קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 327·16 בינואר 2024·89 דק׳

איך לשלב בין קריירה להורות | איזון בית-עבודה זה בולשיט או ה-דבר? | להיות הורים מודרנים | פופקורן 327

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:28:38

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

מור שמיר היא מומחית לשילוב הורות, זוגיות וקריירה. היא מנחת הורים ויועצת זוגית לאנשי הייטק, ובעבר עבדה שנים בהייטק בעצמה. דיברנו על איך אפשר להיות הורים נוכחים בלי לוותר על קריירה, על רגשות אשם בערב ובבוקר, ועל כלי ניהול פשוטים שעובדים גם בבית וגם בעבודה: מקום וערך, שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה.

בפרק הזה

  • לדברי מור, כדי שהורות וקריירה יעבדו יחד צריך לנהל את הבית כמו צוות, ולראות בילדים חברי צוות שמשתפים אותם, מתייעצים איתם ומבקשים מהם עזרה, גם אם העזרה היא רק סמלית
  • הצורך הבסיסי של כולנו הוא מקום וערך: להרגיש שרואים אותנו. תפקידים קבועים בבית, כמו להכין כריכים, נותנים לילדים תחושה של מקום וערך, ולכן גם מתבגרים רוצים לשמור עליהם
  • במקום להגיד לילדים מה לא לעשות, כדאי להגיד מה כן, כי מה שמאירים עליו גדל. גם הילד וגם העובד לומדים כך מה מצפים מהם, ועדיף שההתייעצות והבחירה יהיו בתוך גבולות ברורים
  • רגשות אשם נוצרים כשאנחנו נוכחים נפקדים. מור מציעה לסמן ביומן ימים שבהם יוצאים מוקדם, לשים את הטלפון בצד בשעות הערב, לתאם ציפיות מראש עם הילדים, ולקבוע איתם זמן מוגדר ולתת להם לבחור מה עושים
  • ההורים אינם אחראים על שיעורי הבית ועל המבחנים של הילד, והם מתבקשים לתת גב לבית הספר. כשהם נכנסים כדי לפתור את הבעיות של הילד, הם לא בונים את היכולות שלו

על הפרק

האם אפשר בכלל לאזן בין בית לעבודה? האם אפשר להיות אנשי קריירה וגם הורים למופת? התשובה לא טריוויאלית כלל.

הפעם בפופקורן דיברנו על נושא שקרוב לליבי - איך להיות הורים בלי לוותר על חלומות הקריירה שלכם.

בדור החדש הורים רוצים להיות יותר נוכחים עבור הילדים שלהם. זה אומר שאנחנו רוצים לבלות יותר זמן איכות עם הילדים שלנו, להגיע מוקדם יותר לבית ולא לפספס אירועים חשובים. אבל אנחנו גם רוצים להמשיך לפתח את הקריירה שלנו - האם שני הרצונות האלו יכולים בכלל להתקיים בו זמנית? התשובה לא פשוטה כלל.

זה מסוג האתגרים שהעולם החדש מביא איתו, ואני שמח לנסות לפתור את הפלונטר שנוצר יחד עם האורחת שלי - מור שמיר.

מור שמיר היא מומחית לשילוב הורות, זוגיות וקריירה אחרי שבעצמה עברה תהליך למידה כאמא קרייריסטית. היא מנחת הורים ויועצת זוגית לאנשי הייטק - ויש לה תאוריה מעניינת בנוגע לנושא שילוב בית ועבודה בעולם החדש.

ציטוטים מהפרק

מקום וערך זה הצורך הבסיסי של כולנו. כולנו רוצים להרגיש מורגשים, משמעותיים, שרואים אותנו.

האורח.ת ·

אנחנו נתעסק במה לא, אם לא נחליט על מה כן.

האורח.ת ·

אף בן אדם לא ירצה לחיות את חייו שמישהו אחר מכופף לו את היד או מחליט עליו.

האורח.ת ·

שאלות ותשובות מהפרק

איך אפשר להיות גם הורה נוכח וגם קרייריסט?
מור שמיר מספרת בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שמותר לרצות גם ילדים וגם קריירה, אבל צריך לנהל את זה. לדבריה, אפשר לסמן ביומן ימים שבהם יוצאים מוקדם, להיות נוכחים בבית ולא נפקדים, לשים את הטלפון בצד בשעות עם הילדים ולשתף אותם בלוח הזמנים. אם אין נוכחות בבית, חשוב שיהיה מי שאפשר לסמוך עליו שנמצא עם הילדים.
מה זה "מקום וערך" ואיך נותנים אותו לילדים?
לפי מור שמיר, מקום וערך הוא הצורך הבסיסי של כל אדם: להרגיש שרואים אותו ושהוא משמעותי. היא ממליצה לתת לילדים תפקידים בבית, לבקש מהם עזרה גם בדברים קטנים, ולהגיד להם מה יפה במה שעשו. אפילו ילדים מתבגרים רוצים לשמור על תפקיד שהוא שלהם.
מהם שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה?
מור שמיר מציגה אותם כשלושה כלים פשוטים לשיחה עם ילדים, אבל גם עם בוס, לקוח או בן זוג. משתפים במה שקורה, למשל שיש שבוע עמוס, מתייעצים מה יעזור לילד כשהוא מתגעגע, ומבקשים עזרה במשהו קטן או גדול. לדבריה, ההתייעצות והבחירה נעשות בתוך גבולות שההורה קובע, ולכן הסמכות נשמרת.
מה עושים כשילד אומר להורה "את תמיד בעבודה"?
מור שמיר ממליצה לא להתגונן. קודם כל, עצם זה שהילד אמר זאת פירושו שהוא מרגיש שאפשר לדבר בבית על הכול. היא מציעה להקשיב לו, להגיד תודה ששיתף, להבין שהוא מציג מראה, ולהציע זמן קבוע בלי לחכות שיבקש.
למה כדאי להגיד "מה כן" ולא "מה לא"?
לדברי מור שמיר, אמירה כמו "אל תפתחו את המסך" נשמעת לילדים כהוראה שלא סומכים עליהם, והיא גם מאירה על ההתנהגות הלא רצויה. מה שמאירים עליו גדל, ולכן עדיף להגיד "אוכלים במטבח" או "בערב הזה יושבים יחד". גם בעבודה אפשר לפתוח ישיבה בהגדרה של מה רוצים לראות.
מה תפקיד ההורים בשיעורי הבית ובבית הספר?
מור שמיר אומרת שהיא לא אחראית לשיעורי הבית, למבחנים או לעבודות של הילדים, ושעל ההורים לתת גב לבית הספר. לדבריה, כשהילד לא עושה שיעורי בית, צריך שיהיו לכך תוצאות, כי אנחנו לומדים מתוצאות. אצל ילדים עם קשב וריכוז זה לעיתים נמשך זמן רב יותר.

מי ומה הוזכרו בפרק

חברות וארגונים
מכון אדלר
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, ברוכים הבאים לעוד פרק של פופקורין, כאן ליאור פרנקל, וגם היום ננסה להבין מה צריך לעשות ולדעת כדי להסתגל לעולם שלנו, והיום נדבר על בעיה שכמובן מאוד קרובה גם לליבי, וכנראה גם ללבכם אחרת לא הייתם עושים פליי. הרבה אנשים שאני מכיר רוצים להיות הורים משקיעים. הם רוצים לגדל את הילדים שלהם ולהיות מוקדם בבית ולבלות איתם זמן איכותי, ולא לפספס את כל המיילסטונס שלהם הרבה הרבה יותר מהדור הקודם ומהדור הקודם קודם ומהדור הקודם קודם קודם. אבל איכשהו יצא שגם האנשים האלה שאני מכיר הם קרייריסטים רציניים, הם סטארטאפיסטים, או הייטקיסטיות, או בעלי עסקים, או עצמאיות אמביציוזיות, והשאלה היא, איך עושים את זה בו זמנית? איך עושים את זה בלי לריב בבית? בלי להתחשבן? בלי שהילדים ירגישו? אולי זה בסדר שירגישו? והשאלה היותר מעניינת היא, האם אפשר בכלל לעשות את זה, או שכל האיזון בית עבודה הזה הוא בולשיט שמנסים למכור לנו מכל מיני סיבות? האם אפשר להגיע להישגים רציניים בעבודה, אם אנחנו מסיימים לעבוד כל יום ב-4? אפשר להיות הורים קרובים כשאנחנו רואים את הילד רק בסופי שבוע, כשאנחנו מרוטים מכל השבוע?

הנושא הזה עלה הרבה יותר לסדר היום, לשמחתי, בתקופת הקורונה, כי היינו תקועים הרבה בבית, וגם היו הרבה אבות שגילו שנחמד להיות הורה, הבינו שזה מה שהם רוצים לעשות, להיות הרבה יותר בבית, וכולי וכולי, אתם יודעים על מה אני מדבר. בשביל לענות על השאלות הקשות האלה, הבאתי לפה היום מישהי שמומחית בדיוק בזה, לפני שהתעסקה בכל הנושאים האלה, מור שמיר הספיקה להיות בוגרת הטכניון ולעבוד בהייטק, כמתכנתת, מנהלת פרויקטים, מנהלת מוצר וסטארט-אפיסטים, והיא גם אימא לארבעה. ולכן אנחנו מעידים שהבאנו לפה מישהי שיודעת על מה היא מדברת, גם מכאבים אישיים, ואם לא אנחנו נוציא את זה ממנה, היא מכירה את הבעיה על עצמה לפני הכל. היום מור נחשבת מומחית בשילוב הורות, זוגיות וקריירה, ולכן הבאנו אותה לפה, והיא מנחת הורים ויועצת זוגית לאנשי הייטק, היא עובדת גם בקליניקה שלה, היא הגיעה מעולמות הניהול בארגונים הרבה מאוד שנים, עבדה עם ארגונים מאוד רציניים, אפל וגוגל וכולי וכולי, היא מעבירה סדנאות והרצאות, מתארחת בטלוויזיה וברדיו ובנושאים האלה ואנחנו נראה, אנחנו לא יודעים אם שם שאלו אותה את השאלות הקשות שאנחנו נשאל אותן היום.

מור טוענת שאפשר להיות גם מורה וגם קרייריסט, או יותר נכון גם הורה וגם קרייריסטית, גם וגם. אני תכף אנסה לסחוט ממנה איך היא חושבת שזה בכלל אפשרי, ומה צריך לעשות כדי שזה יצליח, אני מניח שהיא תיתן לי מלא שיעורי בית, אני כבר מפחד מזה, מה עושים עם הרגשות אשמה, ויש לה גם תיאוריה שהדברים האלה יעזרו לנו לא רק בבית אלא גם בעבודה. אז ננסה להבין מה היא טוענת, ניתן למוזיקה את המקום שלה רגע לפני שאני אערער על האפשרות שבכלל אפשר להיות גם מורה מוצלח וגם קרייריסט מוצלח, ונתחיל בעוד שנייה. אז יום אחד רציתי להכין לעצמי פופקורן, ועשיתי את זה באולד פשן כזה, לוקחת ציר, לוקחת שמן, שמה את הגרגירים, בסבבה, מתיישבת עם הבן המתבגר שלי שסוף סוף רצה לשבת עם אמא שלו לראות איזה סדרה,

ופתאום אנחנו שומעים קולות מוזרים מהמטבח. ניגשים, שומו שמיים, כל המטבח מפוצץ בגרגירי פופקורן שמנוניים על הרצפה. למה? בוא ננחש רגע, מה בעצם שכחתי בכל הסיפור הזה שדהרתי. נשים טיימר? שכחתי מכסה. מכסה, פשוט, קטן, שלא יכול להציל אותנו מכל התינופת הזאת, שאחר כך לנקות אותה לקח לנו זמן. היה לי מזל שבדיוק הבן שלי לקח את הכדורים המתאימים, היה במוד המתאים, בא, עזר לי וזה, אבל באמת, זה היה רע, וזה היה לא נעים, ואני לא אוהבת לנקות. אני מאוד מאוד מתרגש שהבאת סיפור עם פופקורן בתוכו. בדיוק, אני לא חשבתי על זה, אבל קטע, כשאילו, שעכשיו סיפרתי את זה, אמרתי, וואלה, איך הכל מתחבר? אז רגע לפני שהתחמת את ההקלטה, אמרתי לך שאני אכעס עלייך שאי אפשר להיות הורה מצליח וגם קרייריסט מצליח, ואת אמרתי שאת מסכימה, ואמרנו שאנחנו פשוט נעשה פרק של דקה, אז תודה למי שהקשיב.

אז כן, קודם כל אני רוצה להגיד שאני רוצה בתור איזשהו משנה או מנטרה או קלישה להגיד שכדי להיות הורה, שהוא גם קרייריסט, ואגב, מותר לנו, מותר לנו לרצות להגשים את עצמנו, עבדנו קשה בשביל זה, למדנו קשה בשביל זה, אז מותר לנו גם אם רצינו שיהיה לנו ילדים, מותר לנו גם שיהיה לנו קריירה שאנחנו נאהב אותה, ושיהיו לנו שאיפות. כן. אז כדי שהדבר הזה יקרה, מה שאנחנו צריכים זה לעשות את הדבר היחיד שרובנו עושים בהרבה מאוד תחומים, ודווקא בתחום של ההורות אנחנו לא עושים. לשבת לספסל הלימודים, לקבל הכשרה, לקבל כלים שיעזרו לנו לנהל את הדבר הזה. כי הדבר הזה צריך ניהול. כי כשאנחנו קמים בבוקר לבקרים לחוצים מאוד, ואז אנחנו רצים כל היום בין קרייססים ללקוחות לכאלה, בקרים לחוצים, ערבים עמוסים, ובאמצע מיליון טענות ומענות עוד לא דיברנו על הטענות שלנו כלפי עצמנו,

אנחנו חייבים להיות המנהלים של הדבר הזה. אז כשאני אמרתי אי אפשר, אני אמרתי בעצם אי אפשר כל עוד אתה לא מתיישב ורוכש את המיומנות. זאת אומרת, זה לא יבוא לנו על הדרך. לא יבוא לנו על הדרך, לא לימדו אותנו את זה בשום מקום, ואני יכולה להגיד שאני אל המקצוע הזה התגלגלתי בגלל שהייתי מין אימא הייטקיסטית כזאת, שככה הרגישה כל היום שהיא עם הזנב בין הרגליים והלשון בחוץ. ואת הבית שלי ניהלתי ולא הייתי מרוצה מאיך שזה קרה. הרבה צעקות, עצבים, לקחת לחדר, כל מיני דברים שלא אהבתי את עצמי שם כאימא. ואז אמרתי לעצמי, לא, לא הגיוני שככה אנחנו אמורים לחיות, לא הגיוני, והלכתי והתחלתי ללמוד את זה. אז ממש קיבלתי אישור מיוחד, לך תלמוד את זה, ככה להתחיל במכון אדלר, מסלול של הנחיית קבוצות וזה, ולאט לאט רכשתי עוד ועוד ידע ומיומנויות, ובסופו של יום מצאתי את עצמי כנראה במקום שבו אני צריכה להיות. כן. היום יש לך, את עושה הרבה דברים, כמו שציינו, וגם יש לך פודקאסט, ויש לך הרבה דברים, זאת אומרת, אי אפשר לטעון שבגלל שאת כבר לא בהייטק, את כבר לא בקריירה עמוסה ולחוצה ודורשנית.

נכון. אני יכולה להגיד שאפילו אני לפעמים מרגישה, הרבה פעמים בקורונה הרגשתי את זה מאוד, שדווקא כעצמאית, הג'אגלינג או רות קריירה הוא אפילו אתגר עוד יותר גדול עבורי. כן, כן. כי זה ממש כאילו מצפים ממך, בעצם אתה בבית. אין זכויות סוציאליות, אין ימי חופש. בונוסים, עזוב אותך. כן, אין בוס שיתחשב בך, כי את הבוסית. נכון, לגמרי. אז קודם כל דיברת על תקופת הקורונה, ואני חייבת להגיד שהתחושה שלי הייתה באמת שזה היה דיסנילנד של מדריכות ההורים, כי פתאום, לפחות אלה שעבדו עם הארגונים ועם בכלל, עם הייטק בפרט, כי פתאום ההורים גילו שיש להם ילדים, ואז הם גם גילו שהם צריכים להיות איתם, כי אי אפשר היה להזמין לא בייביסיטריות ולא מטפלות ולא שום דבר, וזה באמת היה ממש אתגר ענקי. והמון פעמים הייתי מדברת עם הורים שאפילו היו אצלי בקליניקה קודם, ובמהלך התהליך החדש שבו הם מצאו את עצמם בבית, הם היו צריכים מחדש

ללמוד איך להתארגן על הדבר הזה, עם אותם הכלים אבל שהם הכירו. אז בסוף זה אותם הכלים, זה החדשות הטובות. הכלים האלה שאנחנו, חלקם בטח נדבר היום, יכולים לעזור גם בצד של הבית, גם בצד של העבודה, ויש בהם הרבה מאוד נקודות השקה. זאת אומרת, זה חדשות טובות, כי זה אומר שאם אתה מנהל טוב, ואתה חוזר הביתה ושם אתה מרגיש שילד בן שלוש משבית אותך, אז אתה יכול להשתמש ביכולות שלך כמנהל טוב ולעשות אותן בבית. אתה צריך רק להבין איך אתה עושה את זה, והפוך, אם אתה לומד איך לנהל את הבית, קח את זה לעבודה, וזה יקפיץ אותך קדימה. אז יאללה, בואי נתחיל, ברשותך, בואי נתחיל ממקום שהוא דווקא רגשי, מהמקום של רגשות האשם. כן. אני עכשיו, לא משנה אם עכשיו אני גבר או אישה, בעיקרון זה כן משנה, אבל נגיד שזה לא משנה בעולם אידיאלי, אם אני גבר או אישה והשעה היא שש, ארוחות הערב מתקרבות,

תרדמות מתקרבות. אני בעבודה, או אני חמש וחצי בעבודה. אני יודע שאני לא אגיע, או אגיע, וגם כשאני אגיע, עדיין יהיו לי עוד כמה סלאקים וסמסים ווואטסאפים וזה בטלפון, ועוד יחפשו אותי למשהו אחר, ובאוטו אני עוד עושה שיחה אחרונה אם אני בפקקים, וככה אני מגיע, גם אם אני מגיע, אני על הקצה של הקצה של הקצה, ככה שגם אם אני בארוחת ערב אני לא באמת שם, אוקיי? וזה בכלל אם הגעתי. ואם לא הגעתי, אז אני פספסתי עוד ארוחת ערב וזה, ולתוך רגשות האשמה האלה מזדחלת גם האופציה השנייה, היי, רגע, אולי זה יהיה הרגע הכי קשה עם הילדים ביום, כי זה שאין להם כוח להיכנס למקלחת, ואולי בעצם אני מרוויח שנשאר בעבודה. אז נשארתי עד שש, אז יאללה, נשאר כבר עד שמונה, וסגרנו את הסיפור. יש כזה קטע אצל אדיר מילר, ולדעתי זה היה ברמזור, שהוא אומר לבוס שלו, אני חד, אני חד עכשיו, תביא לי משהו, תביא לי משימה, כי הוא לא רוצה לחזור לתינוקת ולצעקות.

אז כן, אני רוצה להניח קודם כל, לפני שאני מסבירה מה כן אפשר לעשות, אני רוצה להניח כמה הנחות יסוד. הנחת יסוד ראשונה שלא אני המצאתי אותה, אגב, לא המצאתי פה כלום, הכול אני מעבירה זרם, אני פשוט למדתי הרבה שנים, יכולתי כבר להיות דוקטור כנראה מכמות הלימודים, אבל בסוף אין דוקטורט בתחום שלי. אז אני רוצה להניח הנחת יסוד ראשונה, דפוקה, שולית, פוחתת, שיעור ראשון בכלכלה. זאת אומרת, אחד הדברים שאני רוצה להגיד לאנשים שמרגישים שהם צריכים כל יום להישאר בעבודה עד שמונה בערב, לא. אם אתם תישארו כל יום עד שמונה בערב ואתם תחזרו הביתה, ואתם תחשבו שאתם יכולים להגיד לילד שלכם, יאללה, רוץ למקלחת, סיפור ולמיטה, ובשמונה וחצי הוא יהיה במיטה ויגיד לכם, וואו, אבא, תודה שסיפרת לי סיפור אחרי כל היום הקשה שעברת. אז זה לא יקרה. אז זה גם נורא נורא תלוי באמת איזה, כמה אתה רוצה להיות נוכח, מה אתה מוכן לשים שם כתחליפים, כי יכול להיות שאתה תהיה אימא מאוד קרייריסטית,

שאני זוכרת שאחת המנהלות שאני מאוד מאוד אהבתי כשהייתי עוד בהייטק, אמרה לי, אני אימא של שבת. אבל הבעל שלה היה הבעל כזה שאוהב לבשל ושנמצא יותר בבית, ואז זה בסדר. זה בסדר כי יש איזון, כי יש מישהו שאתה יודע וסומך עליו שהוא נמצא עם הילדים שלך, ושהוא מעביר את המסרים שאתה היית רוצה שיועברו, כי בסוף ילד לא יקום יום אחד בגיל 25 עצמאי, אם כל החיים אתה עשית לו, סרחת לו סרוחים, אז אתה צריך במהלך הדרך להעביר מסרים, לעשות כל מיני דברים כדי שבסוף הוא ייקח ערכים מסוימים שחשובים לך, ויצא איתם אל החיים. אז אם יש לך, אם אתה סבבה עם זה שאתה מנהל פה קריירה מאוד מאוד עמוסה, אתה עכשיו לא יודעת מה, ראש הממשלה או לא יודעת מה, ויש מישהו אחר שאתה סומך עליו שהוא דמות משמעותית, סבתא, בן זוג, אנחנו יכולים לחיות עם האיזון הזה וזה בסדר. כן. אבל אם אתה כזה שגם מאוד מאוד חשוב לך להיות נוכח וגם במהלך השבוע, אז אתה צריך קודם כל לקחת את היומן שלך ולסמן איזה שני ימים, גם אם אתה גבר,

גם אם אתה אישה. אגב, אני אומרת את זה בארגונים הכי מכובדים, אני פשוט אומרת את זה קבל עם ועדה, תשלפו כולם טלפונים, תסמנו ביומן שני ימים שבו אתם יוצאים מוקדם. לא חייבים כל יום להישאר עד שמונה או עד שש בערב. אני יכולה להגיד שיש ארגונים אפילו במדינה הזאת, הקטנה שלנו, שעשו את זה וראו כי טוב. יש ארגון שנקרא אוסום, ארגון מיתוג, מיתוג זה משהו שהוא 24-7, כמו שאנחנו יודעים, והם החליטו שביום שלישי בשעה 4, הארגון נסגר. ואתה יודע מה קרה? המחזור עלה. הפלא ופלא. כי זה גם גורם לאנשים בתוך הארגון over motivation. כשמבינים שהארגון רואה אותם ואת הקשיים שלהם. הרבה פעמים כשאני פוגשת כל מיני מנהלות רווחה שאומרות לי, אני מחפשת את הרצאת ההשערה, אז אני אומרת לה, זאת לא הרצאת השערה. ברגע שאני מדברת על משהו שהוא הכאב הבסיסי של העובדים שלכם, ואת מביאה אותי, אז את אומרת להם, אתם חשובים לי, אני רואה אתכם, זה לא הרצאת ההשערה, זה משהו שבא לפתור להם כאבים כאלה חזקים, שאחרי זה את כל המוטיבציה שיש להם הם ירצו לשפוך בתוך הארגון. זאת אומרת, זה ממש משנה תרבויות ארגוניות וממתג ארגונים היום למקום הכי עליון שהם יכולים להגיע אליו, שזה לראות בארגון בית שני. והיום לא כולם רואים בארגון שהם עובדים בהם בית שני. כן.

אני רק רוצה להגיד על אוסם, המנכ״ל שלהם, הם כבר לא אוסם כי קנו אותם, שכחתי איזה חברה יותר גדולה, אבל מעיין פרוינד, הוא היה פה בפופקורן לפני כמה וכמה שנים. ואני עבדתי עם הארגון הזה כשהייתי פרילנס באמצע בין הסטארט-אפים, או במקביל לסטארט-אפ השני, על איזשהו פרויקט וחצי. הם עובדים שם קשה מאוד. זאת אומרת, אני רוצה להגיד שבדוגמה שנתת, לא נתת איזשהו ארגון שהוא נורא עשיר, או ארגון שיכול להרשות לעצמו, זו הייתה סוכנות עד שקנו אותם כמצוינים אבל סוכנות מיתוג לא גדולה. כמה עשרות עובדים בסך הכל, עובדים קשה עם לקוחות תובעניים, זה גם מעולם הפרסום, אז זאת אומרת זה מחפשים אותך מסביב לשעון וזה. ואם בארגון כזה המנכ״ל יכול לבוא ולהחליט דבר כזה, אז בטח גם בארגונים שיש להם נקרא לזה יותר באפרים ויותר שיהיה מישהו שיהיה חסה על מישהו וזה אפשר לעשות את זה. זו ענייה של החלטה. אני מסכימה, אני גם יכולה להגיד לך שכשהייתי בהייטק שוב, מנהל האל הוא בי שלנו,

שזה כאילו כמו חברה קטנה, כמו סטארט-אפ בתוך חברה גדולה, היה לו מסומן ביומן את השני ימים שהוא יוצא מוקדם, אני פגשתי אותו לא מזמן ואמרתי לו, אני זוכרת. אז הוא אומר, רגע, רגע, הנה אשתי, תגידי לה, היא לא זוכרת את הדבר הזה. היה מסומן ביומן, כן, נכון, אם אני מנהל בכיר ויש לי ישיבות הנהלה פתאום ואני צריך לנסוע פתאום, אז וואלה, לא תמיד זה יקרה. אבל אם אתה לא תסמן את זה ביומן, זה בחיים לא יקרה. כן. אז קודם כל, נקודת מחשבה ראשונה זה הדבר הזה, תפופה שולית פוחתת. הדבר השני שאני רוצה להגיד זה שבסופו של יום, אני צריכה לדאוג להבין איך כשאני נמצאת נוכחת בבית, קודם כל, אני לא נוכחת נפקדת, זאת אומרת, בוא, אם אנחנו כבר יוצאים על הילדים, כמה שעות ערות כבר יש להם עד שהם הולכים לישון, תלוי כמובן באיזה גיל, כן? אבל נגיד ילדים צעירים, אז ברור שהם הולכים לישון מוקדם ויש לך מעט מאוד שעות, וזה השעות שאתה יכול לשים את הטלפון בצד ולארגן את הדברים לפני ואחרי, אף אחד לא מת מזה עדיין. ובתוך השעות האלה הייתי רוצה שיהיו שם דברים שבעצם יהיו משמעותיים.

זאת אומרת שאני אהיה ההורה הזה שאני אדע לראות את הדברים הטובים של הילד, שאני אדע לעשות איתו הסכמים, שאני לא אתעסק כל הזמן בלא, לא, לא, לא, זאת המילה שאני אומרת. אז רגע, רגע, בואי נעט פה רגע, כי זה נורא נורא חשוב. הבעיה מתחילה מזה שלא רק בישראל יש תרבות של לעבוד עד מאוחר, אלא גם שבשוק העבודה, ובטח אם מדברים על הייטק, אבל לא רק בהייטק, יש גם הרבה צעירים שאין להם ילדים, אין להם בעיה, אם צריך להישאר עד שבע, הם נשארים בשבע. עכשיו אתה חוזר הביתה, או את חוזרת הביתה, ובטלפון יש עוד הודעות, מישהו צריך אותך, מישהו מחפש אותך, מישהו זה. איך אני... ונגיד אפילו התגברתי על עצמי ואמרתי, אני שם את הטלפון בצד, אבל גם לשים את הטלפון בצד לא מספיק לי, כי המחשבות ממשיכות לי בתוך הראש של הוואי, לא סגרתי את הדבר הזה, וואי, לא עניתי לה, וואי, יש לי הרבה threads כאילו פתוחים כאלה. אז קודם כל אנחנו יודעים שיש פיקים, וכשיש פיקים, אז וואלה, אתה בא לילדים שלך ואתה אומר להם, חבר'ה, השבוע הולך להיות שבוע מאוד מאוד עמוס, אמא תצטרך להישאר בעבודה עד מאוחר, מין סוג של תיאום ציפיות כזה,

שאחד מעקרונות היסוד הנוספים שאני רוצה לצרף לתוך הרשימה שכבר התחלנו, זה שאני רואה בילדים שלי חלק מחברי הצוות שלי. וחבר צוות זה מישהו שאני משתפת אותו. מעדכנת אותו. מעדכנת אותו, שאני אפילו מתייעצת איתו. אני לא מורידה עליו הנחתות, כמו שפעם היה במשפחות האוטוקרטיות. הראש שלי יוצא מהארכיון, מגיע לעולם החדש, בעולם החדש אני ראש הצוות, אני מתווה דרך, אבל הילדים שלי הם חלק מהצוות הזה, ולכן הם שותפים. וככל שאני אכניס אותם שותפים בתוך החיים שלי, ככה הם יותר ירצו לשתף פעולה. לא, זה לא מניפולציה זולה, זה פשוט להבין, להסביר להם, והם מבינים, שבעצם יש להם מקום וערך. מקום וערך זה הצורך הבסיסי של כולנו. כולנו רוצים להרגיש מורגשים, משמעותיים, שרואים אותנו. כן. בואו, אנשים ממלאים חיים שלמים בתחושות מטורפות שלא רואים אותם, הולכים לטיפולים מפה ועד ירושלים.

תחסכו טיפולים, תחסכו כסף. תהיו אתם ההורים של... אוקיי, אבל רגע, אני אגיד עכשיו, נגיד שהייתה לידה שקוראים לה רומי, אני אגיד לרומי, רומי, שם יפה דווקא אולי זה, נכון. נגיד, אני אגיד לרומי, רומי, אני השבוע, יש סוף רבעון, את לא תראי אותי עכשיו שבועיים, למה היא מרגישה מזה בעלת ערך? אתה קודם כל, תלוי בת כמה רומי, כן? אבל אם רומי היא ילדה קטנה, אז אתה צריך להגיד את זה יותר קצר ויותר ברור, זאת אומרת, שבועיים אין לה מושג, וסוף רבעון, וואלה, מאיפה החלטת הדבר הזה. צריך להגיד לה כל יום בבוקר, מחדש. נכון, בדיוק, אז זה משהו כזה יותר קל, ועכשיו אתה תגיד לה, היום יש יום מאוד עמוס, אני חוזר כשהמחוג מגיע לכאן, ואז אנחנו נשב ואני אקרא לך סיפור. נגיד, אתה נותן לזה נקודת ציון. ברור שבדרך היא לא נשארת עם עצמה, יש כנראה סבתא או בת זוג או מישהו אחר, אבל עצם העובדה שאתה גם משתף אותה, ואתה גם אומר לה, מה את אומרת, רומי? מה יעזור לך כשתתגעגעי? מה יעזור לך? את רוצה שכשהמחוג יגיע לפה, לפני שתלכי לישון, תתקשרי אליי, ואני אשאיר לך את השיר שאת אוהבת,

אפילו אם אני נשאר בעבודה. זאת אומרת, זה איזה משהו שקשור לא רק בשיתוף שלי, אלא גם בהתייעצות איתה, וגם בלהגיד לה, אני צריך את העזרה שלך פה. זאת אומרת, אנחנו צוות. אז כשאנחנו צוות יש שלוש מילות קסם, זה יותר משלוש, האמת, אם סופרים, זה לבקש עזרה, אפילו אם זאת ילדה בת שלוש או חמש, זה לשתף אותה, תקשיבי, השבוע, שבוע לחוץ, וזה להתייעץ איתה. אז מה את אומרת? אז מה יעזור לך? אז מה, מתי את רוצה שאנחנו כן נשחק את המשחק? כי השבוע אני לא אצליח, אבל ביום שבת, יהיה לי בטוח זמן. אז מבחינתי, אני קם איתך יום שבת בבוקר, ואנחנו משחקים את המשחק הזה שרצית. אני יכולה להגיד שבהתחלת הדרך שלי, כשכתבתי הרצאות, אז הייתי מזמינה חברים אלינו לסלון, שישמעו את ההרצאות האלה, וגם הייתי מתייעץ איתם איזה סרטונים לשלב עוד כל מיני דברים. הרצתי עליהם בקיצור. כן. אז הם זקנים, פיעקו, שמעו, אבל עשו את זה יפה. אז הילדים שלי, שיש לי ארבעה ילדים, והיום הם כולם מתבגרים, ואגב, נשארתי בחיים לספר על כך,

אבל אז היו ככה וככה, אז כן, הייתי אומרת להם, תקשיבו, מחר אי אפשר יהיה לשבת לראות הישרדות בסלון למטה, כי אני הזמנתי אנשים, כי אני חייבת להכין הרצאה לארגון הזה והזה. כן. אתם יכולים או להשתתף, או להיות איפה שאתם רוצים, אבל רק תדעו שמשמונה באים לפה אנשים. זאת אומרת, אני, הבית הזה הוא שלנו, הוא לא שלי. אם אני חושבת ורוצה שהילדים יסדרו את הבית איתי, יחשבו מה מלוכלך, מה לא, אז אני חייבת לעבור למוד אחר, שבו זה לא הבית שלי, בבית שלי, אלא זה הבית שלנו, ואז אני גם מתאמת ציפיות, ואני מבינה שגם הם צריכים לדעת מה הולך לקרות בבית הזה. אז הרגע דיברת על לעדכן אותם, ודיברת על התייעצות. מה יעזור לך להתגבר על הגעגוע, נגיד אולי שאני אשאיר לך משהו, את זה מאוד אהבתי, אבל ככה על הדרך החלקת עוד אחד שמאוד הגניב אותי, שזה הלבקש עזרה. נכון. אני יכולה להגיד שאם אתה רוצה להיות מאוד פרקטי, ולקבל פה שלושה כלים, שהם שלוש מילים פשוטות,

שאם אתה תכניס אותם לתוך מגירת הכלים במוח, ואתה תבין שאלה הכלים שאיתם אתה מייצר שיתוף פעולה אצל אנשים בכלל, גם בצוות שלך, גם אצל הבוסים שלך, גם אצל לקוח מעצבן במיוחד, גם אצל הילדים שלך, גם עם אשתך, אז תזכור, שיתוף, התייעצות, בקשת עזרה. למה? כי אם עכשיו היה המנהל שלך מתקשר אליך ואומר לך, תשמע, ליאור, אני רוצה לשתף אותך רגע במשהו, אני חייב את העזרה שלך, וממש חשוב לי לשמוע מה אתה אומר. אז מה שאתה היית שומע על עצמך זה מה? מה הוא חושב עליך? מעריכים אותי, אם הוא רוצה עזרה שלי, הוא מעריך אותי, הוא חושב שאני יכול לעזור לו, והוא חושב שאני, הדעה שלי שווה משהו, ומי אני בכלל, אה, הוא רוצה שאני אעזור לו, המנהל הגדול, אה, אני שווה יותר. בדיוק, אז אם הוא נותן לך את המקום והערך שאתה זקוק לו, שזה הצורך הפסיכולוגיה היחיד של בני אדם, זה מאוד פשוט, אבל זה מאוד קשה ליישום, כי בסוף זה מציף אותנו עם הרגשות והעצבים וכל זה, אז אם הוא מדבר אליך ככה, אם אתה תדבר ככה אל בן אדם אחר, הבן אדם הזה ירצה להעיף את כל העטים ולקום ולעשות איתך מעשה.

וזה העניין. רגע, אז עכשיו יש לי, אהבתי מאוד. לפני רגע שמגיעים לרגע שלי, תני אחרון. מה זה, תני דוגמה למה אני יכול לבקש עזרה מילד קטן. ילד קטן אתה יכול לבקש עזרה במה אתה אומר, מה נקנה לסבתא ליום הולדת. לא, זה התייעצות. אה, בקשת עזרה. אני רוצה בקשת עזרה. המון דברים. הילדות שלי, שהן היו קטנות, אני זוכרת שהייתי אומרת להן, בואו ננקה את המדרגות, הן היו מעבירות לכלוך מצד לצד, אבל הן היו מרגישות שהן מנקים את המדרגות. אני אפילו זוכרת קטע שפעם שלחתי אותן לשכנה להביא חלב, עכשיו אני גרה במושב, אז זה בתים פרטיים, זה לא לעלות תקומה בדלת או זה. אז הן כל כך עפו על הדבר הזה שהן יוצאות מהזה, וממש הולכות לטיול, שביום אחרי הם קמו בבוקר ואמרו אמא את צריכה חלב ללכת לשכנה כאילו הם ממש כבר רצו לספק לי גם סוכר וזה כאילו לקניות אצל השכנה בקיצור. אוקיי, אז יכול להיות כל דבר קטן וגם ציינת וזה יפה, אפילו אם הן מעבירות את זה מימין לשמאל, משמאל לימין, זאת אומרת לא באמת צריך שהעזרה הזאת תהיה עזרה אמיתית. נכון, בדיוק. הן צריכות להרגיש שהן נתנו לי עזרה. נכון, אני יכולה להגיד שכל עוד אתה לא מתחיל את זה כשהילד הוא צעיר, אז כשהילדים גדולים כבר הם לא משנים את תנאי ההעסקה של לשבת בספה ולא לזוז,

ולכן היה נכון ועדיף שהיית לומד את הכלים האלה כשהילדים צעירים. אבל, חדשות טובות גם להורים המתבגרים ששומעים פה, גם אם לא התחלנו את זה מבעוד מועד, כי ילדים, אגב, צעירים, הם מאוד אוהבים לעזור, זה פיס אוף קייק. אתה אומר להם, תשטוף כלים. הוא אומר, באמת? אני אשטוף כלים? כן, אשבור כלים. כן, אשבור כלים, בדיוק כזה. אז כשהם קטנים, קשה לנו עם זה שהם איטיים ושוברים, מלכלכים, שופכים, ואז כשהם גדולים, לא בא להם כבר לשנות את תנאי ההעסקה, ושם אנחנו כן רוצים שהם יקומו מהספה. אז באופן כללי, אם אני מבקשת עזרה, אם אני נותנת תפקיד, תפקיד בבית, גם אם יש התנגדות רבתית, כי אצל מתבגר קודם כל באה התנגדות, אחרי זה דבר איתי, כמו בצבא, אז גם אם אני נותנת תפקיד, בתוך תוכי אני זוכרת שאני עושה לו טובה גדולה. כי ברגע שהתפקיד הזה כבר קיים והוא שלו, יש עליו את השם שלו למעלה, יש פה איזה משהו שמייצר לו המון מקום וערך. אני זוכרת את זה שפעם חילקנו תפקידים. אגב, עושים את זה מדי פעם, ואפשר לרענן את זה אם מישהו רוצה להחליף תפקידים,

אבל זה לא עכשיו לא בא לי מדיח אז תחליפו לי תפקיד, אלא בסדר, סבבה, נשב בערב, נדבר עוד פעם ונראה מי רוצה להתחלף איתך, כזה. ותמיד השיחות גם יהיו עם שיתוף, התייעצות בקשת עזרה. למשל, דוגמה, חבר'ה, אנחנו, ממש קשה לנו בבית, אני רואה שאני עושה המון המון דברים ואני לא מצליחה להספיק לעשות כלום. אני צריכה את העזרה שלכם, בואו כל אחד שיחשוב איזה תפקיד הוא לוקח על עצמו נוסף, כי אנחנו ככה לא נתקדם, לא נצליח לארוז לקמפינג מחר כשיש לי עוד מלא מיילים להוציא, סבבה? אז אני זוכרת, אני כבר לא זוכרת מה רציתי להגיד. לא חשוב, אני אגיד בינתיים שאני כל הזמן שומע אותך ואני כאילו זז בין מה שאני מכיר בבית למה שאני מכיר בעבודה בתור מנהל, כי ככה גם אפשר לגרום לחברי צוות להיות יותר engaged, לגמרי. אנחנו אומרים את זה בעברית, מחוברים. כי הם מעורבים. מעורבים. הנה עוד דברים זה גדול עליי, מנהלים לא אוהבים להציל סמכויות, אבל מפספסים, יש להם שתי הצלחות במחיר של אחד, אתה גם נותן למישהו לעזור לך,

הוא גם אשכרה לוקח לך משהו וגם הוא מרגיש בעל ערך, והעלית לו את המוטיבציה. לגמרי. אבל עכשיו נזכרתי באבל שלי, שלא סיימתי אותו. אוקיי, ואני נזכרתי במה שרציתי להגיד, אז אחרי זה אני אגיד. אז האבל שלי הוא כזה, זה נכון שוב גם בעבודה כמנהל, בטח של בני דור ה-Y וה-Z, וגם בבית לילדים, איך מפרידים, אם אני משתף אותו, מתייעץ איתו ומבקש איתו עזרה, אז איפה נשארה לי האוטוריטה? זאת אומרת, איך יודעים שאני ראש הצוות ולא עוד חבר צוות שווה בין שווים? אחלה שאלה על ליאור, אתה בחור חד. אז קודם כל, כל העניין הזה של ההתייעצות ושל הבחירה, הוא לא פרוץ. אלא הוא נמצא בתוך קירות, קירות של הגבולות שאנחנו, ראשי הצוותים, ההורים, החלטנו. לדוגמה, ילד צעיר, אני החלטתי נגיד שמותר לאכול ממתק אחד ביום, הוא יכול לבחור עם סוכריה או מסטיק. זה נקרא לבחור בתוך הגבולות. אז גם ההתייעצות והבקשת עזרה זה הכל בתוך הגבולות. זאת אומרת,

אני צריך עזרה, והגבול שלי זה שכל אחד יהיה חייב לבחור לפחות תפקיד אחד, אתם יכולים לבחור איזה תפקיד אתם רוצים, מתי אתם מחליפים, אם אתה רוצה להחליף עם אחיך, ואתה אחראי מספיק לדאוג לזה שגם אחיך באמת יעשה את זה, אז אין לי בעיה, אז תחליפו גם ביניכם, אכפת לי. זאת אומרת, יש בעצם המון אוטונומיה, אבל יש דברים מאוד מאוד ברורים שהם קווי היסוד. שבעצם אני רוצה להיות מאוד ברור לגביהם. אגב, כשלא ברור לי כהורה מה אני רוצה, אז גם לא יהיה ברור לילדים שלי. אז אנחנו כל הזמן נזוז, או כמו שאמרה פעם סיפורי לי אחת הלקוחות. תני דוגמה. אז דוגמה זה למשל, אפילו מסכים. אתה יודע מה? יש לי דוגמה אפילו מהיום בבוקר. משפחה שהאימא היא רופאה. הילד שלהם מאוד מאוד משתעל, ואבא רצה לתת לו סירופ. עכשיו, האימא אמרה לעצמה, הסירופ הזה זה קשקוש, זה לא באמת עוזר. כן. וההורה, סליחה, אבא מבחינתו, חייבים לקחת את הסירופ בלי הסירופ הזה,

ממשיכים להשתעל כמו משוגעים ואין פתרון. כן. ניגשים שניהם לסיטואציה. הילד לא בא לו לבלוע את הסירופ, מתחיל פיצוץ. כי האימא רואה אותו קצת בוכה, אז היא אומרת לו, טוב, בסדר, אז עוד חצי שעה, אז עוד שעה. האבא מתחיל להתעצבן של, מה נסגר איתך? את רואה אותו בוכה, אז ישר את נמסה, ישר את מתחילה לשנות את הדעות. יש פה איזה עניין עם חוסר בהירות, כי היו פה שני אנשים, שכל אחד חשב משהו אחר, ובסוף הילד יודע לזהות את החוליה החלשה. כן. אז אנחנו נתעסק במה לא, אם לא נחליט על מה כן. כדאי מאוד להחליט על מה כן, כמה דברים ברורים. מתי סוגרים מסך, יושבים בארוחה עם מסכים בצד, אתה עוד לא מכיר את זה כי יש לך ילדה ממש עתנה, אבל כשיש ילדים יותר גדולים והמסכים תוקפים... הופכים להיות חברי משפחה חדשים. לגמרי, וגם ההורים בסך הכל מקבלים את המראה של עצמם, כי גם אנחנו נמצאים כל היום במסך. נכון, נכון. אז אני חייב למצוא כמה נקודות ברורות, למשל לגבי מסכים, שאוכלים בלי מסך,

שסוגרים בשעה מסוימת ואז אפשר לדבר, שפותחים בשעה מסוימת, תלוי בגיל הילד, לפעמים אנחנו מוסיף זמן. אז זה מקשר אותי גם לעניין הבא, עכשיו אני אימא קרייריסטית, אני חזרתי הביתה נגיד בשבע וחצי, והספקתי, יש לי הורים, ילדים מתבגרים, הספקתי לשבת איתם לזה. אני אומרת להם, בשום פנים ואופן, לא מסך, אבל קיבלתי טלפון מסמנכ״ל הכספים, אני אעשה את זה יותר קשה, מסמנכ״לית הכספים, שהיא מעצבנת והיא, ההורים שלה כבר, הילדים שלה כבר בצבא, אז מה אכפת לה, היא יכולה לעבוד עד מתי שהיא רוצה, או שהיא בכל אופן קרייריסטית ומעולם לא ראתה אותם. והיא מתקשרת אליי עכשיו, לא יכולה לא לענות, זה הסמנכ״לית. פתאום אני כן צריכה לענות בטלפון או יותר גרוע, בהודעות. אני נראית בדיוק כמוהם, הילדים שלי מסתכלים עליי, ואני עכשיו, מה אני אעשה? אבל אני אמרתי להם, לא יודעים, אני חייבת לענות, אבל מה? קשה. אז קודם כל אני אגיד שיש כל מיני דברים שהורים מותר להם וילדים לא, למשל אלכוהול, למשל סיגריות, אתה יודע. אז יש דברים מסוימים שהם ברורים.

אם זה טלפון שקשור בעבודה, או משהו שקשור בעבודה שלי, אז די ברור שאני לא משחקת עכשיו. אני יכולה אבל, בשביל שזה גם יהיה ברור לכל הקהל, להגיד, חבר'ה, אנחנו היום עושים ערב ללא מסכים, אני רק אגיד שאני צריכה לקבל איזה טלפון מהסמנכ״לית, או אם הסמנכ״לית שלי מתקשרת, כי אני יודעת שהיא נחוצה, שתדעו שלדבר הזה אני אצטרך לענות. ואז אני מסייגת את השאר. עדיף שכללי עם ה-מה כן הזה שדיברתי, כן יהיו כאלה שכוללים את כל האנשים. אנחנו לא יכולים להגיד לילדים, אוכלים רק במטבח, ואני אוכלת בסלון. אגב, שמת לב שאמרתי, אוכלים במטבח, לא אמרתי לא אוכלים בסלון, כי אני מדברת מה כן, ולא מה לא. אני רוצה להסביר בעצם את הציפייה שלי, את מה צריך שיקרה. אז ה-מה כן הזה, זה צריך להיות כמה דברים ברורים. רגע, רגע, תהייתי רגע שנייה על העניין הזה של המה כן ומה לא, כי את כבר שלוש פעמים מזכירה את זה, ואני מרגיש שאני מפספס את הנקודה. אוקיי. למה המה לא בעייתי? המה לא בעייתי מכמה סיבות. סיבה ראשונה, ילדים קטנים, הם לא שומעים את הלא.

הם לא בעצם מבינים את המשמעות של הלא, אז בעצם הם מקבלים מין רשימת מכולת של כל מיני דברים לעשות אותם. ובכלל, גם כשאתה לא ילד קטן, אם אתה אומר לילד שלי, לילד שלך, סליחה, אני מצפה שאתה לא תפתח את המסך ולא תעשה את זה ואת זה, מה שאתה אומר לו זה בעצם, אני לא סומך עליך. אני בעצם יודע שזה מה שאתה הולך לעשות, ואם שכחת ולא התכוונת לעשות את זה, אז כדאי לך שתזכור את זה. אמרה לי פעם איזה אימא אחת, אני לא מבינה, תום ציפיות לא עובד. אמרתי לה, מה לא עובד? היא אומרת לי, עולים למעלה, כשאני אומרת לך, עולים למעלה, אתה לא מתחיל לצעוק, אתה לא מתחיל לזרוק צעצועים. אמרתי לה, מצוין, אז אם הוא שכח, הזכרת לו. עכשיו הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי לקבל את המחיאות כפיים הסוערות למופע שהוא רוצה לעשות. לזרוק צעצועים ולבכוח. בדיוק. אז בעצם, 1. יש כאלה שלא יודעים להפריד ולא מבינים את הלא הזה בגיל מסוים. 2. אנחנו לא רוצים להגיד לילד שלי, אני לא מאמין בך, אני מצפה שאתה הולך רק לעשות את הדברים הרעים.

כאילו אנחנו בזה משכפלים את ההתנהגות שלו. נכון. יכול להיות שעד היום זה מה שהוא עשה, אבל אנחנו הורדנו לו גם את הסיכוי שהוא יפסיק לעשות את זה היום, כי אנחנו אומרים לו, אנחנו יודעים שגם היום תעשה את זה, גם ככה אנחנו כבר כועסים עליך כאילו שעשית את זה. נכון, וכשתדבר גם את המה כן, אז מה שיקרה שם זה שאתה בעצם תיתן כאילו את המשנה שלך, את המסר שלך, אתה תאיר לכיוון הנכון. להפסיק להאיר לכיוון הלא נכון, הפנס הזה שאנחנו פותחים אותו כל הזמן, מתי שהם רבים, מתי שהם צורכים, מתי שהם לא יודעת מה עושים את הדברים הכי בעייתיים. זה בדיוק הפנס שצריך לכבות. באירועים עצמם צריך להתנהג אחרת לגמרי, שלא לומר הפוך, ותפתח פנס על מה שאתה רוצה שבאמת יואר, כי אתה יודע שמה שמאירים עליו גדל, נכון? באלף. כן. אז תן תאורה לכיוון הנכון, ולתת תאורה לכיוון הנכון זה לדבר מה כן. גם לעובדים שלך, אם היית בא והיית אומר, חבר'ה, אני הולך עכשיו לפתוח את הישיבת הצוות הזאת, ואני לא רוצה שיהיה פה עכשיו את כל הטלפונים ויציאות החוצה וכניסות,

או שאתה תבוא ותגיד להם, חבר'ה, אני הולך לפתוח את הישיבה הזאת, ואני סומך עליכם שכולנו יושבים פה קשובים עם טלפונים בתיקים, כי יש פה נושא מאוד מאוד חשוב. מה משני הדברים לדעתך יגרום לאיש הצוות להרגיש שהוא יותר מגויס? הבנתי. אז השנייה, זה הכוונה שלה להגיד מה כן. נכון, ואני אגיד אפילו עוד יותר מזה, גם אם אתה רוצה לייצר מציאות שעוד לא קיימת, תשתמש באותה הדרך. מה הכוונה? אני יכולה לפתוח סדנה, מפגש שני, ולהגיד לאנשים בקבוצה, תקשיבו, היה מפגש מאוד מרגש פעם שעברה. שמעתי פה אנשים כנים, הייתה פה הקשבה, הייתה פה השתתפות. עכשיו, גם אם חצי מהדברים שאני מספרת לא היה, ברגע שאני מספרת שזה היה, זה יהיה. אני בעצם נותנת להם את הקווים המנחים לקבוצה שהולכת להיות פה. וזה ממש ככה גם עם ילדים. היום הבת שלי יצאה לאיזשהו טיול, טיול שהוא כזה חצי טיול, הוא מין פרויקט כזה, שהוא פרויקט לזכר מישהו,

ובעצם עובדים גם, מסמנים שבילים, עושים הרבה דברים, קשה בקיצור. ומשם אנחנו לוקחים אותה ישירות גם לקמפינג, כאילו קשוח של החיים. היא לא יודעת מאיפה זה בא לה, כי היא לא עשתה את האחד ועוד אחד. אז כשהיא יצאה בבוקר, אמרתי לה, אני זוכרת שאת הילדה הכי זורמת שיש. תקחי את זה הכי בקלילות, תעופי על כל מה שיש שם, מה שלא יהיה, את נהנית. עכשיו, זה לא באמת מעניין אם היא הילדה הכי הזורמת או לא הכי זורמת. זה לא באמת מעניין אם היא קלילה או לא קלילה. היא עכשיו קיבלה בוסט כזה של כיוון. זאת אומרת, אמרת לה, ככה אני תופסת אותך, וזה החיזוק החיובי. נכון. עכשיו, כשאמרת, וזה שוב נורא מצחיק שזה נכון, גם לעובדים בעבודה וגם לילדים אמרת, אני אשתף אותם, וזה יעזור. אוקיי? עכשיו, הרבה פעמים אני מנסה לעשות את זה עם הבת שלי, אבל אז אני פתאום, נדלקת לי נורה, רגע,

אולי את האובר משתף. מה היא צריכה, המסכנה הקטנה הזאת, לדעת שהיום או מחר יהיה לך משהו נורא נורא קשה ונורא מלחיץ? מה היא צריכה על הכתפיים הקטנות שלה את כל האמפתיה הזאת? עכשיו היא גם בת, כן? סליחה מהבנים שמקשיבים, אבל בנות הן יותר... הרגשניות. אינטליגנטיות. ...בפחות בגילים הצעירים, לא יודע מתי זה מפסיק, אבל... לא מפסיק. בגילים הצעירים זה וודאי. כל שהיא תגדל, אני אאמין שזה לא מפסיק. היא מבינה, היא אמפתית, היא מקשיבה לי כאילו וזה, ואז אני יכול לחזור והיא תגיד לי איזה משהו שבא לי לבכות, כאילו, מה היא הייתה צריכה בכלל שאני אספר לה את כל הדבר הזה, והיא כאילו ריחמה עליי, מה היא צריכה שתרחם עלי, שתשחק בכדור, שתשחק בדברים, מה היא צריכה...? בת כמה יהיה בת שלך? ארבע וחצי. וואו. חמודה, ראיתי אותה בתמונה, היא אפייה מהממת. אז קודם כל, ארבע וחצי, זה גיל כבר מאוד בוגר, שמבינה הרבה דברים. וזה שבכלל אתה עושה את זה ככה על הדרך, מתוך ה-DNA שלך, זה כבר ממש מרגש. שתדע, אני באמת רוצה להגיד לך שאפו גדול.

אני רוצה שהשיתוף יהיה שיתוף בהתאם לגיל הילד. אני לא אבוא לילד ויגיד לו, אבא עכשיו ממש ממש עצוב ממה שקרה, אני הולך לקפוץ מעזריאלי. אלא אני אגיד משהו יותר רך. אני אגיד דברים שהוא יותר בגובה העיניים בהתאם לגיל הילד. גם כשילדים יותר גדולים, יש נושאים שהם טאבו, שאני לא אדבר עליהם. אני לא אדבר על היחסים ביני לבין בעלי, בטח שלא על מה שאנחנו עושים שם בחדר. זאת אומרת, יש המון דברים מסוימים, או יש לנו דאגות כלכליות, אני לא אפיל את הכול על הכתפיים שלהם. השיתוף הוא צריך להיות מידתי, בהתאם לגיל הילד, בהיגיון בריא, כדי שיהיה פה את המצב שהם משתתפים והם חושבים ביחד ומרגישים חלק מהצוות. יש הרבה מילים שהרבה פעמים כשאני יושבת עם אנשים בקליניקה, אני אומרת להם את המילים האלה, השבוע הזה אנחנו לא אומרים את המילים האלה. אנחנו פשוט מוציאים אותם מהלקסיקון, ובשבוע הבא ניפגש ונדבר. לפעמים אני לא מגלה להם שאני לא הולכת להחזיר אותם לעולם. ולמשל, מילים כמו אכזבה, התאכזבתי. יש מילים שהן מאוד מאוד כבדות,

שיש להן משמעות מאוד כבדה. להגיד לילד, אני מאוד מאוכזבת ממך, זה להגיד לו, כלו כל הקיצים, זהו, אתה מעכשיו איקס גדול עליך. וזה משהו שהוא לא מחזק. אני, התפקיד שלי כהורה, ואגב, גם כמנהל וגם כעובד, התפקיד שלי זה לבנות על חוזקות. ואם אני רוצה לבנות על חוזקות, אני צריכה לדבר את החוזקות האלה, במקום להוריד ולהחליש. השיתוף הזה, למשל, של האנשים, אני יכולה להגיד לך שכמנהלת מטריציונית הרבה שנים, שלמי שלא יודע, מנהל מטריציוני זה מנהל שצריך להזיז אנשים בזמנים שלא נוחים להם למשימות שלא בא להם לעשות. ובלי הסמכות. ובלי הסמכות. לא, אנחנו נפטר אותם ולא נקדם אותם. נכון, וזה אותו דבר גם בבית. ורגע, מה זאת אומרת? בבית גם אני צריכה להזיז אנשים למשימות שלא בא להם בזמנים שלא נוחים להם. מתבגר בטוח. אבל בבית את יכולה לעשות סנקציות. אני יכולה לעשות סנקציות. לפחות. מנהל מטריציוני גם את זה לא יכול. נכון, אז אם אני עובדת עם סנקציות, זה יחכה לי בפינה.

כי אף בן אדם שרוצה להרגיש שיש לו מקום וערך, אני מזכירה לך, זה הצורך הבסיסי היחידי שלנו, הפסיכולוגי. כי יש גם צורך פיזיולוגי, לאכול, לישון, לא על זה אני מדברת. אף בן אדם לא ירצה לחיות את חייו שמישהו אחר מכופף לו את היד או מחליט עליו. אז אם אני חושב שאני יכול לעבוד בסנקציות, הילד יחכה לי בסיבוב. ילד קטן יחכה לי בסיבוב ויראה לי שהוא המנצח ולא אני בזה שהוא פתאום יהיה לו עצירות, פתאום יהיה לו רגרסיה בגמילה, פתאום הוא יתחיל לגמגם, פתאום הוא יעשה טיקים. יש המון דברים שנפתרים, שקורים בעקבות כיפופי ידיים ונפתרים שם. בעבודה גם, אני לא, כמנהלת מטריציונית, לא רציתי להשתמש באסקלציות הייתי יכולה ללכת למנהלים ולעשות אסקלציות כל יום שני ושלישי. אבל הייתי המנהל מטריציוני הכי פחות מוצלח אם הייתי עובדת ככה. ולכן, כשאתה צריך להקים אנשים בחמש בבוקר כי אתה עובד עם אמריקאים, ולעלות על שיחת ועידה כי יש איזשהו קרייסס ובו אתה מנהל פרויקט בסוף אתה לא תכנת את זה, אתה לא בדקת את זה,

אתה לא באמת יודע את הפרטים הטכניים ואתה צריך לתת כל מיני עניינים טכניים, ואתה אומר להם, תקשיבו, חברה, אני רוצה לשתף אתכם, זה פרויקט ממש חשוב. יש עליו, שפכו עליו תקציבים כאלה וכאלה. הולכים להיכנס לנו עוד כאלה וכאלה לקוחות בעקבות הפרויקט הזה. ויש פה עכשיו בעיה אקוטית. למה היא אקוטית? כי במכשירים, שאני עבדתי ב-SMS, פעם לא היה וואטסאפ, זה היה אסמס, זה היה מזמן ממש עתיק. אז במכשירים יראו את זה ככה וככה, וזה יהרוג להם את האפליקציה. אז האנשים האלה קמו בחמש בבוקר עם כל הרצון כי הם הרגישו חלק מהדבר הזה. כן. והם באו לעשות עבודה. לא הייתי צריכה לתפוס אותם באוזן ובטח לא אסקלציה. אוקיי. אני חוזר עכשיו למקום הזה של ה... נקרא לו איזון בית עבודה. אוקיי? אני רגע, סגרנו את כל הסוגריים שפתחנו בדרך, פתחנו הרבה, סגרנו הרבה, ועכשיו אני חוזר עוד פעם למקום של ה... איזה פרונק חנלי. של הקריירה. למקום של הקריירה. אז רגשות אשמה בערב דיברנו.

מה עם הבוקר? בואי נדבר קצת על הבוקר. הרבה פעמים בבוקר, שוב, תלוי איזה בן אדם אתה, אבל לפחות חצי מהמאזינים, בבוקר זה ה... אתה קם עם הישיבה שלא בא לך להשתתף בה היום, ואתה צריך להשתתף בה, או איזה מצגת שאת צריכה להציג ואת קצת מפחדת, או את לא רגילה להיות מול קהל, אז את לא יודעת איך זה יהיה לך, או יש לך איזה... המנהלת ביקשה לפגוש אותך, ויש לך קונפליקט, ואת יודעת שזה יקרה עם זה, ובבוקר כל המחשבות האלה, וכל המחשבות האלה, וכל המחשבות האלה, ובו זמנית צריך להכין וסנדוויצ'ים ודברים וזה, ולא משנה אם את עושה את זה לבד או עם הבעל או עם הסבתא או עם זה, יש מלא דברים מזה, אבל גם אז, הרבה פעמים, ההרגשה היא, אני לא בטוח שאני שם במאה אחוז, כאילו, אני עוד ב... הבת שלי קוראת לי אבא מבולבל, אני צוחק איתה על זה שאני מבולבל, כי אני אומר לה הרבה פעמים, אני... אנחנו עולים למעלה כדי לקחת את המפתחות, ויורדים למעלה, ואז עולים למעלה, לקחת את הקסדה שלה, ויורדים למעלה,

ואני אומר לה, אני מתנצל, הראש שלי, אמא אומרת הראש שלך לא פה, הראש שלי הוא כבר בפגישה שיש לי. איך, מה? מה לעשות עם זה? קודם הכול, איזה אבא תותחתה שאתה יודע להתנצל ושאתה יודע להסביר לה את הדבר הזה, כי זה בדיוק מה שצריך לעשות. עכשיו, אבא מבולבל יכול להיות מהמון סיבות, זה יכול להיות גם מקשב ריכוז, אני היום שרף, הצלחתי לשרוף היום פסטה. באמת, כאילו, מי שורף פסטה? יש משהו יותר גמור. איך אפשר? כאילו, התאדו כל המים ואז הם נשארו? אני לא יודעת, אני ישבתי ועשיתי כל מיני דברים, תוך כדי זה שעשיתי פסטה לזאת שיצאה לטיול הזה שסיפרתי לך, ופתאום אני אומר לך, ריח שרוף, קלטתי, קלטתי שזה היה באמת על, כן. גדול. וזה עוד אחרי שהחלפנו לקריאה עם חשמליים, עם טיימר, כדי שאני אפסיק לשרוף אוכל, אבל קשב וריכוז זה לפעמים תוקפני. אז אחד, אנחנו לא נהיה מאה, אנחנו לא צריכים להיות מאה. זה בסדר שאנחנו לא מאה. גם אם אני לא מאה ואני מבולבל, ועליתי וירדתי ואמרתי לילדה שלי, אני מתנצל, אני באמת, הראש שלי טרוד במשהו אחר, מה היא לומדת פה? מסר ממש נהדר.

היא לומדת פה אנשים לא מושלמים, אנשים יודעים לבקש סליחה, גם אבא הוא לא מושלם. כשיש לי אגב, הורים שמגיעים אליי שהם מאוד מאוד מושלמים כאלה, ויש כאלה שמאוד גם מחפשים את הפרפקציוניזם הזה, אני אומרת להם, קודם כל אתם מכניסים הביתה את פינת הפדיחה. אני רוצה שבארוחת הערב הבא אתם תתחילו לספר על פדיחות שקרו לכם, תצחקו על זה, תגידו מה למדנו מזה, תתעסקו בזה, תעשו את הדברים האלה. אז זה שאתה עשית את זה וזה קורה לך, לא קרה עם הדבר הזה שום דבר. רגשות אשם זה המקום שבו אני מרגיש אשם על משהו שקרה, כי אני מרגיש שהייתי שם לא הבן אדם שאני רוצה להיות. אז רגשות אשם יגיעו כשאני אאבד את זה, כשאני אצעק, כשאני אאבד שליטה. ולא דווקא כשאני באה ואני מתנצל על משהו, כשאני מבין שאני מבולבל ואני מסביר את זה לילד שלי. עכשיו, אם אני באמת במקום שבו אני מרגיש שאני בחוויה שלי הורה שלא רציתי להיות, הורה שמאוד מאוד מוריד את הילד, שמתנהל בצעקות, בעצבים.

זה אומר לי דבר אחד, אני לא יודע לנהוג, אני צריך שיעורי נהיגה. אני לא יכול להתיישב ליד ההגה ולצפות להיות נהג המרוצים מספר אחד. יש פה מיומנות, לא למדנו את המיומנות הזאת, מה לעשות? כן. ואני מגיע למקום שאני חסר אונים, כי אני מגיע לשוקת השבורה ולא מתנהל עם הדברים. מה קורה לבן אדם שהוא חסר אונים? הוא צריך מקום וערך, זוכר? אז הוא חייב להרימהר את האונים. איך מרימים מהר את האונים במוח שלנו? המחשבה זה אני ארים את הווליום, ואז אני אהיה עם אונים, אבל בעצם אני מוריד למישהו אחר את המקום והערך, והוא, כזכור, לא יישאר חייו, כי אף בן אדם לא יכול להיות בלי מקום וערך. וככה מתחילים פיצוצים בין הילדים לבינינו. הבנתי. בין הבני זוג לבין, אחד לשני. כן. תגידי, אגב, אותו דבר קורה בערב, את יודעת, היום יש הרבה הורים שאומרים, טוב, אני, אני אהיה אב השנה, מה אני אעשה? אני אצא פעמיים או שלוש בשבוע בארבע,

כשהילדים חוזלשו בשמונה, אני חוזר למחשב לעוד שעתיים-שלוש. ולאבות האלה, אני סתם זורק ככה, לא שאני מכיר במקרה את עצמי וכל מיני אחרים כאלה. השכן, לא אתה. מה קורה להם הרבה פעמים? נקרא לזה כמעט פיצוצים שגם ככה יש בכל משפחה נורמלית במקלחות ובאוכל, הם עוד יותר על הקצה. למה? כי אני סיפרתי לעצמי כבר שבשמונה אני חוזר לעבוד. אז אם בשבע ארבעים ושתיים היא כבר לא מקולחת, מסורקת, זה, ונכנסה למיטה לקראת הסיפור שאני אמור בשיא הרכות והנעימות לספר לה אותו כאילו שהמוח שלי לא קופץ למה אני אמור לעשות בשמונה, אני כבר נהיה ממש עצבני. אמ... זאת אומרת, אחת הבעיות הכי גדולות היא שהעבודה כבר לא, אין לה באמת סוף, הרי המחשב תמיד יכול להיפתח בבית, המסך של הטלפון תמיד יכול להמשיך לעבוד או ללמוד או להכין או להתכונן או לתקן איזה משהו כזה או לחזור להוא שעוד לא חזר אליי.

נכון. אז כאן מגיע באמת המקום הזה שדיברנו עליו קודם, כמה זה קשה, כמה זה היה קשה בקורונה וכמה זה אולי קשה אפילו יותר לעצמאים שאחראים על עצמם. אני יכולה להגיד שאחד הדברים שגיליתי שעזר לי, זה שעשיתי לעצמי טבלה, שהייתי שולחת אותה בתחילת השבוע לבעלי, שהייתי אומרת לו, הנה הזמן שאני עובדת, הנה הזמן שיש לי פגישות, הנה הזמן שאני עם הילדים. זאת אומרת, זה כבר לא ילדים שהם צריכים שאני אחליף להם חיתול או שאני אשחק איתם בלגו, אבל תתפלא לשמוע, תשמח לשמוע או תתעצב לשמוע אחד משלושה. בסופו של יום, הילדים שלנו לא מפסיקים להצטרך אותנו. הם צריכים אותנו פשוט בצורה אחרת. זאת אומרת, זה שההורים מספרים לעצמם, ילדים מתבגרים, לא צריכים אותנו כבר, זה רק הצעירים ותראה. בוא, יש לי מה להגיד על זה, כי אם אני חושב שהילד לא צריך אותי ואני יכול להרים עוגן ושלא יראה אותי והכל בסדר, זה לא ממש ככה. הוא צריך אותי בכל מיני צורות אחרות. אז לעשות מין טבלה כזאת זה רעיון טוב. לספר את זה לשאר בני הבית, לפעמים הייתי שולחת את זה לקבוצה שלנו,

כדי שכולם ידעו בדיוק מתי ואיפה, זה רעיון טוב. לעשות תאום ציפיות מראש זה רעיון טוב. אם אני מגיע לקצה, לא תכננתי טוב את הזמן, וואלה. הגעתי לקצה ועכשיו אני צריך להשכיב את הילדה שלי, ואני יודע, אני רואה את השעון מתקדם, ולא הצלחנו, חזרנו טיפה מאוחר מדי, נכנסנו טיפה מאוחר מדי. לא יודעת מה, רציתי להכין פיצה ולא היה מוכן בזמן וכאלה. אז כמו בחיים, יש מקומות שבהם אני רוצה לעשות משהו ולא מסתדר לי בדיוק בול, נכון? אז זו הזדמנות. כל מקום כזה של תסכול, של בלטה, זה הזדמנות לפתוח בקבוק שמפניה, כי אתה זה שבעצם מאמן את הילד שלך לחיים. זה התפקיד שלך. אז אם אתה תצליח לקחת את הסיטואציה הזאת, ותחת כנפיך האוהבות בעצם תלמד אותה על החיים, זה יהיה המקום שבו אתה הכי הרבה תבנה אותה. איך בתכלס? אני מסכים איתך, אבל איך בתכלס? אז בתכלס, הגעת למקום שבו אין לך זמן לספר סיפור. כן. או נגיד אתה יכול לספר סיפור אחד ולא שניים. אתה פשוט אומר לה, תקשיבי, אני רוצה לשתף אותך,

אני יודע. אתה לומד בעצם שאמפתיה זה דבר מאוד חשוב. זאת אומרת, אתה אומר לה, אני יודע שזה הולך לבאס, ויכול להיות שגם תבכה, כי היא ילדה בת ארבע וחצי. ואתה תגיד לה, אני מבין אותך, אני מבין שאת עכשיו מאוד מאוד רוצה שני סיפורים. זאת אומרת, אתה תיתן לגיטימציה לרגש, אני מבין אותך, זה גם כלי. אגב, זה כלי שהוא חלק ממשהו מאוד מאוד גדול שנקרא עידוד, שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לעשות, אבל זה ממש שפה שלומדים אותה מחדש, אנחנו לא באמת יודעים. עידוד, כן. אז אחד הדברים המאוד מאוד מאוד עדים אדם, זה להגיד אני מבין, אני מבין שאתה כועס, אני מבין שאתה רוצה עכשיו, אני מבין. כי ברגע שאני אומרת אני מבין ולא יאללה זה שטויות, יאללה שום דבר לא קרה כלום, אני מבין זה אומר אתה לא השתגעת, מה שאתה מרגיש עכשיו זה אחלה, זה לגיטימי, יש כאלה דברים בעולם, גם אני קורא לי את זה לפעמים. ושתיים, אתה אומר לו אתה לא לבד. כי קל הרבה יותר לפחד ביחד, נכון? זה ראיתה אמרה, אז הרבה יותר קל ביחד. אז יכול להיות שהיא תבכה ואתה תגיד לה, תקשיבי, אבא טעה,

חשבתי שיש לי עוד זמן, אני רואה שאין לי זמן לשני סיפורים. יש לי זמן רק לסיפור אחד, ממש קצר. את תצטרכי לבחור אותו, אני מבטיח לך שאנחנו יכולים לבחור זמן מחר. מחר שאני חוזר ולוקח אותך מהגן, אם תרצי, אנחנו נמשיך את הסיפור השני. או תחשבי, אם את בוחרת את זה או את זה, אני גם יכולה להשתמש בבחירה. אתן לה בחירה כי ברגע שהיא בוחרת, היא מרגישה שהיא, יש לה מקום וערך. אז המקום וערך שלה לא נאבד כי אבא שלה הלך עכשיו לעבוד. אז יכול להיות שיהיה בכי. זה לא שהיא תגיד לך תודה רבה שאתה דואג לחינוך שלי, ואני מבינה גם שאתה מביא כסף הביתה עכשיו. והיא תבכה ואתה תגיד, אני מבין שאת רוצה, אני יכול רק סיפור אחד. אתה תהיה מאוד מאוד קונקרטי, אבל גם תבין. ואם אתה תהיה ברור לעצמך, שברור לך שאתה צריך ללכת, וברור לך שזה מה שהולך לקרות, ואתה גם תהיה באמפתיה, לא קרה פה שום דבר רע. כן. קרה פה רק טוב. כן. אז עד עכשיו דיברנו על הרגשות אשמה שיש אצלנו, אבל עכשיו בוא נדבר רגע על רגשות אשמה שהילדים יכולים לערער באופן אקטיבי.

לא מזמן נכחתי בסיטואציה, אימא, לא חשוב שמות, עצמאית שאני מכיר, קרייריסטית, הגיעה הביתה לנו שני האבות הפרוגרסיביים שכבר מארבע, בילו עם הילדים ועשו איתם כיף וזה, והיא הגיעה לקראת הסוף וראתה אותנו והיה נחמד וזה, והיא גם באה מצב רוח טוב, והיא באה להיות נוכחת וכולי וכולי וכולי, אבל אחד הילדים טרח להגיד לה בפרצוף, טוב שבאת משהו כזה, אני לא זוכר את המילים, את אף פעם לא איתנו, את תמיד בעבודה, את זה הוא כאילו לקח את הסכין וככה הכניס לה וסובב וסובב וסובב וסובב וסובב. האם המסקנה שלה אמורה להיות טוב, ממחר אני חוזרת כל יום בארבע, ואני מוותרת על הקריירה שלי כי הילד שבר לי את הלב. מה אתה חושב? אני מניח שלא, אבל אני גם לא יודע מה האלטרנטיבה. אז קודם כל, עצם העובדה שהילד אמר לה את זה, שני דברים יש לי להגיד לה על זה. אחד, תשי לעצמך ככה כל הכבוד, כי זה אומר שהילד שלך הבין שהוא יתקבל פה no matter what.

לא משנה מה הוא יגיד לך, את תמשיכי לקבל אותו ולאהוב אותו. זה לא שעכשיו את תוציאו אותו מהדלת ותנתקי אותו מהמשפחה. ילדים שמתחצפים את אומרת שזה חיובי? זה לא אותו דבר, הוא לא התחצף. הוא דיבר פה על הכאב שלו. אם הוא אומר למילים לא יפות, זה סיפור אחר לגמרי, שאם אתה רוצה אני אתייחס לזה עוד שנייה. לא, לא, לא, לא, אז הוא דיבר יפה. הוא דיבר יפה, הוא פשוט דיבר מדם ליבו. כן. which means שהוא הבין שבבית הזה נושמים אוויר כזה שמותר לדבר על הכל. זה כבר חט-חט עבור האימה הזאת. זה דבר אחד. התעודדנו. הדבר השני, אני רוצה להציע לה להקשיב לו. להקשיב לו ולשמוע שיש לו פה כאב אמיתי. הילדים שלנו נותנים לנו מראות. מראות להמון דברים. זאת אומרת, אותה משפחה שדיברתי עליה מהבוקר, עם הרופאה והזה, אז הם אמרו לי, הילד שלנו מאוד מאוד עקשן. אמרתי להם, תגידו, אתם זוכרים שדיברנו על מראות? אז אני רוצה לשאול אתכם, יש פה עוד מישהו עקשן בבית? ושני ההורים הם כאלה מאוד דעתנים. עכשיו, אגב, כל תכונה היא כמו ירח, יש לה צד אפל וצד זורח. זאת אומרת, אם אתה דעתן,

זה אומר שאתה גם יודע על המודל שלך, אז זה לא כל כך רע. כן? אפשר להסתכל על זה משני כיוונים. אז יש פה ילד שקודם כל הוא ורבלי, הוא יודע לבטא את הכאב שלו, הוא גם דיבר את הכאב שלו במקום לעשות לזה אקטינג, נכון? זאת אומרת, יש ילדים שיכולים בגלל זה... הוא לא התעלם ממנה או עשה לה צרות או זה, הוא פשוט אמר את זה. נכון, הוא לא גרם לזה שיקראו לו מבית ספר, הוא לא גרם לזה שהוא יעשה, ירביץ או יעשה משהו, הוא עשה את זה בצורה ורבלית. הוא ביטא את הדברים שלו, זה כבר משהו שהוא צריך לקבל עליו הוקרה. אז אחד שתקשיב לו, יש פה איזושהי מראה שהוא שם עליו, ויכול להיות שהיא צריכה לעשות חושבים ולראות, לא צריך הכל, זה או לא או אפס ומאה. אפשר משהו באמצע, אפשר לראות אולי איך אני יכולה את הדבר הזה להפוך להיות משהו קצת יותר טוב עבורו, היא חוויה יותר טובה. עכשיו, זה לא חייב להיות כל הזמן, ותכף אני אתן דוגמה. אבל גם זה שהוא דיבר את זה, קודם כל, להגיד לו, וואו, תודה שאתה אומר לי ותודה ששיתפת אותי, כי זה ממש חשוב לי, שחשוב לך לראות אותי.

זה משהו שהוא חשוב, זה משהו שהוא לא מובן מאליו, וזה לפתוח פנס לכיוון הנכון. כי זה בעצם להגיד לו, תבוא תמיד ותשתף אותי בכאבים שלך. אנחנו נורא נורא רוצים שילדים ישתפו אותנו, אבל כשהם באים ואומרים, אימא, עברתי משמרות בטיחות, בלי משמרות בטיחות הם מעבר חציה, אז הם אומרים, מה? אני לא מאמינה, זה מה שאתה עשית? אז, הלו, אז בפעם הבאה הוא לא יספר לך, נכון? אני פעם עשיתי סרטון ואמרתי שבאתי להשכיב את הבת שלי, שהיא הייתה אז בכיתה ו', והיא יושבת במיטה והיא אומרת לי, אימא, לא עשיתי פיפי ולא צחצחתי שיניים וגם שתיתי מצפת אליה. עכשיו, ואני שומעת את זה, הדבר הראשון שבא לי להגיד לה זה, מה? אני לא מאמינה, כמה אפשר להגיד לך? את לא מבינה שיש חורים בשיניים, מה, את רוצה שזה יחאב לה? או שאני יכולה להגיד לה, תקשיבי, את אלופה שאמרת לי, כל הכבוד לך לאחריות. יאללה, אני מחכה, רוצי רגע צחצחי, אני מחכה שתי שניות. זאת אומרת שזה בדיוק ההופכי. כן. שהבת שלי לא משקרת. היא באה לפעמים ואומרת גם משהו כזה, זאת אומרת, היא אומרת משהו כמו,

אבא, אני ראיתי עוד פרק אחד. איזה חמוד. אז באתי להגיד, ואני בא להגיד לה, מה, אמרתי שתעצרי, ואז היא צריכה ממש להתאמץ, להגיד לה, איזה נחמד שאת אומרת לי גם כשאת כאילו מזייפת. נכון. אני שמתי לב שהבת שלי, הדבר שהיא הכי אוהבת שאני אומרת לה, הקטנה, זה, תקשיבי, אני תמיד תמיד אוהבת שאת אומרת לי את האמת, את פשוט, באמת, איזה מדהימה את שסיפרת לי, ואז היא מספרת לי דברים שהם באמת מעצפנים אותי, שהיא באמת עשתה, והיא כל פעם, היא כל פעם בעצם, אפילו היא מייצרת את הדברים האלה כדי שאני אגיד לה את המשפט הזה, זה עושה לו ממש טוב בלב. אז כן, אני רוצה להגיד לאימא הזאת, תגידי תודה לילד הזה. תודה שהוא דיבר את זה, תקבלי את המראה הזאת, תקשיבי לו, תראי מה את עושה עם זה, אני אתן תכף איזשהו משהו מסוים שאת יכולה לעשות עם כל העומס, בלי לוותר על כל הקריירה שלך. ושלוש, זה שהוא בכלל חושב שאפשר פה לדבר על הכל, זה חטא חטא לך. אז כבר אנחנו מחוזקים.

סבבה, אבל עדיין יש סכין בלב, אז תעזרי רגע להוציא אותה קצת. אז עדיין יש סכין בלב, אז כדי שיהיה את המקום הזה, שבו נהיה עם קצת פחות ייסורי מצפון כהורים עמוסים, אני מציעה לנו לעשות את מה שאנחנו עושים עם חבר טוב שלא יצא לנו להיפגש איתו הרבה זמן. נכון, אנחנו יכולים להרים אליו טלפון, להגיד, תקשיב, יאללה, פתח יומן, יום חמישי בארבע, מתאים לך? אין, אני, לא אכפת לי, אני יוצא, אני קובע איתך בלנדבר. כלום לא יעזור. כלום לא יעזור. אני שם את הסלוט הזה עכשיו ביומן, שים את הסלוט. כן. אותו דבר עם הילד שלך. אני רוצה להציע שאנחנו ניתן שמיכה במקום לחכות שימשכו לנו את השמיכה. שמיכה קצרה, כולם מושכים. אז אחד המקומות הכי מהירים לייצר מקום וערך זה להגיד לילד, תקשיב, אני קובעת איתך. מחר כשאני יוצאת בחמש, יש לך זמן? אז אני קובעת ביומן עכשיו, ותחשוב מה אנחנו עושים. זאת אומרת, שני דברים צריכים לקרות שם. אני קובעת את זה מראש, לא חייבים 50 שנה מראש, אפשר מחר בארבע, תלוי בגיל הילד, כן? כן. והדבר השני, אתה בוחר מה עושים.

עכשיו, זה לא, הוא הולך עכשיו לחלק כביסה בחדרים כי זה עושה אותי שמחה. זה לא, אני שומעת הורים שאומרים, כן, הצעתי לו לבוא איתי להליכה. אה, אתה רצית לעשות הליכה? אז זה לא הוא בחר. עם כל הכבוד, זה לא חוג הורי ילד. לא, הוא רוצה ללכת לקנות סוכריות ג'לי ולשחק בארקיידס. בדיוק. ואני אומרת, תזרום. אבל אני אזכיר את מה שאמרנו קודם. בחירה היא לא פרוצה, היא בתוך הקירות שאנחנו נתנו. אז אם יש ילדה... אז יכול להיות שסוכריות ג'לי זה אסור. בדיוק. אם יש לי ילדה שאוהבת כל היום לפוצץ בקניון כסף, ואני לא רוצה שכל מקום כזה שאני קובעת איתה, זה יהיה כזה, אז אני אגיד לה את שמי, היום בסדר, אבל שבוע הבא שאנחנו קובעות לא מוצאים כסף, שבוע הבא שאנחנו קובעות בבית, שבוע הבא שאנחנו קובעות... וואו וואו, אני רואה את הפרצום שלך. זה כאילו הטיט שלי? זה הטיט שלי? יכול להיות שהילדה שלי תרצה לפוצץ כסף בקניון, זה כאילו כל מיני דברים שאני לא מדמיין עוד שיכולים לקרות. חבל שלא רואים בפודקאסט את הפרצוף. וואו וואו וואו. כאילו אתה עוד שנייה התמוטטת פה, זה היה מצחיק. הלבנתי, הלבנתי. לא, אז אני רוצה להגיד גם שברגע שאתה עובד נכון,

כל מה שאנחנו דיברנו פה זה, ליאור, זה כאילו על סטרואידים, בסדר? אני אומרת את זה גם בקליניקה, אני אומרת אל תדאגו, אנחנו עכשיו על סטרואידים. אני נותנת לכם לנסות לעשות כזה דבר ומחר אני מלמד אתכם כזה דבר, אבל זה לא יהיה החיים. בחיים עצמם ייווצרו כל מיני הרגלים חדשים שיהיו מוכרים בבית. אוקיי, אז עכשיו אפרופו שאנחנו בוחרים מחר שהוא בוחר בתוך הגבולות מה לעשות מחר בחמש. יש את הסיפור הזה שמדברים עליו באיזון בית עבודה, שזה כאילו איכות מול כמות. מה דעתך בנושא? אני לא יודעת, יש כאלה שאומרים ש... את יודעת? אני רק אסביר למי שזה, איכות, זאת אומרת, אני פוגש את הילדה שלי רק פעם בשבוע לשעה, אבל בשעה הזאת אנחנו עושים דברים נפלאים ומפתחים ומצמחים, ומישהו אחר יגיד, זה לא משנה מה תעשה איתה בשעה הזאת, אתה צריך לפגוש אותה כל יום מארבע עד הערב, אחרת היא לא תזכור שום דבר. אז זה כאילו איכות מול כמות. כן, אז קודם כל זה תלוי שוב בגיל של הילד. ילדים צעירים, הם צריכים לראות את ההורים שלהם יותר, ואם הם יראו אותם פעם בשבוע לשעה, אז אני לא בטוחה שהם ירגישו אליהם איזושהי קרבה, יכול להיות שזה יהיה מבחינתם אורח זר.

ילד יותר בוגר, אז אולי הוא כבר עבר איזושהי חוויית חיים מסוימת ויש לו איזה יחסים איתך, זה שאתה עכשיו בשבוע עמוס ואתה אומר לו בוא נקבע יום שבת, לא יקרה שום ביג דיל. בסופו של יום, אני בכלל לא נכנסת לניואנסים האלה של כמות ושל איכות, אני לא יודעת גם איך מודדים את הדברים האלה. מה זה אומר כמות? מה זה אומר איכות? מה זה מספיק? למי זה מספיק? כי יש אנשים שזה מספיק להם, יש אנשים פחות. מה זה איכות? איכות זה כאילו עכשיו לשבת לראות, לקרוא ניטשה בכה? כאילו, מה זה איכות? אז אני אומרת, תעשה את הדברים בצורה שהיא, 1. תואמת לערכים שלך. תשב, תחשוב רגע. איזה ערכים אתה רוצה שהילדים שלך ייקחו כשהם יצאו מהבית שלך אל החיים? יעד רחוק טווח. נכון, אתה בארגון יושב פעם בחצי שנה, שנה, מייצר יעדים של שנה הבאה. אותו דבר בהורות. רצנו, עשינו ילדים, לא עצרנו באדום. אז לעצור רגע, לחשוב שנייה מה אנחנו רוצים שיהיה שם, איזה אנשים אנחנו רוצים לגדל. לעשות אפילו רשימת מוכרת שיכולה, אגב, כל הזמן להתעדכן.

ואז כשאני מסתכלת על החיים שלי, על איך אני מנהלת אותם, ואני אומרת לעצמי, זה בסדר? מספיק זמן הייתי איתו, זה היה טוב, אז אני בודקת האם התקרבתי או התרחקתי מהערכים האלה. לדוגמה, אם אני רוצה שהילד שלי ידע שיש לו סנטר ושיהיה נאמן לעצמו, סתם ערך שנגיד אני שומעת מאנשים, וכל פעם שהילד שלי אומר משהו אחרת ממה שאני אומרת, אז אני יורדת עליו, או מגבילה אותו, עושה לו סנקציות, אז אני לא עובדת בכיוון הזה. למה? אז לא, אני לא אגדל ילד שיודע מה שהוא רוצה. למה? אני אגדל ילד שאני כל הזמן מכופפת לו את היד, הוא יודע מה אני רוצה, לא מה הוא רוצה. אה, אוקיי. אני רוצה שביום-יום שלי, כשאני באה לבחון האם אני בעצם עושה את הדברים כמו שהייתי חולמת שהם יקרו, אני צריכה פשוט לגלות שהדברים שאני עושה מקרבים אותי לערכים האלה. אני רוצה ילד עצמאי, אני מאפשרת לו עצמאות בכל מיני מקומות. אגב, המקום הזה שדיברנו קודם על הכותרת הזאת שיש שם מעל תפקיד מסוים, ואמרתי לך ששכחתי את הדוגמה,

אז אני זוכרת שאחד התפקידים שהיה פעם לבן שלי זה היה לעשות סנדוויצ'ים לכל הילדים. ארבעה ילדים, בוקר, לעשות סנדוויצ'ים לבית ספר ולגנים. שמונה קופסאות. כן, זה היה נשמע לי ממש שבהתחלה שהחלטנו על התפקיד הזה, ואמרתי החלטנו, זה לא אני החלטתי, זה החלטנו, אז זה היה נשמע לי כזה תפקיד סיזיפי כאילו, אבל בתכלס, אני הוצאתי לו את הממרחים, אני הוצאתי לו את הזה, הוא היה צריך בעצם להכניס לקופסאות וזה. כאילו זה היה לא באמת מישהו עושה עבורי את העבודה. ויחד עם זאת, היה לזה כזאת משמעות עבורו, שהוא היה אז בכדורגל, ואני זוכרת שהיה לו איזה שבוע של אימונים רצוף שהוא חזר מאוחר, אז אמרתי לו, יודע מה, אני אעשה את הסנדוויצ'ים השבוע, אז הוא אמר לי, לא, זה התפקיד שלי. ואז פתאום הבנתי שזה משמעותי עבורו. ואחד הדברים שאנחנו עושים, אני מאוד אוהבת לעשות את זה בחלוקת תעודות, בסוף שנה, לא להגזים, לא to abuse, לילדים זה בעצם לעשות להם תעודות של הילד עם הסנדוויצ'ים שהכי טובים, הילד שמשחק עם האחיות שלו ותמיד זוכר להביא להם את הלא יודעת מה.

זאת אומרת, כל אחד בעצם מקבל תעודות כאלה, והם עושים גם להורים, שהם מסתכלים על מה הם עשו, ותמיד יכנסו שם התפקידים. אז בסוף זה כנראה חשוב להם, אפילו שזה נראה כאילו הם לא באים על הדבר הזה. בוא נדבר רגע על הורים שהם הורים מצוינים, ולפעמים הם גם קרייריסטים מצוינים. מעולה. נשמע ש... אין בעיה. אין בעיה, למעט זה שאני אני הם כנראה ישנים או ישנים שעתיים בלילה, או נמצאים בסטרס מטורף מאוד מאוד מאוד מאוד. השאלה אם אפשר להחזיק בזה להרבה זמן. אנחנו יודעים שהיום במערכת החינוך יש מערכת חינוך חינם לכאורה, ויש הרבה מאוד משימות במערכת החינוך. זאת אומרת, צריך לבנות הרייה, גז ומחילות ולהכין עבודות וכולי וכולי וכולי וכולי. הרבה מאוד פעמים בשנה. יותר מדי טלוויזיה. ויש כל מיני חגים, לא, הלילה שלי בגן עכשיו בגן עירייה,

וכבר הבנתי מה הייתי צריך לעשות השנה. צריך הרבה מאוד מעורבות של ההורים. עכשיו מצד אחד אני רוצה להיות מאוד מעורב, מצד שני זה לא מסתדר עם הקלנדר כל הסיפור הזה. אז זה או שאני אהיה מאוד מעורב או שאני אוריד ב... ואז אני אוריד בעבודה שלי, או שאני לא אהיה מעורב והבת תהיה מרוצה לא מרוצה בגן, אבל אני אספיק את העבודה שלי. תראה, כשילדים צעירים, אתה מסתכל על ילדה מאוד קטנה, בת ארבע וחצי. אני מסתכלת כאילו על כל הסרגל כולו. אז באמת, בהתחלה הם פחות עצמאיים ופחות יכולים לבצע משימות. אני לא יודעת על איזה משימות נתנו לכם בגן, אבל נראה לי הגעת לגן של הביוקר, כאילו אני זוכרת את המשימה הראשונה. הייתי לפני זה בגן של הביוקר, עכשיו זה גן עירייה. אבל אני יכולה להגיד שאם אני מסתכלת על ציר הזמן, אני לא זוכרת איזה משימות מאוד גרנדיוזיות. עזבי משימות, לעזור לילד עם שיעורי בית, לעזור לילד להתכונן למבחנים, אין לזה סוף.

נכון. אז עכשיו השאלה באמת, איפה אנחנו בעצם הורה מעורב, ואיפה אנחנו כבר עוברים את הגבול למקום שפחות בו נהיה יכולות, שזה הורה מתערב ומתערבב. אם אני בעצם רואה בשיעורים של הילד שלי, ואני מכירה הורים כאלה, מין משימה כזאת שחייבת להתבצע במינימום זמן, במקסימום תוצאות, בצורה הכי טובה, ושזה מרגיש לי לפעמים גם קצת כרטיס הביקור שלי, אז אני כבר התחלתי להתערבב. אני אקח את זה למקום אחר, למשל, לא רק לימודים, ילד בא ואומר, לא הזמינו אותי למסיבה, למסיבת פיג'מות. כן. עולות לי דמעות בעיניים, אני מתחיל להיזכר באיך לא הזמינו אותי, אני נעלב בשבילו. אני אומר לו, אתה יודע מה? אני מתקשרת עכשיו לאימא של הילד הזה. כן. אני אומרת לו דבר או שניים. כן. אז פה עברתי למקום שאני מתערבבת. או אם אני מרימה טלפונים, הילד שלי לא יכול לחכות, תעשה אותו אבא שבת.

אני מתערבת. המקום שאני מתערבת ומתערבבת הם מקומות לא נכונים, שלא בונים יכולות, שגורמים לילד שלי להבין, פעם הבאה אני לא אספר לה, אני לא אשתף אותה, אני לא רוצה לראות את ההורה הזה מתפרק. למה זה קוראים לילד הזה, זה למה לא בעצם, את אומרת שכל מיני אנשים עכשיו מקשיבים ואנחנו אומרים מה, אני עזרתי לו להיות מקובל? אני עזרתי לו? השאלה אם הכוח היה אצלי או אצלו. כי כדי שיהיה לי מקום וערך, אני חוזרת רגע לצורך הפסיכולוגי שלנו, אני צריך להרגיש מצד אחד אהוב, מצד שני נחוץ, מצד שליש יכול. והיכול הזה זה משהו שאני רוצה שהילד שלי ירגיש, שהוא היכול. זאת אומרת, אם בסוף הזמינו אותו, אבל הוא מבין שבזכותי הזמינו אותו, אז הוא לא מרגיש אייבל, והוא לא מרגיש רצוי, והוא לא מרגיש מוערך. כל הדברים האלה הוא לא קיבל, פשוט יש לו הזמנה עכשיו, אבל ההזמנה הזאת לא שווה את זה. נכון, ובעצם המסר שהוא מבין זה כנראה שבעולם הזה, כשאיזה ילד קטן אז הוא תמיד מסתכל על ההורים ואומר, ככה אנשים מתנהגים, ככה העולם,

אז הוא אומר, כנראה שבעולם הזה אנשים צריכים להיות מסכנים, להתבכיין, ואז יבוא מישהו ויפתור להם. אני רוצה שיהיה. אני רוצה שהילד שלי ירגיש שהכוח הוא אצלו. בגלל זה, אגב, התייעצות, נכון? קודם דיברנו שיתוף התייעצות, בקשת עזרה. מה זה בקשת עזרה? מה זה התייעצות? זה להגיד, אתה יכול, ואתה תבוא ותגיד מה שאתה חושב, ואני יכולת שאני אאזין לך, ויש סיכוי שאני גם אלך לפי מה שאתה הצעת. כן. ואם אני צריכה עזרה ממך, אז כנראה שיש לך את הכוחות. אתה צריך להרגיש בעל היכולת. כל מקום שבו אני פותרת ועושה, זה לא המקום שאתה בעל היכולת. עכשיו, ילד בכיתה א' לפעמים צריך עזרה בשיעורים, נכון? אבל אני חייבת להגיד ש... בכל הכיתות. לא. אז התשובה היא לא. באיזשהו, המטרה של בית ספר, לא, נכון, לא תמיד עם מי זה בצד. זה משפט לא טוב להתחיל איתו בפודקאסט הזה. נכון, לגמרי. המטרה של בית ספר לא ידועה לנו. מחפשים אחריה כבר הרבה שנים. נכון, במיוחד היום. היא נכתבה פעם, ומאז יש כל מיני פאצ'ים.

אז בגדול, הילד אמור, לפתח מיומנות לימודית במהלך השנים, ולהבין איך הוא לומד בעצמו ואיך הוא מתכונן למבחנים בעצמו. יש איזושהי נטייה בשנים האחרונות להעביר את הכדור להורים בהמון המון מובנים ותחומים. אני רואה את זה. ואני יכולה להגיד, אולי זה לא פופולרי מה שאני אגיד עכשיו, אני אגיד מה אני אומרת להורים. קודם כל, אני כאימא, יש משהו, אולי אתה עוד לא מכיר את זה, אבל יש משהו שנקרא משוב. זאת מערכת שמספרת כל הזמן לך מתי הילד שלך קיבל מילה טובה, מתי הילד שלך קיבל מילה רע, מתי הוא איחר, מתי הוא לא הצליח, מתי הוא כן הצליח. ממש נותנת לך כאילו אח הגדול. אני באמת לא כל כך אוהבת את הרעיון הזה, אני חושבת שזה לא תפקידנו, ולכן אין לי את הסיסמה למערכת הזאת. לפעמים אני משלמת על זה מחיר, אני לא זוכרת בדיוק בזמן להגיש את הצ'קים לשאלת ספרים, או כל מיני כאלה דברים,

ואז אני צריכה לעבוד יותר קשה כדי להשיג את הזמן, אבל בגדול אין לי את הסיסמה לדבר הזה, לא היה לי מעולם, וכבר שלושה ילדים אצלי עברו בית ספר, והרביעית עכשיו נכנסה לחטיבה, לתוך המערכת המהוללת הזאת. אז יש איזו נטייה להעביר את האחריות להורים. גם כשהורים באים ומספרים לי על טלפונים שהם מקבלים מבית ספר, הילד לא הכין שיעורים, אתה אומר, הוא צריך להכין שיעורים, אז המורים באים ומספרים מה הילד לא עשה ומה הילד כן עשה בבית ספר. אני אומרת להורים, hold it. קודם כל, ברגע שאתם מקבלים מין מסר כזה, שהעבירו אליכם את הכדור הלוהט, אני רוצה שתדעו דבר אחד, מה שקורה בבית ספר, באחריות בית ספר. זאת אומרת, אם הילד נגיד לא התנהג יפה בבית ספר, אז הבית ספר צריך שיהיה לו כללים של אכיפה. הבעיה היא שיש היום אוזלת יד, ומצפים שההורים הם אלה שיפטרו דברים שקרו בבית ספר. לא יקום ולא יהיה. זה ה-unpupולר שהבטחתי. אני רוצה להגיד להורים, אתם תיתנו גב למורה, אתם תיתנו גב לבית ספר,

שמה שהבית ספר יחליט, זה מה שהוא יחליט וזה מקובל. אם הבית ספר ירצה לעשות בירורים, כי אני לא יודעת מה חומרת המעשה, אנחנו לא עכשיו מתחילים להיכנס לפרטים, אז אנחנו נעשה את הבירורים ביחד עם הילד, כי אתה זוכר שיש פה צוות, נכון? אתה לא היית עולה לדיון עם מנהל בכיר על משהו שעובד שלך עשה בלי שהעובד יהיה נוכח. אותו דבר. אז זה יהיה ביחד עם הילד, אתם תקפידו על זה, ואתם לא פותרים לבית ספר את הדברים שהוא לא יודע לפתור בעצמו. זה שלו. אותו דבר מבחינת שיעורי בית, מבחינת מבחנים. הילד לא הצליח במבחן, לא עשה שיעורי בית. תגיבו, כמו שבחרתם להגיב, כבית ספר. התפקיד שלי כהורה זה לא להיות אחראי לא על השיעורי בית שלו, ולא על המבחנים שלו, ולא על העבודות שלו. התפקיד שלי כהורה זה לוודא שהילד רכש את המיומנויות שיעזרו לו לדבר הזה. אז בכיתה א' אני עוזרת לו יותר, ואני עוזרת לו לרכוש. אם אני מדברת על ילדים עם קשב וריכוז, שאיתם אני עובדת הרבה, אז לפעמים זה נמשך קצת יותר זמן, זאת אומרת, זה לא רק כיתה א',

ויש עוד כל מיני התאמות וכאלה שצריכים לעשות בהקשר לדבר הזה, אבל בסופו של יום הילד צריך להגיע למקום שבו הוא לוקח אחריות, ואם הוא לא לקח אותה, יש לדבר הזה תוצאה. אנחנו רק לומדים מתוצאות. אוקיי. אני רגע עוצר פה, כי הנושא של הורות ומערכת החינוך מאוד מעניינת אותי, אבל אני מחזיר אותנו רגע. אוקיי. נגיד שהתקשרו מבית ספר להגיד שהוא ככה וככה וככה, התקשרו מבית ספר, אני רואה את השיחה על הטלפון, אני באמצע ישיבה, בעבודה. אולי אני לא רואה את השיחה על הטלפון שלי, הפוך, אבל אולי אני רואה אותה אחרי, או אני רואה אותה בזה. ו... או לא משנה, התקשר אליי, ילד שלי בוכה כי משהו קרה. והשעה אחת בצהריים, רחוק מארבע ורחוק משש ורחוק משמונה בערב. אני עכשיו בדילמה. מה אני עושה? אני עוזב הכל ואומר, הכי חשוב זה להיות הורה,

אני רץ הביתה, זאת אומרת, הוא לא עבר תאונת דרכים, אלא הוא במשברון. או, אני אומר, הקריירה שלי חשובה, ואני צריך להשקיט את זה ולטפל בזה בסוף שבוע. אוקיי, אז זה תלוי באמת במקרה. כי אם באמת הילד שלך עכשיו, לא יודעת מה, שבר את כל השיניים, אתה תעזוב הכל, גם אם זה המנכ״ל. אתה תוכל להגיד למנכ״ל, תקשיב, אני צריך את העזרה שלך. אני רוצה לשתף אותך שקרה לי ככה וככה. ואגב, אני רוצה להגיד לך שיש לי סיפור אמיתי על הדבר הזה. יש לי חברה שהייתה אמורה לעלות לעשות מצגת לראש עיריית הוד השרון. היא עבדה שם. שפרויקט שרק היא הייתה אחראית עליו, והיא היה לה, פתאום השינו את התאריך, וזה נפל על בדיקות רפואיות שהיא הייתה חייבת ללכת. היא הלכה לבוס שלה, היא אמרה לו, אני חייבת לשתף אותך, אני צריכה את העזרה שלך, אני רוצה שנחשוב רגע מה נעשה. הבוס שלה שמע את כל הדבר הזה, קיבל מקום וערך, אמר לה, אל תדאגי עליי, את יוצאת לבדיקות, וזה מה שהצילה את החיים. חד משמעית.

אז בדיוק זה מה שהתכוונתי, שאפשר לעבוד לשני הכיוונים. אז אתה תגיד לבוס שלך, אני רוצה לשתף אותך, וזה, ואתה תיגש. עכשיו, אם זה ילד שכל יומיים הוא עובד בהתבכיינויות ובהתקרבנויות, כי בבית, אני לא יודעת מה, בבית ההורים, ברגע שהוא מתחיל להתבכיין, אז מיד באים ומתגייסים, כי הם מעירים על הכיוון הלא נכון. הם לא למדו הורות, סבבה? אז זאת הדרך פעולה שלו. אז ברור שאני לא יכול כל יום שני וחמישי לגשת לבית ספר, כי מחר לא תהיה לי עבודה. כן. אז או שאני אקח את עצמי ואני אלך ללמוד הדרכת הורים, ואני אבין איך עובדים עם ילד כזה, ואיך עוזרים לו לצאת ממקום ממש קשה, שבו הוא חושב שיש לו מקום וערך בעולם הזה רק אם הוא יתבכיין או יתקרבן. ואני רוצה להושיט לו יד ולהגיד לו, בוא, מאמי, אני אראה לך איך אפשר מקום וערך ככה כמו שאתה, גם אם אתה לא תתאמץ ותעשה את הדבר הזה. כן. אוקיי. מוקש הבא. אני מגדיל אותם ככל שהשיחה זה. מוקש הבא. עכשיו אני לא גבר, עכשיו אני אישה, כי גבר לא יכול,

וגיליתי שאני בהיריון. מזל טוב. תודה. או לא. תודה. לא, מזל טוב, ילד ראשון, חיכיתי לו הרבה זמן, אני מאוד שמחה, גיליתי שאני בהיריון. אני מאוד שמחה. רק מה? קורים כל מיני דברים כרגע בעבודה, לא חשוב מה, שאילולא הייתי בהיריון, וזה קשור בכל מיני דמויות אחרות, שנה מעכשיו אני במקום פיצוץ, מקום מדהים. לא פיצוץ רע, פיצוץ טוב. כן. מקום מדהים. אבל גיליתי עכשיו שאני בהיריון, חודש, מתי מגלים? חודש ראשון, שני? נכון? מי זוכר? מי זוכר? זה היה כל כך מזמן. מי זוכר, נכון. מגלים יחסית בהתחלה, עוד אין בטן, עוד אין זה, עוד אין שום מחויבות של אף אחד להגיד כלום. ואני עכשיו חושבת על הקריירה שלי, וזה שאני מבינה שאני בדילמה מוסרית קשה מאוד.

אם אני לא מספרת בעבודה, אני יכולה לדפוק אותם. כל התכנונים של כל הפאזל של איך שהדבר יקרה, סתם, נגיד הולכים, אני הולכת להיות דיירקטור, או הולכים לתת לי את הפרויקט הנורא נורא מסובך עם האמריקאים, איזשהו משהו, כאילו אם אני עכשיו לא אומרת להם, אני דופקת אותם. אוקיי? מצד שני, יש פה פוטנציאלית כל מיני קידומים שאני יכולה לקבל בעבודה שלי, שאם הייתי גבר אז בכלל לא הייתה פה שאלה, אז זה לא פייר. ואני כאילו רק בחודש ראשון להיריון, ואני כבר מבינה שהורות וקריירה הולכות להיות מסובך, עוד לא הייתי, עוד לא הייתי, עוד לא הייתי, עוד מלא דברים יכולים לקרות חס וחלילה, אבל אני כבר מבינה שהורות וקריירה הולכות להיות מסובכות. יש לך רעיון מה כדאי לעשות? לא, כי זה לא הדרכת הורים. הדרכת הורים זה בשביל מישהו שכבר יש לו ילד והוא בערך בגיל שנה וחצי ומעלה ואני יכולה לעבוד עם הילד. אתה מדבר פה על מציאות. במציאות יש משהו שנקרא יולדים, נמצאים בחופשת לידה, יש תינוק, צריך להניק אותו.

אז אני לא יכולה להיות עם האמריקאים. אז אני אבחר מה הדבר ש... רגע, רגע, רגע, את מדברת עכשיו בתור מור היועצת או את מדברת על האישה? לא, לא, בתור העובדת, כן, העובדת. במציאות. היא יודעת שבמציאות יש תפקיד מסוים שהיא מאוד מאוד רוצה. כן. והתפקיד הזה מתישהו ייעצר, כי היא תצטרך, היא תלכה ללדת. כן. זה קורה אחרי תשעה עשרה חודשים לפעמים. אבל היא גם עוד לא יודעת, היא עוד לא עשתה הסקירה הראשונה, היא עוד לא עשתה הסקירה השנייה, אולי הילד לא בסדר, אולי תהיה הפלה, אולי... יכול להיות. אבל זה לא הדרכת הורים. אין פה בעצם, מה זה הדרכת הורים? הדרכת הורים זה לבוא וללמד כלים לתקשורת מקרבת, כאלה, שיעזרו לך להתנהל יותר נכון עם כל מיני אילוצים ועומסים. כן. אבל כשמדובר בתינוק צעיר, קטנצ'יק, בין יומו או בשנת חיים הראשונה שלו, אין פה, הוא לא יודע לעשות מניפולציות. אין פה בעצם כלי תקשורת מקרבת שיעזרו לך לנהל את האירוע. יש פה זמן מסוים שאתה צריך להיות דדיקטד לתינוק הזה.

זה או שאתה תיקח מינקת, כמו מתקופת התנ״ך, ומישהי שתגדל אותו. יש גם כאלה שעושות את זה. ואגב, אין לי עליהם שום דבר ועניין. אם את מישהי תותחית מוכשרת, חדה, בוא, כאילו, והקמת עכשיו את הסטארט-אפ של החיים שלך, אז יכול להיות שזה מה שתבחרי לעשות. אני יכולה להגיד שיש לי איזה לקוחה אחת שהיא מישהי מאוד בכירה, ובתקופת הקורונה שהיא הייתה צריכה לעבוד וישיבות וזה, היא לקחה מישהי שהיא כאילו מהגן, שהייתה כאילו אצלהם, והיא הייתה שם המטפלת בילדים שלה, ונמצאת איתם, היא לא הפקירה אותם, ומצד שני אמרה להם, חבר'ה, אני עובדת. היא המשיכה לעבוד עד הערב, היא פשוט שמה כסף על הדבר הזה, ומדי פעם הסתכלה מתי, מה, מו, מתי אפשר לאכול ביחד או כאלה. כן. אז אתה מדבר פה על דילמה מטורפת, שיש בעיקר, בעיקר לנשים, כי הן אלה שיולדות, בפעם האחרונה שבדקתי. כן. והן אלה שבשנת חיים הראשונה היו יותר עם התינוק, ויש כאלה גם שאחרי שלושה חודשים חוזרות חזרה לעבודה.

אז יש כאלה שמבחינתם שלושה חודשים, והכול יימשך כרגיל. זה בסוף שאלה של מה הדבר שלך חשוב. עכשיו, זה יכול לקרות בכל מיני קונסטלציות. זה כמו שאני אומרת לזוגות שבאים אליי, אגב, שאין לי מטרה להשאיר אותם דווקא ביחד. המטרה שלי זה שיהיה להם טוב, ויש כל מיני קונסטלציות של זוגיות ושל משפחה. כן. משפחה יכולה להיות בשני בתים נפרדים, משפחה יכולה להיות באותו בית, משפחה יכולה להיות עם שני אבות, עם שתי אימהות, עם כל מיני צורות, וזה עדיין יהיה משפחה נחמדה ושמחה וטובה. כן. אז גם אותה בחורה שהצגת את הדילמה פה, היא יכולה להחליט שמתאים לה להמשיך לפתח את הקריירה שלה, והיא רוצה כן ללד את הילד הזה, והיא תמצא לזה את הקונסטלציה. תצטרך להיות מספיק אחרית, אבל אין פה שום עניין של הדרכת הורים, כי זה לא באמת שהיא יכולה לעשות משהו כדי לנהל את הסיטואציה האחרת. אוקיי, אז אני אקח אותך ל... הילדים בני... 12 או 13. נכנסו תאומים,

נכנסו לכיתה ז', עברו מבית ספר יסודי לבית ספר חדש. הסתגלות מאוד ארוכה. עברו חודשיים, בקושי יש להם חברים, חודש שלישי-רביעי, זהו, סוף סוף רואים את האור, יש להם כבר קצת חברים חדשים, וזה, הם תאומים אפילו לא באותה כיתה. זאת אומרת, יש לך פעמיים כאלה בבית. ועכשיו קיבלת הצעה מהבוסית הגדולה, אנחנו רוצים להעביר אותך למרילנד, בכוונה לא ניו יורק, שלא יהיה סקסי, אוקיי? כן. כאילו אולי מי שחושב שמרילנד סקסי, אני לא שופט זה. רוצים להעביר אותך למרילנד, אוקיי? לניו-המפשיר, לא יודע, לאיפשהו שהוא לא חלם אף פעם לעבור דווקא שם, אבל אחלה בונוסים, אחלה זה, אחלה זה. העתיד שלך שם. אבל הילדים שלך הרגע עברו הסתגלות, הרגע עברו בית ספר, הרגע זה, ואת אימא כל כך טובה, ואת רק רוצה להגיד, אני לא יכולה לעשות להם את זה, אני לא יכולה לעשות להם את זה. אז אני אענה לך על זה בסיפור אמיתי. יאללה, הכי טוב.

לקוחות שגרו בסיאטל, שניהם עובדים במייקרוסופט, שניהם בכירים. שלוש בנות, אחת. שניהם זה כאילו זוג? זוג, כן. בן ובת, כל אחד מהם עובד במיקרוסופט, כל אחד בתפקיד אחר, שניהם בתפקידים מאוד בכירים ותובעניים. גרו בסיאטל, ושלושה ילדים, שלוש בנות, אחת מתבגרת, בת, אני לא זוכרת בת כמה היא הייתה, נדמה לי 15, אחת בת 13, ועוד ילדה צעירה. והם החליטו, אחרי ש... לעשות רילוקיישן, אנחנו יודעים שזה תיק פלילי, זה להרגיל, למצוא חברים, שפה, וכו' וכו'. התגברו על כל התלאות האלה, מצאו את מקומם, ואז הם אנשים מאוד עם ויז'ן, וכזה קוצים בתחת, אמרו, אנחנו עוברים עכשיו לניו ג'רזי. אין, אנחנו לא רוצים את השקט הזה בסיאטל. ואז התחילו אנשים טובים, חמודים מסביב, להגיד, מה, השתגעתם? זה מה שאתם עושים לילדים שלכם? עד שהם יתרגלו,

הם עכשיו לא ימצאו את עצמם, היא כבר בתיכון, היא כבר בחטיבה? אמרתי להם, עצרו. הם במקרה, אנשים כאלה, הם עשו תהליך, ואחרי זה הם החליטו, שאחרי שהם יצרו קוביות בבטן, הם רוצים לשמור את הקוביות. אז הם נמצאים אצלי כבר איזה שלוש שנים, הם כבר מכירים מספיק טוב את הדברים ואת הכלים, ומדי פעם אנחנו עושים כאלה פגישות כזה לשמור את הקוביות בבטן, סבבה? אז אמרתי להם, תגידו, אנחנו שמענו את כל המסביב, אנחנו יודעים שכולם יודעים לתת פה עצות מקסימות, עם ממש המון סימני קריאה, ואנחנו למדנו כבר שאת סימני הקריאה אנחנו תמיד נחליף בסימני שאלה. מה שהם אומרים זה לא האמת שלנו. אני רוצה לשאול אתכם, מה הערכים שלכם במשפחה? מה חשוב לכם? מה אתם יכולים לעשות במעבר הזה שיעזור לילדים שלכם לקבל מקום וערך בלי קשר למציאות? עכשיו, ברגע שאתה מכיר כלים, וזה בדיוק העניין, אז אתה כהורה יודע מה אתה תעשה ביום-יום כדי שהילד שלך לא יישאר תלוש.

כל מה שבן אדם צריך זה מקום וערך. כל הדאגות שלנו של לעבור מקום זה שאני לא אמצא חברים, שאני לא אמצא, שאני לא ארגיש שייך. המקום והערך הזה זה שייך. ברגע שאתה יודע לייצר את זה עם הילדים שלך, המציאות לא מעניינת. להגיד לך מה קרה בעקבות זה שעשינו תוכנית והם עבדו עם הכלים שהם מכירים, הם עברו לניו ג'רזי, ותוך חודשיים הילדים שם, כל השלוש, היו על הגג, על גג העולם. כל אחת מצאה את החברים, כל אחת מצאה חוגים חדשים, החליפו חלק מהחוגים, היו אתגרים. אבל אף אחד לא אומר שדוגמה כזאת כמו שאתה נתת, היא דוגמה שהיא דווקא לרעת הילדים. יכול להיות שזה מה שיגלה להם את הכוחות שלהם. מה שההורה צריך לדעת זה איך עובדים עם זה כדי שהילד ייקח את זה למקום שהוא יגלה את הכוחות שלו. כן. וזה צריך ללמוד. טוב, אז אנחנו מגיעים לסיום. אני רוצה לציין שני דברים שחזרו על עצמם ומאוד אהבתי.

מעבר לשלישייה שדיברנו עליהם מההתחלה עד הסוף, שזה להתייעץ, לשתף, לא, קודם לשתף, ואז להתייעץ וגם לבקש עזרה. כן, אתה יכול לקרוא להם השילוש הקדוש. השילוש הקדוש, שמאוד אהבתי את הנושא שאמרתי, מתקשרים אליי כי הילד בבית מסכן ואני צריך ללכת אליו, אז אני יכול להפעיל את זה על הבוס שלי. אני יכול לשתף אותו, להתאנס ולבקש עזרה, שזה היה מגניב. אבל מעבר לזה, היו שני דברים שחזרו על עצמם. נראה אם אני אזכור אותם, כי אני מברבר הרבה. נראה לי שאתה ממש מרוכב. אבל הראשון היה מה כן ולא מה לא. נכון. ולמה אני זוכר את זה? כי כל פעם שסיפרתי לך משהו על עצמי, את קודם כל אמרת מה יפה במה שעשיתי, מה טוב במה שעשיתי, ואת הוכחת על עצמך שאת משתמשת בשיטה הזאת. זאת אומרת, את כל פעם אמרת, זה אפילו נתתי לך את הדוגמה על האימא, אמרת קודם כל שהאימא תגיד איזה יופי הילד שלי יודע להגיד לי בפנים, שזה לפני שאני, לפני שכואב לי מהסכין.

אז מאוד אהבתי את זה ואני אנסה לזכור את זה. והדבר השני, וזה גם בסיום עם הדוגמה עם סיאטל, אבל גם בדרך נגענו בזה כמה פעמים, וגם אני בתור מי שמאוד מאוד מאמין ב-growth mindset ובהתפתחות אחרת, כל הפודקאסט הזה לא היה קיים, זה הנושא הזה שאני מת עליו, שכל בלטם וכל אתגר וכל בעיה כזאת, אם אנחנו קצת מרוכזים ולא מדי מוצפים, זה הזדמנות. לגמרי. בדרך כלל אנחנו מוצפים וזה ויש יותר מדי, אז לא מצליחים להתרכז ברגע. אבל אם אנחנו לא יותר מדי מוצפים ומצליחים להתרכז ברגע, אז פתאום להגיד בראש, רגע, זה הזדמנות. בוא נלמד שנגיד, אני לא יודע אם תסכימי, כי על זה לא דיברנו, אבל נגיד אני גם אוהב, אם נור עכשיו עצובה או משהו וזה, אז אני, ואני מרוכז, במקום לנסות לנחם אותה, אני אומר, רגע, וואי נור איזה באסה, מותר לך להיות עצובה.

מעולה. אחרי שתסיימי להיות עצובה, יש לי רעיון מה אפשר לעשות, אבל אני קצת, אני קצת יושב איתך כאן. יש לך את זה ממש, אתה יודע, באמת, יש לך את זה ב-DNA, כי זה בדיוק מה שצריך לעשות. יש, איזה כאב. כי מה אתה עשית פה? אתה אומר לה, וואי, זה באמת מבאס, זאת אומרת, אתה רואה את הכאב שלה, אתה אומר לה, בעצם אני מבין אותך, זה אני מבין אותך הזה, ואחרי זה אתה אומר לה, תסיימי להיות עצובה, אתה אפילו לא הכחדת לה את העצב הזה, זה לא, יש אנשים שאומרים, במשך שנים שמעתי מההורים שלי, תפסיק לבכות, תפסיק לצעוק וכאילו השתיקו אותם חיבו אותם אתה לא עשית את זה אתה עשית הפוך. או לא השתיקו או פשוט ניסו בוא נעשה את זה בוא נעשה את זה. הנה ציפור. אז אתה עשית הפוך אתה עשית בדיוק את הדבר הנכון כי אתה אמרת לה את תסיימי להיות עצובה כי זה לגיטימי להיות עצובה ואת תהיה עצובה כמה שאת רוצה ואחר כך תבואי אליי ונראה מה אנחנו עושים כי אני יכול להיות לא מסוגל לשמוע את האלולות האלה זה קשה לי אז אני זזתי וכשתבואי אז אנחנו נפתח את זה מחדש זה בדיוק הדבר. כן, ובעצם כל הדברים האלה זה הזדמנויות

לנסות להראות משהו אחר. זאת אומרת, כל ה... זה בסך הכל להחליף משקפיים. המציאות תהיה אותה מציאות. יהיו אתגרים ויהיו בעיות ויהיו בלתמים ואולי נרצה לעבור לסיאטל ואולי נרצה לעבור לניו ג'רזי ואולי נרצה לחזור לארץ ואולי... הדברים ימשיכו לקרות, אבל המשקפיים של להגיד, יש לי פה גם מלא הזדמנויות, להכניס את הערכים, להכניס את ההרגלים, להכניס את הזה, אני מאוד מאוד מאוד אוהב את זה ומאוד מאוד מאמין בזה. ואני רק אומר בכוכבית, כשאנחנו מספיק מאוזנים ומרוכזים לעשות את זה, לפעמים זה לא מציאותי, כי אנחנו כבר על הסף, או כבר עברנו את הסף, כבר צעקנו, ואין מה לעשות זה כאילו. ובגלל זה אנחנו לא עובדים בברזל החם, זה לא כמו במציאות, אנחנו עובדים בברזל הקר. כשיש ברזל חם, המטרה שלנו זה לא לעשות כלום, זה לקצר את כל ההתנהלות שמה, לתת לילד לבכות, לצעוק, לעשות מה שהוא רוצה כשהוא גומר לסיים את זה, כמו שאתה עשית קודם עם הבת שלך שאמרת, אז אנחנו נשב ונדבר. שהברזל הקר צריך להיות גם אצלי, זאת אומרת, אם אני עכשיו עוד כועסת,

אין לי מה לפתוח את זה. אבל את כל הדברים אנחנו נעשה בברזל הקר. כן. אגב, כל מה שדיברת על הזדמנות, תחשוב כמה דברים כאלה יש. זה יכול להיות הילדה הזאת שמתעמרת בילדה שלך. פגשה איזה ילדה קלפטה שעכשיו עושה לה את המוות בגן. הזדמנות. פעם אני אפילו כתבתי מייל לתפוצת מיילים שלי שכתבתי להם, הכותרת הייתה אני אימא של מלכת הכיתה, ומה שאמרתי שם זה שאני אימא של מלכת הכיתה חדשות לא טובות. כי מלכת הכיתה אין לה שום פגישה עם אתגרים. היא לא חווה אף ילד שהדיר אותה, הדיח אותה, עשה לה פרצופים. אני רוצה שכל מקום כזה שבו יהיו לא נחמדים, לא יצא לך, וזה המקום שתפתח את הבקבוק שמפניה. כי אתה הורב, ואתה יכול עכשיו לאמן אותו לחיים. עדיף לו מאשר הוא יפגוש את זה פעם ראשונה בגיל 30. זה יהיה פחות נעים בינינו. טוב, מור, היה מעניין. בסוף לא סיימנו את הפרק אחרי דקה. נכון.

אני עדיין, תראי, אני אני כאילו יוצא מפה אופטימי ולא אופטימי. לא אופטימי כי זה כן, זה מאוד מאוד מאוד קשה עדיין להיות קרייריסט וזה. נכון. אבל אופטימי במובן של לאורך הזמן זה יכול להשתפר. נכון. כאילו אפשר ללמוד את זה. נכון. יש הרבה מה ללמוד, יש הרבה דברים שאת אומרת שהם נשמעים הגיוניים, כדאי כאילו שאני כבר מת לנסות, שזה, אני מאוד מסכים איתך שהורות זה משהו שכדאי ללמוד, כמו כל דבר שאנחנו לומדים. וזהו, אנחנו נשים לינקים לדברים שלך בתיאור הפרק. תודה רבה שבאת ושיתפת מהידע שלך. ואני מאחל לכל ההורים שמקשיבים ולכל הלא הורים שהחליטו בכל זאת להקשיב, שזה, אתם כנראה או בקרוב הורים או אתם סתם אנשים מאוד מאוד סקרנים. לנסות חלק מהדברים וגם אולי לעקוב אחרייך ובאופן כללי. לעשות את זה בעבודה אפילו. לעשות את זה בעבודה.

הרבה מהדברים שאמרת כאילו יש לך את זה זה, זה לא כי נולדתי עם זה וגם ראיתי מודלים אחרים, אבא, אימא, אל תיעלבו, אבל ראיתי גם מודלים אחרים, אלא זה הגיע בכלל נגיד מלימודי ניהול או מלימודי כל מיני דברים של זה, זה בסוף אותם דברים. לגמרי. לתת מקום לכאב, אני למדתי את זה בגרינברג בגיל 30. וואו. כאילו, תנסה להתעלם מהכאב, הוא לא יעבור, תן לו רגע מקום, תראה איך הוא מתעייף מעצמו. למדתי את זה בגיל 30 בכלל מגרינברג, ממשהו אחר שטיפלתי בעצמי. ואחר כך גיליתי שזה נכון גם במערכות יחסים, ואחר כך גיליתי שזה נכון גם בהורות. וואי, הייתי בקורס ניהול, אמרו בדיוק את מה שאנחנו אמרנו פעם שעברה. כן. זה פשוט זה. כן. ובסוף כל התיאוריות, הכל, אף אחד לא המציא פה את הגלגל. כן. כל האנשים של המצאתי שיטה. ובעצם מעבירים זרם, וזה אותו זרם. זה המקום של יחסים, והטבע של האדם לא השתנה. בן אדם רוצה שיראו אותו. מורגש ומשמעותי, גם אם הטכנולוגיה התקדמה וגם אם הכל רץ קדימה, זה לא משתנה.

זה משהו שהוא קיים, אדלר נולד ב-1830 נדמה לי, אם אני לא טועה. הרבה שנים. הרבה, הרבה. טוב, אז יאללה, אני מאחל לכם היום שתראו עוד מישהו וזה יחזיר לכם. יאללה, ביי. תודה. יהיה סוף טוב.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 326

    מה קורה במוח שלך?

    10 ינו׳ 2024 · 88 דק׳

  2. 325

    להתגבר על בושה

    סיגל אביטן · 2 ינו׳ 2024 · 89 דק׳

  3. 324

    להבין את דור ה-Z

    26 דצמ׳ 2023 · 64 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←