קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 336·19 במרץ 2024·84 דק׳

הפרק הכי מוזר שהקלטתי | שיעור בלייב | חזרנו אל העולם | פופקורן 336

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:24:17

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

יוני שדמי עוסק בלמידה ובלימוד כדרך חיים, וכבר התארח בפופקורן בפרק על עב״מים. הפעם הוא הציע להדגים לימוד ספונטני בשידור, בלי הכנה מראש: קראנו שירה ופסוקים ומקורות יהודיים, ודיברנו עליהם בהקשר של אדפטציה, כאוס וסדר, ניהול, המלחמה והחטופים.

בפרק הזה

  • הפרק מדגים לימוד בשידור חי: יוני בוחר שיר או מקור, קוראים אותו, ומתוך הקריאה עולות שיחות על המצב האישי והלאומי
  • מהשיר "סוף והתחלה" של שימבורסקה עולה שמי ש"יודע הכול" מתקשה לפנות מקום, בין היתר בגלל הטיית אישוש והקושי להסכים לא להיות בשליטה
  • לדברי המשתתפים, אדפטציה כרוכה לא פעם בכאב ובאבל, ולכן כל אחד צריך למצוא לעצמו מנגנוני תמיכה, למשל חיבוק עץ בגינת משחקים
  • מקטע מבראשית רבה, על פילוסוף ששאל את רבן גמליאל, עולה השאלה איך תוהו ובוהו וחושך יכולים להיות "סממנים טובים", ואיך בונים דבר חדש: לשרוף הכול או להיבנות על הקיים
  • בניהול, הדוגמאות בפרק עוסקות בלתת לעובד להחליט בתוך כאוס ובלעצור כדי לבדוק אם החלטה מהירה הייתה נכונה, ובסוף מגיעים לשיר על מזגן שעובד בעוד האוויר נשאר במקום

על הפרק

האורח של היום הציע להדגים לימודים ספונטניים בפודקאסט. הסכמתי, אבל בלי הכנות מראש, כדי שיהיה יותר מעניין. בחרנו את הנושא של ״חזרה אל העולם״ ויוני הביא חומרים. קראנו שירה, ודיברנו עליה,  קראנו פסוקים מהתנ״ך וניסינו ללמוד מתוך זה - בהקשר של אדפטציה, בהקשר של המצב האישי והלאומי, בהקשר של כאוס וסדר, בהקשר של ניהול, בהקשר של המלחמה, בהקשר של חטופים.

בפעם שעברה שיוני שדמי התארח בפופקורן, דיברנו על עב״מים. הפעם, שוב, כנראה הקלטנו את אחד הפרקים הכי שונים וייחודיים בהיסטוריה של פופקורן.

יוני עוסק בלמידה ולימוד כדרך חיים - ולמידה לדידו, היא הכרחית לאבולוציה שלנו.

ציטוטים מהפרק

אבל, וזה אבל מאוד גדול, זה קרה מתוך חוסן מאוד גדול שיש לי כרגע, ולא היה לי אותו רוב החיים.

האורח.ת ·

כשאתה אומר עולם חדש, אתה לא מתכוון עולם חדש, בוא נשרוף את הישן, אלא בוא נבין איך מתקדמים לעולם החדש, מתוך העולם הישן.

ליאור פרנקל ·

זה היה תהליך התבגרות שלי, להתבגר ולדעת שגם עובדים שלי יכולים להחליט ואני יכול לא לקחת להם את זה.

ליאור פרנקל ·

שאלות ותשובות מהפרק

על מה הפרק הזה?
יוני שדמי מדגים בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, לימוד ספונטני בשידור. הם קוראים שירה ומקורות יהודיים ומדברים עליהם בהקשר של אדפטציה, המצב האישי והלאומי, כאוס וסדר, ניהול, המלחמה והחטופים. הנושא שנבחר היה "חזרה אל העולם".
אילו טקסטים נלמדו בפרק?
נקראו השיר "סוף והתחלה" של ויסלבה שימבורסקה, קטע מבראשית רבה על פילוסוף ששאל את רבן גמליאל על האלוהים של בראשית, ושיר אנונימי על מזגן שעובד וחלונות פתוחים כשהאוויר נשאר במקום.
למה לפי הפרק קשה לפנות מקום למי שיודע הכול?
בשיחה עולות שתי סיבות: מי שבטוח שידע מראש נמצא בהטיית אישוש, וכל מה שקורה רק מוכיח לו את מה שחשב, וגם קשה להסכים לא להיות בשליטה ולהרפות את השמירה.
מהי אדפטציה לפי ליאור פרנקל בפרק?
ליאור מספר שאדפטציה היא לקחת את מה שטוב ולזרוק את מה שרע, ולא לשרוף את הישן. הוא מתאר שתי גישות ליצירת דבר חדש: לשרוף הכול ולהתחיל מאפס, או להיבנות על הקיים, לשכוח חלק ולאמץ מחדש חלק אחר.
מה עוזר ברגעי חרדה לפי השיחה?
בפרק מסופר על רגע של חרדה שבו אחד מהמשתתפים ירד לגינת משחקים וחיבק עץ כדי להרגיש משהו חי ויציב. מסקנת השיחה היא שכל אחד צריך למצוא לעצמו מנגנוני תמיכה, ושקשה להתחבר לעצמך בלי תמיכה כזאת.
איך מנהל יכול להתמודד עם כאוס בצוות?
בדוגמה שמסופרת בפרק מנהל נותן לעובד חדש להחליט בעצמו מה לעשות באפליקציה שלא עבדה, בלי לרמוז לו מה הוא חושב. העובד בחר בדרך אחרת ממה שהמנהל חשב, והיא עבדה מצוין.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
ויסלבה שימבורסקה · רבן גמליאל · נילי גולדפיין · דניאל כהנמן · עמוס טברסקי · איתן קימל · עידן טנדלר
חברות וארגונים
יחידה 8200
ספרים, פודקאסטים וסרטים
סוף והתחלה · בראשית רבה · ספר הזוהר · התלמוד · טלטלה · הארץ · New York Times
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

היי, ברוכים הבאים לעוד פרק של פופקורן, כאן ליאור פרנקל. אנחנו היום בפרק מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחד, שונה. אני מקווה שהוא יהיה מוזר ומעניין, מה שנקרא. אני פשוט אקרא לכם חלק מהאימייל שיוני כתב לי לפני כמה שבועות, וככה הגענו לפרק הזה. אז הוא כתב שהוא חושב שבתגובה הישראלית למלחמה חסרה קומפוננטה שיכולה לאפשר יציאה מהחוסר הזה. הוא לומד עם אנשים, יוני מלמד, הוא היה פה גם בפרק על הבאמים, זה פרק מאוד מאוד מפורסם, למי ששומע את הפודקאסט הוא מפורסם, אבל הוא עוסק הרבה בלמידה, יוני, מלמד, לומד, מדבר ביחד, ויש בתוך הלמידה הזאת טקסטים יהודיים, ושירה, ואקדמיה,

והוא חושב שהלימוד הזה יכול לשים אוויר מסביב למה שדחוס, לפגוש את מה שקורה בפנים ובחוץ בצורה מדודה, דרך ביניים שאפשר לעבוד איתה. אז אם אומרים, בואו נדבר על הילדים החטופים במנהרות, או בואו נדבר על החשש שנצטרך להגר, בצורה פרודקטיבית זה לא באמת אפשרי, מפחיד מדי. בגלל זה צועקים בטלוויזיה, או מתנתקים ומתייאשים, וזה נתקע בפנים. והלימוד, דווקא כי הוא נוגע במיתוס, ולא במה שלפנינו, בדבר עצמו, בדבר הכואב, זה משחרר קונספטים ומאפשר חשיבה מקורית וכניסה לתוך העניין. אז הוא הציע לי להדגים לימוד בתוך פרק פודקאסט. וזה מה שאנחנו הולכים לעשות היום, וממנו אנחנו נדבר על כל מיני דברים שקשורים למלחמה ולא רק, ובחרנו את הנושא שנקרא חזרה לעולם, או מגע עם העולם. אגב, היום בלילה, אני לא יודע מתי הפרק יפורסם,

אבל היום בלילה שני חטופים שלנו חזרו הביתה. אז אנחנו מקליטים את זה ב-12 בפברואר. הלוואי שעד שהפרק יפורסם יחזרו כולם, חטופים ומילואימניקים ומילואימניקיות וכולם יחזרו הביתה. אבל אנחנו נדבר על חזרה לעולם ונעשה פרק באמת שהוא שונה, הוא לא צפוי. יש רשימת מקורות שיוני שלח לי אותה ברגע זה, אז אין לי מושג גם מה יש שם. ואנחנו, אני מזמין אתכם לבוא איתנו בעצם ללימוד, ולא משנה אם אתם באוטו, בפקקים, בריצה, בכביסה, אני לא יודע מה אתם עושים כשמקשיבים לפודקאסט, אתם מוזמנים תוך כדי שאנחנו מדברים גם להגג את ההגיגים שלכם ולחשוב את המחשבות הביקורתיות או המצטרפות או אחרות למחשבות שלנו, ובואו נראה אם זה יעבוד, אנחנו מנסים פה משהו. ניסוי זה חשוב בעולם של אדפטציה.

אז ניתן לדבר המפרסם ולמוזיקה להיכנס, ונתחיל בעוד שנייה. היי, סליחה שאני מפריע באמצע, אבל רציתי לגנוב רק שתי דקות מהפרק כדי לספר לכם על שני דברים חדשים ומרעננים שאולי יהיו רלוונטיים גם לארגון שלכם, אז יש את הקטע הזה שניהול זה אשכרה מקצוע, רק שמשום מה בניגוד לשיווק או עיצוב או תכנות או חינוך, לא לומדים לנהל בצורה מסודרת. על הספר שלי הקטן למנהלת החדשה שמעתם מזמן, כי חפרתי לכם על זה כנראה, אבל מה שאתם לא יודעים זה שיש שני דברים נוספים שנולדו בעקבותיו. האחד הוא תוכנית פיתוח מנהלים מטורפת שנקראת אדפטיישן, המחזור הראשון הוא עבר באיבאי וקיבל תשוות ופידבקים מעולים, ושלושת המחזורים הנוכחיים עוברים בפייבר. יש שם חומר סופר-טרקטי הכי מעודכן על מה שצריכים מנהלים לעולם המטורלל של ימינו, וליווי אישי ופרויקט פודקאסט, ומנחים מעולים שמעבירים אותו יחד איתי, או כמו שתיאר אותו אחד הבוגרים, זה לא היה קורס אלא מסע ניהולי הוליסטי. זה הוא אמר. אז אם הארגון שלכם מחפש תוכנית מנהלים שהיא גם סופר-רצינית וגם קלילה בו זמנית, זה בריא אותי. מהצד השני,

הפוך כמעט לגמרי, יש ארגונים שאין להם פנאי לתוכנית שלמה, וכל שיש להם זמן לסדנה, ויש להם המון מנהלים ומנהלות שרוצים ללמוד, אבל אין להם רגע אחד פנוי. אז עבורם הכנתי משהו אחר שאני קורא לו לפעמים בשם הטיקטוק הניהולי. זו סדרה של סרטונים של עד חמש דקות, שכל אחד מהם בנפרד, בואו נגיד לא מאוד קטנים ולשנייה לא חשוב שמות שאלפי המנהלים שלהם בקרוב יתחילו לצפות בשיעורים האלה. נשמע רלוונטי, תדברו איתי. יאללה, בואו נחזור לפרק. הרי בשביל זה באתם לפה, לא? אוקיי, יוני, איפה, איפה להתחיל? אני מציע שבואו נתחיל ללמוד. בואו נתחיל ללמוד, אני רק אגיד שכאילו זה לימוד שאני עושה עם כל מי שרוצה, בחינם, מי שבא לו, זה הקטע שלי בחיים. אז אחרי זה יכולים לפנות אליך אילו האנשים שמקשיבים. אני אשמח מאוד, אשמח מאוד, עושים את זה בזום, עושים את זה פנים על פנים, זה שעה. אוקיי, אוקיי. אז איפה נתחיל? תבחר קטע. אני אבחר. אוקיי, אז אני בוחר סוף והתחלה של ביסלבה שימבורסקה.

זה שיר, זה מנוקד, אבל לא שרים את זה, קוראים את זה. אלה שידעו מה יתרחש כאן ומדוע חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט ופחות ממעט. בעשב שכיסה את כל הסיבות והתוצאות, מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהוט בעננים. תודה, תודה שקראת את זה. מה זה עושה לך? כאילו, לאן לוקח אותך? אמ... הפשט שאני שומע פה זה קצת קריאה ל... זה גורם לחשוב על שני דברים. אחד, קצת קריאה לתמימות. והשני, שמתחבר מאוד לעולמות שלי, של ה... אני מתעסק הרבה עם סקילס ואדיוקיישן, אז זה הנושא של ה... מה שנקרא Unlearn. זאת אומרת, שהרבה פעמים כדי לפתור בעיות שלא הכרנו קודם,

אנחנו צריכים to unlearn, ההפך מללמוד, לשכוח את הדברים שהיינו רגילים לעשות, או שעבדו לנו הרבה מאוד שנים. מדברים על זה נגיד בהתקדמות מסחרית או בתוך ארגון, בתהליכים, אז עשינו משהו 30 שנה וזה עבד לנו. עכשיו, כדי להסתגל לעולם החדש, אנחנו צריכים ללמוד להפסיק לעשות את זה, כל מיני הרגלים או תהליכים או כו'. כן. אני גם חושב שזה מתאר איזו חוויה לאומית שהרבה ישראלים חווים כרגע, אבל אפילו עד לפני, היה לך חוויה כזאת, שידעת מה מתרחש כאן ומדוע, ואז הבנת שאתה יודע מעט ופחות ממעט? אמ... תראה, באינסטינקט לא, כי... או בוא נגיד ככה, כנראה שהרבה פחות לא מכן, אני רגיל לחשוב שאני יודע מה מתחולל, וגם איך לפתור את זה. קודם כל, אני גבר, אז יש לנו את החיסרון הזה שאנחנו חושבים שלכל דבר יש פתרון,

ובואו מיד נחשוב על פתרון במקום לשהות, אולי. אני אומר את זה מתוך הביקורת הנשית שקיבלתי הרבה פעמים. אוקיי, פייבק שאתה מקבל, כן. כן. קרה לי, אתה יודע, הרבה פעמים מקצועית שהרגשתי שאני צריך לזכור מישהו שידע מה עושים במקומות שאני, אני מבין מה מתרחש, אבל אני לא יודע לעשות את זה בעצמי. אני רוצה לשאול אותך, כי הזכרת את זה גם בפודקאסט, החוויה שהיה לך עם שיטת גרינברג, שקצת הגעת לשם באיזושהי תחושה מסוימת ויצאת בתחושה אחרת, לא זה, אתה מתכתב עם הדבר הזה? אה, אוקיי. אתה מדבר עכשיו על חוויה, לא חשבתי שעל זה אתה מתכוון. לפני שהתחלנו אמרנו את זה כמעט במילים האלה. אוקיי, אז מה שאמרנו רגע לפני שהתחלנו את ההקלטה, אז סיפרתי לך על איזושהי חוויה שהייתה לי, טיפול שיטת גרינברג, יש שני פרקים שהקלטנו בנושא הזה, מי שרוצה יכול ללכת לשמוע,

אבל בגדול, איזשהו טיפול גוף נפש, שהגעתי לשעה כשאני בגיל 30 בערך, כשאני חושב שאני יודע על העולם, איך עובדים עם העולם ומה העולם צריך ממני ומה אני צריך ממנו וכולי, ובערך שנה אחרי הרגשתי שאני, כל מה שידעתי זה שטויות, וזאת אומרת, אני קצת מגזים, אבל לא כל מה שידעתי, אבל הרבה מהדברים שידעתי על עצמי, על העולם, על איך לפעול בעולם, זה שטויות, וזה השאיר איתי תחושה מאוד של הרבה יותר צניעות לגבי מה באמת הולך בעולם הזה, ומה אני חושב שאני יודע על מה שהולך בעולם הזה. אוקיי. כן, אני חושב שזו חוויה, במיוחד מגיל מסוים, זו חוויה שהיא סוג של צריכה לקרות. פעם היה לנו מין טקסי מעבר כאלה, שהיית אומר, טוב, כולל בגיל 40, כאילו, אוקיי, אתה נהיה מבוגר, ואז אתה כאילו got everything under control, ואז בעצם לא. ואני אומר לך, גם לפני השידור, ההקלטה שאני התגרשתי לפני שנה וחצי,

והייתי במין מקום של, לפני הגירושים, הייתי אחרי אקזיט קטן, גרתי בבית מאוד יפה, עם אישה שאהבתי, אני עדיין אוהב, ואז בתהליך ארוך הבנתי שזה לא נכון לי. זאת אומרת, הרבה מהדברים שחשבתי שאני יודע, הבנתי שאני לא יודע. והיום, היום אני גר בגבעתיים, בדירה קטנה, ואני אוהב את זה, אבל יותר חשוב מזה, זה ההבנה שלי שאני לא יודע באמת. זה לא שאז לא ידעתי ועכשיו אני יודע ואני מואר, אלא באופן כללי, אני כאילו, יש לי מין הוכחות בחוויה שלי, בחיים שלי, שאני לא כל כך יודע. כן. וכפי היא אומרת, אלה שיודעו מה התרחש כאן ומדוע, חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט ופחות ממעט. מ-7 באוקטובר עד עכשיו, אני לא יודע, מעניין אותי לשמוע מה החוויה שלך עם מדיה, אבל החוויה שלי עם מדיה הישראלית היא די קשה, שכאילו יש המון המון דיבור,

ודופקים על השולחן, ואני לא רוצה להגיד, כאילו הכתבים הצבאיים וזה, ואני רואה מאחורה כאילו פחד וחוסר אונים מטורף, וככל שיותר דופקים, אז כאילו אני אומר, רגע, אז יש כאן איזה משהו בעיניי. כן. איך אתה כאילו... אז קודם כל, כמובן שזה אותה חוויה, אני חושב שכולם מרגישים את זה, באולפנים כולם בטוחים במה שהם אומרים, יודעים את מה שהם אומרים, וגם כ... אני סליחה שאני אומר גברים, אבל רובם שם גברים, אז כגברים קלאסיים נמצאים ב-confirmation bias, כלומר, אנחנו מלכתחילה ידענו, וזה רק מוכיח את מה שתמיד אמרנו. כל מה שקורה מאז כל יום מוכיח את מה שאני ידעתי עד אתמול. כן. ואת מה שאמרתי פה, אפילו שאנשים אומרים דברים הפוכים, על אותה המציאות, כל אחד בעצם זה מוכיח לו את מה שהוא ידע, וגם אני נגיד קורא הארץ, אז בארץ זה נורא מצחיק לקרוא הארץ כשאתה קצת יותר ביקורתי, כי אתה כל הארץ, לקרוא הארץ,

מלא אנשים עם Confirmation bias, שהם כל הזמן רק ידעו שזה מה שיקרה, והוכיחו שזה מה שיקרה, והמציאות זה. אני כמובן, בחלק הפחות ביקורתי שלי כמובן מסכים איתם, אבל בחלק היותר ביקורתי שלי אומר, האם זה יכול להיות, שידעו הכל ויודעים הכל וידעו הכל לעולם, וככה זה גם בערוץ 14, בצד השני, זאת אומרת. גם הם יודעים. גם הם יודעים וידעו מלכתחילה. ואני חושב שזה ה... זה נורא כואב לי. שוב, אני... אמרת לי, תבחר קטע אחד מזה, אבל שלחת לי את זה שנייה לפני ההקלטה. ובחרתי פשוט כי אני אוהב את המשוררת הזאת, אפילו שאני לא יודע להגיד טוב את השם שלה. כולנו יש פה. אז אפילו לא קראתי. וקראתי את זה, וזה היה נורא... זה כאב לי לקרוא את זה. כאב לי לקרוא. יפה. קודם כל, זה נשמע כאילו היא כתבה על המלחמה. אבל היא לא כתבה על המלחמה, היא כתבה את זה מזמן, אני מניח. ואיך היא כל כך צדקה?

אבל בכל אופן, אפילו אם זה נכון, אלה שידעו מה התרחש כאן ומדוע, חייבים לפנות מקום. אלה שידעו מה התרחש כאן ומדוע, זה אלה שהם תמיד יודעים הכל. אלה שתמיד יודעים הכל מעולם. לא מפנים את המקום שלהם לאלה שיודעים מעט. זה נגד הסיסטם שלהם. זה בלתי אפשרי, היא מבקשת פה משהו שהוא בלתי אפשרי. היא מבקשת פה, אני לא יודע, שאנחנו נהיה, שהשכינה תצא לנו מהאף ואנחנו פשוט נהפוך להיות אנשים הרבה יותר מוארים ונגיד, וואו, זה נכון, הצניעות. אלה שיודעים, הם לא מפנים בחיים. אוקיי, אז אני מרגיש, אני הייתי זה שיודע הכול. הייתי כזה. כאילו, אני לא חושב שלעולם אנשים לא משתנים, ושוב, לא שעכשיו אני מואר, אבל אנשים שהכירו אותי נגיד לפני 20 שנה, אני חושב שנגיד המילה שחצן, ואפילו לא 20 שנה, אני לא זוכר מתי אנחנו נפגשנו,

אבל אני מקבל פידבקים, בואו נגיד את זה ככה. שאתה נתפס כשחצן. כבר לא, שכאילו אנשים שכירים אותי הרבה זמן, הרבה יותר קל, תלוי למי, אבל יותר קל היום להיות איתי היום. כאילו, אנשים שאהבו אותי תמיד, אהבו אותי גם ככה, אהבו אותי זה. כאילו זה אפשרי, זה אפשרי כזה פרוססור. שוב, לא שאני ראיתי את האור, אבל אני חושב שאפילו עצם התחושה שאנחנו מתארים מאז השביעי באוקטובר, ואנחנו כאילו נוגעים בה בקלילות, אפרופו גברים וזה, וגם אני אוהב קלילות, אבל זה פחד אלוהים. זה פחד אלוהים, כי אנחנו סמכנו עליהם, אנחנו סמכנו על צהל, אנחנו סמכנו על הנרטיב הציוני באיזושהי מידה, מי פחות מי יותר, אבל והם הכזיבו, והזכרתי שאני גר בגבעתיים ועשיתי כזה את הבדיקה הזאת. אנוך בה הכי רחוק שהם הגיעו, זה שעה ועשרה מהבית שלי, פחות או יותר. והם היו מגיעים יותר בדיעבד אם הם היו מבינים כמה אנחנו בדיספונקשן גמור באותו יום. אז הסיבה שהדבר הזה קורה, שהאנשים האלה לעולם לא מפנים את המקום,

זה שבמונחים, הם לא מוכנים למות, הם לא מוכנים להרגיש את מה שהם מרגישים. כי הם גם נורא מפחדים, זה לא כיף להיות ככה. אני אומר לתור מי שהיה ככה פעם, כן? וגם בתור מי שמכיר אנשים, וגרדיאנט כמובן, זה לא בינארי, אבל זה לא כיף. זה לא כיף. אתה מקבל הרבה ריגושים, הרבה זה שאתה דופק על השולחן ככה, בין אם זה בישיבות בעבודה או במשרדי, באופני טלוויזיה, אבל זה לא כיף. הם גם פוגעים במי שמסביבם, הרבה פעמים האנשים שהכי חשובים להם, וגם בעצמם. אז באמת השאלה, אני חושב שמונחת לפתחנו, אם אנחנו הולכים עם השיר הזה, זה אם אנחנו מוכנים לעשות את הדבר הזה. אם אנחנו מוכנים, אנחנו בפודקאסט על אדפטציה, אז בחוויה שלי אדפטציה היא כרוכה בהרבה כאב, לצערנו, כאילו, זה מה שמאפשר שינויים אמיתיים. אנחנו מוכנים לכאוב, אם אנחנו יכולים להיות באבל, כי כן מחכה אור בצד השני, ואז אפשר... אבל על מה? כאב על מה? וואו, אחי, על כל כך הרבה דברים. לא, אז אני אקבלתי בדוגמה אחת. סבבה, כי האישי והלאומי מעורבבים פה, אתה יודע.

סבבה, ערב על הגירושין שלי, אבל על הגירושין שלי. אבל על מה שקרה ב-7 באוקטובר. אני קיבוצניק במקור. צורת האינגייג'מנט שלי עם מה שקרה ב-7 באוקטובר, זה כאילו און-אוף. און-אוף. אני מתחבר, אני סופג איזה משהו ואני מתנתק. אני מתחבר. זה אנשים שמבחינה, אני רואה אותם ואני רואה אותי, כאילו, באיזשהו מקום. קיבוצניקים בעוטף, טטטטט. כמובן, יש גם את שדרות, יש גם זה, אבל אני מודה, אני, כאילו, זה הדבר שהכי קשה לי איתו, כי זה הכי קרוב אליי הביתה מבחינתי. גדלתי בכפר בלום, קיבוץ בארי, זה כאילו, אגב, ההורים שלי בכפר בלום, חיזבאללה כאילו משחרר כל מיני סרטונים שפשוט עפים להם מעל הבית. עפים להם, אני רואה את הבית ספר שלי, אני רואה את הבריכה, אני רואה את הבית של ההורים. כן, בריכה גם. כן, פריבילגיים. אבל יש, וככה אנחנו בעצם מגיעים, לדעתי, לחלק השני בדבר הזה. שאפשר, אכפת לך נגיד, אתה בעיניי קורא מאוד יפה, לא סתם עושה פרקט, אכפת לך לקרוא שוב נגיד את הבית השני, שהוא כאילו יכול? בעשב שכיסה את כל הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים. כן, אז זה כאילו הפתרון שהיא מציעה, מה, מה, כאילו... רגע לפני הפתרון, האם אפשר לקרוא את השיר הזה? האם מישהו היה יכול לקרוא את השיר הזה, כמו שאני קראתי, שזה בפעם הראשונה בחיים שלי קראתי את השיר הזה, ואני קורא את זה כבר פעם שלישית גם בעיניים, כי יש לי את המחשב פתוח. והיא כל הזמן אומרת, את השיבולת בין שיניו, שיבולת בין שיניו, וכל הזמן אתה חושב סכין בין שיניו? וואו, וואו. בגלל שזה היה 7 באוקטובר? איזה יופי. אני לא עליתי אסוציאציה, אבל זה מה שקורה בלימוד. אני, סכין בין שיניו, וואו, תודה, אני עכשיו, אתה מבין? היא מנסה לפטור אותי מהדבר הזה, ואני מחזיר את הסיטואציה הקיימת על החייל ששוכב לו בעשב, עם העסקים בין השיניים. בעזה עכשיו. בעזה, ואני לא מצליח להגיע למקום, היא מתארת, יש שם עשב ושיבולת כזה ציורי, אבל אני כל הזמן עוד פעם הולך לחייל עם הסכין. וואו. כאילו, אני לא יכול... זאת אומרת, בכלל, להשתחרר מהקונטקסט כדי להגיע לרמה שבה אפשר

לקרוא על הקונטקסט זה קשה. כן. תראה, אני מאוד אוהב מה שעשית, כי זה מה שפגשת. ואחת הסיבות שאני עושה את זה, אתה התחלת בנדיבות ככה לקרוא מהמייל שלי, זה לא רק שקשה לדבר על השביעי באוקטובר, קשה לענות על השאלה, מה שלומך? קשה באמת לענות על זה. על זה שאתה עושה את זה ואתה מביא את עצמך, עכשיו מתחיל לקרות משהו, כאילו, מבחינתי. אז אני אגיד לך לאן זה לוקח אותי. החיילים בעזה, יש לי הרבה חברים במילואים, אחיה במילואים, זה מרגיש, אולי תגיד לי איך אתה עם זה, אבל זה מרגיש שהם יותר שמחים וביותר בביטחון מאשר האזרחות, מאשר העורף. אם אני עושה את התרגום, אני אומר, אוקיי, חייל שם בעזה, הוא מרגיש יותר רגוע, אפשר לדבר על זה, שהוא עכשיו שוכב, יש לו סכין אמנם באמת בין השיניים, כי יש כל מיני מחבלים, הוא יותר רגוע מאיתנו באיזשהו מקום. הוא יותר, הוא בשירות, אתה יודע, הוא אינסרוויסט, כאילו, הוא מגן על המשפחה שלו, הוא זה. המטרה ברורה, המשמעות ברורה, הרבה יותר מאיתנו.

כן. אז אפשר כאילו לראות גם לראות את זה. ואגב, יש סיפורים כבר הרבה מאוד, אני מכיר גם ממקור ראשון וגם לא רק ממקור ראשון, של המילואימניקים שחוזרים, ויותר קשה להם החזרה מאשר להישאר שם עוד כמה שבועות, למרות שהמיטה יותר נוחה והמים חמים, אבל קשה להם, כי פה המשמעות פחות ברורה והמטרה פחות ברורה. חד משמעית. חד משמעית. זה גם מה שאני חווה, ולא יודע, אולי גם מי שמקשיב, מכיר את הדבר הזה מעצמו או מאחרים סביבו. וזה אומר לנו משהו. אני אמר לך קצת לפני השידור שאני כאילו, יש לי bias לדברים קשים. אני אוהב, זה יותר קשה, אז אני הרבה פעמים אלך לשם. אז כאילו, כשרק התחילה המלחמה, אח שלי היה בטיול באיטליה, והוא, במסגרת האופי שלו ואיך שהוא בנוי, מיד חוזר. אין שאלה בכלל, מיד חוזר, עולה על מטוס, יומיים אחרי. עולה על מטוס, נוחת, חיכה לו שם מישהו מהאחים לנשק, עם מדים,

עזה 90 יום. והמשפחה שלו, אגב, מפונה. הוא גר בצבעון, זה לא טבעון, צבעון, זה ליד, ליד המירון שם. אז הם מפונים, מההתחלה. עומד משיח חיזבאללה אז. והתכתבתי איתו כשהוא נחת. וכשאני מתכתב איתו, אחי, אני באמ... אני הייתי במטבח. הייתי במטבח, שתי הבנות היו לידי, שתי ילדות קטנות, וניקיתי את המטבח. זאת אומרת, את דיברת על גברים, אני כאילו במין מקום כזה, הכי מטפח, הכי בבית, הכי זה. ואני מתכתב איתו כזה, כן, אה, אוקיי, הביאו לי מדים, והרגשתי שאני מרגיש משהו. והייתי צריך שנים על שנים של אימונים מפרכים, שאני עדיין עושה אותם כל יום, בשביל, א', לזהות את זה, לקבל את זה, ג', לתת לזה לעבור דרך הגוף שלי. וממש הרגשתי את התחושה הזאת, רגע, אני גבר כאילו, איך זה שאני לא, איך שאני לא בעזה, אגב, ואם לא בעזה, אז למה אני לא כל יום באקספורט? למה אני לא כל יום בהתנדבות שהייתה? אתה יכול לעשות דברים גם בתור אזרח.

ונתתי לזה לעבור דרכי, ונחת בי משהו עמוק, ואמרתי, אוקיי, זה באמת לא התפקיד שלי. אני לא, אני שמח שיש כאלה, אני שמח שיש לוחמים מהסוג הזה. זה לא אני. זה לא אני. וקיבלתי את זה, ואתה יודע, אחרי ילדות בקיבוץ, ועניינים, ולגדול בישראל, מקום שהגבריות בו באמת בצרות בעיניי. זה היה רגע שווה. אז אם אני חוזר ל... עכשיו, כמובן שאני לא ככה כל הזמן, אני לא זה, 70% מהזמן אני מתחמק, מתנתק, כמו כולם. אבל בעשב שכיסה את כל הסיבות והתוצאות, מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבעוט בעננים, אבל אני חושב שאפילו לקבל את זה כציווי זה אמון. דיו לאבל שיעמוד באבלו, זה התלמוד, ומישהו כתב בפייסבוק, אני זוכר בימים הראשונים, אם אתם מצליחים להיות עצובים בבית, זה הרבה. וזה באמת הרבה. ואם ניקח את זה עוד צעד, ופה אני לוקח את זה למקום הפרקטי מאוד, ככה יגיעו הרעיונות החדשים. ככה יבוא הפתרון. מלשכב בדשא ולהסתכל על העננים. כן, כן, אנחנו יכולים להודות, מה שטוב בכל הכאב הזה, אתה יכול להודות שזה לא עובד.

אתה יכול להודות שזה לא עובד. אנחנו ברמה הקולקטיבית כישראלים צריכים להודות שמשהו עמוק. אפשר, אני לא יודע מהו, כן? כי אני עוד בפרוסס, אבל משהו לא עובד, ויהיו לזה תשובות שונות. אז יש בזה גם תועלת פרקטית בכל הדבר הזה. כן. האמת שזה, אני מסכים שהקונסנזוס היחיד שקיים כרגע במדינת ישראל זה שזה לא עובד. זה הדבר היחיד שאנחנו מסכימים עליו, וזה באמת יכולה להיות פתיחה למשהו אחר. כן. האם נצליח להגיע למשהו אחר? האם נצליח להגיע אליו יחד? האם נצליח להגיע אליו בלי מלחמת אחים? אני לא יודע. אבל לפחות אנחנו מסכימים שזה לא עובד, כי אני חושב שלפני ה-7 באוקטובר הדעות היו מאוד חלוקות. בטח. יש מי שאמר שזה מאוד מאוד עובד, יש מי שאמר שזה לא עובד, ועכשיו כל אחד ששמע אותי עכשיו באוזניות, לקח את זה למקום אחר, וזה עדיין היה נכון. יש את מי שלקח את זה להפגנות בקפלן,

וזה היה נכון. יש את מי שלקח את זה למקום שהימין אמר, למה אתם נותנים כסף לחמאסים, הם מטומטמים? וגם הוא צדק. זאת אומרת, כל מי שלקח את זה בראש, היה, חשבנו שזה לא עובד, או עובד על דברים שונים, ועדיין... כן, כן. ואתה יודע, שוב, אנחנו מדברים על זה בקלילות, אבל נגיד משהו אחד שהיה לי בהליך שעשיתי, בטיפול שעשיתי, זה כזה, הייתי צריך ללמוד כאילו לקחת ברצינות דברים שאני אומר על עצמי. אז אנחנו אומרים כאן בקלילות דברים מאוד כבדים. אנחנו אומרים, אנחנו כעם במשבר, אנחנו לא בחרדה קיומית, אנחנו בסכנה קיומית. שעה ועשרה. ושוב, שעה ועשרה זה במקרה אני, האחים שלי היו שם, מהעם שלנו, אכלו אותה. ואז, הבית השני עוזר לנו. כי אחרי שעון, אוקיי, זה מאוד כואב, זה מאוד מפחיד, זה מה שהפנה אותי לרוחניות. כי הייתי צריך את זה.

ברגע שהתחיל לכאוב לי הגוף, אתה דיברת בשיטת גרינברג, ברגע שהתחלתי להרגיש את הגוף, אז אתה מחפש תמיכה. עד אז לא הייתי צריך יוגה. כי באמת לא הרגשתי את הכאב. עכשיו יש לנו צ'אנס שכרגע אני בכלל לא בטוח שאנחנו עומדים בו. אתה אומר, כולם כאילו יודעים שיש בעיה, אני לא בטוח. כאילו, באמת להפנים את זה. באמת לקבל את המוות המסוים שצריך לקרות פה. קרה פה מוות והוא צריך להיות כאילו, להנכיח אותו איכשהו. ואז זה עוזר לנו. העשב, השיבולת בין השיניים והלבהוט בעננים, זה כמו, אני קורא את זה כמין טיפים כאלה, אוקיי, מה אתה יכול לעשות בשביל שתוכל? כאילו, זה לא חוכמה לבוא, גם אני מרגיש את זה לפעמים בסוג מסוים של לימוד רוחני או אתה, ואומרים לך, כן, תתחבר לעצמך וזה. זה קשה לאללה. זה הולך לכאוב. זה כאילו זה. אז צריך משהו, צריך שאצלי זה, אוקיי, היהדות, היוגה, כל מיני דברים. אז רגע, אני רק רוצה... אמרתי קודם שאלה שיודעים לא מפנים את המקום, אבל זה מעוד סיבה.

כאילו, רציתי להגיע לסיבה השנייה גם. זה לא רק כי הם אלה שיודעים הכל והם לא יודעים שהם טועים ו-confirmation bias וזה, יש עוד סיבה. הסיבה היא שקשה להסכים להיות לא בשליטה. מה זה העשב? בואו נדמיין את ה... באופן קונספטואלי. כולנו עכשיו שוכבים על העשב עם שיבולת ומתבוננים בעננים, ומשם יבואו אלינו הפתרונות. אבל מה התחושה? לא, אי אפשר. אין, אין, למי יש זמן לעשות את זה, להיות ככה לא בשליטה, נכון? כן. הרי אם אנחנו נעזוב רגע את השמירה, אז יעלו עלינו. כן. ואם אני פוליטיקאי ויעזוב את השמירה, אז הפוליטיקאים מהצד שאני לא מאמין בו יעלו עליי. כן. וזאת אומרת, אין את המרחב הזה. אין לי את המרחב להיות עכשיו בעשב, כי... כי... וזה עוד פעם, זה הקטע הזה של ה... להתחבר לעצמך. בן אדם, נגיד שהוא אומר, אוקיי, לא טוב לי בעבודה שלי,

אני אלך לעשות משהו אחר. כן. אז באים ואומרים לו, חכמנו וגדולנו שמתארחים פה בפודקאסט, תלך, תדבר עם אחרים, תבין, תתחבר לעצמך, תשאל. והוא אומר, בסדר, אם הייתי בן 22, אבל אם אני בן 42, יש לי משכנתה וילדים, מתי אתם חושבים שאני מתכוון לשכב בעשב ולהיות עם שיבולת בין השיניים? אני צריך לפרנס, צריך מחר תשובה, אני צריך עכשיו פתרון. כן, כן. אני בן 42, אגב. אתה יכול להיזכר, כאילו, מתישהו שאתה עשית כזה דבר, שהצלחת להתגבר על הציווי הזה, שאומר, אה, בוא'נה, אין לי זמן ל... אני לא יודע, אני עושה פרפרזה קצת איזה, אין לי זמן לקשקושים האלה, אני צריך, יש לי משכנתה. מתישהו אמרת, אוקיי, ובכל זאת... כן, אבל אני חייב להגיד שזה רק ממש ממש בשנים האחרונות, שלא לומר בשנתיים האחרונות, שלוש שנים האחרונות. וטוב, אני כאילו עושה את התיקון לפני שאמרתי את הדבר הזה. הדבר הוא, כן, נגיד בתחילת המלחמה,

אתה יודע, העסק שלי ירד מ-100 ל-0 בשנייה, אמרתי, אני לוקח כמה שבועות ובכלל לא חושב על איך לפתור, וזה מאוד מנוגד ל... אני ההישרדותי שלי, שגם כשהוא לא צריך להיות הישרדותי, היא הישרדותי, ככה זה האופי שלי. זאת אומרת, משימתי, רוצה, לבצע, זה, לתקן, לפתור וכולי, ולהגיד, אני צריך כמה שבועות כדי להבין מה לעזאזל עושים. והיו לזה, אגב, מחירים, כי כביכול הרפאתי ושחררתי, אבל כשרגע הייתי לא מרוכז, פתאום הייתי בפאניקה, או בחרדה, או ב... רגע, מה זה? מה יהיה עם הכסף? אבל, וזה קרה לי כמה פעמים, בנגיד שנתיים האחרונות. אבל, וזה אבל מאוד גדול, זה קרה מתוך חוסן מאוד גדול שיש לי כרגע, ולא היה לי אותו רוב החיים.

זאת אומרת, מה קרה? כאילו, איך זה קרה? איך זה? מה? ההצלחה לשחרר, ההצלחה לבטוח בזה שיהיה בסדר. כן. ההצלחה להגיד, אני צריך רגע כדי לחשוב, או כדי לספוג, כדי שיגיע אליי משהו. כן. היכולת הזאת הגיעה ממקום פריבילגי של כבר חוסן שגידלתי. אוקיי. אני לא יודע למה לגבי המילה פריבילגי שם, אם אתה גידלת אותו, את כל הכבוד, אבל... אוקיי, כאילו... לא, פריבילגי כי לא יכולתי להתנהג ככה לפני עשר שנים, כי לא היה לי את החוסן. זה נשמע לי כמו משהו שהשגת, לא נשמע לי כמו פריבילגיה. פריבילגיה by definition, אתה מקבל. לא, עכשיו אני מתכוון, עכשיו... כן. אני רק משבח לך על ה... זה מגניב, כאילו שצריך לעשות את זה. אז רגע, ירדנו ממאה לאפס, הבנת שצריך לשנות כיוון, ואז ניסית כאילו... לא, אמרתי כמה שבועות, אני פשוט לא פותר את זה. אוקיי. אני לא פותר את זה כמה שבועות. אני לא מתעסק במחשבות האלה. ואז הרגשת פאניקה, ו... לא, רוב הזמן הרגשתי שאפשר לחכות. הדחקתי. כן. פעם ב... הציצו להם, אתה יודע, פאניקה, או פתאום בלילה, רגע, שיט, אין לי תוכנית.

כן. מאוד קשה לי שאין לי תוכנית. כן. כן. ולא הייתה לי תוכנית. וכל מה שהיה בוטל, וכל מה שהיה שלושה חודשים קדימה נדחה, סלאש, בוטל, והייתי צריך להיות בסדר עם זה. ובאמת הייתי בסדר עם זה רוב הזמן. רוב הזמן הצלחתי להיות בסדר עם זה. מבלי, אתה יודע, התקפי זעם. כן, לא, זה המון. זה המון. מה שאתה מתאר זה המון. וכמו שאמרת, עשר שנים לפני לא היית מסוגל לעשות את זה. לא, ממש לא. אז אתה יודע, זה איזשהו פרוסס שפשוט כל אחד, אני חושב, צריך למצוא בו את התמיכה שלו, אבל אפילו לסמן את זה כיעד. כי כאילו, אני בשיר מתחבר, נגיד, לנושא הטבע. זה חזק אצלי. אתמול בערב, בבוקר כזה הייתי בספרייה, אני עולה לעבוד בספרייה, בספרייה בגבעתיים. נפגשתי עם חבר, ודווקא משהו בלימוד, היה לי שם איזה מין קישור כזה מגניב. ובערב, אני כזה יושב, משחק בנינטנדו, הייתי לבד בבית, ופשוט הרגשתי חרדה הולכת ומתגברת ומתגברת ומתגברת. ואז עזרו לי שני דברים. אחד, הודעה שזה,

שמישהי שהיא כזה, כאילו בלי קשר, שהמורה שלי השאירה לי, יש לי כל מיני מורות, אחת מהן יושבת בקליפורניה, סליחה, בקולורדו עכשיו, באיזה בית שהיא בנתה בעצמה. ואז שמעתי את ההודעה שלה, וזה העיר אותי קצת. ואז, זה העיר אותי מספיק בשביל להרגיש את הפאניקה. בשביל להרגיש, בואנה, אתה בפאניקה. אתה לא יושב כאן בסבבה עם הנינטנדו, משחק בכיף שלך, שומע פודקאסט, שזה מה שעשיתי, אבל בעצם מבפנים, בן אדם, אתה... וואו. אז ירדתי למטה לאיזה גינת משחקים, וחיבקתי עץ. חיבקת עץ? חיבקתי עץ. פשוט כמנגנון תמיכה, הייתי צריך להרגיש משהו חי ויציב, וזו פרקטיקה שאני עושה את הלפעמים. אוקיי, אז לכו לחפו עצים. לא יודע, אבל כאילו כל אחד ומה שעוזר לו. כאילו, כאילו, יש איזה בית שלישי כאן. הבית הראשון זה כזה, כאילו באמצע, כביכול, בראש שלי. אלה שידעו, ואז אנחנו מבינים, אוקיי, אלה שידעו, כל שסמכנו עליהם, ההורים שלנו, במרכאות,

אי אפשר לסמוך, אי אפשר לסמוך. אנחנו סוג של לבד במובן הזה. ואז יש פחד, פאניקה, ואז, אוקיי, לכו לעשב, לכו לשכב הזה, ירדו לגן שעשועים בגבעתיים, וכמו תימהוני, תחבקו איזה עץ. It's fine, זה גם היה 11 בלילה, אז זה הליבה. אני מאוד גאה בך שאתה אומר, חיבקתי עץ כאן בפודקאסט. או, בטח, אחי, אנחנו חייבים יותר דברים כאלה. וזה תהליך שכמו... של כנות, לא של חיבוק עצים דווקא. לא, לא דווקא קיבוק עצים, אבל כל התהליך הזה, כל התהליך של... אחד, אנחנו די מפחדים, שתיים, אנחנו לא יודעים, שלוש, אוקיי, בוא נמצא את התמיכה, שכל אחד יתחיל למצוא את המנגנוני תמיכה שלנו. אתה יודע, אני לפעמים חושב שאני פשוט להיות בן אדם. פשוט להיות בן אדם. כל הדברים האלה זה להיות בן אדם. בואו נחזור להיות בני אדם. כן. ומה שטוב ורע בישראל, אני מרגיש, זה שיש לנו שעון מעל הראש. אבל זה נכון גם לכל העולם. יש שעון מעל הראש, כאילו, זה דחוף. אתה יודע, אני רוצה...

סליחה שאני נהיה פרקטי, או מנסה... לא חשוב, אני לא אתנצל, אני פשוט אעשה את זה. מגניב, אהבתי. הדרך שאני חושב שאפשר לחשוב דרכה, שתעודד אותנו כן לשחרר, אפילו שזה נורא קשה, היא ההבנה שזה יקרה גם ככה. אוקיי? יפה. אלה שידעו מה התרחש כאן ומדוע חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט ופחות ממעט. מה אני חושב? שני דברים. אחד, ארגונים, אני עובד המון עם ארגונים, והם נגיד קונים את הספר שלי, או אני מרצה שם וזה, ואז מה הם תמיד חוזרים אליי? דרג הביניים והדרג ה-team leaders וזה, מבינים, הבינו, אימצו, קצת משתנים, קצת אדפטיבי, וזה וזה וזה. אבל יש מעליהם את הבכירים, הדור הישן, והם לא משחררים, ואז אי אפשר לעשות. אז אתה בא ואתה מנסה לשנות להם את המיינדסט, אבל אלה מלמעלה זה. אבל בסוף, אפשר להגיד להם, אתם חייבים לפנות מקום, אבל ככה או ככה הם יפנו מקום.

ואותו דבר בכלל, עם הבדלי הדורות. הדור שלנו, וזה שלפנינו, וזה שלפניו, אנחנו תמיד נתעקש, אנחנו מבינים, ואנחנו יודעים, ואנחנו זה, אנחנו חייבים לפנות מקום. אנחנו לא חייבים, אפשר לחכות פשוט, שזה יקרה. בכל אופן, הצעירים, כמו שאנחנו השתלטנו על ההורים שלנו, ואנחנו עכשיו כאילו, אמנם לא בממשלה, אבל בהרבה מקומות אחרים, we rule, אז גם הם יבואו והם ישלטו. זאת אומרת, אם אני מבין שזה גם ככה הולך לקרות, אולי אני יכול פחות להילחם בזה. נחמד, אני יכול להצטרף, זה ממילא קורה. הגל ממילא מגיע, כן. נחמד. בכל אופן, בואו נקשיב מה הצעירים חושבים, בואו נקשיב איך הם רואים את הדבר הזה. מגניב, אהבתי, כן, להיפתח לשם. אני חושב שאתה עושה את זה גם, אגב, פה. בואו נבחר עוד קטע. יאללה. שיהיה לנו עוד קטע ל... עכשיו אתה בוחר. כן? כן. קצת קצת ריגש אותי הקטע שאפשר להמשיך רק על השיר שלה את כל הפרק, אבל

בכל זאת נלך לעוד משהו. בואו נעשה עוד... זו לא יודעת, תבחר. כאילו, אני בכיף אבחר, אבל... יאללה, אני אבחר. אני בוחר משהו מבראשית, משהו מהתנך. ואתה יודע למה? למה? כי אני לא חובב תנך ואני לא חובב יהדות. מגניב, כל הכבוד. אני אומר את זה בקול רם. כל הכבוד, מגניב. ואני כבר מספיק מבוגר לדעת שכנראה יש לי סיבות, שאני לא יודע עליהן. כן, אני חושב שלכולנו יש סיבות לא לאהוב את התנך בישראל היום. לא, אני אומר שאני מספיק מבוגר כדי לדעת שיש סיבות כן לאהוב. שאני מפספס. בואו נראה, בואו... מה אני סתם מתנגד? כן, לא סתם. כן. אוקיי. בראשית רבה א' ט'. כאילו פרשנו את הבראשית. אוקיי, זה לא הבראשית עצמו. לא, זה כזה, כן. פילוסופי אחד, זה פילוסופי, ולא פילוסופי. זה אני קורא. פילוסופי אחד, שאל את רבן גמליאל. גדול הוא אלוהיכם. אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו. תוהו ובוהו וחושך ורוח ומים ותהומות.

מה קראתי עכשיו? רגע, זה הפרשנות? אני צריך פרשנות לפרשנות. פילוסופי אחד שאל את רבן גמליאל. אמר ליד צייר גדול הוא אלוהיכם. אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו. תוהו ובוהו וחושך ורוח ומים ותהומות. אוקיי, אז אלוהים עושה לנו בלאגן כדי שנמצא את מה ש... כי הבלאגן יעזור לנו למצוא את הסדר? מה כתוב פה? א', פשוט אהבתי איך שעשית את ה... תוהו ובוהו, וחושך ורוח. יש לי משהו שאני אוהב, כמו שאוהב ספרים של דוקטור סוס, זה כאילו... אני חושב שכאילו, העלייה זה קצת מפורט, אמר לא. פילוסופיה אחת שאלת רבן גמליאל. אמר לא, כאילו. אוקיי, אלוהים שלכם הוא צייר גדול, סבבה, אני מקבל. אבל הוא צייר גדול כי הוא מצא סממנים, כאילו אלמנטים. הוא מצא, היה לו צבעים טובים, שיסייעו אותו. אז הוא אומר, אה, ממה האלוהים שלכם עשה את העולם? מתוהו ובוהו וחושך ורוח. אז מה, אני רק רוצה להגיד שזו ביקורת גדולה על אלוהים.

כן, כן. הוא אומר לו, הוא לא עובד בדינים, הוא עובד בגסים. כן. אה, מעניין. מה זאת אומרת? זאת אומרת, הוא לא בא ואמר לכם, בואו תשנו שמה וזה ככה את הכפתורים בקטנה וזה. הוא עושה לכם טוב, ובואו וכל... כאילו, כשהוא רוצה להעביר מסר, אז הוא, מה שנקרא, הופך את העולם. איזה מעניין. איזה מעניין, אחי. אתה מבין, אני למדתי את זה עם הרבה אנשים, וכאילו, אתה פשוט מביא משהו משלך. לא שמעתי עד עכשיו כבר פרשנות, זה מעניין. שאומר שזה כאילו סממנים גסים כאלה ו... מעניין. לא, כי יש עכשיו בקצוות, לא חשוב שלאיזה צד, אבל תוך שנייה כולם יבינו, אלה שאומרים, זה קרה, אלוהים רומז לנו שהכל צריך זה, בשביל שאנחנו נעשה משהו יותר נקי וחדש, אז הוא הרק פה איזה כמה אלפים. כן, שימותו. שלא לדבר על העזתים, זה עשרות אלפים. כן, שימותו. העיקר, זה, ככה הוא. אז אחי, ככה אתה מעביר מסר, זה כבר, אתה יודע, זה המנכ״ל שמגיע ומפטר חצי חברה. סילון מאסק. בואו ניכנס לזה, באמת. אוקיי, כי באמת הוא אומר, האלמנטים האלה,

שפשוט כיף להגיד אותם, התוהו ובואו, זה לא כאילו באמת פרחים, עוגות שוקולד, כן. ומרשמלו, תוהו ובואו חושך רוח, מים ותאומות. מה זה אגב תאומות? כאילו תהום ברבים. מה זה הכוונה? זה כמו רוח אלוהים מרחפת על פני המים, זה כאילו תהום, זה ממש בפסוקים הראשונים של התנ״ך יש את ה... שרוח אלוהים מרחפת מעל, תהום, זה כאילו בור. כן, אבל בורות, כאילו בורות, בורות רעים. כן, תהום האסוציאציה של זה היא מפחידה. כן, אפשר להיפול לשם. כן, ולא, אני אכנס לזה, אבל זה גם שם של, אולי כן קצת, זה שם של אלה שהייתה אז, תאמת. תאמת, תאומות זה מתאמת. ובכלל, כל הדברים האלה, אפשר נגיד לבוא לזה מגדרית, הם קצת נשיים, מה שמקובל, כאילו, אתה יודע, אתה אומר, חושך ואור, כאילו מים זה כזה אלמנט נשי, תאומות זה כאילו, אתה יודע, חושך, כאילו יש הנגדה שעושים לפעמים בפרשנות כזה שמרנית,

שכאילו, הגברים זה הסדר, הנשים זה הכאוס, נכון? עושים כזה דבר. וזה מעניין שהוא אומר שהעולם עשוי מזה, הוא עשוי מהדברים המבולגנים האלה. אבל הוא כן אומר סממנים טובים. כן, זהו, בדיוק. איך הוא אומר טובים על תוהו ובוהו וחושך ו... זהו, יפה. חוץ ממים, את מים אני מבין. זהו, מים, מעניין, אפשר לשאול על זה. אז שמע, בואו נדבר על זה רגע. איך תוהו ובוהו טוב, איך חושך טוב, איך תהום יכולה להיות טובה, כאילו. אז אני רוצה לענות לך מתוך הסיפור של המילה אדפטיישן, שאני מאוד מחובר אליה. כן. יש שתי דרכים, מי שאהבה לדבר על זה זה נילי גולדפיין. היא יצאה לי לדבר איתה על זה, היא הייתה בפודקאסט פעמיים או שלוש, ויצאה לי לדבר איתה על זה, וכשנפגשנו בפעם הראשונה, היא אמרה לי, אנחנו חייבים להיפגש, והפגשנו והיה לנו כימיה מאוד גבוהה. היא אמרה לי, אני אגיד לך למה אני אוהבת אותך, כי

כשאתה אומר עולם חדש, אתה לא מתכוון עולם חדש, בוא נשרוף את הישן, אלא בוא נבין איך מתקדמים לעולם החדש, מתוך העולם הישן. אדפטיישן, מה זה אדפטיישן? כן. זה לקחת את מה שטוב ולזרוק את מה שרע. עכשיו, יש הרבה, נגיד, תשאל את, טוב, אני לא רוצה לתת שמות ספציפיים של אנשים שאני מכיר או שהתארחו פה, אבל זאת אומרת, במובן של משהו שאני אגיד שאולי הוא לא מדויק, אז אני לא רוצה זה, אבל מישהו נגיד שהיה פה, שדיברתי איתו על מערכת החינוך, אז הוא אומר, אין, הדרך היחידה, פשוט לגרות אותה ולהתחיל מאפס. זאת אומרת, כשאנחנו באים לרצות ליצור משהו חדש וטוב יותר, יש שתי גישות. גישה אחת אומרת, צריך לשרוף הכל ולבנות מאפס, ולכך נשמע לי שתוהו ובוהו זה אחלה כלי. וגישה אחרת, שאומרת, אי אפשר. צריך להיבנות על מה שכבר קיים, וחלק מהדברים לשכוח, וחלק מהדברים לאמץ מחדש.

כאילו, מה שאני שומע פה, זה של הגישה של הלשרוף ולהתחיל מאפס, זה אחלה דרך. הוא גם יודע, אם אתה יודע, שיש מקומות בשדה וכולי, שאתה צריך לשרוף כדי שה... כן, כן. אני חושב שהוא אפילו אומר משהו יותר קיצוני, כי הוא אומר, מזה עשוי העולם. כל הסיפור הזה שלכם של סדר וזה, זה מגניב, אבל העולם עשוי מתוהו וחושך ותהומות. ואני חושב שבישראל היום, זה לא רחוק מאיתנו. התוהו ובוהו והספקטר, השד הזה של מחבלי נוח'בה שפורצים הביתה ואונסים ורוצחים, כאילו, באורח קצת מוזר, אני מוצא קצת נחמה בזה שמכירים בזה, באלמנט תוהו ובוהו הזה של המציאות. אפילו עוד לפני שאנחנו אומרים מה טוב בזה או משהו כזה. זה כאילו כמו מישהו שבאמת באבל, ואז אחת התובנות זה להגיד, לא לבוא ולהגיד להם, תשמע, יהיה בסדר.

אז כאילו קצת לפגוש את זה באמת, ככה אני מרגיש. ואז אני חושב, אתה יודע, תוהו ובוהו בחיים שלי, שיצא ממנו משהו טוב, אתה יודע, זה פרדיגמה שאני לא שלם איתה, אבל זה הדבר היחיד שיצא ממנו משהו טוב. כאילו, אפשר לדבר על אבולוציה דרך כאב, אפשר על אבולוציה דרך ג'וי, דרך שמחה. אני לא יודע אם זה משהו במבנה המציאות, אבל כאב זה כאילו יותר אפקטיבי. כן. זה יותר, רוב הזמן אנחנו עובדים ככה. כן. אז... תשמע, קיינמן וטברסקי קיבלו, לא בדיוק על זה, אבל בערך את הפרס נובל שלהם, על שנאת ההפסד. השם. שאני שונא להפסיד, אצלם בגרף זה גם עד פי שתיים משאני אוהב להרוויח את אותו כמות ערך. כן. זאת אומרת, אם אני אאבד אלף שקל ברחוב, אני אכאב פי שניים מאשר הייתי נהנה אם הייתי מוצא בטעות אלף שקל ברחוב. כן, כן, כן. הכאב הוא יותר חזקי. הכאב הוא יותר עוצמתי, הוא יותר מניע. כן, כן. אני טוען אם זה אחד הדברים שאנחנו מוכנים לשנות או לא, אבל זה כאילו נראה לי באמת,

לפחות כרגע, אחד המאפיינים של המציאות. ואז, כאילו, כאילו, לא רק שיצא מזה טוב, אלא זה בערך המקום המרכזי לטוב, תוהו ובוהו וחושך. ואם דיברנו על כאילו לפנות מקום, אלה שיודעים, מי זה מי שיודע מעט ופחות ממעט? זה מי שרואה את הטוב ובוהו, ורואה את החושך, ולא מגיע לאולפן או לישיבת מטכל, ואומר, כן, אוקיי, הנה, כאילו, הוא לא חושב שהוא יודע הכול. ולא לדעת הכול, זה להיות עם הטוב ובוהו וחושך ורוח ומים ותומות. אני חייב להגיד שבעבר... לא, לא, לא, אני לא הבנתי את ההקשר. תעזור לי. כאילו, דיברנו על זה שצריך לדעת מעט. מה זה מי שיודע מעט? אין לו ראיית עולם, כי אולי יש לו ראיית עולם מאורגנת, אבל הוא כל הזמן פוגש את הכאוס בעולם. מה, שאתה מבין, אפשר להבין את זה דרך הפוך, מי זה מי שלא ככה? הוא מכיר בהיותו של הכאוס. הוא מכיר בזה שיש אי ודאות. אני בן אדם, קורים מסביבים מלא דברים מפחידים, best case scenario אני יודע מעט,

גם הכי גאונים יודעים מעט, ואז הוא מכיר, ואז אוקיי, אני טוב וור וחושך. ואני מודה גם, אני כאילו בודק מה קורה לי בגוף תוך כדי, אני אוהב את הדברים האלה. אני אוהב, ואני, זה מאוד אישי, אני אוהב טוב וור, אני אוהב חושך, וואו, אני אוהב מים, וואו. כאילו, כן. אתה אוהב קונפליקטים? אתה אוהב לריב? שאלה טובה. כאילו, אותי זה לוקח למקום מאוד טבעי כזה, הם אומרים לי שערה, זה מרגש אותי, שערה. אני אוהב, כאילו, היה לנו עכשיו כזה, איזה שבועיים של מה שפעם היו קוראים גשם, היום קוראים לזה שערה, אבל כאילו, כן, של בלאגנים, של... אתה מכחיש את התחממות האקלים? אוקיי, לא, הגשם נהיה סערה, כשהיינו קטנים זה היה גשם. כן? אני חווה את זה אחרת, אני חווה הפוך. שכאילו, מה שפעם היינו קוראים יום גשם, היום קוראים לזה כאילו, וואו. בערוץ 2 הכל מוגבר. אבל הסממנים טובים שיסייעו אותו, כאילו, אני באיזשהו מקום מרגיש שפילוסופי צודק, שפילוסופי אומר, סבבה, יש לכם את האלוהים שלכם, שהוא אלוהים של סדר, ואלוהים של מצוות, ואלוהים של זה,

אבל שימו לב, כאילו, וזה נמצא באמת בבראשית, זה מה שמגניב. בראשית לא כתוב, זה לא מפץ גדול בראשית, לא כתוב לא היה כלום. אלא אומרים, היה חושך, היה טוב עבור, היה בלאגן, ואז בא אלוהים וקצת הכניס סדר. אוקיי, קצת. כן, יש סדר בעולם בכל זאת קצת. מה זה קצת? הוא פאקינג המציא הכל. כאילו... זהו, לא הכל. לא הכל. ואתה יודע, אני לא רוצה יותר מדי להיכנס לזה, אבל זה מאוד מזכיר את ספר הזוהר. ספר הזוהר מתחיל בזה, התורה מתחילה בראשית ברא אלוהים, נכון? ואז ספר הזוהר אומר, אה, תקראו את זה אחרת, שראשית זה כלי. האלוהים הכי הכי גדול, ישתמש בכלי שקוראים לו ראשית, כדי ליצור אלוהים יותר קטן, וקוראים לו אלוהים, וזה האלוהים שמנהל אותנו בעצם. מלך העולם. זה ספר הזוהר של הקבלה. זה הזוהר, זה המטאפיזיקה היהודית הרשמית. כבר 700 שנה. שהאלוהים שמלמדים אותנו בבית ספר כל השנים, זה האלוהים הקטן? זה האלוהים הקטן. ויש אלוהים גדול שהמציא את אלוהים הקטן? כן, אלוהים מחולק להרבה קטעים, ויש את אלוהים הקטן, והוא כאילו... שהוא המציא את כדור הארץ.

כן, הוא עשה את כל מה שמתואר שם אחר כך. אוקיי. כן, בדיוק. והאלוהים היותר גדול, להשתמש בכלי מיוחד, שהוא כמו חרט כזה, שחורטים, שנקרא ראשית, כדי לבנות את האלוהים ההוא, ואז האלוהים בנה את העולם. וואו. מטאפיזיקה רשמית, זה היהדות. כן, וכאילו, זה לא מה שחשב. גם יפה שהאלוהים הקטן היה כזה מודע לעצמו, שהוא גם הלך ובנה את האדם, ואז את האישה בצלמו, וכל זה, כאילו, הוא גם שחזר את ה... לעשות לו עוד אלוהים קטנים עם. כן, כן, יש שרשרת, ואנחנו כאילו באמצע, אנחנו בתחתית, אנחנו באמצע. כן. אז, אתה יודע... תגיד, למה הוא שאל את רבן גמליאל? למה אומרים שאל ולא אמר? או שזה סתם מתוך כבוד לרבי? א. אני לא יודע. אני כאילו אוהב את זה כי הוא מסתלבט עליו. הוא כאילו, הוא שואל אותו שאלה, כאילו, זה הסתלבט, הוא אומר, סבבה, אלוהים שלכם הכי גדול, הכי נהדר, וזה וזה וזה. אבל תכלס, היה לו סממנים טובים, הוא קצת יורד עליו. והזוהר שהתפרסם אחר כך,

הוא בעצם מסכים עם פילוסופי. הוא אומר, אתה יודע מה? אתה צודק. אתה כאילו, באמת, באמת בריאת העולם. ובכלל, כל המהלך של הזוהר הוא מין, הוא מחזיר, גנוסטיקה, הוא מחזיר משהו שהוא כאילו לא יהודי, כשגנוסטיקה היא כאילו מפרקת את אלוהים להרבה דברים, זה כאילו הדבר שהכי אסור לעשות ביהדות, נכון? מה זה העיקרון ההחלטי של היהדות? יש אלוהים אחד, אבל הם מפרקים את זה. זה יותר דיברות. למשל, כן, כן, וכל הטובר חוזרים על זה. לא אלך אלוהים החיים על פניי, אני רק אחד, אין, אין, אבל הקבלה בונה כזה אלוהים עם כזה, שמורכב מכל מיני, ואז אתה יודע, זה יותר רילייטבל. וואי, זה כמו שליט כזה של צפון קוריאה. שמה? אלוהים הקטן. כאילו כזה שליט של צפון קוריאה, אין שום דבר בחוץ, אני אספר לכם מה באמת קורה, והוא לא רוצה לחשוף אותם כאילו למה שקורה מחוץ לצפון קוריאה? תשמע, האלוהים הזה... מישהו, מישהו, איפשהו מישהו בבית עכשיו, ו... טוב לי מכתב שטנה שהשוויתי את אלוהים הקטן ל... אולי, אנחנו, היהדות נמצאת במקום מאוד קשה בעיניי, אבל זה האמת. זאת אומרת, זה האמת של היהדות, וזה הטקסטים תומכים. בקבלה.

בקבלה, אבל לא רק בקבלה. אתה יודע שבעמוד הראשון של התלמוד, אחי, שזה לפני הזוהר, אז כתוב שאלוהים מתעורר כל יום בערך שלוש בלילה, יש ויכוח מתי זה בדיוק, וצורח מרוב שהוא בודד. זה שם. הסתירו את זה מאיתנו, זה שם, זה שם, אתה מבין? ואז הזוהר בא ואומר, כן, כאילו, אני די מסכים איתך, אני לא חושב שצפון קוריאה, אני לא מתחבר אליו ברמה הזאת, אבל הוא קצת בודד. הוא קצת בודד, ומזה מגיע כל הפרויקט הקבלי של לעזור לו, של להיות איתו, של גם העולם די שבור, כאילו די שבור, צריך לתקן אותו, ואז כאילו עובדים ומתקנים. עכשיו, כל הדברים האלה, אתה יודע, אנשים שמקשיבים את זה וזה, נורא קשה לי לקח שנים, ואתה יודע, הייתי, למדתי קצת, אתה יודע, בישיבות פה ושם, אחר כך לימדתי די ברצינות בבית כנסת אורתודוקסי בתל אביב, היו מאוד חמודים ופתוחים אליי, יקר בתל אביב, זה כזה אנגלוסקסי, אבל אורתודוקסי כזה.

אם מתגברים על הדבר הזה, וכאילו באמת ההתנגדויות, שאני חושב שהן מאוד רציניות, אז יש שם ממה לעבוד. זה כמו לחבק את העץ, אתה מבין? זה לא שאני חושב שאנשים צריכים לפנות ליהדות או משהו כזה, תפנו למה שבא לכם. אבל אם אתם אוהבים סוג של משחקים כמו זה שאנחנו עושים עכשיו, אז יש שם מלא עם מה לעבוד. אבל אז זה נורא כיף, וזה נורא קשור לגוף כזה, הכל כזה, אוקיי, זה הבטן, זה יד ימין, זה יד שמאל, זה ממש נחמד. אוקיי, אוקיי, יאללה, בוא נמשיך. אוקיי, אז רגע, אז בואו, אתה רוצה לעבור קטע או כאילו? לא, אתה מחליט. סבבה, אז בוא נשאר כאן עוד קצת. אני יודע מעט. אה, אחי, אתה יודע מעט, יפה, אהבתי, אהבתי. אני פשוט יודע מה התרחש כאן ומדוע, אז... מעולה, כן. אוקיי, אז מה זה אומר, אבל שאלה אחת שכאילו אנחנו יכולים לשאול, מה זה אומר ליצור משהו

מהדברים האלה. בוא נגיד שאנחנו רוצים להיות כמו אלוהים. מתי יצרת משהו מתוהו ובוהו וחושך ורוח ומים? שואל אותך, ואני בינתיים מחשוב בעצמי מתי יצרת. יש לי דוגמה מאוד, שוב, סליחה שאני לוקח את זה לעולם שאני, המוח שלי נמצא בו הרבה, שזה עולם העבודה, אבל זה נגיד יכול לקרות עם עובד שאתה רוצה לתת לו פרויקט שהוא מעולם עוד לא עשה. ואתה מביא לו משהו שהוא תוהו ובוהו, אתה יכול להביא דוגמה קונקרטית שעשית את זה, שחווית את זה מאיזשהו צד? מתי בראת משהו מכאוס? מכאוס, לפני שאמרת אתה מכאוס, אני, המוח שלי לא מצליח לעצור, כי הוא מנסה עכשיו אם אני אדבר על הבת שלי,

או על העובד שלי. אני גם הלכתי לילדים, מעניין. או על העובד שלי, ובשניהם, בגלל שאני לא מצליח להחליט, אז אני לא מצליח לעשות את הדאבל קליק. משהו מרגש. לא, אבל היה היה איזשהו פרויקט, אני לא רוצה לציין שמות ספציפיים וזה, אבל היה פרויקט שהייתה בו אפליקציה שלא עבדה. היא הייתה ממש לא טובה. והבחור נכנס לתפקיד, ומה שלי התחשק לעשות זה באמת לגרות ולהתחיל מחדש. אבל ידעתי שאני צריך לתת לו ביטחון עצמי, וידעתי שאני צריך שהוא ייקח את ההחלטה והוא יעשה את זה. למה? כאילו לא להנחית עליו? כן. אבל לא רק כי אני כזה חמוד ולא מנחית על העובדים שלי, אלא גם מאינטרס אישי. אני רציתי שכמה חודשים מעכשיו הוא ישתלט על זה לגמרי ולא יצטרך אותי

בשביל האזור הזה בחברה. ולכן אני צריך שהוא יתחיל לפעול כפי שהוא יכול, או צריך, או רוצה לפעול, כדי שאני אוכל להתנתק מהאזור הזה בחברה, ואוכל להוריש לו את האזור הזה. וזה יעסיק אותי רק, אתה יודע, פה ושם, פעם בחודש, פעם בשבועיים, או אש כזה. אז נתתי לו את הכאוס של האפליקציה, ונתתי לו להחליט מה לעשות עם זה. אני חשבתי שצריך לגרות ולפתוח מחדש. נתתי לו להחליט. והתרגיל שעשיתי עם עצמי זה, אמרתי, אני לא יודע מה הוא יחליט, ויכול להיות שהוא יחליט לשדרג, או לתקן, או אני לא יודע מה הוא יעשה, או להפוך את זה מהאפליקציה למשהו שהוא וובי, ואני אצטרך להסתדר עם זה, ואני מחליט באופן מודע הפעם לא לתת לו את העצה ולא לרמוז לו אפילו. וזה מאוד מנוגד להגייג. ולקבל את ההחלטה שלו? אם הוא היה עושה מזה משהו וובי, היית אוקיי? כן. וואו. כן. וואו, וואו. ולקבל את ההחלטה שלו. והוא אכן לא עשה את מה שאני חשבתי שצריך לעשות. הוא עשה משהו אחר. וואו. אוקיי, חשבתי שהסוף טוב הוא. לא. היה סוף טוב, כי זה עבד מצוין. כן, כן. כי אני לא באמת ידעתי. לא פחות מהרעיון שלך, כי... לא, אולי יותר טוב, אני לא יודע. לא NDA B טסטינג, כי הוא עשה רק את מה שהוא החליט לעשות, אני לא יודע. יכול להיות ש...

בסופו של דבר זה עבד מצוין. אז במיוחד המציאות, יכול להיות שהרעיון שלו היה אפילו יותר טוב. אבל הוא נכנס לכאוס, הוא רק נכנס לתפקיד, הוא רק מצטרף לחברה, והוא קיבל כבר כאוס. אפליקציה עובדת, זה אומר, לקוחות שמשתמשים בה, זה אומר, מתכנתים ומתכנתות שעבדו עליה קשה ועכשיו מאוד יכעסו כשיספרו להם אם גורטים אותה או זה. זה משהו שמאוד קשה לעשות בכניסה לתפקיד, ישר לקבל כאוס, אבל מאיזושהי רמת בחירות זה מה שקורה. ואתה יודע, היום שאני חושב על זה, אני קצת ביקורתי כלפי עצמי, אולי פשוט הקטנתי ראש, פשוט אמרתי, איך שיסתדר עם הדבר הזה? זרקתי עליו את הכאוס? מעניין. אהבתי כמה דברים. אחד, אני חשב, כאילו, אתה בעצם באמת, הוא החליט בסוף. אתה ממש כאילו... כן. זה היה תהליך התבגרות שלי, להתבגר ולדעת שגם עובדים שלי יכולים להחליט ואני יכול

לא לקחת להם את זה. זהו, תוך כדי שדיברת, אני חשבתי, אוקיי, אני צריך לחשוב גם על דוגמה מקבילה כזאת גם, ולא כל כך עלתה לי. עלו לי דברים שלא הצלחתי לעשות את זה. אז זה מאוד מגניב, שלא הצלחתי לשחרר, ובדיעבד אני מבין שהצד השני צדק. לא באמת, חד משמעית. כן, כן. זה מאוד עצוב לגבר. כן, אבל זה גם מאוד משחרר. כן. מה שעלה לי זה, לא יודע, אולי בשביל להגן על עצמי, הלכתי רחוק. הלכתי לצבא, בצבא היינו כזה מין צוות מאוד מגובש, שנקרא הדסק, וכאילו, ממש כאילו הרגשנו מיוחדים כאלה, ואנחנו תמיד יודעים מה טוב, ואתה יודע, היה כל מיני נהלים, הייתי ב-8200, יש נהלים, זה גוף ענק. ואנחנו לא, איזה נהלים? אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, אומרים לנו ככה, אנחנו עושים אחרת, וואו, איזה מגניבים אנחנו. ואז הגיע בן אדם, רוצה לתת לו קרדיט, קוראים לו עידן טנדלר. עידן מפלייס.il? עידן מפלייס.il, נכון, נכון. וואי, ברח לי השם. מה? סיליקון ואלי?

מה, ברידג'קו? החברה שלו שהוא מכר? אה, פלו אלטו היום. פלו אלטו. כן, כן, כן, כן. אז עידן הגיע, והוא כאילו, הוא הבין מה שאנחנו לא הבנו, שהתחום הזה שאנחנו התעסקנו בו הולך להיות הרבה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו עושים, ושהגישה הזאת שלנו היא לא סקיילבילית בשיט. ואנחנו מאוד התנגדנו לו, מאוד. והוא היה מסתלבט, הוא היה מסתלבט, אני אומר, הדסק, הדסק, כן. ואנחנו, אתה יודע, היינו, לא, אנחנו לא המיוחדים, והוא צדק, אנחנו לא שחררנו את זה, בדיעבד הוא צדק. טוב שהלכו איתו, אני מקווה אגב שהוא ייכנס לתפקיד פוליטי יום אחד, זה אדם מאוד מוכשר. אז זה הדבר הזה של כאילו להגיע למצב נתון, ואנחנו היינו מצטיינים, זה מאוד עבד מה שעשינו. אבל כאילו, ולהגיד, אוקיי, זה לא, כאילו לא למה זה, כי זה כמו האפליקציה. ובמקרה הזה, הוא ממש התנהג כמו כאילו אלוהים הגברי הקלאסי, כי הוא הכניס סדר.

אנחנו היינו בכאוס, אנחנו היינו ב... שאני באמת, יש לי המון משיכה למקום הזה, זה כמו אמנות, זה כמו זה. אימפרוביזציה. אימפרוביזציה, ואתה מדבר על דברים הרבה, על היחס, ספציפי, נגיד בסטארט-אפים ופרויקטים טכנולוגיים, בין שני הדברים האלה. כי אני, כמו שאני בן 20, אז הוא היה, כן, מה, הוא לא, הוא מרובע, he does get it, הוא לא מבין מה זה, בדיוק שמרן, ובדיארד הוא צדק. בגלל הוא צדק. בדיארד הוא ממש עשה את הפעולה האלוהית הזאת של כאילו, אוקיי, חבר'ה, אתם נורא מוכשרים וזה, אבל יש נהלים מעכשיו. אבל זה לא פעולה אלוהית, הפעולה האלוהית זה תוהו ובוהו? לא, הפעולה האלוהית זה לקחת את התוהו ובוהו, לקחת את הדסק המוכשר והנפלא והנהדר, ואנחנו חברים עד היום, זה חברים כל החיים, ואומרים, טוב, חבר'ה, אוקיי, מאוד הרשמתם אותי, אבל בואו תתחילו לעבוד כמו שצריך. כן. אז כן, יש מקום לדבר הזה, ואני חושב שב... אני לא יודע איפה אנחנו בתוך הסייקל הזה, באמת, כישראל, כאילו. לי זה מרגיש, כי זה האינסטינקט שלי, לא, צריך עוד כאוס, צריך עוד כאילו יצירתיות.

אז רגע, אז בואו נחבר את זה עם הקטע הקודם. כי אני מדמיין את ביבי וגלנט וגנץ, נורא, נורא, נורא, נורא, נורא מהר, הם באו לכאוס, והתנהגו כמו אלוהים, בסדר. הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, הם החליטו מה מטרות המלחמה, הם החליטו איך מנצחים, מתי מנצחים. וכאילו הרגיש, אתה יודע מה הרגיש? נגיד, נגיד, בטח אם אתה מהצד הימני של המפה, איך לי מרגיש ביבי, ואני יודע שהוא לא מקשיב לפודקאסט, אז לא אכפת לי להגיד עליו דברים, מרגיש לי שהוא, הוא משחק אותה עכשיו ככה. אני כל השנים, אני ביבי כל השנים רציתי להיכנס בהם, בגלל שבישראל יש מלא שמאלנים וזה, אז אני עשיתי לכם טובה ועצרתי את עצמי. אבל עכשיו, כשאתם נותנים לי את האופציה, אני אראה לכם איך אני אוהב לז... אני לא רוצה לדבר מגעיל, אבל

אני אכנס בה עם אימא שלהם. אני כל הזמן רציתי להיכנס בהם, תראה, לא נתתם לי להיכנס בהם, אני רציתי להיכנס. אה, עכשיו אתם יודעים להיכנס בהם, אני אראה לכם איך להיכנס בהם, אני אכנס בהם, אני אכנס בהם, זה מה שאני כל הזמן רציתי לעשות, הם לא נתתם לי, אני רציתי לעשות את זה. זאת אומרת, הם מגיעים עוד פעם עם ה-confirmation bias של אני ידעתי ואני זה, והם לוקחים את הכאוס, אבל מה זה שמים שם סדר? בשנייה, ומה החיסרון של סדר בשנייה? ש... אתה יודע, עוד פעם, אני לוקח את זה לניהול ומנהלים. אומרים שהחלטות מהירות יותר טובות מהחלטות טובות, שלוקח שלושה חודשים. אז זה טוב שהם היו מהירים. אבל צריך גם רגע להגיד, אוקיי, זו הייתה החלטה מהירה, עכשיו עובר קצת זמן, אוקיי, האם זו הייתה החלטה נכונה? או שאני רק אנסה להוכיח שצדקתי. אתה יודע, זה לקחתי לאבהות. לאבהות. בואו נשווה בין ביבי לטנג'ר בדבר הזה. גיליאלר לא בא ולא עשה מה שביבי עשה. זה לא היה,

אוקיי, עכשיו ככה וככה וככה. אלא כאילו, אתה יודע, מה זה אבא טוב? כאילו זה קצת מטריד אותי שאנחנו חוזרים לגברים וחוזרים, אה, אנחנו צריכים אבא, אבל אוקיי, נלך עם זה. כי שוב, כי הבייס שלי הוא אחר, הוא לכיוון האישה, הוא לכיוון כאילו... אז תכף תיתן גם את הטאטה. סבבה. אבל מה שהחוויה אז בצבא, אם נהיה קונקרטיים, הייתה באמת, הוא טיפל בנו בצורה אידיאלית. בשום שלב לא אמר לא, זה לא עובד. אולי בחיוך, בצחוקים, כאילו, אבל לא. עבד איתנו לאט-לאט, כמו שעובדים עם ילדים, כמו שצריך לעבוד עם מבוגרים. כאילו, בסבלנות, באהבה, וגם באמת העריך אותנו. לאט-לאט, וגם ביטחון, ביטחון באיזשהו מקום. שהדבר הטוב יקרה, שהסדר החדש ייכנס. מה שאמרת קודם, שאתה אומר, התהליך הזה ממלא יקרה. הוא הבין שהתחום שלנו הולך להתפוצץ, מה שלא יהיה, ושיהיה צריך סדר. בניגוד, אם הוא היה בא והוא כאילו היה עושה באמת מה שביב עושה, זה היה נגמר רע מאוד. כי היינו, הצד הטוב של שח... זאת אומרת, הוא היה בא והיה אומר לכם, תעשו 1, 2, 3, 4. בדיוק, הנה מה שהולך לקרות פה, טאק. וואו, היינו מתפוצצים עליו. כאילו, ואיך שהיינו אז,

היינו, כמו שאמרתי, שחצנים, אבל גם חזקים. אתה יודע, גם כשאתה גבר צעיר, יש לך את העוצמות המתפרצות האלה, זה היה נגמר רע מאוד. זה, באהבה, כמו ש... באמת, כמו שאני, כשאני אבא טוב, זה מה שאני עושה. אני לא בא ואומר לבנות ככה... אבל זה באמת צעד יותר נשי. נכון, נרגש. לפעמים שאתה מגדיר את האבהות הטובה שלך כמשהו שהוא יותר נשי. נכון. כי האבא הגברי, הוא אומר בדיוק מה הפתרון, וסטפ 1 זה סטפ 2 זה סטפ 3, וחבר'ה, זה מה שעושים עכשיו. וזה מחזיר אותי לרגע הזה במטבח עם יואב אחי, שהוא הלך למלחמה, ואני הרגשתי מאוד טוב במקום הזה, סבבה, אני עכשיו מנקה את המטבח, אני מכין למרוחת ערב. כן. כי זה מרגיש לי שזו אנרגיה שבאמת יש בה צורך. טוב, נלך לעוד קטע, אחרון. אנחנו... אתה רוצה, אנחנו בזמנים... אנחנו בזמנים... אנחנו היום נזוז מהזמנים ונראה מה יקרה. אבאה, אתה בעל בית. אוקיי, אני יודע. מזגן. אוקיי, וואי, שירה מעניינת. רשום אנונימי,

מה שגורם לחשוב שזה אתה. גדול. כאילו, השם משורר, רשום אנונימי. המזגן עובד, החלונות פתוחים, האוויר נשאר במקום. מה, זה פול גז בניוטרל? מה אתה קורא פה? פול גז בניוטרל. המזגן עובד, החלונות פתוחים, אז למה האוויר נשאר במקום? כן. כן. זה יכול לקרות, או אם יש רוח בחוץ, או אם המזגן נגיד לא מספיק חזק לחלל שהוא אמור לקרר. אני הולך איתך, אני הולך עם התקיעות, שזה נגיד מתאר תקיעות. כן. שנעשית פעולה, כאילו, מה שאני אוהב בדבר הזה, ובכלל, זה ברוב הטקסטים האלה, זה שהוא מאוד קונקרטי. כאילו, הסגן עובד, ועכשיו אתה עשית את זה עוד יותר קונקרטי בשבילי. כן.

אני, אגב, אתה יודע, זה נורא מצחיק, אבל יש כותרת. הכותרת הייתה חזרה לעולם, אבל שכחנו ממנה. הכותרת שאנחנו שמו במקום זה השבעה באוקטובר. וביחס לשבעה באוקטובר, השיר הזה נשמע לי כאילו לגמרי מתאר את המציאות. המזגן עובד, החלונות פתוחים, כאילו, לפני זה לא עשינו כלום. עכשיו אנחנו עושים הכל. נכנסים באמ-אימא שלהם. עושים את זה, ועושים את זה, ועושים את זה, ועושים את זה, ועושים את זה, המזגן עובד, החלונות פתוחים, עשינו הכל, שחררנו הכל, הבאנו את התקציבים, הבאנו מהאמריקאים, המנחתות, אז זה, טה, טה, טה, טה, טה, טה, טה, טה, טה, טה, תשאל את הישראלי אם המוצר, מה הוא יגיד לך? מרגיש שהאוויר נשאר במקום. כאילו, אני לא יודע, אני מת לפגוש את הישראלי הזה שיגיד, וואו, עברו ארבעה חודשים, התקדמנו מלא. איזה הצלחה, מטורף. והתקדמנו מלא. אומרים, אומרים, אני שומע קצת. כאילו מי שמנסה לעודד לעוד, הוא כזה אומר, כן, אוקיי, זה רפיח, חאן יונס, אוקיי, זה, הנה, השמדנו את כל המנהרות, יש כאלה ש... אני גם לא מזמן עם זה בכלל. אני מרגיש שהדרך שנשארה יותר ארוכה מהדרך שעברנו.

כן, כאילו, אני לא... אם לא חפרנו לעצמנו אפילו בור יותר גדול, כן. אז, אז כן, אז אוקיי. עזוב את כולם, זה התחושה שלי, אוקיי? התחושה שלי, עזוב את כולם. כן, כן. אני לא ברור לי אם האוויר זז. כן. אתה מרגיש שהאוויר נשאר במקום אפילו. זה הוא כתב, אנונימי, שזה אתה כנראה. אז מה זה אנונימי? איזה ספר שירה קנית כדי להביא את הכתר הזה שהיה רשום אנונימי? כן, לא, לא, לא מחכים, יש סיפור מאחורי זה, אבל אני כאילו לא יכול לחלוק אותו. אבל, אוקיי, אז כן, המזגן הוא, כאילו, האסוציאציה הזאת, אתה יודע, מצד אחד תקוע, מצד שני זה לוקח אותי למין מקום מאוד שלו. זה הדמיון שלי, כן? אני אגיד לך מה אני מדמיין. זה כן תקוע, כן? אבל מישהו שנמצא בחדר, תחשוב על אזור תעשייה, נגיד. אזור תעשייה, יש מזגן קטן כזה שמטרטר, כן? זה כבר דברים שאין, אין היום. זה כאילו, זה יותר דברים שרואים בספרים, לפחות אנשים, בוא נגיד,

מעמד הסוציו-דמוגרפי שלנו, אנחנו לא הולכים כל יום לנפחייה או משהו, אבל יש כזה מזגן מטרטר, שיש שם בן אדם, בדמיון שלי עכשיו לבד, בחדר, והמזגן מטרטר אבל לא באמת מקרר. כן. והאוויר עומד. ואז, אם אנחנו חוזרים לשיר הראשון, אתה יודע, זה לא לשבת בדשא עם, נתקע לי הסכין בין השיניים, זה לא לשבת בדשא עם שיבולת שועל בין השיניים. שיבולת שועל? גם לא היה. לא? שיבולת, לא שיבולת שועל. זה גם לא דשא, זה עשב. נכון. תיקח את זה לאן שאתה רוצה. אני לוקח. שבדשא עם שיבולת שועל? נראה לי החלק הזה במוח שלי מופעל, לחלק של הדמיון עכשיו, כי אני כאילו לוקח את הדבר הזה. אז יש משהו בדבר הזה שהוא, שוב, אני עף על עצמי פה עם הדמיון, כן? שהוא רגוע, שהוא, אני מדמיין את הילד, תחשוב על אבא שהוא, אני לא יודע אם בדמיון שלי הוא פקיד ברואה חשבון כזה, מנהל חשבונות,

או עובד ידיים איך שהוא עושה, אלקטרוניקאי כזה, שכזה מלחים. אבל זה המזגן, אני מדמיין כזה את המעבר של המזגן בקושי מסתובב, ואתה מגיע לשם, האוויר עומד במקום חם, נכון? אבל כאילו, זה גם מקום שאפשר להרהר בו. זה גם מקום, אין שם לחץ, אני לא רואה טלפונים, אני לא רואה איזה... כן. אין אמביציה. כן. אין מוטיבציה. כן, אין את האובר פרודקשן שהעולם נמצא בו ושישראל נמצא בו. כן, כן. אתה יודע שהולכים למדוד? כנראה שבעוד כמה שנים ימדדו לאומים, זאת אומרת, כמו שיש מדד של GDP וזה, ויש מדד של פרודקטיביות גם. אז יש, יהיה פרודקטיביות של AI, עד כמה המדינה מצליחה לייצר אקסטרה פרודקטיביות בזכות AI. וואו, אוקיי. אבל ההפך הגמור של מה שהרגע אמרתי, פרודקטיביות בזכות AI זה אולי הדימוי שאתה נתת פה,

של מה? האלקטרונאי או הנפח או הזה שהוא נמצא שם, אני גרתי הרבה שנים עם פורייטי. AI כמשהו שלו ורגוע שעושה את העבודה. לא, אני אומר ההפך הגמור. אז לא הבנתי. AI ופרודקטיב וזה, זה כאילו... וההפך הגמור, זה מין צווארון כחול במקום שאין לחץ, ואין אמביציה, ואין רצון לטרוף את העולם, אלא יש את היום-יום, ויש את החיים, חוזרים בערב, יש ילדים. ואני גם תוך כדי העבודה יכול להרהר בכל מיני דברים, אתה לא צריך להיות נורא מרוכז ומפוקס. יפה מאוד, כן. כאילו, הוא עושה משהו, זה לא שהוא זה שם, הוא עושה, יש איזה משהו שמעסיק את המיינד. כן. הוא יושב שם, עדיין לא ברור לי לגמרי מה, יכול להיות שאולי אפילו המן מצייר, אבל זה כאילו, אוקיי, העולם, העולם שלו, המזגן עובר, הוא לא מכבה אותו, זה יוצר לו איזה איקוליבריום כזה. אני לעולם אשאל את עצמי אם החיים שלו יותר טובים משלי.

לעולם. אני לא חושב על זה כחיים, אני חושב על זה כ-states. זה state מסוים להיות בו, כמו מצב של תודעה. שאני לא יודע אם אני רוצה ממחר עד המוות כאילו להיות ככה, אבל קצת מדי פעם, sounds good. לא, אתה לא רוצה, אבל נגיד שהגורל שלך היה מביא אותך לשם, זאת אומרת שלא היית ב-8200, ולא היית מתחנך בקיבוץ, ולא היית זה, והיית עכשיו נגר בפלורנטין. אבל זה לא רק 8200, צריך לחזור ללידה שלי, אני כאילו restless מלידה, אני עזבתי את בית הספר בגיל 16, עזבתי את הקיבוץ. אני כזה, כאילו... שוב, מה זה כזה? כמו שאתה אומר, אולי אני אשתנה, אבל... אז עכשיו השאלה שלי, כן? אם אתה חושב, אם אתה מרגיש כמו מזגן שעובד שמקרר, או מזגן עובד שרק גורם לאוויר להישאר במקום, אתה מבין מה אני אומר? כן, אני מנסה להבין איפה אני...

אצלי זה תלוי ביום. אוקיי, היום, זה ייתן לי קצת זמן. לא, אני לא מרגיש במקום. אני בטח לא מרגיש בפול קפסיטי. אני השמש הזאת שאני חולם להיות, שאתה יודע, ששמש זה דימוי שאני אוהב, כי זה גם, זה משהו שמפיץ המון אנרגיה, זה דימוי מאוד אבהי בעיניי. שמש זה הדבר, מה זה שמש. כן, אז אני לא מרגיש כמו שמש בדיוק, אבל אני כן מרגיש תנועה... אתה מצליח להזיז אוויר? זה מה שאני שואל. כן, קצת כן. כן. כמו שאתה אומר, היום. היום. כן. כן, ובו זמנית, כשאתה חושב על אפסיות הקיום. בוא, אתה עשית לנו פה שיעור על אב״מים וזה שזה לא בולשיט, וזאת אומרת, לכאורה, ולג'יטלי, אני לא יודע מה כל אחד זה, אבל הבאת הוכחות כביכול לכאורה, כן, שיש כביכול לכאורה אב״מים, ואולי הם אפילו בינינו, כן, בפרק ההוא, מוזמנים לקרוא, והיה על זה גם כתבות בלארץ, אוקיי? זה לא שאנחנו פה היחידים. כן, כתבתי, כן.

לא רק אתה. נכון, נכון, New York Times, כן. ואל מול הגלקסיה והגלקסיה של הגלקסיות, ואל מול הזמן שהוא אינסופי אחורה וקדימה, מה המאמץ שלנו עכשיו פה בכלל, פה בפודקאסט? מה מטרתו? האם אנחנו לא מזגן שמטרטר, ובינתיים האוויר נשאר במקום? מה אכפת לו בכלל? וואו, אני אוהב את זה ממש. אני אוהב את זה ממש, כי אני חושב שכשאני חושב על האיש הזה, שכן, בוויז'ים שלי הוא איך שהוא עובד עם הידיים, אבל אולי על אלקטרוניקה באמת. הכנסת לי את האלקטרוניקה הזו לראש. עם המלחם הקטן הזה, שעובדים על לוח אם כזה, וכזה צורבים. כן. הוא מתקן מיקרו. מיקרו, מה זה מיקרו? אה, מיקרוגל. מיקרוגל, הוא מתקן מיקרוגל של השכרה, בטח, בטח. שזה גם, אגב, זה סרוויס, זה שירות, הוא עושה את זה בשביל אנשים, זה מגניב. זה עבודה שלו. ואז הוא יושב, הוא כזה יושב בחדר הזה, באזור תעשייה, בפלורנטין, ומעליו כל הזמן כל הכוכבים וכל הגלקסיות. ובראייה שלי,

לגבי עצמי עדיין קשה לי להגיד את זה, אבל הוא בוודאי שהוא חלק מהיקום. בוודאי שהוא חלק אורגני מהיקום, הוא כמו הכוכבים, הוא כמו, זה מחזיר אותי לשטיינזלט, שהמתרגם של התלמוד, שאמר, יש אנשים שחושבים שאלוהים כאילו מתעסק בגלקסיות. וכאילו, אוקיי, הכי קטן בכוכבים. כי הוא מתעסק בדברים רציניים. במינימום הוא מתעסק בכוכבים. בדיוק. אם לא בגלקסיות. אבל הוא מתעסק בכל מולקולה ובכל עשב. והאיש הזה שיושב שם, הוא חלק מה... שוב, עדיין קשה לי להגיד את זה על עצמי, אבל הוא חלק מהטבע, הוא חלק מה... אתה מבין? מהטבע או מהתוכנית האלוהית? אותו דבר. מה ההבדל? ההבדל הוא שמי שמאמין בתוכנית האלוהית חושב שזה שניהם, ומי שלא חושב שיש תוכנית אלוהים חושב ש... לא, אתה יודע, זה כמו שאני מסתכל, נגיד, וואטאבר, על משהו יפה, על העצים מחוץ למרפסת שלי, ואז, ואני יכול לראות כמה הם יפים, הם נורא יפים, אבל גם אני נורא יפה. כאילו, אין באמת, בריאה חילונית,

בריאה חילונית, אין הבדל ביני לבינם. אתה יודע, אנחנו אומרים, כאילו אנחנו חושבים שעץ זה כזה trees that grows, אבל אנחנו זה משהו אחר. אבל כמו שהעץ מייצר את התפוזים וזה, גם אנחנו זה אותו דבר, ההורים שלנו, ואז אנחנו, אנחנו הפרי של ההורים. כן. כאילו, חילונית, רציונלית. כן. אם אתה רואה את היופי בעץ, בטח שגם בך. העץ, לא העץ רואה בך, אתה רואה בך. אתה רואה, אני רואה את כל ה... כי יש לנו תודעה, וזה, אנחנו רואים, כמו שאת אמרת, את כל הגלקסיות, ואת כל ה... זה נורא יפה, כאילו, כל התמונות האלה מהבל וג'יימס ווב. אני, תשמע, אני נשארתי קצת, נשארתי שם קצת. איפה? השיר הזה מוריד לי מוטיבציה. אני אומר לך את זה as is. מגניב. as is. as is, השיר הזה מזכיר לי שאני פה מטרטר, ואנחנו מטרטרים כבר שעה ועשרה, וחלונות פתוחים. כן. והאוויר נשאר במקום. החטופים בעזה,

האנשים בבית, מי שרב עם אשתו היום בבוקר, הוא רב עם אשתו היום בבוקר, היא רבה איתו, היא צודקת כנראה, הוא לא מוכן להודות, הוא יודע כבר. לא חשב שמות. לא חשב שמות. אה, לא, לא, דיברתי עליי. אוקיי, חבר. אני, זה היה לפני שבוע, לא, אנחנו רבנו לפני שבוע, ואז זה כבר עבר שבוע, זה כבר מזמן, כן. שבוע כבר אנחנו בסדר. אבל ההוא, אמ... אמ... לא, כי יש משמעות לזה. אתה רוצה שאני אגיד לך מה המשמעות? כן, בטח. המשמעות היא שאפשר לקחת דברים יותר בקלות. כי? כי גם ככה, מה זה משנה? זאת אומרת, אני חושב שהיופי באקזיסטנציאליזם, זה לא לאבד את המשמעות. היופי זה שיש מיליון גלקסיות, וזה... לא צריך לאבד את המשמעות. אפשר להישאר עם המשמעות. פשוט אפשר לקחת את הכל יותר בקלילות. אוקיי. כי היום אני פה, וזה יכול להיות שגם אני אמות, וייפול עליי פסנתר כשאני אצא מפה. כן. לא ייפול עליי פסנתר, יכול להיות שייכנס בי אוטו.

כן. חס וחיים, מקווה שאשתי לא מקשיבה, היא לא רוצה, היא לא אוהבת את המחשבות עליו. אנחנו במלחמה. אבל זה קורה, זה קורה. או טיל, אבל יותר סביר אוטו, ומה זה כזה בשנה? אז אפשר לקחת את עצמנו קצת יותר בקלות, בקלילות. אני מבין מה אתה אומר. אני פשוט, אני רוצה לשאול על זה, כי כאילו לא נראה לי שאתה חווה ככה את שער העולם. אתה, זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים... אני לא חושב שהעולם ייקח את זה טוב. מה זאת אומרת? אם אני אחווה אותו ככה. כמה? כבעל משמעות? לא, כבעל משמעות קלילה. למה הוא לא אחווה? כי תחשוב, אם אני עכשיו חייל בעזה ואני מקשיב לפודקאסט, אני מה, אני כאילו בא לי לזרוק עליי, כאילו ליאור, את הנשק שלו. אבל זה לא נכון אמפירית, הוא יותר שמח ממך, אמרנו את זה קודם. נכון. הוא בשירות. אבל הוא שמח בשבילי, ואני בא ואני אומר, תיקח את המשמעות הזאת יותר בקלילות. זה לא קליל מה שהוא עובר שם. אתה יודע, זה מזכיר לי חבר שלי, חבר טוב, אורתודוקס. חשבתי שתגיד אורתופד. אורתופד. עולם התוכן שלי. אורתופד ואורתודוקס. אין לי חברים אורתודוקסים.

שהוא גם, הוא היה יש בילואים חובש, היה נכנס, יוצא מעזה בשיירות האלה. והייתי מדבר איתו על הדברים, והוא כאילו, אני לא חושב שזו אחריות שלי, או אחריות שלך. תגיד, תגיד אותך. אם מישהו לא רוצה לשמוע, אז זה בסדר. אני לא חושב שהוא חייב לשמוע. אם לא נכון לחייל, אני מרגיש שאתה קצת נתלה בחייל בעזה. אתה מבין מה אני אומר? שכאילו, it's a thing. וכאילו, אני אגיד בסוגריים שאני משוכנע במאה אחוז. אני לא יודע מה רמת התפוצה של הפודקאסט. אני מקווה שהוא יגיע לחייל בעזה, אבל אני בטוח שיש שם אנשים שזה יועיל להם. שזה יפתח אותם, שזה יעשה להם משהו טוב. הלוואי. הלוואי. לא, לא רציתי להגיד את זה ממקום של שחצנות, אלא רציתי להגיד את זה כי כן יש, אני חושב, איפשהו ואיכשהו לגורמי מדיה, קטנים ככל שיהיו, כמו פופקורן, אני לא N12, אבל יש כן איזושהי אחריות בסוף. זאת אומרת, שבעה באוקטובר, כמו ששידרו בכל מיני מקומות.

כן, יש אחריות, אבל אני מרגיש שהאחריות הגדולה היא להיות ליאור. ואמרתי שאני אוהב דברים קשים, זה יותר קשה מכל דבר אחר. זה יותר קשה מ-Wot ever להיות ראש ממשלת ישראל. כן. יותר קשה מלהיות ראש ממשלת ישראל? לא בימים אלה. יותר קשה, הרבה יותר קשה. אני מרגיש ככה, להיות יוני, וואו, איזה אתגר. מה, אוקיי, אז אני רוצה לשאול אותך, כשאתה חושב על ביבי, יוצא לך לחשוב על ביבי? לפעמים, כן. מה אתה חושב שהוא חושב? מה קשה לו? ביבי... הוא רוצה להיות ביבי? ביבי נראה לי בגיהנום באופן אישי. הוא נראה לי בגיהנום. אני לא חושב שהוא בהכרח חווה את הגיהנום שהוא נמצא בו. מבחינה משפחתית, מבחינה... הוא נראה לי ממש בגיהנום. אני לא אומר שהוא מרגיש את זה. אני לא אומר שהוא קם בבוקר ומרגיש את זה. אבל הוא מרגיש לי way over, way over, כאילו, המקום שהוא נקלע, קלע את עצמו אליו,

נראה לי גם מקום מאוד רע. כן. אבל זה אתה רוצה לסיים? לא, לא, לא. ביבי, עם המשפחה שלו? לא, לא. לא, לא. תביא לנו משהו אחר, לא קטע, אבל בואו נניח לזה. לא קטע? לא, לא קטע, לא, לא. כי הגענו לקפסטי, הגענו ל... בואו נעצור. תראה אותי אם אני רוצה הקול הזה שלי, אני לא יכול להפסיק. אז בואו נעצור, בואו נעצור. תדע לי את הדבר הזה. אתה יודע מה, אני יכול... תדע למישהו שאוהב לזיין את השכל, לזיין את השכל. קודם כל, ברשות, אני 331 פרקים או שתיים, או אני לא יודע באיזה פרק אתה תהיה, אני עושה את זה כאילו בהנאווה, אני מראיין את הזה, אבל הבן אדם רוצה לזיין את השכל. הבאת אותי לפה, אמרת לי, מותר לך היום, ליאור, אני נותן לך את הרשות לזיין את השכל. וואו. תעשה את זה בכיף ובאהבה. וזה היה אדיר, אחי, תודה. כאילו, מה שאמרת עכשיו, ספציפית, חוץ מזה אין את השכל, את זה הייתי משנה, אבל... את הביטוי. כן, זה ביטוי מהתקופה שבה לא אהבתי את זה בעצמי, היום אני כבר אוהב את זה בעצמי. כאילו, העולם צריך יותר ליאור בתוכו.

כאילו, עולם העבודה, ישראל, מחשבים אפילו, צריך את זה. עם זה בטוח, אי אפשר לסיים, אחרת אני מוחק את זה. לא, לא, אחי, אבל בדיוק לאפשר, זה המסר שאתה רוצה. וכמובן, יותר יוני. יותר יוני. כן. אין מספיק יוני בעולם. עוד יוני, עוד. מה עוד? מי עוד? מי ששומע. יותר ממי ששומע? כל מי ששומע את זה, אני רוצה עוד ממנו. צריך יותר ממנו. או ממנה. אז לא, כי אתה מתכוון, אתה לא מתכוון שצריך ליטרל יותר ליאור. אתה מתכוון למשהו יותר עמוק, ואני רוצה שתגיד אותו as is. לא, אני ממש מתכוון ליטרל יותר ליאור. ממש מתכוון. אני לא מבין מה אתה אומר. עוד ממך, עוד זה, עוד מה שקראת לזה אין את השכל. עוד, אני, שוב, זה כבר אסוציאציה שלא נוח להתקחת ככה. אוקיי, אז אתה רוצה עוד אותנטיות? אני רוצה עוד ליאור, אני לא יודע מה זה. הרי יש משהו אחד, ממה שאנחנו יודעים כרגע על היקום, יש ליאור אחד. לא היה כמוך, לא יהיה כמוך. יש לנו אותך פעם אחת. אוקיי. עוד, תביא, תביא. אז שכולם יביאו את עצמם יותר?

כן, כן. זה מרגיש לי, אתה יודע, אנחנו הולכים, ואני בלימוד הזה, מה שאני חווה, מה שלמדנו כאן זה סשנים, אנשים כל כך הרבה יותר יפים ממה שהם נראים, כל כך הרבה יותר טובים. לא שאתה לא נראה יפה וטוב. כן. הנקודה הבטיחה שלך חזקה. כן, תביאו, בסדר, אבל... ואז כאילו יוצאים דברים נהדרים, ואני אומר, עוד, עוד, תביאו לי עוד. לא יודע, זה הרצון שלי, אני לא אומר את זה בשם אלוהים. כן. עוד, כן. כן. זאת אומרת, שאנשים יביאו את עצמם. אתה יודע, זה מזכיר לי, יש פרק לא מזמן עם פרופ' איתן קימל, והוא מדען, פרופ' אמריטוס מהטכניון, וכתב ספר שנקרא טלטלה. יש לו פרקינסון, הוא ישב איפה שאתה יושב עכשיו, ובכל העשר דקות הראשונות, הידיים שלו, אתה יודע, הוא לא יכול לשלוט בהם, אז הם זזות, והם עשו מלא רעש על ה... זה לא היה על המיקרופון, זה היה על השולחן. והוא... אני כל הזמן תהיתי אם הוא רוצה או לא רוצה להפסיק,

בגלל שהוא בן אדם מאוד מאוד מפותח רגשית, תהיתי אם הוא רוצה או לא רוצה להפסיק את זה. למה שהוא לא ירצה להפסיק? כאילו? כי זה מאוד הוא. אה, וואו. אוקיי. זה הוא עם משהו, יכול להיות שיש לי עכשיו ריח רע מהפה, ואתה שעה יושב פה ולא אומר לי כלום, אבל אתה אומר, בסדר, זה ליאור פה, עוד מי ליאור, זה עוד ריח רע מהפה. אבל לא, אני צוחק. אני צוחק. כן. זאת אומרת, לא, פרקינסון זה חלק מהבעיה שלו, וחלק מהספר שלו, וחלק מהסיפור, ובכל אופן, הוא בכלל מדען, ויש לו הרבה ביקורת לקהילה המדעית, ואני מדבר איתו על זה. והמשפט הראשון שהוא אומר בפודקאסט, זה משפט כמו, אני לא זוכר לחזור על זה בדיוק, אבל הוא אומר, אנשים כל הזמן עוצרים את הגדולה שבתוך עצמם בגלל הקולות שרוצים ליישר אותם, ולסדר אותם, ולהקטין אותם, ולהחזיר אותם לזה, וככל שהם הולכים לשם,

הם מונעים להוציא מעצמם עוד גדולה. ואני מאוד מתחבר לזה, למה שאתה אמרת, כי זה מה שאני שמעתי שמה, לא יודע מה אמרת, אבל שמעתי שאמרת, שאתה אומר, אני רוצה עוד שתוציאו את המחשבות שלכם, והרגשות והפלפולים שלכם. כי זה מוציא עוד מכם. הדוגמה שהבאת היא מעולה, כולל לזוז, כאילו, כולל לזוז. בוא, בוא, אני לא יודע, לעשות ככה, זה קצת חגיש, פרקינסון, שלא יצא שאני, כאילו, מסתלבט חלילה, אבל כאילו, כן, כאילו, עוד מאיתנו. כן. אני, אגב, היה לי, אני לא יודע, איתן, אם אתה שומע, היה איתו פרק נהדר, והוא בחור נהדר, אני לא יודע אם הוא התחיל לשמוע את הפודקאסט פתאום, אבל אם כן, איתן, אז אני, הפרק איתך היה מדהים, ואני יודה פה שלפני הפרק לא ידעתי איך זה יהיה, ידעתי שהוא עלול לדבר קצת יותר לאט, ושזה יכול להיות, ולא ידעתי איך זה יהיה.

ואתה יודע מה, זה קצת מחבר אותי עוד פעם לעניין של הכאוס. אמרתי, בוא נביא את הכאוס ונראה מה יהיה. וגם בפרק איתו, הכרזתי בהתחלה, תשמע, הבחור גילה את הבועית המיקרו-קוספית, אני לא יודע אפילו איך עזור לזה, בועית גז מיקרו-קוספית שזזה לנו בתוך נוזלי הדם, והיא גם זזה בחלל וביתר, והוא גילה את כל הדברים האלה, בחור מדהים, ובסוף הוא דיבר איתי על אומץ. ואני, אין לי מושג איפה אני. אתה פה איתנו בשולחן, כן, ואני חושב שזה, אני הולך להקשיב לזה עכשיו, אני הולך לאסוף את הבנות מהמסגרות, ואני אקשיב לזה בדרך על האופן. עוד לא, אבל עוד לא פרסמתי את הפרק. אה, לפרק מייטן. אוקיי, לא לעצמך. גם לזה יש מקום, אבל אתה יודע, אולי לא מייד. אולי תן קצת... כן.

טוב, חביבי. מגניב. אה, פעם, כשהיה, כשהיו לאנשים קצת יותר סבלנות, אז, או קצת פחות, אז היה מסיים אותו, נדמה לי, גידון שקראו לו, שהיה אומר, נאמת לי מאוד. ואיכשהו עכשיו זה חזר אליי, כזה מגיל 11, פעם אחרונה לרדיו. איזה מחמאי, איזה מחמאי. שהוא אמר, נאמת לי מאוד. אתה זוכר מה היה שם בתוכנית? לא, אבל אני זוכר את הביטוי הזה. אנשים היו מתקשרים, היום יש אגב תוכנית כזאת בכל ערוץ רדיו. כן? כן. היום יש בכל ערוץ רדיו... שמסיימים בנאמת לי מאוד? לא. זה לא נשמע כמו. גילון רייכר, אנשים מתקשרים לצעוק ולכעוס, והוא מתווכח ומתפלפל איתם. והוא מסיים בנאמת לי מאוד. והוא תמיד מסיים ב'תודה חביבי נאמת לי מאוד', ועובר ל...מי המתקשר הבא? מי המורואיין הבא? זה חמוד. אז איכשהו זה יזכיר לי מה... זה. יאללה חביבי. ביי רבותיי, ניפגש בשבוע. ביי. תודה רבה, נאמת לי מאוד. יהיה סוף טוב.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 335

    למה ההסברה נכשלה?

    12 מרץ 2024 · 77 דק׳

  2. 334
  3. 333

    היפנוזה - זה באמת עובד?

    27 פבר׳ 2024 · 54 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←