קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 298·20 ביוני 2023·63 דק׳

הבן שלו למד בשני בתי-ספר במקביל | מנכ״ל אינטל לשעבר | חי ועבד בשתי יבשות | פופקורן 298

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:03:11

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

יניב גרטי היה מנכ״ל אינטל ישראל וסגן נשיא אינטל העולמית, ואחרי 18 שנים בחברה פרש לאחרונה. דיברנו על איך מנהלים בלי תכנון מדויק, על חיים בשתי יבשות, על גיוון בארגון ועל התרבות שמנצחת את האסטרטגיה, ועל למה מנהל צריך לתקשר עם העובדים כל הזמן.

בפרק הזה

  • הקריירה של יניב לא תוכננה: במקום תוכנית מדויקת הוא פתח הרבה דלתות, והוא מדבר על ההבדל בין ללכת ליעד לבין לשוטט אל היעד
  • סיפור ה-DSL: הטכנולוגיה פותחה בשביל וידאו לפי דרישה, והצוות היה כל כך מפוקס על המטרה שכמעט פספס שהפתרון האמיתי הוא האינטרנט
  • חמש שנים בשתי יבשות: הבן שלו למד חלק מהזמן בבית ספר בתל אביב וחלק בבית ספר בסן פרנסיסקו, ועבר ביניהם כל כמה שבועות
  • גיוון הוא צורך עסקי: ארגון שכולם בו אותו דבר לא יודע להסתגל, וקהילות עובדים עוזרות להביא לארגון אנשים מרקעים שונים
  • תרבות וניצחונות קטנים: אחרי שעשרות עובדים עזבו, הוא כינס כמעט 100 אנשים, נתן להם לפתור בעיות בעצמם ולא נתן מקום לציניות

על הפרק

הבן של יניב גרטי למד בשני בתי-ספר במקביל, וכל כמה שבועות דילג מצד אחד של העולם לשני.

מנכ״ל אינטל ישראל עד לא מזמן, חי חמש שנים בשתי יבשות במקביל. בחיים מפוצלים. והוא אהב את זה.
באינטל ניהל 12,000 עובדים, בחברה שאחראית לכ-1.9% מהתל״ג במדינה. לא מזמן פרש, אז למזלי סופסוף היה לו זמן להתפנות אליי.
הוא אמר בחצי צחוק שאין לו איך לייעץ לצעירים על קריירה - כי הוא עצמו לא ממש תיכנן את שלו. אבל דווקא בגלל זה יש המון מה ללמוד ממנו.

דיברנו על מה עושה מנכ״ל גדול שעכשיו נמצא בחופש, איך זה מרגיש, על איך זה לחיות בשתי יבשות, מה אמריקאים חושבים על ישראלים, וגם על - למה חשוב לכתוב את ספר ההפעלה שלך כל פעם מחדש, ולמה חשוב כמנהל לתקשר עם העובדים כל הזמן.

ציטוטים מהפרק

ואי אפשר להתמודד עם שינויים, עם בלופרינט שנכתב אפילו לפני שנה, אתה חייב כל הזמן לכתוב אותו מחדש. אתה חייב לכתוב את ספר ההפעלה שלך כל הזמן מחדש

האורח.ת ·

והדרך הנכונה בעיניי היא לשלב כן את התכנון, אבל תוך כדי תנועה אתה חייב כל הזמן לייצר תנועה

האורח.ת ·

הדבר הכי גרוע לארגון זה שיבוט

האורח.ת ·

שאלות ותשובות מהפרק

למה יניב גרטי אומר שהוא לא יכול לייעץ על קריירה?
יניב גרטי מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהוא האדם האחרון שיכול לייעץ למישהו בקריירה, כי לא תכנן את שלו. הוא התכוון לא לעבוד בארגון גדול, ובסוף היה 18 שנים באינטל. במקום תכנון מדויק הוא ממליץ לפתוח הרבה דלתות ולראות אילו אפשרויות נפתחות.
מה היה סיפור ה-DSL שיניב מספר עליו?
יניב מספר שבאחת החברות הראשונות שלו פיתחו טכנולוגיית DSL, שנועדה להעביר שירותי וידאו לפי דרישה. לא היה לזה מודל עסקי, והוא יצא למכור אותה כשהוא מפוקס על האסטרטגיה. מישהו אחר היה צריך להפנות את תשומת לבו לכך שיש אינטרנט, שדורש בדיוק חיבור מהיר כזה. לדבריו, הצוות התעשת מהר וכבש נתח יפה מהשוק.
איך זה היה לחיות בשתי יבשות?
יניב מספר שבמשך חמש שנים חי ועבד בישראל ובארצות הברית. הבן שלו היה בגן, ואחר כך למד כל כמה שבועות לסירוגין בבית ספר בתל אביב ובבית ספר בסן פרנסיסקו. היו לו שני חדרים ושני מעגלים חברתיים, והוא למד להיכנס מהר למצב חברתי חדש.
למה יניב גרטי משקיע בגיוון בארגון?
לדברי יניב, גיוון הוא צורך עסקי ולא רק עניין חברתי. הוא מסביר שהדבר הכי גרוע לארגון הוא שיבוט, כי אם כולם אותו דבר אין יכולת להסתגל. באינטל ישראל הוא הקים קהילות עובדים, למשל של עובדים ערבים, ונתן להן להגיע לקהילה שלהן ולעזור בתהליך הגיוס.
איך מחזירים אמון בארגון שעובדים עוזבים ממנו?
יניב מתאר ארגון תקשורת אלחוטית חבוט, שבו עשרות עובדים עזבו כי לא האמינו להבטחות. הוא כינס כמעט 100 אנשים, נתן להם בעיות לפתור בעצמם, ואפס סובלנות לציניות. לדבריו, כך חזרה אליהם היכולת לעבוד יחד, ואחרי כמה שנים חלק מהעוזבים ביקשו לחזור.
כמה צריך לתקשר עם העובדים לפי יניב?
יניב אומר שארגון צריך כל הזמן לתקשר, ושאין דבר כזה יותר מדי תקשורת. הוא ממליץ לא להסתמך על נקודת כשל אחת, להופיע מול הארגון, להיעזר במכפילים בתוך הצוותים ולחזור על המסרים החשובים. לדבריו, זה משהו שלומדים עם הניסיון.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
פרנק בארט · פיטר דרוקר · מקסים פסברג · דרווין
חברות וארגונים
אינטל · מובילאיי · בזק · אינפיניון ויירלס
ספרים, פודקאסטים וסרטים
Yes to the Mess
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, ברוכים הבאים לעוד פרק בפופקורן, כאן ליאור, אנחנו בפודקאסט שעוזר לכם לעשות אדפטיישן לעולם החדש, להסתגל לשינויים שעוברים עלינו בעולם העבודה, בתפיסות, בחינוך, במדע, באמנות, ברפואה, פסיכולוגיה, בכל מקום שאנחנו מסתכלים, אנחנו רואים דברים שהשתנו מאוד בשנים האחרונות, ואנחנו רוצים להבין איך נוכל ליהנות מהם, לנצל אותם, להרגיש יותר בנוח איתם, ופחות אולי קצת להיבהל או להשתבלל. וספציפית היום, יש לנו אורח שאנחנו נדבר איתו על כל מיני דברים שקשורים לאדפטיישן, אבל הוא גם היה עסוק הרבה מהזמן בחברה שמקדמת הרבה מהחדשנות הזאת, אני תכף אספר לכם על מי אני מדבר. רגע לפני שממשיכים, רק רציתי לספר ששוב, לשמחתי, נגמרו העותקים של הספר הקטן למנהל-מנהלת החדשה, אנחנו מדפיסים הדפסה נוספת, אז תודה לכל הארגונים והמנהלים שהזמינו לעצמם, או לצוותי המנהלים שלהם. בחודשים האחרונים קיבלתי יותר ויותר פידבקים שהוא מתאים לא רק למנהלים חדשים, בעצם לכל מנהל או מנהלת שמנסים להבין מה קורה בעידן שלנו, והתמודדים שני שינויים, ואני אשמח גם תכף לשמוע את דעתך אם זה שני השינויים הרציניים שקורים למנהלים בעשור האחרון, אחד זה שהתפיסות,

המיינדסט, ההתנהגות של העובדים עצמם השתנו, בטח מנגיד כשאני גדלתי באייטיז, ושתיים, שהעולם העסקי הפך להיות כל כך מהיר ותזזיתי, שהוא מביא לנו הרבה מאוד אי-ודאות לתוך היומיום שלנו, והאמת שזה גם אחלה סגווי לספר מי נמצא כאן היום, אנחנו מדברים, אם הייתי צריך בשתי מילים כרגע, יניב גרטי, הוא היה עד לא מזמן מנכ״ל אינטל ישראל, וסגן נשיא אינטל העולמית. אינטל ישראל, למי שלא יודע, זה גוף שאחראי חלק מהשנים, אמרת לי במעלית 1.9 אחוז מהתל״ג, מהתוצרת הלאומית הגולמית, שזה פשוט בלתי נתפס, ואמרת לי כמעט 8 אחוזים או אפילו קצת יותר מהייצוא, שזה מספרים משוגעים. אחרי 6 שנים בחברה, מקום מאוד מאוד, הכי גבוה שכנראה אפשר בארץ ישראל, הוא פרש, אני רוצה לשאול אותו גם איך זה מרגיש,

איך עושים שינוי כזה קיצוני ממקום כל כך בטוח, גבוה, רשמי, רציני, לחיים שקצת עושים הפסקה לכל המחויבות הזאת, הרצינות הזאת, האחריות הזאת שבאה עם זה. וגם איזה מחשבות עוברות לו עכשיו בראש שהוא רגע עם השקט, כשהוא מסתכל אחורה על כל השנים האלה, מה שהוא היה רגיל לעשות כל כך הרבה שנים, ואיך הוא עכשיו רואה את הדברים קצת בעיניים חיצוניות, כי הוא לא בתוך הסערה אלא מחוץ לה. נדבר על כל מיני דברים, למשל איך עובדים כשאתה עם רגליים בו זמנית בשתי יבשות, פה ובאמריקה, ואפילו אמרת לי משהו שהבן שלך למד בשני בתי ספר חלק מהזמן, זה מעניין לשמוע. אני ארצה לדעת מה מעצבן בלעבוד עם אמריקאים, ומה אתה חושב שמעצבן את האמריקאים בלעבוד איתנו? איך מייצרים חדשנות, ITIL זה ארגון של חדשנות, אבל זה ארגון כל כך גדול, איך אפשר לייצר חדשנות בארגון כל כך גדול? זה הרי כמעט קאונטר אפשרי. אני רוצה לשמוע אם הוא מאמין בגמישות מחשבתית בארגונים כאלה,

ואם אפשר להפוך עובדים ומנהלים לכאלה. וגם אני רוצה לשמוע קצת על שגרת היום שלך עכשיו, כשאתה קצת נח מהזה עד ההרפתקה הבאה שלך. אז ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה. כן. פה, פה, פה, פה. - Bring me along hot asnical, big asn, so much drinks give big all, big campaign strong, so much low gistnical, confidence big than a drunk asnical, לא, אני מתייחס לזה בתור שלד בארון, אני את התואר הראשון, למדתי הנדסת אלקטרוניקה, עשיתי כעתודאי. ואחר כך התחלתי את השירות שלי, שירתי סך הכל 6 שנים. נשארתי חלק באיזושהי קונסטלציה במשרד הביטחון, תחת המעטה של חיל הים, שזה באמת חיל ידידותי למשתמש. סיימתי ונשבעתי, אני בחיים לא אעבוד בארגון גדול, בחיים.

באמת עברתי אחר כך כמה וכמה סטארט-אפים, נקלעתי לאינטל במקרה, דרך רכישה. 18 שנים אחרי, זה לא במקרה, אני מקווה. אבל אני תמיד מספר את הסיפור הזה לכל מי שבא לשמוע ממני ייעוץ קריירה. אני האדם האחרון שיכול לייעץ למישהו בקריירה. אין לי באמת מושג לאן אני, שאל, הזכרת, לאן אני אלך הלאה? גם לפני 6 שנים, אם היית שואל אותי, לא הייתי יודע שאני אקלע למקום שנקלעתי אליו. ברור שזה לא הסתכלות פסיבית על החיים, אבל זה הרבה יותר, אולי להגיד את זה בצורה של במקום תכנון מדויק, זה לפתוח הרבה מאוד דלתות, כדי לראות איזה אפשרויות עומדות בפניי. אז אתה יודע, זה מעניין, יש איזה פרופסור, נקרא פרנק בארט, משהו כזה, אני מקווה שאני אוהג את השם שלו נכון,

שפעם קראתי את הספר שלו, אגב, אני לא ממליץ על הספר, אני יותר ממליץ, הוא אמריקאי, אז הוא לא ידע שאני ככה, לא ממליץ מאוד על הספר, הוא ממליץ על הכותרת. והכותרת נקראת Yes to the mass, mass כאילו בלאגן, הוא מלמד שם כאילו מה אפשר ללמוד מג'אז על לידרשיפ. כי הוא גם פרופסור לניהול והוא גם נגן פסנתר מחונן שעושה את ג'אז. והייתה לו שם טענה, והוא מביא סיפורים על הג'אזיסטים הגדולים, והייתה לו שם טענה שמנהלים גדולים יודעים to improvise. ופתאום שתיארת, זה עלה לי בראש, פתאום שתיארת את ה... שאמרת, זה לא תכנון מדויק, אבל זה כן, זאת אומרת, הדימוי הזה של להתנהל בתוך האי-ודאות הזאת, כי הרי מה קורה בג'אז שהם עושים אימפרוביזיישן, יש להם מסגרת גדולה ובתוכה הם צריכים לדעת מי מתי ואיך זה.

אז זאת אומרת, אתה רואה את זה ככה, כי אתה יודע, אם היו שואלים אותי לפני מי היה המנכ״ל אינטלה, אז דווקא אצלי בראש היה מישהו מתוכנן ומדויק עד הפרט האחרון, עד כל דבר קטן. אני חושב שבהרבה מובנים, אני חושב שזה כמו ההבדל בין ללכת ליעד לעומת לשוטט אל היעד. ולחיות עם קונפליקטים, זה בסדר גמור להיות מאוד מתוכנן, זה בסדר גמור לשנות את הדרך ולדלג בין דרכים תוך כדי. מה שאמרת, מה שהזכיר לי, זה שהסתכלות על אסטרטגיה. אני חושב שהרבה מאוד ארגונים משקיעים המון זמן באסטרטגיה, זה חשוב. אני לא יכול להגיד את זה מאוד קיצוני, זה לא הכוונה. עוד פעם, אנחנו במקום של גם וגם. אבל הרבה פעמים מה שקורה, אסטרטגיה זה כאילו, זה כמו מצב שיש לך מספר משוואות שיש בהן מספר נעלמים גדול ממספר המשוואות.

זאת אומרת, זה לא באמת שאפשר לפתור ויש פתרון מוכן. אני לא יכול לפתור. ועכשיו אתה מתחיל לעבוד כדי לראות האם אתה יכול חלק מהם לנחש בצורה חכמה, לקבל איזשהן הנחות חכמות, להבין מה קורה במקומות אחרים. אתה אוסף הרבה מידע ומנתח. זה מעולה. אבל אם זו מתחילה להיות המטרה ואתה משקיע המון זמן בפתרון המשוואות הללו, אתה תפתור אותן בסוף. רק שהזמן עבר. העולם השתנה. ולכן... אה, אתה אומר, לא רק שבזבזתי זמן, גם העולם השתנה. העולם השתנה. מה שפתרתי כבר לא רלוונטי. פתרת את המשוואות של אתמול, לא של מחר. והדרך הנכונה בעיניי היא לשלב כן את התכנון, אבל תוך כדי תנועה אתה חייב כל הזמן לייצר תנועה. זה גם נוגע בשאלה של מה עושים עם העולם הזה שרועש וגועש ומשתנה לנו, תנועה. כן, כן. יש לך, כשהיית יותר צעיר, אתה נכווית מזה בעצמך? זאת אומרת, אתה התנהגת, אתה אומר שהיית מהנדס אלקטרוניקה, אז מי שגם היה, יצא לו להיות... ברור לך שאף אחד לא יגייס אותי לשום עבודת הנדסה היום.

לא, אני מתכוון שאפשר לחשוד בך שאתה בחור אנליטי, אז אני רוצה לשאול האם בתור מנהל צעיר, יצא לך לכבות בעצמך מהשיעור הזה שהרגע אמרת? זאת אומרת שאתה כל כך רצית לתכנן וכל כך רצית להביא משהו מדויק, ואז בסוף הבנת שזה, פספסת את התמונה הגדולה. כן, באחת החברות הראשונות שעבדתי בה פיתחנו טכנולוגיה, טכנולוגיה שנקראת DSL, שהיא טכנולוגיה שהיום יש לנו אותה בבית, זה מה שאנחנו מזמינים מבזק. כן. בזמנו זה היה, וואו. דרך אגב, היא פותחה בכלל למשהו אחר לגמרי, היא פותחה כדי לאפשר לחברות טלפוניה להעביר שירותי video on demand. זאת אומרת שבזק תוכל לעשות לי VOD בבית. בדיוק. אז בשביל זה היינו צריכים שיהיה לי מודם שעובד בטכנולוגיה DSL. לא אינטרנט, לא שום דבר אחר. זה היה כישלון נחרץ, היה מביך, לא היה מודל עסקי גם אז לדבר הזה. ויצאתי לשוטט בשם החברה למכור את הטכנולוגיה בנזיד עדשים.

ומרוב שהייתי מפוקס על המטרה של איך אני מוכר למי, מה האסטרטגיה הניתנה לנו המכירה הנכונה, מי הפוטנציאלים, מישהו אחר היה צריך לגעת לי בקטע ולהגיד, תסתכל רגע, הצידה, יש אינטרנט, אינטרנט דורש חיבור מהיר, זו הטכנולוגיה המדויקת. הייתי כל כך מפוקס על כיוון. זאת אומרת, אותו DSL יכל לתת, ונותן הרבה שנים כבר, את הפתרון לאינטרנט, אבל אתם הייתם תקועים על ה-VOD, זאת אומרת, חיפשת מי שצריך להעביר VOD ועליו להעביר את זה, במקום מה שהיה אז הרבה יותר נפוץ כבר, שזה אינטרנט. זו הייתה ממש התחלת הדרך של האינטרנט, ההבנה שהאינטרנט צריך כבר משהו אחר, התחילו הצעדים הראשונים, והפתרון היה בידיים. כן. אז למזלנו התעשתנו מהר, לא שבזכותי, והצלחנו באמת בזמנו לכבוש נתח יפה מהשוק הזה, זה היה באמת לפני הרבה שנים, אבל זו הייתה דוגמה בעיניי לכמה אפשר ליהנות מהאור הזרקורים של האסטרטגיה והיישום של האסטרטגיה,

במקום לנוע, לנוע גם במרחב, לא רק לנוע בדרך שהאסטרטגיה מכתיבה. איך אתה, כשאתה בתוך כל היום-יום הסוער של מנכ״ל של חברה, אינטל ישראל, כמה עובדים זה בערך? 12,000 עובדים. 12,000 עובדים. עובדות, כן. זאת אומרת, זה גדול כמו תעשייה אווירית או... זאת אומרת... דבר גדול, כשאתה מוסיף לזה את כל העובדים שהם לא בתעסוקה ישירה, יש מחקר של הטכניון שמנה כ-48,000 בתי אב בישראל, שמועסקים על ידי אינטרנט. כן, כאילו נגזרת או זה. אוקיי, אז נשמע שכנראה יש לך הרבה דברים על סדר היום, והרבה טלפונים, וואטסאפים ואימיילים שנכנסים לכל מיני אש שצריך לכבות או זה. איך בתוך כל הדבר הזה, ובטח מי שהוא עם הרבה פחות בלאגן, איך בתוך הדבר הזה אתה מצליח, כאילו אתה תיארת איזשהו משהו של to wonder, זאת אומרת, קצת לזוז כדי,

אני לא יודע אם דמיינתי את זה, אבל לזוז כדי להתאוורר או כדי לראות איזושהי נקודת מבט חיצונית. איך היית עושה את זה בפועל? כאילו, מה, היית הולך לים? סליחה שאני מוריד את זה למשהו כזה ארצי, אבל... ברמה האישית כן. זה ים אור הרבה פעמים, אני בן אדם של לילה. אז כשיש חשיכה ויש הרבה פחות רעש מסביב, ונתעלם מהעובדה שיש גם אמריקאים במשוואה הזאת, זה זמן לתת למחשבות לנדוד. זה השעות הכי יצירתיות, במקרה שלי הפרטי, אלה השעות הכי יצירתיות שלי. כן. השעות העמוקות של הלילה. ואז מה? כי כשאתה יושב על הספה ועושה את עצמך, רואה טלוויזיה, אבל בעצם אתה לא בסדרה, אתה... לא, רואה טלוויזיה זה ה... אתה יודע, אני מאוד אוהב ספורט, אבל הספורט אצלי תקוע כבר הרבה שנים בלהסתכל בטלוויזיה על ספה. אז או פשוט, אתה יודע, אני בוהה במשהו, כן.

ואז מחזיק את המחברת הסודית, שהיום היא כבר אלקטרונית, כמובן, וכותב לי את הרעיון שיש. עכשיו, רובם בבוקר נראים מאוד רע. מאוד מכוערים. אבל לפעמים יש יהלומים גולמיים שמתחילים לעבד אותם. כן, כן. אוקיי, אז בוא, אז בוא, אני רוצה רגע להגיע לסיפור הזה שהבן שלך היה בשני בתי ספר בשתי יבשות, מה? הייתי סך הכול 18 שנים באינטל, וממש שלוש קדנציות של שש שנים. תקופה ראשונה, בטכנולוגיה שנקראה בזונה וויימאקס, שהייתה איזה סוג של דור רביעי של טלפוניה, שעבורה, עבור הטכנולוגיה הזאת נרכש הסטארט-אפ שהייתי חלק ממנו. והייתי העובד היחיד של הסטארט-אפ בארצות הברית, כי היו הרבה טייטלים מפוצצים בכרטיס ביקור, אבל המטרה הייתה למצוא מי יכול לעזור לנו וירכש אותנו. כן. באמת נתקלנו באינטל, ואינטל רכשה אותנו.

הצטרפתי לצד האמריקאי של אינטל, זה הצד הרוכש, שאר הארגון היה פה בישראל. והייתי בבעולם, בשדה הוויימאקס, למשך שש שנים. בסוף השש שנים באנו בבקשה לבורד של אינטל, שיגאלו אותנו מייסורנו. הטכנולוגיה הייתה מצוינת. כן. היה כישלון מסחרי נחרץ. כן. והבורד אמר שנתן תשובה חיובית, אנחנו נפסיק. ואז הייתה שאלת משנה אם תקשורת היא חשובה לאינטל. עולם התקשורת. אינטל היא חברה שמאוד מובילה, יש לה ידע עמוק ונרחב בעולם העיבוד, המחשוב. השבבים. השבבים. האם גם תקשורת חשובה? תמיד היה משהו בתקשורת, השאלה הייתה אם זה חשוב. התשובה הייתה שכן. ואז מצד אחד הלכנו ועשינו רכישות. לדוגמה, רכשנו חברה גרמנית שנקרא אינפיניון ויירלס,

כדי לתת לאינטל בפורטפוליו מודם לטלפון. מצד שני, היו לנו חתיכות של טכנולוגיית ויירלס, כמו Wi-Fi וכולי, שבמשך השנים של הוויימאקס פשוט הרעיבו אותן. והם היו במצב די, המוניטור די רע פלאט מבחינת הביצועים. תחשוב על זה שהדבר הכי קל בעולם בחברה כמו אינטל זה למכור את ה-CPU ולהגיד, תקנו לי רגע, תקנו גם את ה-Wi-Fi שלי. אבל מכרנו רק בפחות מ-10% מהמחשבים באותו זמן, שזה מביך. אז אני קיבלתי לידי לנהל, להיות המנכ״ל של החטיבה, מתעסקת בכל פתרונות הוואלס, זה Wi-Fi, זה Bluetooth, זה GPS וכולי וכולי, שהם לא המודם הסלולרי. והמאסה הקריטית של הארגון ישבה פה בישראל. הפכתי להיות עובד אמריקאי,

ב-relocation בישראל, במקרה דובר עברית, לא הייתי צריך שיעורי נהיגה, או התאמת תרבות לנהיגה המקומית. אבל אז הבנתי מהר מאוד שאני לא מספיק מוכשר כדי להיות מסוגל מצד אחד לנהל ארגון שלא עם נגיעה בקרקע, בסייקלים גדולים של הזמן, ומצד שני, לא להיות מחובר ל-Headquarters של החברה שיושבים בצד השני. אז כאילו יצא מצב מאוד מוזר, שבו החבר'ה, רוב המהנדסים והזה, הם נמצאים בישראל. אתה ישראלי, אבל אתה באמריקה, כי אתה עם ה-Headquarters, ואתה צריך, אתה אומר, אני צריך להיות גם וגם. צריך להיות גם וגם, בערך 70% מהארגונים, אם אני זוכר, אנחנו נהיים בישראל, השאר היה מפוזר בארצות הברית, ואחר כך זה התרחב לגרמניה, סינגפור, הודו וכולי. ומאחר שכבר היינו כמה שנים בארצות הברית, היה לי בן באותו שלב, באותו שלב שהיה בגן ילדים,

והתחלנו לנדוד. כל כמה שבועות היינו עוברים צד לצד. אז היו לכם בית פה ובית שם? בית פה ובית שם, היה לו, הכי קל להסביר את זה מהצד של הבן שלי, היו לו שני חדרים, שני סטים של צעצועים, שני מעגלים חברתיים, של ילדים, אבל חדרים חברתיים. והוא היה עובר כל כמה שבועות מבית הספר בתל אביב לבית הספר בסן פרנסיסקו, וההפך. אני לא מאמין, זה מטורף. זה מטורף. אתם שמעתם על איזשהו סיפור כזה אחר? לא, לא, עד היום לא מצאתי מישהו שאהב ללכת בדרך הזאת, אני גם חושב שעזר לו מאוד שמדובר בילד אחד, בשניים אני לא יודע איך עושים את זה, כי גם אני לא יודע. כן, תגיד אם היום. ואני לא יודע אם זה אומץ או טמטום עד היום. אם הוא היה פה היום והיינו שואלים אותו, איך היום הוא מסתכל על זה, הרבה שנים אחרי, מה הוא היה אומר? הוא מאוד אוהב. כשהפסקנו, היה לו תקופת גמילה מאוד ארוכה מהשינוי. הוא מאוד טוב היה בשינוי, היכולת שלו להיכנס לסיטואציה חברתית מבחוץ

ומהר למצוא את המקום שלו בתוכה. מדהים. מדהימה. מדהים. כלי אדיר, זה שריר שהלוואי והיה לי אותו בעוצמה שיש לו. כן. אז זו הייתה הקדנציה השנייה. נכון, של שש שנים. כן. אז קיבלתי את ההצעה להיות מנכ״ל אינטל ישראל, עברתי סופית לישראל, זאת אומרת, הפכתי להיות ישראלי שגר בישראל, והוא התחיל ללמוד בבית ספר ישראלי, 100% מזמנו. כן, כן, כן. תגיד, איך מקבלים הצעה להיות מנכ״ל אינטל ישראל? זה משהו שאתה יודע עליו כבר שנתיים שהולך לקרות, או שזה יום אחד יש איזושהי שיחה כזאת באיזה חדר מנהלים עם שולחן כבד? כשקודמתי בתפקיד, מקסים פסברג החליטה שהיא פורשת, שדרך אגב, היא לא ידעה על כך, אבל היא הטעתה את כולנו, ביום שנסינו למסיבת פרישה, גם הודענו על הרכישה של מובילאיי, והיא נשארה עוד שנתיים לעזור באינטגרציה של מובילאיי, אבל זו הייתה מסיבת פרישה בהמשכים.

כאילו, זו הייתה פורשת, היא הקימה איזשהו צוות קטן, גם פה בארץ, להתחיל לדבר על מי נכון, מה נכון. אני חושב שגם המנכ״ל של אינטל בזמנו חיפש אנשים שהם קצת שונים מהתבנית הרגילה של אינטל, כי אני לא האינטל הקלאסי, לא נולדתי באינטל, עד היום. מה זה, אבל למי שלא מכיר, מה זה האינטל הקלאסי יותר? אחד הדברים היפים באינטל זה שאפשר לנהל קריירה שלמה, לעבור עולמות, חומרה, תוכנה, AI, בדיקות, שיווק, ולא לשנות את הכיסא והשולחן שלך. כי מה? כי אתה באותו מדור ואתה... אתה באותו קמפוס, אתה יכול לשנות קריירות בצורה דרסטית, הרבה פעמים הרבה יותר ממה שאתה יכול מחוץ לאינטל. כן. ואתה חלק מאינטל, זאת אומרת, אנשים נמצאים קריירה שלמה באינטל, זה דבר מדהים. כן. זה גם מסמל משהו על ה-engagement של עובדים ועובדות לארגון, על העניין שיש להם, וחלק מהדבר הזה הוא גם היכולת שלהם לפתח קריירה.

אני הגעתי, אמרתי לך, במקרה. כן. ואני לא מעולם הפיתוח של המעבדים, של המחשבים, ואני לא מעולם הייצור. אני מאזור אחר. כן, מהתקשורת, מהדבר שהוא יותר הפריפריפריה. לא שביל הפילים של החברה. כן. והדבר הזה מצא חן בעיני המנכ״ל בזמנו. מעניין. כן. זה מראה על משהו. תפיסה מעניינת, כן. כן. מה למדת על האמריקאים כשהיית שם? שאתה יכול ללמד אותנו? לעבוד איתם? אני חושב שה... יש הרבה מאוד, אפשר לראות מצגות אינסופיות על מה ההבדלים התרבותיים בין העם הרועש היושב בציון לבין האמריקאים וכולי וכולי. אני יכול לספר לך על החוויה הפרטית שלי. מה לי שינה את הדבר הזה? כן, זה עושה את שלך. מה ששינה לי את הדבר הזה כשהגעתי למקום שבו הצלחתי להתחיל לנהל small talk עם אמריקאים.

והמקום שלמדתי שאפשר לנהל small talk עם אמריקאים, שגם התחבר אליי, זה ספורט. אתה הולך להגיד בייסבול. תשמע, יצאתי מישראל עם הבנה עמוקה שכל דבר שמערב מקל וכדור הוא לא ספורט. ופעם ראשונה שהלכתי למשחק בייסבול, דרך אגב, עזבתי אחרי שלושה אינינס, שלוש מערכות, היום אני יודע להגיד את זה. כן. כי לא קרה כלום על המגרש והקבוצות התחלפו, וזה היה משעמם ברמות. ועוברות שש שעות. עוברות שעות. והיום אני מסוגל, מה זה מסוגל? היום אני קם בלילה, באמצע הלילה לפעמים לראות משחקי בייסבול. אני לא מאמין לך. הבן שלי, שדיברנו עליו, משחק פה בקבוצות בישראל. יש דבר כזה. זה עניין של תזמון בחיים, וגרנו בסן פרנסיסקו, קרוב מאוד לאצטדיון, ובדיוק העונה שהם זכו לראשונה באליפות העולם, כי ככה זה נקרא אצל האמריקאים, כל דבר זה אליפות עולם. ואתה לומד, ואתה מתחיל להיכנס לדברים, ואתה לומד את החוקים,

והמשחק בעיניי הוא מרהיב ומדהים. ואתה רואה תרבות, אתה רואה אצטדיון שכשנכנסים אליו, באמת לשעות, אבל נכנסות משפחות. כן. ואחוז הגברים והנשים הוא זהה, והרבה מאוד מהמושגים שאתה חי איתם, גם בעולם העסקי, השורשים שלהם הם בספורט. זאת אומרת, ה... תן דוגמה. To hit a home one, כאילו להכות חזק, גרנד סלאם, שזה משהו אדיר. כן. אתה מדבר על, עד שדאון יש לך, כאילו, 11-HOW, כל הדברים, הרבה מאוד מהמושגים באים משם, ולכל אחד יש איזושהי קבוצה שהוא אוהב, באיזשהו ספורט. וכשהתחלתי לנהל small talk, אתה רואה רגע את החומות יורדות. זאת אומרת, זה הסיבה ל-small talk? זה לא, זה כאילו, זה משהו שכולם עושים, אבל כולם היו מוכנים להיפטר ממנו, או שהוא באמת משרת אצלה משהו?

הוא משרת את היכולת להתחבר ולראות את הנקודות חיבור שיש לך, כי בשיחה הבאה, הצד השני כבר ישאל אותך על הדברים. זה הדרך של להתחבר במישור שהוא מעבר רק לעבודה. זה כזה כמו בישראל, איפה היית בצבא? איפה היית בצבא, אם אתה מכיר את זה וזה וזה. אז זה היה דומה שלהם, הם פשוט, הם לא יכולים, הם לא קטנים כמונו, אז הם כנראה לא ימצאו שהם היו מאותה קריאה. נכון, הדבר הכי דומה לצבא זה האוניברסיטה, אבל גם יש אלפי אוניברסיטאות, אז זה לא באמת עוזר. כן. אז אם אתה לא בא מהאלומנאי הנכון של האוניברסיטה, ספורט עושה את זה. כן. עכשיו תגיד, אינטל חברה חדשנית הרבה לפני שהיא הייתה בישראל, נכון? נכון. איך באים לחברה שהיא חברת חדשנות וטכנולוגיה, ואתה יודע, הרבה פעמים הישראלים הם כאילו אומרים, טוב, אתם חברה מסחרית, אנחנו נביא לכם את החדשנות והטכנולוגיה. אבל פה מדובר בחברה שהיא חדשנית מאז ומתמיד.

למה הם פתאום רוצים את הישראלים? זאת אומרת, כבר יש להם חדשנות. למה הם צריכים עוד את הדבר הזה שלנו יש על הכתר? אז בואו נפרק את הכתר הזה. אני מוכן להיכנס לדיבייט עם כל אחד ואחת על כך שאין הבדל ב-IQ הממוצע, אני מקווה שאני לא הורס למישהו איזשהו חלום, אין הבדל ב-IQ הממוצע בין ישראלים להודים, לאמריקאים, לסינים, לשוודים, you name it. אין הבדל. זה בסוף ענייני תרבות. התרבות שאנחנו גדלנו פה, שהיא, ודרך אגב, היא משתנה עם השנים כאן. הדור שלי גדל הרבה יותר בתרבות של אי. אנחנו אי גיאופוליטי. אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, אין מאיפה להביא דברים, עושים את זה פה. אתה לא רץ לחפש פתרונות אצל אחרים, אתה מוצא את הפתרונות. לא תמיד עוזרים לך מבחוץ, אז אתה תמצא עוד יותר מהר את הפתרונות.

אתה מבין שאם לא תזוז מהר, וגם לפעמים תיכשל, ותתחקר את זה כמו שצריך, אתה לא תגיע למקום, ליעד. כן. אנחנו מאוד הטרוגנים, מבחוץ אנחנו נראים מאוד הומוגנים, אנחנו מדינה יהודית, אבל אנחנו יודעים שאנחנו קיבוץ גלויות. כן. אנחנו אקלקטים. זה כמו מה זה אוכל ישראלי, אז מה זה הישראלי הממוצע? זה הדבר הכי אקלקטי שיש, אבל זה נפלא. כן. כי הדבר הכי גרוע לארגון, ואפשר לדבר על זה גם בהיבטים של גיוון והאכלה, מעבר לפוסטרים יפים של אנשים או נשים עם שיניים צחורות, הדבר הכי גרוע לארגון זה שיבוט. כשכולם אותו דבר, נחזור ליקירנו דרווין, הוא הרי אמר, זה לא החזק, זה מי שמסוגל... זה המקומויות ביותר. להתאים את עצמו בצורה הטובה ביותר לשינוי. כן, to adapt. נכון. ואיך אתה מבין, באמת ביולוגיה ברמה מאוד מאוד מגוחכת שאני יודע,

זה ה-DNA. אם ה-DNA שלך זהה אחד לשני, אתה, אין לך שום יכולת לעשות אדפטציה. לא יהיו מוטציות, ואז לא יהיה, נכון. ככל שהוא יותר רחב, אתה יודע למה אתה מגיע, אתה מגיע לכך, זה לא רק שאתה יודע להסתכל על הסיטואציה ולתת תשובות שונות, אתה יודע לשאול את השאלות אחרת. מה זה אומר? זה אומר שאתה מסתכל על הבעיה, והרי בסוף, מה זה innovation? זה לא להסתכל על הבעיה ולנסות לפתור אותה בדרך שאחרים הלכו בה, ופשוט לעשות את זה, בוא נעשה את זה יותר חזק, נדחוף טיפה, נביא עוד שלושה חבר'ה. בוא ננסה להבין אם הבעיה בכלל, השאלה לגביה היא לא צריכה לבוא מכיוון אחר לגמרי. וזה דבר ש... זאת אומרת, זה קצת מה שאמרת הרגע, זה כאילו אין לנו את היראה שלפעמים יש, גם רואים את זה מאוד אצל אירופאים, יש איזושהי יראה, זאת אומרת, אם עשו את זה ככה, כנראה שככה זה צריך להיות, ואז זה אומר שבהרבה מהדברים,

מהרבה מההיבטים אני בכלל לא מטיל ספק, כי חכמים וגדולים ממני עשו את זה ככה, אולי עוד מאז רומא עושים את זה ככה, מי אני בכלל שזה, ולנו, לטובה ולרעה, אין כל כך את היראה. אנחנו באים ואומרים, אולי בכלל צריך לעשות את זה, אולי צריך להפוך את זה, או לסובב את זה, או לבטל ולבנות חדש. והעובדה שאנחנו לא באים כולנו מאותו DNA, מאותו רקע, ודרך אגב, אם היראה הזאת, אין לנו פה, אני מקווה שלא יהיה רויאלטי, אין לנו אצולה, אם הם אמרו משהו, זה בטוח נכון, כי הם עובדו עם אדם בצבע הנכון, זה בדיוק הדבר. עכשיו, בארגון, אחד הדברים שהטפדתי עליו והשקעתי בו המון המון אנרגיה בשש שנים האלו, של המנכלות של אינטל ישראל, זה כל הזמן להזריק גיוון לארגון. כל הזמן לגוון אותו מבפנים. כי קל מאוד אחרי תקופה, אתה מתחיל לאבד את השונות קצת, אתה מתחיל גם להקשיב למקומות אחרים, אתה עובד המון עם אמריקאים, יש שם דברים נפלאים.

כן. כל הזמן להזריק שונות לארגון. איך עושים את זה בפועל? צד אחד זה באמת לחפש כל הזמן, איך אתה מצליח לשבור את מעגלי ההסללה, שגורמים לכך שרוב האנשים שמגיעים לחברות הייטק מגיעים מאותו רקע. אבל מעגלי ההסללה הם נולדים בחטיבה איפשהו, לא? נכון, הם מתחילים, אבל אם אתה מצליח בסוף להגיע למצב שאתה לא רק מגדר, שזה בדרך כלל התמונה הראשונה שקופצת מהראש, אתה מדבר על גיוון, רקע של לאום, של דת, גיאוגרפי, מעמד סוציו-אקונומי, כשאתה מטיח לערבב את כולם, אתה מגיע לסיקוויזוס. עכשיו, איך עושים את זה? כן. הדרך שבה נקטנו הייתה למצוא את בעלי האינטרס הגדולים ביותר בארגון, כדי לגרום לכך שהקהילה שלהם תיוצג בצורה הטובה ביותר בארגון. אתה מקים קהילות עובדים, ואתה נותן לקהילות העובדים האלה את המפתחות ללכת

ולעבוד עם הקהילה שלהם. ניקח לדוגמה את הקהילה של העובדים הערבים באינטל, אז אחד הדברים שהם באו ואמרו מיד, תשמעו, בעיות שפה יש איזשהו פחד לעיתים מהתהליך עצמו. אוקיי, אז אם זיהינו קורות חיים של מישהו או מישהי מהמגזר הערבי בתהליך המיון, אז ביקשנו מאחד מהעובדים בקהילה הערבית להרים אליהם טלפון. אף אחד לא גילה להם את השאלות והתשובות של המבחן. כן. רגע, בוא רגע נירגע מכל הסיטואציה. אבל הקשר הראשון היה עם בשפה שהם מכירים, נכון, נכון, אבל עם שוך. והרבה מאוד עבודה מהסוג הזה. דוגמה אחרת לגמרי, לפני כשלוש שנים הקמתי אקסלרטור של אינטל, אינטליגנייט. כשלאקסלרטור הזה היו שלוש מטרות. אחת הייתה באמת למקם חזק יותר את אינטל בקהילת הסטארט-אפים, זה התחיל בישראל, היום אינטליגנייט כבר במינכן, בבאסטון, והם ממשיכים להתרחב.

השני היה לערב, לערבב מאוד חזק את העובדים שלנו במקום הזה. מול מודל, יש מודל שיצא מבית הספר לניהול האס בברקלי לפני כ-20-25 שנה, שמדבר על Open Innovation. הוא אומר, ככל שאתה מחורר את הגבולות של הארגון יותר, זאת אומרת, אתה בא במגע עם העולם החיצון ולא מפחד, ולא הכל זה סודות שאתה חייב לשמור שאומרים לך. קורים שני דברים, א', יש זרימה של ידע, זה לא IP, זה רק ידע ושיתוף מול העולם החיצון, אבל אתה מתחיל לראות שגם בפנים מתחילות להיווצר עוד רמות של אינובציה. אז ההיבט של לגוון הוא לא רק ב-DNA הפנימי, הוא גם איך אתה מגוון את הנוכחות שלך מול אקוסיסטמים שאתה נמצא בהם, ולדעת להיות איתם ביחסי גומלין, שהם יחסי גומלין לא של חומה ושער עם מנעול, ולפעמים אפילו בלי שער, אלא זה בסדר,

תשים שערים, תשים נקודות כניסה ויציאה, הדבר הזה מזניק אותך קדימה. כן. אז אני רוצה לשאול, כי גיוון והכלה, אני חושב שאם הייתי מציב פה 20 מנכ״לים ומנכ״ליות, כולם היו אומרים, זה חשוב, זה חשוב, זה חשוב, זה חשוב. אתה אומר שאתה השקעת בזה שוב ושוב ושוב, ונתת לזה תשומת לב בשש שנים האלה, בסדר, יכול להיות שלפעמים פחות, יש כל מיני, ברור שיש עליות ומורדות בעומס. אבל סתם מעניין אותי, הרי גיוון והכלה זה משהו שהוא מאוד מסובך, כי אתה צריך להשקיע עכשיו, ואת הפירות תראה אולי בעוד 5 או 10 או 20 שנה רק, עד שהדברים באמת, ואם אני טועה אז תתקן אותי, זאת אומרת, אם רואים את הפירות מיד אז מצוין. אבל סתם מעניין אותי, למה אותך כיניב? איפה זה נוגע לך? שהרי למדת, היית עתודאי, הנדסת אלקטרוניקה, אוניברסיטת תל אביב, זאת אומרת, אתה הגעת ממקום טוב? הייתי מוסלל.

כן? כן. הגעת ממקום טוב? אז למה זה כזה נגע לך? כי זה צורך עסקי, וזה נוגע למשהו שהזכרת קודם. אני שם רגע דווקא את ההיבטים האנושיים והצדק החברתי, שהם חשובים. אני אשים אותם בצד, אני אגיד עליהם רק משפט אחד. הזכרת קודם את האימפקט שיש לאינטל מבחינת הכלכלה פה בישראל. יש משפט שאני מאוד אוהב, או מילה שאני מאוד אוהב להשתמש בה, שהיא מילה דו, עם כפל משמעות בעברית, שהיא המילה חברה. כדי שחברה, company, תוכל להצליח לטווח ארוך, היא חייבת לפעול בסביבה, בחברה, סוסייטי, שהיא חזקה בעצמה. ואנחנו לא עושים שיחה על פוליטיקה, אבל אחת הבעיות של מה שקורה היום בחוץ, שהאלמנט של סוסייטי נחלש. זה שובר את המשוואה הזאת. סגור סוגריים. כן. אז יש הרבה מאוד אלמנטים בגיוון והחלה כלפי חוץ,

שנוגעים לנושא הזה. אתה יודע, השינויים, אנחנו חושבים שהיום השינויים הם בקצב ובעוצמה הגבוהים ביותר. כנראה שאם נסתכל עוד שנה אחורה, נגיד איזה תקופה רגועה ושקטה הייתה לנו היום. תסתכל על ההיסטוריה. כן. הדבר היחיד שקבוע זה קצב השינוי. כן. זה לא השינוי עצמו, זה קצב עוצמת השינוי. כן. ואי אפשר להתמודד עם שינויים, עם בלופרינט שנכתב אפילו לפני שנה, אתה חייב כל הזמן לכתוב אותו מחדש. אתה חייב לכתוב את ספר ההפעלה שלך כל הזמן מחדש. כן. ואם אני אכתוב את אותו ספר הפעלה פעם אחר פעם בעצמי, אני בסוף אגיע לו, אני בסוף אשאל את אותן שאלות ואני אענה את אותן תשובות. כן. חייבים לרענן אותו, ולרענן זה רק על ידי זוויות הסתכלות אחרות. אנשים שבאים ממטען, כי בסוף זה אנשים. חברה כמו אינטל זה חול, כי עם זה עושים צ'יפים וזה אנשים, כי זה מה שבונה אותה, את כל מה שאנחנו עושים שם.

אתה חייב להביא אנשים עם מטען שונה, תזכור, IQ זה, הוא הממוצע זה, תביא אנשים עם מטען שונה. זה אקוטי להישרדות של הארגון, אבל זה גם אקוטי לא רק לאמירה הדפנסיבית, זה אקוטי להצלחה, ככה מצליחים. וזו חברה ציבורית, יש לכם, והיא בבעלות אמריקאית, זאת אומרת, מי שאפילו קצת מכיר, יודע, יש רבעונים, יש השיחה השנתית עם בעלי המניות, יש כל הזמן לחץ לצמוח ולגדול ולצמוח ולגדול, והמקומות האלה בדרך כלל, או לפחות מבחוץ זה נראה, הם גורמים לגופים העסקיים לרצות לזוז, זאת אומרת, לנצח בטווח הקצר. ואני שואל, לדייברסיטי ואינקלוז'ן, לגיוון והחלל, לדברים האלה, לוקח זמן עד שרואים את הפירות, זאת אומרת, האם היה לך איזשהו, הרי איפה זה בא, אני עכשיו אדבר רגע, זו שיחה גבוהה, בואו נדבר רגע בקונקרטי,

נגיד אנחנו צריכים עכשיו לגייס מהר כמה טאלנטים לקבוצת ה... לשים, נגיד, תיארת קודם, להכניס את הווי-פיי לתוך הצ'יפ שלכם, אוקיי? כן. סתם מקום שאני במקרה מכיר, כי טובים מחבריי מתקופת העתודה היו באינטל, או עדיין באינטל. וזאת אומרת, אני צריך עכשיו לגייס כמה טאלנטים לדברים האלה. אוקיי? אז יורד את הוראה, או יורד, החבר'ה בגיוס, החבר'ה ב-HR, החבר'ה ב-recreting, צריכים לגייס. יאללה, יש לנו זה, אתה כבר יודע שבעוד שנה מתחרים, יש לך כבר מודיעין, אתה יודע שהם גם מוציאים את הצ'יפ שלהם עם הווי-פיי, ואתה רוצה, ויש לחץ, ויש לחץ, וזה. גיוון והחלה, למשל, לפעמים תהליכי הגיוס יותר ארוכים, עד שאנחנו מביאים זה, ואתה עכשיו נמצא בתוך הקונפליקט הזה עם עצמך, בתור המנכ״ל, אני רגע אסיים את יעדי הגיוס, ואז אני אעשה את הפרויקט שלי של גיוון והחלה, שהוא יעזור לי לטווח הארוך, או שאני, זאת אומרת, איך אתה התמודדת עם עצמך בשאלות האלה? אני חושב שכשיש כיוון ומהלך שהם נכונים, הם נכונים לכל השלבים,

כשאתה בונה מהלך כזה, ואתה אומר לעצמך, הוא רק לטווח ארוך, או רק לטווח קצר, תבחן את עצמך אם אין לך בעיה בהגדרת כוכב הצפון שלך והדרך לשוטט אליה. אתה רוצה לדבר על גיוון והחלה וגיוס? דווקא אותן אוכלוסיות בישראל, שלא נמצאות באותו קהל מאוד ברור, שגברים, בדרך כלל גברים בוגרי יחידות טכנולוגיות, כמו נמתאים ומצב, בוא נסתכל גם מה קורה באוכלוסייה הערבית שלקחנו כדוגמה, כמה מבוגרי האוניברסיטאות שם בכלל עוד לא מצאו עבודה. היכולת שלך להביא אותה מהר, במיוחד שאתה יודע לייצר שם אינגייג'מנט, לא רק מתנאים, הטבות, שכר, כרטיס ביקור, אלא מהלב, כי יש להם חברים אחרים שנמצאים במקום ואוהבים אותו. מאותן קהילות שזה היה. מאותן קהילות, היכולת גיוס שלך הרבה יותר גבוהה. עכשיו, קשה ליישם את זה, ובוא לא נתבלבל,

לא שהיינו, הלכנו רק על שושנים וורדים והכל היה קל, אבל הרבה יותר קל. כן. ואז אתה גם יכול לעמוד במטרות שהן פצרות טווח. אהבתי מאוד את מה שאמרת קודם, אני אפילו, אני אגזים שאני לא עד הסוף הבנתי איך עושים את זה, אבל אמרת משהו מדהים, אמרת, עם הכוכב הצפון שלך, הוא לא מצליח לנצח גם את הטווח הקצר וגם את הטווח הארוך. ראית את זה בעוד מקומות? כי אני יודע שאתה, אני לא זוכר מתי שמעתי אותך באיזשהו פודקאסט, בזמנו דיברת על הנושא הזה של התרבות. זאת אומרת, אמרת שהקלצ'ר, התרבות, מנצחת את החדשנות, או אי אפשר לעשות את החדשנות בלי התרבות. זה גם אותו המקום הזה שיודע לנצח גם את הטווח הקצר וגם את הטווח הארוך? בעיניי לגמרי, אני חושב שכל הזמן צריך לבחון גם קודם כל עם כוכב הצפון, הנורסטאר הוא עדיין הכוכב שלך,

וגם לבחון את הדרך שאתה הולך ולפעמים משוטט בה, זה בסדר, יש איזשהו אלמנט של גמישות, בסדר לשנות, אבל אתה חייב להיות במקום שיש הלימה. אני חושב שהאירוע בעיניי הכי דרמטי שהיה לי בנושא הזה של, באמת ההוכחה זה פיטר דרוקר שאמר ש-Culture eat strategy for breakfast, הזכרתי קודם את אותו ארגון תקשורת אלחוטית שהתחלתי לנהל, הוא היה ארגון מאוד מאוד חבוט, הוא היה שנים, שם אותו בצד, עם חוסר הצלחה, והיה צורך בבת אחת, כדי באמת להראות שיש לו מקום, והוא הדבר הנכון, לקפוץ במהלך אחד שני דורות של טכנולוגיה, במהלך אחד לשנות סדרי עולם מבחינת מתודולוגיות עבודה למי שלא חי בעולם של הייטק, השיטות עבודה, באיזה כלים עובדים, איך מידע עובר מאדם לאדם בארגון, מה תפקידו של כל אחד,

איפה מתחילה האחריות, איפה היא מסתיימת, או לפעמים, אם רוצים לייצר את הגבולות האלה, יותר מטושטשים. כל הדברים האלה בסוף בונים את הדרך שהמכונה הזאת זזה. וארגון שהוא חבוט וחסר היסטוריה של הצלחות, קשה לו לעמוד באמת במהפכה כל כך גדולה, לא בגלל חוסר יכולת של האנשים. היה שלב בהתחלה, ומדברים על רגעים מפחידים בחיים, שעשרות מהעובדים עזבו. וואו. ואני חושב שמבחינתם בצדק, זה היה הצבעת אי אמון בי. באתי עם אמירות שהיו נשמעות להן כסיסמאות חלולות. שמה, שאמרת אנחנו נצטרך לפחות שני דורות, אנחנו נעשה ואנחנו נהיה מעולים, ואתה יודע, הרבה פאתוס על הבמה, ואני מנפנף בידיים. בסדר, הם כבר עברו כאלה, כמה מנהלים כאלה שאולי אמרו להם דברים. הם לא ראו שהארגון הזה יודע להוציא צוות מנצח, אנשים בצדק...

אז בתוכן הייתה שם ציניות. הייתה ציניות מאוד מאוד כבדה. דרך אגב, אני חושב שיש איזה אנשים מצוינים. היה רגע של צביתה בלב כמה שנים אחר כך, צביתה טובה. כשחלק מהם באו והידבקו על הדל ואמרו, אנחנו רוצים לחזור, וקיבלנו אותם בזרועות פתוחות. אבל העזיבה שלהם הייתה בצדק, הם איבדו אימון. דרך אגב, זה היה גם שיעור של, זה בסדר, גם אם אתה מאבד את הטובים בעובדים או העובדות, אם אין להם את האמונה במה שאתה עושה, זה לא משנה כמה הם מוכשרים. כן, נכון. באמת, אז המהלך שעשינו שם לתקן את זה, כינסנו בעצם את ה... לא רק את השכבת ההנהלה שלי, גם את השכבה מתחת, כמעט 100 אנשים בחדר. לא נתתי לציניות להשתלט, זאת אומרת, אני נלחמתי בציניות, לא היה מקום לציניות בחדר, ונתנו להם משימות, הנה בעיות שצריך לפתוח. עכשיו, האמת, לא היה אכפת לי מה הבעיות,

היה בסוף איזה אנשים מאוד חיבקו את הבעיות שהם צוותו אליהם. המטרה הייתה להתחיל להחזיר לאנשים את היכולת לעבוד ביחד, להרגיש שהם נצחים, להרגיש שהדבר האחרון שהם צריכים לעשות זה להסתכל אליי ולהגיד להם מה התשובה, כי באמת, אם הייתי יודע את התשובות, הייתי שולח להם באימייל ולא הייתי מבזבז להם את הזמן, ואני באמת לא מספיק חכם כמו הרבה מהאנשים האלה כדי לדעת מה התשובות. אני כן יודע to poke, to poke, to be able to ask ולשאול את השאלות, מתחילים לזוז. הדברים האלה הם מדהימים לראות אותם, אתה קצת בחוויה חוץ-גופנית, זה לאט, לאט, לאט, ואז זה מתפוצץ, ואז זה unstoppable. מה זה אומר מתפוצץ? שהתוצרים מגיעים יותר ויותר מהר? אתה רואה שפתאום כמות הטעויות קטנה, אין אפס טעויות. אפס טעויות אנחנו מכירים, זה לא קלישאה מה זה אומר, אבל אתה רואה שכמות הטעויות קטנה, אתה רואה שאנשים באים ובעצם אומרים לך,

היעד שנתת לנו הוא קצת נמוך מדי, מה קרה? שכחנו לשים יעדים עם שאיפות גדולות מאחוריהם, ואתה רואה את הדבר הזה קורה, ואז אתה יכול להתחיל לבוא ולטפל בדברים אחרים. תמיד יש מה לתקן, תמיד יש מה לשפר, אבל אתה חייב להסיר את האלמנט התרבותי, אתה חייב שיהיה לך צוות מנצח, אתה יודע לעבוד. והשני דברים שאמרת פה, ותגיד לי אם יש להשלים עוד ששכחתי או לא שמעתי, אחד אמרת, להשיג להם ניצחונות, וזה בכלל לא משנה. הניצחון יכול להיות הניצחון של בעיה ספציפית שהם היו אחראים עליהם, והשני אמרת, נתתי להם לפתור את זה. זאת אומרת, הם לא קיבלו את ה, הנה הפתרון, בואו תנצחו עם הפתרון שאני הגדול נתתי לכם, אלא תעלו אתם את הפתרון ואז תנצחו איתו. נכון, והשלישי בעיניי החשוב הוא, אפס טולרנטיות לציניות. כן. זה בסדר גמור לעזוב, גם אם זה עוזר למישהו, גם בטריקת דלת, זה בסדר, אני אכבד את זה.

כן. אין ציניות בחדר. וואו. מותר להתבדע, אך מותר לציניות, אבל לא בציניות. כן, כן. זה מאוד קשה, העניין הזה של רעל שנמצא בסביבה, בתרבות של חברה. זאת אומרת, יכולים להיות שני עובדים ציניים שצוות שלם... ודרך אגב, זה לא אומר עליהם שום דבר כבני אדם. זה הרבה פעמים הסיטואציה של החיבור ביניהם לבין הארגון. נכון. במקום אחר הם יכולים להיות העובדים המקסימים ביותר. נכון. אבל זה הפתרון. נכון. אני מאוד אוהב איך שאמרת את זה. זאת אומרת, אתה כאילו לא לוקח את זה אישי. אתה אומר, יכול להיות שהם נהדרים, אבל יכול להיות, אם הבנתי נכון, שהם היו פה יותר מדי זמן, כשהמחלקה הזאת לא קיבלה מספיק חמצן או משאבים, ולכן אין מה לעשות, הם כבר עברו איזשהו תחי שולט שהם לא יכולים לחזור חזרה. נכון, אבל אתה יודע, זה נשמע מאוד קל להגיד את זה. היו לילות חסרי שינה של Oh shit moments של יותר מדי אנשים עוזבים איך נעמוד במשימות. כן. אבל אם לא הייתי עושה את הניתוק הזה של... זה בסדר, גם אם זה הצבעת אי-אמון בי, זה לא משהו אישי נגדי,

והם לא עושים משהו, ולי אין בעיה אישית איתם, אני לא בטוח שהייתי יכול להמשיך ולדחוף את הדברים קדימה. כשאתה לוקח את זה לאישי, אתה בדיוק מגיע למקומות שהם אבני דודים של הציני. כן. מעניין, מעניין. תגיד, אז אתה אומר משהו קשה כמו התחושה של הצבעת אי-אמון, ויש את העניין הקטן הזה של עם מי אתה מתייעץ? כאילו, אתה המנכ״ל, וזה נכון שיש מעליך, כי אינטל זה חברה גדולה, אבל עם כל הכבוד לזה שכבר למדת על בייסבול, זה לא אותו דבר להתייעץ עם אמריקאים מאשר עם ישראלי. עם מי מתייעץ המנכ״ל? אז קודם כל למזלי, הבוסת שלי באותה תקופה גרה בארצות הברית, אבל היא הייתה סנגלית מוסלמית שעברה בגיל צעיר לפריז, עברה משם לארצות הברית, והפילוסטרי לוקיישן של שנה וחצי לישראל. וואו. זה מאוד הקל דרך אגב. כן. אבל זה מזל. המקום שהיה יותר מתוכנן, זה בניית הצוות שעבד איתי בתוך הארגון, למצוא את אותו אדם שהכרתי בעבר,

והיו לנו יחסים חבריים, והיה אמון, והיכולת to call my bullshit in my face, ולמצוא את האנשים הנוספים, חלקם חדשים לי ולנסות לעבוד איתם, וחלקם שכבר הכרתי, ולהקים את אותו מטבחון, ששם ברור שבסוף המנכ״ל מחליט, זה ברור. אבל עד השנייה לפני ההחלטה, כולם צריכים לשחק מנכ״לים. ואתה יכול להשיג את זה במקום שיש בו אמון, ואין פחד, וכולי וכולי. כן, כן. אבל למי אתה בסוף מתבכיין? אתה מבין מה אני אומר? כאילו... אז התבכיינתי במטבחון הזה. אה, זאת אומרת, היה שם תחושה שמותר... זאת אומרת, הם ידעו שאתה יודע שאתה לא מושלם. כן, ליאור, גדלתי בחולון, יש לי אוצר מילים שכולל גם קללות. כן, כל הדברים הללו. אוקיי, תגיד, בוא נעבור רגע לתקופה של עכשיו.

הרבה מאוד שנים באינטל, הרבה מאוד שנים כמקצוען, הרבה מאוד שנים כמנהל. איך זה... ושלא לדבר על זה, לא עשית את זה באיזה סטארט-אפ קטן, עשית את זה באינטל, אחת החברות הגדולות בארץ. כמה אחריות, כמה כובד, כמה משקל, כמה... אני לא יכול לדמיין כמה פעמים קמת בבוקר והיה איזה משהו שהוא כאילו יכול להיות ממש מפחיד או מלחיץ או כנראה שכבר היית יותר קול, אבל בסדר גודל. ועכשיו, בבוקר, מה, אתה שומע ציפורים? חזרתי לאהוב לגעת בטלפון בבוקר, כי לא משנה באיזה צד של האוקיינוס אתה נמצא, אתה קם בבוקר ואתה חוטף את האימיילים וההודעות מהצד השני של האוקיינוס, של אלה שלא ישנו בזמן שישנת. אז הטלפון כאילו היה שנוא. הטלפון לא היה האביזר הכי חביב עליי, אני אמרתי קודם שאני בן אדם של לילה, אז יש לי גם את הצד ההפוך. הבוקר מתחיל לי קצת קשה,

והרבה פעמים זו הייתה דרך לא טבעית בשבילי ליקיצה, לראות מה קורה לי באינבוקס, כן. אז כמובן זה כבר לא קורה, אז יש לי זמן לבוקר, ציפורים לא, זה לאו דווקא מה שאני מחווה, אני צריך את הזמן ויש לי אותו פתאום, אבל יש באמת תחושה של לבנה כבדה יצאה מהגוף שלי, לא על הכתפיים יותר, זה מאוד משחרר. כן, אני לא יכול לדמיין בכלל כמה זה, אתה הולך מחוייך, אתה מכין לעצמך אוכל, אתה שומע מוזיקה פתאום, יש לך זמן למוזיקה? אני בכוונה, אני אומרת להשתמש במילה עול, כי עול היא מילה מאוד שלילית, אבל יש בזה גם המון, כשיש אתגרים, ואתה יודע, אפשר לקחת את זה להם עם השיחה הארוכה בפני עצמה, יש בזה משהו שהוא ממכר, אבל יש גם משהו ממכר רגע בלהרגיש שאתה, אתה יכול ללכת בלי העול הזה על הכתפיים. אני בעיקר מתרגל משהו שעשיתי לפני ה-18 שנים באינטל, שזה

לא, אף פעם לא, זה אפרופו החוסר ניהול קריירה, תמיד עזבתי לפני שידעתי מה אני הולך לעשות הלאה. קחו את זה בפעם אחת, אבל כמעט תמיד, וכך, אני הזכרתי לך את זה קודם, קניתי פלייסטיישן, וזה היה מביך, החוסר יכולת שלי לנצח במשחקים שקשורים לשוטינג גיימס וכאלו, מביך מאוד. בפעם אחרת עשיתי רישיון שיט, אני עוד לא יודע מה אני אעשה עכשיו, אבל יהיה משהו טיפה ילדותי, כנראה שאין מה לעשות, זה מסורת, אנחנו חייבים לשמר אותה. כן. אני לוקח כמה חודשים, אני בעיקר נפגש עם הרבה אנשים, כי יש משהו, אני חושב שבטח בארגון גדול, אתה כל הזמן מדבר על אינטל העולמית כארגון גדול, אינטל ישראל היא מיקרו-קוסמוס של אינטל הגדולה. עושים פה מלא דברים, יש פה מחשוב ותקשורת ו-AI, כנראה באינטל ישראל יש את קבוצת הדאטה סיינטיסט הכי גדולה בישראל, וסייבר וסקיוריטי וסופטוור וייצור ודברים מדהימים.

אתה מרגיש שאתה רואה את כל העולם, אבל לא, אתה רואה חלק מהעולם, יש הרבה עולם אחר, חלקו לא רק בהייטק, ואז זו זכות גדולה להיות מסוגל להיות במקום שאתה נפגש עם אנשים לפגישות שהן נון-טרסקצ'נל. אתה לא, באמת, אני באמת לא רוצה, אני רק רוצה לשמוע. כן. לדבר, לא יודע, אולי אם תהיה עוד פגישה, אולי כן, אולי לא. ואני חושב שאם תשאל אותי עכשיו מה אני הולך לעשות, אין לי מושג, אני אעשה. אני רוצה, אני צריך, כן, אני אעשה. אני לא יודע מה זה, אבל בעיניי התשובה תצמח מהמקומות האלה. אתה יודע להגיד מאיפה המוטיבציה שלך מגיעה אחרי כל השנים האלה? יש לך מקום שאתה יודע להגיד, אני אצלי מוטיבציה זה בגלל, או זה מגיע מכיוון של? אני חושב שאני תקוע פה בהבדל בין הרגשה מאוד ברורה וחוסר במילים לתאר אותה, אבל בהרבה מובנים אני מרגיש שיש לי רצון עז לעשות

עוד דברים ולעשות ממש עשייה שמערבת טכנולוגיה שאני מאוד אוהב, לא יודע איזו, אבל טכנולוגיה, אנשים, שזו הרגשה מדהימה, בטח להוביל צוותים מדהימים, שילוב של שני הדברים האלו. לא יודע מה זה. מה הדבר שאתה חושב שלמדת על ניהול שדווקא רוב המנהלים, או יש מנהלים, שלא יסכימו איתך? יש לך איזה משהו אחד שאתה יודע שיש עליו חוסר הסכמה? אני לא חושב שיש דבר שיש עליו חוסר הסכמה, אני חושב שלהרבה מאוד מנהלים יש סט כלים מאוד דומה, זו שאלה של התמהיל. ועל מה אתה שם את הדגש בתור הדברים? אני חושב שה... אלפטיות שאני מנסה תמיד להקנות לתהליכים מהאסטרטגיה עד לביצוע, היא לא דבר שכולם חיים איתו בשלום,

כי היא יוצרת חוסר דטרמיניזם. קצת קשה יותר להבין את התוצאה בכל רגע נתון, אתה יכול, זה עניין של מנעד, קצת קשה יותר. יותר קל הרבה פעמים להסתכל רק על אינדיקטורים ולדעת מה מצבם, אבל אינדיקטורים יש להם את הבעיות האחרונות, הם עשווים הרבה. אתה לא רואה את התהליך, אתה רואה רק את מה שצף מעל פני המים. מה זה אומר אבל האלסטיות הזאת? תנסה לתאר אותה רגע. נגיד בוא ניקח דוגמה להחלטה, האם אינטל צריכה להיכנס ללא יודע מה, סט מוצרים חדש? קח את זה לדברים מאוד קטנים, האלסטיות זה חוזר למה שדיברנו. האלסטיות אומרת שהרבה פעמים למי שיש את התשובה זה לעובדים והעובדות, ובמקום לתכנן להם את החיים, בואו ניתן להם לעשות את עצמו, לתחום איזשהו אזור, זה לא נכון, אנחנו לא במגרש משחקים אינסופי, אבל לתחום אזור, ולתת להם לעשות את הטוב ביותר בתוכו. אם אתה יודע לחבר ביניהם לבין עובדים ועובדות אחרים בתוך הארגון, ומוריד קצת חומות, תמיד יש חומות בארגון, תמיד יש רמה מסוימת של פוליטיקה,

או איזה שהם סיילאוס, אבל מתחיל להוריד אותם, אתה רואה את ההפריות ההדדדיות האלה, אתה חצי מיותר בתהליך. אבל איך זה משתלב עם הנושא של ה-North star? זאת אומרת, שאתה אומר, יש איזשהו חזון, יש לאינטלה העולמית חזון, או לך חזון, איך הם, אתה יודע, עם האוטונומיה המדהימה הזאת שאתה מתאר פה, איך הם יודעים ללכת בכיוון הנכון? זה מאוד משתנה בשלבים השונים, כשיש לך ארגון שכן עובד, כן מגיע לאותה נקודה ש... ועוד פעם, אני לא רוצה לצייר איזה תמונות שהן סופר אידיליות, תמיד יש מורכבויות, הדברים האלה הם לא... כן, ברור. לא הכל צבוע בצבעי עיוורות, בגוונים שונים. כשיש לך, כשכולם מבינים מה המטרה, אתה לא צריך להסביר את ה-North star, כי הם כבר הבינו. הבעיה, מה קורה במצבים שאתה עובר באמת שינוי בארגון, שינוי שנובע מאיזשהו אירוע חיצוני, או אירועים פנימיים, או כישלונות שכן היו לך, זאת אומרת, יש כישלונות בדרך.

או אתה, דרך אגב, אחד התהליכים המורכבים זה כשאתה עושה acquisition, זאת אומרת, אתה רוכש חברה, איך אתה משלב תרבויות. כן. שם הדברים האלה יותר מורכבים, שם צריך, אין מספיק מילים בעולם וזמן בעולם כדי לתקשר לארגון. ארגון צריך כל הזמן לתקשר, צריך כל הזמן לדבר עם ארגון. כל הזמן. מה זאת אומרת? לתקשר בכל דרך אפשרית, לתקשר בצורה של, החל מלהופיע מול הארגון, למצוא את ה-multipliers שלך כמנכ״ל, שמדברים בתוך הארגונים שלהם, לא להסתמך אף פעם על נקודת כשל אחת בתקשורת, תמיד לרדת גם לרמה מתחת לדעת שהם ידעו לתקשר, עד כדי לוודא שיש לך מסכי וידאו שמתקשרים את הדברים החשובים, ויש שם את המיילסטונים שחשובים לך. זה יכול להיות מיילסטונים של מתי אתה צריך לעשות דליברי לפרויקט מסוים, זה יכול להיות מיילסטון טכנולוגי, כספי, זה לא משנה מה. כן. כל הזמן לתקשר, אין יותר מדי תקשורת. צריך להבין שזה הרבה סבלנות, נכון?

כי אתה, הרי מה קורה עם המנכ״ל? המנכ״ל בסדר, אתה הבנת מ... נעשה נגיד עירוב של מה אינטל הגדולה רוצה לעשות ביחד עם מה אתה רוצה לעשות, והחלטת מה אתה רוצה לעשות. עכשיו אתה בא, אתה מספר לחבר'ה, ל-VPs, או לא משנה, למנהלי המחלקות, חבר'ה, השנה אנחנו רוצים, סתם אני עכשיו ממציא בכוונה, להיכנס לתחום החיות. ומעכשיו אנחנו גם ניכנס לתחום גני החיות, אני בכוונה נותן דוגמה הזויה. ובאת והסברת להם, אחרי שחשבת על זה, וקראת כמה ספרים, וזה, והתייעצת וזה. ועכשיו אתה בא למחרת, ואתה רואה שהם עושים את מה שהם עשו עד אתמול. והם עושים את אותו דבר. ואתה רוצה לומר להם, חבר'ה, לא הבנתם? כאילו, אמרנו שמשנים. מה זה? בעצם מה שאתה בא ואתה אומר לי, זה אני צריך עכשיו כל יום השנה להזכיר להם שאנחנו רוצים להיכנס לתחום החיות. נכון, אבל זה גם עניין של ניסיון. זאת אומרת, בתחילת הדרך, כן, החוסר סובלנות הזה של, רגע, אבל דיברנו, זה היה כל כך ברור. כן, למה אני צריך לחזור על עצמי? הנהנתם בראש, הבנתם כל מה שאמרתי, עשיתי שכל לעצמי.

אתה מבין שזה לא מספיק, אין יותר מדי תקשורת כל הזמן. אני חושב שגם סביבה שיש בה הרבה מאוד תקשורת, והוורבליות היא לאו דווקא מילים, זה תקשורת ככלל, אתה מתחיל גם, אתה מקבל גם תקשורת הפוכה. אנשים רגילים שמדברים איתם, לא אליהם, איתם, ומדברים איתך חזרה, וזה מייצר הרבה ריפל אפקט שהם חיוביים. אבל כן, זה משהו שבא עם הניסיון בהתחלה, זה היה מזעזע, כאילו, מה קרה? למה הם לא הבינו בפעם הראשונה? מה, הסברתי מעולה. תגיד, למדת על עצמך משהו חדש מאז שפרשת? שזה רק לא מזמן, נכון? זה חודשיים? כמה זה? כן, היום שבו החזרתי את רכב החברה היה 31 למרץ, אז אני אפילו לא חודשיים. אה, וואו. כן. למדתי ליהנות מתחבורה אורבנית, שזה קורקינט עם הליכה, אוטובוסים, you name it.

אבל אני לא חושב שאני, אני לא חושב שאני במקום שאני יכול להגיד שלמדתי משהו חדש. אני כן, אני כן שמח ש... והזכרתי את זה קודם, לפגוש אנשים מכל מיני מקומות, להתעסק בדברים שהם לאו דווקא רק, מה הדבר, הטכנולוגיה הבאה, שהיא מדהימה, ויש מלא כאלו. אה, והרצון רגע לחוות ולטעום, ואני שמח שזה לא עבד, לא ידעתי לפני שאני אעזוב, אם יש לי עדיין את הרצון לטעום דברים, וכן, ואני מאוד שמח לגלות שזה כאלה. לא עבר הרבה זמן. נכון, אבל יש... ואתה כבר יודע שעדיין יש לך את התיאבון. אני לא טוען כדי לעשות רגע את המשהו, זה רק כדי לעשות דברים. כן. לבדוק אם יש את התיאבון. כן. ותגיד, יש לך הרגלים של כל כך הרבה שנים שאתה עדיין מדי פעם, סתם אני אתן דוגמה מפגרת, אבל כאילו, אתה פותח את המחשב ואתה מחפש רגע איפה ה-exel שאתה רגיל להסתכל עליו? או איפה ה-300 אימיילים, למה יש תקלת תקשורת שלא ירדו? בטח.

יש רגעים כזה, חצי שנייה שפתאום רגע אתה מאפס את עצמך. ואז מה אתה חושב? וואי, איזה כיף. בטח. לא, עזבתי, עזבתי בשמחה, אני גם, דרך אגב, אני חושב שיצא, עוד פעם, לא מתוכנן, אבל שלוש קדנציות של שש שנים. אני לא בטוח שאם הייתי נשאר עוד שש שנים בתפקיד הנוכחי, הייתי תורם לארגון ההמון. אני חושב שבנקודה מסוימת, די. המצאתי את כל מה שאני יכול במערכת היחסים הזו, קיבלתי גם המון במערכת היחסים הזו. היכולת להמציא את עצמי מחדש, מתחילה לדעוך, היא לא נעלמת, אבל האימפקט שזה יורד, זה נכון להעביר את המקל לבאים בתור, ולפעמים עצם הכניסה של מישהו אחר לאותו מקום, תעשה פלאים. ובאמת, יש גם שני מחליפים, מחליפי מחליפה מוכשרים, יהיו פלאים. זה נכון, זה המקום הזה של לחדש, דרך אגב, זה גם מתכתב עם עולם של שינוי.

אני מת על שינוי. כן. אני אוהב שינויים, אני, זה בעיניי דבר שיש, נותן סיבה לקום בבוקר. אבל אתה יודע, רוב האנשים מפחדים משינוי, ואנחנו גם אבולוציונית, יש לנו מין כזה במוח, כל מיני מקומות של, כשאתה בא אליי עם שינוי, אני קודם כל נלחץ. אז יש לי, כנראה, או שחסר לי איזשהו גן, או ש... אני ממש, אני באמת שם לב לכל השנים, ולפעמים דרך אגב גם צריך לעצור אותי בזה, אני מחפש את ה... בוא נעשה את זה, נעשה את זה אחרת, או נעשה משהו אחר. כן. עכשיו, בראש עם השנים אתה, קל יותר תכף לעשות את זה בסטארט-אפ, או אם דיברתי קודם על ארגון שהיה במצב לא טוב פיננסית בתחילת דרכו, אין לך מה להפסיד. זה מעולה. כן. כי מה זה מעולה? אתה, הסיכונים, ניהול הסיכונים הוא אחר לגמרי. אבל דרך אגב, הדרכים האלה, השינוי, או השינוי יכול להיות מבפנים, השינוי מבחוץ,

יש משהו ש... מפיח חיים בדבר הזה. כן. צריך... זה בסדר לפחד, דרך אגב, כי הפחד שומע אותך ערני למה שאתה עושה. צריך לחבק את הסיטואציה. כן. הדברים האלה, תראה את כל ה... בטח בעולם הטכנולוגי, אנחנו חיים כולנו כל הזמן על שינויים. כן. אז לגבי זה השאלה האחרונה, והיא מתקשרת לזה שבאמת הפודקאסט הזה הוא על אדפטיישן, או על הסתגלות לשינויים. ואמרת כזה חצי בצחוק, אולי אין לי איזשהו גן. עברת מישראל לסן פרנסיסקו חזרה, ואז הייתה תקופה שעשית גם וגם וגם וגם וגם וגם. ועשית כל מיני דברים שבעיקרון הם ידועים כבוני חוסן, אוקיי? אבל היה אפשר גם לטעון שמלכתחילה היית חסין, או חסון, ולכן בחרו בך כל פעם לעשות את הדברים האלה. ומה שאני, אני כאילו קצת שואל, האם זה מולד או נרכש, על האדפטיישן הזה,

ומה שאני רוצה לשאול כשאלה אחרונה, כשהסתכלת על כל המנהלים שעבדו אצלך במשך השנים, בכל התפקידים, האם ראית שאפשר להפוך אנשים שמאוד מפחדים משינוי לכאלה שהם קצת יותר בסדר עם שינוי? אני אתן תשובה כאילו אמפירית, אבל באמת לא עשיתי על זה שום בדיקה. לא, רק ממה שראית. כן, אבל אני חושב שזה לא סיטואציה של התפלגות פה המון. יש לך כאלה שנולדו ללא יכולת כזו, ולעולם לא תוכל להזיז אותם ולו במילימטר, אבל הם בשוליים בצד אחד. יש את אלו שאתה רק תפריע להם, הם בשוליים בצד השני. עכשיו יש לך את המרכז, ובמרכז, דרך חוויות שבונות אמון בהתמודדות עם שינוי, בחוויות שבונות אמון בהתמודדות עם כישלון, דרך לדבר הרבה, דרך לראות שאפשר רגע לזוז טיפה ימינה-שמאלה, והעולם לא התמוטט עלינו, לא קרה דבר.

כאילו, השגנו את היעדים שלנו, אתה יכול להתחיל להסיט את אותה עקומה, הדיבור חנוני למהדרין, להסיט את אותה עקומה לכיוון של התמודדות, חוסן וחסינות יותר גבוהים לשינוי. התשובה היא כן, אבל זה תלוי גם בכל בן אדם בעוצמה שזה יפגוש אותו. כן. יש את אלה שהם אבודים בשני הצדדים. טוב, יניב, תודה רבה רבה. תודה ליוור. היה לי מדהים. אה... חבר'ה, ניפגש בפעם הבאה. ביי ביי.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 297

    ללמוד איך ללמוד

    ד”ר ננה אריאל · 13 יוני 2023 · 84 דק׳

  2. 296

    איך לקבל ביקורת ולהישאר בחיים?

    יהודית כץ · 5 יוני 2023 · 62 דק׳

  3. 295

    להיות העובדת הראשונה

    נופר גוטליב · 30 מאי 2023 · 58 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←