ריאן גוסלינג יפיק לו סרט | סופר זוכה פרסים שהוא גם חוקר מוח? | למה אנחנו כל כך אוהבים סיפורים? | פופקורן 334
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
עידו גפן הוא סופר ודוקטורנט לקוגניציה באוניברסיטת קולומביה ובמכון צוקרמן למדעי המוח בניו יורק. ספרו השני, "מפעל העננים של גברת לילנבלום", נכנס לרשימות רבי המכר, ואחד מסיפוריו נרכש לעיבוד על ידי חברת ההפקה של ריאן גוסלינג. דיברנו על איך הוא מחבר בין כתיבה למחקר המוח, מה הוא חוקר על נרטיב וזיכרון, ולמה אנחנו כל כך אוהבים סיפורים.
בפרק הזה
- עידו מספר שכתיבה מרגישה לו כמעט כמו עבודה פקידותית: על כל שעה של כתיבה יש בערך עוד שעתיים שנראות כמו כלום, כמו הליכה וחשיבה, והן חלק מהתהליך. הוא לא מצליח לעמוד ביעד קבוע של מילים ליום
- בכתיבת הספר הוא עושה מחקר בהתחלה, עובר לכתיבה חופשית, ובסוף חוזר לבדוק עובדות ומראה קטעים רלוונטיים למומחי תוכן. הסיפור הוא על מורה שנעלמת לשלושה ימים ומקימה בהם סטארט-אפ
- הסיפור "בית החלומות של דבי" נרכש לזכויות עיבוד לחברת ההפקה של ריאן גוסלינג. עידו מייחס את זה גם למזל ולהמלצת הסוכנות, ומציין שעולם הסטרימינג פתח את האפשרויות, ושהוליווד פתוחה לתוכן ישראלי
- במחקר שלו הוא בודק איך נרטיב משפיע על זיכרון: לדבריו אנשים זוכרים את הסכמה הכללית של אירוע יותר מאשר את הפרטים, ואת מה ששובר את הציפייה זוכרים טוב יותר. במעבדה הוא משתמש גם בסיפורים בתמונות ובסרטונים בסורק fMRI
- בעבודה על גם וגם הוא מדגיש חשיבות של סביבה תומכת, כמו מנחה שמעודדת עיסוקים נוספים, והשלמה עם תקופות שבהן אחד מהם מקבל את רוב הזמן. פרויקט פיילוט במחקר דורש ממנו כרגע להיות all-in שם
על הפרק
איך מגיעים לקבל חוזה מחברת ההפקות של ראיין גוסלינג? איך המוח האנושי מבין סיפורים? איך נרטיב עוזר לשיפור הזיכרון? איך לנהל אורח חיים שמאפשר לעשות כמה דברים במקביל? ומה מחקר המוח ילמד אותנו על האהבה שלנו לסיפורים?
בפרקים האחרונים יצא לנו בפופקורן לדבר הרבה על הקשר בין מדע לצדדים היותר הומנים של החיים. הפעם יצאנו לבדוק - מה הקשר בין חקר המוח לכתיבת סיפורים? כדי לבדוק את הנושא לעומק פגשתי את עידו גפן, סופר ודוקטור לקוגניציה, כדי להוכיח לי שוב - שאפשר לעשות גם וגם.
עידו גפן הוא דוקטורנט לקוגניציה באוניברסיטת קולומביה ומכון צוקרמן למדעי המוח בניו יורק. ספרו השני, מפעל העננים של גברת לילנבלום יצא בקיץ האחרון ונכנס לרשימות רבי המכר. ספרו הראשון, "חוף הים של ירושלים", תורגם למספר שפות וזכה בפרס "סמי רוהר" לספרות יהודית. ואם זה לא מספיק - כמה מהסיפורים שכתב נרכשו לעיבוד על ידי חברות הפקה בהוליווד.
מצטרפים לחודש ניסיון ללא עלות ב-RiseUp, ומקבלים את הקורס ״להיות בטוב עם הכסף שלך״ בהנחייתי במתנה ישירות לוואטסאפ.
ציטוטים מהפרק
על כל שעה נטו, שהיא הכתיבה עצמה, יש ברוטו עוד שעתיים שהן על פניו כלום.
אני גם חושב שיש משהו בתרבות יהודית שמאוד מקדשת את היכולת לספר סיפור.
מספרי סיפורים טובים, אחד הדברים שהם מאוד יודעים לעשות זה לשחק עם הציפיות שלנו מסכמה.
שאלות ותשובות מהפרק
- איך עידו גפן מצליח לשלב בין דוקטורט במדעי המוח לכתיבה?
- עידו גפן מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהדבר החשוב ביותר בשבילו הוא למצוא סביבה ואנשים שתומכים בגם וגם. המנחה שלו בקולומביה פתוחה לכך, והוא מאמין שהיצירה גם עוזרת למחקר. הוא ויתר על הפנטזיה של חלוקה של 50-50 לאורך היום, ולמד שיש תקופות שבהן אחד התחומים מקבל את רוב הזמן, וזה בסדר.
- איך עידו גפן כותב ספר שמבוסס גם על מחקר?
- לדבריו, יש בתהליך מחקר בהתחלה, אחרי כן שלב יצירתי חופשי, ובסוף חוזרים לבדוק עובדות. בספר "מפעל העננים של גברת לילנבלום" הוא חקר מה זה להקים סטארט-אפ כשאין לך רקע, ובסוף שלח קטעים רלוונטיים לחברים בתחום כדי לבדוק דיוק. הוא מציין שמחקר עוזר בשלב מסוים אבל גם יכול להגביל.
- איך סיפור של עידו גפן הגיע לחברת ההפקה של ריאן גוסלינג?
- עידו מספר שהסיפור "בית החלומות של דבי" נרכש לזכויות עיבוד על ידי חברת ההפקה של ריאן גוסלינג. לדבריו, הסוכנות שמייצגת אותו בהוליווד הייתה מקושרת, והמלצה של הסוכנות שלו עזרה לפתוח את הדלת. הוא מדגיש שהיה גם הרבה מזל, ושעולם הסטרימינג הגדיל את הפתיחות לתוכן מחוץ לארצות הברית. הוא מזכיר שבדרך כלל כדאי שיהיה כבר "IP", כמו ספר או פודקאסט עלילתי.
- מה עידו גפן חוקר על נרטיב וזיכרון?
- עידו מסביר שרוב מבחני הזיכרון הקלאסיים משתמשים ברשימות מילים, שבהן אין נרטיב, בעוד שהעולם האמיתי הוא רצף של אירועים. הוא בודק איך נרטיב משנה את הדרך שבה אנשים זוכרים. לדבריו, אנשים זוכרים לא פעם את הסכמה הכללית ולא את הפרטים, ואת מה ששובר את הציפייה זוכרים טוב יותר. הוא מזכיר שהמחקר עדיין בשלב ראשוני.
- למה לפי עידו גפן אנשים אוהבים סיפורים?
- עידו אומר שאין לו תשובה חד-משמעית והוא חוקר זאת בדוקטורט, אבל ההנחה שלו היא שאנחנו מחוברים לסיפורים כדי להבין סיטואציות חברתיות ולהעביר מידע. הוא נותן דוגמה של אדם קדמון שרואה דוב ומספר עליו לחבריו. הוא מוסיף שסרט או ספר מאפשרים לחוות רגש בלי סיכון אמיתי, ולפעמים תחושת שליטה.
- מה היה הפרויקט של עידו גפן עם חולי פרקינסון?
- לדבריו, בתואר השני בתל אביב הוא היה במעבדה שחיברה בין קולנוע למדעי המוח, ושם בנו פיילוט בשלב ראשוני: חדר עם משקפי AR שבו המשתתפים מבצעים משימות מתוך סיפור על אליס בארץ הפלאות, כדי לאבחן תופעה בשם Freezing of Gait. הרעיון הוא שמטלה מרתקת תפעיל את המוח בצורה קרובה יותר לעולם האמיתי ותאפשר אבחון טוב יותר.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- עמוס ידלין · סטיבן קינג · טרנטינו · גל רז
- חברות וארגונים
- Columbia University · WME · IMDb · Netflix
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- מפעל העננים של גברת לילנבלום · חוף הים של ירושלים · Pulp Fiction · Titanic · Parasite
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
תגידו, איך יכול להיות שאני בן אדם מבוגר, רציני, עם קריירה, ילדים וכל זה, ועדיין אני מפחד להתעסק עם הכסף שלי כאילו שאני בן עשר? כאילו, כשאין לי כסף, אני מקנא ורוצה אותו, כשיש לי, אני לא בטוח מה לעשות איתו או איך נכון לשמור עליו. כשאני מוציא אותו, אני מרגיש אשם, כשאני צריך לדבר עליו עם אשתי או חברים, האווירה איכשהו תמיד מתחממת. כסף זה משהו שאני מתנהל איתו כל החיים, ועדיין אני מרגיש שאני הולך לידו על קצות האצבעות. אז רגע לפני שנתחיל את הפרק, אני חייב לספר לכם על משהו חדש שהוצאתי לעולם, ואני בטוח שיכול לעזור לכל מי שאני מכיר ואוהב. זה קורס אודיו חינמי בפורמט שמזכיר קצת את פופקורן, רק פי מאה יותר מהודק, שנקרא להיות בטוב עם הכסף שלך. תנו לי רגע להסביר. להיות בטוב עם הכסף שלך זה לא קורס על איך להתעשר, זה לא קורס על איך לחסוך. להיות בטוב עם הכסף זה איך לחיות ולהתנהג עם הכסף שלנו בצורה בריאה. שתעזור לנו להיות יותר רגועים, תחזיר לנו את התחושת שליטה על אחד הדברים הכי מופרעים, מעצבנים, מבלבלים וחשובים בחיים. כמו שתשמעו בפרקים של הקורס, אני משתף שם לא מעט סיפורים אישיים, על איך הכסף מטריד אותי בחיים, ואני בטוח שתזדהו עם הרבה מהם. אבל שנייה, אני וקורס על כסף, מה אני מבין בזה? מה אני מבין באיך להיות טוב עם כסף?
אני לא יודע לתת תצעה פיננסית אחת ראויה, בטח לא קורס שלם. אז הנה, כל האמת. את הקורס הזה בניתי ביחד עם רייזאפ, חברה שאני מאוד אוהב ומעריך, והערכים שלנו משותפים. לחבר'ה שעובדים שם יש ניסיון של שנים, הם עבדו עם עשרות אלפי ישראלים על איך נראית התנהלות בריאה עם כסף, ובסופו של דבר הגיעו למתודה פשוטה עם שלושה שלבים סך הכל, שעובדת ללקוחות שלהם בצורה מדהימה, ויכולה לעזור גם לכם להיות בטוב עם הכסף. בין אם יש לכם חיסכון קטן, השקעות גדולות ורציניות או כמה הלוואות ומינוס בבנק. בכל פרק אני מארח את המומחה הרלוונטי שלהם כדי לדבר בין השאר על איך להוציא את הסטרס הכלכלי מהחיים שלנו, איך להבין בכסף שלנו ומה כדאי לעשות אותו, אם בכלל. ספוילר, זה לא בדרך שהבנקים וחברות האשראי מעודדים אותנו להסתכל עליו. איך לקבל החלטות כלכליות טובות יותר עם פחות דאגות? מה תוכנית שלושת השלבים שכדאי להתחיל איתה כבר אתמול? מה הטעויות שאנחנו כנראה עושים עם הכסף ואיך אפשר להימנע מהם? ואיך אפשר לבנות עתיד שגם מתאים למי שאתם ספציפית וגם עונה על החלומות הספציפיים שלכם? זה כולה חמישה שיעורים של חצי שעה, כל אחד, שוב, קורס חינמי,
שפורסים את המתודה המדויקת ובזכותה שנה מהיום תוכלו להרגיש שאתם לא עמדתם במקום, לא מבחינת השורה התחתונה בבנק ולא מבחינת התחושות שיש לכם עם כסף. הקורס מגיע בוואטסאפ כדי שתוכלו להקשיב לו איפה שנוח לכם, בבית, באוטו, במשרד, והוא כאמור חינמי, אבל בניגוד לרוב הקורסים שזורקים עליכם המון ידע, רצינו להביא משהו עם הרבה יותר ערך שמחובר למציאות הספציפית שלכם, למקרה הספציפי והמדויק והקונקרטי, וזה אומר שאתם קודם כל צריכים להיות מסוגלים להבין איפה באמת אתם עומדים עם הכסף. פעם היה צריך בשביל זה כל מיני אקסלים וחישובים ומלא זמן פנוי, אבל היום אפשר לעשות את זה בשתי דקות עם רייזאפ, אז כדי שהקורס יהיה מועיל על אמת, צריך להיות מחוברים לרייזאפ. אתם תצטרכו להתחבר לזה לחודש חינם, ללא התחייבות, ללא עלות, אל תדאגו. הם יבקשו מכם פרטי אשראי בהרשבה, אבל הם לא יגבו שקל אחד בחודש הראשון, ואם לא יבוא לכם אתם מתנתקים משם בלחיצת כפתור אחרי יום. ושנית, בזכות מהפכת הבנקאות הפתוחה, הם יכולים להתחבר לבנק שלכם בחיבור כליל ומאובטח בדיוק כמו שעושים היום כל עמוד באינטרנט שיש היום. עבדנו על הקורס הזה כמה חודשים והוא יצא מהמם, מדויק וסופר פרקטי. בפרקים הבאים אני אשתף ספוילרים עם קטעי אודיו משם,
אבל בינתיים אתם כבר מוזמנים להיכנס ללינק שמופיע בתיאור הפרק הזה של הפודקאסט, ולהתחיל כבר היום. ועכשיו, לפרק שלנו. היי, ברוכים הבאים לעוד פרק בפופקורן. אנחנו כאן בפרק מיוחד שמוקלט מרחוק עם עידו, שנמצא כרגע בניו יורק, אבל הוא שם בגלל שהוא דוקטורנט לקוגניציה באוניברסיטת קולומביה, ומכון סוקרמט למדעי המוח בניו יורק. אנחנו נדבר היום על הקשר בין המוח לכתיבה, איך עידו, שהוא עושה גם וגם, הוא גם לומד על המוח, והוא גם כותב. הספר השני שלו, מפעל העננים של גברת לילין בלום, יצא בקיץ האחרון ונכנס לרשימות רבי המכר. הספר הראשון שלו, חוף הים של ירושלים, תורגם למספר שפות. כמה מהסיפורים שלו אפילו נרכשו לאיבוד על ידי חברות הפקה בהוליווד,
והספר שלו גם זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית, ואני רוצה לדבר איתו גם על איך הוא עושה את שני הדברים בכזו רצינות, כי זה לא קל להיות דוקטורנט, בטח לא באוניברסיטת קולומביה, אחת הנחשבות בעולם. זה גם לא קל לכתוב ספר שמגיע לרב מכר, אז אני גם ארצה לדעת איך הוא עושה את הדברים בו זמנית, אבל גם נרצה לשמוע איך הכתיבה אצלו משפיעה על המוח, וההפך, איך המחקר על המוח משפיע על הכתיבה. אני חושב שזה, קודם כל מעניין אותי מאוד מאוד באופן אישי, אבל גם בפרקים האחרונים אנחנו יצאנו כמה פעמים לחבר בין מדע למשהו שנחשב יותר הומני או יצירתי, ואני הולך ומשתכנע שהדברים מאוד מאוד מאוד מעורבבים אחד בשני, וכמו שהיה לנו בפרק עם עמית עברון ודיברנו הרבה על המוח, הוא הסביר שאין באמת דבר כזה מוח ימני ושמאלי, הדברים מאוד מאוד מעורבבים, ואנחנו יודעים להראות שזה שטויות שסיפרו לנו שיש את שני הצדדים.
ואני בעצם במסע להמשיך להוכיח את הסיפור הזה, ולפגוש אנשים כמו עידו, שיראו לי שאפשר לערבב, אז אנחנו ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה. בקיצור, אז אנחנו במשפחה מאוד גאים בסלבס. כאילו כל מי שהוא קצת מוכר, אנחנו לוקחים עליו בעלות גם אם הוא מאוד מאוד רחוק. ואני כל החיים שמעתי שעמוס ידלין, מי שהיה ראש אמ״ן, וכאילו אחרי זה בפוליטיקה, וזה, אני שמעתי שהוא דוד רחוק. ואז כשאני הייתי חייל צעיר, יצאתי בדיוק מקורס, מצאתי את עצמי איך שהוא מגיע לאוניברסיטת תל אביב, למכון מחקר למחקרי ביטחון, עשיתי שם איזה משהו, והוא בדיוק סיים את תפקידו כראש אמ״ן, וכאילו, אתה יודע, מישהו שרק בתחילת הצבא, לראות מישהו עם דרגות זה כאילו מאוד רציני בשבילו. ואני רואה אותו, ואני אומר, טוב, הוא... היה לי איזושהי הנחה שהוא מכיר אותי, אני לא יודע למה.
ופשוט באתי אליו ואמרתי, דוד עמוס. אז אם הוא מסתכל על חייל הזה, הוא כאילו, סליחה? ואני כאילו... ואז אני פתאום קולט שהוא לא מבין מי אני, ואז זה נהיה מלחיץ כבר, כי אני גם חייל וזה, אני לא יודע מה לעשות, אז אני מתחיל להגיד לו, אני הבן של תמי, הדוד הדרגה השלישית שלך. והוא כאילו באמת לא מבין מה קורה שם, והוא פשוט, באמת, הוא היה כזה, אוקיי, אחי, והלך, ומאז אני יודע שאסור להניח שאנשים מכירים אותך, גם אם סבתא שלך סיפרה לך עליהם כל החיים. כן. בטח מישהו כמוהו, שאתה יודע, היה צריך להיתקל ב... ללמוד הרבה שמות לתקופה קצרה, נכון? בגלל התפקיד שלו. מין כזה, הוא צריך ללמוד על מישהו הכול, ואז שבוע אחרי הוא צריך ללמוד על מישהו אחר הכול, ו... כן, כן, כן, זהו. כאילו, אני חושב על זה הרבה, על זה ש... כאילו, יש אפילו מישהי אצלנו במחלקה שעושה מחקרים באזור הזה, קוראים לזה shared reality,
כאילו מציאות משותפת, ושהרבה פעמים יש מציאות משותפת לא סימטרית. מה זה אומר? שנגיד, אתה מרגיש שאתה מכיר את דונלד טראמפ, אבל דונלד טראמפ לא מכיר אותך. כן. אבל אתה, בחוויה שלך, הוא חלק מהחיים שלך באיזושהי צורה. אז זה לא סימטרי, והרבה פעמים יש איזה פער בין התפיסות שלנו, כי הוא כל כך... כאילו, אתה יודע, זה קורה לדעתי הרבה פעמים עם מגישי חדשות. בת הזוג שלי, נריה קראוס, היא עיתונאית, מוכרת, וכאילו, הרבה פעמים אנשים פונים אליה במין כזה, את אצלנו בסלון כזה כל יום, אנחנו מכירים אותך, וכאילו השיחה כבר מתחילה ממקום אחר בגלל זה. כן, כן. האמת שאני מכיר את זה בגלל פופקורן. יש אנשים שלא מזהים לפעמים את הפרצוף שלי ברחוב, אבל זיהו את הקול שלי, נגיד, בקפה, ואומרים לי, יאה, אני פופקורן. ואומרים לי, אני מרגיש שאני יודע עליך הכול, ואז גיליתי איך אני יכול לנצל את זה. כשאני מתחיל לעבוד עם איזשהו לקוח או לקוחה, אז אני אומר להם, יצא לכם להקשיב לפופקורן, אם הם אומרים, אין לי מושג על מה אתה מדבר,
אז אני כאילו מסביר הכול, והם אומרים, כן, שמענו מהפרקים. אז אני אומר, אוקיי, אז לא צריך לעשות הכירות, בואו נתחיל, אפשר לחצוך את החלק המביך של לספר על עצמי. לא, לגמרי, אני גם כאן. תגיד, עידו, מה... אני אתחיל דווקא מהשאלה הכי מעצבנת. את מי אתה אוהב יותר? את הכתיבה או את המוח? כאילו, המשטרה המוח. אני חושב שהשאלה הראשונה זה מי ההורים שלי אוהבים יותר, וזה ללא ספק המוח. כאילו, היה אחרי שכזה הספר הראשון כזה תורגם לכמה שפות וזכה באיזה פרס גדול, וזה לשמחתי, ואימא שלי, כאילו, התגובה שלה הייתה, יופי, אז עכשיו סוף סוף תוכל להתרכז בדוקטורט עכשיו שזכית בפרס, ואתה לא צריך עוד אישורים, ותמשיך לזה. אבל מבחינתי, כאילו, אני יכול להגיד שהכתיבה, התחלתי ממנה יותר, ומהבחינה הזאת אני חושב שהיא משהו יותר יסודי באישיות שלי, אבל ככל שהזמן עובר, המחקר הולך ודווקא מקבל את המשקל שלו בצורה יותר משמעותית.
אז זה הולך ומתאזן, ואני אגיד לך, כאילו, גם דיברנו על זה רגע לפני תחילת ההקלטה, שמאז אוקטובר דברים נהיים כאלה מורבבים, ואחד הדברים שלי מאוד קשה זה לכתוב בתקופה הזאת, כי אני מרגיש שיש משהו בכתיבה שהוא מאוד רגשי ומאוד קשור למקום שבו אני נמצא, ומהבחינה הזאת אני מרגיש שהמחקר כן היה לי ממש עוגן בחודשים האלה. כאילו, לעשות משהו שהוא יותר אנליטי, טיפה פחות מעורב רגשית, כאילו, מהבחינה הזאת אני מרגיש שהיכולת לעשות את הג'אגלין, לי זה נותן איזשהו משען כאילו אם הייתי עכשיו תלוי ביכולת שלי לכתוב או לא, אני לא יודע מה הייתי עושה, כי או שהייתי פשוט כותב משהו, כן. כי במחקר יש לך סדר יום ספציפי שאתה צריך להשלים משימות ולהתקדם, ובכתיבה אתה בעצם צריך להיות מיני יזם, אתה מזיז את עצמך, נכון? כן. אז זהו, זה מעניין, כאילו, אני הרבה פעמים חושב על ההנחות שלי היו גם על כתיבה ועל מחקר, וגילית...
אני תמיד חשבתי שכאילו להיות כותב זה להיות בוהמיאן, שקם בשתיים בצהריים וכאילו כותב עד אמצע הלילה וזה, ולעומת זאת, כאילו לעבוד במעבדה זה כזה day job up for החיים משעמם. ככל שהזמן עובר, אני חושב שזה הפוך לגמרי. אני חושב שכתיבה היא ממש, לי זה מרגיש כמו עבודה פקידותית. כאילו, אתה קם, אתה ניגש למחשב, אתה עכשיו עובד חמש-שש שעות, לא מדבר עם אף אחד. זה כאילו, יש בזה משהו כמעט משהו... כאילו, פעם היה לי איזה חבר שרצה לראות תפקידים מגניבים שאנשים עושים, והוא אמר, בוא, אני רוצה לראות יום שלך ככותב. אמרתי לו, תקשיב, אתה יכול, אבל זה יהיה הדבר הכי משעמם, אתה תראה אותי כאילו חמש שעות יושב בבית קפה מול מחשב. ודווקא המדע, כאילו, יש בו משהו שהוא, לפחות בתחומים שלנו, של מדעי המוח, שהוא מאוד קבוצתי, הוא מאוד יצירתי, הוא מאוד כזה, קצת כזה, יאללה, בוא ניזום רעיון, בוא נבדוק איך הוא קורה. כאילו, הוא קצת יותר, נראה לי, קשור לעולם האמיתי וה-social בעולם הזה. אז רגע, אז עוד שנייה, תספר לי רגע מה קורה במעבדה. כן. אבל לפני זה, בחמש-שש שעות שאתה יושב מול המחשב וכותב,
מה אתה עושה בחמש-שש שעות האלה? ממה מורכבות החמש-שש שעות האלה? אז דבר ראשון, זה שלוש שעות של באייר מול המסך. סתם, לא. אבל כאילו, אחד הדברים שבאמת הבנתי, וזה תהליך שלקח לי המון זמן, זה שעל כל שעה נטו, שהיא הכתיבה עצמה, יש ברוטו עוד שעתיים שהן על פניו כלום, אבל כאילו, זה השתחרר לי כשהבנתי שזה לא כלום. בשביל להגיע לשעה של הכתיבה, אני חייב את השעתיים הכביכול חסרות משמעות האלה, אבל הם הפכו לחלק מהכתיבה וחלק מהספירה שלי. כלומר, אני חושב שאם היית שואל אותי לפני כאילו חמש שנים מה זה כתיבה בשבילי, אז אני אומר, זה נטו הזמן שאני מול המחשב וכותב, והיום כתיבה מבחינתי זה גם ללכת עכשיו חצי שעה כאילו ברחוב, ולחשוב על איזה רעיון, זה יהיה גם לנסות חצי שעה להוציא משפט אחד ולא להצליח. וואו. וואו. כאילו, אני הרגשתי שאחד הדברים שמאוד עזרו לי בתהליך היצירתי, זה להיות הרבה יותר קל עם עצמי.
כאילו, בהתחלה ניסיתי מאוד כזה שיטות של דדליינים, וכזה סטיבן קינג כותב אלפיים מילה ביום, ואתה כדאי, אוקיי, זה היעד? לא, כאילו, אני לא הבן אדם הזה, אני לא יכול לעשות את זה. הלוואי שהייתי יכול, אני כולי קנאה בחברים שלי שכן. מה עם מחקר? יש שלב של מחקר? זה בהתחלה, זה באמצע, זה תוך כדי כל פעם שאתה כותב חלק אחר? או, והאם את התסריט אתה כותב מלכתחילה, מחליט מה הדמויות יעשו ואת העלילה, ואז אתה נכנס לפרטים? אז לגמרי יש תהליך של מחקר. כאילו, אני אתן, נגיד, דוגמה, הספר האחרון שיצא, מפעל העננים של גברת לילנבלום, אז הוא בעצם מספר על אישה שיום אחד נעלמת, ואחרי שלושה ימים מוצאים אותה שמחה ומרוצה באמצע מכתש רמון עם כוס מרטיני וחלוק בצבע בורדו, אבל כששואלים אותה לאן היא נעלמה, היא לא מוכנה לספר.
ואז הסיפור כאילו הולך למקומות קצת מטורפים, שמסתבר שבשלושה ימים האלה הספיקה המון דברים, בין השאר להקים סטארט-אפ, למרות שהיא מורה בכלל ואין לה שום קשר לעולם הזה והיא לא יודעת בכלל איך עושים את זה. כאילו, לתוך הסיפור הזה, אז נגיד, יש המון דברים שלא הכרתי, איך זה לחיות בדרום, איך זה להקים סטארט-אפ כשאין לך שום רקע בסטארט-אפ. כאילו, נגיד, בהתחלה בתחקיר, אני חשבתי שמה שאני צריך ללמוד עליו זה העולם של הסטארט-אפים, ומהר מאוד הבנתי שהסיפור הוא לא על סטארט-אפים, הסיפור הוא על אנשים שיש להם פנטזיה, אבל שדווקא אין להם את הכלים ואין להם את השפה. ואז דווקא מה שמאוד עניין אותי זה לדבר עם אנשים שכאילו יש להם את החלום הזה, אבל הוא כאילו קצת רחוק מהם מאיזושהי בחינה. אז אני חושב שחלק מהדבר זה להבין גם מה בדיוק אתה בעצם הדבר שאתה מחפש. ולצד זה אני אגיד משהו על מחקר. אני חושב שמחקר בשלב מסוים מאוד עוזר, בשלב מסוים הוא גם מאוד מגביל. אני חושב שיש משהו בכתיבה שמאוד חשוב שהוא יהיה חופשי ופתוח,
ולפעמים, שוב, זה תלוי בכותבים, יש כותבים שלעבוד מתוך הפרטים זה בדיוק מה שהם צריכים, אני מרגיש שלפעמים, אם אני עכשיו תקוע כל משפט על האם הוא מדויק או לא, זה תוקע אותי, אז אני עושה קצת מחקר, עובר לאיזה תהליך יצירתי שבו אני בכלל לא חוזר למחקר, אני לא מסתכל עליו, ואז בסוף התהליך, אחרי שהכול כתוב, אני חוזר למחקר, אני מוודא עובדות גם, אני הרבה פעמים, אם אני כותב משהו שיש בו מומחי תוכן מסוימים, אז אני שולח את הקטעים הרלוונטיים, לא יודע, נגיד, יש בסיפור איזה קטע שהם כן באמת הולכים לתל אביב, והולכים לחברת סטארט-אפ אמיתית, אז שלחתי את זה לחברים בתחום, וכאילו קיבלתי את האינפוטים שלהם על מה מדויק ומה פחות. כן, כן. זה חשוב לך שהכול יהיה נורא מדויק? זה חשוב לי שזה יהיה מדויק, אני אגיד, וזה קצת מתחבר גם לעניין של כאילו מה אנשים מחפשים בסיפורים. אני מרגיש שכאילו, אני חושב שאחד ועד היום המדהימים בסיפורים זה שמאפשר לנו להשהות רגע את ההנחות שלנו על העולם,
ואני אוהב מאוד לשחק עם זה. נגיד, בספר הראשון שלי, הסיפור הראשון היה על... זה נקרא המחלקה הגריאטרית. זה היה ספר סיפורים קצרים. כן, זה היה ספר סיפורים קצרים, נכון? וזה נקרא המחלקה הגריאטרית על קשיש בן 80, שמחליט להתגייס לגולני, כי הוא לא יודע איך להתמודד עם זה שאשתו נפטרה. האמת שמאז אוקטובר זה גם נטען במשמעות מאוד אחרת, וקיבלתי המון המון תמונות של אנשים בגילאים מאוד מבוגרים שהולכים לצבא ומתגייסים, וזה כאילו אחד הדברים המטורפים בהקשר של גם איך העולם משתנה, זה שכשכתבתי את הסיפור הזה, הייתי אז בסדנת כתיבה ושלחתי אותו לכמה אנשים בסדנה, ומישהי אחת פשוט התחרפנה מהקונספט שמישהו בן 80 יהיה בצבא, היא אמרה, זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות. וכאילו אמרתי לה, תקשיבי, זה סיפור, זה כאילו, אני גם לא חושב שזה אמיתי, זה כאילו, זה סוג של פנטזיה, והיא כאילו, היא לא הצליחה להשתחרר מהדבר הזה. אז א', בהקשר של התחקיר, אני יודע שיש אנשים שאני לא אשכנע לא משנה מה, ולמדתי לוותר על זה בהיבט הזה,
ומצד שני המציאות השתנתה בצורה כל כך רדיקלית ומטורפת שיש לך מישהו כמו נועם טיבון, שהוא אמנם לא בן 80, אבל 65 פלוס הוא הולך ומציל את הבן שלו באוקטובר, אז כאילו, מהבחינה הזאת זה... תגיד, הספר הזה תורגם לכמה שפות, כולל קוריאנית ופולנית, והבנתי שחלק מהסיפורים כרגע בשלבי הפקה לסרט, מותר לספר על זה? כן, אז יש דברים שאפשר לספר ויש דברים שלא. אחד הדברים שאני יכול לספר זה שאחד הסיפורים שנקרא בית החלומות של דבי, שזה בעצם סיפור על בן אדם שהדיי ג'וב שלו זה לבנות חלומות וסיוטים לאנשים בלילה, ואז הוא משתמש בזה כדי לעשות כל מיני מניפולציות על האנשים שקרובים אליו, בעיקר דרך הסיוטים. אז הסיפור הזה נרכש לזכויות העיבוד שלו לחברת ההפקה של ריים גוסלינג, ואני לא יכול להרחיב הרבה מעבר, אבל הייתי ב-LA לאחרונה, וכאילו דברים,
בתקווה, הולכים לכיוון טוב, וזה גם, כאילו זה מדהים, וזה משהו באמת שכאילו אמרתי לסוכנת שלי, דברה האריס, ולסוכנים שלי שם בחו״ל, שכאילו הביאו את זה לידי מציאות, שזה כאילו מסוג החלומות שהם אפילו לא היו בטווח האפשרויות שלי, כאילו אמיתי, זה לא בקטע... אז איך זה קרה אם לא כיוונת לשם אפילו? בעצם, שוב, אני חושב שזה חלק מאיזשהו תהליך מאוד משתנה גם של, אנחנו חושבים, כאילו, על תעשיית הספרות, וגם מהו סיפור, כאילו, מהבחינה הזאת שפעם ספרים, הסיכוי שלהם, ככל שיהיו מצליחים ומדהימים להגיע להפקה בהוליווד ממדינה זרה, לא היו כל כך גדולים, ואני חושב שהיה משהו בעולם הסטרימינג שמאוד פתח את האפשרויות. אנחנו רואים את זה גם באוסקר, פרזיטים לפני כמה שנים זכה סרט קוריאני, זכה באוסקר הראשי, כאילו, משהו שהיה תרחיש דמיוני בשפה הקוריאנית.
אני חושב על זה שיש פתיחות שהולכת וגדלה, ובאמת אחד הדברים שאני כל פעם נדהם מהם בהוליווד זה כמה ה... יש איזו פתיחות לדבר הזה של תוכן ישראלי, ובאמת הם נפעמים מזה. הייתה לי פגישה פשוט עם אישה שאני לא הכרתי אותה, באחד חברות הסטרימינג הגדולות, שברמה של כאילו היא פשוט אמרה לי, תקשיב, אני מעריצה של תוכן ישראלי, כאילו רק אני רוצה לפגוש אותך רק כששמעתי שאתה בעיר ואתה ישראלי ובא לי לשמוע עוד כזה. והיא ממש שאלה, כאילו, למה אתה חושב שישראלים כל כך טובים בתוכן? וכאילו, זו שאלה מעניינת. מעניינת עלייך. אמ... אני אמרתי שאני חושב, א', ברמה הטכנית אני חושב שיש משהו בארץ, כמות הכישרון היא מטורפת, ולעומת זאת המשאבים הם נמוכים, ואני חושב שזה מייצר איזשהו משהו שאנשים חייבים להיות מאוד מאוד טובים בכתיבה ובסיפור עצמו, כי אתה לא יכול, טוב, הכתיבה תהיה בינונית, אבל יהיה לי אפקטים ב-30 מיליון דולר שיחסו על זה, זה לא עובד, זה הדבר הראשון.
ואני חושב שבדבר השני, יש משהו שכן... אה, בגלל שבארץ אין הפקות יקרות, אתה מתכוון? כן. אז גם ככה לא יעשו פה הפקה של 30 מיליון, אז הסיפור חייב להיות טוב. זהו, כאילו, אם אין לך סיפור טוב, אז קשה מאוד להתרומם בלי זה, כאילו, אני מרגיש הרבה פעמים שבהוליווד אתה רואה איזה סרט של תום קרוס, ואתה אומר, טוב, הסיפור בינוני, אבל וואו, כאילו, איזה אפקטים, או וואו, איזה קונספט מדליק, הם הרימו עיר שלמה, כאילו, אז זה בהיבט הזה, ואני גם חושב שיש משהו בתרבות יהודית שמאוד מקדשת את היכולת לספר סיפור, וכאילו מי שהוא סטורי טלר טוב, הוא כאילו מקבל ריוורד על הדבר הזה. אני יכול לתת דוגמה מהמשפחה שלי, שכאילו, סבא שלי היה לו אח שקראו לו יוסף, והם תמיד כזה היו, כשהייתי בא אליהם, הם גרו בירושלים, הייתי בא בשבת ופוגש אותם לפעמים, וכאילו, סבא שלי היה סטורי טלר ממש גרוע, כי היה לו נורא חשוב להיות על הפרטים בצורה מאוד מדויקת,
ולעומת זאת, כאילו, יוסף תמיד היה כאילו מתחרפן עם העובדות טיפה, בקטע טוב. וכאילו, פעם סיפר איזה סיפור, כאילו, על הילדות שלהם, בזמן הם ניצלו ביחד בשואה, כאילו, בעזרת אנשים שעזרו להם מהכפר שם, וכאילו, התחבאו ביער וזה, והוא כאילו סיפר סיפור ממש מטורף, ואני זוכר שסבא שלי עצר אותו באמצע ואמר לו, תקשיב, יוסף, אל תיקח את זה לא נכון, זה סיפור מדהים, פשוט יש בעיה אחת, אני הייתי שם, זה לא קרה. ואז הוא כאילו, הוא אמר כזה, הוא חשב לרגע, והוא אמר, נכון, אבל ככה זה היה אמור לקרות, ואז הוא עוד המשיך לספר את הסיפור. גדול. וכאילו, אני באמת מרגיש שיש איזה אינסנטיב בתרבות, בחברה, שמאוד מעריך את הדבר הזה, ואני חושב שזה בא לידי ביטוי גם בכוחות היצירתיים, שאני באמת מרגיש שהם בטופ העולמי, כאילו... אז רק תגיד לי שנייה, לפני שעוברים לדבר הבא, איך מגיעים לפגישה עם ריים גוזלינג והחברה שלו, או החברה שלו, או ה... איך זה קורה?
אז באמת, מה שקורה בעולם זה שחברות הפקה, וגם חברות סטרימינג, כל הזמן בחיפוש אחרי תוכן, ונגיד, אחד הדברים שכן למדתי שמאוד עוזרים, זה זה שיש, כאילו, זה נקרא IP, כאילו איזשהו משהו שהוא, כאילו, יש לך כבר איזשהו מוצר יצירתי כלשהו שאתה יכול להציג, שזה... אבל זה יכול להיות הכול, זה יכול להיות ספר, זה יכול להיות... יש פה ז'אנר שלם של פודקאסטים עלילתיים, שאנשים פשוט עושים פודקאסטים עלילתיים, מראש במחשבה על העיבוד לנטפליקס. כאילו, מאוד חשוב להם הרבה פעמים לראות שיש איזשהו משהו קיים, אבל ברגע שיש לך את הדבר הזה, אז באמת יש כל מיני סוכנים שיודעים, שוב, זה לא, זה כאילו אנשים שהקשרים שלהם שם, ואתה מגיע לסוכן, ואז הסוכן מפיץ את זה. הבנתי. אז איפה היה הרב מכר, זה בעצם הייתה ההוכחה בשבילם שזה תופס. הרב מכר היה ללא ספק הזר, התרגומים, הפרסים, אבל אני כן אגיד לך שכאילו,
השלב שבו הם התחילו כבר להביע עניין זה ממש כשהספר רק יצא, ועוד לא היו נגיד התרגומים והזה. אני הופתעתי מכמה פתוחים הם היו, שזה היה מדהים. אני אגיד לך מה אני לא מבין, הרי אנחנו רגילים לראות את ההסדרות האלה על התסריטאי שגר בהוליווד ואף אחד לא סופר אותו, ואז כאילו אנחנו קצת מבינים את זה, כי יושבים שם החבר'ה בהפקות, כל היום שולחים להם איזה 400 אלף תסריטים. למי יש זמן לקרוא? נכון? יש תמיד את זה שהוא במסיבה מנסה לדחוף לו את ה-300 דפים עם המהדק. והוא אומר, מתי אני אקריא את זה? אני בחייב לקרוא את זה, והוא שופך על זה את היין. ואני אומר, למי פה יש זמן לקרוא? והם מגיעים לתסריטים, לספר, עוד לפני שהוא פורסם, לפני שהוא רב מכר, לפני שהוא זה. איך זה קרה? אז אני אגיד לך מה אני חושב שהאינטואיציה שלי, ואגב, האינטואיציה הזאת, אני חושב, היא לא רק באופן מצחיק, לא רק בעולם האומנות, היא גם בעולם האקדמיה. אני חושב שאחד הדברים שהכי גורמים לאנשים באמת להסתכל ברצינות על מה שאתה שולח להם,
זה המלצה של מישהו שהם מעריכים. ולי יש סוכנת דברה האריס וטליה האריס, ששניהן מייצגות אותי, והם, השם שלהם מאוד כאילו ידוע ומוכר, והם התחברו עם, אני מיוצא גם היום על ידי WME, שזה חברת סוכנות כישרונות מאוד גדולה בהוליווד, שמייצגת כמה מהיוצרים המובילים בעולם. וכאילו, היה משהו בהמלצה של דברה וטליה, שהסוכנות ב-WME מאוד תופסות מדעתן, אז הם נתנו לזה צ'אנס. ומשם הסוכנות האלה, הן כבר מקושרות עם ריין גוסלינג והאנשים האלה. כאילו, אז זה איזושהי מערכת שעובדת מתוך הדבר הזה. אני מרגיש שהיה לי המון מזל, באמת. כאילו, זה לא... אני לא אומר את זה בקטע כזה... זה כאילו נס, באמת. זה מרגיש לי נס. גם אם לא יקרה כלום בסוף, באמת, גם אם ה... אתה יודע, הייתה עכשיו שביתה בשנה שעברה של המון חודשים, ודברים מתעכבים וזה הלאה.
כאילו, רק האפשרות הזאת, שבאמת, אני קיבלתי את ההודעה, כאילו, סגרנו את החוזה עם ריין גוסלינג כשהיה באחד הסגרים של הקורונה, זה כאילו יישמע כמו איזו קלישאה הוליוודית, אבל גרתי בדירה של 30 מטר בתל אביב, שהביוב עלה בה יום אחרי. באמת, בקושי, כאילו, זה הרגיש כל כך לא מחובר לחיים שלי. כן. אז אני חושב שמבחינה הזאת יש המון גם מזל ודברים של להיות במקום ובזמן הנכון שמחפשים תוכן, אבל יש גם כאילו את ה... למצוא את האנשים הטובים שיקחו אותך לשם. טוב, האמת שאני מדמיין אותך, מקבל את ההודעה כשאתה בדירה של 30 מטר שהיה ביובול. זה גם כבר סיפור טוב, אולי מזה נעשה משהו. כן, כן, זה... זהו, אני ממש... אז תגיד, נעבור, נעבור רגע לצד של האקדמיה. אתה במעבדה של פרופ' דפנה שועמי בקולומביה,
והנושא שמעניין אותך זה איך המוח האנושי מבין סיפורים, ולמה אנחנו כל כך אוהבים סיפורים. אז פשוטית, כאילו, בוא, מה אנחנו כבר יודעים על זה, ומה אתה מנסה עוד לחקור ולהוסיף לשם. רגע, אז אני חושב שאחד הדברים המעניינים בכלל, אם אנחנו חושבים על מדעי המוח ועל פסיכולוגיה, זה שהמון שנים המחקר היה מאוד שמרני במובן הזה של מה אנחנו יכולים ולא יכולים לחקור. ואני אתן לך דוגמה, נגיד אחד הדברים שאני חוקר כרגע, זה איך נרטיבים משפיעים על זיכרון. ורוב המבחנים הקלאסיים של זיכרון, רשימות מילים. כאילו, נותנים לבן אדם רשימה של מילים, ואז אתה צריך לזכור אותן. אבל ברשימות של מילים אין נרטיב, אין סיפור. ואני, כאילו, באינטואיציה שלי, וגם יש עוד חוקרים שכבר הולכים בכיוון הזה ב... בוא נגיד בעשור האחרון, הם אומרים, אבל העולם האמיתי הוא לא רשימות של מילים, העולם האמיתי הוא אוסף של התרחשויות, של דבר שמוביל לדבר, ויש מצב שאנחנו מפספסים פה איזה מנגנון מאוד חשוב של הזיכרון,
שקשור באופן שאנחנו זוכרים. ואני אתן לך דוגמה לאיפה אנחנו רואים את זה. בסרטים, נגיד, לי יש תחביב ממש מוזר. אני לפעמים לא רואה סרט, אבל אני מאוד אוהב לקרוא את התקציר שלו. ואז אני הולך, ואז אני ממש טוב בלדבר על סרטים שלא ראיתי. אבל זה לא משנה. אז ב-IMDb יש כאילו פשוט אנשים כותבים תקצירים של סרטים. ואתה יכול לקרוא, נגיד, ב-IMDb, אתה יכול למצוא את זה, מישהו כותב את התקציר של טיטניק, והוא אומר, הסרט נפתח עם הדמות של ליאונרדו דיקפריו, עולה לספינה אחרי שהוא זכה בכרטיס ומתרגש, ואתה אומר, וואי, איזה יופי של פתיחה, יש רק בעיה אחת, הסרט לא נפתח ככה. הסרט נפתח כשמוצאים את הספינה במצולות והולכים אל האישה הגשישה, שהיא האישה בסיפור, והיא פתאום נזכרת ומתחילה לספר את הסיפור.
משהו בחלק הזה הושמט בתהליך, בין אם בזיכרון, בין אם בדרך שבה הבן אדם מתקשר את הסיפור, משהו שם, יש הבדל בין איך שחווית משהו לאיך שאתה זוכר אותו. ועכשיו אנחנו מנסים להבין את המנגנון של למה זה קורה ואיך אנחנו תופסים את זה בתנאים של מעבדה. אגב, רגע לפני שאתה ממשיך, לחנונים בקהל, שמתישהו הגיעו לקרוא ספרים על איך לשפר את הזיכרון, ושואלים את החבר'ה שזוכים בתחרויות זיכרון של האלף מילים או ארבעת אלפים מספרים, שואלים אותם איך הם עושים את זה, הם תמיד אומרים, השיטה היא להמציא סיפור, אז אם אני צריך נגיד לזכור דלת, שטיח, עגלה וזה, וככה אלף מילים, אז הם אומרים, אני מדמיין שאני הולך בתוך ארמון, פותח את הדלת, דורך על השטיח, הולך על הזה, זאת אומרת, הנרטיב הוא הכלי שלי בתור בן אנוש לזכור אלף מילים או מספרים או וואטאבר. לגמרי, לגמרי. אני חושב שיש לנו, כאילו, זה לגמרי שיטה שאנחנו גם מתייחסים אליה במחקר, ואנחנו חושבים אינטואיציה מאוד חזקה לזה שיש לנו, שוב, את המנגנון הזה.
כאילו, שוב, זה הכול יחסית ראשוני, אז זה הכול מחשבות, אבל כאילו, אני מנסה לחשוב הרבה על למה זה כל כך חשוב, ואני חושב שהעולם הוא כל כך קאוטי, וכל כך, יש בו כל כך הרבה אי-ודאות וכל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, שיש משהו בנרטיב ובסיפור שעוזר לעשות סדר בדברים. יש המון מחקר בתחום של סכמות, שבעצם סכמה זה אירוע בזיכרון שהוא, לדוגמה, אם אנחנו עכשיו נלך למסעדה, שנינו, אנחנו יכולים פחות או יותר לדמיין מה הולך לקרות. אנחנו ניכנס, מישהו יושיב אותנו בשולחן, אנחנו נקבל תפריט, אנחנו נבחר מה אנחנו רוצים, נזמין, נרצה מנה ראשונה, מנה עיקרית, נשלם את החשבון, נצא. ואחד הדברים המעניינים שרואים בכל מיני מחקרים, שהרבה פעמים אנשים מציגים להם פרטים ספציפיים, והם טועים בפרטים, אבל הם זוכרים את הסכמה. כלומר, הרבה פעמים שאתה חושב, אני זוכר את הפעם ההיא, שהייתי במסעדה ההיא בתל אביב,
ואיזה כיף היה, המון מהזיכרון הוא פשוט איזה מבנה כללי שעליו מולבש הזיכרון עצמו, וזה לא באמת הדבר האמיתי. ושוב, זה חוזר שוב לקטע הזה של אנשים שמשנים את הזיכרון לאורך זמן, כי מה שהם זוכרים זה הרבה פעמים את הסכמה הכללית, ואני חושב שכאילו מספרי סיפורים טובים, אחד הדברים שהם מאוד יודעים לעשות זה לשחק עם הציפיות שלנו מסכמה, ואז לשבור אותם, נגיד בספרות זולה של טרנטינו, אז כאילו יש שם שוד של מסעדה, כשבדרך כלל אתה מדמיין לראות בדיוק את אותו שוד, אבל בבנק. ואז הוא כאילו משחק עם הדבר הזה, אבל הוא אומר, רגע, בוא נזיז את זה בכלל למקום וזירה חדשה. כן. ואז אתה אומר, אוי, זה מעניין, כי זה כאילו, זה ממש, המוח שלך מופעל בקטע של, אוקיי, יש פה חריגה מהסכמה, יש פה איזה predict error שאתה צריך עכשיו לתקן ולהבין איך אתה מגשר אותו, והרבה פעמים הדברים שאנחנו זוכרים יותר טוב,
זה בדיוק המקומות שבהם הסכמה נשברה. כאילו מה שרואים במחקרים, שכשיש error ביחס לציפייה שלנו בזיכרון, הרבה פעמים זה הדברים שנזכור יותר טוב. יש גם פה הבדל, אתה מדבר על שני דברים בעצם, שהם שונים, זאת אומרת, אני קטונתי, אבל אתה תכף, אני שומע שני דברים שונים, אני שומע אחד לגבי איך ומה אני אזכור, אבל יש עוד משהו שהוא לגבי ה-engagement שלי בחוויה עצמה. זאת אומרת, אם אני עכשיו נמצא בחוויה שבה הכל קורה על פי הסכמה, או אתה אומר כל פעם סכמה, ואני אצלי בראש יש טמפלייט, בעולם שלי, כן, כן, כי היו קוראים לזה טמפלייט. אז יש טמפלייט, ואם הכל קורה לפי הטמפלייט, אז בסדר, יכול להיות שאני נוח. אם משהו קורה בניגוד לטמפלייט, אז אני יותר מתוח, או נהנה, או קצת יותר on the tip of my toes, אז אני קצת יותר על הקצה, כי אני רוצה לראות מה יקרה. אז אם אני אלך למסעדה ויגישו לי דבר ראשון את התפריט קינוחים,
אז אני רגע, יהיה כזה, רגע, מה קורה פה? אז הטיעון שלך, או מה שאתה מנסה לומר זה שיש, אתם מנסים להבין האם יש מה, אזור במוח, או משהו בזה שהוא כאילו מוכן לטמפלייטים האלה? כן. אז ללא ספק אני חושב שיש עדויות למערכות מוחיות. אני לא יכול להגיד שיש נקודה אחת במוח שהיא ספציפית, שהיא מזהה סיפורים, אבל יש לדוגמה אזור, כאילו, יש מערכת שנקרא default mode network, שזה בעצם איזושהי מערכת של אזורים במוח שנמצאה סוג של בטעות, כלומר, הכניסו אנשים למכונות FMRI, שזה באמת שם כזה סורקים את המוח תוך כדי מטלות. ומה שקרה, שפשוט, אתה יודע, בין משימה למשימה, אנשים נכים. ואז שמו לב שיש מערכת מוחית מסוימת, שפתאום יש בה פעילות כשאנשים נכים. ואז אמרו, אוקיי, רגע, זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אולי יש פה משהו.
והיום יש כל מיני תיאוריות והנחות על מה אני עושה, אבל ההנחה הכללית היא שזו מערכת שמאוד עסוקה בכל מה שקורה, בקשור למחשבות יותר פנימיות. עכשיו אני מנסה להיזכר במה שהיה, אני מנסה לחשוב שנייה ולעבד מחדש את הנתונים. וזה הרבה פעמים הדברים שאנחנו רואים את המערכת הזאת פועלת, גם כשאנשים צופים בסרטים או בסיפורים ומנסים לעשות איזושהי הבנה של מה קורה פה בהקשר הזה. אז תראה, אני חושב על זה הרבה. במובן הזה שכשאנחנו חושבים על אבולוציה ואנחנו שואלים את עצמנו למה אנשים אוהבים מתוק, אנחנו, ההיגיון, לפחות לפי חוקרי אבולוציה, הוא שאנשים אהבו מתוק, כי היו תקופות בהיסטוריה שהיה הרבה יותר קשה להשיג דברים עם סוכרים, ולכן יש איזה אינסנט, כאילו מי שהיה לו את הדבר הזה יותר שרד, וזה הלך וירד דרך הדורות. אז זה כאילו מאוד הגיוני לי. מה שנורא מוזר לי זה למה אנשים בסוף יום עבודה מתיישבים מול הנטפליקס ורואים עכשיו שעתיים של אירוע מדומיין של אנשים שהם לא מכירים,
כאילו, זה כאילו פעולה לא רציונלית במידה מסוימת. אני חייב להגיד שאני ממש מסכים איתך. אני כל הזמן שואל את עצמי, אני עושה את זה, כי אני אוהב את זה, ואני שואל את עצמי, למה אתה כל כך נהנה מזה? כאילו, מה יש שם? מה... למה? מה... אני לא מבין את זה. כן, כן, שמע, אין לי תשובה חד משמעית, זה בדיוק הדברים שאני מנסה לחקור בדוקטורט, אבל ההנחה שלי זה שאנחנו כן Wired באיזשהו מקום לסיפורים, ובעיקר לנסות לפנח סיטואציות. כאילו, אני חושב שיש קשר מאוד גדול גם בין סיפורים להבנה של סיטואציות חברתיות. כאילו, יש פה בארצות הברית איזה פודקאסט מאוד מצליח שנקרא Normal Gosphips, שזה כאילו אנשים שולחים רכילות על סתם אנשים, ואז אתה שומע כזה חצי שעה סיפור רכילות על בן אדם שאתה לא מכיר, ואנשים נורא מתעניינים בזה. אני חושב שזה הרבה מהיכולת שלנו להסתדר בתוך קבוצה ולהבין את זה, כאילו, יש לזה הרבה ערכים, ואני חושב שמה שמספרי סיפורים טובים עושים, זה באיזשהו מקום קצת מתלבשים על המנגנון הזה,
ויודעים להפעיל אותו בצורה שהוא מאוד engaging עבורנו. ושוב, אני חושב שבין אנשים שמבינים את הקשר בין הדברים, יש לזה גם ערך בחיים. כי אם אנחנו, כאילו, הדוגמה הקלאסית זה שלצורך העניין, באדם הקדמון, אם הוא היה הולך ורואה עכשיו דוב, אז הוא היה צריך לספר לחבריו שיש פה דוב. עכשיו, אם כל בן אדם היה חייב לחוות את החוויה הזאת בעצמו, כנראה שחצי מהאוכלוסייה הייתה נאכלת בדרך. אבל אם יש מישהו שטוב בלייצר את התקשורת ולהבהיר את זה, ולא רק להבהיר שיש דוב, אלא גם להבהיר כמה הסכנה היא גדולה. כלומר, אתה צריך להיות, הסיפור צריך להיות engaging, במובן הזה שאתה צריך להבהיר את החוויה הרגשית של הדבר, אז בוא נגיד שחברות שהיו בהן את הדבר הזה, בתיאוריה יכולות לשרוד בצורה יותר טובה, כי המידע עובר בצורה יותר טובה בין הפרטים שלה. כן. יש גם את העניין שכשאני צופה,
אז זאת אומרת, מצד אחד יש לי את החוויה שאתה מתאר של הרצון לחברות, או יותר נכון, להסתדר עם סכמות חברתיות כדי להרגיש חלק מהם ולהבין מה התפקיד שלי בתוך כל זה, אבל סרטים או ספרים, אין עליה את הסיכון. זאת אומרת, זו החוויה החברתית מבלי הסיכון. הסטטוס שלי לא בסכנה, ואני לא נמצא בסכנה, זה מישהו על המרקע, ואם הבנתי או לא הבנתי, זה יכול להסב לי הנאה, אבל גם אם לא הבנתי, לא באמת יקרה לי משהו רע. לגמרי, אפילו יותר מזה, כאילו, אחד החוקרים אצלנו במחלקה פעם התייחס אל למה אנשים רואים סרטי אימה, שזה גם שאלה נורא מוזרה. למה שתכניס את עצמך לסיטואציה של לסבול וזה? ואחד התיאוריות שזה דווקא סוג של פחד מבוקר, כאילו, זה לחוות את זה, אבל גם בסוף אתה יודע שאתה תהיה בסדר, שכאילו, הרבה פעמים גם בסיפור יש איזשהו closure שהוא לא לגמרי נורא, כאילו,
זה תנאים מבוקרים של לחוות איזושהי חוויה רגשית, שדווקא הרבה פעמים מאפשרת לאנשים חוויה של שליטה, שאין להם בחיים האמיתיים. כלומר, כי, כמו שאני חושב שכולנו חווינו אחרי אוקטובר, יש איזושהי תחושה, לפחות בהתחלה, של אובדן שליטה, כי זה מעבר לכל מה שאתה מכיר. ויש משהו בסרט שהוא דווקא מרגיע, כי שוב, זה איזשהו מבנה שאתה... אתה יודע שבסוף יהיה... זה קצת כאילו כמו אחיינית שלי מאוד אוהבת לשחק איתי, שהיא כאילו מתחבאת, ואז אני מוצא אותה, ואנחנו יכולים לעשות את זה באמת 200 פעם. אני חושב שיש בזה משהו מרגיע, בידיעה שהיא נעלמת, אבל אז מוצאים אותה. כן. כאילו, מישהו ימצא אותה בסוף. אתה חושב שבמובן הזה יש הבדל בין סרטים וספרים? כן. אני חושב ללא ספק שסרטים מגרים אזורים מוחיים שספרים לא מגרים, שזה האזורים הוויזואליים, מוזיקה,
כלומר, יש איזושהי חוויה שהרבה יותר מפעילה את העולם הסנסורי של המוח. אני חושב שזה, מעבר לזה שלקרוא ספרים דורש איזשהו יותר מאמץ, אני חושב שאחת הסיבות שאנשים הרבה יותר אוהבים היום סרטים וכל דבר ויזואלי, כי הגירויים האלה פועלים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית על המערכות המוכחיות שלנו, כאילו, אני חושב שזה הרבה יותר מגרה. כאילו, ספר במובן הזה זה פעולה שהיא, לא רק שהיא כאילו יותר תלויה בקצב שלך, של כמה מהר אתה קורא וכמה קשב יש לך, היא גם הרבה פחות מפעילה מבחינה, של כאילו הסנסורית באותו רגע. עכשיו, יש לזה המון יתרונות, כן? כי אם אתה בוחר לדמיין ולהשקיע את האנרגיה בדמיון, אז כאילו זה מפתח דברים שאין לך בדיוק בגלל זה בסרט. כאילו, הרבה פעמים אני, אחד הדברים שיוצאים לאנשים לשאול אותי גם בהרצאות זה כאילו, אוקיי, מה יקרה לעולם הספרים? שזה אכן שאלה רלוונטית וחשובה, ואני חושב שאנחנו,
בטח אנשים כותבים שאוהבים ספרים, צריכים לעסוק בה. כאילו, אני פחות מגישת הספרים, זה בהכרח ז'אנר עליון, ולכן הוא תמיד יישאר, כאילו, לא, אני חושב שיש סדרות וסרטים שהם מאסטרפיס של ימינו, והם טובים לא פחות. אבל אתה חושב אותו דבר על טיקטוק? תראה, אני אקנאה, אני לא בטיקטוק, אז אני כאילו לא יודע מה אני מפספס. לא משנה, יוטיוב, סרטונים מהירים של דקה. אני, ברמה האישית שלי, אני הרגשתי שמעולם לא הצלחתי, לא מעולם, לא יודע אם מעולם, בדרך כלל לא הצלחתי לחוות חוויה רגשית מאוד עמוקה דרך הרשתות החברתיות, כמו שהצלחתי באומנויות האחרות, אבל אם יש מישהו אחר שכן יש לו איזו חוויה רגשית מאוד חזוקה מסרטוני אינסטגרם או משהו כזה, אני לא כאילו בקטע של אין סיכוי, זה בחיים לא יעבוד, זה בחיים לא יחווה את החוויה הזאת, אני חושב שכאילו אנחנו משתנים ומתפתחים.
גם הספר שאנחנו מדמיינים אותו, שהיה מאז ומעולם, בסך הכל הוא נמצא לפני 400 שנה, רוב השנים האלה הוא היה איזה מוצר צריכה של חברה מאוד מאוד אליטיסטית. כאילו, כל המחשבה הזאת שלכל אחד היה ספרים בבית היא לא נכונה, זה מיתוס. אז בהקשר הזה, שוב, בכלל, הגישה שלי היא שכאילו, סבתא שלי היא כאילו אישה שיכולה לדבר איתי על דוסטויבסקי, ורגע אחרי לעבור איתי, להגיד לי מהי האהבה באופירה וברקוביץ', והיא תדבר על זה באותו מידה של רצינות. וכאילו, אני חושב שזה מדהים. כאילו, אני חושב שז'אנרים שונים, יש להם ציפיות שונות ודברים שונים, ואתה יכול להיות מדהים בתוך הז'אנר שלך, וזה הדבר בעיניי. לא, כאילו, ההיררכיה של בין ז'אנרים פחות מדברת אליי. יש דברים שאני יותר אוהב ופחות אוהב, אבל אני חושב שהעדפות זה טוב שם. עכשיו תגיד,
אתה מתעניין בדוקטורנט שלך באיך המוח האנושי מבין סיפורים. דה פקטו. עכשיו, אתם במעבדה שלכם שם, בקולומביה, האוניברסיטה הנחשבת הזאת, איך אתם בודקים את זה, איך המוח האנושי מבין סיפורים. מה אתם עושים? אתם כל היום מספרים סיפורים ומכניסים אנשים ל-FMRI ורואים מה קורה, ואז מספרים להם סיפורים אחרים, קטנים, אמוקים, מה באמת קורה שם? אז השאלה שאתה שואל היא כאילו שאלת מיליון הדולר, באמת, מבחינת המחקר, כי אחת הסיבות שהמון המון שנים לא נגעו בזה, זה כי חוקרים אמרו, סיפורים זה דבר מורכב מדי, יש שם כל כך הרבה משתנים, זה לא כמו סדרה של מילים שאני יכול לבודד עכשיו מילה-מילה ולהסביר איך אני עושה את זה. ויש עכשיו באמת, התחום מאוד מתפתח ב-10-15 שנים האחרונות, שבאו חוקרים מהדור היותר צעיר, ונגיד אחד הדברים שהם עושים, שמבחינת חלק מהחוקרים הוותיקים זה כאילו אסור לעשות את זה, הם משתמשים בווידאו-אים, ורואים איך המוח מגיב לווידאו. עכשיו, זה נכון שמאוד מאוד קשה לבודד עכשיו,
כאילו, איך שה-FMRI עובד, לוקח כמה שניות עד שאנחנו רואים את האזור במוח שמתחיל לפעול. וווידאו זה משהו שהוא מאוד מהיר וקשה לבודד מה הוביל למה, וכאילו, יש שם אתגרים אמיתיים בניתוח שאני לא מזלזל בהם לרגע, אבל אני חושב שהאינטואיציה של לנסות ולחשוב, כאילו, המחשבה של אותם חוקרים צעירים זה שבשיטות הישנות אולי אנחנו הרבה יותר שולטים על הכול, אבל אנחנו מפספסים אזורים מוחיים שפועלים, כי הם פשוט לא מופעלים בדברים האלה. אז עכשיו, נגיד, אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות, סיפרתי לך על התופעה הזאת של אנשים שזוכרים סרטים בסדר אחר ממה שהם הוצגו, אז אנחנו, בדיוק הדבר שאנחנו עובדים עליו עכשיו, זה איך אנחנו בונים את הדבר הזה בתנאי מעבדה. כי אנחנו לא נראה עכשיו למישהו טיטניק, ואז נשאל אותו שבוע אחרי איך הוא זוכר את זה וזה, אז אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות, וכאילו מראה בינתיים תוצאות לא רעות, אבל שוב, זה מאוד ראשוני, אז זה לא זה, אבל זה לספר סיפור, אבל דרך סדרה של תמונות.
קצת ממש כמו הסיפורי ילדים האלה הפשוטים. ואז יש לנו יכולת מצד אחד לבודד את האזור הספציפי בסיפור, אבל מצד שני, עדיין יש פה איזה משהו נרטיבי ויש פה הרבה אתגרים. הרבה פעמים מה שאנחנו עושים, אנחנו מתחילים מאיזושהי מטלה שהיא התנהגותית לגמרי. כלומר, אנחנו רק רוצים לראות שהדבר הזה עובד, ואם כן, אנחנו לוקחים את ה... מה זה מטלה התנהגותית? מטלה התנהגותית זה כל מטלה שבה אנחנו מבקשים מבן אדם לבצע איזושהי משימה, ואז בוחנים את ה... פשוט ההתנהגות שלו. נגיד, כמה דברים אתה זוכר, זכרתי שבע פריטים. אז זו מטלה התנהגותית. אין בזה שום מוח, אין בזה משהו באלמנטים האלה. זה, כאילו, משם התחילה הפסיכולוגיה. מה שאנחנו עושים בקוגניציה, Neurocognition, זה בעצם לשלב בין הרעיונות האלה למוח. כלומר, מה שאנחנו עושים, אחרי שמצאנו מטלה, לצורך העניין אנחנו באמת רואים שאנשים משנים את הדרך שבה הם זוכרים דברים, אנחנו לוקחים אותם לתוך הסורק
ובודקים איזה אזורים מוחיים פועלים בזמן שאנחנו עושים את הדבר הזה. אז נגיד תראו להם סדרה של תמונות, ואתם שואלים אותה אחר כך מה הסדרה שהם זוכרים, ואולי אתם מגלים שהם ערבבו חלק מהסדר של התמונות? כן, כאילו, אחד הדברים המאוד מעניינים זה שאחד ה... יש מודל זיכרון מאוד מאוד מוכר, שנקרא temporal context theory, שהם מודל שבעצם מדבר על זה שאנחנו הרבה פעמים, שוב, זה חוזר לנושא של רשימות של מילים, אם אני נגיד אגיד לך, תהיה לך רשימה של מילים, בננה, עץ, ספר, כובע, ואני אגיד אתה תיזכר בעץ, אז סביר שהדבר הבא שתזכור זה הדבר שמופיע אחרי זה ברשימה. כלומר, מה שמשפיע על הזיכרון זה הצמידות של הדברים. עכשיו, אני חושב שהרבה פעמים גם הזיכרון שלנו עובד ככה. כלומר, אתה נזכר באיזה, לא יודע, הופעה שהיית, ואז אתה נזכר בבן אדם שהיה איתך ודברים כאלה וזה. המודל הזה לא לחלוטין לוקח בחשבון שנרטיבים אמורים להפוך את הדבר הזה. כאילו, ברגע שיש נרטיב, בדיוק כמו שסיפרתי לך בדוגמה של הסיפור הזה עם טיטניק,
זה לא אמור לעבוד ככה. אתה אמור להיזכר, כאילו, אם נזכרת ברגע ההוא שההוא עולה לספינה, אתה אמור פתאום, אה, רגע, ולפני זה הייתה את האישה, כי מבחינת הסדר סמיכות בזמן זה היה קרוב. אבל זה לא כל כך קורה. כן. אז זה בדיוק, אני חושב שהמקומות שיכול להיות שהמודלים, בגלל שהשתמשנו עד היום, וזה נורא מעניין גם, אני חושב על זה הרבה בהקשר של המון מהידע שאנחנו חושבים, אנחנו פשוט לוקחים אותם כ-as is, כאילו, אוקיי, ככה העולם בנוי, וזה מדהים כשאתה בעצם חוקר ומבין איך אנשים הגיעו למסקנות האלה, אתה מבין הרבה פעמים שיכול להיות שזה מאוד תלוי פשוט בשיטות שהם השתמשו. ואתה יודע, אני בטוח שעוד 20 שנה יהיה טכנולוגיה יותר מתקדמת מ-FMRI, וימצאו שהרבה מהמדע שאנחנו עושים כרגע, והזמן שאני משקיע בדוקטורט שלי היה לא נכון, וזה בסדר, כאילו, ככה העולם עובד, אבל ידע הוא כל כך גמיש. גם באמת שמעתי את הפרק שהיה לך עם עמית, שהוא דיבר על מיתוסים של המוח, זה נורא נכון, יש כל כך,
ה-10% שמשתמשים במוח, שזה לא נכון, וכאילו זה הפך לאיזה כבר מוסכמה חברתית, אבל זה לא. תגיד, אם בכלל מותר לשאול את זה, מה הישימות של, נגיד שעשיתם את ה... אתם במעבדה של מוח בסוף, אתם לא במעבדה של סופרים, מה הישימות של מחקרים כאלה? מה הם יוכלו לעזור לנו כאנושות, חוץ מרק לתאר את המצב הקיים? עכשיו, אני מבין שבאופן אישי, אתה כנראה הולך להבין איך לכתוב סיפורים עוד יותר טוב, אבל יש לזה עוד איזה, בכלל, זה מקובל במקומות כאלה להגיד מה נוכל לעשות עם זה אחרי זה, לחפש את המשמעות הגדולה? כן. אז בדרך כלל, איך שמדע עובד בכללי, יש מדע בסיסי, שזה באמת השאלות שפשוט אתה שואל מתוך איזושהי מוטיבציה, ויש מדע יישומי, שזה, אוקיי, מתוך המדע הבסיסי, איך אנחנו מיישמים. באמת,
והאינטואיציה כרגע ואיך שאנחנו עובדים זה מאוד בסיסי במובן של בוא פשוט נראה לאן זה לוקח אותנו. הרבה פעמים זה לוקח לדברים מדהימים, ואני חושב שזה אחד הדברים שגם למדתי בכתיבה, שכאילו יש איזשהו משהו מדהים בלפעמים לכתוב בלי לדעת לאן זה הולך, מתוך איזושהי אמונה בפרוסס ובתהליך שזה יוביל למקומות טובים. לצד זה, אני כן אגיד שאני כן מאמין שיש לזה יישומים אמיתיים, שאני פחות עוסק בהם כרגע, אבל בתואר השני שלי שהיה באוניברסיטת תל אביב, הייתי במעבדה מאוד מיוחדת באיכילוב של פרופסור גל רז, שמגיע מהחיבור בין קולנוע ומדעי המוח, ועשינו שם פרויקט בעיניי מאוד מגניב, שבאמת ניסינו לעבוד עם חולי פרקינסון, ויש בעיה בפרקינסון, יש איזו תופעה ספציפית שנקראת Freezing of Gate, שבה אנשים פתאום לא מצליחים להזיז את הרגל לאיזושהי דקה. אנשים מתארים את זה כאילו פתאום מישהו שם להם מסטיק בסוליה של הנעל והם תקועים.
וזה גורם לנפילות ופציעות, וזה אירוע מאוד מאוד מורכב. והבעיה היא שכשאנשים היום באים לרופא, קשה מאוד לאבחן את זה בתנאי מעבדה. מה הדבר שגורם לזה? ועם השנים כן, אבל הצליחו להבין שיש טריגרים. לאנשים שונים יש טריגרים שונים. אז לדוגמה, אנשים שיותר רגישים לסטרס, אם הם יהיו במצב עם סטרס, זה יפעיל אצלהם את ה-freezing of gate. אנשים אחרים, תנועות מוטוריות מסוימות יגרמו לזה. אבל שוב, יש משהו בדרך שבה המטלות היום של הרופאים עובדות שמנסות לאבחנות את זה, שהם לא מספיק באיזשהו מקום engaging ודומים לעולם האמיתי, שמאפשרים לנו לבחון בצורה יותר טובה. אז עשינו איזשהו פיילוט, שוב, כרגע הוא בשלב מאוד ראשוני, אבל מה שבנינו זה איזשהו משחק סיפורי כזה ב-AR של אליס בארץ הפלאות, שבו אנשים צריכים ללכת בתוך איזשהו חדר ולבצע כל מיני משימות, ובעצם כל משימה היא סוג של מטלה אבחונית.
AR זאת אומרת, הם שמים עכשיו משקפי AR, ומה, הם רואים חלק מהסרט אבל את עצמם בתוך זה? כן, הם בעצם נמצאים בתוך חדר, שמים משקפיים, AR בניגוד ל-VR, זה שאתה רואה גם את הסביבה האמיתית לצד הסביבה הווירטואלית. ובעצם אנשים הולכים בחדר ועושים, המטלה שלהם זה לצורך העניין, אליס נעלמה בארץ הפלאות, והם צריכים למצוא אותה והם צריכים לעשות משימות שונות. נגיד משימה אחת זה להקיף את הפטרייה בסיפור, שזו הפטרייה שיש עליה, לא יודע אם אתה זוכר, באליס את הזחל המעשן, צריך להקיף אותה ב-360 מעלות, שזו עוד איזושהי מטלה שבוחנת תנועה מוטורית מורכבת, והאם זה גורם לך להיתקע. עכשיו, שוב, מה שקורה, יש מטלות כאלה, לא ב-AR, אבל הבעיה שנבדקים, מדווחים, זה נורא משעמם ללכת בחדר, להסתובב שוב ושוב ושוב, כאילו באיזשהו מקום, אין, עכשיו, מעבר לזה שזה משעמם, זה לא מפעיל את האזורים המוחיים,
יכול להיות בצורה מספיק טובה, כי זה לא הדבר האמיתי, כי בעולם האמיתי יש לך כל כך הרבה גירויים ודברים וזה. אז אני חושב שיש לנו תגובות רגשיות לסיפורים ולמשחקים, ושאם אנחנו נבין יותר טוב את התגובות האלה, אני מאמין שאנחנו נוכל גם לייצר מערכות אבחוניות יותר מדויקות. שוב, אנחנו רואים. זה פרגינסון ודימנציה וכולי. פרגינסון, דימנציה, פוסט-טראומה, אתה רואה אנשים שמגיבים בצורה מאוד חזקה, רגשית, לסיטואציות. אני חושב שהרבה פעמים, רק מהדרך שבה אתה רואה איך הבן אדם מגיב, אולי אפשר לאבחן היבטים של המחלה או משהו שלא חשבנו עליה. כי שוב, כאילו, כמו שאמרתי לך, אני חושב שסיפורים מפעילים מנגנונים מוחיים מסוימים, וברגע שנפענח את המנגנונים האלה, אז נוכל גם להבין מה קורה כשהם לא מתפקדים כמו שצריך, ואז להשתמש בסיפור כאיזושהי שיטת אבחון טובה יותר. כן, כן. כנראה שאפשר יהיה גם לשפר אם זה לימודיים, או כל דבר בעצם שקשור
בתקשורת בינינו, או בינינו לבין מכונה, או בינינו לבין מחשב. לגמרי, יש חוקרת באוניברסיטת תל אביב, אורלי פרומן, שגם עשתה מחקר מאוד מגניב על לימוד שפה ב-VR, שבו היא הראתה שלומדים יותר טוב שפה כשאתה בתוך איזשהו משחק כזה, שבו אתה נוגע באובייקטים שאתה מנסה ללמוד את השם שלהם. נתנו לאנשים, אני לא זוכר איזו שפה, שפה שאף אחד לא יודע, נורבגית או משהו כזה. ואז רצו לבדוק מה קורה. כן, משהו כאילו מומצא כמעט. וכן, אני חושב שברגע שזה יותר אמבודיד בתוך הסיפור והחיים האמיתיים, זה עובד יותר טוב. טוב, אז תגיד, הנושא האחרון שאני רוצה לשאול אותך זה איך לעזאזל אתה עושה גם וגם? קולומביה, או מספרים עליה שזו אוניברסיטה מאוד נחשבת, אני מניח שהם מצפים לך לתת עבודה, ולכתוב ספר שמגיע להיות רב-מכר,
או לא עלינו להיות מופק על ידי ריין גוזלינק, זה גם כנראה אומר שלא כתבת אותו כשהיית בשירותים. אז מתי הספקת גם וגם? כן. מה תספר לנו על זה? לא, אז א', אני האמת אגיד שבכלל לחשוב על האופציה של לעשות שני דברים, מגיע גם הרבה מהקהילה שאתה יצרת וכאילו מהפודקאסט שלך, וכאילו אנשי העולם החדש שבזמנו עקבתי, וכאילו המחשבה של לחשוב על קריירה לא כאיזה דבר אחד, זה משהו שמאוד התפתח בתקופה ההיא, ואני חושב שכאילו אחד הדברים שאני למדתי שהכי חשובים בשביל הדבר הזה, זה למצוא את האנשים הנכונים שרואים את זה באותו אופן, ולצורך העניין, אז אני בקולומביה, במעבדה, כמו שאמרת, של פרופ' דפנה שועמי, שהיא גם ראש מכון המוח בקולומביה, שזה תפקיד מאוד בכיר, והיא אדם מדהים ומקסים ונדיב, וכאילו כשבאתי אליה לרעיון, גם הייתי מאוד פתוח לגבי זה שכן, אני גם אדם כותב,
זה חלק מהחיים שלי, זה לוקח זמן מחלק מהחיים שלי, אני אתן 100% ממה שיש לי במעבדה, אבל כן חשוב לי להציף את הדבר הזה. והיא הייתה מאוד פתוחה לדבר הזה, והיא הגישה שלה באופן כללי, ואני גם מאמין בגישה הזאת, שלא רק שזה לא... שוב, אם אני עכשיו לא אעבוד במעבדה ויעבוד רק על הספר, אז כמובן שלא, אבל בהנחה שאתה עושה את זה גם וגם, אז הרבה פעמים היצירה עוזרת בסוף למחקר. כאילו, היא חושבת שכל תחום עניין מספרות, פילוסופיה, מדעי המחשב, הכול יכול להיות רלוונטי לאיך שאנחנו חוקרים את המוח, בגלל שזה כל כך מורכב. ואני גם מרגיש את זה שהמחקר שלי יגיע למקומות שלא הגיע בגלל זה, אבל באמת לקבל את החופש והפתיחות הזאת בתוך הסביבה, זה היה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב. וכאילו, אני אתן לך מהמקום השני, שהיה כאילו מישהו, איזה פרופסור שייסע לדבר איתו, שכאילו, אמרתי לו שאני הולך לקולומביה ואני גם כותב, והוא כאילו, רגע, לא הבנתי, אז למה אתה הולך לקולומביה?
אם אתה כותב ויש לך עיסוקים אחרים, אז אתה לא אמור להיות בקולומביה. אני חושב ש... ובאמת, כמו שאתה הראית, כאילו, העולם משתנה. יש אנשים שמסתכלים על זה קצת בצורה מוזרה, או כאילו מסתכלים על זה קצת לא רציני. אני חושב שלמדתי פשוט גם במידה מסוימת לחיות עם הדבר הזה. אני מרגיש שזה מעשיר ועושה את החיים שלי יותר שלמים וטובים, אבל גם הטכני, איך לעשות את זה ברמה הטכנית, זה לא משהו שלקח לי המון זמן להבין. בהתחלה הייתה לי איזושהי פנטזיה שאני אעשה ממש כזה 50-50 לאורך היום. כאילו 50-50 כתיבה וזה, ואני למדתי שיש תקופות שזה לא עובד. לדוגמה, עכשיו אני מריץ איזה פיילוט גדול שקשור למחקר שלי, אין לי את הזמן ואת הקשב לכתוב, אני צריך עכשיו להיות all-in במחקר, וזה בסדר. כאילו, אני לומד לשחרר את המקומות האלה. מצד שני, כשהספר שלי יצא בקיץ, ובאתי לביקור של שלושה שבועות,
כאילו, באמת להציג אותו, אז הייתי בתוך הדבר הזה. אני כן חושב שזה אומר יותר שעות עבודה, כאילו, אין ספק מהבחינה הזאת, ויש לזה מחיר בהיבט הזה, וזה גם מחיר שאני חושב שצריך לדעת לקבל אותו, אבל גם, שוב, אני חושב, למצוא את האנשים שמרימים אותך, ולא... יש סביבות שאם הייתי בהן, הייתי מרגיש מאוד רע עם עצמי, וכנראה שלא הייתי צריך להיות שם מראש. כן. אני חושב שזה טיפ מעולה, זה פשוט מוריד הרבה מאוד מהחיכוך מלכתחילה, ואני בטוח יכול להסכים עם פרופ' דפנה שונמי, שאני מניח שעליה דיברת, מי שמריצה את המעבדה שלך, שאתה שם חוקר, שיש סינרגיה בין הדברים, ובטח אם אתה חוקר סיפורים ואתה סופר, זאת אומרת, זה לא שאתה רוכב אופניים, שזה גם יכול להיות טוב, כי בזמן הרכיבה על אופניים יכולים לעלות לך כל העבודה,
ומה שהם הביאו אותי רגע, הזכרת לפני איזה שלושת רבעי שעה, אמרת שחשבת שהכתיבה יהיה החלק היצירתי והמעבדה יהיה החלק הסיזיפי, וגילית שזה קצת ההפך, שדווקא במעבדה יש משהו יצירתי וסיעור מוחות וכולי, תסביר רגע את זה, תפרט רגע את זה, מה קורה שם שבעצם דורש תהליך יצירתי? אז באמת, שוב, איך שאני דמיינתי מדע לפני שנכנסתי אליו, אני דמיינתי בן אדם מול מיקרוסקופ, כאילו, וככה נראה היום שלו, בגדול רושם דברים וזה. ובאמת, מה שגיליתי ומה שראיתי, שחלק מאוד גדול מאיך שעושים מדע, במיוחד בשנים האחרונות, כאילו יש איזושהי הבנה שהמוח הוא פרויקט כל כך גדול וכל כך מורכב, שבן אדם אחד לא יכול לבד. והמון דגש נעשה על הנושא של שיתופי פעולה. אז לצורך העניין, המכון מוח שאני עובד בו, שהוקם לפני כמה שנים, והחזון הגדול שלו היה להביא מעבדות מתחומים מאוד מאוד שונים, כולם לאותו מקום. אז לצורך העניין אנחנו חוקרים בני אדם,
אבל לידינו יש אנשים שחוקרים איזה סוג מסוים של ציפורים, שיש להם זיכרון ווקאלי מאוד מיוחד. מהצד השני יש מעבדה שעושה מודלים מתמטיים, כלומר, לא מתעסקים בכלל עם בני אדם, רק עם מתמטיקה. יש מישהי שחוקרת תמנונים. כלומר, יש איזושהי הבנה שיש איזשהו משהו בשילוב, והרבה מהזמן שלי, גם במחקר, מוקדש לי לשמוע את הרעיונות של האחרים ולנסות להבין איך אני מקבל מזה אינפוטים לעולם שלי. אז יש סמינר כל שבוע, וכאילו פגישה כל שבוע של הבניין, והרצאות מפה ועד הודעה חדשה, וזה כאילו, זה חלק מהציפייה שאתה כחוקר תהיה פתוח לעולמות האלה. עכשיו, שוב, יש עם זה מורכבות, כי אתה יודע, כמו כל דבר בן אדם נהיה מומחה תוכן בעולם מסוים, ואז הוא גם קצת מסתגר. כאילו, זה לא אידיאלי ומושלם, כמו שאני מתאר את זה. כן, ברור. אבל בשאיפה, אני חושב ש... לי זה פותח המון המון... כאילו, אתה צריך בסוף לגן, ללכת להרצאה ולהגיד, נו, מה עכשיו יעזור לי על זה שיש ציפורים שזוכרות בעל פה שיר של שבע דקות.
לגמרי, לגמרי. כאילו, אז הרבה פעמים הייתי בהרצאות כאלה שהיו נראות לי כאילו חסרות טעם וחסרות משמעות ואני לא מבין מה אני עושה שם, ואז כאילו איזה חצי שנה אחרי, לא יודע, הייתי באיזו הרצאה שמישהו מסביר על איך קופים מצליחים לסדר בסדר נכון אובייקטי, קטן לגדול. שזה כאילו סופר ספציפי, לא נראה לי קשור. ואז עכשיו, כשאני עוסק פתאום באיך אנשים זוכרים סיפורים, פתאום ראיתי שמלא מהעקרונות רלוונטיים. אז אני חוזר למאמרים שלהם, וגם, שוב, לא את הכול אני מבין כן לזה, אבל פתאום זה מתחבר. כאילו, אז אני חושב שהרבה מהעבודה המחקרית המעניינת זה גם להיות פתוח לדבר הזה, לא להיות סגור. ושוב, בגלל שהדבר הזה גם הוא כל כך משתנה, אתה צריך כל הזמן להיות על הלופ של כאילו מה חדש, מה השיטות החדשות. וגם, אחד הדברים שכן למדתי, ולמדתי את זה גם לגבי כתיבה, אתה לא יכול להיות מומחה בהכול. כאילו, אני לא אעשה שבעה דוקטורטים בזמן הדוקטורט שירצה או לא, והרבה פעמים הדבר הנכון הוא פשוט למצוא,
כאילו, לא יודע, אני הסתבכתי באמת איזה חודשיים עם הניתוח הסטטיסטי של הפיילוט הזה, הלכתי לפגוש איזה פרופסור שמתמחה בזה, סגר לי את הפינה תוך 20 דקות. עכשיו, היה בזה כאילו מכה קצת לאגו מהבחינה של כאילו, אוקיי, אבל מצד שני זה הרבה יותר יעיל. אז גם לדעת לעשות את הדברים האלה זה, אני חושב, מה שלמדתי בתהליך. כן. טוב, עידות, מאוד כיף לדבר איתך. נתת לי הרבה חשק. גם להמשיך לכתוב וגם להתעסק במדע. נשמע שבאמת כיף שם. כיף לשמוע על סינרגיה, כיף לשמוע שאינטרדיסציפלינריות זה משהו שמצפים מכם. כיף לשמוע שיש אנשים שתומכים בסלאשריות שלך או בגם וגם וגם וגם וגם. נשמע שאתה מסתובב בסך הכל בעולם שהוא באמת, ומצאת לך את הפינות הבאמת יותר מודרניות של העולם,
וגם אנחנו מאחלים לך מאוד לראות את ריין גוזלין ועוד כל מיני שמות שכתבת לי, שאתה לא יכול לפרסם בפומבי, אבל שמתקדמים יפה עם סיפורים שלך. ועכשיו רק נשאר לך להכניס אותי ל-FMRI ולראות מה זכרתי ממה שסיפרת לי היום. בסדר גמור, אתה תגיע ואנחנו נסרוק, ואני אתן לך גם תמונה של המוח שלך בסוף התהליך, זה ה... זה כמו תמונה של האולטרה סאונד של ה... ככה אנחנו משכנעים אנשים לבוא, אנחנו כאילו, יהיה לך תמונה של המוח בסוף, אנשים מאוד אוהבים את זה. אוקיי. טוב עידו, תודה רבה רבה רבה שהתארחת ודש בניו יורק. אני אמסור, תודה רבה, מה שמחתי להיות פה. ביי חברים, ניפגש בשבוע הבא. ביי. רגע לפני שנפרדים, זוכרים שסיפרתי לכם על הקורס להיות בתיאור עם הכסף שלך בתחילת הפרק? אז כדי שלא תשאלו את עצמכם בעוד שנה למה אתם מרגישים תקועים באותו המקום, בואו נתחיל את השינוי. כנסו ללינק שמופיע בתיאור הפרק, תירשמו ל-RiseUp, זה חודש ניסיון בלי עלות, בלי התחייבות, ותקבלו גישה לקורס שישנה לכם את ההסתכלות והתחושה לכסף.
וגם תוכלו להבין איפה אתם באמת עומדים עם הכסף שלכם, בזכות הכלי המגניב שלהם. ניפגש בצד השני.


