זה, האם זה יהיה מתוך המקום של הגדרות התפקידים, האם זה יהיה מתוך היסטוריות קודמות של האנשים האלה, מתוך, כלומר, להזמין את הניסיון שלהם למקומות עבודה אחרים, להתבונן החוצה, להתבונן פנימה, לאפשר דיאלוג שהוא גם יותר פתוח והוא גם יותר בונה. זאת אומרת, הוא לא רק חקרני, אלא הוא חוקר, הוא משתף, הוא יכול לשתף גם פחדים. בתוך הדבר הזה, אבל אז הוא מחליט מה עושים, ועושה אותו. כן. אני מחזיר אותך רגע לאקוסיסטם. את באה מבחוץ, ואני מניח שאת מרגישה תחושת אחריות מאוד גדולה. מצד אחד, זה לא החברה שלך. מצד שני, you could do some harm בפוטנציאל. אני חושבת שזה נכון, בגלל שאני לא מאמינה,

זאת אומרת, אני לא מאמינה נגיד לתרופות, או נגיד למאופייתיה, או וואטאבר, שאומרים, אנחנו לא יכולים להזיק, אנחנו יכולים רק להועיל. אני חושבת שכל מה שיכול להשפיע יכול לעבוד לכל מיני כיוונים. נכון. ותמיד אפשר לקחת את זה במקום הלוגי של כאילו גם לא לעשות, זה סוג של לעשות. נכון. מה יכול. נכון. נכון. לפחות אם לא הייתי עושה את זה. נכון. אני לגמרי רוצה להשפיע, ולהשפיע יכול להיות לכל מיני כיוונים, וגם יכול להיות שאני אעזור במשהו ואפגע במשהו אחר. כן, בדיוק, אז זה מה שבאתי להגיד, כי זה האקו-סיסטם הזה. אז עכשיו, את שולפת פה, או שהם החליטו כבר לשלוף פה, ואת אומרת יוצא זה הכל נורא, לא יודע, דינמי וזה, אז אנחנו עוברים במעבר חד. כשאתה משאיר את המאזינים עם החרדה הזאת, שאני אשלוף דברים מכל מיני מקומות, ולא אחזיר שום דבר למקום. לא, לא, בסדר, בסדר. אז מה עושים? שיחיו, אמרנו, עם הרווח הזה, עם הסימן שאלה הזה. בסדר. לא, תני לי בכל זאת. את לא מפחדת לעשות את זה. אני חושבת שאני זהירה. אחד הדברים שאני מאוד משתדלת להיות,

זה אמיצה, ואני גם משתדלת את האומץ לעזור להיות אמיצים למנהלים שאני עובדת איתם, כי אני חושבת שאומץ זה דבר מאוד מאוד חשוב. אני משתדלת להיות זהירה וקשובה, ואני משתדלת לאפשר שבתהליכים האלה יישמעו קולות. ואז אני יכולה לקוות שאם אפשר לדבר בפתיחות, לא נעשה איזה, נתפוס איזה כיוון מפחיד מדי ומסוכן מדי, שאף אחד בארגון לא יגיד ולא יקשיב של תקשיבו, אנחנו פה עומדים להתנגש בספינה. כן. אוקיי, אוקיי, אז עכשיו, מאחר שהוצאתי לאחרונה ספר למנהלים, אני רוצה לשאול אותך, בתור מי שעובדת עם מנהלים הרבה מאוד, ובטוח הרבה הרבה יותר ממה שלי יצא, מנהלים שהם לא אני, מה הקשר ביניך, לדעתך, בין מנהלים למושג שמחה בעבודה? בסגוווי כזה, כן. והאם זה קשר הפוך?

אוקיי, זו שאלה מצוינת, באיזה יופי ששאלת אותה, כן. אני יודעת ש... קודם כל צריך לדבר על שמחה בעבודה כמשהו ש... כמשהו ש... אה... סורי. סליחה, אני רצתי לכבות את המזגן, כן, כן, כן, כן, מבלי להסביר מה אני הולך לעשות. כן, כן, כן, לא, בסדר, לא, עכשיו ושאתה... אוקיי. סובה את האור ובורח. בדיוק, או ש... בדיוק כשאנחנו נורים על שמחה ואתה כאילו עוזב את החדר, זה משאיר אותי. כן, הולך לפרוץ מבכי. אז אני חושבת ששמחה... את מעלה לי דברים. כן, נכון, נכון, נכון. צריך להגיד, צריך להגיד ששמחה בעבודה היא כמובן לא מושג שלא נולד מוואקום, כלומר שהוא לא נולד מזה שלא נתקלתי בכאב, לא בעצמי ולא במקומות האחרים, אלא באמת זו הייתה... זו הייתה תגובה שלי, ההתעסקות בשמחה בעבודה הייתה תגובה שלי, והייתה סדרת מאמרים שבארץ על אושר.

ואני, יש לי דברים להגיד על המושג אושר, אני חושבת שהמושג אושר הוא טיפה דיסני מדי בשבילי, ואני גם חושבת שאושר זו יכולת שיש בה מן המולדות. זאת אומרת, אני חושבת שיש אנשים שיש להם יותר יכולת לאושר ופחות, ולעומת זאת היה לי מאוד חשוב להסתכל על היכולת להיות בשמחה, במובן הזה של לראות איפה, באחד המקומות שאנחנו מובלים בהם את רוב חיינו, ומאוד משמעותי לרובנו בכל מיני דרכים, יזמים או לא יזמים, לראות איפה אנחנו יכולים להסתכל על זה ולתבוע מעצמנו ומהסביבה שלנו, שאנחנו נשאל את השאלות האלה על שמחה בעבודה. לא אושר שבעיניי זה איזה מין פלטו כזה, כאילו קצת איזה מין אולי אופורי, אולי מנותק, לא יודעת אם הדבר הזה יכול להיות קבוע, לא בעבודה ולא בחיים, אלא האם אנחנו יכולים להסתכל על העבודה, או על עצמנו בעבודה, או על האנשים שאיתם אנחנו עובדים, ולהגיד שיש מספיק דברים שמשמחים אותנו. זאת אומרת, לאסוף, לאסוף את נקודות השמחה.

והקשר של מנהלים ושל ארגון לשמחה בעבודה הוא קודם כל קשר ישיר, כי אחד הדברים הכי מהותיים לשמחה בעבודה זה הבוס הישיר. זאת אומרת, אנשים יכולים ועובדים בעבודות נפלאות, מתגמלות מאוד, תפורות על הכישרון שלהם ויכולות להקפיץ אותם, מקפצה אדירה בחיים, כספית ומקצועית, אבל יהיה להם בוס לא טוב, או אפילו הוא לא יהיה לא טוב ולא תהיה ביניהם כימיה והם לא יצליחו לפתור את הדבר הזה. הם לא היו מאושרים בעבודה, אלא הם יהיו די אומללים בעבודה. אז קודם כל הקשר... וגם לא... פרודקטיביים. אה, נכון. וגם לא בעבודה. הם יהיו גם ממשרים גם לא בעבודה, הם מחוץ לעבודה, כי הם כל היום התלוננו על זה שלא רואים אותם ולא מתחשבים בהם. נכון, זה יהיה להם מאוד מאוד קשה. והבוס שלנו בעבודה הוא אדם מאוד מאוד משמעותי לנו, ביכולת שלו לראות אותנו, ביכולת... לכן מאוד אהבתי את מה שכתבת בהקדשה של הספר שכתבת, הקדשת לביתך ואיחלת לה שיהיו למנהלים ומנהלות, אני מוסיפה,

שיראו אותה. כי הדבר השני שבעיניי רלוונטי, שבעיניי חשוב ומאוד ממש קריטי, אי אפשר בלעדיו, שיראו אותנו בעבודה. אני חושבת שאנחנו הולכים לעבודה, אנחנו הולכים לעבודה כדי להתפרנס, כדי להתפתח, אני חושבת שאנחנו הולכים לעבודה כדי שיראו אותנו. מה זה אומר לראות אותנו? איך את מפרשת את זה? אני חושבת שזה קודם ממש במובן הכי בסיסי של כמעט הפיזיות, ואני חושבת שבהקשר הזה העבודה מרחוק מאוד פוגעת בדבר הזה. אני אתן דוגמה, אם אני מסתפרת ואף אחד לא רואה שהסתפרתי, האם הסתפרתי? אוקיי? זה לראות גם במישור הזה, אבל זה לראות אותי אופטימלית, ארגון טוב, ואני אומרת את זה, הנה זו דוגמה למה זה ארגון, וזה לא רק המנהל, אלא ארגון טוב, מכשיר את מנהליו, לראות את העובדים במיטבם. כלומר, לא רק את הצד הטוב שלהם, לא רק את הצד הלא-טוב שלהם,

אלא מה הם יכולים להיות. הדבר הזה של מנהל שמסוגל לדמיין מה אתה יכול להיות, מה תוכל להיות שתהיה גדול, זה באמת שמחה גדולה. זה מטורף. כן, זה ממש מטורף. זה באמת מטורף, אני פשוט, את אומרת את זה ואני נזכר ב... אני הייתי עתודאי שש שנים, ורגע לפני סיום העתודה התייעצתי, היה אצלנו אזרח עובד צהל אחד. אז אמרתי לו, תגיד, מה אני יכול לעשות באזרחות? אז הוא אמר לי, עדיף לך להישאר בצבא, מי ייתן לך עבודה בהייטק? אז אמרתי לו, מה, אני מהנדס מערכת, אני עושה פה עבודת פרודקט, אז כאילו בהארדבר פחות קוראים לזה פרודקט, קראו לזה הנדסת מערכות אז, היום קוראים לזה גם פרודקט. מה, זה פרויקטים גדולים, עובד עם זה, עובד עם אוטורולה, עובד עם מלביט, עובד עם זה, טה-טה-טה, הוא אמר, כן, אבל שפה שונה, וזה שונה, וזה, הוריד אותי לגמרי לגמרי. אמרתי לו, נו, בכל זאת וזה, אז הוא אמר לי, אתה יודע, יש את התעשייה הצבאית, אתה יכול ללכת או לרפאל,

או לתעשייה אווירית, או למי שעבדת איתם כבר בזה, הם... והייתי נורא מבואס. והלכתי לחפש, דיברתי עם איזושהי מישהי ממשאבי אנוש, כאילו, יועצת משאבי אנוש, או אני לא זוכר איך קראו לזה, או מגייסת, או מישהי מהזה, והיא אמרה לי, תשמע, ההוא דיבר שטויות, אני אשלח אותך לכמה חברות. והלכתי לאיזה חברה, והיא התעסקה בטכנולוגיה מאוד מורכבת ומאוד שונה ממה שאני עסקתי בה שש שנים בצבא. ואצלי בראש היה שאם יש לי איזשהו סיכוי לקבל עבודה, זה יהיה כי אני אביא את המומחיות שש שנים זה, שזה היה ספציפית ברשתות סלולריות, בסדר? והם התעסקו במשהו שקשור לעולם הטלוויזיה והכבלים והזה. ואני זוכר שאני יושב שם בריאיון כבר השני או השלישי, מישהו שהוא הולך להיות המנהל שלי, אדם מאוד חכם ומאוד מוכשר, ומתישהו אני קצת בלארינג, כאילו, אני קצת...

ואני בן אדם מאוד מפוקס, אני אף פעם לא מאבד פוקוס. אבל איבדתי קצת פוקוס, כאילו קצת לא בדיוק שמעתי מה זה, והוא אומר לי, ליאור, אתה איתי? ואני אומר לו, גיל, אני יכול לשאול אותך שאלה? אז הוא אומר לי, כן, אני אומר לו, תגיד, למה בכלל, למה אני בכלל אופציה לתפקיד הזה? אני לא מבין ב... אתה מדבר איתי פה דברים שנשמע לי שיקח לי שנתיים רק להתחיל להבין. והוא אומר לי, מה זאת אומרת? כי אתה מתאים, אתה יכול לעשות את זה. אני אומר לו, איך אני יכול לעשות? אני לא מבין, כאילו, מה קשור? ואז הוא כאילו הבין שאני לא... והוא פשוט התיישב רגע לידי, והוא הסביר לי את מה שלימים הבנתי שזה מה שמנהלים טובים עושים, או בכלל, בני אדם טובים עושים לאנשים שהם קצת יותר צעירים מהם, ומראים להם שגם אם אתה לא יודע בדיוק משהו, אבל אני רואה בך פוטנציאל, אני יכול לדמיין שאתה תוכל לעשות את זה. והחוויה הזאת, שהיא סתם חוויה מפגרת, תיארתי כאילו משהו מאוד מאוד פשוט,

זה לא פשוט בכלל. אני לא אשכח אותה לעולם. ואני ניסיתי כמנהל לשחזר אותה, לא כבולשיט, אלא כמישהו שהאמנתי בו וזה, וזה מטורף. לבוא למישהו ולהגיד לו, אני חושב שאתה יכול לעשות יותר ממה שאתה עושה כרגע, ויכול להיות אפילו יותר ממה שאתה חושב שאתה יכול לעשות, זה משנה חיים. בעיניי זאת אחת הסיבות להיות מנהל, או מנהלת. היכולת לקחת גם אנשים, אבל גם דברים, ולהביא אותם למקומות שהם בכלל לא ידעו שהם אפשריים, בשביל עצמם, בשביל המוצר, בשביל הסביבה. הדברים האלה, זאת אחת הסיבות להיות, לעשות את העבודה הקשה הזאת, לעיתים קרובות כפויה טובה, תובענית בטוח, עם המון אחריות והמון המון משקל. זאת אחת הסיבות הכי הכי טובות, כי למנהלים יש כוח מאוד גדול על האנשים שעובדים, לא רק מתחתיהם, אלא גם איתם. והיכולת הזאת לאפשר לאדם לצמוח מעל ומעבר למה שהוא העלה על דעתו,

זה דבר נפלא. זה בעיניי לעשות יש מאין. כאילו, אם קודם היה פיזיקאי, אני חושבת שבפיזיקה זה לא קיים, כאילו, ליצור יותר. כן. לקחת אחת ועוד אחת ולעשות שלוש. אני חושבת שזה דבר נדיר, וזה דבר יוצא דופן, ומאוד מאוד חשוב. אז זה הדבר שעושה שמחה בעבודה, לא חמוד, כי קיבלת איזה סוואג, איזה תיק. כן. איזה תיק ממותג בדבר הזה, שזה שמחה, נכון? זה מגניב, כאילו, המון מתעסקים בדברים האלה, וזה כיף. אני באמת, אני ממש חסרות לשמיכות טלוויזיה, שבהיותי עצמאית, אני לא מקבלת מספיק שמחות טלוויזיה ממותגות. מטריות? מה? מטריות. בטח שלא. על אחת כמה וכמה. אבל הדבר הזה, זו באמת שמחה באופן העמוק. זאת אומרת, לדעת מה אתה יכול לעשות. וזה למשל דבר, אחד הדברים הכי משמעותיים שמנהלים יכולים לעשות בשביל האנשים שעובדים עליהם ובשביל הארגון, להיות ארגון שעושה את הדברים האלה.

עכשיו, השמחה בעבודה, בפוסטים שכתבתי, ואחר כך גם התראיינתי, זאת אומרת, דיברתי על זה, ופתאום התברר שזה נגע בעצב מאוד הדהד אצל המון אנשים, ואחר כך הוזמנתי לכל מיני הנהלות, באמת, בטווח מאוד מאוד רחב שאני לא רגילה, מבאר שבע ועד קיסריה, ועד קיסריה, בסוגים שונים של הנהלות, לדבר מולם ואיתם על שמחה בעבודה, והתברר שזה דבר נורא נורא משמעותי, ויש שם עוד, אני מניתי עוד כל מיני דברים שגורמים שמחה בעבודה, חלקם גורמים לי. למשל, אני מאוד אוהבת ללכת ברגל, או בכלל הפיזיות, זאת אומרת, לא לשבת במשרד כל היום, אלא ללכת, לעשות דברים שהם בתנועה. אז בסדר, יש לי את המחקרים להוכיח שכשאנשים שהולכים לעבודה שלהם, נקודות האושר שלהם, באמת מבחני האושר, עולות משמעותית. כן. אבל בסדר, לא כולם יכולים לעשות את הדבר הזה, ויש דברים אחרים שיכולים להיות שם,

שאפשר לקחת מתוך הרשימה הזאת. אוטונומיה. אוטונומיה זה דבר מאוד מאוד מאוד חשוב, וזה הולך ונעשה חשוב יותר ויותר לכל הדורות של עכשיו, אוטונומיה. אנשים מוכנים לשלם על זה המון. על להיות אוטונומיה, להיות אדונים לעצמם, ולהיות אדונים לעצמם, אבל שים לב, אבל שעדיין יראו אותם. כן. זה לא בא במקום שיראו אותם. אני חושבת, מה שאני רוצה לומר, יש שם איזה שבעה גורמים, או משהו כזה, וזה משנה, שווה להסתכל על הדבר הזה ולראות את זה, כי זה מין סוג של סרגל שאפשר למדוד, וגם אפשר לשפר את זה. אבל יותר חשוב אולי מהדבר הזה, זה לבוא ולעשות את הדיון הפנימי, כי זה מה שהיה במפגשים האלה שלי, ממשרד ממשלתי שמטפל באוכלוסיות מאוד קשות, ודרך כל הנהלת משאבינו של מלונות יוקרה, ודרך חברות הייטק ומנהלות משאבי אנוש של סטארט-אפים.

ואצל כולם, בכלל ההתבוננות הזאת הפנימית של מה גורם לי טוב, מה מאמלל אותי בעבודה, מה משמח אותי בעבודה, ובכלל מה אני יכול לעשות עם הדברים האלה, זו הייתה שאלה שהפיקה המון מהקבוצה הזאת, כולל דברים שאחר כך שמעתי עליהם של החלטות שהתקבלו, וצעדים שנעשו, עם כל מיני דברים שחלקם עולים כסף, לא נכחיש זאת, בוודאי חלקם הגדול משמעותי בקשב הניהולי, שזה דבר בעיניי שאי אפשר למדוד אותו מיד בכסף, אבל הוא דבר מאוד מאוד יקר, אבל הוא ניתן לביצוע בהמון המון דרכים ודברים, ובעיקר לא כל כך צנטרליסטי. זאת אומרת, אפשר לראות איך עושים אותו, לאו דווקא כזה יורד כפקודה מהמפקדה, אלא אפשר לייצר אותו ככה כמו פטריות, והמון חלקים של הארגון. נכון, כי סתם, אם אמרנו הליכה, ואם מנהל יחליט לעשות את הפגישות השבועיות שלו בהליכה, עם עובדים, תוך כדי שהם מדברים, אז הם כבר, היה לי מישהו כזה שניהלתי, שניהל לך הרבה אנשים ב-R&D,

ועשה את כל הפגישות שלו בהליכה, וזה היה מדהים. נכון, אני חיכיתי לפגישות שלי. אני עושה פגישות ייעוץ בהליכה, חלק מפגישות הייעוץ שלי הם פגישות בייעוץ בהליכה. מדהים. כן, כן, זה מאוד תלוי במזג האוויר. עכשיו, עכשיו. וזה מייצר משהו אחר. עכשיו, תגידי, הנה, אני מביא אותך לקראת סיום, לנקודה שהיא, לאחרונה התראיינתי בהרבה מאוד פודקאסטים על הספר, ויש שאלה שחוזרת הרבה מאוד פעמים, ואני רוצה להפנות אותה אלייך ולשמוע את דעתך. ואני רגע אחבר אותה עם מה שסיפרת. סיפרת מבאר שבע ועד קיסריה, ואחר כך כשאמרת את הזה, אמרת משאבי אנוש ומשאבי אנוש ומשאבי אנוש. שמעתי המון משאבי אנוש. אני יכול להבין, ממש בקלות, איך משאבי אנוש מבינים וחשוב להם שמחה בעבודה. אני פחות באינסטינקט מנחש שהנהלות בחירות שהן לא משאבי אנוש,

מתחברות או חושבות יותר מדי על הקונספט של שמחה בעבודה. זאת אומרת, יש גם צדיקים כמובן, אבל המקום של משאבי אנוש הוא בדרך כלל יותר אמפתי וחושב וזה, אבל הרבה פעמים המנהלים, הם רוצים פרודקטיביות, אקזקיושן, תוצאות, מחר בבוקר ובעוד חודש ובסוף הריבון, זאת אומרת, לא רק עכשיו מחר בבוקר, גם מחר בבוקר וגם זה, עם הלחץ וזה, ושמחה בעבודה זה מין כזה third או 7's, or 12's priority, ואני אחבר את זה לשאלה ששאלו אותי, כי זה קשור. אמרו לי בכל מיני פודקאסטים, תשמע, יושבים חבר'ה, קוראים את הספר שלך, ספר מאוד נחמד, גם אנחנו קראנו, אוקיי, יש דור צעיר שמבין שמנהלים ראוי שיראו את העובדים שלהם, ייתנו להם אוטונומיה, יתחשבו בהם, יהיו אליהם שקופים, ירצו לכלול אותם בתוך הסיפור הזה. מעליהם הרבה פעמים יש את הדור הקודם,

שהוא ממש ממש ממש ממש ממש לא בקטע. שהם אמרו, מה יעשו עכשיו אותם מנהלי דרג ביניים וזה, שקראו את הספר, או הלכו ושמעו הרצאה של כנרת, או וואטאבר, אמרו או קראו כל מאמר של הרווארד ביזנס ריווייו שיש היום, שמדבר בדיוק על הדברים האלה. כל מאמר של כל, כל אחד קטן, כל אאוטלט קטן, כולם כבר הבינו את זה, זה כבר, זה כבר, מה הם אמורים עכשיו לנהל למעלה כדי שייתנו להם בכלל את האפשרות לעשות את זה? כי מלמעלה מחכים להם עם נבוטים. זאת שאלה, אחד הדברים הכי, גם מתסכלים, אבל גם מאירי עיניים, שבתחילת דרכי, כשהייתי עושה קורסים לפיתוח מיומלות ניהול ומנהיגות, אז עושים את זה בכל מיני שכבות. ואחד הדברים המדהימים היו שלא משנה מה היה הדרג, זאת אומרת, זה היה יכול להיות דרג ניהול ראשון, שני, שלישי, מפקדי האוגדות, וכולם אמרו, כן, אבל ההנהלה שלנו,

זאת אומרת, יופי, את באה ללמד אותנו, אבל כאילו, אבל מה עם ההנהלה שלנו? כך שאני מכירה את השאלה הזאת, מה זה מעולם, אגב, זאת אחת ההעדפות שלי של לעבוד, מה שנקרא, בייעוץ אורגני, זאת אומרת, לעבוד עם הארגון מלמעלה. כן, כדי באמת לא לתת לאף אחד תירוץ להתחמק מהדבר הזה. ועם זאת, כשמגיעים, ואני ישבתי עם הנהלות, הנהלות של משרדי עורכי דין, למשל, שהיום, היום, מבינים שאין להם ברירה אלא להתעסק עם שביעות הרצון. שמחה, זה נשמע כאילו קצת הייפי, אתה קצת מכיר אותי ואתה רואה שממני, ביני ובין היפיות, אין המון, במובן שזה לא מחובר לתוצאות. כשיושבים עם האנשים השותפים במשרד עורכי דין, עם אנשים שרוצים גם, מאוד מאוד חשוב להם הרווח, הם מבינים שאם עורכי הדין ימשיכו להיות כל כך אומללים אצלם, כל כך אומללים, כל כך אומללים אצלם, אז הם יוכלו להיות מאוד פרודוקטיביים במקום אחר. אוקיי? כי יש להם היום את אפשרות הבחירה הזאת. זאת אומרת, זה היום כבר, אני חושבת, שלא מנותקים מהדבר הזה. האם יודעים בכלל לעשות את זה והאם יודעים איך לאזן את זה,

שמחה בעבודה, אני חושבת שהיא לא צריכה להיות פר סא והיא צריכה להיות נפרדת. היא צריכה להיות משהו שהוא חלק מהאקלים, אקלים מטפח. אני יכולה לקרוא לזה בשפה שכאילו טיפה פחות, נגיד, ויראלית, ויראלית בזה, אקלים מטפח. בכוונה, אני אומרת... אקלים מטפח, מה זה אומר? לא, אקלים, אקלים מטפח. אני אומרת, הרי מה דיברנו? דבר ראשון, בשמחה בעבודה, לא דיברנו על כל הכוסות הטרמיות והדברים האלה, אם כי זה נחמד. לא דיברנו על הדברים האלה, וגם כתבתי, התבטאתי לא פעם, גם נגד ימי כיף. אני חושבת שימי כיף זה ממש מיסוך. שוב, תעשו, זה נחמד, אבל זה לא הדבר עצמו. אנחנו דיברנו על משהו שרואה את העובד ועוזר לעובד, להיות לעובד, לעובדים, לארגון, לממש את הפוטנציאל שלו, ויותר מזה, זאת אומרת, איך הדבר הזה, איך הדבר הזה, במי הוא יכול לפגוע, אולי טיפה בטווח הקצר, זאת אומרת, כאילו, כן מחייב, מזמין את הארגון להגיד, בואו תסתכלו לטווח הארוך ותקריב משהו בטווח הקצר לטווח הארוך, אבל,

אבל בתוך הדבר הזה, אני חושבת שלהסתכל על זה כמנוגד לפרודוקטיביות, זה, זה, אני חושבת שכבר אף אחד לא באמת עושה את זה, אולי יש אנשים שלא יודעים לעשות את זה. אחרת שאומרת, איך אני בחלקת האלוהים שלי אוכל לעשות דברי, אם אני עובדת בארגון, שאני מרגישה, שאני מרגישה שאין לי פרטנרים. כן, או אין לי גיבוי מלמעלה. אין לי גיבוי מלמעלה. אני ארצה לתת אוטונומיה, והוא רק יגיד לי, מה אתה נותן להם עכשיו אוטונומיה? זה ייקח עוד שבועיים. בגלל שתת להם אוטונומיה, זה ייקח עוד שבועיים. זה יהיה גרוע מזה. אם אני אשאל כל רגע מה קורה עם, מה קורה עם, נכון, אני אולי לא אוכל... אני לא אוכל לתת אוטונומיה, כי אני חייבת לתת תשובה. אני אהיה חייבת לשאול את העובד שלי מה קורה אם... אז למשל, אוטונומיה זו דוגמה מעולה, שהיא לא יכולה לכאורה לעבוד בלי, אם אתה לא משיג אוטונומיה. קודם כל, אם אוטונומיה חשובה לך, אז תחתור ותשיג את כל ה... את המקום המקצועי הטוב, שהמנהל שלך יצטרך להקשיב, המנהל או המנהל יצטרכו להקשיב ולהבין שצריך לתת לך אוטונומיה,

כי בלי אוטונומיה הם יפסידו את שאר הכישרונות והדברים האחרים שמביאים. אני לא אמרתי שזה יהיה פשוט, אבל אני חושבת ש... אני חושבת שיש... זה מסוג המאבקים הראויים. זה אומר שצריך להשיג אמון, וצריך להביא הוכחות. נכון. ואז להתחיל לבקש קצת סלאק, או... אבל גם השפה הזאתי, כאילו גם השפה הזאתי, זאת אומרת, אחד הדברים, אני... אחד הדברים זה לדעת לומר את המילים האלה. לדעת לומר, אני צריך בעבודה שלי לדעת שאני אחראי, שיש לי את הסמכות ואת האחריות למה שאני עושה. זה למשל משהו שאפשר לדבר עליו. זה למשל משהו שכולם מרגישים אותו, אבל לפעמים צריך מישהו שיגיד את המילים האלה. אחריות צריכה להיות בהלימה לסמכות. זה נורא נורא פשוט, ניהולית וייעוצית, אבל לפעמים צריך שמישהו יעזור לצמד הזה של מנהל ומנוהל, לראות שיש שם איזשהו פער, שאתה מבקש ממנו המון המון דברים, אבל לא נותן לו את הסמכות. כלומר, לא סומך עליו. אבל בלי ספק זה משהו שצריך לעבוד עליו, ובעיניי הוא מאוד מאוד שווה גם לפלס את דרכך מעלה וגם מטה.

וכאילו שווה לארגון להיות דינמי, במובן הזה שהוא מסוגל להיות קשוב גם לקולות שמנערים אותו קצת. שמנערים אותו קצת ומוזרים לו קצת ולא ברורים לו ולא מובן למה צריך את הדבר הזה. ובשביל זה מכניסים כל מיני קולות, אחד מהם רק, לא היחידי, זה ייעוץ ארגוני, שיכול לאפשר לצאת מהתלם הקבוע שאנחנו הולכים בו, ופתאום להסתכל על הדברים קצת אחרת, מתוך תקווה שיהיה אפשר גם לעשות אותם אחרת. כן. כנרת, תודה רבה. תודה רבה לך. היה מאוד מאוד מעניין. אני חושב שהבנתי מה את עושה. אה, זה כיף. כן. אני כמובן מיתמם, אני נפגשתי בעבר, אבל את יודעת, גם זה שאני נפגשתי במשהו לא אומר שאני באמת יודע, כי ראיתי אולי רק כמה פנים של הדבר, ויש ארגונים יותר גדולים, ויש ארגונים יותר ותיקים, ויש זה, אז

היה מאוד מאוד מעניין. אני מאחל לכולנו שנצליח להתגבר על הטנטרום, ולזכור שלכולם יש קשיי צמיחה וקשיי גדילה, וזה חלק מהמשחק, ומי שלא אוהב, אז שלא ישחק את המשחק. וזהו, תודה רבה על כל השיתוף. תודה רבה, נורא כיף. יאללה, חברים, נפגש בפעם הבאה, ואל תשכחו, אם אתם בספוטיפיי, אז להישען ככה בטעות עם האצבע הזה של הכוכבים, ולעשות כאילו משהו שם על זה, וזה, ובאפל לאכול תפוחים, ונפגש בפעם הבאה. ‫-תודה רבה.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 266

    הצד המנטלי של היזמות

    גלי בלוך לירן · 25 אוק׳ 2022 · 68 דק׳

  2. 265

    מסיפורי ילדים לסיפורי יזמות

    רויטל רפאלי · 18 אוק׳ 2022 · 77 דק׳

  3. 264

    איך לפרסם בעולם החדש?

    מירן פחמן · 13 אוק׳ 2022 · 75 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←