האם פילוסופיה היא פרקטית? | מה בין דון קישוט לבינה מלאכותית? | האם סוקרטס היה מוצא עבודה ב-2024? | פופקורן 347 עם ישראל שורק
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
ישראל שורק הוא מרצה לפילוסופיה בקרן מנדל למנהיגות, מנהל תוכניות הכשרה למנהיגות ומחבר הספר "סוקרטס מחפש עבודה". דיברנו על פילוסופיה מעשית: מה הערך של ניסיון חיים בעולם משתנה, למה לא תמיד כדאי לשאוף להיות מספר אחת, מה דון קישוט מלמד אותנו בעידן הבינה המלאכותית, ואיך מתרגלים קשב והתפעלות מהזולת.
בפרק הזה
- ניסיון חיים הוא לא ערך בפני עצמו: לדברי ישראל, אסור לקדש אותו, ומותר לתת בו אמון רק כשהוא מונח על כתפיים חכמות, ביקורתיות וצנועות
- אין קיצורי דרך לקשב: כמו כל מיומנות, גם סבלנות וקשב עמוק נרכשים רק בתרגול
- לא תמיד צריך לשאוף להיות מספר אחת. יש ערך רב באנשים שהם מספר שתיים נפלאים, ואפילו קונפוציוס ראה בסוף חייו את ייעודו כמנטור וכסגן
- דון קישוט, שיוצא למאבק חסר סיכוי, מייצג אתיקה של כוונות ולא רק של תוצאות, ולכן הוא מעורר השראה גם מול הבינה המלאכותית
- קיטש הוא רגש ללא תביעה של מאמץ, והכאב נמצא לא בדברים עצמם אלא במשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים בהם
על הפרק
האם ניסיון חיים שווה משהו בעולם שמשתנה תמידית? למה חשוב לזהות ולשמר את מרכז הכובד שלנו? האם עדיף תמיד להיות מספר אחת? מהי ההגדרה לקיטש? והאם כאב נמצא בדברים עצמם - או במשקפיים של המתבונן?
מרבים לזלזל בפילוסופיה שהיא שמורה לפריבילגים שמדברים על נושאים ברומו של עולם, כאלו שלא נוגעים לחיים האמיתיים. אבל! האורח של היום מגיע לערער על החשיבה הזו ולהוכיח עד כמה פילוסופיה היא פרקטית ומעשית.
דיברתי עם ישראל שורק, מרצה לפילוסופיה בקרן מנדל למנהיגות, על הצדדים המעשיים יותר של הפילוסופיה. וכיאה לפילוסופיה, נגענו בהמון נושאים שכביכול לא קשורים אחד לשני - אריק איינשטיין, דון קישוט, טראמפ, בינה מלאכותית, טיק טוק ואפילו במהו קיטש - אבל מאחורי כולם מסתתרת משמעות עם עצות פרקטיות לחיים טובים יותר.
ציטוטים מהפרק
תנו אמון בניסיון רק כשהוא מונח על כתפיים חכמות, ביקורתיות, בקרבו של אדם שהוא מלא ענווה
אני רוצה שכן נפעל על פי אתיקה של כוונות ולא רק אתיקה של תוצאות.
שום אדם גדול לא הפך להיות גדול אם הוא לא ידע להתפעל ולשאוב השראה מהאנשים שהיו בדרכו.
שאלות ותשובות מהפרק
- האם פילוסופיה היא מעשית?
- ישראל שורק מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהפילוסופיה עוסקת בשאלות המעשיות ביותר: למה לקום בבוקר, למה לאהוב ומה המשמעות של כל זה. לדבריו, אפשר לתת לאנשים עצות מעשיות, אבל חשוב ללמד אותם גם לחשוב, להטיל ספק ולהיות ביקורתיים.
- האם ניסיון חיים עדיין שווה משהו בעולם שמשתנה כל הזמן?
- לפי ישראל שורק, אסור לקדש ניסיון רק מפני שהוא ניסיון. הוא מציע לתת בו אמון כשהוא מונח על כתפיים חכמות, ביקורתיות וצנועות, ולזכור שיש הקשרים שבהם דווקא רעננות עדיפה.
- למה לא תמיד כדאי לשאוף להיות מספר אחת?
- ישראל מציין שכל אחד בתרבות המערבית מחונך להיות מספר אחת, אבל יש ערך גדול באנשים שהם מספר שתיים או מספר ארבע נפלאים. כדוגמה הוא מזכיר את קונפוציוס, שבסוף חייו ראה את ייעודו כמנטור וכסגן של אדם אחר.
- מה דון קישוט מלמד אותנו על הבינה המלאכותית?
- ישראל שורק רואה בדון קישוט אדם שמוכן לצאת לקרב אבוד ולא פוחד להפסיד, ומעדיף אותו על הציניקנים. לדבריו, אנחנו יכולים להיות גאים גם בטעויות, בכישלונות ובאכזבות שלנו, ובזה אנחנו שונים מבינה מלאכותית.
- מהו קיטש לפי ישראל שורק?
- לפי ההגדרה שישראל מציג, קיטש הוא עוררות רגשות בלי תביעה של מאמץ. הוא משווה זאת להנחתה על פסגת ההר במסוק: הנוף נשאר איתנו שנייה וחצי, לעומת נוף שטיפסנו אליו ברגל.
- מה ישראל שורק היה מלמד בני נוער?
- ישראל אומר בפופקורן שהיה מלמד אותם שני דברים: להתפעל מהזולת, כי הדרך לגדולה עוברת בשערי הענווה, ולא להתרשם יותר מדי מטון פסקני, אלא לשאול מה יכול להיות נימוק לחשוב אחרת.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- אריק איינשטיין · מאיר אריאל · קונפוציוס · עמנואל קאנט · פרידריך ניטשה · יואל הופמן · דניאל כהנמן · עמוס טברסקי · יובל נוח הררי · לאה גולדברג · אלן דה בוטון · תום בריידי · סוקרטס
- חברות וארגונים
- קרן מנדל למנהיגות · הוצאת רסלינג · צה״ל · תיאטרון באר שבע
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- סוקרטס מחפש עבודה · דון קישוט · מלחמה ושלום · כה אמר זרתוסטרה · טיקטוק · נטפליקס
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
ברוכים הבאים לעוד פרק עם פופקורן. אנחנו עוסקים פה באדפטיישן, הסתגלות לעולם החדש. אני ליאור פרנקל, ויש לי כל הקדמה מאוד מאוד מסודרת, שאין לי כוח לקרוא אותה כי היא נראית לי לא אותנטית. אז אני אגיד לכם שבכל אופן, כל שבוע באים לפה אנשים מדהימים, כמו האורח של היום, וכל מי שהיה לפניו, וכל מי שיהיה אחריו, כולל אתכם, שמלמדים אותי לחשוב, להסתכל, להסתכל על דברים מזווית חדשה, ולהבין מה קורה בעולם המורכב שלנו. ואם אתם אוהבים להאזין לפופקורן, אתם כנראה אנשים שאוהבים לחשוב, ללמוד, להתפתח, ולכן אתם תיהנו בשעה הקרובה. בפרק של היום אנחנו ננסה להבין איך אפשר להתמודד עם העולם החדש, גם בעזרת פילוסופיה, שהיא חדשה וישנה בו זמנית, ויש לה גם מכאן וגם מכאן, קוראים לזה הרבה פעמים פילוסופיה מעשית, איך אנחנו נוכל באמת, עם המחשבות והרעיונות של הפילוסופים, לחשוב ולקבל החלטות, ולחשוב איך אנחנו רוצים להתנהג, ואיך אנחנו רוצים לחיות את החיים האלו. ופעם כל הפילוסופים טענו שאם לא עושים את זה, אז למה בכלל לעשות פילוסופיה? אבל מאז זה התפזר, ויש כל מיני פילוסופים שקשה להבין איך הם קשורים לעולם המעשי.
אבל הנה למשל רשימת שאלות שנמצאת בהקדמה של הספר החדש של האורח שלנו, ישראל סורק, והוא כותב שם את הרשימת שאלות האלה, שבטוח שהייתם שמחים לדעת את התשובות עליהן. למשל, האם גם בעולם משתנה יש ערך לניסיון חיים, שאולי מקבע את העבר, רמז רמז, לא בטוח שיש ערך. האם אדם בעל זיכרון חד וטוב יכול להיות צלחן? האם מותר לנו להגביל את חירותם של אנשים אחרים לטובתם? האם זה נכון שחיים עירוניים הם צפופים, מנוכרים ורועשים יותר מהחיים בכפר? האם נעדיף תמיד להיות מספרי אחת מאשר מספרי שתיים? האם אפשר ללמוד להיות חופשיים? האם אדם שאינו אמיץ יכול להיות חופשי? האם צריך לרחם על מי שליבו נשבר, או לקנא במי שליבו נשבר? האם בעידן הנרקסיסטי אנחנו יכולים עדיין להתפעל מהזולת? מה הבעיה עם להעצים? אנחנו אוהבים להעצים, נשים וילדים, ואת כולם אנחנו מעצימים, יש עם זה בעיות. ומה הבעיה עם דמוקרטיה? אנחנו לא נגיע לכל השאלות האלה, לצערי הרב, אוקיי? בשביל זה ישראל כתב ספר שלם, וכנראה שגם בספר,
כנראה שערכו לו חצי החוצה, כי זו הוצאה רצינית, רסלינג. אז לא נגיע, אבל לפחות נתחיל במסע. יש לי אהבה מאוד גדולה בלב לפילוסופיה, ולכן הזדמנות להפוך פילוסופיה למה שתעזור לנו עם העולם של היום, יעזור לי. השאלות הן מתוך הספר סוקרטס מחפש עבודה. מן הסתם, ברור לכם שלא לקח לי הרבה זמן עד שאמרתי לו בוא לפרק. כתב ישראל סורק, הוא מרצה לפילוסופיה בקרן מנדל למנהיגות, ומנהל תוכניות הכשרה למנהיגות במרכז מנהל למנהיגות בנגב. הוא ניהל את התוכנית למנהיגות חינוכית בצה״ל, לא תגידו בן אדם לא רציני. שימש דיקן העמיתים בבית ספר למנהיגות חינוכית בירושלים, לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה העורך האחרון של כתב העת המיתולוגי, הד החינוך. אנחנו לא נשאל אותו היום בפרק, האם בגללו כתב העת המיתולוגי כבר לא נמצא? אם הוא היה העורך האחרון, אז הוא עלול להיות מואשם. אז אנחנו ניתן למוזיקה את המקום, ונתחיל בעוד שנייה.
יכול להיות שחלק ממאזינינו נולדו בכלל אחרי שמגדלי התאומים כבר קרסו, לך תדע. ואני בטוח שגם קהל צעיר אוהב את התוכנית שלך. אבל מה שקרה, 11 בספטמבר 2001, השעה 04.30 אחר הצהריים, אני מלמד פילוסופיה ביחד עם חברי יובל אילון, בית הספר למנהיגות חינוכית, מקום מאוד רציני, כולם עם טלפונים בתוך התיקים. כלומר, גם אם מישהו מת לדעת חדשות אצלנו, לא מרשים. פתאום בשעה 04.30, 04.32 נשמעת דפיקה על הדלת, דבר שכמעט לא ייעשה במנדל. אני פותח את הדלת באמצע שיעור, אומר שנייה לעמיתים, חכו, חכו. ניגש לפתוח את הדלת, ושם עומד רועד וחיוור, איש המחשבים של קרן מנדל, עד היום הוא איש המחשבים של השי היקר, והוא אומר לי, ישראל, צא שנייה החוצה. ואני יוצא רגע החוצה, ואני רואה שהאיש חיוור, והוא אומר לי, תשמע, אני חושב שפרצה מלחמת עולם שלישית.
נשיא ארצות הברית נעלם, כי אז עדיין לא ידעו בדיוק איפה הוא ומה קורה, היו רגעים של אי ודאות. מגדלי האטומים קרסו, הפנטגון מופצץ, ואני חושב שפורצת כרגע מלחמת עולם שלישית. אמרתי לו, שי, באמת, תודה רבה לך, תודה רבה. סגרתי את הדלת והמשכתי ללמד פילוסופיה, עד סוף השיעור, עד חמש וחצי. ובשעה חמש וחצי אמרתי, תודה רבה לכם על ההאזנה, תודה לך, יובל. ועכשיו כדאי לכם להוציא טלפונים, לפתוח חדשות, להתעדכן, כי כנראה יש שיעורים דרמטיים. אז תראה מה זה. אני כאן מתאר לכולם שאתה באת ללמד פילוסופיה מעשית, ואתה אומר, לא, העולם לא חשוב, הפילוסופיה יותר חשובה, או שאני טועה. אולי הפילוסופיה היא נצחית וכמה מגדלים שנופלים הם רגעים? בדיוק, ליאור, בדיוק. תחשוב רגע, מה זה משנה? למה אנחנו חייבים לדעת בדיוק עכשיו שבגדלי התורים קרסו?
בדיוק עכשיו שירו ברבין? בדיוק עכשיו שירו עלינו? מה קרה? נדע, אם אנחנו לא זקוקים לנו לניתוח לב פתוח, מה קרה? נלמד פילוסופיה, נהיה טיפה יותר חכמים, החדשות בורחות לאיזשהו מקום, ותשמע לך, הפילוסופיה זה ביני לבינך. אני מקווה שהמאזינים לא ייקחו את זה יותר מדי ברצינות. לא, אבל עכשיו באמת, הפילוסופיה עוסקת בשאלות הכי מעשיות בעולם. אתה יודע, תחשוב על מתמטיקה, לכאורה מקצוע מעשי, נכון? אתה ראית פעם שמונה הולך לחנות ומבקש שוקו ולחמניה? בחיים לא ראית. ראית פעם פרזנט סימפל מבקש שיחליפו לו את המברג במברג אחר? בחיים לא. אז כל הפיזיקה, הכימיה, יסודות כימיים, זה דברים מופשטים. הפילוסופיה עוסקת, כמו שהיה אומר מורי אבי רביצקי, בשאלות הכי קריטיות של למה לקום בבוקר? כן. למה לאהוב?
מה המשמעות של כל זה? למה להמשיך לחיות? אתה יודע, היה יכול להקשיב פה איזה בחור ולטעון, או בחורה, ולטעון שגם קצת מבריחים אותנו מהשאלות האלה אולי. זאת אומרת, בסוף בן אדם לא עוסק בשאלות האלה, הוא איך שהוא קם, יש את האינרציה, הוא קם והוא מתנהל, והוא פוגש את השאלות האלה רק אחרי שהוא עובר איזשהו משבר, ומנסה להבין מי הוא, ואיך הוא הגיע לאן שהגיע, ולמה למד את מה שלמד, ואיך הוא עושה את מה שהוא עושה, ואיך הוא אולי דווקא בעבודה שהוא לא אוהב וכולי, ואז הוא מגיע לשאלות האלה. בדיוק, אנחנו רוצים לספר לנו, בואו תנו לילדים, לילדים, למבוגרים, לנערים, לכולנו, תנו לנו כלים מעשיים, תנו לנו חינוך פיננסי למשל, איך מסתדרים. רבאק, באמת, אתה באמת חושב שזה מסובך לדעת איך להתנהל מול חשבון בעל? זה, זה, זה. עצות כאלה, אני לא אומר שלא חיוניות, אבל אפשר באמת לתת כמה עצות מעשיות לבני אדם,
אבל ללמד אותם לחשוב? ללמד אותם להטיל ספק? ללמד אותם להיות ביקורתיים? לא להעמיד לכל מה שמוכרים להם, אחרת, איך תראה הדמוקרטיה שלנו? איזה רציונליות היא. אתה תוכל לסמוך על בן אדם שלא מטיל ספק, שלא יודע להיות ביקורתי, שלא יודע לשאול שאלות, שלא מחפש תשובות חלופיות. זה מי שהיית רוצה שיהיה חבר שלך? כן, כן. אז בוא נצלול רגע לשאלה שהיא שאלה שמעסיקה אותי המון. ניסיון חיים. זה עוזר לנו או מפריע לנו בעולם של היום? זה באמת המסע שפותחת את הספר, סוקרטס מחפש עבודה, זה בדיוק זה. מה הערך של ניסיון החיים בעולם שהוא כל הזמן משתנה, משתנה, משתנה? תאר לך שסבתא שלי, שהייתה אלופת העולם בחיסכון, באמת, ליאור, היא קנתה דירות לשלושת ילדיה, ועוד בתל אביב, לא תגיד. וואי, וואי. והכל באמת, בעשר אצבעותיה חסרו לה שלוש אצבעות מאיזה תאונה, היו לה שבע.
בשבע אצבעותיה היא קנתה דירות, היא יכולה ללמד את כולנו איך לחסוך, היא ידעה לתפור תפרים מתחת למזרונים, להכביר שם את הדולרים. אבל באמת, אתה הולך היום לאדם רציני שרוצה לדעת איזה תשואה יקבל על הכסף שלו, תגיד לו, תתפור מתחת למזרון, הוא יגיד לך, עם כל הכבוד לניסיון של סבתא שלך, בוא, יש לי היום שיטות קצת יותר טובות. או תלך לאיזה מורה צעיר שנכנס היום, יש בישראל 130 אלף מורים, בטוח שרבים מהם מאזינים לנו עכשיו. אתה האמת חושב שמורה שהיום נכנס, כולו נמרץ, רוצה לעשות דברים מקסימים עם התלמידים שלו, הוא ישאל את המורה הוותיק שכבר עוד מעט יוצא לפנסיה, תגיד לי, מה הסוד שלך הוא יגיד לי, תשמע, צריך עכשיו להחזיק את הכיתה או להחזיק את התלמידים קצר? המורה הצעיר יגיד לו, מה אתה מדבר על להחזיק קצר? זה כבר לא הימים האלה שאתה מחזיק קצר. צריך לרתק את התלמידים, לתת להם למידה עצמאית, במילים אחרות, לכאורה, כל החשיבה שלנו מוליכה אותנו למסקנה שאין הרבה ערך בניסיון החיים של הדור הוותיק, כי אנחנו נמצאים בהשתנות מתמדת. אז מה, נזלזל בהם? נבוז להם?
נגיד, סבא, סבתא, תודה רבה, אתם כבר לא רלוונטיים? מה באמת אפשר? זו שאלה מאוד עמוקה, תחשוב על זה. מה אפשר ללמוד מניסיון חיים של אדם מבוגר אם כל הזמן המציאות משתנה? הוא יכול למד אותך איך לחזר? הוא יכול למד אותך איך להתקשר למעביד? איזה עצה מעשית הוא יכול? לכאורה, כלום. והפיתוי הגדול הוא להגיד, באמת אין היום ערך לניסיון החיים. אלא מה? אם יצא לך פעם אחת להגיע למשל לביקור שבעה אצל אדם שהכרת אותו נניח כמנהל בעבודה, כלא יודע מה, שכן, פתאום אתה רואה איך שמאירים את הבן אדם הזה מעוד זווית, ואתה שומע עוד סיפור מזווית אחר, פתאום אתה רואה שיש חוט מקשר בין האיש הזה כמנהל ובינו כשכן, וכאבא, וכ... אני לא יודע מה, כמדריך בתנועת הנוער, וכאזרח, וכיושב-ראש ועד ההורים, פתאום אתה אומר לך, רגע, זה לא העצות המעשיות שגורמות לנו להעריך או להוקיר בני אדם.
מה שגורם לנו להוקיר בני אדם, להתפעל מהם, זה שאתה מזהה שיש איזשהו עמוד שדרה, מרכז כובד עמוק לבן אדם, וסביב מרכז הכובד הזה הוא תובע הרבה מאוד ניסיונות, ואתה שואל את עצמך, איך גם אני אוכל בעולם התזזיתי שלנו לבנות לעצמי מרכז כובד כזה? תחשוב עליך שיום אחד אתה מראיין איש רוח, יום אחד אתה מראיין איש עסקים, יום שלישי אתה מראיין עיתונאי, יום רביעי אתה מראיין איש במה, ואתה באופן טבעי מסתקרן ומתפעל מכל אחד מהם? כן. אתה שואל אותך, רגע, אז מה אני? איפה עמוד השדרה שלי? כן. ואז אני אגיד לך, למשל, הצעה אפשרית, הסקרנות היא עמוד שדרה שהולך ואוזל מהעולם הזה, שמור עליו מכל משמר. כן. הוא הדבר שיכול להוות השראה ולתת לאנשים את התשוקה לחקות אותך ולמצוא את הגרעין, את מרכז הכובד שלהם עצמם. אני אגיד לך איפה זה פוגש אותי, הסיפור של עד כמה הניסיון חשוב או לא חשוב,
בשתי נקודות. אחד, משהו שמאוד אהבתי שקראתי פעם, של Alain de Bouton, שהוא בריטי עם שם בלגי או משהו כזה, אבל הוא לגמרי בריטי עם מבטא בריטי, הוא בעצמו לא אומר את זה במבטא גרוע, כמו שעשית את החיקוי הזה. אז הוא דיבר על זה שאנחנו החילונים, שזרקנו את הדת, אז בטעות הורדנו את המים עם התינוק וכמה דברים, והוא אמר, פספסנו עוד כמה דברים שהם שם, הדתיים, יודעים לעשות מצוין ובטעות זה. למשל, קהילתיות, אוקיי? למשל, מסורת לא במובן של להתעקש על איזשהו קורבן לזבח, אלא במובן שיש שירים והם חוזרים על עצמם וזה וזה וזה. זה דבר אחד שתפס אותי בתור ליאור היותר צעיר ואמר, וואי, נכון, אולי אני יכול לעשות משהו עם הדבר הזה. והשני, זה שכשהייתי יותר צעיר, אז הייתי קצת יותר מהפכן. אמרתי, אוקיי, זה הכל, כל מה שקיים הוא כנראה לא טוב,
וצריך להמציא הכל מחדש. עכשיו, כשאני יותר בוגר, אני עברתי למילה אדפטיישן, הסתגלות. זו המילה שאני משתמש בה. ומה זה אדפטיישן? זה לשמור את הטוב ממה שאבד, ואיפה שלא טוב, לחדש. זאת אומרת, זה לא חושך הופך לאור או משהו כזה, זה לא ווק התעוררתי, אלא זה לכוונן ולמצוא דברים חדשים במה שלא עובד, אבל כן גם להרוויח מכתפי הענקים שאני אוכל לעמוד עליהם. עכשיו, זה היה ההסבר שלקח לי שלוש דקות להסביר לך. הבעיה היא שרוב הזמן, בתרבות, אנחנו לא מתעסקים כבר בשלוש דקות. דיברנו לפני ההקלטה על טיקטוק 12 שניות שהגיע לרבע מיליון צפיות שלך, ישראל סורק, הבן אדם הרציני הזה, בטעות, עושה איזה טיקטוק, היא הופעתה בבגרות ללשון. אני אתן לכם לינק בזה כדי לראות את הדבר הזה. אבל אנחנו בעולם שבקלישאה כבר החבר'ה הצעירים אומרים, אוקיי, או כניסיון או לא ניסיון.
איך משתמשים בסוקרטס או במשהו יותר שקשור למילה פילוסופיה או באחד אחר, כדי להעביר גם את זה שהתשובה היא יותר מורכבת? אתה מבין? זאת אומרת, איך אנחנו מצליחים לגרום לחסרי הסבלנות להיות יותר סבלניים? וזה לאו דווקא בכך שהם יותר צעירים, גם מבוגרים היום חסרי סבלנות. תשמע, אני לא יודע כמה מהצופים הצעירים ששמעו את התחלת השאלה שלך יכלו לחכות עד סופה. כי באמת, אתה יודע, רצף הקשבה של דקות שלמות. זה נראה כבר... אני מתנצל. אתה לא צריך להתנצל. הבעיה היא כנראה בעיה עמוקה מאוד של דור שלם. ואתה יודע, גם אותנו מכוונים היום בבית ספר למנהיגות חינוכית, אני כרגע מנהל של תוכנית למנהיגות רפואית. אנשים סופר רציניים להיות סופר רציניים, אנשים שהם באמת מובילים בתחומים שלהם, אם זה ברפואה או בצה״ל, ואומרים לך, תשמע, שעה וחצי זה לא זמן קדוש, היום קשה לאנשים להחזיק אפילו שעה ורבע,
תקצרו, תפעיל. זאת אומרת, זאת בעיה של דור שלם. וכנראה כמו כל דבר שלמדת בחיים, נהיגה, בישול, הגשת פודקאסטים, וואטאבר, כל מיומנות שאנחנו מרגישים שאנחנו, ומותר לנו לפעמים להגיד שאנחנו טובים בה, כל מיומנות כזאת כנראה רכשנו בעזרת תרגול. וכנראה שבלי תרגול לקשב לא נוכל לפתח מחדש קשב. ואני לא מאמין שיש קיצורי דרך. כמה שננסה להיות מרתקים, ואני חושב שאנחנו שנינו אנשים שיודעים לעניין בני אדם, בלי לתרגל קשב, בלי שהאדם שעכשיו זזה לו האצבע בעצבנות והוא אומר להחליף ערוץ לא להחליף ערוץ. אם הוא לא ייקח אוויר ויגיד, אני חייב לתרגל סבלנות, אני חייב לתרגל קשב, זה לא יקרה. שום דבר משמעותי לא למדת בלי לתרגל אותו. כן. כולל לשוב ולכונן בעצמנו קשב עמוק.
אנחנו צריכים מאוד לרצות בזה. כולנו מכורים למסכים, רובנו מאזינים לפודקאסט הזה בטח תוך כדי ההליכה ברגל, או ג'וגינג, שהנייד תקוע לנו בכיס והאוזניות באוזן, וזה נהדר. ויחד עם זאת, אם זה למשל דרך לפיתוח קשב, נהדר, תטפחו לעצמכם על השכם, תתרגלו עוד דרכים, אבל כנראה שאין קיצורי דרך לראות. כן. אוקיי, אוקיי. שמח שאמרת לי את האמת ולא ניסית לבוא עם פתרון קל. אז, אוקיי, מה עוד אנחנו יכולים ללמוד על הדברים שמפתיעים אותנו? זאת אומרת, אני רוצה להבין, אתה קראת לספר סוקרטס מחפש עבודה? כי מה? קראתי לספר סוקרטס מחפש עבודה על שם אחת המסות שכתובה בו, שבאמת תיאטרון באר שבע המחיז אותה. דמיינתי שסוקרטס היום בא לראיון עבודה ופוגש מנהלת משאבי אנוש.
והיא אומרת לו, והוא רוצה להיות מורה, מחנך. והיא אומרת לו, תשמע, אני רואה לך שאתה חכם, שאתה מבריק, שאתה יודע לחשוב אחרת, שאתה תפתיע את התלמידים ותאלץ אותם לחשוב מחדש, אבל אני לא רואה שיש לך ניסיון. בוא תראה לי, תן לי רגע שהרשימת מקומות עבודה שעבדת בהם. והוא אומר, אין לי, אני, אף אחד לא העסיק אותי. והיא אומרת, אז איך אתה מצפה שאנחנו ניקח את הסיכון? הוא אומר, למה? הם מוכרחים לקחת סיכון, את לא יודעת שבלי להסתכן אי אפשר להגיע למקומות מעניינים באמת? היא אומרת, תשמע, יש לי נהלים. והוא אומר לה, אבל לעזאזל הנהלים, הוא מתחיל להתרגז, אתה יודע, סוקרטס לא היה בדיוק אדם מאופק. והיא אומרת לו, אני מאוד הייתי רוצה להעסיק אותך, אבל תסתכל, איפה הניסיון הקודם שלך? ואז הוא מתחיל לשאול אותה, מתי אנחנו מוכרחים ניסיון קודם ומתי לא. ואז הוא אומר לה, נכון שאם את צריכה עכשיו לשלוח טייס למשימה, לא היית רוצה לשלוח טייס שזאת טיסתו הראשונה? בוודאי.
ואם אנחנו צריכים שרופא ינתח אותנו, לא היינו רוצים שזה יהיה ניתוחו הראשון, נכון? ואם אני רוצה שאדם שעושה פודקאסטים... מישהו יתלה לי מאוורר מעל הראש. וואטאבר. זה סיפור אמיתי. אני לא יודע אם אתה שכללת את המיומנות שלך מאז הפודקאסט הראשון שהקלטת. אני מתאר לעצמי שאפילו היה לך אולי אקסטרה התלהבות הזאת, אבל היום הרבה יותר מיומן. בלי שהרגשת בזה, נצבר משהו בך, בכל אדם. וכל מאזין שואל את עצמו, איפה אני צברתי את ה... ויחד עם זאת, יש הקשרים שבהם אנחנו זקוקים דווקא לתכונות טובות ולא לניסיון. אנחנו רוצים רעננות, אנחנו רוצים שאנשים יהיו בפעם הראשונה איתנו. כן. אני מחפש עכשיו איזה רכה, איזה אי-שיווק, אני לא בטוח שאני רוצה מישהו שהוא כבר מיובש או שיש לו תבניות קבועות, אתה יודע? אז בעצם מה שאומר סוקרטס מחפש עבודה זה אל תקדשו את הניסיון. תנו אמון בניסיון רק כשהוא מונח על כתפיים חכמות, ביקורתיות,
בקרבו של אדם שהוא מלא ענווה, ויודע גם להיות ציני כלפי עצמו, וקצת ביקורתי כלפי עצמו, ולא לקדש כל דבר שהוא התנסה בו רק בגלל שהוא התנסה בו. במילים אחרות, אנחנו קצת בדרך הומוריסטית מנסים ללוש את המושג הזה, ניסיון, יחד עם עוד אין סוף קלישאות אחרות, שחלקן אתה מנית בהקדמה שלך, אתה יודע? כמו שחשוב להעצים אנשים, וחשוב לחשוב מחוץ לקופסה, וכל הדברים האלה. אז נגיד, האם נעדיף תמיד להיות מספר אחת מאשר שתיים? זהו, באמת, כל אדם בתרבות המערבית מתחנך על זה שהוא צריך להיות מספר אחד. כן? כן, כולנו רוצים להיות נאמבר 1. בטח אם אפשר. בדיוק, אתה לא היית רוצה להיות הפודקאסט, אתה יכול להיות שאתה ממילא הפודקאסט הכי פופולרי בישראל. נניח עכשיו שאתה במקום שני, מן הסתם אני אגיד לך, ברור שאתה חותר להיות הראשון. אם אתה ראשון אתה חותר לשמור על מקומך. אני כבר מזמן לא, כי היום יש פודקאסטים על כדורגל ויחסים וכל מיני דברים שהם הרבה יותר פופולריים מהסתגלות.
אבל האם הייתי עדיין רוצה להיות ראשון? בוודאי שאני רוצה. זאת שאיפה, נכון, זאת שאיפה מאוד עמוקה. בספר... הלוואי שהייתי יכול לדבר על כדורגל. אני לא בטוח, לא בטוח שהיית רוצה להחליף את עצמך במשהו אחר. אבל לא, אני צוחק ולא צוחק. כלומר, אני צוחק, אבל יש בתוכי איפשהו את המפלצת הקפיטליסטית שלוחשת לי כל הזמן, אתה צריך להיות מספר אחת, תהיה מספר אחת. ואני אומר, די, אני בסדר, אני כבר בסדר. אבל היא נמצאת שם, זאת אומרת, אני צריך להשקיט אותה, זה לא שהיא שקטה לחלוטין. נכון, באמת, הקריאה שלי לשאוף להיות בהרבה הקשרים גם מספר 2. 2, כמובן, אני מתכוון כשם, כולל ללא להיות דווקא מספר 1. להשפיע, לאו דווקא, אריק איינשטיין, למשל, שכבר למעלה מעשר שנים לא איתנו, תמיד אמר שהוא לא רוצה להיות מספר 1, לא רוצה להיות מוביל. כן. לא רוצה להיות מוביל. מאיר אריאל אמר שהוא מקיים בקפדנות את הפתגם,
הדשא של השכן ירוק יותר והוא מציב את הדשא שלו. אנחנו רגילים לצחוק על אנשים כאלה, אבל מצד שני גם לחבב אותם. יש משהו מקסים באנשים שלא שואפים בכל כוחם עם כל המרפקים שבעולם, אתה יודע, להתקדם, לבסס את עצמם כ-number 1. ויש המון ערך, ואם תרבותנו תדע להוקיר אותם, את האנשים שהם מספרי 2 נפלאים, מספרי 4 נפלאים, שהם לא תמיד חייבים להיות ראשונים על הבמה. אני חושב שכולנו נרוויח מזה. כמו שדיברנו קודם על לתרגל קשב עמוק, יכול להיות שצריך לתרגל גם קשב עמוק ביכולת להתפעל מהזולת, ולא רק לתרגל את עצמנו גורמים להתפעלות אצל אחרים. זאת אומרת, זה בעצם סוג של מאבק באתוסים של העידן הנרקיסיסטי, שכולנו אולי קורבנות שלו. כן, כן. אז אני תכף אחזור לנושאים המעשיים, אבל מעניינתי פה הצצה קטנה ל...
אני לא יודע למה לקרוא לזה, כי אני לא רוצה לשים על זה מילה. בכלל, מדברים עם פילוסוף, אז מילים זה הכל בעייתי, כי הכל מוגדר מאוד מוגדר. או ההגדרה כשלעצמה יכולה לתפוס ספרים שלמים. המילה כשלעצמה יכולה לתפוס ספר שלם. אז החלטת שאתה רוצה לעשות ספר ולהשתמש בפילוסופים. הנה, תראה איזה יופי. דיברת איתי עכשיו על הסוגיה של האחד ולא שתיים, ולא ציינת את שם הפילוסוף שבו אתה, עליו אתה מדבר, נכון? נכון. וזו בחירה, אני בטוח שזו בחירה מודעת, כי אתה רגיל, ומאיפה שאתה בא, זה אנחנו קודם כל מציינים את שם הפילוסוף, כדי שתהיה יותר אוטוריטה באווירה. יהיה יותר אווירה של אוטוריטה, שאני לא איזה ישראל שממציא לו דברים פה. אני מתבסס על מישהו והוא אומרים שהוא חכם מאז 1600, או מאז 600 לפני הספירה, ואני לא באתי פה עכשיו. ואני באתי לתת איזו הערה קטנה עליו.
אני מאוד אוהב את זה. ומצד שני, כן, אתה ברסלינג, שזה ההוצאה המאוד, נקרא לזה עולם חדש בתוך עולם ישן, זאת אומרת, צריך, קשה להתקבל, וזה צריך להיות מאוד מהודק, ודבריך צריכים להיות מבוססים, זאת אומרת, בודקים אותך בציציות, לא כמו אי-אילו הוצאות שאני לא אזכיר את שמם, שבהן תשלם לנו קצת כסף ונוציא לך ספר. ומעניין אותי, קצת על ה... ממש קצת, כי נחזור תכף לשאלות המעשיות, אבל על המסע שלך בתוך הדבר הזה, של ה... מהמקום של ה... לקבל את הכבוד מהאוטוריטות וגם לתת להן כבוד, אוקיי? לעומת להתעסק רק בדבר עצמו שהוא ה... מעשי שבתוך הפילוסופיה. כן, זאת שאלה. שאני אפילו לא יודע עד כמה אתה מבין כמה היא עמוקה בתרבות זמננו, שבה מצד אחד אנשים נשפטים מבחינת הדרגה האקדמית שלהם על-פי מספר הפרסומים ואיכות הפרסומים,
ויחד עם זאת, אנחנו כל הזמן רוצים לעודד בני אדם, כמו שאמר הפילוסוף עמנואל קאנט, שחי במאה ה-18, כששאלו אותו מהי נאורות, מה זה אדם נאור, הוא השיב במילה אחת בלטינית, במשפט קצר, של שתי מילים, שנקרא ספרי אודה, שזה העז לחשוב, כלומר, העז לחשוב בעצמך. מצד אחד, אנחנו בעולם האקדמי חייבים כל הזמן להגיד על מה אתה מסתמך ומי אומר את זה, ואם זה אתה, אז תאמר את זה בכל הענווה שזו דעתך. ומצד שני, הדגל של הנאורות, ליאור, הדגל של הנאורות זה ספרי אודה, העז לחשוב בעצמך, אל תתמכר למרותם של בעלי סמכות. זה שהוא אמר לא אומר שזה נכון, בוודאי לא בתחום החברה והרוח. בתחום מדעי הטבע זה לכאורה הרבה יותר קל. ההוא טען שמים רותחים במאה מעלות בלחץ ברומטרי של מיליבר כספי, בבקשה, נראה אותך עושה ניסוי מבוקר, שתראה שמים לא רותחים במאה מעלות.
תזכה בפרס נובל וגם תפריך את ה... אבל אתה לא תצליח. זאת אומרת, כל הזמן יש לנו את מבחן ההפרחה כדי לתקף אמירה, כדי להוכיח שמישהו טועה, תעשה ניסוי. מה קורה עם הכללות במדעי הרוח והחברה? ואל תגיד לי, אסור לעשות הכללות, כי הרי המדע כולו הוא ניסיון לעשות הכללות. והקלישאה הזאת שאומרים פוליטיקאים, אסור לעשות הכללות, אנחנו יכולים... אי אפשר לדבר בלי הכללות. בדיוק. כל המדע זה ניסיון לכונן הכללות תקפות. זה נקרא מדע. להיות מסוגל לעמוד מאחורי ההכללה, לבסס אותה. אז אני חוזר לשאלה שלך. רסטלינג, יש להם ועדה אקדמית, חמישה מומחים, חמישה אנשי אקדמיה, כל אחד מהם צריך לתת חותמת, ורק אז הספר עובר. אם אחד מתוך החמישה אומר לא, לא הולך. וואו. אז מבחינה זו אתה צודק, הספר צריך להיות מבוסס. ויחד עם זאת, יש הקשרים שבהם הביסוס, הברק, התשוקה,
לבסס עמדה, להגן עליה, לתת לה נימוקים טובים, עומדת בפני מבחן הביקורת המחמיר ביותר. כך שבספר הזה יש באמת הרבה מאוד הקשרים שבהם אנחנו מצטטים, ויש הקשרים שבהם אני אומר, תשמעו, בואו נחשוב בעצמנו. בואו, אתה הקורא שלי ואני, את הקוראת. בואו נעז ללכת במסע הזה לבד, נראה מה יקרה. ואם כבר זרקת, בצדק, על סמך מה אתה אומר שמוטב שתהיה לנו כמיהה להיות מספרי שתיים? אני אתן לך דוגמה מופתית. הפילוסוף שקראו אותו יותר אנשים מסוקרטס, אפלטון ואריסטו גם יחד, קונפוציוס היווניה סיני, שהוא נחשב הפילוסוף הכי נקרא והכי מאריך ימים בעולם, בסוף חייו, כשהוא כבר היה גורו, ואתה יודע, מורה הלכה, וקראו לו המורה בהאי הידיעה, לא היו צריכים להגיד מי המורה. אמר המורה, ככה הרבה מהאמירות של קונפוציוס נפתחות, אמר המורה, וכולם יודעים מי הוא,
בסוף חייו, הוא אומר, הייעוד שלי הוא להיות המנטור, להיות הסגן של אדם אחר, שהוא ייקח את השררה, גם הרעיונית וגם השלטונית. אדם בעצם מבלה את כל חייו כדי בסופו של דבר להיות מספר שתיים. אז מבחינה זו יש לנו סימוכים עמוקים ביותר, כי גם בתרבויות אחרות, ליאור, יודעים משהו, לא הכל נומצא בתרבות המערב. כן, כן. אני חושב שיש פה באמת מאבק, נקרא לזה פנימי, שהוא כנראה ישן לפחות כמו באמת הגיל של האקדמיה, של אני אמור להעז להגיד משהו מקורי, ובאותה מידה, ובאותה נשימה אני גם אמור לעשות כמה שיותר פוטנוטס, כי זה ייחשב שהעבודה שלי יותר רצינית, ואני יותר זה. ובאמת בנושא של הפילוסופיה, אתה יודע, סוקרטס, עם כל הכבוד,
היו לו מחשבות מקוריות. זה לא שהוא למד 13 שנה רפואה, ואמר את ה... וגילה, כמו שאמרת, יכול להיות שהקורא, מספר 400 של הספר, תהיה לו מחשבה מקורית מצוינת בתגובה למשהו שכתבת, וזה, ואני חושב שזה מה שקצת איבדנו, וזה קצת הרתיעה. אמרת קודם את המשפט, באיזה זכות, או מי שמך, ויכול להיות שאפשר להתווכח שבביולוגיה או בזה באמת אי אפשר ולא כדאי, אבל בפילוסופיה, בפילוסופיה מעשית, אם כולם היו חושבים שיש להם את הזכות ושמם, אז היינו יותר... עושים יותר שיח ביקורתי. נכון מאוד. מצד אחד, חשוב שיהיו לנו מושאי התפעלות. ואתה יודע, סוקרטס עצמו לא כתב מילה. סוקרטס הוא הפילוסוף היחיד הדגול שמוכר לנו, אולי בכל תולדות הפילוסופיה, גם המערבית וגם המזרחית, שסירב לכתוב מילה.
הוא חשב שברגע שהדברים יקובעו על הכתב, זה בעצם יפגע בכוחה של המחשבה הפורצת והביקורתית, כי כבר אנחנו נרצה לצטט בדיוק מה שהיה, ונגיד, אוי, אני לא זוכר מה שקורה לכולנו. אני לא זוכר בדיוק את הציטוט, אבל בערך מה ש... ואנחנו, כי אנחנו כל הזמן רוצים להיזכר במקום לחשוב. כן. זה אחת התשומות שלו, אני חושב, לחשיבה האנושית, זה שהחשיבה בעצם מחוללת את עצמה כל הזמן, בלי היעזרות במילה הכתובה. ואתה יודע, במאה ה-19, פילוסוף מאוד מפורסם, שאני בטוח שכל המאזינים לפחות שמעו את שמו, פרידריך ניטשה הגרמני. הוא כותב, בזרטוסטרה שלו, הוא אומר, אני שונא את העצלנים הקוראים. אנחנו, כאנשי חינוך, אומרים, וואי, סוף סוף יש מישהו שקורא, אתה קורא לו עצלן? תתן לו, תלמידים שקוראים ספר, נכון? מתי נסעת פעם האחרונה בתחבורה ציבורית וראית בן אדם לא מעיין בנייד שלו, אלא מעיין בספר? כן. תן לו חיבוק, מה אתה כועס עליו?
אז אומר לנו ניטשה, שונא אני את העצלנים הקוראים. למה הוא מתכוון? הוא אומר, אני הפילוסוף, יושב, כותב בדם ליבי את ההגיגים שלי. בא בן אדם רגע, רגע, אני אקנה את הספר? לא אקנה. בוא נראה, שווה, יש ספר יותר מעניין. למה לי לקרוא ספר פילוסופה? בואו נקרא ספר עם כותרת יותר מעניינת. הזונה מסינגפור, העוררת תעלומת הרצח על האונייה. למה להתאמץ? ומבחינת ניטשה, שונא אני את העצלנים הקוראים, מתכוון לזה שנורא קל לשבת רגל על רגל ולקרוא, וקשה לשבת ולחשוב, או ללכת ולחשוב. ולכן הוא אמר את המשפט המצמרר, הוא אומר, אתם כולכם נגרפים בזרם במובן הזה שכל אחד מושפע מאופנות, מטרנדים, ממובילי דעת קהל, אין מה לעשות, זה כנראה אנושי, ואפילו אני ואתה במידה כזאת או אחרת מושפעים. די, די. אומר ניטשה את המשפט הבא שמורר המון כמיהה. הוא אומר לך, אני מעקה על שפת הזרם, אתה ליאור, ואתם המאזינות והמאזינים, כולנו נגרפים בזרם, וניטשה אומר ביהירות,
לכאורה, אני מעקה על שפת הזרם. מי שיכול לאחוז בי, אני מעקה, אני מעקה על שפת הזרם. מי שיכול לאחוז בי, יתפסני. אבל אינני משענת. אני לא מוכן שתישענו עליי, תתחילו, כמו שעכשיו סורק אתה עושה, לצטט אותי. יצאת מהזרם, עכשיו לך בדרך שלך. לך ותמציא לעצמך, טוב שלך ורוע שלך, ותתלה מעל ראשך את רצונך כמו חוקה. לך, תמציא לעצמך. וזה מפחיד אנשים, פחד מוות להיות חופשיים במידה כזאת. אוקיי, אז עכשיו, רגע, בוא נחבר את זה לכיוון ההפוך. אני כל הזמן רוצה לחזור ולא מצליח. אנחנו בעידן הטיקטוק. הזכרנו כבר את הטיקטוק. והרילס וכולי, וחבריהם, ואולי עוד מעט הטיקטוק לא תתאפשר בארצות הברית, כי לא חשוב, אני לא אגיד שום דבר, כי כל דבר שאני אגיד עכשיו יישמע שיפוטי לאיזה כיוון, אני רוצה להשאיר את זה ככה פתוח. אבל עד ש... בינתיים יש טיקטוק, ובישראל עוד לא עסוקים בדברים אחרים, אז עוד יש טיקטוק.
בעידן הטיקטוק, יש שיבואו אנשים ויגידו לנו, מה אתם מעודדים אנשים להגיד את כל מה שבא להם? גם ככה כבר יותר מדי אנשים אומרים כל דבר שבא להם, ואפילו אם אין שם אף שמחה. אז מי שמחה לדבר בלי שמחה? עם כ' וא' בסוף. זאת אומרת, איפה אתה עכשיו מתווכח איתי, ונגיד שהייתי ילד בן חמש, ועוד לא קראתי, לא סוקרטס ולא אף אחד, אפילו טיקטוק לא ראיתי, איך ניסיונך לא יעצור אותך מלהקשיב לי? איך תוכל לא לסתור את כל מה שאני אומר בתוך הראש? איך אנחנו יכולים בכלל? אנחנו תקועים עם זה, עם הדבר הזה של ההיררכיה. נכון. אכן באמת כנראה הסכנה הגדולה ביותר של האנושות היא לא חירות יתר, אלא כנראה סמכותיות יתר. ואנחנו רואים את זה אגב בכל העולם המערבי.
אני בטוח שעכשיו המאזינים כבר פחות מחייכים, כי הם מבינים לאן אנחנו הולכים. בכל העולם הערבי אתה רואה את הכמיהה למנהיגים סמכותניים, אתה ראית את זה כאשר ניצח טראמפ כבר ב-2016, אתה רואה את זה שפוטין, עם כל זה שהוא דיקטטור הוא כנראה גם אהוד, אתה רואה את זה בטורקיה, אתה רואה את זה בכל רחבי העולם, את הכמיהה למנהיגות סמכותנית דווקא בעולם שבו הרשתות החברתיות פורצות כל גדר, וכל אחד יכול ללכת לאן שבא לו. הכול פתוח, הכול נגיש, ובאופן פרדוקסלי, אנשים מחפשים מנהיגות סמכותנית שלא מתחלפת. איך זה יכול להיות? איך זה עולה בקנה אחד עולם לכאורה כל כך קאוטי, וכמיהה למנהיגות כל כך סמכותנית, אפילו הייתי אומר מנהיגות ברוטלית במובן הזה שהיא בזה לרציונליות ולביקורתיות. טראמפ, אני לא מגלה פה שום סוד, לא מתבייש בזה שהוא לא דובר אמת,
או שהדברים שלו לפעמים לא הגיוניים או סותרים, והוא בסך הכל אחד מני רבים. אז לכן הדוגמה שנתת של אותו ילד בן חמש, שש, שבע, שמונה, ואתה שואל איך הוא לא יושפע, ובטח שהוא יושפע. מה שבכל זאת מאזן את הדברים ונותן לנו, לך ולי, לישון בשקט בלילה, זה שאתה יודע שכשהוא פותח איזושהי רשת חברתית, הוא ישמע דעות סותרות ושונות. לפחות לא יהיה איזה מנגינה אחת ויחידה שאותה הוא יזמזם. כן. טוב, יש מי שמקשיב לנו ואומר, גם שם יש את האלגוריתם, והאלגוריתם סמסור בברועה, נכון, זה נכון. אבל לפחות בהתחלה, עד שהאלגוריתם מתכוונן. טוב, תגיד לי, מה הסיפור עם דון קישוט? אוי, דון קישוט הוא... יש לך פרק שנקרא לשבחו של דון קישוט. נכון. דון קישוט הוא אחד האנשים מעוררי ההשראה וההתפעלות ביותר שאני יכול לחשוב עליהם, ואני אגיד לך על למה. כל אחד ממאזינינו ששומע את השם דון קישוט,
ורבים לא יודעים בדיוק את הפרטים. נתתי הרצאה לקציני צה״ל, אפילו בכירים שלא העלו על דעתם שזה ספר כל כך עתיק, זה למעשה הרומן הראשון מהז'אנר של רומן שיש לנו היום מ-1605. הרומן של לאה גולדברג המשוררת, היא שתרגמה דווקא רומן אדיר אחר, מלחמה ושלום של טולסטוי, אמרה שדון קישוט הוא הרומן הגדול ביותר שנכתב אי פעם. שני כרכים. מה אנחנו יודעים על דון קישוט? שהוא נלחם בתחנות רוח, זה כולם יודעים. איך אפשר להעריץ אדם שנלחם בתחנות רוח, שמדמיין שהן מפלצות, שהן ענקים? איך אפשר לראות באדם שנטרפה דעתו, ושימו לב, זאת הנחת היסוד, האדם הזה, ככה מתחיל הטקסט, נטרפה דעתו של איש בשם דון קישוט שקרא יותר מדי סיפורי אבירים, זה כמו היום בחור שרואה את כל סרטי הארי פוטר, או אני לא יודע מה הכי אופנתי היום,
נניח. דברים לא טובים, שאני לא רוצה לומר. אז נניח הארי פוטר זה בסדר, והוא מת להיות, אין בחור צעיר, אולי אפילו אתה ואני, שלא חלמו להיות הארי פוטר ולקבל את המכתב שמזמין אותם להוגוורטס. כן. אז דון קישוט, שנטרפה דעתו, והוא יצא להושיע בתולות ויתומים, ושם כובע, שם סיר על הראש וחשב שזה כובע פלדה, והסוס הרזה, השדוף שלו, הוא חשב שהוא סוס אציל. מה יש בו שראוי להערצה? אני אגיד לך. אדם שמוכן לצאת לקרב אבוד, והוא יודע שהוא לא יצליח כנראה למגר את הרוע בעולם, להושיע את הבתולות האביונים, הדלים, השוקים והנדכאים, הוא יוצא לקרב אבוד ולא פוחד להפסיד. עדיף בעיניי על הציניקנים שיושבים רגל על רגל ואומרים, אין טעם, העולם הזה רקוב, עד שלא יבוא שוב מבול על הארץ, לא נבשע.
אני מעדיף את האנשים שיוצאים למאבקים חסרי סיכוי מהציניקנים שמוותרים מראש על המאבק. לכן אני אוהב את און קישוטר. אני חייב לשאול אותך, אבל למה? למה אתה מעדיף אותם? כי יש משהו, אני חושב, נשגב במאבק עצמו. ברגע הזה שאדם אומר, אני לא מסתכל על תחשיבי סיכויים, לא מסתכל על מתמטיקה, לא מסתכל על הסתברות, אני פשוט לא יכול להשלים עם הרוע בעולם. אתה יודע, אני לא רוצה שאני ואתה וכל מאזיננו ומאזינותינו הרבים יחשבו את חייהם רק על פי מבחן התוצאה וההסתברות להשיג את התוצאה הטובה. אני רוצה שכן נפעל על פי אתיקה של כוונות ולא רק אתיקה של תוצאות. והכוונות הטהורות, האציליות, היפות, כל כך שובות את הלב, שהייתי מעדיף שלא נוותר עליהן בקלות. אז זה משהו מאוד רומנטי במובן ה... ממש רומנטי. זה מרחב של הרומנטי.
זה ממש נכון. עכשיו אני חייב להגיד, ותסלח לי, כי אני לא פסיכולוג ולא בשקל, אבל אני מוצא קשר בין מה שאמרת עכשיו על דון קישוט לבין מה שאמרת קודם על עמוד השדרה, אוקיי? יש פה איזשהו משהו, עכשיו למה אני בכלל מחפש את הקשר הזה, חוץ מזה שאנחנו בפודקאסט, אבל גם כי אלו ימים שבהם מי שיוצא לו קצת לחשוב, שואל את עצמו מה מותר ה-AI מן האדם, או מה מותר האדם מן ה-AI, כל אחד יחשוב מי קודם ומי השני, אני יותר דומה לבהמה פה, כי לא ברור כבר. ואתה כבר פעמיים דיברת, זאת אומרת, גם בסיפור השני של דון קישוט, מה שאני מצאתי פה זה הערכה שלך לערך או להתנהגות או לזה של העמוד שדרה. אמרת, הניסיון, כבודו במקומו, אבל יותר חשוב זה זה שאתה, אתה,
שאתה מתנהג כפי שאתה חושב שראוי להתנהג, או אני כבר מכניס מילים אז אני לא רוצה להמשיך, אבל יש פה משהו שאתה חושב שהוא קו מוביל? יצא לי לדבר עם מומחי AI באמת מהגדולים, הגדולים ביותר בישראל, והם אמרו, המיתוס הזה שמותר האדם מן ה-AI שווה לבדוק אותו מחדש. נכון, אנחנו עשויים מפחמן וגלוקוז וה-AI עשוי מסיליקון, אבל מי אמר שזה, אולי זה חלק מהאבולוציה? אתה יודע, אנחנו, כמו שאנחנו התפתחנו מהאמבות ומהדוח חיים ומהזוחלים ומהקופים ותה, תה, תה, תה, תה, תה, עכשיו, הנה, האדם פיתח, הוציא מעצמו, יצורי סיליקון שאולי הם יכולים גם להרגיש הרגשות, כן. ולהגיד, אני נורא מצטער שהטעיתי אותך ובאמת לא נעים לי ואני מוכן להיות חבר שלך, ואתה אומר לעצמך, מה מותר האדם ותמיד קשה למצוא, וזה מביך מאוד לגלות שקשה למצוא. אבל הנה, אתה עזרת לי,
כי לא יהיה AI דון קישוט. זהו, בדיוק. זה הכיוון, ואני גאה בך שהזכרת את דון קישוט בהקשר הזה, דווקא של AI, כי אנחנו יכולים להיות גאים גם בטעויותינו בניגוד ל-AI, אנחנו יכולים להיות גאים גם בכישלונותינו בניגוד ל-AI, אנחנו יכולים להיות גאים גם באכזבותינו בניגוד ל-AI, אנחנו אנושיים במובן הזה שאנחנו לא שואפים להיות הפלקט המושלם, ואם היית מוצא עכשיו בן אדם שיצא מפלקט מושלם, פשוט לא היית רוצה להיות חבר שלו. לא היית רוצה להיות חבר של אדם שאין בו סריטה. אני מקווה, נכון? לא היית רוצה שאדם כזה שהוא מושלם מדי יהיה באמת חבר נפש שלך, הוא גם לא היה מעניין אותך יותר מדי. הזכרנו פה כל כך הרבה רפרנסים לאנשים מכובדים, אז אני חייב גם להראות כמה שאני נמוך. אז יש עכשיו בנטפליקס, היה לייב של משהו שנקרא רוסט. אתה יודע מה זה הדבר הזה? אני מאוד גאה בך שאתה לא יודע, כי זה באמת, זה המקומות הנמוכים של התרבות העכשווית. רוסט זה שמגיע מישהו
וחבריו או כל מיני אנשים מכובדים אחרים יורדים עליו ונכנסים בו, והוא צריך להיות אדם שהוא מספיק, יש לו מספיק ביטחון עצמי, כדי שהוא יחייך שם. וזה מין כזה משהו מאוד מאוד, אז אני אומר נמוך, לאו דווקא כי הם מנבלים או לא מנבלים את הפה, אלא כי זה מלכתחילה משהו שנשמע לא כל כך מוסרי, אבל יש בזה משהו שהוא מאוד מרצה אני אפילו לא יודע איזה צד אפל בי זה מרצה. אז עכשיו היה לייב שבו תום בריידי, שהוא, אם אני אומר את השם הנכון, כי אני לא מבין גדול בפוטבול, הוא שחקן הפוטבול הטוב ביותר אי פעם. קוראים לזה בקיצור Goat greatest of all times. הוא לקח הכי הרבה אליפויות והכי הרבה זה. הבחור גם נראה מושלם כפי שתיארת, הוא נראה חסר רבב, הפרצוף שלו יפהפה, השיניים שלו ישרות ובוהקות, הוא כמובן חתיך כי הוא שחקן פוטבול והוא זכה בכל הפרסים שאי פעם היו. והוא עושים לו רוסט, קווין הארט והרבה מאוד קומיקאים והביאו את מי שהיה המאמן שלו ואת הזה והוא יושב שם, וכולם באים ויורדים עליו.
אני לא הכרתי מה זה רוסט לפני זה, וזה מצחיק, זה מאוד מצחיק כי כולם עושים את זה בצורה מאוד מצחיקה, אבל יש בזה משהו נוסף מצחיק, אתה גם מצד אחד לא מרגיש מרושע, כיוון שהבן אדם באמת מושלם. אז אתה מרגיש פחות רע. אם הוא היה נכה, עוד לא יודע מה זה, אז היית אומר, נו, זה לא יפה, הייתי מעביר ערוץ בזמן. אבל הוא כל כך מושלם, שזה כבר לא אמיתי, שזה קצת מחבר, זאת אומרת, למה שאמרת, שזה, אני לא רוצה להזכיר פה שמות של כל מיני פרופסורים מוכרים מהתרבות הפופולרית בישראל, שהם גם פרופסורים שלא מזמן העמידו אותם על המוקד באי, אילו טכניות טלוויזיה, אבל, אתה יודע מה, אני אזכיר לך עד שלא העמידו על המוקד, אבל אני חושד שזה, יובל נוח הררי, שהוא בחור מדהים ומעניין, וזה, אני כל הזמן, אני מהמר שעוד מעט ינסו לעשות לו קאנסל, כי הוא חכם מדי, הוא טוב מדי, הוא מוכשר מדי, זה כבר לא אמין.
ויש משהו בדבר הזה באמת של הקצת חוסר אמינות, הקצת פגמים, הקצת דברים האלה, שגורם לנו להגיד, אוקיי, זה בן אדם, זה לא AI, זה שמולנו. נכון. אני לא יודע מתי אתה רואה את הסדרה הזאת עם תום ברידי, כשאתה רענן או כשאתה עייף? כשאני עייף, כמובן. או, זה בדיוק מה שרציתי לברר איתך. ונכון שאתה חושב על עצמך שאתה בשעות הכי פוריות והכי תוססות של היום, שהקוצים בתחת שלך עושים את פעולתם, ומי שרואה אותך, ואני שומע אותך הרבה, אבל עכשיו רואה אותך לראשונה, מבין על מה מדברים. אז כשאתה, במלוא כוחך, נכון? כשהמחשבה להשתקע מול הנטפליקס נראית לך... ומול רוסט של שחקן פוטפול, תרבות אמריקאית. הרבה פחות אטרקטיבית. ממש לא. זאת אומרת, כשאנחנו במלואנו, במלוא חושינו, שאנחנו פעילים כבני אדם,
אנחנו לא רוצים להשתקע בשלמות המשעממת הזאת. כנראה שאנחנו זקוקים לאם בכלל, רק ברגעים של אין לנו כרגע עכשיו יותר מדי אנרגיה, אז בואו נסתכל לפחות באיזה משהו יפה שימלא לנו את התודעה. אבל כשאנחנו באמת במלוא חושינו, אנחנו רוצים את האינטראקציה. אנחנו רוצים את המחשבה, את הביקורת, את החיבוק. שיחבקו אותנו, אנחנו רוצים לנוע. מעניין מאוד. אני עובר רגע לאחד אחר שקשור, לה חוסר שלמות, ששאלת, האם עלינו לרחם על מי שליבו נשבר או לקנא בו? כן, אחד המאמרים בספר נכתב, אפשר להגיד היום לזכרו, כי הוא כבר מת, של יואל הופמן, שהוא באמת סופר דגול, לדעתי מהטובים שכתבו עברית אי פעם.
ויואל הופמן, יש לו דבר נורא מוזר, הוא מבטל את ההבחנה שרובנו עושים בין צרות של עשירים לבין צרות אמיתיות. אתה יודע, הרבה פעמים אנחנו אומרים, אה, שההוא מתבכיין על זה שאין לו מספיק, לא יודע מה, גיוון במסעדה, או אין לו מספיק, מה, אנחנו צריכים לרחם עליו? ומה שיפה אצל יואל הופמן זה שהוא מלמד אותנו שהכאב נמצא לא בדברים עצמם, אלא במשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים על העולם. יש אנשים שאיבדו גפיים כרגע במלחמה האחרונה, וליבם מלא גם מפני שהם ניצלו וגם מפני שהם מוכיחים תזה ותיקה, שגם כהנמן וטברסקי שזכו בפרס נובל לכלכלה גילו באוששו, ששמחה ועצב לא קשורים דווקא בנסיבות חיצוניות. כלומר, אפילו אם מחר נזכה בלוטו,
אחרי פרץ השמחה, כנראה שבתוך שנה או שנתיים נחזור להיות פחות או יותר באותה רמת מורל שאנחנו נמצאים היום, ולהפך, אם חלילה נאבד איבר, ואני מקווה שכולנו נהיה בריאים וחסונים, אנחנו נחזור שוב לאותה רמת שמחה, פחות או יותר, שמאפיינת אותנו היום. לאמור, הכאב לא נמצא בדברים, אם אני קצת יותר עני, או קצת יותר עשיר, או קצת יותר מפורסם, או קצת יותר לא יודע מה, אלא הכאב נמצא במשקפיים שאנחנו מסתכלים בהם על הדברים, ויש המון יופי בכאב. זה לא במקרה שהשירים העצובים יותר יפים, אני חושב, באופן אובייקטיבי, משירים שמחים, ויש בהם יותר עומק. זה באמת לא במקרה שהטרגדיה היא יותר עמוקה מהקומדיה, היא לדעת רבים, גם לדעתי, הז'אנר המבריק ביותר שבני אדם יצרו. זה לא מקרי שכשאנחנו עייפים ואומרים, בוא נלך לאיזה סרט, אבל אין לי כוח עכשיו לסרט כבד.
למה אנחנו אומרים את זה? כי כשיש לנו כוח, אנחנו דווקא רוצים את הכובד, כמו שדיברנו קודם על בריידי. כן. כשיש לנו כוח ואנרגיה, ואנחנו במלוא חושנו, אנחנו לא רוצים שרק יבדרו אותנו. כמו שהפודקאסט שלך לא רק מבדר, הוא מכריח אנשים גם לחשוב, הוא תובע מהם מאמץ. ואתה יודע, זה בדיוק ההגדרה של קיץ'. קיץ' זה כאשר אנחנו מעוררים רגשות בבני אדם בלי תביעה של מאמץ. כשאני מנחית אותך על הפסגה, ואתה מסתכל על הנוף, אני חוסך ממך את הטיפוס ואת הזיעה, ואת הכאבים ברגליים, זה קיץ'. אתה פשוט רואה את הנוף, אני רק מביא אותך להיילייט של היצירה המוזיקלית, אני רק מראה לך את הכיף, רק תאכל את הקרם, אז זה קיץ'. קיץ' זה כשרגשות, לכן פרסמות הרבה פעמים זה קיץ', למרות שהן מלאות כישרון. הן בעצם גורמות לך להזיל דמעה או לצחוק בלי מאמץ של פענוח. ואנחנו מעריכים את המאמץ הזה של פענוח. אני חושב שאתה ואני, וכל אלה שנשארו עד עכשיו להאזין. כן, כן, לא, נכון, אם נשארתם פה אנחנו איתכם, ליבנו אליכם, אבל החיסרון של הקיץ',
שבלי המאמץ והזה, זה שהוא נשאר איתנו לשנייה וחצי. זאת אומרת, מנחיתים אותנו, אנחנו רוצים, גם אני רוצה לפעמים להגיע להר במסוק ולא לטפס אותו לאט, לאט, לאט, לאט. אבל הנוף שם, אם הנחיתו אותי עם מסוק, הוא נשאר לשנייה וחצי. בדיוק ככה. ואם טיפסתי, אני בדיוק אחרי מעבר דירה ושיפוץ שלה, אז אני מדבר על זה כי ניסיתי, גם נולדה לנו לא מזמן תינוקת. מזל טוב. תודה. אה, ה... הטיעון שלי, הטיעון, אני לא יודע אם הוא מבוסס או לא, אבל אני חושב שאנחנו אוהבים את ילדינו בגלל שנורא קשה לגדל אותם. ואנחנו אוהבים יותר את ביתנו אחרי שהם התפוררו והיינו צריכים לתקן ולשים שפכטל ולצבוע, ואנחנו בתוך הדבר הזה, למרות שיותר כיף להיכנס לבית שהוא מושלם. אבל לאורך זמן אני אוהב אותו יותר כי הייתי צריך לתקן, ושהוא ייראה מושלם בסוף אחרי הרבה זיעה.
אני פשוט מסכים לכל מילה. אני חושב שהם המאמץ, הקרבה, האכפתיות, ההשקעה, ראיית הפגמים הקטנים, כל אלה מקרבים אותנו אל הדברים וזה אל זה. אז עכשיו תגיד לי, אתה, מאחר ואתה גם במכון מנדל, מלמד מנהיגות ובצהל, אתה יודע, אי אפשר להאשים אותך שאתה מנותק ונשארת מנותק באקדמיה וזה, אתה מחובר לאנשים הכי שצריכים מעשיים. תן לי רגע לקראת סיום עם דבר אחד שאתה חושב שהיית מלמד צעירים, או אם היית צריך לבנות תוכנית חינוך לבני נוער, מכל הדברים האלה, או מתוך הדברים שמופיעים בספר או אחרים, דבר או שניים שאתה אומר, הייתי רוצה לגרום להם להיות סקרנים בעניין. תודה לאתגר, ליאור. שני דברים.
הדבר הראשון, הייתי מלמד אותם, מלמד אותם, לא רק אומר להם, הייתי מלמד אותם להתפעל מזולתם. הייתי אומר להם, שום אדם גדול לא הפך להיות גדול אם הוא לא ידע להתפעל ולשאוב השראה מהאנשים שהיו בדרכו. השאיפה של צעירים להיות מפורסמים, להיות מפורסמים, להיות מפורסמים, היא לפעמים, נכון, אנחנו יכולים לגחך עליה, אבל אני רוצה להגיד להם, השאיפה הלגיטימית, לגיטימית, לגיטימי לרצות להיות ידוע, כמו שלגיטימי לרצות שיאהבו אותנו, לגיטימי לרצות שיעריכו אותנו ויוקירו אותנו ויתפעלו מאיתנו. אני רק אומר, הדרך לשם מחייבת לעבור בשערי הענווה. הדרך אל הגדולה מחייבת לעבור בשערי הענווה. הוא פירוש הדבר שאדם שרוצה להנהיג אחרים, להוביל, חייב ללמד את עצמו להתפעל מזולתו, ואין כמעט אדם מחוץ אלינו שלא ראוי להתפעל ממנו בדבר זה או אחר. איך לומדים להתפעל מזולתך?
זה בדיוק העניין, אתה פשוט צריך לחפש, לחפש את אותו דבר שראוי להוקרה, להתפעלות, כי לא ייתכן כמעט אדם שאין בו דבר מה שראוי להתפעלות. אותו קונפוציוס שהזכרנו קודם, יש לו משפט שאומר, אפילו בשעה שאני מהלך בחבורה של שלושה, מבטח לי שאמצא אחד מהם שראוי להתנהל אחריו, ואמצא אחד מהם שאני רשאי לתקן אותו בליבי. כלומר, אני לא צריך לנזוף פה בקול רם, אני מתקן אותו בליבי. כלומר, כל הזמן שאני נמצא באינטראקציה עם זולתי, אני אומר, ממי אני יכול ללמוד ולהתפעל? את מי אני יכול לתקן בליבי כדי לשמור על איזו ענווה בסיסית? אז הדבר הראשון לשאלתך העמוקה היא, הייתי מלמד אנשים להתפעל. בספר אני מציע שלושה מודלים, אבל כרגע לא נעיק על המאזינים. איך שואבים השראה? זה באמת תורה. איך לומדים להתפעל מהזולת? דרך חיקוי, דרך התאהבות, וגם אהבה היא לא דבר שהוא רק ספונטני.
אני מלמד את עצמי למצוא את הדברים ולהתכוונן אליהם, שראויים לעוקרה. אל תעבור לשניות, אני רק רוצה להגיד שבמובן הכי פרקטי, אני מקווה שאני לא משטח את דבריך יותר מדי, אבל אני חושב שזה פרקטית, זה כמו הדבר הזה שלמדנו כולנו בעשור האחרון, שמאוד מאוד בריא וטוב לגוף ולנפש להגיד תודה על מה שיש לי, זה נהיה מאוד פופולרי, וזה, ואז אתה אומר, אוקיי, אני אומר תודה שיש לי ילדים שאני אוהב, ותודה שיש לי קורת גג, ואז אתה נתקע ואתה צריך נגיד להגיד עוד 20 תרגיל כזה. אז אתה אומר, ואז אתה מתחיל להגיע לעומק, ואתה פתאום שם לב שיש לך הרבה על מה להגיד תודה, ואתה מרגיש הרבה יותר טוב במה שיש לך, וזה מחזיר אותך להיות שמח בחלקי. אז אני חושב עכשיו על מה שאתה אומר, ואני אומר, אני יכול לשאול את הבת הגדולה שלי, בת החמש, תספרי לי על שלושה דברים שאת מעריכה בילדי הגן האחרים. וזאת אומרת, לגרום לה לחשוב על ההתפעלות הזאת. נכון, וההתפעלות היא יותר עמוקה מלהעריך. להעריך זה משהו שאתה יכול לתת לו ציון.
התפעלות, זה באמת מפעיל אותך, מפעיל אותך גם רגשית וגם שכלית בטוב ועונה אחת. אז באמת, ללמוד להתפעל זה דבר שהוא בהחלט נלמד. ואני חושב שאנחנו יכולים לראות את זה כמעט בכל אינטראקציה משמעותית עם אדם שיושב מולנו, אפילו שכרגע רק אני ואתה יושבים זה מול זה באולפן. הדבר השני הוא קצת נושק למה שאמרנו שנינו קודם. ספרי אודה, המצווה הזאת של קאנט לאדם הנאור, העז לחשוב בעצמך. העצה השנייה שהייתי נותן לאנשים צעירים היא אל תתרשמו יותר מדי מטון פסקני של מי שנמצא מולכם. גם אם הטון הפסקני הזה הוא לכאורה טון פסקני שכולם מדקלמים, כמו צריך לחשוב מחוץ לקופסה, העיקר זה עבודת צוות, כל מיני הבלים מהסוג הזה שבפודקאסט אחר אנחנו אולי נדבר למה הדברים לכאורה המובנים מאליהם האלה הם הבלים, או העיקר שתהיו בני אדם ולא תתעסקו בציונים.
כל פעם שנותנים לכם משפטים פסקניים שלכאורה נועלים לכם את המחשבה הביקורתית, תשאלו, רגע, מה יכול להיות נימוק לחשוב אחרת? אפילו אם בסוף אני אאמץ את המחשבה שאמרו לי, אני אעשה את זה מתוך בחירה. אני יודע שיש לי שתי חלופות אפשריות לתפוס את המציאות, ואני יכול לבחור באמירה הפסקנית, ויכול לבחור גם למרוד בה. כן, כן. אני מאוד מאוד מאוד אוהב את השני, ואני אגיד לך למה, וזה הווידוי. אני לעיתים, הרבה לעיתים, מדבר בצורה פסקנית, ואולי היום עוד פחות ממה שהייתי יותר צאה, כשהייתי יותר צאה, הייתי מדבר הרבה יותר בצורה פסקנית. ולאורך הזמן, או ברבות השנים, מה שגיליתי זה שזה עובד מצוין בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך הדבר הנכון מתגלה. אוקיי? בטווח הקצר, אם אני אגיד למישהו או למישהי משהו בצורה פסקנית, ואני אשמע משכנע, כי אני יודע לדבר בצורה רהוטה ומשכנעת,
אני אקבל את מה שאני רוצה אולי. אבל בטווח הארוך יכול לפגוע בי זה שאני אדע להגיד את זה בצורה רהוטה, ובכך אולי יקשיב פחות, יהיה פחות סבלני למי שמולי שמדבר אולי לא בצורה רהוטה, ואולי מה שיש לו להגיד זה יותר חכם, הוא פשוט לא יודע להיות יותר רהוט. אז כשיותר התבגרתי, הבנתי שאני מפספס עם הפסקנות. זה יפה, ורק אני אאזן את זה במשפט של אבי המנוח, שנהג לומר, מוטב לטעות מאשר להסס, כלומר, אם אתה פסקני, לפחות תכיר בזה שאתה מועד לטעות. נכון, נכון. טוב, תודה רבה רבה רבה ישראל. תודה רבה לך, ליאור, אני נהניתי מכל רגע. גם אני, תודה. טוב, חברים, ניפגש בשבוע הבא, ועד אז תקראו פילוסופיה ואל תדאגו, אין מבחן בסוף. יאללה, ביי. יהיה סוף טוב.


