מה עם המילואימניקים שחוזרים? | איך לקבל אותם בבית? | מה המנהלים והקולגות צריכים לדעת? | פופקורן 328
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
ליאור פרנקל מקליט פרק מיוחד לבד, על חזרת המילואימניקים הביתה ולעבודה. הוא מרכז עצות שאסף ממומחים, בהם פרופ׳ מולי להד, ענבל אורפז ויותם דגן, ומסביר למה קשה לחזור הביתה, איך מקבלים את החוזרים בבית ובארגון, ואיך מזהים סימני מצוקה. הוא מדגיש שהוא לא פסיכולוג, ושמי שמזהה סימנים כאלה צריך לפנות לגורם מקצועי.
בפרק הזה
- לדברי ליאור, החזרה קשה בגלל פער המשמעות בין תפקיד חיוני בשטח לשגרה, מצב ממושך של דריכות (Fight or Flight), אבל מושעה ואשמת ניצולים
- בבית ובעבודה אפשר להיות אוזן קשבת, אבל החוזרים מובילים את השיח, מחליטים מה לספר ובאיזה קצב, ואין לחטט או ללחוץ עליהם
- יש דברים שכדאי להימנע מהם: לאבחן סימפטומים בימים הראשונים, לרחם, להתייחס לחוזר כאל נכה, ולהעמיס עליו מיד את כל המשימות
- בעבודה מומלץ להודות להם על מה שעשו, ולהימנע מהערות ציניות כמו "הסתדרנו גם בלעדיך"
- סימני מצוקה הם הסתגרות, שינוי בדפוסי אכילה ושינה, שינוי במצב הרוח והחלטות גדולות בחופזה. מנהלים אינם מטפלים, ולכן מפנים את הנושא לגורם מקצועי בארגון
על הפרק
המילואימניקים התחילו לחזור - ולכולנו יש משימה קריטית - לדעת איך לקבל אותם. וזה ממש לא נגמר בחיבוק ומרק חם.
מה צריך לעשות? וממה להימנע? כמה לחפור על מה שהיה שם? מהי אשמת הניצולים? למה כל כך קשה לחזור הביתה? איך נזהה סימני מצוקה ופוסט טראומה?
המילואימניקים התחילו לחזור הביתה, ולעבודה. איך נתנהל איתם כמנהלים? בתור קולגות? בתוך הבית? איך מחזירים אותם לשגרת הארגון, ואיך עוזרים להסתגל?
חשוב שנכיר את החומר הזה - כדי לרכך את החזרה, כדי להוריד את הסיכוי להתפתחות של פוסט-טראומה, וכדי לעשות את המעשה האנושי.
בפרק הזה אני מרכז עצות חכמות שאספתי ממומחים כמו פרופ׳ מולי להד, מומחה לפסיכוטראומה, ענבל אורפז שמשרתת בפיקוד העורף בצוות שהקים פרופ׳ יורם יובל, יותם דגן, פסיכולוג קליני שהיה פסיכולוג שייטת 13, ומסמכים נוספים שכתבו מומחים לנושא.
יש לכם אישה או בעל שעדיין במילואים והיו שמחים לקרוא את ״הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה?״ שלחו לנו את שמם, המייל שלהם, שם היחידה, ואיפה מוצבים (צפון/דרום), ואנחנו נשלח להם עותק דיגיטלי במתנה. שלחו לכאן: office@adaptation.work ובכותרת רשמו ״ספר למילואימניק.ית שלי״
ציטוטים מהפרק
אתם שחזרתם, אתם מובילים את השיח, את הקצב, את הזמן, אתם בוחרים מה לספר, מה לא לספר.
המנהלים, אתם הקולגות שעובדים עם אנשים, אתם רואים סימנים כאלה, אתם לא מטפלים, אין לכם את הכלים להתעסק עם הדברים האלה
אנחנו נמצאים בתקופה שמאוד מאוד יעזור לכולנו, אם נצליח קצת יותר בתוך האי-ודאות לאהוב.
שאלות ותשובות מהפרק
- על מה הפרק הזה?
- ליאור פרנקל מרכז בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, עצות שאסף ממומחים על קבלת המילואימניקים שחוזרים הביתה ולעבודה. הוא מדבר על מה לעשות ומה להימנע ממנו בבית ובארגון, ועל זיהוי סימני מצוקה.
- למה קשה למילואימניקים לחזור הביתה?
- לדברי ליאור, יש כמה סיבות: הפרידה מתפקיד חיוני שנותן משמעות, ההבדל בין האינטנסיביות בשטח לשגרה, מצב ממושך של דריכות והאדרנלין, הפרידה מהצוות שהפך לבני משפחה, אבל מושעה על דברים שלא היה זמן לעבד, אשמת ניצולים ודאגה כלכלית.
- מה כדאי לעשות ומה לא כשמילואימניק חוזר?
- ליאור ממליץ להיות אוזן קשבת רק אם החוזר בוחר לשתף, לעודד שגרה ושינה ולהאט את הקצב. מומלץ לא לאבחן סימפטומים בימים הראשונים, לא לרחם, לא להתייחס לחוזר כאל נכה ולא להעמיס עליו מיד את כל המשימות. בעבודה מומלץ להודות להם, בלי לחטט ובלי הערות ציניות.
- אילו שאלות כדאי לשאול מילואימניק שבוחר לדבר?
- ליאור מצטט שאלות שלפי מה שהוא אומר מופיעות במסמך של הפסיכולוג יותם דגן: מה הרקע של מה שאתה רוצה לספר, מה התרחש, מה הרגשת, מה היה הכי קשה, מה עזר לך להתמודד, מה נותן לך תקווה ומה למדת על עצמך.
- אילו סימני מצוקה כדאי לזהות?
- ליאור מונה הסתגרות או בדידות, שינוי בדפוסי אכילה, שינה ואיחורים, שינוי בולט במצב הרוח והחלטות גדולות שמתקבלות בחופזה. הוא מוסיף שדיבור פילוסופי על חוסר משמעות בחיים יכול להיות סימן מצוקה, ולעיתים גם סימן מדאיג יותר.
- מה מנהל צריך לעשות כשהוא מזהה סימני מצוקה?
- ליאור מדגיש שהוא לא פסיכולוג ושגם מנהלים וקולגות אינם מטפלים. לדבריו, כדאי לפנות לגורם מקצועי בארגון, כמו משאבי אנוש או מנהלים בכירים, ולבקש מהם לשים לב ולטפל בעניין במידת הצורך.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- מולי להד · ענבל אורפז · יורם יובל · יותם דגן
- חברות וארגונים
- פיקוד העורף · שייטת 13
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- ארץ נהדרת
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
היי, כאן ליאור פרנקל, אנחנו פה בעוד פרק של פופקורן, אבל אנחנו עושים היום פרק מיוחד שמאוד רלוונטי למה שקורה לנו עכשיו. אני עובד עם הרבה ארגונים בימים האלה על הנושא של ניהול בזמן מלחמה, והדבר שהכי הרבה עולה בימים האחרונים, בשבועיים האחרונים, זה בעצם החזרה של המילואימניקים. הרבה עובדים ומנהלים, מנהלות, עובדות, התחילו לחזור מהמילואים, וזה עניין, איך אנחנו מדברים איתם, מה אנחנו יכולים לעשות איתם בארגון, מה כדאי לעשות וגם מה כדאי לא לעשות. אז רציתי להקליט פרק אחד בעצמי שמרכז הרבה מאוד חומרים טובים שאספתי ממומחים בנושא. אני תכף אתן להם את הקרדיט, אבל לפני זה, אני רוצה להגיד שני דברים. אחד, במהלך המלחמה אני שלחתי כבר עותקים במתנה למילואימניקים בשווי של יותר מ-50 אלף שקל, אבל העניין הוא לא השווי, העניין הוא שהם נמצאים שם,
וכמו הרבה אנשים אחרים, כל אחד נותן את מה שהוא יכול, ואני רציתי לשלוח ספרים לאנשים ונשות מילואימניקים שנמצאים שם, אם אשתך או בעלך גם נמצאים במילואים, שלחו לנו את הפרטים שלהם, שם, מייל, שם היחידה, איפה משרתים כרגע למייל שאני אשאיר אותו בתיאור של הפודקאסט, ונשלח להם מתנה עותק דיגיטלי של הספר הקטן למנהל, מנהלת החדשה, שיהיה להם משהו לברוח אליו אם הם נמצאים במצב כזה שיש להם פה ושם כמה שעות תנויות. הדבר השני זה רציתי להודות לארגונים שעשו, כמה ארגונים שעשו מעשה, מעתוק במיוחד, והם קנו ספרים, ספרי ניהול המנהלים שלהם שעכשיו חוזרים מהמילואים, חמישה, עשרה, שלושים, חמישים, שישים וחמש. אני חושב שזה מעשה מדהים ויפה, וכמובן אתם מוזמנים לעשות את זה גם אם אתם רוצים, בעזרת אותו אימייל שאתם, שימצא בתחתית הפרק.
עכשיו, אני לא פסיכולוג ולא מומחה בנושאים האלה, ופנתה אליי לפני שבוע מישהי מארגון מאוד מאוד גדול, ושאלה אם אני יכול לבוא לדבר איתם על הנושא הזה של חזרה של המילואימניקים, ואמרתי לה שאני יכול לעזור להם עם כל מיני סשנים, אבל אני לא רוצה לעשות סשן שלם רק על חזרת המילואימניקים, בטח לא בדיון פתוח עם המנהלים-מנהלות, כי אני לא פסיכולוג. אני חושב שאם יעלו שם שאלות מאוד מאוד ספציפיות, לא יהיה לי את המומחיות הנדרשת כדי לדעת איך עונים על שאלה ספציפית שעובד סיפר להם שהוא שאל אותם, איך הם עונים על זה בחזרה. אז אני כן מייעץ לכם, ארגונים שמחפשים אנשים שעוזרים בתחומים האלה, למצוא אנשים שהם לא רק מבינים בללמד ניהול, אלא הם ממש גם מהתחום, מהפסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכולי.
זה לא משהו שאנחנו יכולים לזלזל בו. מה שכן, יש הרבה מאוד חומרים שכבר הופצו, ואני כן משלב את זה בכמה שקפים בתוך ההרצאות שלי, ואני רוצה לספר את זה גם לכם, כי אם זה יעזור לארגון אחד, למנהל אחד, למנהלת אחת, לעובד, עובדת אחת בצוות, להבין איך אפשר להתמודד עם החבר'ה שחוזרים אליכם, זה יהיה שווה את העשר-עשרים דקות הקרובות. החומרים שאני אדבר עליהם, קיבלתי אותם מכמה מקורות שונים, מפרופ' מולילת, שהוא מומחה לפסיכוטראומה, מסמך שיצא ממרכז משאבים שהוא מוביל, הוא כתב אותו ביחד עם הדר גלאס, ושרה טוך שניידר ודוקטור רובי רובינשטיין, מסמכים שקיבלתי מענבל אור פז, חברה יקרה, היא גם הייתה פה בפודקאסט בעבר, היא עכשיו משרת במילואים, בפיקוד העורף, בצוות מיוחד שהקים פרופ' יורם יובל, והיא מאוד מאוד לוקחת ברצינות את הנושא, אז היא שלחה לי רק את הדברים הטובים. מסמך שכתב יותם דגן, שהוא פסיכולוג קליני, בעברו לוחם, מפקד מבצעי ופסיכולוג שייטת 13,
ומסמך נוסף שכתבו דוקטור עינת יהנה, דוקטור רונית שלו ודוקטור אתי אבלין, אני מקווה שאני אומר את שמות המשפחה כמו שצריך, כי אותם אני לא מכיר באופן אישי, בניגוד לרוב האחרים שציינתי. אנחנו נדבר גם קצת על למה בעצם קשה לחזור הביתה, להבין את זה לעומק, יעזור להבין איך אפשר להתמודד עם החבר'ה שחוזרים. אחרי זה נדבר על מה אפשר לעשות גם בבית, אבל בעיקר גם בארגון, בין אם אתם חברי צוות, בין אם אתם מנהלים מנהלות, איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה. אז כמה מילים על למה בכלל קשה לחזור הביתה, אני מניח שחלק מזה יישמע לכם obvious, אבל דווקא יש פה כמה דברים ששווה לעורר לעצמנו את המחשבה. הראשון הוא אופי האירועים. האירועים האלה מאוד מאוד קשים, המלחמה הזאת היא לא עוד סבב לחימה, זו מלחמה שלפחות בחלק מהזמן, או לפחות חלקנו מאמינים שזו מלחמה על הקיום שלנו. היו מראות מאוד מאוד קשים,
הדיווחים מהשטח על הפקרה וחוסר אונים של אוכלוסיות שהיו בשבעה באוקטובר, חוויות של בגידה, של אובדן אמון, והמילואימניקים, מילואימניקיות שלנו נמצאים שם כשהם בתוך המקום הזה, מקום שבו הם רוצים גם להציל את המדינה וגם הם רוצים להציל את המיתוג של הצבא, שחלק מהאזרחים פחות מרגיש עכשיו תחושות חזקות אליו, כמו קודם, בגלל שהצבא לא היה שם ברגע הנכון. כלומר, אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל זה חלק מהתחושות שהיו. זה אומר שחוויית הלחימה הזו, יש לה משמעות הרבה יותר רצינית מהרבה חוויות קודמות, משמעות אישית, קולקטיבית, והרבה מהחבר'ה באמת גם רצו לקחת חלק, וראינו דברים מדהימים, כמו אנשים שחוזרים באמצע הטיול שלהם מדרום אמריקה, או מאנשים שכבר ירדו מהארץ וחזרו עכשיו כדי לתת חלק. הדבר הראשון הבעייתי מזה שחבר'ה חוזרים מהמילואים, זה שהם נפרדים מתפקיד שהוא סופר חיוני.
בזמן המלחמה הם מרגישים משמעותיים, מרגישים תורמים, בטח יותר מאי פעם, אבל עכשיו הם חוזרים לשגרה. בשגרה יכול להיות שהם אבא או אימא, יכול להיות שהם הורים, וזה תפקיד מאוד מאוד חשוב, אבל בעבודה שלהם הם לאו דווקא בתפקיד הכי חשוב, או עושים את הדבר הכי חשוב, או עובדים בחברה שיש לה את המשמעות הכי גדולה בעולם, וזה בסדר, רוב החברות בעולם הן לא תורמות להצלת העולם, אלא עושות איזשהו משהו מסחרי, אבל יש איזשהו פער מאוד מאוד גדול בין אני נמצא עכשיו חודש, חודשיים, שלושה, ואני מרגיש ערך גבוה, אני מרגיש משמעות קיומית למה שאני עושה ביומיום, לבין זה שאני חוזר הביתה ועכשיו אני מרגיש תחושת ריקנות. הדבר הנוסף הוא האינטנסיביות, ההבדל בין האינטנסיביות שנמצאת שם לאינטנסיביות בבית. האינטנסיביות באזור המלחמה היא נוגעת במקום הזה של ה-Fight or Flight,
בטח דיברנו על זה בפרקים אחרים, המקום שבו אני נמצא בהרבה מאוד אדרנלין, אם אני הולך ברחוב ומולי מגיע מישהו שנראה לי מפחיד, אני רגע עובר למקום הזה שהאדרנלין מציף אותי ואני נמצא במה אני צריך לעשות עכשיו, לברוח, לגונן על עצמי, יכול להיות שלא יקרה שום דבר, והבן אדם הזה ייראה כסתם בן אדם שהפחיד אותי, כי הוא הלך עם קפוצ'ון או משהו ואני ארגיש שהכול בסדר, אבל למשך כמה שניות או כמה דקות הייתי ב-Fight or Flight. אנשים שנמצאו בשטח לחימה נמצאו ב-Fight or Flight הזה במשך ימים ארוכים, שבועות ארוכים, חודשים ארוכים, גם אם הם ישנו בלילה או מדי פעם לקחו כמה שעות מנוחה, במשך שעות שלמות הם נמצאו ב-Fight or Flight הזה. הגוף והנפש שלהם היו בתחושת ערות מאוד גבוהה, דריכות מאוד מתמדת. מאוד מאוד נמשכת וזה משחרר הרבה מאוד אדרנלין וזה קשה מאוד לעשות דבר כזה לאורך זמן ועכשיו מגיעים הביתה, מגיעים למשרד ויש פשוט נפילה אנרגטית מאוד מאוד חזקה, גם גופנית, גם נפשית,
והגוף עצמו צריך לשחרר הרבה מאוד פורקן. הדבר הנוסף הוא שבשטח החיילים ראו הרבה מאוד דברים קשים, אובדן חיים, פציעות, הרג המוני, כל מיני חוויות עם דילמות מוסריות, כשהם ראו זקן או זקנה פלסטינאים שצריכים עכשיו עזרה והם היו צריכים להחליט האם ניגשים אליהם או לא ניגשים אליהם, ופתאום שוב החיים שבחוץ, החיים בבית ובמשרד מרגישים חיוורים, חסרי משמעות, חסרי גודל. זה הבדל עצימות עצום בין משהו מאוד מאוד גדול וחווייתי בצד אחד למשהו אחר. אם יצא לכם להיות פעם בדיסני או בלונה פארק או באיזושהי חוויה של כמה שעות ארוכות שבהן אתם נמצאים בהרבה מאוד אנרגיה, עכשיו אנחנו חוזרים הביתה ואנחנו עייפים. תחשבו רגע על זה פי מיליון, פי אינסוף. החיים השגרתיים פתאום מרגישים דלילים מאוד, כמעט אפסיים אל מול החווייתיות העצומה שהייתה שם.
דבר נוסף זה ההתקשרות הצוותית. כשהחיילים נמצאים בשטח, הם מרגישים שהם והן נהפכים לאחים ואחיות של החיילים שאיתם בצוות או ביחידה או אפילו בחטיבה, ופתאום אנחנו חוזרים הביתה ואנחנו מרגישים קצת לבד. נכון, יש לנו את הבית ואת המשפחה ואת החברים ובמשרד את החברים, אבל זה לא אותו ביחד, וגם אם זה אותו ביחד, הם כן עוברים איזושהי חוויית קריאה מהמשפחה הקודמת. זאת אומרת, אני הלכתי לישון וקמתי בבוקר יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום עם אנשים שהפכו להיות אחים קרובים שלי, ועכשיו נקרעתי מהם למשפחה אחרת, שגם אליה אני מתגעגע וגם איתה אני רוצה להיות, אבל זה לא נוגד את זה שאני גם נקרעתי מהמשפחה ההיא שבניתי לעצמי שם בשטח או בעורף, אם הייתי במודיעין, אבל שאני הרבה מאוד ימים ולילות הייתי איתם. הדבר הנוסף זה, הוא נקרא אבל מושעה. מה זה אבל מושעה? ראיתי דברים קשים מנשוא בשטח,
בשטח, לא היה לי זמן לעבד אותם, לא היה לי זמן לעבד את האובדן. ועכשיו אני חוזר הביתה, והנפש והמוח שלי מתחילים, אומרים לעצמם, עכשיו יש לי זמן רגע לעבד את החוויות, ואותו האבל שהיה מושהה מתחיל להיות, והוא יכול להיות הרבה יותר חזק דווקא עכשיו שהוא בבית, כשאני רחוק מהאירועים, עצב וכאב וזיכרונות קשים ותמונות שעולים לי, וכעס, ואשמה על משהו שיכולתי אולי לעשות אחרת, ויכל לעזור למישהו או מישהי, וכולי וכולי. יחד עם זה, ובאותה נשימה, יש את הנושא של אשמת הניצולים. דיברנו על זה, מי שהקשיב לפודקאסט ניהול בזמן מלחמה, הפודקאסט המקביל שעזר למנהלים, מנהלות, שהקלטתי עוד באוקטובר. אשמת הניצולים זה שאנחנו מרגישים אשמים על זה שאנחנו נשארנו והחברים שלנו לא, או המעגלים האחרים נפגעו, ולחיילים יש את זה,
להרבה מהחיילים יש את זה כשהם יוצאים הביתה בשתי מקומות. אחד, אני בבית וחברים שלי ליחידה נשארו בשטח בצורה מסוכנת, והם עלולים אפילו לשלם בחייהם, או אפילו הם שילמו בחייהם, אם הייתי בסביבה שבה נהרגו או נפצעו אנשים, ואני לא. והשני זה הנושא הזה של שם עשיתי הרבה, ובבית אני לא עושה כלום, אני כבר לא משפיע על המלחמה, ואני מרגיש אשם בגלל זה. בנוסף לכל אלה יש גם את הנושא של הדאגה הכלכלית. הרבה אנשים היו להם גם ככה דאגות כלכליות, כי זה משהו שאנחנו עוברים כך או כך, אבל בטח אם הם בעלי עסקים, בטח אם הם עצמאיים, ואו בני או בנות הזוג שלהם אולי יצאו לחל״ת, אולי להם יש עסקים והם עכשיו היו צריכים לדאוג לבית לבד, ועם כל הדבר הזה הדאגה הכלכלית מאוד מאוד גדולה אצל חלק גדול מהחיילים-חיילות, בטח עצמאיים, עצמאיות, בעלי עסקים וכולם, שאצלם זה עוד יותר,
אבל לא רק. והדבר האחרון זה שבבית, ואסור לשכוח, יש את האנשים והגברים שנשארו פה לנהל את כל הבית לבד, ועם כל התמיכה, ועם כל העזרה, ועם כל התחושה שהבעל או האישה שלי גיבורים שהם במילואים, אני צריך לעשות את זה שלושה חודשים או יותר לבד, אני מרגיש נשארתי לבד, אז גם למי שנשאר בבית, הם גם היו גיבורים בעצמם, וגם להם היה קשה, גם הם אספו מתח, גם הם אספו תחושות של כעס, שאפילו אולי לא נעים להם להוציא על אנשי ונשות המילואים, אבל יש להם, כי הם צברו את זה. ובעצם אנחנו חוזרים למשהו שהוא בפוטנציאל מאוד מאוד גדול סיר לחץ, מעבר לחיבוק, מעבר לבכי, מעבר לכיף שאני סוף סוף בבית, יש פוטנציאל מאוד מאוד גדול לסיר לחץ שרק מחכה לבית. אני אדבר בכמה דקות על מה אנחנו יכולים לעשות בתוך המשפחה והחברים, ואז נתמקד יותר בנושא של הארגוני ואיך אנחנו יכולים לעזור למילואימניקים כשהם חוזרים לארגון. קווים המנחים לבני המשפחה, ושוב, זה חוזר גם, זה יחזור אגב גם בארגון.
אחד, אנחנו רוצים להיות אוזן קשבת, אבל רק אם הם בוחרים לשתף. אם בוחרים לא לשתף, אנחנו מכבדים את הבחירה. אנחנו רוצים להיות כל הזמן זמינים, כל הזמן נגישים, לתת את התחושה שאנחנו פה לשמוע, אנחנו פה לרצות לשמוע את מה שיש לכם, אנחנו יודעים שמה שאתם רוצים לומר זה חשוב, אבל אם אתם מובילים, אתם שחזרתם, אתם מובילים את השיח, את הקצב, את הזמן, אתם בוחרים מה לספר, מה לא לספר. אנחנו לא מחטטים פנימה, אנחנו לא חושבים שמתבלבלים עם איזה סדרת נטפליקס ורוצים לשמוע דברים דרמטיים, כי זה מגניב, אני מדבר ליותר צעירים ולחברי משפחה, כמו במערכון ההוא ב-ארץ נהדרת. אנחנו לא לוחצים, בוא תספר לי איזה מגניב היה וזה, זה לא הזמן לזה, הם נמצאים עוד בעיבוד חוויה, הם נמצאים במקום שבו הם ראו מראות מאוד מאוד קשים. הם מובילים את השיח, והם בוחרים מתי, ואנחנו רק גורם שהוא מקשיב ותומך ומרגיע. אני מוכן לשמוע אם אתם רוצים לספר.
מי שבוחרים בשתיקה ויותר קשה להם, אנחנו מכבדים אותם, אנחנו לא לוחצים עליהם, אנחנו לא מתחקרים אותם, ואנחנו לא מנסים גם להגיע איתם, לעזור להם, להגיע להבנות מעמיקות ופילוסופיות על החיים ומה משמעותם וכולי. אנחנו גם זוכרים שהגוף שלהם גם היה במתח מאוד מאוד גבוה, חוץ מזה שבטח אם הם היו בשטח, אבל גם אם הם היו בעורף במילואים בכמה חודשים, הם נמצאו במתח מאוד מאוד מאוד גדול. אז פעילות ספורטיבית, עיסוי, טיפול, כל טיפול שיכול לעזור להרפות את הגוף ואת השרירים, ומכל האדריכות הזאת והמאמץ הפיזי והפייט-או-פלייט שדיברנו עליו, יכול לעזור. אנחנו גם זוכרים שמאוד מאוד מאוד חשוב לעודד אותם ולא להתנגד ולעזור כשהם רוצים להיות בקשר עם החבר'ה מהיחידה, ואם הם רוצים לפגוש אותם, אם הם רוצים לפגוש מילואימניקים אחרים, כי האחים שלהם לנשק, זה כמו אחרי חוויה כל כך אינטנסיבית, זה כמו אחים ביולוגיים.
יש תחושה מאוד מאוד דומה למה שמרגישים אחים ביולוגיים שנמצאים באבל, נגיד, על אבא או אימא, ולכן לעזור להם, לפגוש אותם ולדבר איתם, ואפילו סתם להיות איתם, יכול מאוד מאוד מאוד לעזור להם, אז לעודד אותם להיפגש ולהיות ביחד. חלק מהחבר'ה שחוזרים הביתה, יהיה להם קשה לנוח או לעשות דברים בסיסיים בשגרה, כמו לאכול או לישון, בין אם זה בגלל הקולות הפנימיים של האשמה, בין אם זה בגלל שהשגרה פתאום נראית חסרת משמעות, מכל מיני סיבות אחרות, אנחנו רוצים לעודד אותם בבית כן לקיים את השגרה. אנחנו רוצים, נעזור להם, נכין להם אוכל או נעודד אותם להכין אוכל. שוב, אנחנו לא לוחצים, אבל אנחנו כן מעודדים אותם לקיים שגרה. השגרה הזאת תעזור להם לאט-לאט-לאט לחזור ולאבד את החוויות וכולי. חזרה הביתה זה לא אירוע חד-פעמי. חשוב לזכור, זה תהליך של הסתגלות. זאת אומרת, זה לא שהם חזרו היום,
השבוע נהיה להם יותר רגישים וזה נגמר. זה יכול לקחת חודשים, וזה יכול לקחת חודשים ארוכים, ההסתגלות מחדש, בכל מיני מובנים עם הילדים, עם הבני זוג, עם המשפחה וכולי, ולכן חלק מהדברים שאנחנו צריכים לעשות זה להאט את הקצב. לא למהר לקבוע יותר מדי משימות, לא לקבוע יותר מדי פגישות מחוץ למשפחה. זה לא שעכשיו מישהו חזר הביתה ואנחנו אומרים, אוקיי, בואו נפגוש את כל מי שפגשנו, וכל שבוע ניסע לצד אחר במשפחה ונפגוש את כולם. לאט, לאט, לראות מה הקצב שמתאים ולעזור לעשות את זה. כמה נושאים של עשה ואל תעשה. אחד, להכין את הבית לקבלת הפנים, לחשוב מי כן וגם מי לא חשוב שיהיו נוכחים. לשתף, אם יש ילדים, לשתף אותם בהכנות אולי, להכין עוגה לאבא או אימא שחזרו, להכין להם אוכל שהם אוהבים, וגם לארגן זמן שקט, גם למי שנשאר ועכשיו צריך לעצמו קצת שקט, אבל גם לארגן זמן שקט למי שחוזר.
קרבה פיזית, חיבוק, חיבוק חם, מאוד מאוד עוזר שינה בלילה במיטה. להיות סובלניים לקצב, לבדוק אם מתאים להם לצאת לבילוי או שהם רוצים זמן מעבר, לעודד אותם כן להיות בקשר עם חברים, בטח עם חברים מהיחידה, דיברנו על זה, זה מאוד מאוד יכול לעזור. זה כמו אחים. אינטימיות יכולה להיות מיידית, אבל יכול להיות שצריך קצת זמן, בטח אם מדברים על אינטימיות יותר גבוהה, לקחת את זה לאט לאט, וגם לתת להם עוגנים, לדאוג להם לעוגנים של תשומת לב, כל דבר הכי קטן שהם היו רגילים שיש להם בבית, הקפה של הבוקר, הדברים האחרים, לנסות, אם אפשר, להכניס אותם לשגרה החדשה. כמה דברים שלא לעשות. 1. לא לנסות לאבחן סימפטומים. לקחת כמה ימים כדי לראות מה השגרה תביא, לא מייד אחרי יומיים, תכף נדבר על סימנים לזיהוי מצוקה,
לא מייד אחרי יומיים שמי שהגיע הביתה נראה מדאיג, ישר לרוץ לטיפול. לתת לזה כמה ימים ולא לנסות להיות מאבחני סימפטומים. 2. לא לרחם, הרחמים הם מחלישים. אני משאיר את זה ככה פשוט כמו שזה. 3. לא להפוך את מי שחזר לנכה. אפשר לפנק אותו, אבל גם להזמין אותו לאוטונומיות, לעשות לעצמם את מה שהם רוצים והם רגילים לעשות, או לעשות כל מיני דברים ביחד. זאת אומרת, זה לא שמישהו הגיע ועכשיו צריך לטפל בו כאילו שהוא נכה, בוודאי, חס וחלילה, אם כן הגיע מישהו פגוע, אבל אם מישהו הגיע בריא ושלם, או בריא ושלם לכאורה, לפחות בגוף, להזמין אותו לעשות את הדברים ביחד. והדבר שהכי קשה לבקש, לא ליפול עליהם על הרגע הראשון עם הדבר הזה של אני התמודדתי עם הכל עד עכשיו. קח את המושכות, כי סוף סוף הגעת הביתה, טפל בילדים,
או תפלי בילדים, תעשי את כל מה שעשיתי לבד, עשיתי את כל המשימות. זה נכון שגם מי שנשאר בבית הוא גיבור, גיבורה. זה היה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה, וזה עדיין למי שעדיין האנשים במילואים, לעשות את הדברים לבד למי שרגיל לעשות אותם ביחד, בטח אם יש ילדים או דברים אחרים קשים, כמו הורים שהם בבית שמטפלים בהם, ונושאים אחרים, ועדיין לקחת את הזמן של השבוע, שבועיים, שלושה, עד שמחזירים אליהם את המשימות שלהם, ולא ישר לזרוק עליהם את הכל, כי זה באמת יפוצץ את הסיר לחץ. וקטן, אבל חשוב, לבקש ממי שחזר לשים לב לא לספר זוועות ליד ילדים קטנים. אוקיי. בואו נדבר כמה מילים על הנושא של הארגונים. אז קודם כל, חלק מהדברים שאמרתי על בני המשפחה בטח נכונים גם למנהלים, מנהלות ואנשי צוות בארגון. אנחנו מתעניינים בשלומם, אבל אנחנו לא חופרים בחוויות, אנחנו לא לוחצים עליהם לספר. גם אם אנחנו רוצים לתת להם להרגיש גיבורים, אנחנו לא רואים, בוא תספר לנו איזה סיפור גבורה.
ממש לא. לתת להם לעשות את זה בקצב שלהם. אנחנו מוקירים תודה, אנחנו מכירים במה שהם עשו. אפילו שיכול להיות שאני עכשיו מנהל ושלושה אנשי צוות שלי היו חסרים, וזה היה מאוד קשה שלושה חודשים לחפות עליהם, והחבר'ה שנשארו ממש אכלו חצץ כדי לעזור להם. שוב, כמו מה שאמרנו בבית, גם במקום העבודה, אנחנו לא מפילים את זה עליהם, ואנחנו לא יוצאים עם כל מיני העורות ציניות, טוב, עשינו את זה כבר שלושה חודשים בשבילך. אנחנו מזכירים להם, תודה שהייתם שם, תודה שהיית במילואים, תודה שעשית שם את הדברים ועשית בשבילנו, אנחנו יודעים שלא היית במקום העבודה, אבל מאוד מאוד חשוב לנו, ואנחנו מאוד מוקירים ומכירים במאמץ המטורף שעשית את זה. ומאוד מאוד להיזהר עם חברי צוות, שיכול להיות שלא היו נגיד ביחס טוב עם מי שיצא למילואים וחוזרים, להיזהר מאוד מהערות ציניות כמו, טוב, הסתדרנו גם בלעדיך שלושה חודשים, אז מה אתה חושב?
זה הערות שהן מאוד מאוד סכין בבטן, ביטוי לא טוב, אני מצטער, אבל תחושה מאוד מאוד לא נעימה למי שחזר, שאתם תשימו לו מול העיניים, הסתדרנו גם בלעדיך, גם ככה כשהוא היה שם, מדי פעם הוא חשב או היא חשבה על איך הם מסתדרים בלעדיי ואיזה באסה לראות שהם מקדמים את הדברים גם כשאני לא נמצא כאן. אם הם מחליטים שהם רוצים לדבר, ואתם מנהלים או מנהלות, אז יש מספר שאלות שמאוד מאוד יכולות לעזור, זה כמדומני מהמסמך, אם אני לא טועה, אני רגע בודק, של יותם דגן, שפסיכולוג והיה גם בשייטת שהזכרתי אותו, השאלות הטובות הן, שימו לב שכל השאלות גורמות לא לחפירה, אלא לעזור, להישאר ברמה מאוד מאוד עליונה של הסיפור. מה הרקע של מה שאתה רוצה לספר לי? מה התרחש שם? מה הרגשת?
מה היה הכי קשה? מה עזר או עוזר לך להתמודד עם הדברים? ומה נותן לך תקווה? מה למדת על עצמך? אנחנו לא חופרים ולא מנסים עוד, ולא חס וחלילה, אני יודע שזה נשמע ציני, אבל תאמינו לי שזה משהו שיכול לקרות, שיתחיל ליישב אצלנו בחדר מישהו שאני מנהל, והוא יתחיל לספר לי ויתחיל לעלות לי אדרנלין, ואני בטעות אתחיל להתלהב מהסיפור, כי הרי אנחנו יודעים מה סטורי טלינג יכול לעשות. לא, הוא לא בא לספר לי משהו עכשיו כדי שאני אתלהב ולי יהיה מעניין ויהיה לי אדרנלין. זה ממש לא המטרה, לא לחפור, לתת להם את הקצב שלהם. בבית יותר קל לראות את זה, בעבודה יותר קשה, אבל בכל זאת בתור מנהלות ומנהלים, יש לנו אחריות לזהות סימני מצוקה. אנחנו יודעים שלמדנו את זה מהרבה מאוד פוסטקאסטים, והרצאות שהיו של פסיכולוגים ופסיכולוגיות שמבינים בטראומה, אנחנו יודעים שלמזלנו הרוב הגדול של החיילים והחיילות לא יהיה להם פוסט-טראומה,
אבל תשעה, עשרה אחוזים זה כן סביר שיהיה, ולכן אנחנו צריכים לדעת לזהות סימני מצוקה. אז הנה כמה סימנים שיכולים לעזור לכם לזהות, ותכף אני אגיד מה עושים עם זה. אחד, בדידות או הסתגרות, מישהו שאתם רגילים לראות אותו חברתי, או אפילו לא עם מאוד חברתי, אבל מדי פעם בארוחת צהריים יושב עם החבר'ה וזה, בוחר לשבת לבד, בוחרת להסתגר עם עצמה, היא אולי עושה את המשימות, היא אולי עולה לפגישת דיילי של הצוות, אבל היא בוחרת להיות מאוד מאוד מאוד לבד בצד. שינוי דפוסי התנהגות, אוכל, שינה, איחורים, פתאום מישהו שרגיל להיות דייקן מאחר כל הזמן, מישהי שאתם רגילים לראות אותה רק מחכה לארוחת צהריים עכשיו, פשוט נמנעת ולא אוכלת, לא מגיעה בכלל למטבחון, מישהו שמדווח, או אתם רואים עליו, שהוא לא ישן בכלל בלילה, ומצב רוח. יש אנשים שגם ככה הם לא כאלה הפי-הפי כל היום,
אבל אתם מנסים להשוות את זה למה שאתם מכירים מלפני כן עם העובד, עובדת או קולגה שלכם. אם זה מישהו שרגיל להיות הפי-הפי והוא עכשיו מבואס באופן תמידי ולא עושה צחוקים, או אם זה מישהו שהיה רגיל להיות עם הערות ציניות, ועכשיו הוא גם עם הערות ציניות, אבל הרבה הרבה יותר, או בקיצור, לנסות להבין האם יש שינוי מאוד מאוד גדול בדפוס התנהגות. אם מדברים איתכם על החלטות גדולות שמתקבלות בחופזה, כמו נגיד החלטתי שאנחנו עוברים מחר ללונדון, החלטתי שאני מוכר את הבית שלנו, כל מיני החלטות גדולות של החיים שמתקבלות בחופזה, למה זה רלוונטי? כי זה יכול לרמז על שינוי הפילוסופיה והתפיסה של איך אני רואה את משמעות החיים. זה לאו דווקא משהו רע, אבל זה יכול להיות סימן מצוקה. בכלל, דיבור פילוסופי או רוחני על מהות החיים, ומהם החיים בכלל, ושום דבר לא חשוב,
שוב, זה יכול להגיע מהמקומות האלה של החוסר פרופורציה שאני מרגיש פתאום, אבל זה גם יכול להגיע ממקום שהוא אובדני, מקום שבו איבדתי את משמעות החיים, או אני חושב שאין באמת משמעות חיים, אז זה יכול להיות, זה לאו דווקא בהכרח, אבל זה יכול להיות סימן מתרים למשהו שהוא אובדני. והדבר הכי חשוב שאני רוצה להגיד בקשר לכל מה שהרגע דיברנו עליו, אם אתם מזהים סימנים כאלה, תזכרו, אלא אם פסיכולוגים ופסיכולוגיות מקשיבים לי, אבל אנחנו לא. המנהלים, אתם הקולגות שעובדים עם אנשים, אתם רואים סימנים כאלה, אתם לא מטפלים, אין לכם את הכלים להתעסק עם הדברים האלה, ולכן מה שכדאי לכם לעשות זה לפנות למישהו בארגון שהוא משאבי אנוש, או מנהלים בכירים, ורק לבקש מהם לשים לב לזה ולטפל בזה אם צריך. אל תנסו, גם אם אתם אנשים שהם מאוד אוהבים לעזור,
אוהבים לתת עצה, כמו שנגיד אני אומר על עצמי, בדברים האלה, כמו מה שאמרתי לאותה אישה מהארגון שפנתה אליי, צריכים מומחיות, צריכים לדעת איך לטפל בזה, צריך לדעת איך לדבר על זה, כדי לפענח האם זה רק סימפטום, או שזה סתם, או שזה סימן מצוקה אמיתי, ולכן תפנו את זה למשאבי אנוש, ל-HR, למי שיכול לעזור או להביא עזרה בצורה מקצועית. זהו. תודה שהקשבתם, אני מקווה שלא רק מנהלים ומנהלות תקשיבו, אלא גם אנשים שיש להם קולגות בעבודה, או אפילו אם אתם עצמאיים ואתם עובדים עם ספקים אחרים, או עם אנשים מארגונים, בעצם, ובטח מי שיש לו, מי שבבית מגיע, או עוד מעט יגיע, מילואימניק או מילואימניקית הביתה, אם הפרק הזה יעזור גם לכמה אנשים, או לכמה ארגונים, לקבל את האנשים היקרים האלה קצת יותר טוב כשהם חוזרים, זה יהיה שווה הכל בשבילי. אז אני מודה לכם מאוד מאוד מאוד שהקשבתם לפרק הזה, ואם אתם מכירים אנשים שמגיעים אליהם הביתה, או לארגון בחזרה, אנשים אחרים,
תשלחו להם בבקשה את הפרק הזה. אני מאחל לכולנו רק בשורות טובות, שיפסיקו להגיע הבשורות הרעות. היום בבוקר הגיעו בשורות ממש נוראיות על התקרית שקרתה אתמול. תשמרו על עצמכם, ואני אסיים בדבר אחד אחרון מקסים. באחד הארגונים שעשיתי איתם סדנה על ניהול בזמן מלחמה לפני שבועיים בערך, עשינו סיבוב, והיא מנהלת בחירה באיזשהו ארגון מאוד מאוד גדול, והיא אמרה משהו מקסים. היא אמרה, מה שאני מנסה עכשיו, ומאוד מאוד קשה לי, אבל זה הדבר שאני הכי רוצה להצליח ומאחלת גם לכם, זה להצליח לאהוב בתוך האי-ודאות, וזה מאוד מאוד הקסים אותי. מה שהיא התכוונה זה איך אנחנו יכולים בתוך האי-ודאות, בתוך הבלאגן, בתוך הארגון שלנו, חוזרים מילואימניקים, הולכים,
יש הרבה מאוד לחץ, אנשים עובדים, כולנו נמצאים בשחיקה מאוד מאוד גדולה מהדבר הזה, גם שחיקה מנטלית וגם זה שאנחנו מגבים את כל החבר'ה שלא נמצאים, ואיך בסוף אנחנו יכולים להצליח לאהוב בתוך הדבר הזה. מה זה אומר להצליח לאהוב? זה קצת פחות פאסיב-אגרסיב, זה קצת פחות הערות ציניות, זה קצת פחות מישהו שאולי בשגרה הייתי כועס עליו, ובצדק, על משהו, אבל עכשיו אני אגיד לו את זה במילים קצת פחות טובות. זה קצת יותר להגיע עם עיניים טובות, להניח שמי שמולי רוצה לעשות משהו בטוב, ולא להגיע עם כל הפרדיגמות שיש לי בדבר הזה. אנחנו נמצאים בתקופה שמאוד מאוד יעזור לכולנו, אם נצליח קצת יותר בתוך האי-ודאות לאהוב. אני שולח לכם ברכות, ושיהיו לנו בשורות טובות. ניפגש בשבוע הבא.


