גבולות או קבלה, מה עדיף לילד | השילוב שמנבא ילדים מאושרים | ואיך עושים את זה פרקטית | פרופ' עוז גוטרמן - פופקורן 443
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם פרופ' עוז גוטרמן

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
פרופ' עוז גוטרמן הוא פרופסור לפסיכולוגיה בבר אילן, עמד בראש צוות ההיגוי של בית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר, הוא מייסד ״אנשי המחר״, מגיש את הפודקאסט ״הכל פסיכולוגיה״ ואבא לחמישה. זו הפעם השלישית שהוא מגיע לפופקורן. דיברנו על השאלה גבולות או קבלה, על למה השילוב בין השניים חשוב כל כך להתפתחות של ילדים, ועל כלים מעשיים להצבת גבולות בבית.
בפרק הזה
- הורים רוצים ילדים מאושרים אבל לא יודעים איך. עוז מחלק את ההורות לשני צירים: חום, תמיכה ואהבה ללא תנאים, וציפייה, דרישה וגבולות. הילדים שמגיעים לרמה הגבוהה ביותר של רווחה ושל מימוש עצמי הם אלה שגבוהים בשני הצירים
- ארבעה סגנונות הורות: סמכותני (דרישות גבוהות, תמיכה נמוכה), מזניח (נמוך בשניהם), ההורות של המאה ה-21 (תמיכה גבוהה וגבולות נמוכים), והשילוב של שניהם גבוהים
- הקורטקס הפרפרונטלי, האזור במוח שאחראי על ניהול עצמי ותכנון לטווח ארוך, גדל בתרגול. ילד שאין לו גבולות לא מתרגל אותו מספיק, ולכן קשה לו לווסת את עצמו
- גיל ההתבגרות הסוער הוא לדברי עוז מיתוס של התרבות המערבית, והורים שלא שמו גבולות בגיל צעיר יתקשו הרבה יותר בגיל ההתבגרות
- כלים מעשיים להצבת גבולות: מינימום מלל, אי-נעימות שאינה מכות, שחור בולט על גבי לבן, תכנון מראש, מילה שהיא ברזל והתמדה ב-100% מהמקרים, ותיאום בין ההורים
על הפרק
פרופ' עוז גוטרמן הוא פרופסור לפסיכולוגיה בבר אילן, עמד בראש צוות ההיגוי של בית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר, מייסד "אנשי המחר" ומגיש פודקאסט העתידנות "עולם חדש מופלא". הוא גם אבא לחמישה, אז את התיאוריה הוא בודק על עצמו בבית כל יום מחדש.
זו כבר הפעם השלישית שעוז יושב מולי, והפעם נכנסנו לדילמה שכל הורה וכל מנהלת מתלבטים בה, גבולות או קבלה. עוז טוען שזו בכלל שאלה לא נכונה. דווקא השילוב בין השניים, גבולות ברורים יחד עם קבלה לא מותנית, הוא המנבא הכי חזק לילדים מאושרים, וכנראה גם לעובדים שמצליחים. דיברנו על הטעות שהורים טובים עושים בלי לשים לב, על איך מציבים גבול בלי לשדר שהאהבה מותנית, ומה הכלים שיעזרו לכם להצליח לעשות את זה.
פופקורן בסטרימיניג:
ציטוטים מהפרק
האהבות הכי גדולות שלנו בחיים הן האהבות שלא תלויות בדבר.
אנחנו מוצאים שכשהורים לא מספיק שמים גבולות בשלב הילדות, כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות זה פי הרבה יותר קשה.
איך אתה יודע שאין בעיית גבולות במשפחה? שמתעסקים בגבולות פעם בשבועיים-שלושה.
שאלות ותשובות מהפרק
- גבולות או קבלה: מה עדיף לילד?
- פרופ' עוז גוטרמן מסביר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שזו שאלה לא נכונה, כי יש שני צירים נפרדים: חום, תמיכה ואהבה ללא תנאים מצד אחד, וציפייה, דרישה וגבולות מצד שני. לדבריו, מעשרות אלפי מחקרים עולה שהילדים עם רמת הרווחה הגבוהה ביותר, ועם היכולת הגבוהה ביותר לממש את עצמם, הם אלה שגבוהים בשני הצירים.
- מהם סגנונות ההורות לפי עוז גוטרמן?
- עוז מתאר ארבעה סגנונות. הסמכותני גבוה בדרישות ונמוך בתמיכה. המזניח נמוך בשניהם, ובו ההורה למשל מושיב את הילד מול מסך כדי שלא יפריע. סגנון ההורות של המאה ה-21, שהוא לדבריו הנפוץ ביותר, גבוה בתמיכה ונמוך בגבולות. הרביעי הוא השילוב של תמיכה גבוהה וגבולות גבוהים.
- למה גבולות חשובים להתפתחות המוח?
- עוז מסביר שהקורטקס הפרפרונטלי אחראי על ניהול עצמי ותכנון לטווח ארוך, והוא מדכא דחפים מיידיים של אזורים נמוכים יותר במוח. אזורים במוח גדלים כשמתרגלים אותם, וילד שלא מקבל גבולות לא מתרגל את הניהול העצמי מספיק. בגיל ההתבגרות, כשצריך את השליטה העצמית הזאת, זה הרבה יותר קשה.
- איך מציבים גבול בלי לריב עם הילד?
- לדברי עוז, הכלי הראשון הוא מינימום מלל: ההורה לא מסביר, לא משכנע ולא צועק, אלא אומר בקצרה ובשקט לילד ללכת לחדר ומשדר שהוא אוהב אותו. עוד כללים שהוא מונה: אי-נעימות שאינה מכות, תכנון מראש ויידוע הילד, ושלוש קריאות לכל היותר לפני שהתוצאה מתרחשת. הוא מדגיש שצריך לעמוד במילה ב-100% מהמקרים.
- איך יודעים שהגבולות בבית עובדים?
- עוז אומר שגבולות עובדים טוב כשהם מעלימים את עצמם: הילד בא לארוחת ערב כשקוראים לו, יש בבית הרבה חום ושמחה, ולא כל דבר הוא מאבק. אם צריך להתעסק בגבולות כל יום, הוא מסביר, אחד העקרונות כנראה לא מיושם נכון.
- האם כדאי להסביר לילדים למה מציבים להם גבולות?
- עוז ממליץ להסביר כמה שיותר ולקבל גם ויכוח מכבד, ואין לו בעיה שילדים יטילו ספק בהורים. לדבריו אין נושאים שלא מסבירים, ואין צורך להתנצל על הגבול. הוא מציע להסביר באהבה למה יש גבול, למשל בגלל הבריאות של הילד, ולא להשתמש בנימוק ״כי אני אבא שלך״.
מי ומה הוזכרו בפרק
- חברות וארגונים
- Google for Startups
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- הכל פסיכולוגיה · יש גבול · כיף בבית
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
טוב, המשפט האחרון שהיה לפני שהתחלנו את ההקלטה זה, ישבתי מולו, מיררתי מולו בבכי. אה, רגע, התחלנו את ההקלטה? התחלנו, כן, חשבתי שזה דרך טובה להתחיל, כי אתה יודע, קצת אנושיות, כי בכל זאת הפתיחה שלי מאוד כזאת רובוטית. אז ברוכים הבאים לפה, קוראים לפודקאסט שעוסק באדפטיישן והסתגלות לעולם החדש. אני ליאור פרנקל, וכל שבוע באים לפה אנשים מדהימים, שמלמדים אותי לחשוב, להסתגל, להסתכל על דברים מזווית חדשה. אם אתם זוכרים את הפרקים לפני המלחמה, היה נמאס לי כבר מהפתיחה הזאת, ועכשיו, תוך כדי שאני קורא אותה, אני מבין למה, כי אני אוהב שינויים והסתגלות. אין לי כוח למשהו שקראתי עשר פעמים, אבל בכל זאת, קודם כל נגיד תודה לגוגל פור סטארט-אפס שמארחים אותנו כאן, כי זה הבית של הסטארט-אפים בישראל, והם מפרגנים לנו עם האולפן, אז צריך להגיד להם תודה. תודה, חבר'ה. וגם להזכיר לכם שהשקתי לא מזמן, קורס חדש למנהלות ומנהלים, מדריך מעשי לניהול בעידן ה-AI, שלא אלמד אתכם איך מכינים תמונות וסרטונים, כי את זה אתם יכולים ללמוד ביוטיוב או בכל מיני קורסים אחרים, אלא איך עבודת הניהול משתנה בעידן ה-AI. כשאנשים שעובדים כל היום עם ה-AI, הם מנהלים גם סוכנים, הם בעצם קצת הופכים למנהלים בעצמם, זה משנה קצת את התפקיד של העובד, את התפקיד של המנהל,
אז השיחה איתם, ההתייחסות אליהם, הדרך להעריך אותם צריכה להשתנות, וגם איך מתמודדים עם הפחדים המוצדקים שלהם מכל מיני דברים שהולכים לקרות בעתיד הקרוב והרחוק. אני לא מלמד שם כלים, אלא את ההרגלים שנדרשים מאיתנו בעידן הזה, כל מיני ארגונים רציניים שאני מאוד מאוד אוהב, כמו רפאל וביטוח ישיר והרבה אחרים. קנו את הקורס הזה כבר למנהלות, למנהלים שלהם. שווה לכם להציץ, הלינק בתיאור עכשיו לפרק של היום, תשאלו את עצמכם. אם הייתם צריכים לבחור, אני אומר קודם כל, זה פרק שנדבר הרבה מאוד על הורות ועל ילדים, אבל אני כן בכל זאת בשביל הפרובוקציה. אם הייתם צריכים לבחור בין מנהלת שמציבה לכם גבולות ברורים, למנהלת שמקבלת אתכם בלי תנאים, כמו שאתם, מה הייתם בוחרים? בדרך כלל אנחנו מרגישים שזה או זה או זה, אבל מישהו פה בחדר, יכול להיות שהוא יגיד משהו קצת יותר מורכב מזה, שיש איזשהו שילוב בין שני הדברים, שאולי הוא יותר חזק, לא יודע.
והשילוב הזה קשור לניבוי של ילדים, איזה ילדים הולכים להיות מאושרים, מצליחים, אני לא יודע, הוא יתאר לנו. ואני רוצה בפרובוקציה לחשוב שזה יכול להיות גם קשור לעובדים, עובדות, שמצליחים ומאושרים. האורח שלנו היום חקר את הנושא הזה, כתב עליו ספרים, מלמד על זה בבר אילן, יש לו חמישה ילדים, אז הוא גם פודק את התיאוריה הזאת על עצמו בבית, קבלו בפעם השלישית את פרופסור רוז גוטרמן. פעם שלישית שאנחנו נפגשים. נכון. ושוב, לא אמרת, ומגיש את הפודקאסט הכל פסיכולוגיה. מה, מגיש פודקאסט חדש הכל פסיכולוגיה, שהוא בא לקדם פה לדעתי, כי הוא, כדאי לך לקדם, כי הוא בא עשירייה הפותחת כבר, נכון? כן. של הפודקאסטים בישראל, אז כל הכבוד. וזה מאוד כיף פודקאסטים על פסיכולוגיה, כי לומדים איך אני מנחש, איך המוח עובד, ואיך הכל קשור, וההורמונים והדברים. כן, ונורא מעשי, חום המכיר במקום מעשי. והכל מאוד מאוד מעשי. יאללה, בוא נענה על השאלה שלך. אני שמעתי את כל הפודקאסטים האלה בישראל, אני אשאל רק את שלך, כי הוא חדש. איזה כיף, איזה כיף. כן, אני מכור לזה. אז בוא ניתן למוזיקה את המקום שלה, נתחיל בעוד שנייה. אה, מעולה.
יאללה, תענה על התשובה שלי. לשאלה שלי. אין לי תשובה. אני גם לא יודע את התשובה. כל מי שמאזין לנו יודע שאנחנו, לא עבר לנו זמן במוזיקה כאילו? זה מעניין, זה היה כאילו עוד שנייה, ואז עכשיו. אני לא יודע, כי לפעמים שומרים להכניס. אז בואו רגע, בואו נחזור לשאלה שלך. בואו נשאל את השאלה, מה קודם כל הורים רוצים בשביל ילדים. בסדר? זאת השאלה הראשונה. כן. יש, מה באמת חשוב להורים? יש מחקר אמריקאי שביקש מהורים להשלים את המשפט, I want my child to be. נייס. והרוב ענו, happy. happy. נכון. כן. עשרה אחוז בערך ענו asleep, אבל זה כבר בעיה. ואני אומר... זה תלוי באיזה שעה של היום המחקר. אם השעה הייתה שמונה בערב, אז כולם עיו עונים asleep. בדיוק asleep. אבל אני אגיד שהורים לא יודעים איך. זאת אומרת, כולם רוצים ילדים מאושרים. כן. הם רוצים שהם ילדים יותר טוב, אבל הם לא יודעים איך. כן. וכשהם לא יודעים איך...
הם מאלתרים. טוב, תשמע, הייתי עם הילדים שלי בחנות צעצועים. בסדר? וראיתי את, לא יודע אם אתה מכיר את האופנה הזאתי, שקונים ג'יפון לילדים. כן. כן, זה עולה רק עשרת אלפים שקל. אני אנסה לא להראות את הפרצוף שלי. כן, אני מסכים עם הפרצוף שלך. ואני שאלתי את המוכרת, תגידי, מי קונה ג'יפון לילדים? והיא אומרת לי, מה זאת אומרת? זה עף פה כמו לחמניות. ג'יפון, הכוונה שהוא גם ממש נוסע. כן, כן, ממש נוסע. למי שלא יודע לדמיין. זה מאוד חשוב. זה לא בלבד. זה ממש נוסע. זה לא בלבד. זה טוב לא לעשות פעילות ספורטיבית מגיל צעיר, זה הכי טוב שיש. ואז אני אומר לה, מה זאת אומרת? מה זאת אומרת זה עף? היא אומרת לי, כן, הורים אומרים לי שהם לא יחסכו שקל כדי שהילד יהיה מאושר. זה בדיוק העניין. הורים מאוד רוצים שהילד יהיה מאושר, הם לא יודעים איך. כן. והאבסורד הוא שזו אחת השאלות שהכי קל לנו לענות עליה. עכשיו, אני לא מדבר באופן כללי על פסיכולוגיה חיובית ועל עושר. שאחת השאלות הכי קלות זה איך לגרום לילד להיות מאושר? כן, אבל אני רוצה לצמצם את השאלה, בסדר? כי יש קורס שנתי שאני מעבר לפסיכולוגיה חיובית, בניהול, ככלים ניהוליים מתוך פסיכולוגיה חיובית.
לא מדבר על זה. אני שואל שאלה אחרת. אני שואל, מה בהתנהגות של ההורים, באופן שבו ההורים פועלים, הכי משפיע על העושר של הילד? זה שתי שאלות שונות. זו שאלה ממש ממוקדת. כן. ופה אני אגיד את התשובה ממש קלה. למעשה זה אחד הדברים הכי נחקרים בתולדות החינוך. אפשר לחלק את זה לשני צירים. בסדר? כשאני עונה על זה בכל מיני הרצאות וכן, אני פשוט שם תמונה כזאת ענקית, וזה ישר ברור. ציר ראשון, הוא הציר שהתחלת איתו. הציר של תמיכה, חום, אכלה. בסדר? כמה אנחנו משדרים לילדים שלנו שאנחנו אוהבים אותם אהבה... ללא תנאים. לא מותנית בדיוק. אהבה, באמת, אני אומר לילדים שלי, אם אתם יום אחד תעשו משהו רב ותלכו לכלא, אני אהיה שם. כן. אני אביא את העורך דין, אני אבוא לבקר אתכם, אני איתכם בלי קשר. בסדר? זו אהבה שהיא... תשמע, אם אתה באמת אוהב אותם, תעשה מהרשות, תיכנס איתם לכלא, תהיה איתם ממש... בוא נפנק אותם בכלא. תשמע, אני אגיד לך,
אני לא אומר את זה בדרך כלל, אבל אצלנו בבית, אנחנו בית חילוני. אבל אנחנו בית מאוד חילוני, אנחנו מאוד אוהבים מסורת של עם ישראל וזה, אנחנו עושים קידוש וכן, אנחנו שווים אשת חיל. בסדר, אבל לא יודע אם אתה מכיר את הפרק הזה של אשת חיל, הכל הוא אי. בסדר, היא עשתה ככה ועשתה ככה ועשתה ככה, ויש אחד בלבד, שזה את. בסדר? רבות נשים עשו חיל, ואת עלית על כולנו. אצלנו בבית נהוג שכל הילדים, אני וכל הילדים מסתכלים לעיניים של אימא, ואומרים רבות נשים עשו חיל ועטלת על כולנו. אני תמיד שואל את הילדים שלי... איזה הרמה. למה... מה זאת אומרת עטלת על כולנו? זה שקר. באמת, אם יש לנו הכי טובה מכל הנשים שהיו אי פעם, ושיהיו... באמת. אתה שואל אותם כשהיא בסביבה? לא. לא בסביבה. אבל התשובה היא... לא, להיות מנומס. התשובה היא כן. אתה יודע למה היא הכי טובה בעולם? כי היא עבורם. כי היא שלנו. כן. זו אהבה שלא תלויה בדבר. האהבות הכי גדולות שלנו בחיים הן האהבות שלא תלויות בדבר. בסדר? כשאנשים מחוברים למקום, זה לא בגלל שהוא בהכרח... הוא הכי יפה בשבילם.
כן. כי הוא שלהם. כן. זה הציר הראשון. הציר השני הוא הציר של ציפייה, דרישה, גבולות. אוקיי? זאת אומרת, כמה אני דורש ממך? כמה אני דורש ממך שאתה לא תנהג באלימות בבית, אתה לא תרים את הכול? כמה אני דורש ממך שאתה תהיה חלק מהבית. אנחנו לא משרתים אותך, אתה חלק מהבית, אתה דואג כמונו לבית ולהכול, וגם דואג לנו. כמה יש לי ציפייה ממך. לא כל דבר שאתה עושה זה מושלם. יש היום כזאת מין ז'אנר כזה שכל דבר שהילד עושה הוא מושלם. הילד שרף את הבית ספר, נכון, אבל תראי איזה יפה הוא הדליק את האש. נכון. אין עליו מדהים. אפילו מני שלי. כן, איזה מדהים. אגב, תסתכל על בתי ספר. מגיעים הורים אחרי שילדים עשו דברים מאוד חמורים, ודבר ראשון, יגברו את הילד. כן. והם חושבים שהם לטובתו, הם לא לטובתו, הם לרעתו. מה אנחנו מוצאים? אנחנו מייצרים מהדבר הזה ארבעה סגנונות של הורות. הסגנון הורות הראשון נקרא סגנון הורות סמכותני. סגנון הורות סמכותני זה סגנון הורות שבעצם הוא מאוד גבוה בציפייה, דרישה וגבולות,
והוא נמוך בתמיכה חובה חלה. זאת אומרת, תחשוב על ילד שמנגן בפסנתר, בבלט, מצטיינים, מתמטיקה. מה שאנחנו קוראים בסלנג קצת סובייטי לפעמים. כן, תמיד אומרים לי את זה, אתה יודע, אבל זה לא רות רוסית, זה באופן כללי, אנחנו רואים את זה בכל המקומות. לא, אבל זה יפה שאומרים סובייטי ולא רוסי. כן, אז לי סטודנטים אומרים רוסית. אה, אוקיי, אוקיי. אני מקפיד להגיד, כי משפחות רוסיות הן מהחמות ביותר שאני מכיר. בדיוק. אבל סובייטי זה כאילו תחת משטר ספציפי. צריך להיזהר, זה בכל העדות, בכל המקומות. כן. זה סגנון אחד, אנחנו, תדבר עם אנשי חינוך, הם יגידו לך, תקשיב, הילד מצטיין במלא דברים, הוא ריק מבפנים. כן. חלול. כן. מפורט. סגנון הורות השני, שלצערי הוא די נפוץ, זה נמוך גם בתמיכה חום והכלה וגם בציפייה דרישה וגבולות, וזה אומר דבר פשוט, מסכים. בואו ניתן לילד סמארטפון, עדיף שזה יהיה כבר מגיל 6, בניגוד לכל ההנחיות ולכל דבר רגיוני. מאיזה גיל אצלכם סמארטפון, אגב?
תראה, נור בת 7, היא שואלת אותי את זה פעם בשבועיים, כי היא נכנסה לבית ספר, אז היא רואה עד כיתה ו', אז היא שואלת פעם בשבועיים, והתשובה היא, כשאשתי כועסת עליי, אז ירדתי כבר לגיל 16. זאת אומרת, כנראה שזה יהיה לפני, אבל אני מכין את הציפיות נמוכות, אני עושה under promise, כדי שנור לא תחשוב שזה קורה לה בכיתה ג' או ד', כמו שזה, אבל יש אצלנו גם בבית ספר את התנועת, איך קוראים לזה, אז ההורים מנסים... איזה תנועת איך קוראים לזה? תנועת משהו משהו, קשב, שההורים מתאגדים כדי לנסות להשפיע אחד על השני, כדי שביחד נוכל לדחות את זה. וואו. כן, כן, זה נכנס לבית ספר יסודיים, וזה... זה בית ספר רגיל? רגיל לגמרי, דוד ילין, רגיל, לא מצטיין, לא זה... בעדר יוסף? כן. וואו, אוקיי. כן. נחליף פרטים אחר כך, יש לי קשר בבית ספר הזה. אז וואי, ממש כיף לשמוע את זה, דרך אגב, שההורים עושים את זה. זה מראה שיש שם הורים טובים. יש אצלנו, אגב, בית זה 12-13.
כלומר, לגבול ה-12 הילדים... כן, זה הגבול המאוחר לימינו. עכשיו, מה זה הורות מזניחה? זה אומר, לא בלי להתעסק איתך. ובשביל שלא תכעס, ולא תתעצבן, ולא כל דבר שאתה זמן, דוחף לך מסך. כן. תמיד אומר להורים, הדרך הכי קלה, במרכאות, כן, זה לא באמת קלה, זה יוצר עוד יותר בעיות. לטפל בילדים, תקח מתחת לדלת, תכניס לו אוכל מדי פעם, שיהיה הוא והפורנו עם המחשב, תענוג, כך הילד גדל, הכל מצוין. כן. ואנחנו רואים את זה יותר ויותר. הורים פשוט מתקשים להתמודד. מתקשים. הסגנון ההורות השלישי, אני אקרא לו הורות של המאה ה-21. אני קורא לו כך משום שזה לא השם הרשמי שלו, קוראים לו בשם אחר, אני קורא לו בצורה הזאת משום שהוא הנפוץ ביותר. נכון. ואם אני אלך לדוד ילין, זה מה שאני אמצא. כן, אני יכול לנחש? כן, כן, אתה צודק. גבוה בתמיכה, הכלה וזה, נמוך בסמכות ובגבולות. יפה מאוד, בדיוק. עכשיו, שזה אגב, אתה יודע, בפרק הקודם איתך, לפני מספר שבועות,
הזכרת את הקטע שהמנכ״לים היום כועסים על דור ה-Z ואומר, דור ה-Z הם לא טה-טה-טה-טה-טה, והרבה מזה זה בגלל שדור ה-Z הוא יציר לפעמים של הדבר הזה. הרבה מזה זה בגלל, יש, אומרת אנבלה שקד משפט מאוד יפה, היא אמרה, יותר חשוב מזה שהילד ידע שהוא יכול לסמוך עליך, שהוא ידע שהוא יכול לסמוך על עצמו. עכשיו, אני מת על המשפט הזה. כי כשהורים, כל היום מסיעים את הילדים, מה פתאום שהם ילכו לבית ספר? זה מסוכן, מה, יכול לקרות לו משהו בדרך. וכל דבר מטפלים, ומתקשרים. אתה יודע, הבת שלי הייתה בצבא, אז אימהות היו מתקשרות להעיר את הילדות שלהן, או אבות, מתקשרים לילדים, לילדות, שם זה רק בנות, להעיר אותם, לשמירה. זאת אומרת, את בת 18, והצליחה שאבא יתקשר אלייך להעיר אותך לשמירה אז הוא שם לעצמו שרון ומתעורר והוא מתקשר להעיר אותך. אולי בגלל זה ביבי אומר שלא יתקשרו אליו בשבילך. אולי צריך שאם ששרה תתקשר. לא יודע. אבל בסוף, זה ז'אנר שאתה רואה אותו כל כך חזק.
כן. אני מסיע אותך לחוגים, אני מטפל בך, אני עושה בשבילך הכל. כן. ואגב, זה דרך מצוינת לחנך ילד להיות אגואיסט. כי הוא כל היום, אתה מחנך אותו, לימדת אותו, תרגלת אותו שנים. שהוא במרכז. להתמקד רק בעצמו. כן. מה הבעיה עם הדבר הזה? חוסר עצמאות למשל? פוגע באושר שלי, ועוד יותר גרוע מזה, ביכולת שלי לממש את עצמי. ובואו נסביר את זה ברמה פיזיולוגית. למה גבולות כל כך חשובים? למה המקום שאליו אנחנו שואפים, ומחקר אחרי מחקר, אני מדבר איתך על עשרות אלפי מחקרים, זה ברמה הזאת. מראים לנו שהילדים שהם גם ברמת העושר הכי גבוהה מבחינת הפעילות של ההורים, וגם ביכולת הכי גבוהה לממש את עצמם, זה אלה שהם גבוהים בתמיכה חום והכלה, אבל גם גבוהים בדרישה, ציפייה וגבולות. למה זה כל כך חשוב? בגלל הקורטקס הפרפרונטלי. הקורטקס הפרפרונטלי, אם אתם עכשיו שומעים אותנו, אתם יכולים להעביר יד על המצח, ואתם תראו שהיד שלכם לא עוברת ישר כמו אצל קופים, אלא יש מין בליטה קדימה. כן, בתקווה, אם יש לכם, אם תשוממי פופקורן, יש לכם את הבליטה הזאת.
אם אתם חושבים, יש לכם בליטה גדולה במיוחד. כן. הקורטקס הפרפרונטלי, בעצם אחד התפקידים שלו, ויש המון תפקידים, ובמוח אפשר לדבר על מערכת הוליסטית, זה לא שיש איזור אחד שיכן על משהו אחד, אבל יש לו תפקיד יותר חשוב בתכנון לטווח ארוך. זאת אומרת, אם עכשיו אני רוצה ללמודת תואר, אבל הרבה יותר בא לי להיות בטיקטוק, אז תחשבו על זה שיש לי מאבק. לצורך העניין, אזורים נמוכים יותר במוח, רוצים עכשיו את הגלידה, או את הטיקטוק, או להכניס סטירה לבת זוג שעצבנה אותי, או וואטאבר. ואזורים יותר גבוהים, הקורטקס הפרפרונטלי, הם אומרים, רגע, אבל אנחנו רוצים יחסים טובים עם בת זוג, ואנחנו רוצים להיות בריאים, ואנחנו רוצים להצליח בתואר. ואז יש מאבק בין האזורים האלה. והאזורים הפרפרונטליים ממש עושים דיכוי לאזורים היותר נמוכים. אני עכשיו, אתה הצבנת אותי, ואני מת להכניס לך אגרוף. כן. לא הצבנת אותי, אני סתם, לצורך הדוגמה. כן. והאזורים, הקורטקס הפרפרונטלי ממש מדכא, ממש עושה איניביציה לאזורים היותר נמוכים.
כן. אבל האזורים האלה דורשים תרגול. זאת אומרת, היכולת של כל אזור במוח גדל ככל שאני מתרגל אותו. מה קורה כשאנחנו לא יוצאים גבולות לילד? הקורטקס הפרפרונטלי, האזורים שאחראים על ניהול עצמי, לא מקבלים מספיק תרגול והם לא גדלים בקצב מספיק טוב. זאת אומרת, יש פה ממש עניין נוירולוגי. ולכן, תסתכל על ילדים שיש להם בעיה של גבולות, הרבה פעמים יהיו ילדים נורא עצבניים, נורא כועסים, נורא סוערים. למה? הם לא קיבלו את הכלים לנהל את עצמם. ועכשיו, משהו בחיים, שהם כבר יותר בוגרים, מצפה מהם שהם יתנהגו בצורה... שהיא לא מיידית. שהם יעשו משהו לטווח ארוך, שהם ישבו בשקט, למשל, או שהם יתרגלו, או יתכוננו, או יעשו כל מיני דברים כאלה, ואין להם את ה... אתה אומר, אין להם אפילו את הנוירולוגיה שתאפשר להם את הדבר הזה. מהבחינה הזאת,
כשהילד שלי שומע לא, כשהילד שלי עושה לא את מה שבא לו עכשיו, בא לו עכשיו לראות את הטלוויזיה, אבל אני צריך עזרה עם אחותו, שתעזור, אני רוצה לקרוא לו בשביל שיעזור לי, שיביא את החיתולים, שיביא את הדברים, שישב לידי, שיעזור לי. הוא צריך לעזור לי עכשיו ולפנות את השולחן, או לערוך את השולחן. אני שואל הורים, תגיד, מה הילד עושה בשביל הבית? עזרו לי, הוא סדר את החדר שלו. אני אומר להם, לא, לא, התבלבלתם, לא שאלתי בשביל עצמו. בשביל הבית. ילדים צריכים לערוך ולפנות את השולחן. אני תמיד, הוא אומר למשפחות, שכתבתי שני ספרים בנושא של הורות, אחד נקרא, יש גבול, שמונה מפתחות להצוות גבולות לילדים, ואחד נקרא כיף בבית, פוסק בפסיכולוגיה חיובית בהורות. אחד הדברים שאני אומר להורים, תיצרו לילדים המון תפקידים בבית, גם אם זה גוזל ממכם זמן. לדוגמה, לקחת דברים לאוטו. אין כזה דבר שאתם לוקחים לאוטו. עכשיו, כן, כשילד שלכם בן שלוש וארבע לוקח לאוטו, זה לוקח פי שתיים זמן ואתם ממהרים. חינוך עולה זמן, וזה בסדר. וילד צריך להתרגל שלפני שיוצאים לאוטו,
הוא שואל רגע את השאלה, אבא, יש משהו לקחת לאוטו? אמא, אני צריכה משהו להוציא מהאוטו? כי הוא יודע שזו תמיד עבודה שלו. כן. ולפנות את השולחן בארוחת ערב, ולשים את הכלים על ארוחת ערב, זה חלק מהעבודה שלו. כן. ומסדרים ביחד, כולם בערב מסדרים את הבית, לא את הדברים שלי. כן. את כל הבית. אז אני יכול שתמשיך לספר לי על זה מתוך שאלה, אה... מתוך שאלה שהיא כאילו הרבה פעמים... אני חושב שהיא השאלה שגורמת לחלק מההורים לא להצליח להיות בציר הזה, שאתה אומר, אתה גבוה גם בציר הזה וגבוה גם בציר הזה. והשאלה היא כזו, המאה ה-21. אני רוצה כל היום להגיד לא. את לא יכולה... גלידה, את יכולה קרטיב. היום אי אפשר קרטיב כי כבר אכלנו מתוק. אי אפשר עכשיו טלוויזיה כי זה. אנחנו לא רואים טלוויזיה כשאוכלים את הארוחת ערב. ואני רוצה להגיד לא, ולא, ולא, ולא, ולא, ולא, ולא, ולא. אני בכוונה, אני עושה לך הרמה להנחתה, כן?
אבל אז מה עובר לי בראש? עוד מעט הילדה בגיל, אצלי בראש זה, אני יליד שנות ה-70, אז אצלי בראש זה כאילו גיל 15-16, אבל בימינו זה בטח גיל 11 כבר. הילדה תהיה בגיל ההתבגרות, ואז כל מה שאמרתי לא, היא תרצה להתמרד, וכל מה ש... וכשיהיה לה קצת כסף היא תלך הצידה והיא תאכל את כל הגלידות, והיא תראה את כל הטלוויזיה בטיקטוק, היא תעשה, בגלל כל הלא שאני אמרתי לה, היא עכשיו תרצה לעשות לי ההפך, והיא תעשה יותר ויותר ויותר מזה. וזה כאילו הדיבור עכשיו, כבר כמה שנים, זה כאילו הדיבור, אתה אומר לילדה, לא, אני לא ארשה לך ארתיק הזה, אז מה אתה רוצה, שאחר כך היא תאכל ארתיקים ביום כדי להחזיר לך? אז בכוונה אני שם את זה על השולחן, כי זה עובר לאנשים בראש. זה מדויק. זה מדויק. סובב את זה ב-180 מעלות, כלומר, בדיוק ההפך, וזה מדויק. מה אנחנו מוצאים? אנחנו מוצאים שכשהורים לא מספיק שמים גבולות בשלב הילדות, כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות זה פי הרבה יותר קשה. כי בדיוק שם אני צריך את המנגנונים של הניהול העצמי, של השליטה העצמית, וכשלא בניתי אותם בגיל צעיר, זאת בעיה הרבה יותר גדולה. דרך אגב, יש מיתוס, מיתוס.
מיתוס גיל ההתבגרות בעולם המערבי. מה מיתוס גיל ההתבגרות בעולם המערבי? ילד, כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות, לגיל 11-12, הופך לטרול למשך מספר שנים, טרול רגזן, גר בחדר, עצבני, נועם בבית, עורק תלתות, כל מה שמדברים עליו, והוא אומר, זה הדרך שהוא יודע לדבר, ואז בגיל 18-19 זה עובר לו, והוא חוזר עם הבן אדם. וזה מיתוס של החברה המערבית. גיל ההתבגרות, גיל שיש בו הרבה סערות, והרבה בעיות, ועניין של מפתחים מיניות, ומפתחים זהות, ומפתחים ספרציה מההורים, הוא גיל מאוד משמעותי בכל התרבויות. רק בתרבות המערבית, ותשים לב מה אני אומר לך, מכל התרבויות שאנחנו מכירים, מכל התרבויות, רק בתרבות המערבית, זה לגיטימי, וזה חלק מגיל ההתבגרות, לצעוק על ההורים. ולדחוק דלתות. זה לא קורה בתרבויות אחרות. אתה יודע למה זה לא קורה בתרבויות אחרות? זה חלק מהתפיסה השגויה של הורות בתרבית המערבית. וילדים בגיל ההתבגרות צריכים הרבה יותר גבולות מאשר ילדים בגיל צעיר, הם צריכים הולדינג.
הם צריכים הולדינג. עכשיו סליחה, אני מניח שאתה לא טרקת דלתות על הילדים, רוב מי ששומע אותם, רוב האוכלוסייה לא טורקת דלתות על ההורים שלה בגיל ההתבגרות, ולא צועקת עליהם בגיל ההתבגרות. אז גם לך וגם לי היו כל מיני סרטים בגיל ההתבגרות, אבל לא צעקנו על ההורים. כן. עכשיו, כשאני רואה ילדים בכיתה ג', ד', עם בעיה קשה של גבולות, אני כבר יודע, כי אני מכיר עם הורים. אני יודע מה הולך להיות בגיל ההתבגרות. הבעיה הגדולה עם הורים, ובואו נגיד את זה, כשאני רוצה להגיע לחלק הטכני המעשי, הבעיה הגדולה עם הורים זה לא שהם מבינים שהם צריכים להבין שגבולות זה חשוב. סליחה, רוב ההורים מבינים את זה מצוין. הבעיה הגדולה זה האיך. הסיבה העיקרית שגבולים לא מצליחים להציג גבולות זה לא בגלל שהם אומרים, אה, אם אני אציג לו גבול, אז מחר זה יהיה פי ארבע. הם מבינים שזה בדיוק הפוך. בסדר? הם מבינים שילד צריך גבולות. הבעיה שהם לא יודעים טכנית איך לעשות את זה. אוקיי. של להציג גבולות הופך אצלם למריבה. כן. ואני רוצה לדבר איתך על הטכני. יש שמונה כללים להצבת גבולות, אני מקווה שנספיק לדבר על כולם. הם לא מסובכים. צריך להגיד, הצבת גבולות לילדים זה לא דבר מסובך.
וצריך להגיד עוד דבר, הצבת גבולות לילדים זה תנאי לכל הדברים האחרים. הצבת גבולות היא לא מטרה, היא אמצעי. כשאתה רצית ילדים, כאשתך הייתה בהיריון הראשון, לא אמרת לה יואו, יום אחד תיוולד לנו ילדה. ואיך אני אציב לגבולות. בסדר? זה לא מעניין אותנו. אותי מעניין אהבה וחום ותמיכה. כן. וסיפור ותקשורת וערכים. אין לך גבולות? זה לא יקרה. יש הורים מגיעים הביתה כל יום, הם נראים עולים במדרגות, זה נראה כמו נידונים למוות. עוד פעם הוויכוח על המקלחת, עוד פעם הוויכוח על ארוחת ערב, עוד פעם אני צריך לצעוק עליהם, כל דבר צריך להגיד להם 20 פעם. כן. אם זה המצב, אם לא נעים לכם בבית, יש לכם בעיית גבולות. כן. אגב, אם אתם אומרים לי, עוז, לצאת לילדים עם חופשה זה לא באמת חופשה. אז יש לכם בעיית גבולות. כי אם לילדים אין גבולות, הם גם עוזרים בחופשה, וזה רק עוזר. אני לא מדבר על ילד בן שנה, הוא לא עוזר בחופשה. אז אני רוצה רגע שנגיע באמת לשמונה דברים האלה של איך להציב גבולות, כי אני רוצה להגיד לך שבגלל שאני בדור
של ה-80's, דור ה-X, יש מצב טוב שאני לא יודע להציב גבולות כמו שצריך. כי כשאשתי הייתה בהיריון וזה, כן היו לי מחשבות על גבולות. למה? כי עוד לפני שהילד נולד, אני כבר היה לי בראש, אה, הוא כבר מדור ה-Y, אה, הוא כבר מדור ה-Z, אה, הוא כבר יהיה מהדור הזה. ואני כבר מת לסדר אותו במקום. כן, אני לא סובל את עניין הדורות. אני כבר מת, עזוב רגע את הדורות. לא סובל את עניין הדורות, כי בכל דור אתה מוצא כאלה, אבל אתה צודק שיש טרין. לא משנה, אני מתכוון כאילו העניין הזה של ה... אני הייתי, אני קיבלתי סמכות, אוקיי? אני קיבלתי סמכות, אני אמרתי, כן המורה, כן המפקד, כן הזה, טה-טה-טה. עכשיו, יכול להיות שזה בגלל הילד שהייתי, ולא זה, אבל לא משנה. ולכן אני כבר אומר, איך אני לילד שלי כבר, אני אתן לו סמכות וזה וזה וזה, ואני כבר בזה, כי אני כבר התחלתי עם פרדיגמות על הילד עוד לפני שהוא נולד. אני מבין לגמרי, אבל אני מציע, מבחינת הפודקאסט, כי נראה לי שזה יהיה יותר נכון, שנלך ישר לכלים. יאללה. אני אגיד לך גם למה. גם בציר השני,
יש, הנה, בתמיכה, חום והכלה, גם יש כמה כלים משמעותיים, אבל פשוט לא נגיע אליהם. בוא נגיע לגבולות, בסדר? בוא נלך על הגבולות. בוא נדבר על איך עושים את זה, בוא נדבר על שמונה כלים בסיסיים. הכלי הראשון קצת יפתיע אותך, אבל הוא נקרא מינימום הלל. מה זה אומר מינימום הלל? תראה איך הורים שלא יודעים להציב גבולות, מציבים גבולות, אתה בא אליהם הביתה, תנמיך קצת את הווליום, כי אני הולך להרים את הווליום. ההורים מגיעים הביתה לילדים והילד לא עושה מה שהם רוצים, לא הולך למקרה, והם אמרו לו עוד פעם, עוד פעם, וצעקו עליו. ואז הם יגידו לו, מה זה? ולמה אתה לא הולך? ואני 80 פעם אמרתי לך, ולמה אתה לא עושה את זה? עכשיו תלך לחדר. עכשיו, עכשיו ליאור. קום, קום, קום מהמיקרופון, תעזוב את המיקרופון, לך עכשיו לחדר, אני מדבר אליך. לך עכשיו למיקרופון מיד, לך עכשיו לחדר ליאור, עכשיו. בסדר? תקשיב כמה מילים, מילים, מילים, מילים, מילים, וזה לא בסדר, ולמה אתה עושה את זה? ואני אמרתי לך 80 פעם, ואני מסביר, ואני משכנע, אבל... לא צריך. אחד הדברים שיש בהצבת גבולות אפקטיביות,
היא שאני לא רב איתך. אני לא רב עם ליאור, אני אוהב את ליאור. סליחה שאני מתייחס לך רגע, בסדר? רק לצורך חקולה. אני שמח. אז אני אוהב את ליאור, עוד דבר שאני אוהב בעולם. אני לא שולח אותך לחדר כי אני עצבני עליך. מה, אנחנו כאילו קולגות ואני רב איתך במשרד? ממש לא. אני משדר לך את המסר ההפוך. והמסר ההפוך הוא שאני נורא נורא אוהב אותך, ושכל זה הוא בשבילך. ואני נשאר רגוע, ואני אומר להורים דבר פשוט, אם אתה לא מסוגל כרגע להציב גבולות, אני אדבר על זה בהמשך, זה אחד העקרונות נקרא לכעוס שלא כועסים, בסדר? אתה לא מסוגל כרגע להציב גבולות, ובנחת, אל תציב גבולות, אל תעשה יותר נזק מתועלת. העיקרון של מינימום מילל אומר, שאני, כשאני מציג גבולות, תכף נדבר על איזה גבולות, ואיך מציבים, תכף נדבר על כל הדברים האלה, לאט לאט, אל תדאגי, הכל, אם נספיק. הזמן עובד נגדנו, בואו ננסה לפחות מבחינת הזמן. אז העיקרון הזה של מינימום מילל אומר דבר פשוט,
אני לא צריך להסביר לך. כמו שתראה עוד מעט, נדבר על תכנון, אנחנו מראש מגדירים את זה לילד, אנחנו לא מפתיעים אותו לעולם. ואני אומר לך, ליאור האהוב שלי, בוא, תלך לחדר, בסדר? אני גם לא מסביר לך מה, אבל זה לא בסדר. ליאור האהוב, כמו שסיכמנו, בוא, תלך לחדר, ותשאל אותי, מה קורה אם אתה לא הולך לחדר? עוד רגע אני אענה על זה, אל תדאג. אוקיי. אבל בוא, קודם כל נבין, אי אפשר להבין את כל הדברים באמת. בסדר, בסדר. אוקיי, הבנתי, מינימום מילל. נלך צעד-צעד. מינימום מיל היל, אני אומר לך, האהוב שלי, לחדר. אני לא מסביר, אני לא משכנע, אני לא עונה, אני לא צועק, אין שום דבר, ותשים לב, ליאור האהוב שלי. רגע, אבל מה ליאור האהוב שלי? עשיתי משהו לא בסדר. אז מה? אתה לא אהוב שלי כשאתה עושה משהו לא בסדר? כשאני אשלח אותך לחדר, אני לא אוהב אותך? בוא, אהוב, חיבוק לאבא, ותלך לחדר. זה בסדר גמור. אני גם אומר לך, תיק בחדר את הזמן שצריך, ואני אקרא לך כשהיא גזמנה הזמן האהוב שלי. בינתיים תעשה מה שאתה רוצה. שמת לב מה עשיתי? זה מאוד,
מאוד, עם מעט מילים. ככל שאני יותר עם מילא, וזה, ולמה ככה, ולמה ככה, ו... בעיקר אם זה מילל כועס, אני מחטיא את המטרה. כן. בין היתר אני מחטיא את המטרה, כי הילד הוא זה שמנהל את הסיטואציה. הוא מנהל אותי, והוא רואה את זה, והוא מרגיש את זה. כן. הוא לוחץ לי לכפתורים. כן. אוקיי, זה אחד. שתיים. עיקרון שני, יהיה עיקרון אי-נעימות. ועיקרון אי-נעימות אומר את הדבר הבא, יש כל מיני גישות כאלה שאתה יודע, אין עונש, יש תוצאה. אתה מכיר את התפיסות האלה? כל מיני תפיסות. אנחנו-אני אומר, זה נפלא, נפלא, אני מאוד אוהב את זה. אני מצטער מאוד, אני לא מדבר תיאוריות. אני מדבר שטח. אתם רוצים להגיד לי שלהגיד את המילה עונש, יש בה משהו לא בסדר? מצוין, תראו לי את זה במחקר. רמז, לא תמצא מחקר כזה. זה תיאוריה. ואני לא אוהב דברים שהם תיאוריה באוויר. תראה לי את זה קונקרטית בשטח. זה לא אכפת לי אם אתה קורא לזה עונש, או תוצאה, או כל דבר אחר, זה בכלל לא מעניין אותי.
מעניין אותי שיש דברים מסוימים שקשורים באי-נעימות. עוד רגע נפרט מה זה אי-נעימות. כן. הכוונה לא למכות. כן. בסדר? למען, למען, לסר ספק, אם מישהו ייגמר לו החשמל או משהו כזה. הכוונה לא למכות. אז בואו נדבר על מה זה אי-נעימות. כן. בעולם האמיתי, יש מחירים לדברים שאני עושה. אם אני עכשיו קם לפה, ופתאום נותן לך אגרוף הפנים, אז יכול להיות שתגישנו למשטרה, כן. יהיה כל מיני דברים, יהיו תוצאות. אם אני קם וצועק על מנהלת שלי... אני לא אפרסם את הפרק, זה העונש. אולי זה פרס. אז יש לזה תוצאה, אוקיי? אם אני עכשיו קם וצועק על המנהלת שלי, כן. אז יכול להיות שיפטרו אותי, יכול להיות שיהיה לי בעיה בעבודה. כן. יש מחירים. כן. כשאתה שם אנשים בעולם שבו הם מתנהגים באלימות, ואין מחירים, אתה מתעלל בהם. לצעוק על אימא ואבא
זה אלימות. לעשות פויה ככה עם היד ולתת מכה לאימא ואבא זה אלימות. להרביץ לאחים שלי זה אלימות. ל... אה... אה... לזרוק חפץ על הרצפה מכעס ול... זה אלימות. וזה דבר שחייבת להיות לו תוצאה לא נעימה. מאיזה גיל, אגב, זה אלימות? תראה, הצבת גבולות היא מגיל אפס. למה הכוונה מגיל אפס? ילד יוניק. כן. הוא נושך, אמהות ששומעות אותנו מכירות את זה, הוא נושך את האימא, אז אימא יודעת שאתה בראשון שאומרים לה, תרחיקי אותו. אז הוא לומד שאני שיח... מיד נפסקת לו ההנקה. כן. רגע, הפסיק לך זה. כן. רגע. מלמטה? לא, לא. תראה פה, תראה פה אצלי. זה לכאן, זה לכאן. זה לכאן. לכאן בדיוק. כל החלק הזה גם ישמעו? כן, כן, כן. הוא מגניב, one shot, כמו שאתה אוהב. בטח, בטח. מה, זה אנושי שמלצטרק המיקרופון.
כן, כן, לא. מהאלימות. אז, אז... לא, שאלתי מאיזה גיל, אז אמרת ההנקה, אז בסדר. אז יש נגיד את הגיל שנתיים שבו הם זורקים דברים כדי... לא, לא גיל שנה. אני זורק דבר כדי לראות שזה נופל מהשולחן. אני ממליץ להורים, כשילד מתחיל לזחול, לפנו הכול. שהוא יוכל לגעת בהכול. נורא כאב, ילד צריך ללכת ולמשש, כך הוא לומד על העולם. אבל אני אומר להם, בדרך כלל, תניחו משהו לא מסוכן באמצע הבית. ולילד אסור לגעת בדבר הזה. סתם גליל נייר טואלט, לצורך הדוגמה, בסדר? סתם זרק. מה זאת אומרת אסור לגעת בדבר הזה? קודם כל הוא מתקרב לזה בזחילה, אתם אומרים לו, לא. ואז מה שקורה, ילדים מתחילים להתקרב, להגיש את היד ולהסתכל אליך עם חינוך. כן. אתה אומר לו, לא. כן. לא. הילד לא צריך את זה. אני לא אומר את זה בשביל הילדים, אני אומר את זה בשביל ההורים. זה מאמן אותם בגבולות. גבולות זה בכל גיל. כן. גם מגיל שנתיים, אפשר להגיד לילד, אתה לא זורק אוכל מה... זה. ואם אתה זורק, אז לוקחים לך או משהו אחר. כן. זאת אומרת, אי-נעימות זה תוצאה. עכשיו בואו נדבר על מה זה תוצאה, אלא לא נעימה.
זה יכול להיות ללכת לחדר. זה יכול להיות התוצאה הזאת. זה יכול להיות לשבת כמה שניות על כיסא, או כמה דקות על כיסא. זה יכול להיות שאין טלוויזיה היום בערב, זה יכול להיות שאין קינוח היום בערב, זה יכול להיות הרבה דברים. כן. אבל צריך לראות כמה דברים, כמה כללים חשובים בעניין הזה. אחד, שזה באמת לא נעים. בסדר? זאת אומרת, זה לא, שזה לא... אתה הולך לחדר, ונורא כיף. את לא תעשי שיעורי בית היום, בגלל מה שעשית עכשיו. זה העונש שלך. אגב, ללכת לחדר לחלק מהילדים זה ממש מתנה. ממש מתנה. כן. דבר שני, צריך לראות שאתה לא זרקת פצצת אטום. זאת אומרת, אם אני אומר לך, השבוע אין לך יותר מחשב. אז מה תעשה מחר? כן. אוקיי? ככל שילד יותר קטן, דברים נורא מיידיים הם הרבה יותר אפקטיביים, וגם בוא לא נזרוק דברים גדולים. זאת אומרת, אם אני עכשיו נותן לך עונש שהוא נורא נורא ארוך ונורא נורא קשה,
די עשיתי לעצמי פאול, אני לא אוכל להשתמש בזה עכשיו. כן. עוד דבר שצריך לשים לב, זה שבאמת, בעונש הילד איזשהו זמן משתף איתנו פעולה. לדוגמה, שמנו את הילד על כיסא, ואמרנו לו, אתה צריך שתי דקות על הכיסא. שתי דקות מתחילות להיספר מהרגע שהילד לא בוכה ולא צועק ולא נוגע ברצפה. אם הוא נוגע ברצפה זה מתאפס וצריך לחכות שוב שתי דקות. בסדר? זאת אומרת, צריך להיות לא נעים. לא נעים זה לא אומר שזה סיוט. כן. להיות בחדר עשר דקות לילד, סליחה, בואו נודה בזה, זה לא התעללות מי יודע כמה. אני חושב שבימינו עם כל המסכים זה... דבר מצוין. איזה אסטרף זה שהילד עצר רגע. עצר את הפעילות, הבין שמשהו לא בסדר, הלך לחדר, זה הפואנטה. כלל נוסף. כלל נוסף שחור בולט על גבי לבן. כשאתה בא לבית, לפעמים אני בא לבת, אתה יודע, זה מטורף, היום אני כבר לא עובד עם משפחות, אבל בעבר, כשהייתי עובד עם משפחות,
אתה הייתי מגיע לבתים, הילדים זורקים דברים על ה... דברים מטורפים לחלוטין. אגב, כשזה בעיה של גבולות, אתה עובד עם ההורים, שבועיים-שלושה יש שינוי בבית. זה ממש ברמה הזאת. זה כאילו, זה כלום. כי זה כללים באמת מאוד פשוטים. צריך לעזור להורים, ליישם, להראות להם, לתת את הדקויות, כל הדברים. זה מהר מאוד עובד. הדבר הראשון שאתה עושה בבית כזה, זה להוסיף פאן. זה להוסיף כיף. אתה בכלל לא עובד עם ההורים על הגבולות. אתה מוסיף מלא פאן. מלא כיף. זאת אומרת, אתה לוקח ועושה איתה משחקים עם הילדים. בונה אוהל. אתה בונה אוהל, ואתה משתולל, ואתה זורק את הילדים לספה ולפוף, ואתה מגלגל אותם, ועושה משחקי דגדוגים, ואתה מלמד אותם מלא מלא מלא משחקים, ואומרים לך, אבל אנחנו, יש בעיה של גבולות. מצוין, זה על זה. למה? כי שחור בולט על גבי לבן. למה הכוונה? הכוונה היא שאתה יכול, יש משפט שאומר, מי שגר ליד הים לא שומע את אמיית הגלים.
זה בדיוק הדבר הזה. זאת אומרת, כשאני לוקח, ואני עכשיו אומר, מה זה? למה אתה לא רואה? אם אני כל ערב צועק, הילדים בכלל לא שומעים את זה. כן. זה בכלל לא רלוונטי. כן. מתי הילד שלי מזדעזע אם התקשורת בבית נורא נעימה, נורא טובה, ויש לנו המון חום והמון משחק והמון אהבה, ואני אומר, ליאור, ליאור, שים לב בבקשה, זהו. זה כל הרמת הכל שאני צריך, ליאור כבר מזדעזע לרגע. ומה אמרתי? כלל נוסף, אני לא זוכר איזה מספר אנחנו. ארבע. אתה עוקב, זה טוב. תכנון. אל תציבו גבולות באופן ספונטני. תכנון אתה מתכוון שקיפות? כאילו, תספרו קודם את החוקים ואז... גם וגם, תכף אני אדבר על זה מסודר. בעיית תכנון זה אומר שאני לא מציב ספונטנית. אין לי, אין לי, עכשיו יש לי איזה בעיה, ואני לא יודע, עזוב. כן. אנחנו מתכננים מראש.
אנחנו אומרים, בהינתן שילד, ביקשנו ממנו כך וכך פעמים, והוא לא עשה. אז נעשה, אני גם אומר את זה מראש לילדים. רגע, מתכננים אבא ואימא, או אבא ואבא או אימא, באמת? אבא ואימא, עוד רגע, אני מוסיף. או, אתה לא מתכוון על תכנון עם הילד. אני אומר יידוע של הילד. אוקיי. עם מתבגרים לפעמים זה גם תכנון עם הילד. אבל אני לא נכנס רגע למתבגרים. כן. בוא נדבר על ילדים, כי אם תרצה, אני ארחיב על מתבגרים בנפרד. אגב, הרבה הורים חושבים שלמתבגרים יותר קשה להציב גבולות, בדיוק הפוך, יותר קל להציב גבולות למתבגרים. אבל בוא נעזוב רגע מתבגרים בצד, בסדר? כן. כי זו שיחה אחרת. כן. שם התוכנון לפעמים איתם. אבל בוא נניח רגע לילדים, אנחנו מתכננים, אנחנו מחליטים מראש, אנחנו מיידעים את הילדים מראש. בסדר, אני לא רוצה להפתיע. אין לי הפתעות. כן. זה מתקשר בדיוק לנושא הבא. מילה. התמדה. כמה יש לאימא ואבא מילה? כן. אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות זה לבלבל ילדים.
ובוא נתחיל במילה, בוא, אני אספר לך שהייתי עם הילדים במשחקיה. ויושב אחד הילדים, עומד בכניסה למשחקיה, יש כזה בריכה של כדורים, והוא לוקח, כל פעם מרים כדור, וזורק לראש של הילד שמגיע למשחקיה. כל ילד שנכנס לבריכת כדורים מקבל כדור לראש מהילד הזה. הילד מתמיד. התמדה, כן. מתמידה. עומד אבא ליד הילד הזה, מחוץ למשחקיה, ואומר לו, פעם אחרונה שאני אומר לך! פעם אחרונה! אנחנו נלך! כן, צריך להוריד את הווליום. צורך לדבר את הווליום שאני עושה לך. לא נורא. והילד אומר לו... והילד ממשיך. כן. הוא אומר לו, אני לא אגיד לך יותר. אני לא אגיד לך, אנחנו נלך מפה. והילד ממשיך. כן. הוא אומר לו, פעם אחרונה. כי הוא יודע שאבא לא ייקח אותו. פעם אחרונה, אני לא אחזור על זה! והילד ימשיך. עכשיו, אתה צודק. ברור לו שהילד... כן. כי לאבא אין מילה. ספרנו שלוש פעמים פעם אחרונה, אז אובייסלי... מילה אומר, שאם אני אמרתי לך עכשיו שיש עונש, יצאתי מטומטם, אמרתי משהו מפגר.
אמרתי, אנחנו הולכים. שאגב, ללכת זה פתאום מטומטם, אתה מניש את עצמך. כן. שוב, הילד מנהל אותך, לא אתה מנהל אותו. אבל אמרת את זה בטעות. יצא לך את המילים האלה בטעות מהפה, אתה עומד במילה שלך. כן. מילה של אימא ואבא היא ברזל. אחד הדברים שאתה תמצא בכל בית שיש בו בעיה של הצבת גבולות, שאומרים לילד עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. כן. אהוב, בואי יש ארוחת ערב. יש ארוחת ערב, לילך, יש ארוחת ערב. לילך בואי, לילך, נו, אמרתי לך, בואי, לילך, לילך, בואי. אני לפעמים הייתי, שוב, היום אני פחות עושה, עובד עם ארגונים. הייתי, כשהייתי עושה את זה, הייתי סופר להורים מספר פעמים שהם כאילו לילד. איומים מול... לא איומים, לא איומים. כמה פעמים קראתי לך לשולחן. אה. אתה מגיע ל-15, אתה מגיע ל-20, אתה מגיע ל-25. קורה דבר פשוט, הילד מתרגל לסנן את אימא ואבא החוצה. פשוט מסנן אותם, פשוט לא מקשיב להם יותר. כן. אז אמרנו, המקום הזה של המילה...
אני רק רוצה להגיד משהו קטן לגבי מילה. בכיף, בכיף. חוק ארבע. שאני מוצא, ואני באמת, זה N שווה אחד, אין לי מחקר, יש לי רק שתי בנות, ואני לא מבין בהורות. אבל אני מוצא מהN שווה אחד שלי, שמילה עובד גם בצד החיובי. זאת אומרת, אם אני הבטחתי לקחת אותך יום אחד יותר מוקדם ולפנק אותך, או לא משנה מה, נכון, ואני אעשה את כל מה שצריך בשביל זה, ויעמוד בזה, לעומת אם אני אפזר מלא הבטחות, ואז כשנוח לי אני אעשה את זה, כשלא נוח לי אני לא אעשה את זה, הילד יודע שמילה זה מילה, ואז הוא יודע שמילה זה מילה בעונש, בלא עונש, בדברים הטובים. מילה של אימא ואבא זה ברזל. יצא עכשיו מילה מהפה שלך, כשאתה הולכים לספארי, אתם הולכים לספארי. כן. עכשיו, זה בסדר גמור להגיד, את יודעת, חשבתי על זה, ואולי יש ככה וככה, זה בסדר, אבל תנהל על זה דיון, תראי, זה בסדר, לא כל דבר אנחנו רוצים. אל תדמיין שהם פשוט שכחו. בדיוק, אתה עושה הכל.
עכשיו, אותו דבר לגבי מילה בבית. אני לא קורא 20 פעמים לארוחת ערב. עכשיו תגיד לי, עוז, אז מה עושים? שלוש פעמים. פעם ראשונה, אם אתה לידי, כן, אם אתה בחדר אחר, זה לא רלוונטי. אבל פעם ראשונה, אני אומר לך, ליאור אהוב, האוכל מוכן, בוא, תבוא, נערוך את השולחן. ופעם שנייה, אני אומר לך, ליאור אהוב, שים לב. ליאור, תהיה איתי, אני אומר לך פעם שנייה. אני צריך לראות שאתה תקשיב, כי ילדים מוסכיים מאוד מאוד גדלות. ואני אומר לך, ליאור, תשים לב, אהוב שלי, אני מבקש ממך פעם שלישית. עכשיו, אתה מכיר את זה? אחרי הפעם השלישית, תלך קצת לחדר. אגב, אין שום בעיה להגיד תלך, תהיה בעונש בחדר, זה גם בסדר, אין לי בעיה, מה שאתם רוצים. אם יש לכם איזו התנגדות למילה עונש, אל תגידו אותה, לא מפריע לי. ואז אני אומר, ליאור אהוב, תשים לב, הנה הפעם שלישית, ליאור אהוב, בוא בבקשה לשולחן. כן. לא תהיה פעם רביעית. כן. עכשיו אתה תקום ותלך לחדר.
אין פעם רביעית, אין משא ומתן, אני גם לא מייצר איתך שיחה, זוכר מינימום מלל? אהוב שילוב שלי, אני אשמח להסביר לך את זה אחרי. קודם תלך לחדר ואז נבוא. לא, לא, אהוב, אנחנו לא מנהלים על זה שיחה, בכיף תלך לחדר. אהוב, עכשיו אהוב. זהו. אין פה את הכעס, אין פה את ההתרכזות. יש פה משהו מאוד ברור, מאוד מוגדר, נותן סביבה יציבה ובריאה לילדים. אגב, אחד הדברים, אני אגיד לך את זה, זה כלל שאני בדרך כלל מסיים איתו, אבל אני אגיד עכשיו. איך אתה יודע שאין בעיית גבולות במשפחה? שמתעסקים בגבולות פעם בשבועיים-שלושה. אם אתה כל יום שולח ילד לחדר, אתה עושה את אחד העקרונות לא נכון. כשאתה יודע שגבולות עובדים טוב, כשהם מעלימים את עצמם. כן. כשבאים לארוחת ערב, קוראים לילד, הוא מגיע, יש המון חום, הרבה שמחה, הוא הולך, זה אין כל יום, לא כל דבר צריך להיות מאבק. כן. אז אתה יודע שהגבולות עובדים מצוין. זה כאילו ממש קאונטר אינטואיטיב. כן, זה אגב אחד הכללים, בקרה ומעקב.
כי מה שלא דיברת עליו עדיין, אבל חשוב לציין, הרבה מהסיבה, אני מנחש, שהורים מפחדים לעשות את הדבר הזה, זה כי כואב להם הלב. עכשיו הילד הלך לחדר Y, כואב הלב, הוא מסכן, הוא זה, טה-טה-טה-טה. זה יותר טכני. זה יותר טכני. זאת אומרת, הם ממש לא מצליחים טכנית לעשות את זה. עכשיו, אני אגיד לך, שוב, בוא רגע, כבר דיברנו על בקרה ומעקב, בוא נגיד מילה על זה. אם אתם צריכים פעם בערב, פעם בשני ערבים, פעם בשלושה ערבים, להתעסק עם גבולות, יש קושי של גבולות בבית. זה לא צריך להיראות ככה. הבית שלכם לא צריך להיות מאבק, וכשהוא מאבק אפשר פחות לייצר חום, פחות לייצר שיחה, פחות לייצר תמיכה. ואז מה שאתם צריכים לעשות זה לקחת את כל העקרונות האלה, אתה יודע מה, אני כבר אגיד משהו שיווקי שלא טכננתי. כן, יש לך ספר על גבולות. גם ספר וגם קורס דיגיטלי. שניהם באתר שלי, חפשו פרופ' רוז גוטרמן, ואתם מגיעים גם לקורס הדיגיטלי וגם לספר.
תעברו עיקרון עיקרון, ותבדקו מה מהעקרונות האלה לא עובד. האם אני צריך להכניס יותר שמחה וחוה הביתה? האם יש לנו בעיה של עודף מלל? האם העונש לא מספיק, לא נעים? האם אין לנו התמדה? ועוד לא גמרנו לדבר על התמדה. עוד עיקרון מאוד חשוב של התמדה שיש בתוך התמדה, זה שאני רוצה שזה יקרה ב-100% מהמקרים. לא ב-70%, לא ב-90%, לא ב-99%, ב-100% מהמקרים. אם הגדרנו שאם צועקים על אמא ואבא יושבים על הכיסא חמש דקות בשקט, אז זה צריך להיות ב-100% מהמקרים. אז אני רוצה מיני קאונטר. אם היום היה לילדה שלי יום באמת קשה. מצוין. היא רבה עם החברות, נגיד... יופי, יופי. אני מת להגיד חס וחלילה, אבל לא שאני אפשר לחשוב. יופי, יופי. היא רבה עם החברות והיה לה באמת יום קשה. יופי. ואז הגיע המקרה הזה בערב,
ואני רגיל לעמוד במילה שלי ולעשות הכל טה-טה-טה-טה, יש פה שקף. אבל עכשיו אני... ואני אומר, יאללה, היום אני לא אעשה לה את זה. כל כך צודק. יש פה שקף, כשאני אומר לסטודנטים של דברים שהורים אומרים. כן. היום אני עייף, היא עייפה, היא בדיוק יצאה ממחלה, היא אמרתם שהיא נקבה, אז אני זורם. כן. ככה יש שתי בנות. כן. היא היום, היא הייתה ילדה טובה היום. כן. היא תנער כל כך יפה היום, אני לא רוצה לקלקל לה. נכון. אז אני אומר להורים, אל תעניש את הילד על זה שהיה לו קשה עם החברים. כי ברגע שאתה לא עושה את זה הפעם, פעם בהתמודדות תהיה הרבה יותר קשה. כן. אתה בעצם מעניש אותו, כן. על זה שהוא, שהוא היה טוב היום. כשיש גבול, יש גבול. וכשיש גבול אומר, אם אני, התשימה צועקת עליי, גם אם הלך ריב עם החברים, וגם אם היית חולה לפני, וגם אם הייתי ילדה מדהימה היום, מדהימה. אגב, אולי אני אצ'פר אותך במשהו אחר היום בערב. אולי בערב אני אביא קינוח, אולי בערב אני אביא, נראה משהו ביחד, אולי בערב סתם אני אתן לך לבחור מה אתם, איזה ספר קוראים היום בערב.
אין לי בעיה לתת שופר משהו אחר. אבל אם אני הפעם לא אעשה את זה, המוח מתחיל לשחק ניחושים. יכול להיות שאני אקבל, יכול להיות שלא, אולי עדיף לי הפעם הזאת, אולי זה שווה מבחינה הסתברותית. מתחיל להיות משחקים, המשחקים האלה מאוד מאוד רעים לילדים. ואפשר עוד שאלה? עד כמה זה כדאי או לא לדוברר את הסיפור? נגיד, הגדולה שלי היא בת שבע, זאת אומרת, היא כבר מבינה, אפשר לדבר איתה. אני אוהב, ולפעמים אני תוהה אם זו טעות או לא, לדברר לה את הסיפור. למשל, אני לא מרשה לה, נגיד, גלידה וזה. אני אומר לה, נוי, תקשיבי, אני בתור אבא שלך, אני אוהב אותך ואני רוצה שיהיה לך טוב, אז בעיקרון אני רוצה שתאכלי ארבע גלידות כל יום. אבל יצא ככה שאני אחראי על התזונה שלך, ואני אחראי, יש לי איזה נוסף על תפקיד שאני לא אוהב אותו, אבל אני אחראי על התזונה שלך, אני רוצה שתהיי בריאה בגוף בריא וכולי וכולי. ולכן, אי אפשר לתת לך ארבע גלידות היום, ואז אני תוהה אם אני כאילו,
אני עושה לעצמי הנחה שאני מספר לה ואני אולי מפיל עליה עול שלא צריך להיות עליה, או שזה טוב שהיא מבינה את זה. וככה אותו דבר, אתה יודע, נגיד אצלנו, יש דברים שאני אומר, עם זה ועם זה מותר לשחק, נגיד כביש, וזה נקודות שבהן בכלל אני אפילו לא רוצה להסביר לך. שם זה דגל אדום שהוא לטובת זה שתבריאה, ובחיים וזה, ושם אנחנו אפילו, אין מקום לוויכוח. את תתני לי יד בכביש ותגדלי אולי, תביני, זה לא משנה. אז הדברור הזה, אתה חושב שהוא חיובי, או שהוא להפיל עליהם עול מיותר? נלך לאט-לאט. קודם כול, כמה שיותר שיחה עם ילדים יותר טוב. מינימום הלל זה שעכשיו אתה צריך ללכת לחדר. כן, כן, כן. לא, התכוונתי באחרי אפטורמט. באופן כללי, בדיוק, באופן כללי, כמה שיותר שיחה עם הילד יותר טובה. אני מסביר לילדים הכול. אני אומר לילדים, תסבירו, אין דבר שהוא מסובך מדי ילדים. גם ילד בן ארבע, אפשר להסביר לו דברים בצורה שהוא מבין. כמה שיותר להסביר, ולגיטימי שילד שואל למה זה ולמה לא זה, ומנהל איתך שיחה, מנהל איתך דיון. כל עוד זה בצורה נעימה ומנהל שיחה נעימה,
כמה שיותר לשאול יותר טוב, כמה שיותר מכיוון ההורה להסביר. שני דברים קטנים שהייתי משנה מה שאמרת. כן. כי בסך הכול זה שאתה מדבר איתה על למה לא אוכלים גלידה או על למה מסוכן ברחוב זה מצוין. שני דברים קטנים הייתי משנה. א', שאמרת את הביטוי יש דברים שלא מסבירים. אין דברים שלא מסבירים, מסבירים הכול. הם מסבירים הכול באהבה. אני רוצה שתשאלי שאלות ואני רוצה שתטעי לי ספק. כן, התכוונתי כאילו יש דברים שהנה סוף הוויכוח. לא, לא. כי היא יכולה להתווכח לעד. אין סוף הוויכוח. תמשיכי להתווכח לעד, זה מצוין. אוקיי. כל עוד את יודעת שאת עושה את מה שצריך, כן. מעולה. כמה שצריך לדבר, כמה שצריך זה מצוין. כל עוד היא מתווכחת בצורה מכבדת, כן? כן. אבל כל עוד היא מתווכחת בצורה מכבדת. אני יכול לומר להגיד, תקשיבי, אני קצת עייף מזה, אז בואי נפסיק, זה בסדר גמור. אבל באופן כללי, אני נורא שמח שהם מטילים ספק, ואני רוצה שהם יטילו לי ספק. וזה חשוב לי שהם יטילו עליי ספק. ואגב, אני גם אומר להם תודה, כי אולי אני טועה. כן. וזה מצוין לי שיטילו עליי ספק.
דבר נוסף, הניסוח של, אבל מה לעשות, אני אבא שלה, טיפונת פולני. תשמע, אני פולני. זה בסדר גמור לבוא ולהגיד, תראי, גלידה זה כיף, כי זה משמח את הנפש, וזה כיף, אבל בטווח ארוך זה גם יוצר נזק. אז אצלנו הבית, אנחנו מגבילים את כמות הסיכר, כמה סוכר אתם עושים להם, מנה ביום, מנה בשבוע, איך זה אצלכם? אנחנו לא מודדים מנות סוכר. יש כמות של, נגיד, אם היה חטיף, אז אין ממתק, אם היה, אז יש... מעולה. בוא נקרא לזה, מנה אחת של משהו כיפי שהוא לא בריא. אז בואו נזרום עם מה שקורה אצלכם בבית, בסדר? אלא אם זה יום הולדת, וביום הולדת שהיא יכולה להתפרע עם החברות. מדהים, מדהים, מדהים, ואז גם נותן יום כזה של חופשי. אז בואו נלך עם הבית שלך, בסדר? אז אני אומר, אהובה, את יודעת שיצאנו הבית, אחד הדברים שחשוב לנו זה בריאות. אז ברור שאנחנו מאפשרים מנתק, אצלנו אומרים מנתק בבית, ככה הילד שלי היה אומר, אז נשאר כבור הבית. ברור שאנחנו מאפשרים מנתק אחד בבית שלנו,
אבל גם חשוב לי הבריאות שלך אהובה. ויותר מדי סוכר, זה מזיק. אז דרך אגב, הייתי מסביר את אותו הסברים, זה היה פעם בשבוע בחלק מהבתים, או בתים שזה פעם בחודש, או בתים שהיה עד גיל שלוש בכלל לא נוגעים בסוכר, לא משנה, לא נכנס לזה. אז תשים לב שההסבר שלי הוא לא איזה מקום פולני, הוא לא, מה לעשות שאני אבא שלך ואני זה, לא, לא, לא, לא, מה, לא, לא. יש בזה משהו אפולוג'טי, משהו מתנצל. כן. אני לא מתנצל. אני לא מתנצל על זה שאני אוהב אותך, אני לא מתנצל על זה. אני לא מתנצל על זה שאת חשובה לי, אני לא מתנצל על זה שאת לא מסכימה איתי, אני שמח שאת לא מסכימה איתי. אני מודד אותך לא להסכים איתי. אני מודה לך על זה שאת לא מסכימה איתי, זה כיף לי שאת לא מסכימה איתי, כי כי אני לפעמים טועה. ואגב, אם אתה עלי דברים, ויהיה דיון, והתברר שאני טועה, אני גם אגיד לך תודה, וגם אשנה את הכיוון שלי. כן. אז כשזה לא באותו רגע של הצבת גבולות שהגדרנו מראש, וכן הלאה, כן. כמה שאתה עושה יותר טוב. זה נפלא, ואין שום בעיה בלהסביר הרבה.
כל עוד זה מעניין את הילד, זה חשוב לו. כן. וכל עוד זה לא בצורה פולנית, וכל עוד אם לא, אין על מה לדבר, תמיד יש על מה לדבר. וזה תמיד בסדר. יכול להיות שימאס לי ואני אגיד לך, לא בא לי עכשיו. כן. סבבה לגמרי. כן. בוא נלך לעוד כלל אחד שהוא ממש חשוב, שאנחנו לא יכולים בלעדיו, לא אספקנו לדבר על הכל, אבל אספקנו לדבר על הרוב. אבל יש אחד שאני לא רוצה שנצא בלעדיו מכאן, וזה תיאום בין ההורים. ותיאום בין ההורים, הוא לא אומר שני דברים נורא חשובים. שהורים בטעות לפעמים חושבים שזאת הכוונה. הוא לא אומר שוויון בין ההורים. כן. והוא לא אומר הסכמה בין ההורים. זה שני דברים שממש חשוב להגיד. למה הכוונה לא אומר שוויון? התמחות היא דבר בריא. התמחות היא דבר בריא, כי המוח שלך ושלי עובד עם אונות שיש בהן התמחויות. כל אחת עם עסוקה במשהו אחר. אגב, האם היית יכול לחיות עם אונה אחת? כן.
כן, יש מחלות כאלה שזה קורה, ואנשים מתפקדים בסך הכול בצורה טובה. אבל עם אונה מתמחה במשהו, אז היא עושה אותו יותר טוב. למה אני אומר את זה? אותו דבר בזוגיות. אני אגיד לך שאצלי בבית, רק אשתי נוגעת בחשבון של הבנק. רק היא. אני מפוזר ובלאגניסט וזה. אני לא מעביר כספים בביט. אם הייתי צריך להעביר לך בביט, הייתי נותן את הטלפון שלך לאשתי והיא הייתה מעבירה לך. כן. מצד שני, השקעות, אנחנו קונים שטחים כאלה ומשקיעים, בונים דירות, עושים כל מיני דברים. רק אני מתעסק בזה. אני בא תמיד לאשתי, מראה לה, ושהיא תבוא, כי אדם סופר אינטליגנט וכן הלאה, וגם זה כסף שלה, אז אנחנו עוברים לפני כל החלטה, אבל אני עושה את הברורים ואת הדברים. אותו דבר הרבה דברים. היא זאת שמתקנת דברים בבית, ואני זה שחריאל הגינה. אותו דבר נכון בהצעת גבולות לילדים. אין שום בעיה עם זה שאחד ההורים יותר טוב בזה. תמיד יהיה אחד שיותר טוב בזה. כן. אין שום בעיה ליד הילדים. זה מעביר להם מסר מאוד חיובי. שאני אגיד, ליאור אהוב, אתה יכול לבוא לעזור לי, יש לי פה בעיה עם לילך, תגיד שם של ילדה גדולה.
נור. נור. תבוא, יש לי פה בעיה עם נור, אתה יכול לעזור לי רגע עם העניין של הגבולות? איזה מסר טוב, אימא ואבא עובדים ביחד, מחלקים עבודה. מתי זה נהיה בעיה? כשאני שם לך רגל. כן. כשאני אומר... כששוברים אחד את המדינה של השני. אבא חשה לו עם העניין של הסוכר, אז אל תגידי לו שלקחנו עוד אחד. כשאני אומר, תעשי את זה, אבל אל תגידי לי אמא. או שאני רואה שאמא לא הרשתה משהו ואני אחרי זה מרשה. כן. זה המקומות שזה נהיה בעייתי. עכשיו תראה, יש מה שהיינו רוצים ויש מציאות בשטח. כן. המציאות בשטח היא שיש אנשים שמאזינים לנו שהם לבד. או לבד כי הם חד-הוריים וזה בסדר, או לבד, לא על זה אני מדבר, אני מדבר על לבד מצב שיש להם זוג, אבל הבן זוג השני או לא מתפקד בו בבית ההורי. לא רוצה לשתף פעולה בנושא הזה. או אי אפשר לדבר איתו. עכשיו נניח שחלטתם להישאר ביחד, אתם לא מתגרשים ואתם,
הכל בסדר. לפעמים הצבת גבולות אתה מלמד הורה לעשות לבד, כי פשוט אין ברירה אחרת, כי אי אפשר לדבר עם ההורה השני. כן. זה חלק מהמשחק. אבל ככל שאפשר, ולא תמיד אפשר, אבל ככל שאפשר, אנחנו רוצים שהכללים בבית יהיו אחידים, שמה שנכון עם אימא, נכון עם אבא. ושאנחנו לא מכשילים אחד את השני, ושאנחנו נעזרים המון אחד בשני. אתה יודע, אנחנו עושים דברים עם הורה. כשאנחנו יושבים, אחד ההורים מצלם את האינטראקציה עם הילד, ואז הם מסתכלים ביחד והם רואים דברים, כי כשאני בפנים אני לא רואה. ואחד הדברים שאנחנו תמיד אומרים להורים, אל תסתירו מהילדים את מה שקורה. אל תצלמו בלי שהם רואים. תגידו לא, אנחנו מצלמים, כי אימא ואני מסתכלים ולומדים, איזה מסר מדעים של גמישות מחשבתית יש פה. כן. אז בסוף, העניין הזה של הגבולות, צריך לזכור, אגב, דיברנו רק על ציר אחד,
לא דיברנו על תמיכה חום והחלה, שגם שם יש כמה כללים ממש קריטיים של איך מפרגנים, ועל מה מפרגנים, ועוד כמה דברים מאוד ספציפיים שצריך לדבר עליהם, אבל אי אפשר לדבר על הכל בשיחה אחת. העניין הזה של הגבולות, מה שהורים צריכים להבין, וזה הדבר הבסיסי. שלהיות עם ילדים בבית לא צריך להיות מאבק, לא צריך להיות דבר מתיש. אם לא כיף לכם עם הילדים, זה אומר שיש השפעת גבולות. ופשוט תפלו בה, תיקחו, תשקיעו באופן ממוקד. ואני רק אגיד לך דבר אחד שהרבה מהאנשים שיושבים עכשיו ואומרים, הוא לא צודק, הוא לא צודק, כי לי יש, כן, כן, מילה אחרונה, מילה אחרונה, אני יודע שחייבים לסיים, אתה צריך לרוץ לאוניברסיטה. מילה אחרונה. כי אומרים, מה אני אעשה? אצלי יש בעיה ספציפית, יש לי ילד שככה זה האופי שלו, הוא נולד ככה, אי אפשר ליישר אותו. כן, הם צודקים. יש הבדל עצום בין ילדים. א', אני לא אוהב שהורים אומרים עקשן, זה פריימינג לא טוב. לילד שלך יש אופי חזק, איזה תותח, איזה כיף לך שיש לך ילד עם אופי חזק.
אבל דווקא הילדים הכי סוערים, הכי צריכים את ההולדינג, לא אספקנו לדבר על זה, על מה קורה עם ילד, הוא אומר, אני לא נכנס לחדר, קפוץ לי. כן. אבל הילדים הכי סוערים, הילדים שהכי צריכים גבולות. כי כשאני סוער, אני צריך סביבה יציבה שמחזיקה אותי. יש ילדים שהאמת לא צריכים גבולות בכלל. אתה יודע, יש, נכנסתי הביתה עם אשתי אחרי שבניו את הבית, כל הבית היינו אצל השכנים, קפצנו לרגע לשכנים עם התינוקת הקטנטונת שהייתה לנו אז, שהמקווה יותר גדולה, ואני חוזר הביתה, הבית חדש, צבוע, יערה שלי צבעה את כל הקירות. היא באה, צועקת, בואו, בואו, תראו, בואו, תראו מה עשיתי, אשתי ואני, בשוק, אנחנו לא נדבר, בסדר? צבעה, קצירה את אימא ואת אבא, והנה הם מחזיקים ידיים, והנה הם מחזיקים את ניצן הקטנה, והנה זה... עכשיו, אשתי ואני עומדים למות, אנחנו עוד רגע מתים. לא היה פה שום סנקציה,
שום מין נעימות. יושבתי איתה בשקט, הסברתי לה למה זה לא הגיוני, ובזה זה נגמר. גבולות. אני חושב שפעם אחת, כולל, נדמה לי, אני טועה, אני חושב שפעם אחת כל הילדות היא הלכה לחדר. פעם אחת. יש לאחים, אחיות, שצריכים גבולות. ודווקא איתם זה חשוב. כן. ודווקא איתם זה משמעותי. כולנו צריכים גבולות. דרך אגב, גם ליאור צריך גבולות. גם עוד צריך גבולות. חיים בלי גבולות, מקום שאין משמעות למה שאני עושה. אין לזה תוצאה. זה מקום נורא ואיום. כן. נורא ואיום לחיות בו. יש הבדלים באישיות בין ילדים לילדים יותר סוערים, פחות סוערים, עם אופי יותר חזק, עם אופי יותר שככה עומדים על דעתם. מצוין, ודאי שיש. ודאי. אבל יש דבר אחד שמשותף לכל הילדים האלה. גם לאלה שבאופן טבעי כמעט ולא צריכים שום גבולות, גם עם אלה שצריכים המון גבולות. הדבר המשותף להם זה שסביבה עם גבולות בריאה לכולם ומסוכנת לכולם כשאין גבולות.
ולכן, זאת מתנה הכרחית להתפתחות המוח של הילדים שלנו. ולא הספקנו לחבר את זה לארגונים, חבל, יש פה חיבור חשוב. לא נורא, לא נורא. בוא, היית צריך לשים את הגבול לפני חמש דקות, אז אני אשים את הגבול עכשיו לעצמי. פרופסור עוז גוטרמן, תודה רבה רבה רבה. היה כיף, היה נעים. חברים, אנחנו ניפגש שוב בשבוע הבא. תשימו לעצמכם גבולות, חוץ מפופקורן, תשמעו אותו כמה שבא לכם, אתם לא צריכים גבול. תודה שבאת. תודה רבה. לך על האירוח, פעם שלישית. בשמחה, בשמחה. רגע, איפה הגלידה? אתה חייב לי גלידה. לא, אני מצטער, אבל... בגלל שאתה מגביל אותי בסופר, נכון? אני לא מצטער, שיט, אני לא מצטער. אני לא מצטער. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. ואצלנו בבית את הגלידה אוכלים בימי שני והיום שלישי. אז חביבי, תודה. תיסעו בזהירות, שמרו על עצמכם, ויאללה, בא.

- מנהלות HR?בואו ניפגש ←
- רוצים לשדרג את הקריירה?הצעד הבא שלי - קורס התפתחות בעבודה ←
- שיעורים קצרצרים למנהלים ←
- שיעור יצירתיות בעבודה ←
עוד פרקים
- 442
- 441
- 18פופ · סולו · וידאו
התאהבתי ב-AI ספוקן וורד

