קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 258·16 באוגוסט 2022·74 דק׳

עידן הדחיפות - רם יאולוס - פופקורן 258

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם רם יאולוס

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:13:30

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

רם יאולוס הוא מחבר הספר "עידן הדחיפות", ועוסק כ-30 שנה בטרנספורמציה ובשינויים בארגונים. הוא מציג מודל בשם SOU, Sense of Urgency, שמסביר איך להוביל שינויים במקום רק להגיב אליהם. דיברנו על אסטרטגיה דינמית, על ארגון גמיש, על הנחות יסוד שמתיישנות ועל האחריות האישית של כל אחד להתפתח.

בפרק הזה

  • מה זה עידן הדחיפות: אי אפשר לתכנן לעשר שנים, והמטרה זזה כל הזמן, ולכן צריך אסטרטגיה דינמית שמתעדכנת
  • Sense of Urgency הוא לדבריו תפיסת עבודה ומודל חשיבה, לא לחץ והיסטריה: דווקא באי ודאות צריך רוגע ופעולה נכונה
  • הנחות יסוד הן מלכודת: צריך לבדוק אותן כל הזמן, לשאול כמה עולה טעות בהחלטה וכמה זמן לוקח להתאושש ממנה, ולמנות "אדם עשירי" שחולק על כולם
  • ארגון גמיש: במקום להקים תשתיות כבדות עדיף שותפויות ואיחוד משאבים, ולנהל בנפרד את הארגון הקיים ואת הארגון החדש שמפתח את הצעד הבא
  • האפקט הפולארי: ארגונים נמצאים בעודף של אנשים שלא צריכים ובמחסור באלה שכן, ולכן כל אדם צריך לקחת אחריות לפתח את היכולות שלו

על הפרק

איך לוקחים החלטות עסקיות בעולם שמשתנה כל הזמן? איך בונים ארגון שהוא גמיש?
איך לקחת את ההובלה לשינויים במקום רק להגיב אליהם? מהי תופעת הברבור השחור?
ומהי דרך החשיבה הנכונה למי שבונים או מנהלים ארגון בעולם החדש? איך בונים אסטרטגיה ארוכת טווח כשהטווח הארוך כבר לא רלוונטי?

הפרק הזה רלוונטי לעצמאיים, למנהלים, ליזמים - ובטח למי שנמצא בארגונים בינוניים וגדולים - כל מי שמנסה להתמודד עם השינויים הבלתי פוסקים שעוברים עלינו.
רם יאולוס כתב ספר בשם ״עידן הדחיפות״ שמציג גישה שונה לניהול עסקים וארגונים באמצעות מודל שנקרא SOU - Sense of urgency‏.

דיברנו על למה עסקים קטנים וגדולים צריכים להתחיל לפעול מתוך הובלה לשינויים ולא מתוך תגובה לשינויים, על החשיבות של לקיחת אחריות כאינדיבידואלים וכמנהיגים, ואיך המודל שיצר יכול לעזור לכם בניהול העסק שלכם או בעבודה שלכם בתוך ארגון.

ציטוטים מהפרק

Sense of urgency זה תפיסת עבודה, זה מודל חשיבה, זה לא הפגנת לחץ והיסטריה.

רם יאולוס ·

אנחנו אומרים אין כזה דבר Best Practice, כי אם זה Best Practice זה כבר לא Best וכבר לא Practice, עכשיו צריך לשנות.

רם יאולוס ·

ככל שהעסק שלך קטן יותר, הוא גמיש יותר, הוא דינמי יותר, והוא יכול להתאים את עצמו

רם יאולוס ·

שאלות ותשובות מהפרק

מה זה עידן הדחיפות?
רם יאולוס מסביר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שעידן הדחיפות הוא מצב שבו הכול הפך לדחוף ואי אפשר לחשוב לטווח ארוך כמו לפני עשר שנים. לדבריו אפילו האסטרטגיה צריכה להיות דינמית, כי המטרה זזה כל הזמן.
מה זה Sense of Urgency (SOU) לפי רם יאולוס?
לדברי רם יאולוס זו לא כניסה ללחץ אלא תפיסת עבודה ומודל חשיבה. הוא מתאר ארגון שחש את הסביבה שלו, בודק אותה כל הזמן ומוביל שינויים במקום להגיב אליהם.
איך מנהלים אסטרטגיה כשהסביבה משתנה כל הזמן?
רם יאולוס ממליץ לבדוק את הנחות היסוד באופן קבוע, לקבוע לכל מימד באסטרטגיה אופק תכנון משלו ולסמן דגלים אדומים למעקב. הוא מציע לשאול כמה עולה טעות בהחלטה וכמה זמן לוקח להתאושש ממנה.
מה זה ארגון גמיש ואיך בונים אחד?
לדברי רם יאולוס, ארגון גמיש מורכב מיחידות שאפשר להרכיב, לפרק ולהתאים למשימות משתנות. הוא ממליץ על שותפויות ואיחוד משאבים במקום תשתיות כבדות, ועל ניהול נפרד של הארגון הקיים ושל הארגון החדש.
מה זה האפקט הפולארי?
רם יאולוס מתאר מערבולת שזורקת דברים לצדדים: לארגון יש בבת אחת יותר מדי אנשים שהוא לא צריך ופחות מדי אנשים שהוא צריך. לדבריו אי אפשר להימנע מזה, אבל אפשר ללמוד להתמודד איתו.
מה זה אומר ליחיד ולעצמאי?
לדברי רם יאולוס, מי שבנה אסטרטגיה אחת לכל החיים בסכנה. הוא אומר שכל אדם אחראי לפתח את עצמו, כי יכולות מתיישנות בקצב מהיר.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
ביל גייטס · סטיב ג'ובס · אלווין טופלר
חברות וארגונים
פורום הכלכלה העולמי · Intel
ספרים, פודקאסטים וסרטים
הלם העתיד · הברבור השחור · מלחמה ואנטי-מלחמה · אפוקליפסה עכשיו
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, כאן יור פרנקל, ברוכים הבאים לפופקורן. פודקאסט בן שש שנים כבר, אנחנו מדברים פה על קריירות, אנשים, טכנולוגיות, פסיכולוגיות, על כלכלה התנהגותית, על יזמות, כל מה שיעזור לכם להסתגל ולהתלהב מהעולם החדש. והיום אנחנו נדבר על איך לתכנן ואיך לנהל עסקים וארגונים בעולם החדש. הפרק הזה בעצם רלוונטי גם למישהו עצמאי ומנהל, ובטח ליזמים, בטח בטח מי שנמצאים בארגונים בינוניים וגדולים ומנסים להתמודד עם השינויים הבלתי-פוסקים שאנחנו רואים בכל העשורים האחרונים, אבל בטח אם נסתכל רק על השנתיים האחרונות, היה לנו קורונה ובורסה נוסקת בצורה לא צפויה, ועכשיו בורסה מתרסקת ואינפלציה וכולי וכולי. כל השינויים האלה מראים שהדרכים שבהם חשבנו שאנחנו יודעים לנהל עסקים, הן לאו דווקא רלוונטיות להיום, אנחנו צריכים לעדכן גרסה ולהבין איך עובדים בעולם בהפרעה. בשביל לעשות את זה הזמנתי את רם יאולוס, שהוא מחבר של ספר שקראתי לא מזמן, שנקרא עידן הדחיפות,

ומה שמאוד אהבתי בספר זה שיש בו תפיסה מעודכנת, קצת שונה, על איך להסתכל על ניהול עסקים וארגונים. הוא מתאר שם מודל מאוד מעניין שנקרא SOU, Sense of Urgency, אנחנו נבין, נוציא ממנו, איך התפיסה הזאת יכולה לעזור לכם קצת לפתוח את הראש, להסתכל קצת אחרת על הניהול של העסק שלכם, או איפה שאתם עובדים, איך אתם יכולים לעזור למקום להתנהג קצת אחרת. רם הוא בעלים ומנכ״ל קבוצת נירם גיטן, הוא בעלים באקסיומה פתרונות מידע, באקסיומה פתרונות אוטומוטיב, הוא כבר 30 שנה עוסק בטרנספורמציה, בשינויים שמתחוללים בארגונים, בגלל קצב השינויים שהולך וגובר וגובר וגובר בסביבה העסקית בשנים האחרונות. ואנחנו נדבר על למה רוב הארגונים, אפילו סטארט-אפים, שהם כביכול חדשניים וזריזים, אני רואה את זה אפילו שם, ולא נציין עכשיו את שמם כדי לא להעליב אף אחד, אבל הם בעיקר עובדים בתגובה. הם מגיבים לשינויים במקום לקחת את ההובלה.

מה אפשר לעשות? איך אפשר לקחת את ההובלה לשינויים ולא רק להיות מגיבים? נדבר מה ההבדל בין חדשנות להפרעה, נדבר על האפקט הפולארי, ונבין למה אנחנו בכלל צריכים לשנות את החשיבה מחשיבה שמניחה שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, לחשיבה שמניחה מראש שיש כאוס, מה שגם יוביל אותנו לדבר קצת על ברבור שחור, ביטוי שהוא מאוד מאוד מעניין, בטח בתקופה שלנו. אז רגע לפני שהעולם ישתנה לנו עוד פעם אחת, זה, נמהר, נכניס את המוזיקה ונתחיל בעוד שנייה. לפני שנים, כבר די הרבה, היה לנו הכבוד לעבוד עם הנהלה של אחד הבנקים המובילים בארץ. ועבדנו צמוד עם משנה למנכ״ל שהיה אחראי על חטיבה עסקית, דמות מוכרת וידועה במקומותינו.

ועשינו פרויקט, והיינו צריכים לבוא ולהציג את הפרויקט הזה בפני הנהלת החטיבה. כשאני מבין, כשאני נמצא לפני ההצגה, שהעבודה שעשינו, איך לומר, לא הייתה משהו. אנחנו מגיעים לפגישה, כשאני עם הרגשה הזאת מאוד חזק בבטן, ועושים את הפגישה, ויש החלפה של שאלות, תשובות, אינפורמציה וזה, ומסיימים את הפגישה, ואני בתחושה ש... מה לה? לא עשינו עבודה טובה, הרגשתי שפישלנו. עכשיו, אנשים שאתה מכיר ונותנים לך מקום וכבוד, וגם משלמים לך כסף, אבל עיקר מערכת יחסים. ואני יוצא, ואני אוכל לעצמי את הכורכבן, ואני אומר לעצמי, טוב, מה עושים? מה עושים? איך יוצאים מהמבוכה הזאת? ואני מסתובב ככה כמה ימים וזה, ומדבר עם... מתייעץ ככה עם איזה חבר, ואומרים לי, תקשיב, הדמות של אותו לקוח, הוא היה אדם דתי,

עדיין אדם דתי. הוא אומר, תקשיב, יש מידוי מאוד מאוד ידוע במקומותינו, נקרא, מודה ועוזב ירוחם. לך תגיד, פישלתי, הוא יסלח לך, תלכו הלאה. גמרנו. ככה חשבתי. אני מגיע לפגישה, וכמובן נקבעה לי פגישה מיד, כי מערכת היחסים, אנחנו עובדים ביחד וזה, ואני מגיע ואני אומר לו, תקשיב, לא משנה שם האיש, אני אומר לו ככה וככה, ואני מרגיש ממש על הפנים, ועשינו עבודה לא טובה וזה, והוא מסתכל עליי, ואני מבין שהוא פשוט לא מבין על מה אני מדבר. הקצר יצאתי מהפגישה הזאת. רגע, אתה מתכוון, הוא לא חשב שהעבודה לא טובה? לא. או שהוא לא ידע בכלל על מה אתה מדבר? אני, ביני לבין עצמי, חשבתי ככה, נכנסתי ככה, יצאתי ככה, והוא לא הבין על מה אני מדבר, ויצאתי עוד יותר מובך ממה שנכנסתי לפגישה. המשר השכל, תחשוב פעמיים לפני שאתה מודה בטעות. דרך אגב, אם מסתכלים על מקומותינו, אף אחד כבר לא מודה בטעות בכלל, מה שאולי זה הקיצון השני, ואולי בהמשך לשיחה שלנו,

כל מיני תופעות שמתרחשות בתרבות ובערכים בעולם, לגבי לקחת אחריות, לגבי אמינות וכן הלאה, זה הולך ביחס. אבל מה זאת אומרת אף אחד לא מודה? איפה אתה רואה שאתה מדבר על פוליטיקאים? היום מישהו לוקח אחריות? לא רק. לקחת אחריות היום זה דבר שהוא לא שכיח. אנשים לא כל כך לוקחים אחריות. גם בארגונים אתה מדבר? בעולם העסקי יותר, אבל גם בעולם העסקי יותר ויותר אנחנו רואים אירועים שאנשים מבצעים פעולות ועושים טעויות ולא לוקחים אחריות, אלא מוחקים את זה, הולכים הלאה. התרבות של לקיחת אחריות היא תרבות ששייכת לדורות קודמים והיא פחות שכיחה, לצערנו הרב. אז אני חייב רגע לעשות, סליחה שאני רגע גונב את הזרקור, אבל אני כותב עכשיו ספר למנהלים חדשים, ואני מדבר על העובדה שבגלל שאנחנו נמצאים בעולם שבו הסמכות היא לא חזקה כמו שהייתה פעם, הם חייבים להיות גם מנהיגים, לא רק מנהלים.

והטריק, אני אומר טריק כי זה לא קל, אבל כאילו הטריק הכי obvious בלהיות מנהיג זה לקחת אחריות. דווקא אם מה שאמרת הוא נכון ואתה רואה הרבה, הרבה מאוד ארגונים, ולוקחים פחות ופחות אחריות, זה דווקא מעודד אותי, כי זה אומר שיהיה קל להתבלט. אם מישהו יגיע והוא ייקח על עצמו את האחריות, יהיה לו קל להתבלט. אבל מה יהיה קשה בזה? לא בבר... קודם כל, אני מסכים איתך, אם מישהו לוקח אחריות, הוא יתבלט בזה. השאלה, מה התוצאה של המעשה? האם כתוצאה הוא יקבל ערך? האם הוא יתחזק כתוצאה מזה? או שהוא ישלם מחיר? כן. וזו ההתלבטות הגדולה. כשאנחנו מסתכלים על מה שמתרחש מסביב, השינויים הם לא רק שינויים של איומים בסביבה עסקית. השינויים הדרמטיים הם שינויים של תרבות ודרך התנהגות, על כל הקו. והנקודה הזאת שאנחנו נתקענו בה עכשיו היא נקודה אחת שבאמת מראה, או אחד הסממנים לשינויים מאוד מאוד חזקים בתרבות.

כאשר מישהו לוקח אחריות, אז יכול להיות שבמקומות מסוימים, שוב, סוגיה של תרבות ארגונית, יראו בזה כבוד, כן, זה יחזק את אותו אדם, זה יעזור לו ללכת קדימה, כן, זה יהיה מעשה עם השראה לאחרים. מצד שני, יש מקומות שמה שיקרה זה שהוא רק ישלם את המחיר. אמ... יש אגב גם הבדל בין לקחת אחריות מול העובדים שלך, ללקחת אחריות מול ההנהלה. נכון. לא רק. יש... בוא נאמר שאנחנו מדברים הרבה מאוד על ניהול סיכונים כחלק מתפיסת עולם בתרבות ארגונית ובניהול ארגונים היום. אז ניהול סיכונים זה משהו שמתעסקים איתו הרבה, אבל כל פעולה היום שאנחנו מבצעים, אנחנו לא יכולים בכלל שלא לחשוב על מה תוצאות הפעולה. כן. בין אם הפעולה היא פעולה עסקית, בין אם הפעולה היא פעולה של מנהיגות או אחריות וכן הלאה, אפילו ביחסי עבודה, היום אתה צריך לשקול כל פיפס של מה שאתה עושה. אתה בעצם לא יכול לנהל או להנהיג מתוך התחושות בטן שלך ולנוע קדימה. אתה כל הזמן זקוק לאיזשהו גיבוי מכל מיני כלים וכן הלאה,

והחוכמה היא באמת לייצר את היכולות האלה ולהשתמש בהן כשהן חצי אינטואיטיביים. כן. אבל זה חלק מתפיסת העולם שאנחנו מדברים עליה. אז בוא נתחיל רגע מהשיא. מה זה עידן הדחיפות? ה-sense of urgency הזה? למה אתה מתכוון כשאתה אומר עידן הדחיפות? אז קודם כל, עידן הדחיפות, אנחנו מדברים על העובדה שבחיים שלנו הכל הפך להיות דחוף. למעשה, אין יותר יכולת להיערך לדברים. אין יכולת לחשוב לטווח ארוך בסגנון של מה שהיה אפשר לעשות עשר שנים אחורה. הדברים זזים. אפילו בחשיבה אסטרטגית אנחנו מדברים על משהו שנקרא אסטרטגיה דינמית, שבגדול מה היא אומרת? היא אומרת, המטרה היא מטרה נעה. אז אם אתה חושב שאתה תכוון את עצמך לכיוון המטרה ואחר כך תרוץ לכיוון המטרה וגם תפגע, אתה טועה, המטרה תזוז. כדאי שתעדכן את עצמך כל הזמן. כן. עכשיו, זה נכון לכל מימד בחיים, והדבר השני זה שיסודות החשיבה והניהול השתנו.

לדוגמה, אם פעם ידענו שלקוח זה לקוח ומתחרה זה מתחרה וספק זה ספק, היום זה כבר לא נכון יותר. מה הכוונה? הכוונה שהספק שלי יכול להיות מתחרה שלי מחר בבוקר, הלקוח שלי יכול להיות מתחרה שלי מחר בבוקר. יש לך לזה דוגמה ספציפית שקופצת מהראש? אז דוגמה? אני אתן לך את הדוגמאות הבסיסיות שהן לא שייכות להיום. קח את ביל גייטס וסטיב ג'ובס, ספק לקוח, ומה קרה? קח את... רגע, אז בוא נסביר שנייה. מי היה... ביל גייטס היה המקום. ביל גייטס היה ספק של סטיב ג'ובס. הוא היה המקום, נכון? הוא נתן לו את מערכת ההפעלה. נכון. למחשבים של... הוא פיתח עבורו, לפי בקשתו, כן. על בסיס יכולות הפיתוח שלו, וזה משהו ששכיח מאוד היום בעולמות התוכנה לעשות outsourcing לפיתוח, ואתה מחר בבוקר מגלה שהארגון שפיתח עבורך, מתחרה בך בצורה אחרת במקום אחר, כן. כשכל הניירות שכתבת איתו לא שווים כלום, כי הוא עשה טוויסט על מה שהוא עשה עבורך, אבל הוא משתמש בדיוק באותו תוצר,

ואתה מופתע, ואתה, אין לך הרבה מה לעשות, או קחו את פייסבוק, ידידנו היקר, שנשכר על ידי חבר'ה שהיו יזמים לפתח עבורם מוצר, וגנב את המוצר. צוקרבארד. כן. אז כאילו, זה שתי דוגמאות מוכרות, אבל יש עוד. מאז בתוך אינסטגרם הוא עשה את סטוריז, שגנבו את סנאפצ'אט, עכשיו הוא עושה את רילס, שגנבו את טיק-טוק. הוא גנב סדרתי, צוקרברג. כן, אבל עד כאן ערכים, ותסתכל מי הם המצליחים, והדוגמה שאנחנו מסתכלים עליה בעולם העסקי היום, זה לא יושרה וערכים ומנהיגות, זה מי גנב למי יותר, מתוחכם. כן. בעיה? כן. אז בעולם שלנו, הבסיסים העקרוניים של ההתנהגות, וזה מאוד מאוד השתנו, ולא לטובה. אני מדבר הרבה בספר, לא הרבה, אבל כל ההתחלה של הספר מדברת על שינויים תרבותיים, על בעצם, או על חזרה לבסיס התרבותי,

שזה הערבים באים, הערבים באים, וגוואלד, והנה מכשפה ובו נשרפת אותה בכיכר העיר, ובפועל, כשאתה מסתכל, אז אם נלך 400 שנה אחורה להתנהגויות האלה, ונסתכל מה קורה היום בסביבה הדיגיטלית שלנו באינטרנט, לא משנה באיזה מימד באינטרנט, בפועל אנחנו מתנהגים אותו דבר רק בכיכר עיר אחרת. כן. אבל מבחינת הערכים והתרבות, הלכנו אחורה, לא קדימה. אתה מתכוון מי שצועק ופרובוקטיבי ועושה... ולא משנה אם הוא אומר אמת, ולא משנה אם מה שהוא מבסס, וכל דעה קובעת, ואתה יכול להיות אינטרסנט במסר שלך בשביל טובתך האישית, אבל אתה משתמש בכלים שהם לא לגיטימיים. יחד עם זה, הם לגיטימיים, כי אנשים צורכים אותם. אתה יודע מה? בוא נדבר אבל שנייה על העניין של... נתנו את הדוגמה עם פייסבוק ואינסטגרם וכל הזה. בכך שאנחנו קוראים לזה גניבה, אנחנו באמת שמים על זה איזשהו שיפוט מוסרי. השאלה היא, האם זו גניבה, או שאנחנו חיים היום בעולם שבו זה לגיטימי לעשות משהו שהוא דומה למשהו שמישהו אחר עשה, כי זה פטנט.

זה כבר מצחיק. עידן הדחיפות. אין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה. מה, אתה טוען שבעצם אנחנו במערב הפרוע? אנחנו לגמרי במערב הפרוע. העולם המרחב הדיגיטלי הוא עולם פרוע. תחשוב על סייבר, תחשוב על היכולת, הקלות הבלתי-נסבלת שלנו להוציא החוצה מסר לא מתוקף, לא מבוסס, לצבור קהל סביב המסר הזה, ושזה יהפוך להיות אמת. כן. לא בגלל שזה אמת, אלא בגלל שמישהו אמר משהו וכולם רצים אחריו לכיכר העיר בשביל לסכול מישהו אחר. לגיטימי לגמרי. כן. היום העולם מתחיל לחשוב רוורס, ומנסים להתמודד עם העסק הזה, אבל ההתמודדות היא הרבה הרבה יותר קשה, ואם בדור הקודם לקח לנו מאות שנים להתבגר מתוך ההתנהגויות האלה, כמה ייקח לנו עכשיו? כן. הכוחות האלה של הטכנולוגיה, שמתיישבים על התנהגויות שהן לא מנוהלות, או לא מכונסות תרבותית,

זה יכול ליצור בלגן גדול. אז אתה אומר, הטכנולוגיה התקדמה בצורה כזאת שהיא מאפשרת הרבה יותר ביזוריות, תזוזה מהירה, גרסאות של דברים, מה שקרא לנו קודם גניבה, אבל אולי לא לקרוא לו גניבה, אלא אפשר לקרוא לזה גם השראה. שוד לאור היום, כן. השראה מהירה, אתה קורא לזה, אני רואה שאתה מאוד שיפוטי לגבי זה, אבל אנחנו נדבר על זה עוד מעט. ביחד עם ערכים תרבותיים שהשתנו, ואתה אומר שני הדברים האלה, כשהם נפגשים, אז זה בעצם ווילד ווסט, עוד פעם. נכון, נכון. עכשיו, כשאנחנו מדברים על עידן הדחיפות, בעצם, אנחנו מדברים על התופעות שהתחלנו לדבר עליהן עכשיו, יש לזה, אפשר לדבר על זה ימים ושבועות ואולי חודשים, אפשר פשוט לעשות הרבה פודקאסטים רק על החלק הזה של העניין, אבל אנחנו חיות ארגוניות, אנחנו עוסקים בארגונים, אז אנחנו מדברים בעידן הדחיפות על המשמעות של השינויים הדרמטיים שמתרחשים גם בטכנולוגיה, בהשפעה של הטכנולוגיה על האדם, וגם, כמובן, ובעיקר,

במה זה עושה לארגון ואיך ארגונים מתמודדים עם העניין הזה. כן. אז רגע, לפני שמגיעים לארגונים, אני רוצה לדבר שנייה על אוכלוסייה אחרת שקרובה לליבי, עצמאים או בעלי עסקים קטנים. עצמאים הם בעצם, אתה יודע, יכול לבוא מישהו, להשקיע את כולו, או בעל עסק קטן, לעשות מיתוג למשהו, למצוא את הפוזיישנינג, למצוא, הנה בדיוק איך הוא יקרא לעצמו וכולי, ואני רואה את זה המון, נגיד, בפייסבוק, ואז הוא הולך והוא רואה מישהו שעושה משהו מאוד מאוד דומה, עכשיו, אנחנו לא יודעים אם הוא לקח ממנו השראה או לא, הוא אומר, מה זה, זה שלי, זה אני עשיתי. עכשיו, עם כל הכאב שבדבר, נגיד שהוא, הומו אדפטוס אמרנו, נגיד שהוא אדם מסתגל, אז יכאב לו הראש, אבל הוא ילך והוא ישתנה. ארגון זה לא בן אדם אחד שצריך להשתנות, ארגון זה לפעמים 50, או 500, או 15,000, או 100,000, אם זה חברינו הגלובליים.

איך הם לעזאזל יכולים לנהל, איך אפשר לנהל ככה אסטרטגיה? איך אפשר, זאת אומרת, אתה יודע, אתה אומר את זה ואני מסכים עם כל מילה, אבל איך אתה עכשיו, שאתה מייעץ לארגונים, נכון? גם ב-NGG אתם הרבה יועצים לארגונים, אתה בא לחברה, ומה אתה אומר לה? את לא יכולה לעשות אסטרטגיה כי היא גם ככה תשתנה? לא, אני אומר שהאסטרטגיה צריכה להיות אחרת, אבל אני גם אומר, וזה בדיוק הרעיון של ה-sense of urgency, sense of urgency זה לא תיכנסו ללחץ. sense of urgency זה להבין שארגונים לא יכולים לנוע בקצב שהם נעו קודם, הם לא יכולים לחוש את הסביבה שלהם, אנחנו קוראים לזה יכולת חישה, sensing. הם לא יכולים לעשות את זה בצורה שהם עשו את זה קודם. הדוגמה אולי הכי טובה שאנחנו כולנו מכירים, ואולי חלק מהאנשים לא יאהבו את ההשוואה הזאת, אבל היא השוואה מאוד חזקה, זה היכולות שיש לנו ברמה לאומית בכל מה שקשור לביטחון של המדינה. אם נסתכל על מה,

נלך 40-50 שנה אחורה, מה יכולנו לעשות מבחינה מודיעינית, לעומת, ואנחנו בימים אלה רואים תוצאות של יכולת מודיעינית, המערכים שלמים שנוצרו כתוצאה מזה שאין ברירה והסביבה שהיא כל כך רועשת ודינמית ומשתנה, וכל אחד שמעביר פיפס ממקום למקום יכול לייצר איום חדש, ונולדים לנו איומים השכם והערב מאלוהים יודע איפה, אז אתה צריך לפתח יכולות שלא היו לך קודם. עכשיו, כמובן שזה מקרה ברמה הלאומית, אנחנו מדברים על משהו שהוא ברוחב פס יותר גבוה, אבל קחו את זה בסקאלה מתאימה לארגון הספציפי שאתם רואים מול העיניים, או לארגון שאתם נמצאים בתוכו, הוא זקוק לאותם דברים, אז יש פה כמה דברים שחייבים להתפתח. אני לא אתחיל להיכנס להכל, אבל אני אתן כמה דוגמאות. אחד, זה להבין מה שאמרתי קודם, שאסטרטגיה, לא משנה מהי, היא לא אסטרטגיה סטטית. אתה לא נכנס לתפקיד המנכ״ל, קובע עכשיו, עושה עבודה אסטרטגית עם חברה לייעוץ אסטרטגי, ולעשר שנים יש לך אסטרטגיה ועכשיו אתה הולך ליישם אותה. No can do, כי עד שאתה גמרת לגבש את האסטרטגיה שלך, השתנה הסביבה וזה כבר לא רלוונטי וזה לא פרזה,

זה אמיתי. אז אני צריך יכולת לנהל אסטרטגיה דינמית, וזה תורה שלמה, שאנחנו עוסקים בה. הדבר השני, זה שאני לא יכול להרשות לעצמי, לא לבחון מה קורה בסביבה העסקית כל הזמן, בדיוק מהסיבה שברגע שהוצאתי משהו החוצה, כולם ניכסו את זה לעצמם, ואם אין לי מה שאנחנו קוראים סטיקינס של המוצר שלי אצל הלקוח, או אין לי יכולת לייחד אותו ולהגן עליו, מה שהולך ופוחד כל הזמן, אפילו בעולם הברזלים, רק לפני איזה יומיים הייתה לי שיחה עם מישהו שעוסק בעולמות האינטגרציה, ודיברנו על היכולת שלו להסביר ללקוח את הערך. ואז אמרתי לו, כן, הלקוחות לא מכירים בערך, המתחרים לא מכירים בערך, אף אחד לא מכיר בערך, רק הסטיקינס עובד. האם הלקוח צריך את זה, אין לו ברירה, אז הוא עובד עם זה, כל השאר לא רלוונטי. כן. ואז הצורך שלנו בלהבין מה קורה בסביבה העסקית, מה מופיע לנו, מה מאיים עלינו, מה מתפתח באיזה כיוון, זה צורך שקיים,

לא משנה באיזה גודל ארגוני. אני לא אמרתי שכל הארגונים יכולים להתמודד עם זה באותה מידה, זה בוודאי לא, אבל זה צורך. הדבר השלישי שמחויב המציאות, שהוא ממש, ממש, ממש, שני הדברים הראשונים הם לא טבעיים לאנשים, אבל עוד איכשהו אפשר להבין אם מתודולוגיה מסודרת איך לעשות אותם, הדבר השלישי הוא עוד הרבה יותר קשה, וזו היכולת שלנו לפתח ארגון גמיש. לא כפרזה, אלא אמיתית, ופה זה אולי אחד הקשיים הגדולים ביותר, כי באופן טבעי ארגונים אינם גמישים. גמיש באיזה מובן? גמיש זה היכולת לפתח יחידות ארגוניות, מערכים ארגוניים, שניתן להרכיב אותם, לפרק אותם, להתאים אותם למשימות משתנות, להקטין את הארגון, להגדיל אותו לפי צורך. זה גמישות. עכשיו, ארגונים, ככל שהם יותר עוסקים במוצרים tangible, שאפשר לגעת בהם, לא בנקים, חברות תוכנה, שזה הכול לופטגשפט בגדול, עושים הרבה כסף, אבל בגדול מעבירים כלום ממקום למקום ומוציאים מזה הרבה כסף,

אלא תעשייה, מוצרים שהם מוצרים בני קיימה, אם זה בקימונאות וכן הלאה, שאתה מחזיק מחסנים ומליאליים וכן הלאה. תעשיית הרכב. יותר קשה, הרבה הרבה יותר קשה לייצר גמישות. ואז יש באמת הרבה מאוד אתגרים של איך אני מייצר את המערך שלי יותר לייט. הזכרת למשל את תעשיית הרכב, אז אני אגע רק בהפצת הרכב. לפני בערך חודש, חודש וחצי, אני יושב אצל גוף שעוסק בהפצת רכב, תחום שאנחנו חיים בו לא מעט, והוא אומר לי, אני מקים עכשיו מוסכים חדשים. אני אומר לו, למה לעזאזל אתה מקים מוסכים? סליחה על הצרפתית. אני אומר לו, למה לך? אז הוא אומר, כי יש לי צורך. וזה, אני אומר לו, לא, אתה לא מבין. מוסך זה לא מקור לרווח, מוסך זה רק liability. אתה לא רוצה להקים כזה דבר. אז הוא אומר לי, באמת, למה? אבל אני ככה ואחרת וצריך וזה. אני אומר לו, עד שאתה תגמור להקים את המוסכים, אתה תרצה מהר להיפטר מהם. כי בפועל, מה שזה גורם, זה גורם להתחייבות על שטח, גורם להתחייבות על מבנה,

גורם להתחייבות על כוח אדם וציוד וכן הלאה. וכשזה מתחיל לפעול, לוקח לך חמש שנים להתחיל לעשות Return of Investment, והעולם השתנה. אז ההשקעה בתשתיות כאלה היא דורשת הרבה יותר capacity, הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר אופק תכנוני, שלא מתאים לכל מקום וצריך לשקול הרבה פעמים. עכשיו יש עוד מספר לא קטן של מימדים בעניין הזה. בוא נשאר רגע עם אותו בחור, מה הוא אמור לעשות, אז באיזה קונפיגורציה כן היית אומר לו לך תקים מוסכים? לא הייתי אומר היום, ובתעשייה הזאת מכירים אותי טוב, לא רק בזאת, אבל בזאתי במיוחד. והדעה שלנו היום זה, תעשו שותפויות, תכניסו שותפים, תפיצו, תחזיקו מערכים יותר גמישים ויותר לייט, אל תקימו תשתיות כבדות, כי זה יהפוך להיות בגדול עול, כן. ולא מקור רווח. זה חלק מתפיסת הגמישות שאנחנו מדברים עליה. מדהים. נגעת בנקודה אחת,

בואו נצלול קצת יותר לעומק. הנקודה שהרגע דיברת עליה, תעשו שותפויות, אז אני לא מבין לא בעולם המוסכים ולא בתעשיית הרכב, כלום, באמת, מזל שאני יודע לנהוג, זה הכי הרבה. אפשר לדבר גם על זה, דרך אגב. נכון. אבל אני יכול להבין שאותו מוסך שאני הולך אליו, לפעמים שהוא לא מוסך מורשה, הוא יותר גמיש כנראה מהמוסך המורשה שאני הולך אליו. כי המוסך ההוא שאני הולך אליו, שהוא לא מורשה, הוא יודע לטפל בחמישה עשר סוגי רכבים. עכשיו, הוא לא יודע האם השנה יותר יתקלקל סיאט או יותר יתקלקל גולף. לא אכפת לו. מי שהגיע, הוא יודע לתקן. נכון, שחלקי חילוף וזה, אבל אגב, מה שאני אשמע אותו הרבה פעמים זה, אין לי פה את מה שאתה צריך, אני אשיג לך. והוא מרים טלפון לחבר שלו. וככה הוא בעצם עושה איחוד משאבים. כמו שאנחנו רואים בהרבה דברים, ראינו את זה ב-RB&B, ראינו את זה בהרבה מאוד דברים לאחרונה, איחוד משאבים. לעומתו, מוסך מורשה שאומר, אני יודע לטפל רק ברכב מסוג זה ומסוג זה,

ובעוד חמש שנים כל הדגמים יתחלפו, וצריך לעדכן מזה, אז הוא באמת הרבה פחות גמיש. אז עיקרון אחד שהרגע דיברת עליו זה בעצם, האם אני יכול לאחד משאבים שלי, קראת לזה שותפיות, עם גורמים אחרים, כדי להקטין את התלות שלי ב... אז באמת זה אחד מכיווני הפעולה, איך לעשות את זה משתנה מתעשייה לתעשייה, אבל את הכיוון הזה של איחוד משאבים המציאו כבר מזמן, גם את הכיוון של בואו נוציא החוצה לסאב-קונטרקטים, כל דבר שהוא לא בליבה העסקית שלנו, גם המציאו כבר מזמן, לפני עשרות שנים. אם ניגע בדוגמה שאתה מתאר, אז באמת, סתם לצורך העניין, תעשיית הרכב, בתעשייה עצמה, יצרני הרכב, הלכו לכיוון של איחוד פלטפורמות, זאת אומרת שהרכב עצמו, הפלטפורמה משרתת לפעמים מותגים שהם מתחרים, אוקיי? אז בתעשייה הזאת זה קיים הרבה, אז בקבוצות הרכב הגדולות זה קיים, אתה אמרת סאהט וגולף, שזה בעצם קבוצת וולקסווגן, זה פולקסווגן וסאהט,

זה שני מותגים של אותה קבוצה, כל הפלטפורמות משותפות, אז אתה יכול למצוא את זה, כמו ביונדאי וקיה, שבעצם זה אותו רכב בדיוק, רק הייצור החיצוני טיפה שונה, אז זה משהו שהוא מאוד מאוד שכיח בתעשייה הזאת, גם בין מתחרים, שהדיזיין של הקופסה מבחוץ ושל הפיצ'רים הוא שונה, כי בפועל אתה לא קונה שלדה, אתה קונה, שלדה קונים ברכבי עבודה, אבל על הרכב הפרטי מי שקונה, הוא קונה את הצבע, את הצורה, הוא קונה את הדיזיין ואת השטויות בפנים, זה מה שאנחנו קונים, רמקולים, הצגים, זה מה שמעניין אותנו. ושזה ייסע, וכמובן מה שזה משדר, זה מאוד חשוב. התעצמית, כן. כן. אז היצרנים הבינו כבר לפני כמה עשורים שהם יכולים לחסוך כסף באיחוד מאמצים, אז מן הסתם איפה שיש תחרות, ובעיה של זליגת ידע, וכל אחד רוצה שיהיה את הייחודיות שלו, אז יש עם זה מורכבויות, אבל בגדול זו דוגמה טובה למאמצים משותפים. עכשיו אתה יכול לראות את זה בתעשיות הרבה יותר מורכבות,

בתעשיות הביטחוניות אתה רואה את זה המון, שהפתרונות, למשל, אנחנו, כל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה, אבל אנחנו כיצואני ביטחון מספר גבוה בעולם, בלי לנקוב מספר, התעשיות שלנו הרבה פעמים מייצרות פתרון שהוא משולב לארבעה, חמישה יצרנים שונים, שלושה, ארבעה יצרנים שונים, ועושים את אותו דבר בעולם, זאת אומרת שיתופי פעולה בעולם, אבל זה לא קיים רק בתחומים האלה, זה קיים גם במקומות אחרים. אז כן, אז שיתופי פעולה, אוקיי, אז זה פתרון אחד. קח אינטל אינסייד, מה זה אינטל אינסייד? זה יצרן מרכזי של המוח של המחשב, שהוא יושב בכל המחשבים של כמעט כולם. כן, כן. עכשיו קצת מקבל מלחמה עם AMD, אבל נראה מה... בסדר. אבל נכון, נכון. אוקיי, אז שיתופי פעולה זה דרך אחת, דיברת קודם על משהו שאני לא יודע אם עד הסוף ירד לי האסימון.

מה זה אסטרטגיה? אוקיי, אסטרטגיה לא גמישה, אני מבין מה זה, אבל מה זה אומר אסטרטגיה גמישה, או קראת לזה דינמית? קודם כל, זה הנחת היסוד שאתה מבין, שברגע שאתה החלטת, הרי אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו בכל דבר שאנחנו מנהלים, זה שאנחנו מניחים הנחות יסוד. מה שאנחנו קוראים קונספציה, אוקיי? נלך חזרה למלחמת יום הכיפורים, זה המשמעויות של קונספציה. עכשיו, אז דיברנו על קונספציה כשכל המידע היה מול העיניים, ולא הגבנו, אז אנחנו מסתכלים על זה כמשבר עזה, אבל היום זה יומיומי, כי הקונספציות שלנו, הנחות היסוד הניהוליות שלנו, הן כל הזמן מותקפות ומשתנות. כן. אבל אנחנו כבני אדם לא רגילים, להפך, אנחנו מתקבעים בהנחות היסוד שלנו. מה זה, בוא ניתן דוגמה, מה זה הנחת יסוד... אתה הזכרת ברבור שחור, אז אפשר לחבר גם את הסוגיה הזאת. אוקיי, אז בוא נדבר על זה רגע. אז קודם כל, אנחנו כבני אדם חושבים במונחים של עקומה נורמלית, אוקיי?

ואנחנו חייבים בשביל להחליט על קו פעולה, אני רוצה להשיק מוצר, אני רוצה לפתוח יחידה ארגונית, אני רוצה לשנות את מודל התמחור שלי. יש לי הנחות יסוד שעומדות מאחורי זה. הנחות יסוד זה שאם הורדתי מחירים, אני אמכור יותר, אני ארוויח יותר. הנחת יסוד זה שאם השקתי מוצר, המוצר הזה עונה לקהל מטרה מסוים, ואם אני אספק אותו, אני אגיע לנתח שוק כלשהו או לרווחיות מסוימת. אני פותח יחידה ארגונית מתוך מטרה שהיא תבצע איקס פעולות, זה הכל, יש הנחות יסוד, אבל אם הסביבה השתנתה לי אחרי שהנחתי את הנחות היסוד, ולא שיניתי את הנחות היסוד, סביר להניח שקו הפעולה שלקחתי, כל אחד מהדברים שתיארתי קודם, לא יפגע במטרה. עכשיו, כשאנחנו מסתכלים על אסטרטגיה עסקית של חברה, או אסטרטגיה ארגונית שנגזרת ממנה, זאת אומרת, איך הארגון בנוי על מנת לשרת את האסטרטגיה העסקית הזאת? בוא ניקח, רק לצורך העניין, תוך כדי שאתה מדבר, אני מכניס, אני הופך את זה לדוגמה אמיתית, כדי שיהיה יותר, זה לא אמיתית על חברה מסוימת. נגיד, אני חברת ליאור ורם, בנינו חברת, יש פה מיקרופונים,

אוקיי? מיקרופונים. הולך לנו מצוין, אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים להיכנס גם לסין. ראינו את סין, ועכשיו, מה זה האסטרטגיה הלא דינמית? אמרנו, בתוך שלוש שנים אנחנו נהיה מיצרני המיקרופונים לפודקאסטים הכי רציניים בסין, ניכנס, נכבוש את השוק הזה, איך נעשה את זה? 1, 2, 3, 4. אוקיי, מה עכשיו אתה אומר? חלפה שנה. אז בוא נפתח את זה קצת הלאה, כי זו דוגמה מאוד מאוד מעניינת, שנכונה מאוד לשוק הסיני, שכל מי שמסתכל על מה שקורה לנו היום, מתחיל לראות מול העיניים את האיום הענק של מערך הספקים הסיני. כן. הסינים, בתרבות שלהם, היא מאוד שונה מהתרבות המערבית. אצל סיני, כשאתה חתמת הסכם, לא בהכרח ההסכם מטרתו שיקיימו אותו. אוקיי? אנחנו קצת מכירים את זה מהסביבה המזרח-תיכונית, אבל אצלם זה גם נמצא בתרבות. הרבה פעמים חותמים הסכם, כי הם הרגישו שאתה נורא רצית לחתום איתם והם לא רצו לריב איתך, אז הם חתמו איתך הסכם. תופעה שכל מי שעושה עסקים שם, אני פחות מבין את זה, אבל אני שומע את זה מאחרים.

ויש להם יכולת העתקה ולמידה מטורפת. הם מאוד אינובטיביים, אבל הם גם מאוד מעתיקים. ואז אתה עושה הסכם עם חברה שתייצר עבורך, לא יודע, נניח איזשהו צ'יפ או חלק מהמיקרופון, בשביל שתוכל לספק את זה לתעשייה המקומית. ויתרה מזאת, אתה פותח פרנצ'ייס, לא פרנצ'ייס, אתה פותח סבסידרי מקומי, אבל לפי חוקי סין אתה חייב ש-20 אחוז, דרך אגב, ההודים עושים דברים דומים, אתה חייב שיהיה לך שותף מקומי סיני. אוקיי? אז אתה עושה הסכם עם זה, ואתה עושה הסכם עם זה, ואתה מתחיל לייצר, ומצוין, ואתה חודר לשוק הסיני, רק מה? היכולות עוברות. ואם לא... מה זאת אומרת, עוברות מועתקות? כן, אני מתכוון ל... הם לומדו ממך איך לעשות את זה. הם לומדים, ובהתחלה הם לא עושים שום דבר. אחר כך פתאום מתחילים להיווצר מוצרים תחליפיים לשלך, שמיועדים רק לשוק הסיני, הם לא מאיימים לך שוק במקום אחר. ואתה אומר, בסדר, זה לא משנה לי, כי זה נחות, וזה נמוך, וזה לא באמת פוגע לי בשוק שלי,

והם ספק נורא נורא טוב, וקשה למצוא ספקים כאלה בעולם, הם יותר זולים, הם יותר מהירים, הם מבינים כל מה שאני רוצה, הם מספקים לי באיכות שאני רוצה, בסדר. אתה לא אשבור את הכלים איתה בגלל זה. כן, אני לא יכול לשבור את הכלים, כי הם סטיקי אצלי. כן. הם תקעו יתד אצלי. אם אני עכשיו מבקש מצרוותים לעשות לי מיקרופון, הלך לי כל שולי הרווח. בוודאי, נכון, לא רק הלך לך שולי הרווח, עד שהם יעשו משהו והוא יעבוד, האלוהים ישמור. עוד חמש שנים. כן. ואז אתה ממשיך הלאה, ומה קורה פה? התפיסת עולם, הנחת היסוד שאנחנו ביחד באותו ביזנס שהקמנו, שספק הסיני הוא הספק האיכותי, ואם אנחנו נעבוד איתו, אנחנו ניצור ליין יותר חזק ונוכל להפיץ לשוק הסיני יותר בקלות וכן הלאה, שהייתה הנחת יסוד שהייתה נכונה בנקודת זמן מסוימת, המשכנו עם הנחת היסוד הזאת יותר מדי זמן, בלי להבין איפה העסק הזה זז מהנחת היסוד שלנו, בלי לבחון את זה,

כשהרשינו לעצמנו להשתעבד לערכים המוספים של קו הפעולה שהגדרנו, האיום שנוצר, אנחנו לא רוצים להסתכל עליו, הוא לא נמצא בעקומת הנורמל של הנחות היסוד שאנחנו מניחים, ואז מופיע לנו מה שאנחנו קוראים disruption. למה? כי אותו זול וקטן שצמח לנו מתחת לידיים עולה למעלה ומתחיל להיות disruption לקו הפעולה המרכזי שלנו. זה מה שנקרא מודל משבש, בניגוד אולי לתרגום של disruption לעולם בהפרעה שאנחנו משתמשים בו, שמדבר יותר על מערבולת, על כאוס, על דבר שגורר דבר. זה שימושים שונים לאותו ביטוי באנגלית. אבל זו דוגמה לזה שהנחת יסוד יכולה להביא לתוצאה הפוכה ממה שרצית. איך יכולנו למנוע את זה? אנחנו צריכים קודם כל להבין שבכל פעולה שאנחנו עושים יש סיכונים. אז פעם אחת, הצורך להגדיר מהו מערך הסיכונים שיש בפעולה, ולעקוב על הסיכונים האלה, זה דבר אחד. הדבר השני,

זה שכל פעולה יש לה משך חיים. היא מתה בנקודת זמן מסוימת וצריך לאושש אותה ולבנות אותה מחדש, וחייבים כל הזמן לבחון אותה. כן. צריך לשאול את עצמנו, מהם קבועי הזמן שאנחנו נבחן את ההחלטות שלנו ונאושש את הנחות היסוד או נשנה אותן? ומהו מרחב הסיכונים שאנחנו מסתכלים כשיש שני סיכונים שאנחנו אומרים, חייבים להטמיע אותם בתוך תהליכי החשיבה. זה אחד, זה מה עלות הטעות בהחלטה, ושתיים, זה מה משך ההתאוששות שלנו מהחלטה שגויה. כן. זה יגרום לנו לקצר את האופק התכנון שלנו ולהזיז אותו כל הזמן. עכשיו, אתה לא מייצר... זאת אומרת, אתה לא אומר, אני עושה את זה חמש שנים ואני יכול עכשיו לשבת בשקט. בדיוק. אני צריך כל מה? כל רבעון? כל לא יודע. כל מימד באסטרטגיה, יש לו אופק תכנון אחר. כן. וכל מימד באסטרטגיה צריך להציב את הדגלים האדומים שעליהם עוקבים בשביל לראות אם אין בעיה באסטרטגיה שהגדרנו. אז קודם כל זה מאוד... יותר קשה,

יותר מורכב, יותר רב מימדי. נכון. קודם כל זה באמת מנוגד לטבע, כי יושב מנהל חכם או מנהלת חכמה, ואומרים, זה מה שאנחנו נעשה, ואחר כך, כל פעם שבא איזה מישהו ואומר, אתם שומעים רגע? שימו לב מה זה. אז הוא אומר לו, לא, זה מה שהחלטנו, ובואו נדבוק במטרה, ואנחנו חייבים להיות קונסיסטנטים, ואם נהיה קונסיסטנטים ונמשיך, אנחנו נגיע למטרה, ואי אפשר להטיל ספק כל הזמן, צריך להתקדם. לזה אנחנו קוראים קונספציה. כן. ופה יש ביטוי אחר שאנחנו משתמשים בו, וזה הביטוי של האדם העשירי, לא המצאנו אותו. אם תעשה האדם העשירי, תמצא את זה בליטוי. האדם העשירי? האדם העשירי. כן, מה זה אומר? האדם העשירי, בחדר שיושבים בו עשרה אנשים, וכולם אומרים, הוא צריך לדבוק בקו הפעולה שאמרנו, וכולם מסכימים עליו, והאדם העשירי בחדר חייב להגיד הפוך, ולפתח קו פעולה הפוך למה שכולם אמרו. זה עיקרון האדם העשירי. עכשיו רגע. רגע, עכשיו אתה יודע, אתה כל הזמן מדבר ואני חושב עלינו, על החברה כבר המטורפת שבנינו ומה נעשה עכשיו עם זה שהסינים דפקו אותנו וזה,

אבל בו זמנית אני גם חושב על איילת, ואיילת היא החליטה להיות יועצת פרילנסרית בתחום מאוד מאוד חדשני, היא יועצת לפודקאסטרים שפותחים את הפודקאסט שלהם, והיא תעזור להם לעשות מיתוג לפודקאסט ובלה בלה בלה בלה, והיא הלכה והיא שילמה הרבה כסף מהצוות שפיתחה לה את האתר, והיא שילמה לקופירייטרית שתכתוב לה את המסרים, והיא יצאה עם זה לשוק, ואחרי חצי שנה-שנה, גם היא בעצם צריכה להגיד, אני לא אוכל לדבוק בזה לעד, זה לא שעכשיו עשיתי איזשהו שינוי והפכתי להיות עצמאית ואני עכשיו 20 שנה הולכת להיות זה, זה יחזיק לי רק, זאת אומרת מראש אתה אומר, בציפיות, זה יחזיק לי רק תקופה יותר קצרה, ואחריה אני צריך לבדוק, יכול להיות שכבר השירות הזה שאני המצאתי לעצמי הוא לא יהיה רלוונטי, או שיש לו איומים. עכשיו, דווקא מהראש של אילת, יותר קל לי לחשוב גם על הראש שלנו, כאנשי עסקים גדולים שפורצים לסין, זה קצת מוריד את המוטיבציה ליזמות.

הפוך בעיניי. אוקיי, אז בוא נדבר על זה. הפוך בעיניי, כי... אני רק אסביר למה, אתה מבין למה אני מתכוון? אתה אומר, אני אעשה את כל המאמץ, ווואללה, תוך חצי שנה זה יכול להיות שכל הרעיון שלי והמאמץ שלי ילכו לפח. קודם כל זה נכון, אבל זה נכון כבר הרבה מאוד זמן בכל מה שקשור ליזמות, בטח ביזמות טכנולוגית, אבל בסוג כל סוג של יזמות. יש מושג אחר שאנחנו משתמשים בו, וזה יתרון לקוטן. ככל שהעסק שלך קטן יותר, הוא גמיש יותר, הוא דינמי יותר, והוא יכול להתאים את עצמו, כמובן, זה תלוי בבן אדם ובכמה הבן אדם מאוהב בעצמו וברעיון שלו. אז אם הבן אדם הוא פתוח, והוא דינמי והוא מתאים את עצמו, סיכויי השרידות שלו עולים. כן. אוקיי? ככל שהגוף הוא גדול יותר, ויש בו יותר תשתיות שמהוות בעצם ביטוי להנחות יסוד ארגוניות, הגמישות שלו יורדת והשרידות שלו יורדת יחד עם זה. כן. מן הסתם זה בכל תעשייה אחרת, ויש ארגונים שהם גדולים יותר והם דינמיים יותר מארגונים קטנים מהם, כאילו,

שום דבר פה לא יושב בשורה אחת, אין פה שורות והשוואות וכן הלאה. אחד הדברים שאנחנו אומרים זה, באים אלינו דברים, תשוו לנו ל-Best Practice. אנחנו אומרים אין כזה דבר Best Practice, כי אם זה Best Practice זה כבר לא Best וכבר לא Practice, עכשיו צריך לשנות. אז כאילו, אני יכול לקחת רעיונות, דוגמאות וזה, אבל אין כזה דבר Best Practice. דרך אגב, יש כן קלאסטרים מוצלחים. כאילו, קח קטעים ודוגמאות מכל מיני מקומות ותרכיב מזה קלאסטר של התנהגויות, אבל אסור להעתיק שום דבר כמו שהוא, כי שום דבר הוא לא סוסטנבילי בעצם ממקום למקום. עכשיו תגיד, בתוך הארגון, מי לדעתך תפקידו כל היום להיות מודאג מהדברים האלה? כי, זאת אומרת, אני יכול לשאול, האם המנכ״לית שלנו, אוקיי, היא כל היום צריכה להיות מודאגת מהאיומים ומהזה שהיא צריכה להביא חדשנות? כי יש לה גם חברה לנהל. אז, אז קודם כל, אני חושב שאנחנו כולנו מבינים היום שמנהיגות ארגונית היא לא בן אדם אחד.

נכון שיש ראשון בין שווים, יש מי שהוא הסטירינג של הארגון, אבל המנהיגות האמיתית שלו זה להביא את המיטב מהחבורה שמסתובבת סביבו, אז הבעיה הזאת היא בעיה של כולם, אוקיי? הצוות המנהיגות של ארגון הוא הגוף שצריך להיות מודאג מהיכולת של הארגון ללכת את ה-next step ולפתח את החשיבה הנכונה. מן הסתם, המנהיג המוביל, המנכ״ל לצורך העניין, בוודאי הדירקטוריון, צריכים להיות מאוד מודאגים מהיכולת של הארגון ללכת דרך. האם, עכשיו, כל אחד יש לו תפקיד אחר, המנכ״ל לא צריך לתת תשובות לכל דבר, אבל מה זה להוביל, להנהיג ארגון, לנהל ארגון, כמו שאתה אומר, אם אין לי אסטרטגיה ואם אנשים שלי לא בוחנים את מה שהם עושים ואם לא הקמתי את הגופים הארגוניים המתאימים לשינויים שמתרחשים, או פירקתי אחרים, או השקעתי בטכנולוגיה, או עשיתי את הטרנספורמציה הנכונה בהון האנושי שלי,

אז במה באה לידי ביטוי המנהיגות שלי? כן. אוקיי, ולהגיד אחריי? גם כשאתה אומר אחריי, אני לא זוכר, לא יודע, מי מהמאזינים שלנו זוכר את הסרט שנקרא אפוקליפסה עכשיו, אבל אם תעשו באינטרנט חיפוש, זה די הרבה שנים כבר, אבל אותו גנרל שרץ בווייטנאם קדימה וצעק אחריי, רק אף אחד לא בא אחריו, והיה צריך לשלוח מישהו מה-CIA להוריד אותו כדי שלא יפריע להחלטות ה... אז כאילו, מה זה אחריי? אחריי זה באמת לקחת את הארגון איתך. כן. וזה לא אומר שאני יודע הכל, אני לא יודע כלום, אני רק יודע לגרום לכולם להביא לתוצאה יותר טובה. אוקיי, אז דיברנו על אסטרטגיה דינמית, ואז גם דיברנו טיפה על ארגון דינמי. אתה אמרת את זה בשורה, והייתי שמח שכן נשקיע בזה דקה ולא שורה. ארגון שהוא יותר דינמי, איך בונים ארגון בצורה שהיא יותר דינמית? מה זה ארגון? יש עץ, יש למעלה מישהו, מתחתיו יש את הבכירים, VP, סמנכלים, מתחתיו יש את האלה, מתחתיו יש ראשי צוותים, מתחתיו יש אנשים. איך אני עושה את זה דינמי עכשיו? מה אני אומר לכל אחד? היום אתה סמנכ״ל שיווק, מחר אולי תהיה סמנכ״ל מכירות ומחרתיים תהיה משהו אחר? לא, אני ממציא שמות חדשים, כי אחרת זה לא מעניין.

לא, אבל אם נהיה רציניים לרגע... סמנכ״ל שיווק דינמי. כן. בדיוק. סמנכ״ל דינמי אחד, סמנכ״ל דינמי שתיים, סמנכ״ל דינמי שתיים. זה, דרך אגב, תופעה שאנחנו רואים הרבה מאוד בארגונים, שצריך לתת תשובה לאיזשהו נושא ארכאי, לא ארכאי, נושא לא מוגדר לצורך העניין, שאנשים לא יודעים להחזיק בו, ואז מגדירים מנהל לנושא. כן. סמנכ״ל קיימות, סמנכ״ל הטרדות מיניות, סמנכ״ל טרנספורמציה דיגיטלית, מה זה כל הדברים האלה? זה כל מיני שמות שאנשים... סמנכ״ל ניהול סיכונים. אז התשובה היא שאין תשובה אחת, אבל יש כן גישה, תפיסה ועקרונות עבודה. ואנחנו אומרים כמה דברים. אנחנו אומרים קודם כול, שאנחנו צריכים להבין שבעולם שלנו כל הזמן יש את הארגון ה-legacy שמקיים אותנו היום, שהוא היצרן של הערך של מה שאנחנו עושים כרגע. וכל הזמן מתפתח לידו ארגון חדש,

שמה שהוא עושה זה הוא דואג ל-next step הארגוני, וצריך להבדיל בין השניים. אין לזה מודל עבודה אחד, זה בכל מקום מיושם טיפה אחר, אבל החשיבה היא כזאת. למה הפרדה בין השניים? בעבר חשבנו... רגע, הפרדה ממש... פיזית. מבחינת אנשים, זאת אומרת, יש אנשים שהם בארגון הקיים, ויש אנשים שעובדים בארגון החדש שמתחבר... כן, כן. אני אתן לך דוגמה. למשל, אנחנו עוסקים הרבה מאוד בעולם מערכות המידע, כי הוא סוער היום מכל כיוון. הטרנספורמציה הדיגיטלית, שבטעות הרבה פעמים מדברים עליה רק בהיבט ההוצאת תהליכים לשימוש עצמי על ידי לקוח לא ככה, אבל בסדר, גם זה, אבל זה לא העניין של טרנספורמציה דיגיטלית. אני לא בטוח שהבנתי מה אמרת, אז תכף תסביר לי מה אמרת. כן, אני אסביר תכף, אבל... אה, self-serve, אוקיי, בסוף דיברתי. בעיקר כשמדברים על טרנספורמציה דיגיטלית, אתה רואה חברות עוסקות בזה שהן מוציאות יכולת של תהליך ארגוני החוצה שהלקוח יבצע בעצמו בדיגיטל. זאת אומרת שהוא יקנה בעצמו באינטרנט ולא בכלל. כן, אבל זה לא טרנספורמציה דיגיטלית, וכתוצאה מהטעות בתפיסה הזאת

אם אנחנו חוזרים חזרה אז כן. אם תיקח למשל גופי מערכות מידע, שזה מה שהתחלתי להזכיר, אתה רואה שיש את המערכות הישנות של הדור הקודם, שהארגון עבד עליהן 10, 20, 30 שנה בבנקאות, בביטוח, בבריאות, בקימונאות, וליד זה יש את הצורך להכניס מערכות חדשות, למה יש עוד end of life למערכות, אבל המערכת שקיימת בארגון היא מורכבת, היא מסואבת, הביטוי שמשתמשים בו במערכות מידע זה ספגטי של תהליכים, מערכות ופעולות. בגדול זה סוג של הקשר הגורדי, אף אחד לא יודע איך לפרק אותו, תקלה בפני עצמה. ואז בואו נחשוב מה קורה בשני מימדים. אחד, זה שהארגון ממשיך לרוץ לעשות טרנספורמציה דיגיטלית, כאילו הוא מסבך את החיים שלו עוד יותר, בלי לפשט את מה שהיה. ושתיים, הוא צריך להתחיל להכניס מערכות חדשות, כי המערכות הישנות מתיישנות. ואז עולות כל מיני שאלות, איך אנחנו עושים את זה.

האנשים שהם התמחו במערכות של אתמול, שהן המערכות של היום, הם מתחומי מקצוע שונים לגמרי. הם מכירים את הטכנולוגיה של אתמול. אתה יכול להכריח אותם לחשוב גם על הטכנולוגיות החדשות? האם זה בכלל פיזיבילי שאדם שלו חמש, עשר, חמש עשרה שנה, עשרים שנה, ובטח אם זה יותר מזה, עוסק ב... לא יודע, באיזה מערכת AS400 כזאת בארגון, יהיה מסוגל לחשוב על פיתוח פתרונות דיגיטליים באינטרנט, או להכניס סאפ לצורך העניין? ממש לא. במקומות שניסו לכפות את זה אחד על השני, לא עשו כלום, או גרמו נזק לכל הזה. אז הבינו שצריך להפריד את הדברים, ומנהלים את זה בנפרד, ואז השאלה נשאלת, נשאלות הרבה שאלות, לא רק שאלה. כן, כן. מתי זה מתחיל, מתי זה מסתיים, מתי מחליפים, איך מטפלים בקונפליקטים בין מה שהיה ישן למה שחדש. מה יעלה בגורלם של אלה שחוים עם ה-S400. נכון, אבל בגדול, אם אני לא מבין שאני נותן חיים לחדש, ולא כופה על הישן את החדש ועל החדש את הישן, כי אם אני כופה עליהם,

זה בלתי נסבל, זה לא חי, אז אני צריך להבין שכן, אני חייב לתת לזה חיים נפרדים, ואחר כך להתמודד עם ההשלכות, אבל בלי לעשות את זה, פשוט אין. אוקיי. אז אתה ממש מייצר תזה, אנטי תזה, ואחר כך נראה אהיה בסינתזה. ומנהל את הסינתזה. אז אתה מנהל את הסינתזה. יפה. מנהל מאמצים מקבילים. נכון. אז אתה מנהל שני ארגונים, ו... אז יש לך שלושה מאמצים. נכון. מאמץ רגיל שכבר עד עכשיו. ניהלת מאמץ חדש, נכון. והמאמץ השלישי שהוא הסינתזה. נכון, שזה אחד האתגרים הארגוניים הגדולים. עכשיו, מה שאני מתאר פה הוא אתגר שקיים כמעט בכל ארגון גדול היום. כן. אנחנו יכולים לראות את המערכים הטכנולוגיים מתפתחים, מתנפחים ומתפתחים מאוד, בצורה שהיא לא פרופורציונלית בכלל למה שהארגון היה חולם, רוצה או מתכוון להשקיע, אבל הוא נסחף אחרי זה כי אין לו ברירה, מה שאנחנו קוראים סינדרום התגובה. הוא מגיב, מגיב, מגיב, מגיב. בוא נדבר על סינדרום התגובה רגע. כי הזכרתי אותו ממש בהתחלה, וזה כאילו ה... זה הבסיס לכל הסיפור פה, נכון?

זה אחת התופעות החזקות שגורמות לנו לייצר מערך של טעויות. אנחנו היינו רגילים, אנחנו כבני אדם צריכים זמן. אנחנו צריכים, רואים את זה בכביש, אוקיי? אני צריך לראות, אני צריך לקלוט, ואז אני יכול להגיב, ואז יש מרחק עצירה, כן, לא מהמבצע עכשיו, אלא מרחק עצירה של הרכב, למרות שזה אותו דבר בלוגיקה. אנחנו בנויים ככה. אם לא קלטנו, לא הפנמנו, לא עיכלנו, לא עשינו את הפרוססינג של הדבר הזה, לא נלחץ על הברקס ולא נעצור, נעשה תאונה. נכון. אז גם בארגונים זה ככה. אנחנו צריכים לראות משהו שמופיע לנו בסביבה שלנו, ולהגיד, אוקיי, מה זה הדבר הזה? איך זה משפיע עליי? איך אני נערך אליו? כן. ואז אני צריך להיערך, להגיב, ולעשות מה שאנחנו קוראים להמשיך business as usual. כן. אבל אין business as usual. והתופעות שמגיעות, מגיעות בקצווים שאי אפשר לקחת לנו את הזמן. כן. ואז מי בנוי לזה בכלל? ואז אני מתחיל להגיב, להגיב, להגיב, להגיב, והמאמצים הארגונים, האנרגיה,

מתקלע על תגובות. כן. במקום על יוזמה. כן. אחד האתגרים הגדולים שלנו. בוא ניקח דוגמה מצוינת. כי בקורונה זה היה כמו, אתה יודע, אני לא אתפלא אם לך היו קטעים בקורונה, שאתה פשוט כאילו התפוצצת משחוק, כי זה כאילו לקחו, עשו קומדיה. לא, ממש לא, זה היה לא מצחיק בכלל. לא, זה היה לא מצחיק, אבל בו זמנית זה גם היה כמו קומדיה על התיאוריות האלה, הרי נכון? היה, אוקיי, היה רק את הקורונה. אז קודם כל באו וכולם אמרו, יהיו פיטורים המוניים, מה שלא קרה, מה שקרה זה שהייתה התפטרות ענקית, אבל זה סיפור אחר. יהיו פיטורים המוניים, אז הארגונים כבר עשו בעצמם את הפיטורים וניצלו את הזמן כדי קצת לנקות את השורות. יהיה מיתון ענק, תהיה אבטלה ענקית, שוב, לא קרה, קרה הפוך. קרה לרגע. קרה לרגע, אבל יותר מרצון מאשר מצורך. הבורסה תיפול, קרה הפוך, היא קפצה. ואז גם היה את כל עניין הגל הראשון, השני,

השלישי, לא רק בארץ, גם בחו״ל. ומה שקרה זה שאני גם הייתי בפנים, אז באופן אישי, אם תיקח אותי, אני זוכר את זה כתקופה קשה, נפשית, מנטלית, בתור מנהל שצריך כל יום לקחת החלטות, מה אני עושה עם החבר'ה שלי, באים למשרד, לא באים למשרד, מה עושים עם כל הארגון, מה עושים עם המחלקה שלי לגבי המחלקה האחרת. אצלי יש את המתכנתים, הם יכולים לעבוד מהבית, אבל מה עם האלה מהאופרציות? מה עם המכירות? המכירות יושבים טוב אחד ליד השני, הם מוכרים יותר טוב, אז אולי כן להם, אבל מה עם זה? אבל מה אם יש מישהו שלא מתחסן? ומתישהו זה הפך להיות באמת העניין הזה של התגובתי, של הקומדיה על קומדיה על קומדיה, או טרגדיה, אני לא יודע מה זה, של הכן סגר, אין סגר, ציווי סגר וזה וזה. מתישהו הייתה תחושה שכל המנהלים באזור פשוט רוצים להניח את העט וכאילו, די, שהסיוט הזה יסתיים, זה בלתי... תעצור את העולם, אני רוצה לרדת. כן, די, תעזבו אותי כבר, תעזבו אותי, מישהו יכול לתת לי ודאות לשבוע? אפשר ודאות לשבועיים? תנו משהו. נכון, אז קודם כל אני חושב שמה שקרה בקורונה הוא בהחלט רצף אירועים מעניין,

אנחנו חושבים דרך אגב שלא סיימנו, לא את הקורונה עצמה, אלא את גלי ההדף של הדבר הזה. ממש לא, כל ההייבריד, אף אחד עוד לא הבין, עובדים מהבית או לא? וגם אני חושב שהדברים האלה ימשיכו להשתנות, ולא בהכרח אנחנו נקבל התייצבות כזאת או אחרת. וכל התזות, דרך אגב, אני מאוד אוהב במירכאות כפולות את הביטויים של ההתפטרות הגדולה, החזרה הגדולה, זה בסך הכל backfire של איזשהו אירוע, וכמו שזה קרה עכשיו, יכול לקרות מחר, אבל מיד עושים מזה עניין ומדביקים לזה שם, וקוראים לזה כך או אחרת, כדי זה, וכמובן מנפחים לכולם את התחושה שזה בסדר איך שהם מתנהלים, ואז פתאום מגלים שזה לא בדיוק ככה, ונותנים לזה שם אחר, זה כאילו חלק מהטבע שלנו. בעינינו האירוע של הקורונה הוא דוגמה מאוד מאוד חזקה לסט תגובות, שלא בהכרח אפשר היה להגיב אחרת במצב נתון, אבל הוא סט תגובות שגורם לרצף של גלי הדף

של אירועים שלאו דווקא הם הכרחיים. ודיברו על נושא הברבור השחור, והאם אפשר היה לצפות או אי אפשר לצפות את זה. אז דרך אגב... תעצור לשנייה, לא הסברת בסוף מה זה ברבור שחור, תן דקה על ברבור שחור. אז אני אסביר, בסדר. אז קודם כל, התיאוריה של הברבור השחור נכתבה על ידי אדם שנקרא נסים ניקולה סטלב, שהוא פרופסור ממוצא לבנון, אם אני זוכר נכון, הוא כתב את הספר הברבור השחור, ובתמצית של התמצית אני אזקק את זה, מה שהוא אמר, הוא אמר שאירועים שמפתיעים אותנו הם תולדה של החשיבה הנורמלית שאנחנו מפעילים, לא של זה שאי אפשר היה לצפות אותם, אלא זה שאנחנו נותירים אותם מחוץ לספקטרום הנחות היסוד שלנו, שהם יכולים אכן להתרחש. אמרתי משהו מפוצץ, אז אני אסביר. בגדול, הוא אומר,

למשל, הקורונה איננה ברבור שחור. למה היא איננה ברבור שחור? בגלל שאפשר היה לצפות שיהיו מחלות שיתפרצו. כן. מה זה כן ברבור שחור? וגלובלית, כשכל כך קל לטוס לחול, אז קל לצפות גם שזה יפוץ גלובלית כל כך מהר. נכון, שזה יגרום נזק, נכון. עכשיו, אם ממשלות היו נערכות, קח למשל את כל הנושא של ההתחממות הגלובלית, הנזקים של ההתחממות הגלובלית, שום דבר פה לא חדש. אבל אם תיקח את זה חמש שנים מהיום, כולנו נופתע איך פתאום ככה וככה קורה, איך פתאום יש לנו יותר ויותר שערות בשנה. למה זה קורה שיש... למה? כי זה שראינו מול העיניים את התופעה, לא גרם לנו לעכל שהיא אכן מתרחשת. למה? כי אנחנו מניחים בהנחות יסוד שזה בסדר ושזה יעבור, ואולי טיפה יותר חם עכשיו, אבל לא נורא, יהיה פחות חם אחר כך. כן. אז כשעוברות השנים, וזה לא מתרחש, אנשים מתחילים להפנים. מתחילים להפנים, מתחילים להקל, אבל זה לפעמים too bloody late. ואז מתחילות תגובות שהן תגובות שרשרת,

שנובעות מחשיבת טווח קצר ומהתנהלות טווח קצר, ולא מתוך חשיבה של באמת טיפול בבעיות השורש, אלא מתוך תגובה של כאן ועכשיו, שזה שוב התנהגות אנושית, כי המנהיגות היא לטווח קצר, כי אנחנו כולנו פה לחמש דקות. כן. אז ברבור שחור, זה מה שברבור שחור אומר, אבל העיסוק ב... אבל העיסוק בדברים שמתרחשים... סליחה, שנייה, רק, הברבור שחור זה הכינוי לתופעה שקרתה, אוקיי? אז נגיד הקורונה זה סוג של ברבור שחור. אז יש ויכוח על העניין אם זה ברבור שחור או לא, למה? כי תופעת הקורונה היא לא מחוץ לספקטרום הנחות היסוד שלנו, היא בתוך ספקטרום הנחות היסוד שלנו, אבל אנחנו התעלמנו ממנה. ברבור שחור היא, אין לי כרגע דוגמה ממש מתחת ליד, אבל ברבור שחור זאת אותה תופעה שאנחנו לא רואים אותה בכלל, אבל בגלל שאנחנו לא מסתכלים. קורונה, זה היה צפוי שהיא תתרחש, כמו שבאפקט החממה, בעיות של אפקט החממה, אנחנו יודעים שהם הולכים להתרחש, אנחנו מתעלמים מהם לא בגלל שאנחנו לא יודעים, אלא בגלל שאנחנו פשוט מתעלמים.

וברבור שחור זה לא התעלמות, אלא זה פשוט חוסר הסתכלות על דברים שמתרחשים, שאפשר היה בהרחבת הספקטרום, אפשר היה לראות גם אותם. מדברים על הנחות יסוד שנובעים מהעקומה הנורמלית ותופעות שהן אינן בעקומה הנורמלית וכן הלאה, אבל זה כבר יותר מדע בעניין הזה, וזה רעיון של ברבור שחור. אז עכשיו נחזור לתגובתיות של הקורונה. איך היה אפשר לעשות את זה אחרת? אז במקום אותה הנהלה, שאני אומר אותה ואני מתכוון לכל ההנהלות של כל הארגונים שאני ראיתי אי פעם, תגובה היסטרית של מה נעשה מחר בבוקר, מה נעשה בעוד שבוע, מה אנחנו עושים עכשיו, קוראים לכולם, טה-טה-טה-טה, היה אפשר לנהל את זה אחרת? אז קודם כל אני חושב שבאותה נקודת זמן ארגונים נאלצו להגיב בחדות, הם היו פעולה בתוך שרשרת של פעולות. ברגע שברמה לאומית ממשלות רבתי החליטו על סגרים,

לא נותרה ברירה. זאת אומרת, הפעולה של להגיד לאנשים שבו בבית היא כבר פעולה מגיבה, היא לא פעולה יוזמת. כן. האם היינו יכולים קודם ליצור מצב שגמישות העבודה תהיה כזאת שאנשים יהיו כבר עם הרגלי עבודה כאלה, והרעיון של עבודה היברידית יאומץ קודם? אולי כן, אבל הטבע האנושי לא מאפשר לנו את זה. זאת אומרת, אנחנו עדיין, איך אומרים? אם צוותים אותנו, אנחנו מצטוותים, אנחנו בני אדם, אנחנו זקוקים למגע, אנחנו צריכים ללכת ולעשות שופינג. אפשר גם על זה לדבר הרבה, על האם השופינג הפך להיות דיגיטלי, האם הוא הפך להיות היברידי, איך הקיבעונאות מתנהגת. מאוד מאוד מעניין להסתכל במקומות שונים בעולם על התופעות האלה, וחלק ממה שהיה לנו לפני שלוש וארבע שנים, וחשבנו שילך בכיוון מסוים, לא בהכרח מתנהג כמו שחשבנו. אז התופעות האלה של התנהגות צרכנית היא גם כן מאוד מעניינת, אבל אם אנחנו מסתכלים היום,

אחת התופעות שאנחנו רואים זה לאו דווקא אימוץ ההיברידיות כדרך חיים, להפוך ניסיונות לחזרה למה שהיה קודם, כי הצורך במפגש, בחיבור, חוסר היכולת בלנהל ולשלוט כשאתה לא רואה את האנשים באופן שוטף, והכלים הניהוליים שעדיין לא מפותחים מספיק, גורמים לארגונים לשכוח מה היה רק לפני שנתיים, ולהחזיר חזרה יותר. זה נכון שזה לא מאה אחוז, אבל זה מתרחש. סאב-טקסט, התפטרות גדולה, החזרה הגדולה וכל החרטות האלה, זה פשוט גלי ההדף והאדוות שנשארו על פני הקרקע, ובסופו של דבר, כן, זזנו פאזה, אבל אנחנו לא זזנו את כל הדרך. כן. לא הפכנו להיות וירטואליים, אנחנו לא התעלינו והפכנו להיות רוחות. אנחנו בני אדם, על הקרקע, המפגש נדרש. כן, התפתחנו בעובדה שאנחנו מבינים שיש מודלי עבודה אחרים שאפשר לאמץ,

יש יותר גמישות, הגמישות יש בה גם ערכים מוספים, איך אתה מנהל את זה ולמי מתאים מה, משתנה מאירוע לאירוע. כן. אז איך בכל זאת, אני מבין את ה... אני מבין שיש את תופעת הברבור השחור, אבל מה אני אמור? להכין סנריו לכל דבר שלא יקרה? מן הסתם, אם תכין סנריו לכל דבר שלא יקרה, אז אתה תעבוד בהכנת סנריו, אבל בוא נניח שגם אם היית עושה את זה, יקרה הסנריו שלא הכנת. נכון, כי הסנריו שאני חושב שהם יקרו הם בתוך הגאוס שאני מדמיין, ובדיוק מה שאתה מסביר, זה לא יהיה שם. נכון, אז התשובה להכין סנריו לכל אירוע, זה דרך החשיבה של אתמול. הדרך החשיבה של היום זה שאין סנריו. אני צריך לפתח גמישויות ויכולות שמאפשרות לי לבחון מה קורה בסביבה העסקית שלי, להגיב ולשנות. כן. והשינוי, דיברנו על זה קודם, השינוי זה הדבר הקבוע היחידי שיש לנו בחיים.

אנחנו מאוד לא בנויים לזה, אנחנו מאוד קשה לנו עם זה, אבל גם מאוד אין לנו ברירה. כן. ודיבר על התופעות האלה, יש פילוסוף עתידן, יש אסכולה של עתידנים בעולם, ואחד הגדולים שבהם הוא נפטר כבר לפני כמה שנים, זה אדם ששמו היה אלווין טופלר. אלווין טופלר כתב ארבעה ספרים, הראשון שבהם היה הלם העתיד. ספר מכונן, נכון, ספר מכונן שחזה לא את העשור הבא, את העשורים הבאים וההשלכות של השינויים הטכנולוגיים על התרבות, על הערכים ועל האדם. כן. וגם אם אתה קורא את זה היום, זה נכון, זה נכתב בשפה של אז, אבל מכונן. לא, זה מטורף. הוא אומר שלבן אדם יהיה מחשב אישי קטן, שהוא דרכו יזמין את הכביסה, אני לא זוכר בדיוק מה, אבל הוא דרכו יזמין את הכביסה, הוא ישלם את החשבונות, הוא יעשה את הדברים. הוא דיבר על כל האי-קומרס ועל המובייל ועל הכל. פשוט זה היה נשמע לא הגיוץ. בדיעבד, אתה אומר, ברור,

אבל לידו היו עוד הרבה כותבי מדע בדיוני ועתידנים שלא ידעו את זה. אז הוא כתב ארבעה ספרים שכל ספר הוא עבודת מחקר של עשר שנים, וחזה כל פעם עשור קדימה, לפחות. תורף. אחד הספרים, הספר האחרון שהוא הוציא נקרא מלחמה ואנטי-מלחמה, ומדבר על כל התופעות שאנחנו רואים בסביבה שלנו, הלאומית, מדהים. עכשיו, אני רוצה רגע לקחת אותך לצד האישי של כל הדברים האלה, כי אתה עובד הרבה מאוד עם מנכ״לים, סמנכ״לים, הרי בסוף זה בן אדם שאתה הולך, אתה ושליחיך הרבים, לשבת איתו ולדבר איתם על איך עושים, איך עושים את הדברים האלה. יש פה בכל הסיפור, זאת אומרת, הרבה מהבעיות הרבה לפני זה שהארגון שלי הוא בצורה קשיחה, והתהליכים בו הם קשיחים, ואני אולי לא רגיל לעבוד עם אחד הדברים שאתה מדבר עליהם בספר, והם גם,

אני הכי משתחווה לזה, זה העבודה עם יותר פרילנסרים ופחות עובדי קבע, כדי להיות יותר גמיש בגדול וקטן, כמה הארגון הוא גמיש. אבל בסוף, הרבה מהבעיות מתחילות בזה שהאנשים עצמם, הבכירים למעלה, הם בעצמם קשיחים. יש גם עניין של אגו, יש עניין של אני אמרתי ולכן יעשו ככה, להודות שטעיתי, זאת אומרת, למה עשינו את האסטרטגיה ההיא? כי אני הבנתי, כי אני מנוסה וחכם, שזו האסטרטגיה שצריך. עכשיו, להפוך אותה זה להודות שאני טעיתי, ולכן אני לפעמים לא יהפוך אותה ארגון חצי-ימות בזמן כהונתי לפני שאני יודע שאני טעיתי, ואנחנו רואים את זה. איך בכלל, אם יש לך דרך למוסס את הדברים האלה, האנושיים? אז לפני שאני אתייחס לשאלה,

אני רוצה להוסיף תופעה יותר קשה שאנחנו חווים היום, והיא התופעה של, וואלה, איזה רעיון יפה, הבנתי, ואני רץ ליישם. לא תכננתי, לא חשבתי, לא הבנתי משמעויות, אבל אני כבר עושה בשטח. היא התופעה היותר קשה, וזה, דרך אגב, לקחת את הלוגיקה או את הרעיון של ה-sense of urgency מתפיסת עבודה, ממודל, מדרך חשיבה, ללחץ, ולהגיב מהר, ולרוץ ולעשות את כל הטעויות האפשריות בדרך, ואז להגיד, וואו, חשבתי שזה טוב, אבל זה לא עבד. זה שזזים מהר, זה לא נותן לכם הנחה שאתם לא צריכים לעצור ולחשוב. זה לא, התזוזה המהירה, אם היא איננה מנוהלת, איננה מוסדרת, ואיננה, היא מתודולוגית עבודה, אנחנו כבני אדם לא יודעים לעבוד ככה. כן. התגובה המהירה לאירועים שמתפתחים, זה פשוט לתרגם את הלחץ שלי לעשות לפעולות לא בהכרח שמביאות לתוצאה. שזה באמת, שוב, כולנו חווינו בקורונה, לא משנה באיזה מקום אתם בארגון, למעלה או למטה או באמצע, אתם יודעים על מה מדובר.

Sense of urgency זה תפיסת עבודה, זה מודל חשיבה, זה לא הפגנת לחץ והיסטריה. לחץ והיסטריה במצבי אי-ודאות הם התופעה הגרועה ביותר שאנחנו יודעים להפגין במין האנושי. דווקא במצבים של חוסר ודאות אנחנו זקוקים לסנטר, לרוגע, לפעולה נכונה, וכן, בספר באמת אני מדבר הרבה על מה שנקרא אסטרטגיית היום שאחרי. איך אני מתנהל על מנת לנהל משבר, ואיך אני מתנהל על מנת לצאת ממנו ולהתקדם קדימה. כן. אז מתעסקים, זה כשלעצמו אירוע, אבל אם אני אחזור למה שאתה אומר, אז אין לנו תשובה ופתרון לכל דבר. אנשים שהם נוקשים, הם נוקשים. אנשים שמונעים מאגו, מונעים מאגו. קטונתי מלשנות את המין האנושי, בכלל אין לי שום כוונה או מחשבה לעשות את זה. אנחנו עובדים עם אנשים מהנקודה שהם נמצאים, עם המוכנות שלהם לקחת. יש לי לקוחות שהם מסבירים לנו בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות

בנקודה שאנחנו נכנסים לעבודה, ויש לי לקוחות שמנסים להתערב בתוך תהליך החשיבה ולהכתיב את התפוקה ואת התוצאה. עם זה אנחנו מתמודדים בכל מיני כלים של ניהול תהליך. אבל לשנות את האדם? אנשים מסוגלים להתפתח בעשרה אחוז מהמקום, אנשים מבוגרים, בטח בוגרים, אבל גם צעירים יותר, יכולת ההתפתחות היא עם האחוזים בודדים של שינוי. אנחנו יותר מאמינים שמי שמנהל ארגון או מי שמוביל בתוך ארגון, הוא בעל הסמכות והמנדט לקחת קו פעולה מסוים מתוך הארגון, זה הפרורגטיבה שלו, והוא זה שמגדיר את הכיוון. אנחנו מספקים לו כלים, פתרונות, מתודולוגיה, יכולת ניתוח, והוא ייקח את זה לאן שהוא מאמין. כן. זה אנחנו לא, אף אחד לא נתן לנו את המנדט על הבינה,

ולא אנחנו רואים את התמונה הכוללת, זה שלהם, כן. ואנחנו, אוסף של כלי עבודה בידי המנהל, ירצה, ישתמש, לא ירצה, לא ישתמש. אז אנחנו יכולים לדבר על זה, להרצות על זה, לאפשר לאנשים לקחת אותנו, להשפיע עליהם בשוליים, במקומות שהם מאפשרים לנו ונותנים לנו, וזהו. כן. כן. אלה החיים. מוטב שנכיר במגבלות. תגיד, מה זה האפקט הפולארי? אוי, זה מעניין מאוד, כי זו אחת החוויות שאנחנו רואים אותה הרבה. האפקט הפולארי אומר, אחת ההדמיות המשמעותיות שאנחנו חושבים בהן היא הדמיה של מערבולת. אנחנו מדברים על מערבולת ההפרעה, על האפקט של משהו שיש לו כוח צנטריפוגלי, תחשוב על טורנדו לצורך העניין, כוח צנטריפוגלי חזק. מה קורה? הדברים עפים לצדדים, אוקיי? והם נפרדים אחד מהשני. אז את האפקט הפולארי אנחנו רואים בהרבה מאוד מקומות. אחד המקומות החזקים, שאפשר לתת דוגמה בהם,

זה העובדה שכשאתה מסתכל על ארגונים היום, אתה רואה פתאום שלארגון יש יותר מדי אנשים שהוא לא צריך, ופחות מדי אנשים שהוא צריך. ויש את זה בבת אחת. עכשיו, הוא לא יודע להיפרד מאלה שהוא כבר לא צריך אותם. למה? כי יד שמאל שלו עדיין מסובבת איזשהו כפתור, ויתרת הגוף פשוט לא עושה שום דבר. אבל אם אתה תחתוך את היד, היא לא תתפקד, נכון? אז מה אני אעשה? תופעה, דרך אגב, שמתרחשת הרבה בגלל הטרנספורמציה הדיגיטלית, אנחנו מוציאים כל מיני תהליכים החוץ, רק שכחנו לוותר על המערכים הפנימיים. אז כל האנשים שעשו קטעים מתוך הדבר הזה קודם, עושים רק את מה שנותר. חוסר יעילות והתנפחות ארגונית, כי אנחנו לא יודעים לעשות טרנספורמציה כמו שצריך. הטרנספורמציה הארגונית שנולדת כתוצאה מטרנספורמציה דיגיטלית, מתרחשת בשיעור נמוך מאוד באופן יחסי בארגונים, וכתוצאה מזה ארגונים מתנפחים. נשארים חלקי אנשים... זאת אומרת, נשארים גם האלה של הדור הקודם וגם האלה של הדור החדש, גם אלה שהצליחו להשתנות וגם אלה שלא הצליחו להשתנות ולהסתגן. לא בגלל שהם יכולים להשתנות או לא, אלא בגלל שהם עסקו בתחומים שכבר לא נדרשים. ואז מה שקורה,

זה שכשאתה מסתכל על החוסר יעילות הארגונית, אתה רואה אותו הולך וגדל. זה יכול להיות או בגלל שימוש בטכנולוגיות מתיישנות ואנשים שלא רלוונטיים, או בעובדה שאנשים עשו פעולות ידניות ולא עושים אותן יותר. כן. או כל מיני תהליכים שאתה יכול לראות אותם, למשל מוקדים טלפוניים, כן או לא, שירות בסניפים, כן או לא, מיישבת תביעות בחברת ביטוח, זה בסך הכל אלגוריתם, כן או לא. אז כל מיני דברים כאלה שאתה רואה אותם, שפתאום החברות מתלבטות, מה אני עושה עם כל מה שהיה שם קודם? בצד השני, חברות רצות באמוק פראי לפתח פתרונות טכנולוגיים, להעביר תהליכים לטכנולוגיה, אבל תסתכל מה זה עושה, זה כמו העדר הזה שרץ לצוק ונופל בקצה, שיש את התופעה הזאת של העדרים שזה, אז זה בערך אותו דבר, רצים באמוק פראי אחרי הטכנולוגיה, אבל מה זה אומר? זה אומר שאני רץ לפתח מחסור מטורוף, כי מאיפה אני אביא את כל היכולת והידע הזה? אז עכשיו אני מפתח תהליכים, ומייד אני צריך לרוץ לפתח תהליכים שונים, ואז נוצר מחסור מטורף ביכולות האלה.

והטכנולוגיה מתפתחת, וכל הזמן יש לי מחסור בנקסט סטפ שלי. אז אני הופך לארגונים שלמים, אני הופך אותם לטכנולוגיה. הם מפסיקים להיות ארגון מלשון אורגן, מלשון בני אדם, והופכים להיות סייבורג. הם הופכים להיות חצי אנשים, חצי טכנולוגיה, ואולי יותר טכנולוגיה מאנשים. ואז, איך אני מנהל את זה? האפקט הפולארי מדבר על הקיצוניות הזאת, אבל האפקט הפולארי קיים גם בעולמות אחרים. הוא קיים בסביבה העסקית, במקורות של חומרי גלם, ביכולת לוגיסטיקה עולמית, כמעט כל דבר בחיים שלנו, פתאום אנחנו מרגישים שיש מחסור גדול בדברים מסוימים, ועודף באחרים ולא בדיוק יודעים איך להתנהל מול העניין הזה. זה הרעיון של האפקט הפולארי. אוקיי, אבל איך הוא משרת אותנו, האפקט? הבנתי את האפקט הזה. הוא עושה לנו חיים קשים, הוא לא משרת אותנו, הוא בעיה, הוא אתגר. אוקיי, אוקיי. ומה אני יכול לעשות כדי להימנע ממנו? או שאתה אומר לי, בוא תשים לב. אני אומר, בוא נשים לב, אני לא חושב שאפשר להימנע, כי זה אחד מהדברים החזקים שנוצרים בעולם היום,

מאוסף כל האירועים שאנחנו חווים. אנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם זה, אנחנו צריכים להבין שאם לקחתי את הדוגמה של ההון האנושי בתוך ארגון, אני צריך קודם כל להבין, אני אגיד משהו מאוד לא פופולרי למאזיננו, הון אנושי זה לא כולם נכסים, ולא כולם שווים בפני האלוהים, לא נעים להגיד, אבל יש כאלה שצריכים להעביר אותם תהליך, ויש כאלה שצריך להיפרד מהם, ויש כאלה שצריך לראות אותם כנכס ולשמור עליהם, זה לא זהה. אבל שנייה, מה זה לא פופולרי? זה טוב מאוד שאתה צריך להגיד את הדברים האלה, כי מי שהיום, כמו כל מה שאמרת על הארגונים, כמעט הכל נכון גם על האינדיבידואל. בימים אלה, בן אדם, שהוא, הייתה לו אסטרטגיה, בגיל 24 הוא הלך ללמוד משהו, והוא אמר, האסטרטגיה שלי זה עד הפנסיה, לעשות את אותו דבר עם אותם דברים שלמדתי באוניברסיטה, הוא לא מתאים לעולם הזה. ומי שלא תופס את עצמו ואומר, העולם משתנה, אני צריך את האסטרטגיה דינמית, אמרת,

אני צריך אולי לשתף משאבים, אני אולי צריך לסגל יכולות, אני צריך להבין מתחרים, צריך להבין איפה הערך שלי, והוא לא תופס את עצמו בידיים, הוא בסכנה ממשית. נכון. מה שיפה מאוד, סליחה, עוד דבר אחד לפני שאתה ממשיך. יש את הדוח עתיד עולם העבודה של פורום הכלכלה העולמי, שאני מאוד מאוד אוהב אותו. ומה שיפה שם זה שהם לא שואלים את העתידנים ואת היועצים ואנשים כמוך וכמוני שכאילו זה, הם שואלים ישר לבשר, המנכ״לים והסמנכ״לים השאבי אנוש, מה אתם תעשו כשיהיו לכם, הם אומרים, האם האנשים שלכם בעוד חמש שנים יהיה להם את היכולות ואת הסקילס שהם צריכים? אז הם אומרים, 50% משהו לא. ברור. מה תלכו לעשות איתם? אז אם זה היה כנס משאבי אנוש, מה הייתה, מישהי הייתה עומדת על הבמה או אני הייתי עומד על הבמה והייתי אומר לכולם, לכו תלמדו. אבל לא שאלו אותי, שאלו את המנכ״לים, מה המנכ״לים אומרים? מספר אחת בתשובות, נפטר אותם ונביא אנשים שיש להם את הסקילס. מספר שתיים, נביא עוד טכנולוגיות,

עוד בוטים ורובוטים וכל מה שצריך ואלגוריתמים כדי שייחסו עליהם, ורק במספר שלוש נלך לפתח אותם. עכשיו, זה נחמד שלפחות זה לא במספר 20, אבל זה רק מספר שלוש. זאת אומרת, על האינדיבידואל יש היום גם את האחריות האישית לפתח את עצמו. לגמרי. אחרת הוא יישאר מאחורה. לגמרי, ואני חושב שבעולם המערבי זה הולך עוד הרבה יותר חזק לבסיסי הקיום. סתם לצורך הדוגמה, חיסכון לטווח ארוך. האם אני חוסך כדי להבטיח את העתיד? ככל שעובר הזמן, בן אדם מתיישן ביכולותיו. גם הדינמי ביותר שיש, כשהעולם רץ בקצבים האלה, ההתיישנות של היכולות, ולא משנה מי אני, הוא מתרחש בכל מקום. אז אם יש לי מזל, אני יושב בעד של משהו ואני מחזיק יותר זמן, ואם אין לי מזל ואני עובד בקו ייצור בשדרות באיזשהו מפעל, אז אני צריך לקוות שלא יסגרו דווקא את המפעל שלי, ושאף אחד לא ידאג לי. אז השאלה היא אם אנחנו בתרבות שלנו, אנשים שחושבים לטווח ארוך, והאם אנחנו חוסכים. שתיים, זה מה בכלל הידע שלנו להגן על עצמנו? ואנחנו הולכים פה לדברים שהם כבר יותר לאומיים,

של האם המדינה מטפלת בהסבות מקצועיות, בהכשרות של אנשים, יש כל מיני תוכניות, אבל במקום שלנו, שבו המדיניות משתנה כל שני וחמישי, וכל אחד והפופוליסטיקה סביב המדיניות, יותר מבטיחים לנו ומספרים לנו סיפורים מאשר באמת עושים. אז נשאלת השאלה, איך אנחנו כקבוצה, מדינה, חברה, ווטאבר, באמת דואגים לעצמנו, ואני חושב שהתשובה היא מעט מדי, מאוחר מדי, וזה נכון להכול. אני חושב שכשאתה מסתכל על מנכ״ל, שהייעוד שלו בתפקידו זה לדאוג לארגון שהוא מנהל, לקיום הארגון כקבוצה, ובכל נקודת זמן, וזה לא משנה כמה שהוא ערכי וכמה שהוא סוציאלי בתפיסות העולם שלו, וכל המנכ״לים מדברים על זה שהם סוציאליים, אבל כמה הם באמת זה כבר סיפור אחר, אבל בסופו של דבר הם צריכים להביא תוצאות לבעלי המניות שלהם.

כן. אז הם מוכנים במידה מסוימת להשקיע בפיתוח ההון האנושי, כדי להיות בצד הנכון מבחינת התדמית שלהם, לא בהכרח, בגלל שהם באמת מאמינים שהם רוצים להשקיע את כל הכסף הזה, הרבה יותר קל לפטר ולשכור אנשים. איפה זה לא ככה? כשאין מספיק אנשים שאתה יכול לשכור אותם לעבודה, כן, איפה שחסרים. ואז אתה נאלץ, זה הסטיקינס של דברים, אתה נאלץ לפעול מול העניין. ואז, מתי אתה מגיע לזה? אתה מגיע לזה כשאתה נתקל במחסור. כך כשאתה כבר במחסור ותנסה לפתח מישהו לענות על מחסור, והנה הבעיה, למה אנחנו מגיבים לדברים ולא יוזמים אותם, וכן, אבל זה המין האנושי. כן. רם, אנחנו צריכים לסיים. היה לי מאוד מאוד מאוד מאוד כיף ומעניין. אני חושב שדיברנו, כי זה גם המקום הטבעי שלך, שאתה רוב הזמן עוסק בו על ארגונים גדולים, אבל ניסיתי כל הזמן לבזול גם ליחיד וגם לבעל עסק קטן ולעצמאי, כי אני חושב שהדברים היום הם הרבה יותר קשורים,

כנראה, ממה שהיה פעם, ודווקא הארגונים הגדולים, כמו שאתה אמרת, לפעמים קצת מקנאים בקטנים שיכולים לזוז ולהתעדכן, אבל גם לקטנים זה לא בא בטבעיות. כולנו מקובעים, וקשה לנו להודות שהאסטרטגיה שלנו צריכה להשתנות, וזה, אז תודה רבה על הידע, נאמת מאוד. תודה רבה. בגלל שאני יודע שאתה אעריך את זה, אז אני אומר, נאמת לי מאוד כי דיברנו קודם על הגילאים שלנו. חבר'ה, תודה רבה, כרגיל, היה כיף, ניפגש בפרק הבא. אני מזכיר לכם, אם אתם בספוטיפיי או באפל, אתם מוזמנים אפילו להיכנס ולעשות איזשהו כוכבים או ריוויו, אני לא זוכר מה יש שם בדיוק, אבל מדי פעם, פעם באיזה 20 פרקים, אני זוכר להגיד את זה, ואז תמיד יש שינוי לטובה. אז זה היום זכרתי, וזהו, עד אז, לכו, תלמדו משהו, תתפתחו, תהיו דינאמיים, והכי חשוב, תהיו טובים. יאללה, ביי.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 257

    חומרים משני תודעה בעולם העבודה

    ניל״י גולדפיין · 9 אוג׳ 2022 · 68 דק׳

  2. 256

    לתת לאינטואיציה להחליט

    ד״ר יובל דוידור · 2 אוג׳ 2022 · 81 דק׳

  3. 255

    לטפס הכי גבוה שאפשר

    דניאל קרן · 26 יולי 2022 · 82 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←