מהנדסת הרפתקאות | עיצוב חוויות בלתי נשכחות | הקסם מאחורי הקלעים | סמדר קרמפף - פופקורן 405
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם סמדר קרמפף

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
סמדר קרמפף היא מהנדסת הרפתקאות. היא יצרה אירוע השקה אימרסיבי לליין האיפור של דיסני, קווסטים ששוחקו באפל ובגוגל, וחפש את המטמון של ארבעה ימים בטירה בפולין. דיברנו על מה הופך חוויה להרפתקה שיוצאים ממנה קצת אחרים, ופירקנו את זה לכלים: עולם, סיכון, אליבי, מפתן, גילוי, מבנה ושינוי
בפרק הזה
- שעתיים לפני אירוע השקה לדיסני הייתה דקירה אמיתית במקום. סמדר, כבר מאופרת כמו שד, דורכת על שלולית דם ושואלת את עצמה אם להשאיר אותה כחלק מהפרופס
- למה אנשים אוהבים סיכון? כי אחרי סיכון יש יותר סיכוי שתצאו שונים. סמדר מחלקת אותו לשלושה: פיזי, מנטלי וחברתי
- חוק השמונים-עשרים: השחקן עושה 80% מהתנועה ומשאיר לצופה להשלים אותה. ומי שלא רוצה להשתתף פשוט מסיט את המבט
- בחזרות השחקנים מתרגלים מה קורה כשהכול משתבש. אי-ודאות היא חלק מהתוכנית, ולפעמים דווקא הרגע הזה עושה למשתתפים את המופע
- בסוף מתכננים יחד ארוחת חברים שהיא הרפתקה: מתחילים מהרגש שרוצים בסוף, מוסיפים מבנה, מפתן, אליבי וקלף שאלות שמתברר שהוא אכיל
על הפרק
מה זה בכלל "מהנדסת הרפתקאות"? איך יוצרים חוויה שגורמת לאדם לצאת ממנה אחר לחלוטין? ומה קורה כשמתגלה שלולית דם אמיתית רגע לפני אירוע השקה של דיסני?
סמדר קרמפף היא מהנדסת הרפתקאות. בין השאר יצרה אירוע השקה אימרסיבי לליין האיפור של דיסני, קווסטים ששוחקו ברחבי העולם, ומשחק "חפש את המטמון" למבוגרים שנמשך 4 ימים בטירה עתיקה. אם ראיתם את הסרט The Game או את הסדרה Westworld, סמדר יוצרת בדיוק רגעים כאלה - מינוס הרובוטים הרצחניים.
בשיחה דיברנו על מה גורם לחוויה להיות יותר טובה, וממש פירקנו את זה לגורמים שאפשר להבין מהם איך תוכלו, גם אתם, לחשוב על ייצור חוויות או הרפתקאות לחברים או לאהובים שלכם. סמדר פירטה את שבעת המילים שמנחות אותה בעיצוב חוויות: עיצוב עולם, סיכון, אליבי, מפתן, גילוי, מבנה, שינוי.
למה אנחנו כל כך רגילים להיות צופים פסיביים בחיים? סמדר מסבירה איך שוברים את זה ואיך ההבדל בין תיאטרון רגיל לחוויה אימרסיבית יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו חווים את המציאות. היא נותנת כלים פרקטיים איך ליישם את הגישה הזו בחיים הרגילים ואיך להפוך ארוחת חברים להרפתקה בלתי נשכחת.
ציטוטים מהפרק
והסיבה שאנשים אוהבים סיכון, זה כי אחרי סיכון יש יותר סיכוי שתצא שונה, שחוויה תשנה אותך
הגישה של זה יקרה, כלומר אי-ודאות היא חלק מהתוכנית. וזה כבר מאפשר בעיניי אישית לבוא ולהגיד, אה, מעולה, זה הרגע שחיכיתי לו, זה הרגע שבו הכל נהרס
הדבר הזה יכול להתחיל בקטן. המילה הרפתקן נשמע מפוצצת, אבל תעשו שנייה ארוחה עם תמה מגניבה אצלכם בבית
שאלות ותשובות מהפרק
- מה זה מהנדסת הרפתקאות?
- בשיחה בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, סמדר קרמפף קוראת לעצמה מהנדסת הרפתקאות, ואומרת שזה הטייטל הכי נכון למה שהיא עושה, גם אם בפרויקטים היא מקבלת טייטלים כמו במאית או קריאייטיב דיירקטור. לדבריה זה תת-ז'אנר בתוך עיצוב חוויות, קרוב לתחום שדיסני קוראת לו אימג'נירינג. העבודה מתחילה בבניית עולם, ואז מתכננים את הסיכון, הגילוי, המבנה והשינוי שהמשתתפים יעברו
- איך הופכים ארוחת ערב או יום הולדת לחוויה?
- לפי סמדר קרמפף, הדרך הפשוטה היא הנדסה לאחור: מחליטים מה רוצים שהאנשים ירגישו בסוף, ובונים רגעים שמובילים לשם. בפרק היא מדגימה ארוחה שבה כל מנה מביאה שאלה או קופסה שצריך להעביר למישהו אחר, מבנה קבוע שנותן ביטחון, כניסה שלוקחת את עצמה ברצינות עם אור נרות ומוזיקה, ואליבי שמסביר למה כולם שם
- למה אנשים נמשכים לסיכון בחוויות ובסיפורים?
- סמדר קרמפף אומרת שאחרי סיכון יש יותר סיכוי לצאת מהחוויה שונים: התגברתם על משהו, גיליתם בעצמכם כוח שלא הכרתם. היא מחלקת סיכון לשלושה סוגים: פיזי, כמו לרדת לצינוק חשוך בטירה, מנטלי, כמו לא לדעת מה יקרה, וחברתי, כמו להיפרד מהקבוצה או לעמוד פתאום בספוטלייט
- איך גורמים לאנשים להשתתף בחוויה כשהם לא רוצים?
- סמדר קרמפף מתארת שלוש טכניקות: להצהיר מראש מה זה הולך להיות, כדי שמי שלא רוצה יוכל לוותר, לתת ספקטרום של השתתפות, מדמות שולית ועד מרכזית, ולקחת את זה ברצינות. בזמן אמת השחקנים שלה מיישרים מבט לפני שהם מזמינים מישהו, ומי שלא רוצה מסיט את המבט
- מה זה מפתן בעיצוב חוויות?
- לפי סמדר קרמפף, מפתן (או מעגל הקסם בעולם עיצוב המשחקים) הוא המסגרת של החוויה: מאיזו נקודה נכנסים ומאיזו יוצאים. לרוב יש לו גם צד פיזי, כמו קשת, דלת או וילון שחוצים, ואחריו העולם שבפנים צריך להיראות שונה מאוד מהרחוב, כדי להזמין את המשתתפים להשאיר את היום-יום מאחור
- מה אפשר ללמוד מעיצוב חוויות על התמודדות עם אי-ודאות?
- סמדר קרמפף אומרת שבחוויות שלה אי-ודאות היא חלק מהתוכנית, ושחלק גדול מהחזרות מוקדש למה קורה כשהכול משתבש. הגישה הזו מאפשרת להגיד ברגע הקשה 'זה הרגע שחיכיתי לו'. מניסיונה, דווקא רגעים כאלה הם לא פעם מה שעושה לאנשים את המופע
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- עודד מבורך · ריאן הולידיי
- חברות וארגונים
- דיסני · אפל · גוגל · The College of Extraordinary Experiences
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- The Game · Westworld · Sleep No More · Life and Trust · Choose Your Own Adventure · הארי פוטר · משבר הוא הזדמנות · The Obstacle Is the Way · The Art of Gathering · אליס בארץ הפלאות
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
ברוכים הבאים לפופקורן הפודקאסט שעוסק באדפטיישן בהסתגלות לעולם החדש אני ליאור פרנקל וכל שבוע באות לפה נשים מדהימות שמלמדות אותי לחשוב להסתגל להסתכל על דברים מזווית חדשה ולהבין מה קורה בעולם שלנו. אם אתם אוהבים להאזין לפופקורן אתם כנראה אוהבים לחשוב ללמוד להתפתח אולי את כל אלה זה אומר שתהנו בשעה הקרובה ואולי תלמדו כמה דברים חדשים. אוקיי אז רק רציתי לספר לכם שני עדכונים קטנים אחד 4500 ספרים צהובים הגיעו למחסנים שלנו אז מי שצריך ספר למנהלים אל תדאגו יש לנו במלאי הדפסה שישית שביעית שמינית אני כבר לא זוכר מה זה חשוב תמשיכו לאסוף אותו לעצמכם ולחברים חברות מנהלות מנהלים תודה על זה. ובמקביל אנחנו יוצאים להדפסה של אני רוצה הכל הספר הראשון שהיה רב מכר לפני איזה 8 או 7 שנים אני לא זוכר בדיוק כבר את החישוב אבל הוא עכשיו עושה הדפסה מחודשת חזרתי לפרסם אותו בגלל שקיבלתי פידבקים מצוינים שהוא עובר את מבחן הזמן והוא עדיין ספר מצוין לכל מי שנמצא בצומת בקריירה שלו וחושב איך לכלכל את הצעדים שלו ודומה אך מאוד מאוד שונה.
אני מתקרב בצעדי ענק להשקה השקטה של הקורס הדיגיטלי החדש שלי שנקרא הצעד הבא שלי והוא לא מדבר על צמתים בקריירה הוא מדבר על איך להתפתח בתוך מקום העבודה זה מיועד לאנשים שסבבה עם המקום עבודה שלהם והם רוצים להמשיך לעבוד שם עוד שנה שנתיים 15 או 40 אבל הם רוצים לדעת איך לטבל את הקריירה שלהם איך להתפתח קצת יותר איך לטבל יותר ב NSG התבלין שהטלנטים משתמשים בו איך להבין באיזה סקיל או מיומנות שווה להם להשקיע כדי לפתח את עצמם איך לעשות נטרוקינג גם אם הם שונאים אירועים ואו לעוף על עצמם בלינקדאין איך להגמיש את המוח שלכם כדי לגלות עוד 20-30% מהפוטנציאל שיש אצלכם אני לא אמכור לכם שאתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים בחיים אבל אני כן אמכור לכם שאתם יכולים לעשות 20-30% יותר ממה שאתם עושים כרגע ולשפר את המעמד והסטטוס שלכם בחברה זה יהיה בערך 90 דקות ובסופו תהיה לכם תוכנית אני עובד עליו כבר יותר מחצי שנה הוא מבוסס על כל הידע והניסיון שיש לי מהעשור האחרון מאז בעצם שעבדתי על אני רוצה הכל והוא מתמקד שוב
באנשים ולאנשים שרוצים להתפתח בתוך מקום העבודה שלהם הוא מתאים כמובן גם לארגונים יש כבר ארגונים שקנו אותו לעובדים שלהם וזהו יש עכשיו טרום טרום טרום השקה ולכן גם יש מחיר של טרום טרום השקה אז יש לינק תסתכלו תלחצו ועכשיו נתחיל במה שבאתם בשבילו הפרק של היום. והיום נדבר על עיצוב חוויות והנדסת הרפתקאות וחשוב לומר לא עיצוב חוויות באונליין למרות שזה היה יכול להיות אולי ולא הנדסת הרפתקאות באונליין אלא כמו שהיה פעם כאילו או כמו שעדיין יש אבל אנחנו לא סופגים מספיק. נסביר למה כל דבר בעצם יכול להיות הרפתקה ומה ההבדל בין הרפתקה להרפתקה טובה או לאחת שהיא גם בלתי נשכחת או אחת שאולי תשנה לכם את החשיבה או את החיים או תצאו ממנה קצת שונים. איך מעצבים חוויות או הרפתקאות בכלל איך מעצבים אותן, איך מעצבים אותן טוב יותר אולי אפילו בחיים שלנו ואיך מסתכלים על דברים עד הפרט הקטן.
ולשם כך הבאתי את סמדר קראמפ שהיא מהנדסת הרפתקאות ככה את קוראת לעצמך בערך. זה עד היית על הכללי. היא בין השאר יצרה אירוע השקה לליין האיפור של דיסני והיא יצרה קווסטים ששוחקו באפל ובגוגל. ואחרי זה היא תסביר מה הכוונה, כי אני מכיר קווסטים רק במחשב משנות ה-90. והיא כתבה פרקים לתוכנית טלוויזיה ועיצבה חוויות בטירות ברחבי העולם, היא בדיוק במעלית סיפרה לי שהיא עוד פעם נוסעת בשנה אני לא יודע כמה, לפולין, לאיזה טירה ענקית לחפש את המטמון של ארבעה ימים. ואם ראיתם את הסרט The Game או את הסדרה West Wars, מדר היא יוצרת רגעים כאלה, לא כולל הרובוטים הנוראים. אז זה הולך להיות פרק קסום, חווייתי, שנראה לי שיעשה לי חשק לחוות קצת יותר מהחיים האלה, נכון? אז יאללה, ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שני. אז אירוע הפריצה שלי היה אמור להיות מעין חוויה אימרסיבית, הרפתקה האימרסיבית,
לדיסני, לליין האיפור החדש שלהם. ואני זוכרת שהתכוננתי, וזה היה אמור להיות אירוע מורכב, כי כל דבר, כולל שימוש בפונטים, אמור לעבור את האישור של דיסני. אנחנו מתכוננים מהכל, אנחנו שעתיים לפני ההתחלה, נציגי דיסני אמורים לטוס מחו״ל לארץ לראות את החוויה, ואני שומעת צרחה מרחוק, ואני לא בטוחה מה קורה, בדיוק מהפרים אותי, מכניסים לי עדשות לעין, אני לא יכולה להתרכז, ובאים להגיד לי שהייתה דקירה במקום שבו אנחנו עושים את האירוע. ואני נלחצת, ואני לא יודעת מה קורה, ואני עם עדשה אחת שנראית כמו שד וכולי מאופרת לחלוטין כבר בבגדים, ואני הולכת לראות מה קורה, ואני מקווה שזה רק הגזמה, ומישהו לא הבין נכון, ואני דורכת מעל שלולית של דם, אוי ואבי. ואני נלחצת. ואני ממשיכה הלאה, ואני רואה מצד ימין את עובדי המטבח מבוהלים, זו הייתה אמורה להיות חוויה שכוללת ארוחה. מצד שני, משטרה נכנסת, מראיינת שהמתה אחראית במקום, ואני לא יודעת מה אני עושה, יש לי שעתיים עד לאירוע.
ואני מנסה להבין מה קרה ואיך ממשיכים, ובשום מה אף אחד לא מוכן לדבר איתי, אני לא מבינה מה קורה, כולם מתרחקים, אומרים לי דברים לא ברורים, ואני לא יכולה להשיג את המידע שאני צריכה כדי להבין האם האירוע קורה. ואז אני כזה מרימה את הראש למעלה, ואני מסתכלת, ואני מבינה שאני נראית כמו שד, אני נראית כמו האדם שכנראה גרם לכל הדבר, אני לא יודעת מה, ואני מבינה למה אנשים לא יכולים להסתכל לי בעיניים, אנשים מבוגרים. ואני צריכה ברגע שיא ללתר מה אנחנו עושים עם זה. דיסני בדרך אולי, ויש לי שלולית של דם שאני באמת שואלת את עצמי, אולי אני אשאיר אותה כחלק מהפרופס, מהאירוע, זה אמור להיות השקה של ליין עבדיות. אז אמרתי, אוקיי, אולי זה יעבור למחלה איכשהו. וואו. וברגע האמת, זה היה אירוע שעבר טוב, אני כבר מספיילרת ואני אגיד שהוא עבר טוב, אבל כל כמה דקות היינו צריכים לאלתר איזה ריקוד ספונטני, איזה רגע שקורה, כי היה עיכוב בגלל הדקירה כי פתאום השוטרים נכנסים ולוקחים את האחראית על המקום לראיין אותה.
ואנחנו בעצם עשינו פעולה שלמה של להסיח את דעת המשפיענים והמשפיעניות שהיו שמה, כדי שהדבר הזה יקרה. איזה טירוף. תגידי, אם התחלנו בנקודה הזאת, למה, אולי את יודעת, למה אנשים נמשכים לסיפורים שיש בהם דברים נוראים כמו מה שקרה שם במציאות, כשזה בהרפתקה? כאילו, למה אנשים רוצים לקרוא על זה ספר או להיות בחוויה כזאתי או ללכת לסרט אימה? אז בעיניי, רכיב מאוד משמעותי בעיצוב של הרפתקה, לא חוויה, אבל הרפתקה ספציפית, הוא סיכון. לרוב, כמעצבי חוויות וכיוצרי הרפתקאות, אנחנו מחלקים סיכון לכמה סוגים, סיכון פיזי, סיכון מנטלי וסיכון חברתי. והסיבה שאנשים אוהבים סיכון, זה כי אחרי סיכון יש יותר סיכוי שתצא שונה, שחוויה תשנה אותך. אוקיי. התגברת על משהו? אוקיי, יש לך יותר כוחות. עמדת בפני משהו? גילית איזו עוצמה בך שלא ידעת?
ויש פה איזה מקום שאנחנו נהנים מהסיפור הזה, כי אנחנו נהנים או לדמיין מה אנחנו היינו עושים, או האדרנלין שזה מציף בנו כדי להיכנס להיות האימרסיה של הדבר הזה. כן. זהו. כשהיית שם בתוך החוויה הלא נעימה הזו, זה בלבל אותך זה שאת מתעסקת ב... לא יודע, אמרת שדה, בשדים ודברים כאלה שהם יכולים להיות גם אפלים? זה לא בלבל אותי, כי אני גם במודה בכובע הייתי הבמאית שם. כלומר, כשאני מהנדסת הרפתקאות, זה הטייטל הכי נכון למה שאני עושה, אבל לרוב בפרויקטים שונים אני מקבלת טייטלים מוכרים יותר, במאית, קריטיב דירקטור, כל מיני כאלה. אז בראש הבמאי שלי, אני הייתי בראש של פתרון בעיות. ואז ההחלטה הכי גדולה שלי הייתה, האם אני שומרת את הדם או מורידה אותו מהרגע הזה? האם אני עכשיו מאלתרת משהו או מראה להם את בחורי הקלעים כדי להוסיף רמה של אמת לדבר הזה או לא? טוב אז אני ארצה לשמוע גם מה זה הקווסטים ששוחקו באפל וגוגל וכולי, אבל
בואי נתחיל רגע מהסיפור הזה בפולין, אמרת לי במעלית, חפש את המטבון של ארבעה ימים, מה זה? כאילו קודם כל זה נשמע מאוד מאוד כיף. תסבירי לי למה זה משהו שאני הייתי רוצה לעשות ולא כי הבת שלי אוהבת לחפש את המטמון. איך אני ארצה? וארבעה ימים ואיך מתכוננים לחפש את המטמון של ארבעה ימים? וואו. אוקיי, אז יש פה כמה שאלות בתוך שאלה אחת. אני אסדר את זה. יש לי עוד הרבה, איפה זה קורה ואיך זה רע וכל זה, אז תני לנו את המראה הכללית. אז מה שחשוב להבין זה שהחפש את המטמון הוא תירוץ. הוא תירוץ עבורך לבוא ולצאת מהשגרה ולעשות משהו שנשמע לך מגניב. זה הדבר הראשון. החפש את המטמון הזה קורה במשך ארבעה ימים בטירה יפהיפייה בפולין. יש לנו שתי טירות אז אני עדיין לא יודעת בדיוק איזה להגיד. במסגרת אירוע שנקרא The College of Extraordinary Experiences. The College זה אירוע? כן, זה כן, זה על כנס כזה, יש שיגידו. והתפקיד שלי, אני אחראית צוות חפש את המטמון למבוגרים.
האירוע עצמו הוא כנס שכולל כל מיני נסיעות אחרות, אבל זה למה מביאים אותי. והרעיון שם בעצם, בתור מבוגרים, זה שאנחנו לא רגילים שמעצבים לנו חוויות עבורנו שהן כאלה, שהן הרפתקאיות, או הרפתקניות ליתר דיוק, ובעצם המטרה שלי היא לעבוד עם הקהל שמגיע, להבין מי הקהל הזה, מה הוא צריך, ולעצב להם את החוויה שהם צריכים. מה זה אומר החוויה שהם צריכים? למשל, אני עוברת על שמות האנשים שמגיעים לפני לאירוע הזה, ואני רואה האם הם מעולמות שהם יותר אקספרימנטליים, או דווקא צריכים שקצת אולי יוציאו אותם מהקופסה. אז אני קודם כל מבינה מה הצורך שעולה. ואחר כך אני חושבת על זה בראי של כנס. יש לי כנס שצריך לעבור בו ארבעה ימים, שצריכים להיות אינטנסיביים נורא, אתה לומד בהם, אתה חווה המון, והמטרה שלי היא לעשות לך את החלק הכיפי, האישי, ששנייה סוחף אותך להרפתקה אחרת. אז תוך כדי הכנס אני משחק בלחפש את המטמון?
זאת החוויה איך שהם רוצים. אני נותנת להם הזמנות איך להיכנס למשחק. אתה יכול להצטרף מההתחלה, כי אתה מגלה איזה פתק מסתורי שמחכה לך מתחת לכרית. אתה יכול פתאום לשים לב שיש תיבה ענקית בחדר אוכל. הכרית בבית מלון? כן. כאילו בטירה שם? כן. מתחת לכרית יהיה לי פתק? כמו עליזה בארץ הפלאות כזה. למה לא? למה לא? האמת שנכון, למה לא? אוקיי. והרעיון הוא שבאמת, סתם לדוגמה, כשאנשים מגיעים הם לרוב די בשוק. אתה מגיע לטירה מכל מיני תרבויות אחרות, לא יודע לאן אתה נכנס, אתה, כאילו, את אני אומרת, משלם הרבה כסף לכנס הזה. אתה רוצה כבר להתחיל מוואו ומצד שני לא משהו אוברוולמינג מדי. אז אנחנו משתמשים ביום הראשון נגיד בתוך לחפש את המטמון כתירוץ להכיר להם את הטירה ואת המרחבים שם. זה מרחב יפהפה ויש גם נחל ויש מקומות ויש בית קברות לסוסים ואני רוצה לוודא שאתה מרגיש בנוח בבית החדש שלך לארבעה ימים הקרובים. אוקיי. אז זו המטרה. ואז אני בעצם בונה להתחפש את המטמון כדי שמצד אחד יהיה כיף וסיפורי וחווייתי ומאתגר ומשנה בתקווה, ומצד שני,
איך הוא משרת גם את הכנס, את האירוע, את החוויה שאנשים צריכים לחוות מהצד שלי כדי שהם יהיו טובים יותר בכנס. כן. אז איך את, את מגדירה מה החוויה או שאת מגדירה את זה עם החבר'ה של הכנס? כאילו, מי מגדיר מה הם צריכים לעבור? זאת אומרת, אני מכיר כנס, אני הולך, אני לומד משהו מקצועי, זה מה שאני מכיר. כן. אז נראה לי פה באה גם המומחיות. כלומר, קודם כל אני אגיד, זו השנה השמינית שלי, אם אני לא טועה, שאני עושה את האירוע הזה פעם בשנה. אז אני גם לומדת המון מעשייה ומלחבות את זה שם. אבל מעבר לזה, כמובן שכל שנה נפגשים עם ראשי התכנים השונים, ואז אני מבינה מה הם מביאים לשולחן ומה אני יכולה למלא את ה... לספק את הצד השני שלו. אם הפוקוס הוא על למידה, אני אביא את המשחקיות. אם הפוקוס הוא על התבוננות פנימה, אני אולי אחבר בין אנשים, או ההפך, אני אתן להם את הרגע שלהם לבד. ממש מעצבת לצורכי האירוע. איך... קחי אותי רגע אחורה, איך זה התחיל הסיפור הזה? כי זה לא מקצוע ששומעים עליו הרבה, אם לא בכלל, אי פעם. כן. לא שמעתי.
אני מהאנשים המעצבנים האלה שתמיד ידעו מה הם רוצים לעשות. הבעיה הייתה שזה לא אמיתי. אה, זה מה שחשבת שאת רוצה לעשות? אני רציתי, קראתי לזה בכל מיני שמות, מעצבת חוויות, יוצרת דברים מגניבים, אתה יודע, לפי הגיל הזה השתנה הניסוח, כן. אבל תמיד רציתי את זה, וגם תמיד מזכירים לי אנשים שפוגשים אותי שתמיד הייתי כזאת. כשהייתי עושה בייביסיטר הייתי עושה, חפש את המטמון ברוקב שנגמר ברגע המתח בדיוק כשהבייביסיטר מסתיים כדי שיזמינו אותי עוד פעם. הייתי ליומולדת שלי, כשאני כבר בוגרת יותר, אז מצאתי את עצמי מזמינה המון קבוצות של חברים שלא יכירו אחד את השנייה. ותמיד זה הביך אותי הרגע הזה שבו כל אחד נשאר בקבוצה שלו, אז אמרתי מה אפשר לעשות? אני אעשה מרדר מיסטרי דינר, אם אתה מכיר את הקונספט. כן. שיחבר אותם, כי אז הם לובשים איזה דמות, אז הם יכולים להתחבר אחד עם השני, ואנשים שלא מכירים. משהו קלאסי שיש לכולם, יש לי חברים מכמה מקומות, אלה מהעבודה, אלה מהילדות, אלה מה... לא משנה, מהשכונה. אני מזמין אותם ליום הולדת שלי, והם לא מכירים אחד את השני, ולכן זה או עוקוורד או זה.
הכי יצירתי שאני מכיר, מכריחים אותם לשבת בצורה מעורבבת, לאו דווקא הם יאהבו את זה. הרבה יותר יצירתי ממה שאת הרגעת. אבל, להרבה אנשים יש התנגדות לדבר הזה. למה? כי הם לא הוזמנו להרפתקה, הם הוזמנו ליום הולדת שלי או לאיזשהו אירוע. מה הטכניקה או השיטה להכניס אותם, לגרום להם לרצות להשתתף בחוויה כשהם לא... זה נכון אגב אפילו לאנשים שהולכים לקוסם או משהו כזה. אתה יכול לשבת על הכיסא ולא לרצות לזוז, ואתה יכול לרצות להיות פעיל יותר. כן. יש לנו, יש לי שלושה דברים להגיד על זה, שלוש טכניקות בעצם. הראשונה זה להצהיר מה זה הולך להיות. כלומר, ספציפית בסוג הזה של החוויות, לוודא שהם מוכנים נפשית למה שהם נכנסים אליו. לקחת את זה ברצינות. כלומר, הם מראש קיבלו הזמנה לפתירה של בת חולדה באג שוט, לא יודעת איך קראנו לזה, זה היה איזה רפרנס ל-Herry Potter, והם ידעו, וזה היה כזה בצער רב, ויגון קודר, והכל לקחנו את עצמו מאוד ברצינות.
אז כבר אפשרתי לאנשים, מה שנקרא, לצאת החוצה opt-out, אם הם לא בא להם את זה. אוקיי, זאת אומרת אם אני כזה מתנדנן אז אני אבוא ליום הולדת ואני אגיד נו נראה מה זה יהיה. אה לא, אתה לא תבוא ליום הולדת. אם אני ממש לא רוצה אז אני לא אבוא. כן. אוקיי. ואז הבאתי להם ספקטרום. כלומר, אני לא מכריחה אותך להיות עכשיו ממש מחוץ לאזור הנוחות שלך, אתה יכול להיות דמות קצת יותר שולית או דמות יותר מרכזית. אז הבאתי פה בחירה. ולפי זה קבעתי את הדמות, הם קיבלו מראש דפי דמות מה שנקרא, איזה הנחיה שככה הם באים איתם. ובאמת מאוד מאוד חשוב הנקודה של לקחת את זה ברצינות. כלומר, אם הם היו חושבים שזה אירוע שאני קצת באה להביך אותם או שזה קצת לא נעים, אז אולי היה להם קשה. אבל הם יודעים שאת הסדר, את הלוז, יש סעודה וזה קורה ככה. הם יודעים שאני לוקחת את זה ברצינות, הם יודעים, אני מביאה להם כל מיני כיוונים של איך הם יכולים לגלם את הדמות אם בא להם, ואם לא, אני אומרת להם, יהיה אירוע אחר אחר כך למשהו אחר. כן. ומפתה אותם עם המגניבות של זה בעצם. כן, אני פתאום מרגיש כאילו החיים שלי נורא משעממים כאילו אני סתם פוגש את חברים שלי בלי שום הרפתקה.
זה משהו שאת עושה גם בחיים האישיים שלך? ובא לי גם להגיד על מה שאמרת של אבל אז איזה כיף שמדי פעם יש לך הרפתקה. כן. כלומר, איזה כיף שיש כזה את הלא הרפתקה כדי שתוכל להעריך את הדברים הגבוהים. תודה על האופטימיות אבל נראה לי שאני צריך להתחיל לעשות את זה יותר אז אני רוצה באמת ללמוד כאילו איך מהנדסים ההרפתקאות? מה יש בדבר הזה כאילו מה יש בסילבוס אם היית עושה על זה מחר קורס? אז באמת חשוב לי להגיד שנגיד הנדסת הרפתקאות זה לא סתם דומה לתחום אימג'נירינג. מי שמכירים את זה שזה הטייטל שבו דיסני משתמשים. איך? אימג'נירינג. אימג'נירינג. כן, טייטל שדיסני תבעו. שזה בין אימג'ן לאנג'נירינג? בדיוק. אוקיי. והרעיון הוא באמת להסתכל על הדבר הזה כמו לבנות עולם. אני, ההרפתקה קודם כל מתחילה מאיזשהו עולם שאני בונה. זה יכול להיות עולם אמיתי, אתה מגיע עוד יום שגרתי במשרד ומחכה לך חבילה מוזרה. ואז יש פה את האלמנט הזה של הלא נודע, נכון? זה כבר התחלה של הרפתקה, כי יש פה איזה לא נודע. או שזה יכול להיות עולם אחר לגמרי.
למשל, בשוק חצות, שזה איזה מופע שיצרתי, אנחנו מזמינים אנשים לשוק קצת ימי ביניים כזה, רנסאנס, ואנשים חוקרים אותו, וזה שוק עסום כזה, שרק כשהם חוקרים אותו הם מבינים שיש בו איזה קטע אפל, איזה משהו מסתורי שעומד מאחוריו. אז יש לנו פה את האלמנט של עולם, בריאת עולם, זה הדבר הראשון. שזה אגב, גם כשכותבים ספר או עושים סדרה או סרט, זה הדבר הראשון שבאים להציג, נכון? נכון. כאילו, הנה העולם, ככה הוא יהיה. נכון. כמובן שאחרי זה מגיע שלב הסיכון. כלומר, מה שרפרנסתי עליו גם מקודם, איזה סוג של סיכון אני רוצה להוציא את האנשים אליו. סיכון לא חייב להיות משהו ממש גדול או מפחיד, סיכון יכול להיות באמת מה שאמרנו, או פיזי, או מנטלי, או חברתי. בואי נדבר שנייה על כל אחד מהם בנפרד. סיכון חיצוני, פיזי נגיד, למשל, בטירה בפולין שנזכרתי, היה רגע שבו אנחנו שלשלנו אנשים לתוך צינוק חשוך שהם לא ידעו מהו, אז גם ככה הם בטירה קסומה, ופתאום אנחנו מבינים להם את האלמנט המסוכן הזה של רגע בוא תיכנס לפה,
פתחנו את הצינוק הזה ששנים לא פתחו אותו הכל נכון אגב. ובאמת בוא תראה מה קורה למטה בוא תראה מה מחכה לך למטה. אז פתאום הרבנו איזה סיכון אולי גם קצת מנטלי אבל קודם כל פיזי של בוא תראה את המקום החשוך הזה שאתה לא מכיר. אדם מתחיל לזרום איזה התרגשות איזה הולך לצאת איזה סיפור כיפי אחר כך. כן כן זה פיזי. אני כבר מפחד. כן. מנטלי זה באמת העניין של החל מי אני לא יודע מה הולך לקרות לי, איזה מצב אני אהיה בו, שהמוכרים מוכרים להם כל מיני סחורות מעניינות מפות שמובילות אותם לכל מיני מקומות בשוק נבואות קריאה בקלפים פירות אסורים בתמורה כל אחד מבקש משהו אחר. אז חלק מבקשים נגיד וידוי. או חלק מבקשים זה כאילו במקום כסף? כן. זה המופע כזה שעשיתי. ואז זה איזה, מה זה וידוי אמורים לי תן לי וידוי מהחיים שלך? זה לא עובד ככה. יש פה תיאטרון יש פה אימרסיה. אני לא יודעת אם אני יכולה לגלות את זה כי המופע עדיין רץ. אה אוקיי. אבל לצורך העניין יש פה איזה רגע שבו הכל הוא בבימוי
בצורה שבה זה מרגיש באמת כמו סכר חליפין עם קצת קסמים באמת ועוד כל מיני דברים. וחשוב לי להגיד הכל מרגיש אמיתי. זה משהו שבאופן כללי מאפיין את החוויות שלי. אני לא עושה בכאילו. המטרה היא שזה מרגיש כמה שיותר אמיתי. מה ההבדל בין אמיתי לכאילו במובן הזה? כי זה לא אמיתי זה שוק מומצא. אמ... שזה מרגיש למשל וידוי כמובן הוא ייכתב או יילחש, הוא יהיה משהו אמיתי. אתה לא כזה תדמיין את הווידוי. ואז יקרה משהו עם הפתק הזה. אולי יקרה ממנו, יצמח ממנו משהו אחר. אוקיי. אולי יצא ממנו משהו אחר שמוביל אותך הלאה. אוקיי. אני חושבת שהאלמנט הזה של אמיתיות עד כמה שאפשר מאוד מוסיף לזה. כי אני לא מבקשת ממך לעשות גמיון מודרך לחוויה. אמ... אלא באמת להיות במשהו כזה. אוקיי. אז פה זה אלמנט באמת של ה... מה שנקרא הסיכוי הסיכון הפנימי. האם אני מתוודה עכשיו? ואולי אני לא אומרים לי אם יעשו עם הווידוי שלי, אולי עכשיו יכריזו אותו ויפרסמו אותו. אולי יש פה כל מיני אלמנטים כאלה. אוקיי. אמ... אני לא יודע. מבקשים ממני לטעום משהו. אני לא יודע מה יקרה אם... וזה נראה כאילו יש איזה קטע אם אני טועמת את הדבר הזה ואני...
מבקשים ממני וכו' וכו'. כן. אז באמת אה... והסיכון מהסוג השלישי? חברתי. מה אם עכשיו גרמו... יפרידו אותי מהקבוצה שאני נמצא בה. אני נגיד הלכתי עם חברים לציור, חוויה, הרפתקה, ומפרידים אותי, ופתאום אני לבד, ולא נערכתי לדבר הזה. כן. או מה אם פתאום הספוטלייט יהיה עליי? אז זה למשל דוגמה לסיכון חברתי. אוקיי. עכשיו, את אומרת שיש פה עניין של בימוי. זאת אומרת, או אפילו אני יותר אוהב פה את המילה הינדוס, כי את אומרת, אני מהנדסת שבסוף השיחה תוביל לשם, או לשם, או לשם, או לשם. זוכרת כשהיינו קטנים, אני כנראה שהייתי קטן לפני שאת היית קטנה, אבל עדיין היה את זה. היו ספרים, יצאו לראשונה הספרים האלה שאומרים לך, אם אתה חושב ככה, תעבור ל... אז אצלי עוד לעצמם אמרו את היו אחרים, אבל תעבור לעמוד 120. ואם אתה רוצה שזה מה שיקרה, תחזור לעמוד 57. זאת אומרת שאתה קצת מחליט
מה יקרה. עכשיו, מה, למה זה הינדוס? כי לא משנה איזה סדר אני אעשה, מי שכתב את הספר וידא שתמיד יצא לי מעניין, אוקיי? וזה מרגיש כאילו יש מלא קומבינציות, אולי 6, אולי 60, זה לא משנה, אבל תמיד זה בסוף יהיה לי מעניין. עכשיו, בספר, בסוף, זה ספר. פה מדובר בבני אדם. עד כמה את יכולה לוודא, או לביים, את הסיפור הזה, את החוויה הזאת, את לא באמת יודעת מה יקרה. נכון? זאת אומרת, את אמורה להפריד מישהו מהחבורה שלו, נגיד, ואת יודעת, היי, זה ייתן לו לקחת סיכון חברתי, וזה יהיה מגניב וזה. מה אם פתאום הוא יגיב לא טוב? זאת אומרת, האם בחוויות יש גם את העניין שמישהו אומר, זה לא בא לי בטוב, הדבר הזה. אני לא, זה גדול עליי, אני לא רוצה. בטח, אז בספרי Choose Your Own Adventure, שזה מה שרפרנסת עליו, אז המספר האפשרויות הוא מאוד מוגבל. אני עומד מולי ספר, אני יכול עוד דפדף אחורה או קדימה, זהו.
לא רק מה שאמרת של לפחד, הם יכולים לכעוס, הם יכולים לצאת מגבולות המרחב, יש הרבה שיקולים וסיכונים. וכמובן שהמומחיות כאן היא לתכנן את המצב ככה שאתה לא מביא אותם עד לקצה, עד שהם כבר לא בא להם בטוב. כלי מאוד פשוט שאנחנו משתמשים בו, זה המון פעמים, וזה נשמע מטופש, כמה שהוא פשוט, זה מבט. אני יודעת שכשעכשיו שחקן שלי, לדוגמה, עומד להזמין מישהו למשהו, וחשוב להדגיש, כשאני אומרת להזמין, אף פעם לא בספוטלייט אין לנו במה במרחבים שלי אין דבר כזה אבל עומד להיות באינטראקציה, אני קודם כל מיישר מבט לבן אדם הזה. אנשים שלא רוצים יסיטו את המבט שלהם. זה כבר מסנן לי את הדבר הזה. חוק השמונים עשרים, אם שחקן שלי רוצה להתקרב ולהגיד לאחוז ביד של אחת מהדמויות, תמיד הוא יעשה 80% מהתנועה וייתן לאדם שמולו, לצופה, לחווה, להשלים את התנועה. אה, להרים את היד בסוף של היד אליו. עכשיו זה כמובן טריקים קטנים מתוך ארגז כלים גדול יותר, ויש גם מונחים לעשות את זה בדיגיטל, אונליין. ציינת מההתחלה שאני עושה בעיקר אופליין, אני עושה גם אונליין, וזה עולם שלם ומאוד מעניין של איך עושים את זה.
אבל הרעיון הוא באמת גם לא להביא אותם לשם, למקום שבו הם כבר יוצאים מהגבולות, וגם תמיד להמשיך את הסיפור. כלומר, אם מישהו לא רוצה משהו פתאום, הוא מגיב לזה עוד טוב, מעולה, ככה זה היה אמור לקרות, בדיוק לזה את כולנו, זה הגישה שלנו, ויש לנו את כל הדרכים באמת להתמודד עם זה. אז זה אומר שאת צריכה שהשחקנים שלך במקום יהיו מאוד, ידעו לעשות אימפרוביזציה, זאת אומרת, הם ידעו לאלתר ב-real time. גם אימפרוביזציה, גם אנחנו תמיד עושים, החזרות אצלנו נראות קצת שונה. חזרה, יש את החזרה היותר קלאסית, שנראית כמו תיאטרון רפרטוארי נגיד, יש את החזרות היותר פרינג'יות, אקספרימנטליים, וחזרות למה קורה אם הכל משתבש. וזה צ'אנק מאוד גדול מתקופת החזרות, של השחקנים אחד אחרי השני מעמידים פנים שהם צופים, שבאו החל משיכורים במצב נפשי לא טוב, באמצע חוטפים טריגר, היה צבע אדום, כל דבר, ואנחנו מנסים להתכונן כמה שיותר, אבל מתוך ההבנה שזה גם אף פעם לא יכסה הכל,
ואנחנו רוכשים את הכלים האלה כדי להתמודד בזמן אמת בצורה שאנחנו לא ידענו לצפות לה, וכמובן המרחב מתוכנן כדי לתמוך בזה. אז יש לי שאלה שאת בטוח לא, לא שהתכוננת על שאלות, אבל על השאלה הזאת לא היית יודעת להתכונן. אפרופו מה שאני הולך לשאול, וזה, יש שם משהו ממה שהרגע אמרת שאני יכול ללמוד על הסקיל של להתמודד עם אי-ודאות, שזה בעצם מה שעוברר עכשיו כל בן אדם שמקשיב לפודקאסט הזה בשנים האחרונות, אנחנו מתמודדים המון עם אי-ודאות, אנחנו לא יודעים לאן משהו ילך, זה מה שכולם הרגישו בשבועיים של המלחמה עם איראן, זה משהו שאנשים מרגישים עם הקריירה שלהם, זה משהו שאנשים מרגישים עם ה-AI, ואת מתארת לי בעצם אנשים שהופכים להיות מאוד מאוד קולים בסביבה, שהם לא יהיו מוכנים והם יודעים שתהיה אי-ודאות, או באיזושהי סבירות לא קטנה יכולה להיות אי-ודאות. נשמע שאת יכולה ללמד אותי על התמודדות עם אי-ודאות? כן, אז בעצם, קודם כול הגישה, הגישה של זה יקרה,
כלומר אי-ודאות היא חלק מהתוכנית. וזה כבר מאפשר בעיניי אישית לבוא ולהגיד, אה, מעולה, זה הרגע שחיכיתי לו, זה הרגע שבו הכל נהרס, כמו שהכנו את זה, כמו בתסריט, ומשם זה כבר איזושהי state of mind שמקל על ההתמודדות. כן, רגע, תעצרי שנייה פה רק להגיד את זה. כל הסיפורים שאנחנו קוראים, כל הסרטים, כל הסדרות, תמיד קורה בהם, קוראת בהם, מתחוללת בהם איזושהי דרמה. וכשבחיים זה קורה לנו, אנחנו נורא מופתעים, אבל צריך לזכור שהחיים זה גם איזשהו סיפור אז אולי אפשר להיות פחות מופתעים כשהדרמה מגיעה, להגיד אה, אוקיי, הנה הדרמה שלך. קיווינו שלא תגיע אבל לא כזה מפתיע שהיא תגיעה. כן, כמובן שזה גם הרבה יותר קל לדבר על זה מאשר באמת לחוות את זה ולהגיד, אה, בטח, הנה הרגע שחיכיתי לו. כן, אבל... בסדר, אבל אחרי שלושה ימים אולי להתעשק. נכון, וגם להסתכל על זה בתור המון פעמים מהניסיון שלי, אלה החוויות שעושות את המופע עבור אנשים. היה לי מופע שבו באמת אחת מהמשתתפות היה איזה רעש חזק שלא קשור אלינו, קשור לרחוב ליד, והיא נכנסה לאיזה סוג של טריגר, לאיזה סוג של התקף חרדה. והשחקניות... משתתפות, לא השחקניות. כן, אנחנו משתתפות. אנחנו קוראים לצופים אצלנו משתתפים, כי זה באמת מאוד אקטיבי.
ואחת מהשחקניות באה ואמרה לי אחר כך, היא אמרה לי, אני יודעת שזה יהיה הרגע שיעשה לה את המופע או יהרוס לה את המופע, איך שאני עכשיו אתנהג עם הסיטואציה הזאת. והיא אמרה שהיא אמפתיה כמובן, גם לעצמה השחקנית של אני עושה את הכי טוב שאני יכולה ויכול להיות שאני לא אעזור, והיא אמפתיה לבן אדם של אני פשוט איתך עכשיו ברגע הזה, יצאה איזה חוויה שהיא חוותה המשתתפת, כמאוד משמעותית על גבול היא שאלה אותי אחר כך, מה עשיתם כאילו אימון על זה? על מה יקרה אם עכשיו מישהו יהיה התקף חרדה באמצע הדבר הזה? וזה, עושים הכי טוב שאפשר. ושם יוצא קסם. אז בעצם אני חושב שיש פה גם משהו שאפשר לדבר עליו, על התמודדות עם אי ודאות באופן כללי בחיים, וזה הסיפור של, כאילו אני לא רוצה להישמע קלישאתי, אבל יש ספר שנקרא משבר הוא הזדמנות של עודד מבורך, ויש ספר שנקרא, ברח לי השם של ריין,
תכף אני אזכר שהוא מדבר על התורה הסטואית. ובעצם אופסיקל is the way, זה השם, ריין הולידי, אופסיקל is the way, זאת אומרת להבין שמתחוללת איזושהי דרמה, ואחרי שאני יוצא מהשוק להגיד, אולי הדרמה הזאת תהיה מאוד משמעותית בחיים שלי, ולאו דווקא לרעה. זאת אומרת להגיד, הגיעה דרמה, לא הייתי מוכן אליה, אין לי כוח אליה, אבל בסדר, הבנתי, היא כבר פה, אולי תהיה, כמו שאמרת אצלך, אולי זה מה שיעשה לה את המופע, אולי הדרמה הזאת היא מה שתעשה לי את ה-break through ב-whatever שאחרי זה אני ארצה. כן, וברור לי שזה easier said than done, אבל זה מזכיר לי עוד אלמנט בעיצוב הרפתקאות, שאנחנו קוראים לו מפתן, או מעגל הקסם בעולמות של עיצוב משחקים. שזה בגדול לעשות לנו פריימינג לחוויה, החל מאיזה נקודה אני נכנס לחוויה, להרפתקה, ואיזה נקודה אני יוצא ממנה, ומה המסגרת שלי. ואז לצורך העניין,
במצב שהוא קשה, לא ידוע, ניק, אוקיי, אז אני כרגע במצב הזה, הנה נכנסתי אליו, והנה מתי שאני יוצא ממנו, לייצר לנו מסגרות לדבר הזה. פה הדגמנו את זה על מצבים קשים, אבל בעיצוב הרפתקה זה אחד מהתכונות והעקרונות הכי חשובים וחיוביים. איך אני מסמלת לך שאת עכשיו משאירה את העולם שלך, את ה... לא יודעת, הילדים בבית, העבודה, המשימה שאת צריכה לסיים, משאירה אותה מאחור, ונכנסת שנייה לעולם שאני יצרתי לה. ואיך את עושה את זה באמת? זה החלק האהוב עליי. אז קודם כל הכנת השטח, כמו שאמרתי מקודם, זה אומר שכל דבר, החל מהכרטיס שאתה מקבל לאירוע שנרשמת אליו, התקשורת איתך, אולי שזה אדם שיש לו שם או אופן מסוים שמתקשר איתך כבר לפני, איך מקבלים אותך והכול, אז קודם כל זה הכנת השטח, כדי שיוכלו להגיע למפתן, שזה בעצם, יש פה כמה אלמנטים. קודם כל אלמנט פיזי לרוב, או בוא נגיד ויזואלי, שזה ליטרלי מפתן. בין אם זה קשת, קשת, דלת, וילון, משהו שיהיה לי את התחושה הפיזית הטקטילית של לחצות אותו.
שנייה, אני נושם. כן. אחר כך גם האלמנט בין איך נראה העולם החיצוני, העולם הרגיל, לאיך נראה העולם שבפנים, בתוך החוויה. מה זאת אומרת? אם עכשיו אני מעצבת חוויה שקורית בשנות ה-20 או בשנות ה... לא יודעת, תקופת ה... ימי הביניים, אז אני רוצה שיהיה הבדל מאוד חד בין הכניסה שלי יום-יום, לבין העולם השני שנכנסתי אליו, העולם האחר הזה שאני מזמינה. וזה אומר שאי אפשר לראות פחים ירוקים רגילים מהרחוב, והטקסטורה נראית אחרת, והאנשים מברכים אותי לשלום בצורה אחרת. וכל דבר נועד כדי לחזק את התחושה שאני באמת בעולם אחר, ועברתי מפתן שמרשה לי, מזמין אותי להשאיר את היום-יום הרגיל שלי מאחור. כן, כן. וזאת אומרת, כשאני מגיע למסיבות כאלה או לאירועים כאלה, זאת אומרת, זה לא סתם שהם אמרו, אוקיי, הם רוצים שיהיה יפה באופן כללי, אלא ממש המטר הזה שאני עובר הראשון הוא נורא נורא נורא נורא חשוב.
זה גם המטר הראשון, וכמובן גם מה שקורה אחר כך. יש לנו ממש אחד מהעקרונות הנוספים שמאוד חשובים בהנדסת הרפתקאות, זה המבנה. ליצור מבנה שהוא כשלעצמו מאפשר לחוויה ולרפתקה לקרות בצורה הכי טובה. לדוגמה, יש חוויות שהן לינאריות, זה אומר שאני עוברת מחדר שבו קורה משהו לחדר שבו קורה משהו אחר, וכו'. יש חוויות שהן מה שנקרא sendbox, זה אומר ששמים אותי במרחב ואומרים לי, תפאדלי, תחקרי. יכול להיות שזה מלון עם ארבע קומות, עשרים חדרים כל קומה, יכול להיות שזה טירה, יכול להיות שזה צוללת שנסחפה אל החוף ושם. הייתה את ההצגה הזאת שרצה בניו יורק, איזה... Sleep no more? כן, Sleep no more, נכון? תספרי עליה רגע. בטח. אז Sleep no more היא מה שנקרא מופע תיאטרון אימרסיבי. אני חוזרת על המילה אימרסיבי הרבה, שווה לעצור ולהגיד, מלשון אימרסיה, היטמעות בעולם אחר. ואיך שהם בחרו לעשות את האימרסיה הזאת, זה לתת לכם להיכנס למלון ישן,
ושם לחקור אותו. יש לכם את כל הקומות, ארבע קומות לסייר, בכל קומה יש מגירות שאפשר לפתוח וללמוד עוד על הסיפור, יש בחלק מהקומות שחקנים שנמצאים בעולם שלהם, אבל אתם כמו צופים, לומדים את הסיפור מלהתבונן בהם ולבחור לאיזה חדר תלכו, אחרי איזה דמות תעקבו. וברגעים קטנים, הבלחות קטנות שקורות ממש למעט מהאנשים שהולכים שמה, יש להם גם מה שנקרא אחד על אחד, שבו השחקנים יוצרים קשר איתכם. זו הפעם האחת שהשחקנים מכירים בקיום שלכם. כן. אז הנה מה שאני לא מבין, ואת צריכה להסביר לי. אני יודע סטורי טלינג בסוג סיפורים הרגילים. יש התחלה, אמצע וסוף, אוקיי? למדתי המון על סטורי טלינג כדי לכתוב את הספרים שלי, למרות שהם עיוניים ולא זה, אבל השקעתי המון בלימוד סטורי טלינג. ויש הרבה משמעות לזה שהקו הוא לינארי במובן, הוא אולי לא נראה לינארי, אבל הוא מתקדם קדימה בציר הזמן. ואז אפשר לתכנן,
מתי קרה האירוע, איך יצאו מהאירוע, מתי הגיבור השתנה או לא השתנה, מה הוא עבר בדרך, הוא התנגד למסע וכל ה-hears-jo. איך עושים את זה, נגיד ב-Sleep No More, או בחוויה שקראת לסנדבוקס, כי נגיד שמה בחדרים, אני יכול פתאום לשמוע את הסיפור על הזוג הזה, ואחר כך לשמוע את הסיפור על הסבתא, אבל איך זה עובד כאילו אם אין סדר, אם זה, אין חשיבות לסדר של הדברים? זו נקודה טובה, וזה גם ביקורת שהושמעה על Sleep No More ועל סוג של מופעים אימרסיביים מהסוג הזה. והטריק הוא לרוב עוגנים ונקודות סינכרון. עוגנים זה אומר, זה משהו שאגב, אחרי Sleep No More יש מופע שהיה נקרא Life and Trust, שממש ראו איך היוצרים שלו למדו מ-Sleep No More ועשו את זה אחרת. הם הביאו לי עוגן, הם הביאו לי סצנה בהתחלה, שעוזרת לי לעשות פריימינג לכל מה שאני אראה אחר כך. אוקיי. אני מבינה מאיפה אני יוצאת, מה העולה, מה קורה פה בכלל. אני מבינה מה הם מחפשים הגיבורים, מה האינטריגות הפנימיות, והנה עכשיו אני יכולה לחקור ולבחור אחרי איזה מהסיפורים של הגיבורים אני בוחרת.
זה נקרא עוגנים, כנל סוף. סוף אחד לכולם, לדוגמה. נקודות סינכרון זה אומר שאם אני רוצה להראות התפתחות בעלילה, גם אם עקבתי אחרי דמויות שונות בסיפור אחר לגמרי, אין לי מושג מה קרה עם הדמות המסוימת הזאתי, אני מייצרת רגעים שבהם מרבית הדמויות ומרבית הקהל זורם לאותו מקום, ושם הם חווים סצנה גדולה שעוזרת למתאפס. אז זה נגיד לא זה טריק שאנחנו משתמשים בו. אוקיי, אוקיי, אוקיי. מה עוד, מה עוד יש שם בתוך הנדסת הרפתקאות? מה עוד צריך להנדס? אז באמת הכי חשוב להבין שהנדסת הרפתקאות זה סוג של תת-ז'אנר בתוך עיצוב חוויות. כשאני אומרת עיצוב חוויות אני לא מתכוונת ל-XUI כמובן, אני מתכוונת לעיצוב החוויה עבור הבן אדם. כן. ואז יש פה איזה אלמנט, אני יכולה להגיד שאחת מהחוויות שעושות את זה נורא טוב בעולם, יש חברה בשם אודיסאה, ומה שהן עושות, היא פעם בשנה בוחרת אדם אחד
שהיא עושה לו חוויה שאורכת חמישה ימים. החוויה הזאת יש מלא מתנדבים, יש אופרציה שלמה שלאדם אחד בעולם היא יוצרת חוויה של מה שהוא צריך. למה אני אומרת חוויה? למה אני מדברת כל כך בכללי? כי אי אפשר לתאר את זה. זה לא רק חפש את המטמון וזה לא ארוחת משלן וזה לא כל מיני דברים שמופע וזה לא דברים שהצבנו אלא מה שאדם צריך באותו רגע בין אם זה אומר לשחזר עבורו את טקס הקבורה של עצמו ובין אם כל מיני דברים כאלה. וכל זה כדי להגיד שאנחנו חושבים קודם כל סוג של אנשים הנדסה לאחור למה אנחנו רוצים שהבן אדם יחווה או איך הוא יצא. לא מתוך מקום שמתיימר לקבוע לו את איך שהוא ירגיש או איך שיתנהג אלא מקום של לתת לו את כל הכלים ואת כל ההזדמנויות לחוות משהו משמעותי. כן. אז לצורך העניין יש לנו רגעים של גילוי. מה אני רוצה, איך אני נותנת לו את ההזדמנות עבור עצמו לגלות משהו, לגלות בין אם זה משהו סיפורי, שיגרום להרגיש כל כך חזק, שזה משהו שאנחנו לא, ביומיום אנחנו לא תמיד מרגישים כל כך חזק.
אז איך אני מביאה לו את המתנה של להרגיש רגש חזק? או... יש לך דוגמה לזה ספציפית? בטח. יואו, איזה כיף זה לבחור מכל הדברים. אז כשאני, יש מופע בשם בירדן סידי, מהיוצרים של סליפ נו מור, הוא היה בניו יורק, ובמופע הזה חלק מהשאלות שעולות זה בעצם מה התפקיד שלי בקהל. זה ביקורת שבאופן כללי יש המון על תיאטרון אימרסיבי. מה התפקיד שלי בקהל? אני עכשיו צופה בסיפור, אני עכשיו צופה בזה. למה אני צופה? מה המשמעות שלי נוכחת בסיטואציה? נגיד ועכשיו היה סיפור על רומאו ויוליה. כן. למה מגניב שאני עכשיו בתור הקהל אראה את יוליה מקרוב שותה את הבקבוק רעל? ואני חושבת שמה שהם עשו יפה, רק בקו עלילה אחד יש לציין, זה שאתה כל הזמן ניצב בשאלה של יש איזה דמות שלא זוכרת מי היא, ואתה כאילו אומר לעצמך, מגניבית, לא זוכרת מי היא, אני אראה מה קורה איתה. כן. ואתה כל כך רגיל שהתפקיד שלך בדברים האלה הוא בתור צופה,
שפתאום כשהיא שוברת הכל ומסתכלת עליך ושואלת אותך מי היא, אתה כזה, או שיט, אני צריך לעשות משהו? אני הולך להרוס לה את כל העלילה? מצפים ממני לתשובה? אני לא יודע. ואז אתה מתבלבל ומרגיש כישלון. אני מרגישה, אני שונאת ששמים אותי בספוטלייט, אני שונאת ששמים לי את התפקיד של את עכשיו צריכה לעשות משהו? שנאת מוות. ואני הרגשתי שאני הרסתי לה את המופע. הרסתי, לא ידעתי לתת תשובה טובה, זה גם היה באנגלית, פחדתי. ואז היא לקחה אותי קרוב אליה ונעלמה איתי לחדר וסגרה אחרי את הדלת. אף אחד לא יודע מה קורה עכשיו בינה לביני בדלת הזאת. ו... סיפור אמיתי, סיפור זה, אוקיי, ספציפית לך קרה. זה כאילו יקרה לכל מי שברגע הזה בסיפור, אבל כן. אם יש לו מזל. נכון. וממקום שבו אני הרגשתי שאני כזה, את הרגשות החמוצים האלה שלו, היא לקחה אותי לחדר יפיפה, שהיופי בו היה שהוא בין השאר הלך והפך מרצפה רגילה לכל ים, וזה חדר סגור, בחלל סגור, זה כבר מעניין חושית וכזה.
ועל הקיר היה כתוב מי אני, מי אני, מי אני, ככה כזה כתוב ב... ועד שעם הפנס היא לוקחת אותי והיא מראה לי את הקיר הזה, הכל חשוך חוץ מזה, עד שיש רגע שבו היא מפנה את השאלה אליי, מי אני, כאילו מי אני בסיטואציה. ואני לא יודעת להגיד לה. מי את או מי היא? מי אני. מי את? עכשיו אני, וכאילו זה ברור לי שזו התחכמות של אנשים אמונתיים, למי את? ואז היה רגע יפה נורא עבורי, שהרגשתי שגם עבור עצמי אני כישלון בזה שאני לא יודעת להגדיר מי אני. כאילו שאני צריכה להגיד את התשובה הנכונה, כן. והיה לי איזה רגע ממש קשה שם. כן. ואז מאוד מהר החזיר, ואז יש קטע נורא נורא יפה, הלוואי ואני אצליח לתאר אותו טוב, היא כל הזמן עם האלומה על הקיר שבו כתוב מי אני מי אני מי אני. כן. ואז יש רגע אחד שבו האלומה מאפשרת לך כל פעם לראות רק חלק אחד בקיר בעצם. כן. אז היא יכולה לשלוט בזה ככה שאם היא מסיתה את האלומה על חלק אחר בקיר, יש את התשובה. יש איזשהו משהו גדול ודרמטי נורא שקורה. והיה לי פה את הרגע הזה של היא הסיתה את האלומה לשם שלה, למשהו שסוגר את הסיפור. פתאום היא מרפרסת לזה שהיא,
דמות מסוימת שנחשפתי לה בעבר היא בעצם דמות אחרת שהכרתי והיא פשוט שכחה את זה, זה לא רלוונטי. הנקודה הייתה שזה היה כזה, אה זה לא משנה, אוקיי, זה כאילו, אה נכון זה סיפור, הכל צ'יל אקס, כאילו זה סיפור. וזה היה לי את הרגע החמוד הזה של כזה, אוקיי, זה לא משנה, הכל סיפור, גם אני, מי אני, זה סיפור, אני, עכשיו זה לא שלא ידעתי את זה, אבל לפעמים באמנות אתה צריך שמישהו יגיד לך, ברגע הנכון, בזמן הנכון, כן, עם מכולת עשן, מה אתה, הכל סבבה. עם מכולת עשן, פנס חשוך בחדר שהופך לאכוף ים. בדיוק, כן, זה היה חמוד. אז זהו, זה היופי של הגילוי, כי זה הגילוי גם על הדמות שאיפשר לי גם את הגילוי על עצמי. נחמד, נחמד. גם אהבתי את העניין הזה של לא אפשרו לך להיות פסיבית, וזה גם כזה מיוחד שלא כולם עוברים את אותה חוויה. מתה על זה. זה בטח גם, איך אנשים חיים עם זה. כי את יודעת, אנשים הולכים למסעדה, הם הולכים למקומות שהם אומרים, תהיה חוויה קוהרנטית, אני יודע לצפות. אפילו אנשים כועסים על מסעדה שהם הולכים אליה אחרי שנה, והיא לא מתנהגת אותו דבר, הם כועסים עליה.
ופה, כאילו אני תקוע בחוץ, ועכשיו היא נכנסה איתך לחדר, ואני אומר, רגע, לאן היא לקחה אותה? למה אותי לא לקחו לחדר הזה? אולי יש שם משהו מעניין. או שאני אומר, או, איזה מזל שלא לקחו אותי לחדר הזה, אני לא הייתי רוצה להיות שם. אז קודם כל, אנשים חוזרים משוב, זה חלק מהעניין. זה לא שעושים את זה כדי שהם יחזרו, אבל זה לא נפק גורם שגורם להם לחזור. עכשיו שוב, יש אנשים שקראו לזה גימיק, שזה יכול להיות שזה גם גימיק, כלומר יש אנשים שמגיבים לזה מאוד בסלידה, אבל היופי הזה, אנחנו קוראים לרגע זה אחד על אחד בתחום שלנו, היופי הזה הוא מה שגורם לעולם להרגיש אמיתי. בעולם לא כולם חווים את אותה חוויה. נכון. ואני מאוד אוהבת את ההזדמנות עבורי גם להרגיש את ההחמצה בזה שלא בחרו אותי, כי זה אומר שאולי מתישהו יבחרו אותי למשהו אחר. כן. זה מוסיף את האלמנט של האקראיות, שגורם לדברים להרגיש הרבה יותר הרפתקניים. כן, כן, אהבתי. אוקיי, אז יש גילוי, מה עוד? אז יש לנו מבנה, שבעצם רפרנסתי על זה מקודם, אבל זה באמת מאוד מאוד חשוב, כי להחליט מראש על המבנה של החוויה, של ההרפתקה, מאוד יכול לעצב אותה.
אז יש לנו למשל מבנה לינארי, אני לומדת את הסיפור בצורה הדרגתית, או אני עוברת מחדר לחדר, אני לא חייבת ללמוד את הסיפור בצורה הדרגתית, אבל אני יודעת שאני עכשיו, הייתי פה, וכשאני רואה את הנקודה האדומה ליד הדלת, אני פותחת את הדלת ועוברת לחדר הבא. כן, גם חפשת המטמון, הוא בטח ככה. יש ויש, כי בחפשת המטמון אתה יכול להחליט אם אתה פותח את הקופסה מימין או משמאל, ויכול להיות שהם יובילו אותך למקום אחר. אה, אוקיי, טוב, זה למתקדמים, זה חפשת המטמון למתקדמים. אז יש לנו את זה, יש לנו את הסנדבוק שאמרתי, ויש לנו את החוויה שבה בעצם למשל עשיתי מופע בניו יורק שנקרא פליקרינג מומנטס וכל הקטע שלו היה שאתה מדליק גפרור ועד שגפרור כבה קורה משהו. וכל וכל וכל ואתה מדליק גפרור עד שהם נגמרים, יש פה איזה טוויסט שאני לא מגלה בתקווה שאני... אותו בן אדם מדליק את הגפרור? כן, יש לו חבילת גפרורים ומשהו קורה. אבל היופי הוא שהמרחב סביבך מלא במגירות וקופסאות ודברים,
ואני בוחרת מה יקרה בכל שלב לפי או איך שהגבת לשלב הקודם, או איך שאתה מסתכל עליי, או מה שאני חושבת שאתה צריך, או מה שאתה אומר שאתה צריך. והיופי פה הוא שזה מה שאני חשבתי שככה המופע התנהל. מה שקרה בפועל זה שאנשים ברגע שהם הבינו שיש מלא קופסאות ומגירות והם יכולים כזה, אוקיי אני קם ואני פותח. ואמרתי מגניב. פתאום אין מבנה. כאילו יש מבנה מאוד ספציפי שבו הגפרור הוא ההכוונה שלך. כן. הגפרור כשהוא כבה אתה מסיים. אבל היופי היה שהם יכלו לעצב להם את החוויה. והמבנה פה נועד כדי לייצר איזשהו ביטחון, איזשהו חוקי משחק שתוכל לשבור או למתוח ואז לענות מזה יותר. מבנה זה דבר נוסף. אוקיי, מגניב. ו? שינוי. שינוי. שינוי, זה אומר שכשאנחנו מתכללים מראש את החוויה, אנחנו מתיימרים, ואני אומרת פה מתיימרים בכוונה, כי אנחנו באמת לא יכולים לשלוט על זה, לבקש לעצמי לכוון את סוג השינוי שאנחנו רוצים לחוויה.
בעצם הרעיון פה הוא שוב, כמו הנדסה, אנחנו מכוונים, מעצבים את החוויה, את ההרפתקה, כדי שהיא תוביל למה שאנחנו רוצים. כדי לתת לאנשים את הכלים לחוות את הדבר הזה. אז בשינוי, אנחנו מחלקים את זה לרוב לשינוי חד, שקורה תוך כדי החוויה. פתאום. אוקיי. כי משהו, נפל לך האסימון. כן. קשה מאוד לעצב שינויים כאלה, אבל זה סוג אחד. שינוי רפיטטיבי, כלומר, שינוי שקורה כתוצאה מזה שאתה נחשף לחוויה מסוימת שוב ושוב. אני סתם אגיד את זה, דוגמאות של חוויות אמיתיות מהחיים, אוקיי? כן. שינוי חד, פתירה של מישהו יכולה להיות שינוי חד, מאוד משמעותי, לא התכוננת לזה, לא כלום. שינוי רפיטטיבי זה נגיד ללכת לרטריטים ולהרגיש כל פעם שאתה משתנה קצת יותר, ללכת כזה לקונצרטים ולהרגיש שאתה פתאום יכול להעריך מוזיקה אחרת. אוקיי. ושינוי דרמטי, שזה נשמע דומה לחד אבל הוא שונה, דרמטי יכול להיות build up שפתאום נגמר בשינוי, כלומר אתה מרגיש שמכווינים אותך לכדי השינוי הזה.
סיום לימודים. בפועל שום דבר לא השתנה אבל ברגע אחד הפכת להיות כזה בוגר למרות שזה הכווין אותך לאט לאט. כן, כן, כן. אז כאילו זה נבנה. בדיוק. זה נבנה, אוקיי. אז יש לך עכשיו את כל הדברים האלה ו מה זה נגיד איך את משתמשת בהם לייצר קוויסט דיברנו קודם על קוויסטים שעברו בגוגל וזה. מה זה הקוויסט הזה מי עבר אותו ומה היה שם. אז קוויסט קודם כל זה שם זה מונח מאוד מטעטע. כן זה קוויסט זה מונח מטריה כדי לתאר כל מיני דברים. אני רוצה רק להגיד שגוגל שיחקו בקוויסט שיצרתי בכללי לחברות בכללי. ואני חושבת ששם ספציפית אנחנו לא רצינו דווקא לחולל שינוי משמעותי כמו לתת להם את ההזדמנות סוג של לקבוע לעצמם את השינוי שהם רוצים באיזשהו מקום. כלומר,
נתנו להם איזושהי אפשרות לקבוע מראש מי הם היו רוצים להיות בסוף, לא מי הם כבני אדם שהם היו רוצים אלא סוג של כזה איזה שינוי הייתי רוצה לחולל בעצמי. אוקיי? אני מבולבל. אתה מבולבל אז אני רוצה להסביר את זה אחרת. תעשי לי את זה כמו הזמנה לסיפור. כאילו אני עובד בחברה ואז מה? לא, אז הדוגמאות שאתה מתאר פה עכשיו הם אולי לא דוגמא טובה לשינוי כל כך, כי פה זה היה יותר באופן בידורי. סתם דוגמה באפל אז רצינו לעשות להם משהו לכבוד פורים ורצו לעשות להם משהו שהוא מרגיש פוריני. אבל הם ידעו לאן הם באים? אז באפל ספציפית זה היה בקורונה, זה היה אונליין, שזה היה חוויה מאוד מעניינת. זה היה תקופה שהייתה רבויה בחדרי בריחה אונליין, ואז הם חשבו שהם יודעים לאן הם באים. ופתאום לצורך העניין הם ראו שזה לא עכשיו מישהי במשרד קטן מפעיל אותם מרחוק, אלא מישהי בתחפושת מלאה זה היה, קראנו לזה אליסין אפללנד, אני לא אחראית על השם, וזה היה מישהי שנראית כמו דמות מאליסן וונדרלנד,
בממש לבוש מלא. היה רעיון גם שאולי הם יקבלו כל אחד מהם חבילה לבית שהם יפתחו אותה רק בזמן מסוים, אבל אני חושבת שבסוף לא כולם הספיקו לחוות את זה. כן. והרעיון היה שהם לא רק עכשיו פותרים חידות, אלא הם גם עושים לך השפעות שמחליטות על הסיפור עבור הדמות אבל זה יותר בידורי. דווקא בתחום השינוי אני רוצה להגיד באמת את העניין של של פליקרינג מורמנטס שבו בעצם הקונספט היה שאתה חושב, אני כן ספיילר לא נורא, שאתה חושב שיש לך כמות מסוים של גפרורים ואתה כל כך נהנה מלשחק את המשחק ופתאום יש חוויות רגעים שהם יותר מפתיעים ועצובים, פתאום יש רגעים מותחים יותר ואתה כל הזמן ממוקד בזה. יש גם איזה סיפור בהתחלה שעוזר לך להיכנס לקונספט הזה ואז אתה בטוח שיש לך עוד לפחות חמישה גפרורים ואתה פותח את הגפרור ואתה בגלל שאנחנו החלפנו לך את הקופסה בעצם ואין לך. יש לך את הבוקס בבטן שאני חשבתי שיש לי עוד, אני חשבתי שיש לי עוד זמן. והפריימינג של כל הסיפור הזה בהתחלה היה לדבר על כמה קצרים יכול להיות החיים או כמה אנחנו תמיד כל כך חושבים על הרגע הבא
שלא ממוקדים בכאן ועכשיו בלהנות מחוויות עד הסוף. אבל זה חתיכת עונש כאילו כדי נכון נתת כאילו זה בוקס בבטן אבל אבל הוא היה אז זהו הטריק הוא כמובן לאזן את זה בין מספיק חוויות אבל תמיד טעם של עוד שזה גם אגב מעניין זו חוויה של 20 דקות היא נורא אינטנסיבית. אנחנו לא רגילים לחשוב על חוויות באורחים האלה וזה נגיד חוויה שיותר בנתה לשינוי אנשים עד עכשיו כותבים לי שזה כזה נכנס להם איזה משהו של יותר להאריך את היום יום שלהם. תגידי אוקיי אז אני יכול לדמיין חוויה כזאת באפל או בכל חברת הייטק ועושים את זה כזה וזה חמוד ואולי עושים איזה שהוא משהו וזה אבל אני רוצה לשאול אותך באופן כללי כאילו אני לא מזלזל בחוויה אני רק אומר אוקיי זה חוויה של אוקיי אולי עשו את זה בשביל איזה שהוא חג או כדי לזה וזה. זה שונה מאוד מאנשים שקמים והולכים עכשיו לפסטיבל שסיפרת עליו בטירה בפולין אוקיי כי עכשיו אני עובד אפל אז אמרו לי אוקיי יש לך
איזה חצי שעה תעלה לזום ויהיה משהו כיף לי אני משתתף. שם זה כאילו אוקיי אני עכשיו מקדיש ארבעה ימים ואני טס רחוק לאיזשהו מקום שם בפולין וכולי. למה רובנו לא נמצאים ביותר חוויות? מה כשאת אומרת איך זה שאין יותר מזה בעולם על מה את אומרת את זה או את מה את מאשימה או מצביעה או חושבת ש... מבינה מה אני שואל? בטח. כי זה נשמע כל כך כיף כל הדברים שאת מדברת עליהם אבל גם אני לא חשוף כל הזמן לזה שיש כל כך הרבה דברים כאלה אבל גם אם יש אני כזה לא יודע אם אני אקום מהספה. אז כמו כל דבר ברגע שהוא נהיה טוב ומרשים מנסים לחקות אותו מנסים לעשות את זה בצורה טיפה יותר אולי מסחרית והאיכויות משתנות. דוגמה מאוד טובה עשו גרסה של כזה חוויה אימרסיבית לווילי וונקה בקלזקו וכולה כתבו עם AI. אין לי שום דבר רע עם AI, אחלה כלי לבריינסטורמינג,
זה פשוט כלי, זה לא יוצר. ועלו תמונות זוועה, זה הפך להיות ממש סיפור בהמון אתרי חדשות על כמה החוויה שם הייתה לא טובה. ואנשים, הם השתמשו בתמונות AI אז אנשים לא ידעו שזה לא יהיה טוב וזה לא נראה ככה. הם כתבו טקסטים לדמויות ב-AI, הם עיצבו דברים בצורה מאוד מאוד זולה ולא מושקעת וזה ממש היה ידוע בתור חוויה שהפכה להיות חוויית אימה. כלומר, הם לא התכוונו שהיא תהיה אימה, אבל היא הפכה להיות אימה. ואני אומרת, קשה מאוד סוג של להבין מה החוויה היא באמת טובה ומשמעותית, לבין מה זה עוד אטרקציה תיירותית. זה דבר אחד. יש דרכים לזהות נראה לי יותר. יש הרבה חוויות טובות מסביבנו? כאילו אם הייתי מחליט מחר שאני רוצה, לא יודע מה, פעם בחודש לעשות משהו מעניין, יש בכלל? או שהכמות היא מאוד קטפת? אין לי איך לענות על התשובה הזאתי בלי לצאת פלצנית. אז אני רק אזכיר שזו דעתי האישית שלא מייצגת אף אחד. אבל הזמנו אותך לקיים את זה שתהיי פלצנית. אז קודם כל, חוויה זה משהו מאוד מאוד גדול. כלומר, כשאני אומרת חוויה, אז אולי שזה חוויית
ארוחה מאוד מאוד איכותית, ואולי עדיין לא הייתה חוויית, אני לא יודעת, סתם, מסיבה שהיא מאוד יוצאת דופן ואיכותית. אז אני אומרת, זה מאוד גדול. אני אגיד שתחושתי, הקונספט של עיצוב חוויות וחוויות משמעותיות ומיוחדות, הוא כרגע יותר מוכר בחו״ל יש שם אזורים ספציפיים לונדון וניו יורק נחשבים זירות שיש בהם יותר. בכל מקום יש חוויות סופר מגניבות אני יכולה בכיף לעשות פרסומות למלא חוויות בארץ שאני חושבת שהן מעולות ושאוה את זה. אבל אני אגיד שהדברים האלה דורשים קהל, כלומר קהל הם לרוב עולים כמות מסוימת של כסף בהשקעה שלהם. כן. אז צריך זרימת קהל ותיירים לפעמים מאוד טובה. ובאמת האמון שלעשות משהו אחר, יביא תוצאות טובות יותר מלעשות עוד הצגת תיאטרון, עוד רימייק לסרט דיסני שכבר ראינו עכשיו בגרסת לייב אקשן. זאת אומרת מה שאת אומרת זה לא רק שזה עוד משהו שצריך להשקיע בו אלא גם הפורמט הוא בדרך כלל חדש.
צריך להמר, מי שצריך להמר כאילו אם נבנה עוד פסטיגל או זה אז זה זה הימור לא יודע אם זה יצליח. כן כמובן שאפשר ליצור חוויות טובות בכל דבר אבל לרוב הטריק הוא שחוויה שהיא בפורמט שונה היא כבר מתחילה כנראה אם הפורמט הוא טוב היא כבר יותר קל להפוך להיות מיוחדת כי אני פחות מכירה את זה. אז זה מביא לי את האלמנט הזה של היוצא דופן זה כבר התחלה של הבדקה. לא אז אבל זה ברגע שהשתכנעתי ללכת. נכון. מה שיהיה לך יותר קשה זה לשכנע אותי ללכת לזה ולא ללכת על בטוח. למרות שדווקא אנשים בעיניי כלומר קהל היעד עצמו יותר מהמר על זה מאשר משקיעים. יותר מאנשים ששמים את הכסף. ולכן גם דברים האלה הרבה יותר קל לצמוח מהשוליים. פרינג' לרוב המון פעמים אומרים שהוא מבשר את הבשורות העתידיות שיהיו עוד עשור קדימה עוד חמש שנים קדימה. כן. כן. כן. ונראה לי בעיקר לדעת לחפש זה הטריק האמיתי כי יש מלא דברים בין אם זה קשה להשיג כסף בין אם לא לשאול את האנשים הנכונים לדעת איפה לחפש ולמי לחפש ולהיחשף לזה.
אחד מהדברים אני כבר מביאה פה איזה טיפ. העולם הזה של מופעים לאדם אחד הוא קונספט מעניין שיש אותו כרגע בכמה מקומות ברחבי העולם בעיקר בניו יורק אנדרסיינד ממליצה. הוא מאוד קונספט מעניין איך עושים מופעה לא תיאטרון אפילו אני לא יכולה להגיד אפילו מה כי זה ספוילר לאדם אחד. זה דבר נורא נורא יקר. זה לא יקר בכלל 70 דולרים אני לא טועה אוקיי תלוי למי זה זה יקר זה יקר במונחים של כל דבר. מונחים של משהו שמעלים לאדם אחד עם שחקנים וזה. אני לא יכולה להגיד איך הם מצאו פה דרך מאוד חכמה להתמודד עם זה אבל אבל כן. זה חיות. ואני גם אגיד שכמובן לפתוח את העיניים לזה שבאמת כל דבר יכול להיות חוויה כלומר אם עכשיו בכלל לא מפרסמת את העובדה שמישהו מתכנן ארוחה והוא מסתכל עליה לא בתור אני מביא את האוכל הכי טוב אלא אני מביא גם את האוכל הכי טוב וגם איזה סיפור משמעותי או איזה רגע. אז אוקיי אז בואי נשתמש רגע בדקות הקטנות שנשארו לנו לעשות בדיוק את זה כי כשאמרת את זה קודם אני קצת
זממתי בראשי איך אולי תהיה לי איזה יום הולד שמתי שאני אעשה איזה משהו כזה. עדיין הסיכוי לא כזה טוב אבל בין המאזינים והמאזינות בטח היו אנשים שכן יגנבו מזה אוקיי? אז עכשיו בואו נדמיין את דני וטלי, והם עכשיו מאזינים ומאזינות, והם אומרים, לי יש חשק ואמביציה, אני רוצה לעשות את הארוחת ערב הבאה, או את היום הולדת הבאה שלי, ממש חווייתית. תני להם רגע את השורט-ליסט של כאילו מה הם יכולים לעשות, סלאש אפילו איך עושים את המרדר משהו משהו ש... מרדר מיסטרי דינר. כן. דווקא מרדר מיסטרי דינר, תחפשו בגוגל יש מלא דוגמאות, אבל אני אגיד ככה, ממש הכי פשוט מעיניי זה הנדסה לאחור. מה אתם רוצים שאנשים ירגישו בסוף? אתם רוצים שהם ידברו, או מה אתם רוצים שהם יגידו על האירוע שלכם? אז אני רוצה שהם ירגישו אהבה. אהבה. אז אולי... שהם יאהבו יותר אחד את השני, כולל האנשים שהם הכירו שם ושהם לא הכירו שם. אהבה, בואו נראה. אז לצורך העניין, אני רוצה ליצור רגעים, שוב, אני עושה את התהליך שלי, כן? כן. כדי להגיע לאהבה הזאת, אני רוצה רגעי חיבור, כי חיבור מוביל אהבה.
אז אני צריכה לשים אותם ברגעים אינטימיים, אבל לא מדי ולא על ההתחלה, נכון? כי זה לא רוצים למתוח יותר מדי את הגבולות. אני צריכה לתת להם את המוכר שיפתה אותם להגיע ללא מוכר. אז אולי נעשה את זה בארוחה שבה לאורך כמה מנות יהיה איזושהי שאלה, כל מנה תהיה איזושהי שאלה, או כל מנה תגיע, מנה אחת תגיע בקופסה, כי הם יצטרכו לפתוח ויש את האלמנט הזה של, לא יודע, נגיד עכשיו אני אומרת לעצמי, יש קופסה, יש איזה סימן, איזה משהו שנותן לי תחושה של מה ויי בתוך הקופסה ואני צריכה להעביר אותו למישהו אחר. אז פתאום יש את החיבור הזה בין האנשים, אבל נגיד למישהו שאני לא מכירה. כן. ואחר כך אני מקבלת משהו שנראה כמו קלף, שיש עליו איזושהי שאלה שאני עונה, והתשובה שלי פתאום יוצרת חיבור עם שאר האנשים, ואז אני מגלה רק אחר כך שהקלף אכיל. יש פה את האלמנט של, אנשים אוהבים אוכל, אנשים אוהבים טוויסטים, אני מביאה להם את הדבר הזה. כן. אז סתם, זה כבר רעיונות שסתם עולים לי מהסוף של הדבר הזה. כן. ואז כמובן אנחנו חוזרים לעולם הזה של המבנה. איך אני יוצרת להם את התחושה היציבה שתעז אותם להיות באינטימיות, לחקור, לשכנע, לדבר או לשתף
במבנה אחיד. על ידי זה שהמבנה הוא מביא להם את היציבות שהם צריכים. אוקיי, אז בוא נגיד שאולי כל אחד מביא מנה. בסדר? אוקיי. חמוד. ואז אנחנו בארוחה של שבע מנות, הנה זו ההזמנה שאני מגיעה להם מראש, הם חושבים שהכול בסדר, אבל הם לא יודעים שמהמנה שהם ייקחו אני אשתמש במנה הזאתי כלב של מנה אחרת של מכינה שכולם מקבלים. ויש פה איזה כזה חוויה של אני הבאתי משל עצמי וזה תרם למנה יותר גדולה. אוקיי? כן. כן. זו דוגמה מאוד מאוד קטנה. אוקיי, אז נגיד שהמבנה, אני בוחר את המבנה של המבנה הלינארי, הוא יותר קל. כן. אוקיי? מה עם המפתן? מה לעשות עם המפתן? כאילו מה אני אעשה עם האווירה כדי שהם יהיו... שהם יותר ייפתחו? אז קודם כל, שוב, אני תמיד אוהבת את הגישה של לקחת את עצמך ברצינות, או לקחת את עצמך ממש לא ברצינות. קח את זה לקיצון. ואז... אנחנו עכשיו ברצינות, בשיא הרצינות. סבבה. פותחת את הדלת, ברור שיש מישהו בפפיון וחליפה ומקבל אותם כאילו הם בארוחת משלן, סתם לדוגמה. והכול מעוצב כזה,
אווירה קצת אפלולית כזאת חשוכה, אור נרות, מוזיקה. תשים, אם בא לך להשקיע, שים 200 שקל על להביא חבר שלך כנר, שבהתחלה יעשה לך כזה כינור, כי זה מוגזם, כי זה מכניס אותי, הם לוקחים אותם ברצינות, אז אני גם רוצה להתנהג בדבר הזה. כן, מה קורה פה? אם אתה רוצה, אם זה חבר'ה שהם יותר אוהבים משחקים וחידות, אתה גם יכול לבוא ולהגיד שבין מנה למנה, כי נגיד לוקח לך זמן לארגן, תהיה איזה חידה שהם יכולים לפתור ביחד. כלומר יש פה את האלמנט שההתאמה האישית כי למי אתה מזמין אם הם אוהבים יותר חידות או דווקא דברים, אולי הם בכלל לא אוהבים את זה, זה כזה, הם יותר מדי ברייני, אולי, אז את האלמנט הזה שנותן להם את העוגן. אנחנו עוצרים פה רגע, תכף נמשיך בזה. יש לך טיפ לחבר המעצבן שמנסה להוריד לכולם ורק להיות ציני? בטח. אם זה יותר משחקי, תן לו פנלטי קארד, תשלח אותו לפינה, תן לו לעשות משהו אחר, כאילו תשים עליו את הזרקור, לא בקטע אבל שממש מביך אותו על אמת אלא נותן לו את האאוטה המצחיק הזה אבל גם נותן לו את הרגע שבו אתה לא רוצה לכפות עליו לעשות משהו שלא נעים לו. נכון, אבל אני גם לא רוצה שהוא יהרוס לכולם.
קודם כל באידיאל אל תזמין אותו תזמין אותו לאירוע אחר. אתה מכיר את חברים שלך באמת מותר. יש ספר יפה של The Art of Gathering שמדבר על זה שאנחנו חושבים לפעמים לא נעים לנו להזמין מישהו כי זה לא נעים כי זה לא מכבד כי זה לא נחמד אבל זה הרבה יותר פחות נחמד להזמין מישהו שיהרוס את השאר. כן. ואז הם מדברים על ה-kindness שבלהזמין אנשים לאירועים הנכונים עבורם. אז או לא להזמין או לייצר לו פעולה אחרת שהוא יכול לעשות שתיתן לו את הנעימות שהוא מחפש. אם לא נעים לו כי מביך לו או כי אינטימי לו מדי אז שהוא יהיה אחרי זמנים אז שהוא יהיה את המשהו שנותן לו משמעות אבל עושה משהו אחר. אוקיי. אז חזרנו לשם. מה עוד היה לנו את הגילוי? אז הגילוי פה ספציפית הייתי עושה מראש חושבת לאיזה מהאנשים שאני מזמינה כי הם חברים שלי יש משהו במשותף שהם לא יודעים אותו שזה נורא מגניב אותם לגלות אותו או לחלופין תחומי עניין משותפים או איזה משהו שנראה לי שהם יסתדרו עליו ואני הייתי נותנת להם.
יש פה כל מיני וריאציות אבל אני אולי הייתי חושבת על לתת להם את זה כאילו אני יודעת מה זה יכול להיות שאני לא יודעת מה זה יכול להיות שהם סתם באותו וייב והייתי מעמידה פנים והייתי אומרת יש לכם סוד משותף אתם לא יודעים את זה ויש לכם משהו. עכשיו בזמן שאתם חולקים את המנה הזאתי בזמן שאתם חותכים ומכינים לנו את המנה הזאתי תנסו למצוא אותה יש לכם את הזמן המוגבל הזה זה כיוון אחד. כן. מה את חושבת על משהו כמו עד שאתם לא פותרים את הדבר הזה אתם לא מקבלים את המנה הבאה? פוטנציאל נזק מאוד גדול אם הם לא מצליחים. ואז זה אחלה אתה יכול לעשות את זה לחלוטין אבל אז אתה צריך לדאוג להם לרמזים כאילו אתה פשוט מייצר לך מכניקה משחקית שעוטפת את זה כדי לוודא שהחוויה חלקה. כדי לוודא שהם מצליחים בסוף. בדיוק, בדיוק. הבנתי. אוקיי, מה עם הסיכון? אז בסיכון זה טריקי. כי אני חושבת שהסיכון הנפשי כבר קורה מזה שהם מגיעים והם לא מכירים את האנשים האלה והם באים בציפייה שהם יתחברו איתם. כלומר, אני לא חושבת שאתה צריך סיכון מאוד גבוה לכל אירוע. יש אירועים שאתה רוצה בהם סיכון מאוד גבוה, ויש אירועים שאתה, עצם האינטימיות,
וכמובן יש פה גם סיכון חברתי. מה אם אני אשתף, אני אענה על שאלה וזה יהיה מביך, והם לא יבינו אותי. זה כבר קורה מעצם ההגדרה של האירוע הזה. כן, כן. אוקיי, נראה לי שהבנתי. אני אנסה לחשוב איך אני עושה את זה. רעיון מגניב שעלה לי, אגב, תוך כדי שדיברת זה שהייתי מוצא, כאילו להמציא איזשהו, נגיד לפתוח כתובת אימייל חדשה ולשים שם תמונה ושם ולהזמין אותם מהאימייל ההוא, שזה איזושהי דמות כאילו מומצאת. מושלם. בדקה שזה לא יגיע לספאם, ושהוא יזמין אותם לאונגלט שלי, נכון. או לאירוע הזה. וגם תחשוב איזה קל ליצור מהדמות הזאת את העולם שלך, כי יש לו איזה מה שנקרא voice and tone מסוים. אם הוא דמות ג'נטלמנית מאוד, ברוכים הבאים, אתה יכול מאוד לעצב את החוויה, את החלל, כן, כאילו בהתאם לזה. עוד משהו שמזכיר לי, זה שעוד כלי באוצר הכלים שלנו זה אליבי.
כלומר, מי האנשים באירוע? האם הם עכשיו החברים שלך? או שהם, סתם לדוגמה, חברה שלי עשתה יום הולדת לאחרונה, והיא עשתה טעימות מים כפעילות יום הולדת. עכשיו, זה מטופש. איווי המלא בקבוקי מים של חברות שונות, זה לא משנה, אבל אנחנו היינו מבקרי עניני טעם, מפלצנים של מים. זה מה זה, פעילות מטופשת. אבל זה מאפשר לך את ההשתתות, זה מקל עליך להבין מה הווייב של האירוע. אז במפגש שלך, האם כולכם אנשים שהזמנתם למפגש מסתורי שבו שף מדופלם מציג את זה, אולי זה קצת too much, אולי אתה רוצה משהו יותר מקומי, יותר מרגיש אמיתי, ואז אולי כולכם חברים שני, ואני חושבת שכולכם צריכים להיפגש. זה מספיק בתור אליבי, ואז אתה החברים שלו. אה, אליבי זאת אומרת כאילו מה המוטיב, מה הסיבה המכוננת? אליבי יכול להיות או מה הסיבה שאתה שם, נכון? או אליבי שלי, למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת. כי עכשיו אמרו לי, ליהקו אותי במירכאות להיות מבקרת מים פלצנית. אה, אוקיי, ובגלל זה זה מאפשר לי עכשיו להיכנס לתפקיד,
כי אני לא בעצמי בן אדם שמתנהג מוזר, אלא ביקשו אותי. ומצד שני זה לא שם עליך את כובד המשקל של אתה עכשיו דמות, שזה משהו שיכול לשתק אנשים. כן. זה תירוץ, אליבי זה תירוץ, למה אנחנו עושים ככה? טוב, אני רק חייב לשמוע על עוד פרויקט אחד שעשית כלשהו, לא אכפת לי איזה. כי הם כולם נורא שונים. בטח. עשיתי עם בר-קוקטלים, שנקרא פנטסטיק, אני אפרסם אותם על הדרך. עשינו, הם פנו אליי כי הם ראו הופעה בחו״ל, קווינפ דנייט, אם אני לא טועה, אמרו לי, תעסיק כזה, אבל אחר. ואז, תמיד הם באים ואומרים, תעסיק כזה, אבל אחר. ואז כשאנחנו ממש יורדים למגבלות החלל, מבינים, צריך לעשות משהו אחר לגמרי, עם כל הכבוד. הם רצו ארוחה, והם רצו ארוחה שיש בה עומק, כבוד לקוקטלים שלהם, אוקיי? אוקיי. ופה זה הייתה לי חוויה מאוד כיפית, כי פנטסטיק, לא שמו לב שבעיצוב שלהם ובמיתוג שלהם יש המון הכנה לקרקע לחוויה. סתם דוגמה,
כבר באתר שלהם, הם אומרים שיש איזושהי ישות בשם מר פנטסטיק. הם כמעט לא מתייחסים אליו, הם לא... אבל הם חותמים את ה... כשאתה מזמין הזמנה לבר, הם מסיימים במר פנטסטיק. אז אמרתי, אוקיי, יש איזה מר פנטסטיק מסתורי שמזמין אותך לאיזה ערב וקורה שם איזה משהו. ואתה מגיע, ואתה חושב, כשאתה מגיע אתה חושב שני דברים, או שאני הולך למופע תיאטרון, אני צריך לשבת, אני רואה משהו, או שאני הולך לערב טעימות ואני יודע איך להתנהג בשני המצבים האלה. אז המטרה שלי הייתה מאוד מהר לשבור את ה... זה לא מה שאתם חושבים שזה מתנהגים. אז מאוד מהר מכניסים אותך, כמובן קצת קוקטייל פתיחה, כיף והכל, ואז אתה מגלה שאין מר פנטסטיק הוא משאיר מכתב ובמכתב הוא בגדול מחפש לעצמו יורש. שוב עלילה סופר קלאסית אבל זה היה אחד מהמופעים הראשונים שעשיתי בארץ ולא רציתי ללכת עם הקהל רחוק מדי מהר מדי. כן. והיופי היה שלקחנו את מה זה פנטסטיק, מה מרכיב משהו פנטסטי, משהו שהוא קסום ומשהו שהוא מיוחד, משהו שהוא גרוטסקי, ממש הלכתי לוויקיפדיה וכתבתי מה זה,
וגילמתי את זה עם שחקניות שונות ועם שחקנים שונים. ואז על ההתחלה קודם כל כדי להרים קצת נאמבר סווינג כיפי מתאם למקום יופי התחלנו ואז אתה חושב לעצמך אה טוב זה מופע אני יודע מה קורה. ובשנייה אחת הדמויות מתפזרות לחלוטין חלקם מזמינות אותך לכל מיני מקומות אפלים שלא ידעת שקיימים בבר הזה מלכתחילה חלק מביאים לך מכתב מוזר חלק מניחים לך איזה כלי שאתה לא יודע מה לעשות איתו עד הרגע הנכון. פתאום זה נהיה כאילו סנדבוקס פתאום אתה חופשי להיות בחלל. ואז שוב בגלל שזה אירוע שהמטרה שלו זה הוא חדשני יחסית. אז מה זה חדשני אנשים לא הכירו את זה בארץ ופחדתי שהם יגיבו רע חדשני. אז עשינו עליהם תמיד את העוגנים ואז אחרי שאתה מדבר עם הדמויות וכל דמות גם עוזרת לך להתחבר בחלק בעצמך שאולי תחרותי אולי גרוטסקי אולי כל מיני כאלה ואת כמובן שוטה ונפתח ומשתחרר אז מובילים אותך למטה שם יש נגיד מופע קסמים סתם לדוגמה הנה משהו עוגן תסתכל עוגן יפה. כשאתה חוזר למקום שמנו התחלת שאתה יודע איך הוא נראה הוא נראה כמו בר רגיל לחלוטין. אתה מגיע ואתה רואה שהיא מחכה עליך כמו שולחן אבירים ארוך עם אוכל שמוגש עליו והנה עכשיו פתרון ארוחה שלא ידעת שהיא מחכה לך ארוחה ושינו את החלל אז היה פה טרנספורמציה לחלל קיים.
אחת מהדמויות משתכרת היא עולה על השולחן היא מתחילה לרמוס את כל האוכל על מלסרים עם פאניקה כאילו תמיד הרעיון עליה מפתיע את הדבר הזה. והדגמתי את זה דווקא במקום שבו אני רוצה להראות את המסחריות כביכול הנה בר קוקטיילים רצה לעשות מופע מסחרי אבל ההסתכלות על זה הייתה איך אני גורמת לאנשים להתחבר לצדדים שונים בעצמם ולשחק איתם לאורך המופע להזמין אותם מדי פעם לחקור אותם ולבחון את זה פנימי. אז הרעיון היה לנסות לשים עומק איפה שאפשר בחוויה שהיא מועדת למסחריות וחוגגת את האוכל ושתייה. זהו זה זה. זה הלך טוב עם כל האלכוהול? זה הלך נהדר עם כל האלכוהול נהדר מדי לפרקים אנשים מגיעים מאוד משחררים. זהו זה מה שאני שואל. לא אבל הטריק הוא כמובן להגביל את זה במסגרת האירוע. אוקיי אוקיי. את כזה אוקיי את הקטן הבא לא צריך כבר. כן. אוקיי סמדר תודה רבה רבה. תודה רבה. לקחת אותי למקום הקסום. אני עוד לא מוכן להיות מהנדס הרפתקאות כנראה שאני צריך לעבור עוד כמה שנים כדי לדעת לעשות את זה אבל
זה היה מאוד כיף אני מרגיש כאילו בתוך סיפור לא יודע איך להסביר את זה דיברנו הרבה על דברים קסומים ואני לא כזה כאילו אני כבר הרבה שנים בכלל לא אין לי חשק אפילו תזמין אותי לדבר כזה וזה לא עושה לי את זה אבל אני חושב שכאילו שכחתי או לא ידעתי או לא הבנתי כמה דברים יכולים לקרות לי בפנים זה לא שאני הולך לאנטרטיימנט כאנטרטיימנט כמו שאני הולך לראות סרט אלא אני יכול אולי לגלות משהו חדש על עצמי אולי על חברים שלי אולי לגלות מישהו חדש אני יכול לעבור משהו שלא יודע בת זוג שלי תעבור משהו אחר לגמרי כאילו יש כל כך הרבה פוטנציאל בחוויה המיוחדת הזאת שזה עושה לי חשק. כן ובא לי גם להגיד שהדבר הזה יכול להתחיל בקטן המילה הרפתקן נשמע מפוצצת אבל כאילו תעשו שנייה ארוחה עם תמה מגניבה אצלכם בבית תעשו שנייה זה
רץ עכשיו בטיק טוק זה לא רעיון שלי אבל תעשו אירוע שבו אתה לובש את הבגד שלא היה לך תירוץ אף פעם ללבוש. זה סתם משהו שהוא קוריוז שיכול להתחיל איזה הזדמנות להתנסות במשהו אחר. כן כן זהו. טוב. יאללה איזה כיף להיות קצת בללה-לנד כמו שאומרים. טוב אנחנו ניפגש בשבוע הבא ותמשיכי עם הרפתקאות. תודה רבה. יאללה ביי.


