קריירה בסיוע הומניטרי - עם אנוה רצון - פופקורן 270
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם אנוה רצון

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
אנוה רצון היא בעלת ניסיון של כעשור בסיוע הומניטרי, חוסן, לחץ וטראומה, עם פעילות במדינות כמו מוזמביק, הפיליפינים ואוגנדה. היא גם מנחה ומלווה תהליכים אישיים וארגוניים ויזמת שותפה ברשת "דיבורי קהילה". דיברנו על איך נראית קריירה בסיוע הומניטרי, על הצדדים היפים והקשים שלה, ועל למה גמישות מחשבתית היא מיומנות הכרחית בשטח.
בפרק הזה
- סיוע הומניטרי מתחלק לחירום, שבו טסים תוך 24 שעות, ולפיתוח, שבו עובדים לאורך זמן עם קהילות, ארגונים וממשלות. לדברי אנוה, כמעט תמיד מתחילים בחירום ועוברים לפיתוח
- הסיוע צריך להישען על שותפים מקומיים, על התרבות המקומית ועל הכשרת מדריכים מקומיים (Train the Trainers), ולצאת בצורה אחראית בלי ליצור תלות
- לכל התערבות יש השלכות, ולכן בונים תוכנית יחד עם בדיקה של מה עלול לקרות בעקבותיה. הרגישות התרבותית מתחילה בהבנה שהקונטקסט המקומי שונה משלנו
- הצד הקשה: שחיקה, טראומטיזציה משנית ודילמות מוסריות. אנוה מתארת כלים כמו מדים, פתיחה וסגירה של יום עם הצוות, תמיכה רגשית וניתוק חלקי כדי לתפקד
- אנוה למדה לעצור: אחרי הפיליפינים לקחה הפסקה וטיילה בהודו, ובהמשך החליטה לא לצאת למשלחת אחרי רעידת האדמה בהאיטי, כי הרגישה שהיא צריכה הפסקה
על הפרק
האם אפשר לפתח קריירה מלעזור לאנשים ביבשות מרוחקות? האם סיוע הומניטרי זה משהו שקורה רק בעת אסונות טבע ומלחמות, או שיש לו צדדים נוספים? איך מוודאים שהעזרה שלנו לא פוגעת בתרבות המקומית? ומהי ההשפעה שיש לקריירה כזו על העוסקים בה בטווח הארוך?
בפרק הזה טיילנו בין מוזמביק לפיליפינים, ובין אוגנדה ליוסטון. דיברנו על אסונות טבע ועד מלחמות שמביאות לטרגדיות אנושיות גדולות. אבל גם על כך, שבזכות הגלובליזציה, האינטרנט, והניידות הגדולה שיש היום לאנשים - היכולת להתחבר למקומות בהם צריכים עזרה ולשלוח יד, היא גדולה מאי פעם. רק שצריך לדעת איך לעשות את זה.
הזמנתי את אנוה רצון, בעלת נסיון של כעשור בסיוע הומניטרי, חוסן, לחץ וטראומה, שתספר לנו איך נראות פעילויות הומניטריות שרובנו לא חשופים אליהן.
דיברנו על הצדדים היפים של סיוע הומניטרי אבל גם על הצדדים הפחות יפים, וגם - מדוע מיומנויות כמו אדפטיביות ו-Growth mindset הכרחיות בפעילות הומניטרית.
ציטוטים מהפרק
אם אתה רוצה לייצר העלאת מודעות, אתה חייב לייצר מענה.
הרעיון הוא בעצם להכשיר על בסיס תרבות מקומית, על בסיס יכולות מקומיות
זה נפלא שבני אדם ממשיכים לעזור לבני אדם, בעולם שהוא גם מנוכר וקשוח ואינדיבידואליסטי
שאלות ותשובות מהפרק
- מה זה סיוע הומניטרי ואיך נראית קריירה בתחום?
- אנוה רצון, בעלת ניסיון של כעשור בסיוע הומניטרי, מסבירה בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שסיוע הומניטרי מתחלק לחירום, שבו נוסעים לשטח תוך 24 שעות אחרי אסון, ולפיתוח, שבו עובדים עם קהילות, ארגונים וממשלות על תוכניות בנושאים כמו מים, חינוך והיבטים פסיכו-סוציאליים. לדבריה, כמעט תמיד מתחילים בחירום ועוברים לפיתוח. יש גם תפקידי מטה בארגונים, כמו גיוס כספים ופיתוח הדרכות.
- למה חשוב לעבוד עם שותפים מקומיים?
- לדברי אנוה רצון, הסיוע צריך להישאר במקום גם אחרי שהמשלחת עוזבת. לכן בונים שותפויות עם ארגונים מקומיים, מכשירים מדריכים מקומיים ומלווים אותם, ובשלב מסוים יוצאים בצורה אחראית ובלי ליצור תלות. היא נותנת דוגמה ממוזמביק, שבה לדבריה יש כ-12 פסיכיאטרים בכל המדינה, ולכן התוכנית צריכה להתאים לתרבות המקומית.
- מה הצדדים הקשים של העבודה בסיוע הומניטרי?
- אנוה רצון מונה שחיקה, טראומטיזציה משנית (כשהמוח משלים פרטים של אירוע שלא היית בו) ודילמות מוסריות. לדבריה, מחקרים מראים שעובדי סיוע הומניטרי פגיעים יותר להתמכרויות, והעבודה גם בודדה. כלים שעוזרים: מדים שמסמנים שאתה בתפקיד, פתיחה וסגירה של יום עם הצוות, תמיכה רגשית ואנשי מקצוע.
- למה לכל התערבות יש השלכות?
- אנוה מספרת בפופקורן שבתוכניות אחרות, כשמעלים מודעות לבעיה בלי לבנות מענה, נוצרות תוצאות לא רצויות. לכן, לדבריה, כשבונים תוכנית בודקים מה עלול לקרות בעקבותיה ואיך יתמודדו עם זה. ואם אי אפשר להתמודד, לא עושים אותה. היא מוסיפה שצריך לבוא בלי שיפוטיות ולהבין את הקונטקסט התרבותי המקומי.
- למה גמישות מחשבתית חשובה בסיוע הומניטרי?
- לדברי אנוה רצון, המציאות בשטח משתנה כל הזמן: שותפים חדשים, תובנות חדשות ובעיות כמו הפסקות חשמל. היא מספרת על משלחת חירום שבה נאמר לה שצריך לעשות משהו למחרת, והיא אמרה שאי אפשר. אחרי לילה של חשיבה מצאה דרך אחרת לפתור את אותה בעיה. היא מזכירה גם שבתרבויות מסוימות עונים "כן" כדי לרצות, ולכן צריך כל פעם לחשוב מחדש.
- איך אפשר לא להישרף בעבודה כזו?
- אנוה רצון מספרת שבשלב מסוים שמה לב שהיא מחפשת דרכי מילוט בכל מקום, והחליטה לקחת הפסקה, לטייל בהודו ולחזור לעבוד בחצי משרה. כשהתקשרו אליה אחרי רעידת האדמה בהאיטי, היא הרגישה שהיא צריכה הפסקה ולא יצאה. היא מדגישה שלכל אחד יש תחליף, ושיש רגעים שצריך להיות בשביל עצמנו, וגם לדרוש מהארגון תמיכה.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- יובל נוח הררי · ד"ר משה פרחי · אור רז
- חברות וארגונים
- ישראייד · Save the Children · הצלב האדום · האו"ם · ארגון הבריאות העולמי · Teachers for Nepal · ברית עולם · הקואליציה הישראלית לטראומה · דיבורי קהילה · משרד הבריאות של מוזמביק
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
היי, מה נשמע? כאן ליאור, אנחנו בעוד פרק של פופקורן, ואנחנו פה מדברים על קריירות, ופוגשים אנשים מדהימים, ועל טכנולוגיות, ועל פסיכולוגיות, ועל כלכלה התנהגותית, ועל כל דבר שיכול להיות קשור לעולם החדש, ואני מציין את זה תמיד, אבל היום אני מציין את זה עוד יותר, כי אנחנו הולכים לדבר על משהו דווקא שכאילו לא כל כך קשור לעולם החדש, אנחנו מדברים על קריירה בסיוע הומניטרי, זאת אומרת, לא קריירה שהיא כושלת וצריך סיוע הומניטרי כדי להציל אותה, כי אולי פתאום אני קולט שאולי זה ככה נשמע, אלא קריירה של אנשים שהולכים ומקדישים את חייהם ואת עבודתם לדבר הזה של סיוע הומניטרי. אז נכון, אנחנו חיים בעולם חדש, והוא מנצנץ, והוא דיגיטלי, והוא חדשני וכולי, אבל העולם עצמו ממשיך להיות העולם, יש אסונות טבע, ולצערנו עדיין פורצות מלחמות, יובל נוח הררי טוען שהרבה פחות מפעם, אבל זה עדיין קורה ודברים מאוד מאוד קשוחים קורים בכל מיני מקומות בעולם.
החלק היפה הוא שכן קשור לעולם החדש, שבזכות הגלובליזציה והאינטרנט והניידות הרבה יותר גדולה שיש היום, נגיד לפני 30 או 50 או 100 שנה, יש יכולת לכל מיני אנשים, נגיד אפילו מישראל, להתחבר מהר מאוד למקומות שצריכים עזרה מחר בבוקר, נגיד בפיליפינים, או נדבר גם על זה בטח היום, אבל לא רק, יכולת מאוד מאוד גדולה כזאת. רציתי לארח פה מישהי שהקריירה שלה, או לפחות חלק מהקריירה שלה, או תחילת הקריירה שלה בהרבה שנים הראשונות, הייתה קשורה לסיוע ההומנותרי, שתספר לנו איך, מה זה הדבר הזה, איך נראות הפעילויות האלה מהשטח, לא רק מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. ולכן אנחנו פה היום נהיה עם אורחת מיוחדת, קוראים לה ענווה רצון, יש לה ניסיון של כעשור בסיוע הומנותרי, לחץ וטראומה, אני אנסה להבין מה זה אומר ניסיון בלחץ וטראומה, חוץ מ... אני לפעמים בן אדם לחוץ באופן כללי. היא גם מומחית בפיתוח קהילתי וארגוני בסביבה משתנה, היא מנחה ומלווה תהליכים אישויים וארגוניים, והיא יזמת שותפה בדיבורי קהילה,
שזה רשת לאנשי מקצוע בתחום הקהילה, וזה גם פודקאסט, ואפילו אותי אירחתם פעם, לא מזמן, על הספר של הניהול, אם מעניין אתכם ללמוד על ניהול קהילה, אז יש להם אחלה פודקאסט, אני מאוד מאוד ממליץ, ואנחנו נדבר היום לא רק על מה מגניב בזה, אלא גם על הצדדים הרעים של סיוע הומנוטרי, נגיד דברים שקורים במוזמביק ובדרום סודאן. נדבר אבל גם, חוץ מלתאר מה זה הדבר הזה, קריירה בסיוע הומנוטרי, נדבר על גם איזה דברים זה דורש מאיתנו מיומנויות, נגיד גמישות במשימה או גמישות מחשבתית, למה בן אדם שיוצא למשימה לעזור, הוא צריך להיות מאוד מאוד מאוד עם growth mindset, הוא צריך להיות flexible ואדפטיבי וכולי, שזה מיומנויות שאנחנו יודעים שמאוד חשובות לעולם החדש. אז יהיו לנו פה סיפורים מרתקים על דברים שקורים מסביב לעולם, ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה.
אז באחת המשלחות שנסעתי, נסעתי לבהאם אז, היה שם הוריקן ונסענו לסייע ובדרך חזרה הזמינו אותנו מיוסטון, קהילה מאוד גדולה, כדי בעצם לבנות איתם איזושהי תוכנית התערבות קהילתית, למי שלא יודע, ביוסטון יש להם כל שנה בערך שיטפונות שרוסות שם, שמשפיעים בעצם על הבתים. ונסעתי עם עוד מישהו שאני עובדת איתו, וישבנו מול חברי הקהילה, ההנהלה, והתחלנו להציג להם את התוכנית, ואני מתלהבת ומציגה להם את התוכנית הכשרות, ואני מרגישה שהם עפים עליי, ואני כולי מדברת ושמחה, ואני יוצאת מהפגישה ואני אומרת לעמית שלי, וואו, הלך לנו ממש ממש טוב. הוא מסתכל עליי, אמר לי, ענווה, את ממש לא בכיוון, כאילו זה ממש ממש, הם לא בעניין. ואז הבנתי בעצם, הבנתי בהרבה שלבים בקריירה שלי, אבל את החשיבות של להבין את הקונספט התרבותי, ואת הבעות פנים,
ואיך אנשים מדברים וכולי. והוא הבין את הניואנסים? הוא הבין, הוא אמריקאי. אוקיי, אוקיי, אוקיי. אז באמת, אז הוא אמריקאי, ואת חזרת מהבאמה, אז דרך היוסטון, את נפגשת בהרבה תרבויות. כן, יצא לי לעבוד כמעט בכל היבשות. כמעט בכל היבשות. חוץ מאוסטרליה, שהיית אמורה להיות שם באפריל 2020, נראה לי, ואז הקורונה... כן, סגרה, סגרה את ה... אז תגידי רגע, אני אתחיל רגע מהשאלה הזאת. זה נשמע כיף, כאילו מטיינים מסביב לעולם. אז זו התגובה של כולם, ותמיד אומרים לי, וואי, איזה כיף, ובאמת, בהתחלה גם הייתי זורמת, וכשהייתי מדברת על זה, או מרצה על זה, אז זה היה מהמקום הכיפי, אבל זה לא. ואני אגיד שגם מחקרים מראים, נניח, שעובדי סיוע הומניטרי הם הרבה יותר בפגיעות לפתח התמכרויות לאלכוהול, לסמים.
יש משהו בתוך הדבר הזה שכל היום רואים ומכילים, ואתה גם יוצא מתוך הבועה והמערכות התמיכה שלך, או שלך, וזה מאוד מאוד בודד. אז זה גם כיף, יש לזה גם אנדרנלין, אבל כמו כל דבר בחיים, זה גם מורכב. כן, נשמע מאוד מאוד מורכב. אז תסבירי לנו רגע, מה זה אומר סיוע הומניטרי? כאילו, מה זה כולל בפנים? אז סיוע הומניטרי יש לו כל מיני נגזרות, אפשר להגיד. יש את המקום של החירום, שזה בעצם, יש אירוע חירום, היינו אורזים תוך 24 שעות מתקשרים, אורזים תיקים, סוגרים טיסה, ונוסעים בעצם... מה זה, נגיד המפולת שלגים בנפאל? כן, אבל זה תלוי בגודל הנזק. זה יכול להיות רעידות אדמה, זה יכול להיות... שהיה בנפאל, לדוגמה גם הייתי שם, פעמיים ניסה לי לנסוע לנפאל, זה יכול להיות אוריקנים טייפונים, ציקלונים, מלחמות,
בצורת, יש המון המון נדבחים, ואז זה מתחלק הרבה פעמים לנושא של החירום ולנושא של הפיתוח. כלומר, איך בעצם... אז רגע, מה זה חירום? חירום זה מחר בבוקר טסים? מחר בבוקר טסים. מי מחליט שטסים? אתה נמצא בארגונים, אז הארגון, לכל ארגון יש את הדברים שלו, שבעקבותם הם מחליטים האם הם נוסעים או לא, זה הרבה פעמים תלוי גם בתרומות שמגיעות וכולי. זאת אומרת, אנחנו מטפלים בילדים, או אנחנו מטפלים ברעידות אדמה, או אנחנו מטפלים בכאילו... ילדים, בכל מקום יש ילדים, אז כנראה שייסעו אז לכל מקום, אבל זה יכול להיות לפי כמות הנזק, זה יכול להיות לפי אינטרסים, זה יכול להיות דברים פוליטיים, כמו בכל דבר מעורב גם בסיוע הומניטרי, הרבה כסף בסוף. יש דבר כזה, אגב, שנקראת תיירות אסון, שזה אנשים שמחליטים על דעת עצמם הרבה פעמים לנסוע.
אם אתם זוכרים, גם באוקראינה עכשיו, עם המלחמה דיברו על התייקרות מחירי הטיסות. בין השאר זה גם הדלק, אבל גם הרבה ארגונים נסעו, אבל גם אנשים פרטיים פתאום מופיעים ועושים דברים, יש לזה השלכות לפעמים שלא תראו. עושים דברים כדי לעזור, או פשוט הולכים לראות? זה כדי לעזור, אבל בוא נגיד, לפעמים זה עוזר, אבל לפעמים זה מפריע. יש השלכות לדברים האלה. גם להתערבות, אתה משנה קצת את האקו-סיסטם, כשאתה הולך להתערב, לדוגמה... רגע, רגע, רגע, תכף נדבר על זה. כן, כן. אני עוד בזה. אוקיי, אז זה חירום. מה זה פיתוח? פיתוח זה בעצם לעבוד עם קהילות, או עם ארגונים, או עם הממשלה. כדי לייצר תוכניות, זה יכול להיות במגוון נושאים, יש כל הנושא של מים, סניטציה, פסיכו-סוציאלית, חינוך וכו', כדי לפתח בעצם תוכניות שיעזרו להתמודד, שיעזרו להיות מוכנים, שיעזרו לפתח את המקום, פשוטו כמשמעו, כלכלית. אבל תגידי, מה קשור, כאילו,
אנשים מישראל? בדרום אמריקה יש מלא אנשים אחרים. נכון. גם אפשר להגיד על ארצות הברית, אבל ישראל היום היא נחשבת מאוד מתקדמת, במיוחד בנושא של טראומה ולחץ. יש את הארגון הסיוע הכי גדול היום בארץ, שנקרא ישרייד, ששם עבדתי. שלהם בעצם הם עובדים עם WOS, שזה water, hygiene and sanitation, education, protection, כאילו כל הנושא של מוגנות, ואני בטוח שכחת עוד משהו, אבל זה בסדר, יסלחו לי. אפילו נניח במים, יש רופא, שאני לא זוכרת את שמו, שהוא לקח, קוראים לזה נוף, הוא לקח מערכת לניקוי כליות, והפך את זה למערכת לניקוי מים, ידנית. אז כל הטכנולוגיה, מאנדי היום נכנסת לעולם הסביבה הניצרי, כל הנושא של הטכנולוגיה וכולי היום לאט לאט ומגיע לעולם. אוקיי. את עשית יותר מהחירום או יותר מהפיתוח?
עשיתי גם וגם, כי אני עובדת סוציאלית, ורק עובדים סוציאליים יכולים לעשות שלושה תפקידים בחצי משרה בערך. אבל זה תמיד, כמעט תמיד זה מתחיל בחירום, ואז עובר לפיתוח. עכשיו בדיוק אני מתחילה פרויקט שהוא רק פיתוח, נניח, בהודו בקרוב, אבל לרוב מתחילים בחירום, ואז זה הולך לפיתוח. אוקיי, אז את זוכרת את הנסיעה הראשונה? כן, הנסיעה הראשונה. לאן זה היה? אז הנסיעה הראשונה שלי, עוד לא קראתי לזה סיוע מניטרי, היא בעצם מה שגרמה לי, אפשר להגיד, להבין שזה הכיוון שלי שהייתי רוצה לפתח בו את הקריירה. אני אחרי התואר הראשון נסעתי לאוגנדה לחודשיים, לבית יתומים, שהוא מבוסס על תיכון שיש אותו גם בארץ, שנקרא מוזות, זה תיכון לאומנויות, ובעצם יש שם אקדמיה לאומנויות, ליד קמפאלה, העיר בירה, באיזשהו כפר, והם לוקחים יתומים שהתייתמו מכל מיני סיבות, ומשלבים אותם בתוך האקדמיה, כשהסטודנטים מתנדבים איתם. אני הלכתי לשם על תקן גם עבודה סוציאלית, וגם קצת להכשיר את הצוות המקומי בניהול מתנדבים.
הייתי שם במשך חודשיים, והתאהבתי, אבל גם הבנתי את המורכבות. אני אתן דוגמה, שאולי גם זו פדיחה, שלא חשבתי עליה כשרציתי את זה להתחיל, אבל נסענו לקמפאלה, לאזור שיושבים בו באמת הרבה בני נוער, מנותקים מהמשפחות וכולי, והגעתי, זה היה בסאנס. למה הם מנותקים מהמשפחות? זה מיליון סיבות, אבל זה גם לא תרבות כמו שלנו, כאילו, אם יש ילד ברחוב, לאו דווקא ימצאו לו משפחה מאמצת וכולי, זה יכול להיות סמים, זה יכול להיות, המשפחה לא יכולה להרשות לעצמה לגדל את עצמה, אותם, יכול להיות ששלחו אותם לעיר גדולה להרוויח כסף בעצם, אז זה יכול להיות המון המון סיבות. והגעתי, ובאמת זה היה מקום מזעזע, כאילו, זה היה שכבות על שכבות של זבל, ובקצור, אמרתי להם, יאללה, בואו ננקה. התיימשק את גר החינוך בצבא, יאללה. ובאמת קנינו שקיות זבל והכול, והתחלנו לאסוף, ובאמת... למי אמרת בואו ננקה? לבני נוער? לבני נוער. הם זרמו איתי, כאילו... זרמו איתך? כן, זרמו איתי.
כאילו, רק את הסביבה שלהם לפחות, שיהיה להם יותר נעים. והם זרמו איתי, ולקחנו שקיות זבל, והתחלנו עם כפפות ולאסוף והכול, ואז אני אומרת להם, אוקיי, איפה שמים עכשיו את השקיות זבל? היא אמרה לי, מה זאת אומרת? אמרתי, לדעת, כאילו, מאיפה אוספים לכם את הזבל? הרשות, אתם משלמים ארנונה, זה, כאילו, לא הבינו מה אני רוצה מהם. בקיצור, צריך לשלם שוחד, מתברר, כדי שיאספו ממך את הזבל. אז אנחנו נשארנו עם השקיות זבל, ואני קיבלתי אישור, שלא כל מקום מתנהל כמו שאנחנו חושבים. הקמת לעצמך מיטה לפחות מהשקיות זבל או משהו כזה. תגידי, את מגיעה למקום כזה, את לא מפחדת? איך זה שאת לא מפחדת? איך זה שאת לא, סליחה, אני אומר בכוונה, אבל זה אוקיי, כאילו, בחורה מישראל. איך זה שאת לא מפחדת? איך זה שאת לא נגעלת? איך זה שאת לא נדחית? איך זה שאת לא, כאילו, איך את מסבירה את זה? לא, זו מילה מאוד חזקה, אז לא הייתי אומרת שאני לא, כאילו, עולות בי רגשות,
כאילו, לפעמים אני מפחדת, לפעמים אני נגעלת, לפעמים אני הכול, אבל אני חושבת שכשיש איזושהי משמעות למה שאת עושה, או יש איזשהו למה, כאילו, חזק, אז בסוף אפשר להתגבר על זה בצורה כזאת או אחרת. אז בקמפלה הגעת מאיזשהו ארגון? הגעתי דרך ברית עולם. אחד המרצים שלי, שהוא גם סוג של מנטור שלי עד היום בכל התחום של החוסן והטראומה, דוקטור משה פרחי, הוא היה חלק מהארגון הזה והוא אמר לי, הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע ואמרתי לו כן. ואז הבנתי ואז הייתה לי הפסקה של כמה שנים עד שחזרתי לזה, עד שנבניתי לכיוון הזה. בינתיים עשיתי תואר שני אחד בניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת בן-גוריון, ועוד תואר שני אחד בפיתוח קהילתי וארגוני, שזה בעבודה סוציאלית.
עבדתי קצת עם, במצה אזורית חוף הכרמל ועם מפוני גוש קטיף שעברו לגור שם. עבדתי בקואליציה הישראלית לטראומה, שזה ארגון שעובד בעיקר בארץ, אבל גם קצת בחו״ל, בכל הנושא של היערכות לחירום והכנה של רשויות וצוותים פסיכו-סוציאליים במענה לחירום. ואז נפתח לי חלון הזדמנויות, שידעתי הזדמנות וידעתי איך פחות או יותר להיכנס אליה, וממש ביקשתי לנסוע למשלחת לנפאל אחרי רעידת אדמה. וזו הייתה הנסיעה שממש הייתה מכוונת קריירה בכוונה למשלחת סיוע הראשונה שלי. איך זה נראה? תציירי לנו קצת את האירוע. לא את האירוע שם, עוד לפני, את האירוע פה, איך זה נראה? אז זהו, אני לא נסעתי ישר אחרי רעידת אדמה, נסעתי כמה חודשים אחרי זה. כלומר, המשלחת הראשונה כבר נסעה, וזה היה כבר בעצם אחרי. ובעצם מגייסים כספים ומוצאים שותפים בעצם בנסיעה הראשונה,
ונתנו לי את המסגרת התקציבית, אמרו לי מי השותפים, והתחלתי להתכתב בעצם מהארץ ולדבר מהארץ עם אותם שותפים. מה זה שותפים? שותפים מקומיים זה יכול להיות, ארגונים מקומיים, עבדנו נניח עם teachers for Nepal, שזה נקרא עם Tfn, שזה מצחיק, כי זה המסיבות שהייתי הולכת אליהן בצבא. למה צריך שותפים מקומיים? כי בסוף אנחנו ערוכים לרגע, הדבר הזה צריך להישאר שם, וסתם אם דיברנו על התיירות אסון, הרבה פעמים שוכחים את זה. הרעיון הוא בעצם להכשיר על בסיס תרבות מקומית, על בסיס יכולות מקומיות, שעוד פעם, לנו זה תמיד נראה הכל מאוד טריוויאלי, אבל הנה נתתי את הדוגמה מאוגנדה, אז נניח במוזמביק, שזה מיליונים של אנשים. אם אתה רוצה לבנות תוכנית בריאות הנפש, לדוגמה, יש להם בערך 12 פסיכיאטרים על כל המדינה. כלומר, צריך לבנות תוכנית שמאוד מתאימה תרבותית,
צריך להבין גם מה ההשלכות של התוכנית, על זה אולי נדבר קצת אחר כך, כי לכל דבר, כל התערבות באקו-סיסטם, כמו כל דבר בחיים, יש לזה השלכות שאנחנו לא תמיד לוקחים בחשבון, ואז בעצם צריך גם לראות איך הם יכולים ליישם את זה. כלומר, אפשר להגיע גם להכשרה, לתת תיאוריות, להסביר את הרעיונות וללכת, לרוב, כלום לא יקרה עם זה. צריך לנסות לבנות איתם תוכנית, ללוות אותם אחר כך וכולי, ובאיזשהו שלב לצאת בצורה אחראית גם, ובלי תלות, כי זה נורא קל להיכנס לתוך תלות בתוך הדבר הזה. אז עוד מעט נגיע למקומות האלה. אני רוצה רגע עדיין להישאר בחירום. ספרי לי כן על, אז נפאל לא, אבל בואי נדבר על מקרה שבו היית בחירום. סיליפינים? זה היה חירום? הגעתי גם אחרי, אבל במוזמביק, בהודו, בבאה מזו הגעתי אולי חודשיים אחרי, אבל זה עדיין, כולם היו שם במאוד חירומי. אוקיי, שמה היה האירוע? אז גם בזה יש הבדל, כמו בהרבה דברים.
יש את החירומים הממש גדולים, נניח במוזמביק, שמגיעים באמת מאות אנשים מהוגנים, כאילו, בכל העולם, ובעצם ה-UN, אני חושבת, אחרי ה-IT, רעידת התמר הגדולה שהייתי, שכולנו זוכרים, הם החליטו לייצר מעין שולחנות עגולים, כלומר, סינכרון בין כל הארגונים, כי התחילו להיות כפל, כפל גם במשאבים, גם בתוכניות וכולי, ובעצם משתתפים בשולחנות עגולים לפי נושא של ה-UN, וכל אחד לוקח על עצמו, מתחילים באיזשהו מיפוי, כל אחד לוקח על עצמו מיפוי באזור מסוים, כדי להבין פחות או יותר את המצב, ואז בעצם כל אחד אומר מה הוא עושה, לפעמים זה יכול לייצר קונפליקטים גם, כי יש ארגונים שיש להם את אותם אג'נדות, לדוגמה, או את אותן מטרות, מנסים לייצר קשרים, אז אתה כל הזמן עובד בצורה גמישה, אולי אפילו קצת פוליטית, בין, כאילו, לשתף, אבל גם איך אתה יכול לקדם את עצמך בתוך הדבר הזה.
ואחרי שמרגישים שבנינו בעצם שותפות שהיא נכונה וחזקה, ויכולה להמשיך גם להמשך, מתחילים לבנות איזשהו מענה. יש מענים שאנחנו נרצה לבנות. רגע, אבל שנייה, כל זה קורה תוך כדי שיש חירום? כאילו, תוך כדי ש... לאורי כאן יש התחלה, אמצע וסוף, אתה יודע, כאילו, הרי אתה לא ת... חוק ראשון, אתה לא מסכן את עצמך ואתה לא מסכן אחרים, כלומר, כשנגמר, גם השדה תעופה, כאילו, השדה תעופה סגורים, לפעמים צריך גם לשפץ, כאילו, יש כל מיני השלכות. אז ברגע שהחירום נגמר, אלא אם כן זו מלחמה, ואז, כאילו, הרבה פעמים זה מתמשך, נניח באוקראינה, או אתיופיה, או כל מיני מקומות שגם איתם עבדתי קצת, אז אתה כן מגיע בזמן החירום. אבל בחירום שהוא בעיקרון סוג של אירוע טבע, או משהו כזה, אז הוא נגמר באיזשהו שלב, ואז מתחילים ללחם. מחכים שהוא ייגמר.
כן, כן. ואז נוסעים כולם? ואז יושבים בשולחנות עגולים? כן, ומתחילים... אבל כמה זמן יושבים בשולחנות עגולים? כאילו, בחוץ יש מהומה. זה כזה שעתיים, או שזה חודשיים שעות עגולים? לא, לא, לא, זה בין שעה לשעתיים ביום בערך. אתה לא מחויב לזה. כאילו, אתם לא חייבים כארגון לעשות את זה, אבל זה נכון, כאילו, גם מבחינה פוליטית, כאילו, שיורו וכולי, וגם מגיעים לשם הרבה פעמים כל מיני foundations שאפשר להכיר וכולי, אז כמה שאפשר. אני גם מצאתי שעצם הישיבה שם, היא גם מייצרת שותפויות בין ארגונים. לדוגמה, אם אני אתן עוד פעם את מוזמביק, פנו אליי שם ממשרד הבריאות, הפסיכיאטר הראשי של מוזמביק, לבניית תוכנית, ואמרתי לו, כאילו, אנחנו נותנים מענה, אבל יש עוד ארגונים שנותנים מענה, כאילו, בנושא. בואו שניה נשב עם כולם, ובואו נבנה תוכנית משותפת. וישבנו עם סייב דה צ'ילדרן, שזה ארגון מאוד גדול,
ה-Red Cross, וזה גם, תחשוב, כארגון קטן בישראל, זה שם אותך בתוך השחקנים הגדולים. אוקיי, אז הייתם בחמל והחלטתם שאתם מטפלים בצפון והם בדרום, או אתם במים והם בזבל, או הם בפינוי הריסות, ואתם ב... אני ממציא, כן, כן, אני מושג. זה תלוי באיזה נושא, אבל כן. אוקיי, ואז מחליטים. ואז מה, יוצאים מהאוהל ומה? שמים כפפות? כאילו, יוצאים לשטח? מה קורה? אז בעצם השותפויות, נקרא לזה בניית שותפויות, זה בעצם בניית שותפויות, נכון? כאילו, אז יש לך את השותפות הבין-ארגונית, ה-international, ויש לך את המקומית עם המגזר הראשון, כאילו עם הממשלה, ואז אתה צריך, או אם אתה רוצה, אתה בונה שותפות, גם זה מה שבדרך כלל עשינו, אנחנו עושים בישראל, כמעט 100% מהפעמים, זה לייצר שותפויות גם עם ארגונים מקומיים. ואז מתוך הארגונים המקומיים, זה יכול להיות כנסיות, זה יכול להיות עמותות, זה יכול להיות עסקים,
זה יכול להיות כל דבר, מתחילים לייצר איתם תוכנית ועושים בעצם TOT, זה Train the Trainers. אנחנו בעצם מתחילים להכשיר אותם בכל מיני נושאים. אז אחד הנושאים הכי חשובים בתקופה של החירום, לדוגמה, בתחום הפרוטקשן, המוגנות, זה לבנות child-faringי ספייסס, כי בעצם לילדים אין מסגרות, הם נכנסים לסיכון מאוד גדול, אתה לא יודע מי מגיע, מי ידבר איתם, מה יקרה וכולי. ואז מכשירים בעצם קבוצה של אנשים בפיתוח, ב-development, זה ייעשה בצורה אחרת, אם תרצה נדבר על זה למה, אבל בחירום זה נעשה יחסית מהר. ובעצם מתחילים לעשות מעין הפעלות לילדים, שגם נותנות להם מענה רגשי לחוויה שהם עברו. זה יכול להיות גם עבודה עם ההורים לפעמים, בכל מיני נושאים על איך סימני מצוקה ירעו אצל ילדים. אבל רגע, איפה כל זה קרה? תתארי לי רגע, תיכנסי רגע לדימוי, כי אני לא מצליח להבין. באוהלים. באוהלים. אז מה, הולכים לחפש ילדים בהריסות ומביאים אותם לאוהלים? כאילו, what's going on? אני לא מצליח לדמיין. אוקיי, אז תראה, מדינות היום, במיוחד,
מדינות שיש להן אסונות טבע או אירועי טבע, זה מדינות שרגילות לזה לרוב, אוקיי? זה נניח, פיליפינים, לדעתי, זה מקום שלישי בעולם, יש את יפן, כל מדינות האיים, גם באפריקה, בארצות הברית הם רגילים. זה לא שאין להם מערך בכלל, כאילו, זה לא שהם טבולה ראסה. אז ספציפית, נניח, אני לא פעם אחזור למוזבי, כי אנחנו כל הזמן מדברים על זה, אז זה ייתן איזשהו סיפור בהמשך. פינו את בתי הספר. מה קרה שם? היה ציקלון, שנהרגו בו כמה מאות אנשים, אולי יותר, אני לא זוכרת. באמת, עם הרס מאוד מאוד גדול, אפילו התחברנו לארגון שהקטע שלו זה מסוקים כאלה קטנים של ארבעה אנשים, וטסנו לכפרים מרוחקים, מנותקים, שאי אפשר להגיע אליהם בכבישים, ונתנו שם את הסיוע, אבל בעצם המדינה נותנת מענה, זה נקרא אינטרנל דיספלייס פיפו, כאילו, אנשים שהיו צריכים לעזוב את הבתים של המכה בדבר הזה,
ושמים אותה במרכזי פינוי. עכשיו, הם יכולים להיות פיזיים כמו בתי ספר, שגם זה נושא נורא נורא מעניין לראות את ההבדל ביניהם, מה ההבדל אם אנחנו מדברים גם על קהילה, שלמדתי על זה המון, מה קורה כשקהילה לוקחת אחריות על כזה מקום, וש... רגע, רגע, רגע. כן? זה יכול להיות בתי ספר? בתי ספר, וזה יכול להיות באוהלים. אוקיי. שמי בון את האוהלים? המדינה יש לה, היא כבר מכירה ו... או המדינה, או ה-UN, כאילו, אנשים תורמים את האוהלים. וכמה זמן הם יהיו שם באוהלים? זה יכול להיות גם שנים. גם שנים, כי אין מי שיבנה להם, או אין משאבים שיבנו להם, או אין אינטרס שיבנו להם. נכון. אוקיי, ועכשיו אתם, אני חוזר רגע לתוכנית לילדים, אז אתם הולכים להביא אותם מהאוהלים, מאוהלים אחרים? אז אנחנו בעצם יוצרים קשר עם אחד ממרכזי הפינוי, בונים שם את השותפות, ולילדים של אותו מרכז פינוי אנחנו בונים את המענה הזה של ה-child friendly space. עכשיו אמרת, train the trainers, זאת אומרת, זה לא את מעבירה להם את הפעילויות, אלא את לימדת את הנגיד, את הנפאלים או את ה...
במוזמביקאים, להעביר את הפעילויות בעצמם. אז אנחנו נותנים להם הכשרה של הפעילויות, זה יכול, אנחנו מבינים מה הגילאים שאנחנו רוצים, אנחנו מגדירים לעצמנו את הגילאים שהיינו רוצים להפעיל, כי אתה לא תעבוד אותו הדבר עם בני נוער, או עם ילדים קטנים, או עם תינוקות וכולי, ואנחנו מכשירים עם כל מיני תחנות באמצע, אנחנו נמצאים שם כדי לתת כמו סופרוויז'ן, יותר סופרוויז'ן, כי חשוב שהמקומיים יעשו את זה, זה עוד פעם, יש ניואנסים, יש שפה, במזמיק מדברים פורטוגזית, אני בקושי אנגלית יודעת, סתם. כן. אבל, זה לא נכון, אני יודעת. ואז בעצם אנחנו יותר רוצים את הסופרוויז'ן שם, מאבדים איתם את זה, מסתכלים מה עולה, ומתוך זה אנחנו יכולים גם אחר כך להמשיך ולבנות תוכניות המשך מהתכנים שעולים במקום. כן, שתוכנית המשך זה להגיד, לשים אותם על קלנדר, ולהגיד, זה צריך לקחות פעם בשבוע, וזה פעם בחודש, וזה פעם בזה, כאילו ממש פדגוגיה של תוכנית חינוכית. ומדברים על הנושא הזה, ועל הנושא הזה, וכן.
דברים שאת מכירה מעבודה סוציאלית, או מהניסיון שלך בעולם של טראומה, שאת למדת אותם פה בישראל, הם נכונים גם לילדים במוזמביק? העקרונות, הם פועלים בסוף, אנחנו כולנו בני אדם, לא משנה מאיפה נולדנו, אז המערכות הביולוגיות, פיזיולוגיות, פסיכולוגיות שלנו פועלות מאוד מאוד דומה. מה שכן, הדרך לעשות את זה תהיה שונה. וזה אגב גם נכון למבוגרים, כאילו תמיד אנחנו מתחילים, לדוגמה, הכשרות, וזה משהו שהוא חופשי, זה יכול להיות שירה, ריקוד, משחק, כאילו שנייה בואו נשחרר את הלחצים שלנו, אז בכל מדינה משהו אחר יעבוד, כלומר, זה גם תלוי באמונה שלהם, היו מקומות שהיה להם מאוד חשוב לשיר שירי כנסייה, ובפיליפינים היינו עושים כזה כמו let's dance כזה,
שהיינו מקרינים ורוקדים איתם, וזה באמת להבין מה מפעיל אותם ומה נכון להם, ולא מה אני מכירה ובאה עם המזוודה מהבית ועושה את זה. אז זה מאוד עומד. הם נראים... אותו הדבר, סתם. לא, לא. אני רוצה לשאול, הם נראים... זו שאלה כאילו מטומטמת, אז אני לא יודע איך לשאול אותה, אני פשוט אשאל אותה. הם נראים עצובים, או שהם נראים בהדחקה, או שהם נראים שהם התרגלו אחרי שבוע או חודש למצב החדש, או... איך הם נראים בדרך כלל? אני שואלת, אני יכולה להחזיר לך את זה בשאלה? כן. טיילת בעולם? כן, בטח. כי יצא לך לטייל במקומות שהם קצת פחות, יותר עני, הם היו נראים לך עצובים? הם היו נראים כאילו... לא. אז... הם היו נראים רגיל. אבל הם לא תמיד היו אחרי אסון טבע. כן, אבל זה חיים כאילו שאנחנו לא רגילים. אז אני חושבת שבסוף, יש ויש ויש ויש. אה... יש אנשים ש... גם, אגב, במדינות מערביות,
אה... אני שמה במרכאות, כן? אה... בסוף, המספר ה... האחוז האנשים, שהוא אותו דבר כמעט בכל העולם, ש... אה... יעבור אירוע ויפתח PTSD, לדוגמה, בסוף, זה יהיה בין 8 ל-10 אחוזים, בסדר? כלומר, יש כאלה שיודעים לקחת את זה בפרופורציה, אנחנו... זה בעצם רצף של זמן, בסדר? כאילו, ה-PTSD התפתח אחרי שלושה חודשים, אבל... ו... בהתחלה אנחנו נראה אנשים יותר בלחץ וכולי, אבל... כן, בהתחלה אנשים רוצים לח- רוצים לחזור הביתה, תחשוב, אה... תמונות, כל דבר שאי פעם אספת בחיים שלך, כאילו, נעלם. אה... אז אנחנו בהתחלה באמת נראה יותר אה... אה... את הלחץ וכולי, אבל לאט-לאט אנחנו בני אדם בכל העולם, אנחנו מאוד אדפטיביים, אה... ואנחנו מצליחים, אני חושבת שהאתגר הוא, והזכרתי את המילה הזאת בהקשר אחר, לא ל... ה... לא לייצר את התלות הזאת, כי מאוד קל, סתם נניח עכשיו עבדתי עם אה... עם נשות מקצוע מאוקראינה, בפולין,
והם סיפרו שיש פליטים בתוך הבתי ספר, אה... מחלק מהערים, ונוצר סיפור של תלות מאוד גדול, כלומר... יש פליטים מאוקראינה בתוך... בתי ספר באוקראינה. בתי ספר באוקראינה, אוקיי. כן, אנשים שהיו צריכים לעזוב את הבית, וה... המדינה סידרה להם לגור בתוך בתי ספר, ונוצרה תלות מאוד גדולה, כלומר, אנשים לא עובדים, הרי כאילו, כי הם עזבו את הבתים שלהם, אין להם אה... שגרת חיים, והם כל היום יושבים ומחכים שיעשו להם, וייתנו להם וכולי. ואז בעצם האתגר, כאילו, הפסיכו-סוציאלי, לצורך העניין, מעבר ללתת תנאים פיזיים, אנחנו כבר חושבים על תנאים פיזיים. כן, גג, מזון ובסדר. על איך לייצר בעצם גם אה... תחושת שליטה. איך אנחנו מחזירים את... הרי, מה זה חירום? מה קורה לנו שם? אנחנו נהיים חסרי אונים. כאילו, יש לנו תחושה שאין לנו שליטה על הדברים, וזאת הסיבה בדרך כלל גם שיתפתח מהדבר הזה טראומה. אם יש לנו איזושהי תחושת שליטה והבנה שאנחנו לא שולטים על מה שקרה, אנחנו כן שולטים מה יקרה עכשיו ומה נוכל לעשות עם זה,
יותר קל להביא את עצמנו למקום של עשייה ולצאת מהחוסר אונים, שהוא יכול להיות נרכש או נלמד, כן, וכולי. אז בגלל זה הרבה פעמים מדברים על זה שבעצם יש שלושה דברים עיקריים שאנשים צריכים בחירום, שזה הדברים הפיזיים, פסיכולוגיים, שזה תחושת שליטה וכולי, ומידע, שהמידע הרבה פעמים ייתן לנו איך אנחנו יכולים להשתמש בכל מיני משאבים, מה קורה איתנו עכשיו, מה יקרה איתנו אחר כך ומאיפה. להחסיר ודאות קצת. נכון. כן. אמ... וואו. אני... הראש שלי פשוט הוא כל הזמן מדמיין מראות, אבל שאלתי על האם עצובים, כי אני מפחד שהראש שלי מדמיין מראות שהם קלישאה של הדבר ולא הדבר. מה הפתיע אותך כשנסעת בעולם והגעת למקומות כאלה? מה לא היה צפוי בעינייך ואמרת כאילו, או שאנשים אומרים לכם, בטח, טה, טה, טה, טה, כמו ששאלתי על עצובים, ואת אומרת להם,
לא, אתם לא בכיוון. אני חושבת שמה שהפתיע אותי זה מה ששאלת, גם מה ששאלת עכשיו, זה כמה כוח יש לאנשים, שיש לנו הרבה יותר, כאילו, ממקום של צמיחה, ושאנחנו מסוגלים, והכוח שלנו להתאושש גם מדברים כאלה. אני חושבת שזה נתן לי המון, אבל המון, המון, המון פרופורציות לחיים גם שלי, והבנה לכמה אני בת מזל בכל דבר שהוא, אני חושבת, בכל מימד בחיים האישיים שלי. זה נתן לי הבנה לזה שהעולם הוא גדול ומדהים, ועוד פעם, שאנשים הם אנשים הם אנשים, כאילו, בסופו של דבר. זה נותן לי המון הבנות. תגידי, קריירה בסיוע אומנוטרי. אוקיי, אתה נוסע ואתה מקים, בחירום אתה עוזר, ובפיתוח אתה מפתח תוכניות,
ואתה מטמיע אותן וכולי. לאן זה עוד מגיע, לאן זה עוד הולך, איזה עוד תפקידים יש בתוך המערך הזה? ומה בדרך כלל עומדים כדי להגיע לעשות דבר כזה? וואו, אפשר ללמוד כל כך הרבה דברים, אני חושבת. יש מהנדסי מים, כאילו, אתה יכול להגיע מכמעט... אה, מכל מקום שאתה יכול לעזור. מכל מקום, כן. יש תואר שני בגלוקל, באוניברסיטה העברית, שזה פיתוח בינלאומי. וואלה. כן. איזה יופי של הביטוי הזה, אני מת עליו. ויש... רוצה רגע לספר מה זה גלוקל? זה Global Development כזה, שלומדים שם, אני לא למדתי שם, אז קשה לי, כן השתתפתי באיזה פאנל שלהם. כן. אבל לומדים שם את כל הנושא של באמת הרגישות התרבותית, ואיך דברים נראים במקומות שונים. אז אני כן אגיד רגע, כי אני באמת אוהב את הביטוי גלוקל, גלוקליזציה. גלוקליזציה זה... משלב של גלובלי ולוקאלי. נכון. זה מדבר על זה שמצד אחד אנחנו עולם גלובלי ואפשר לטוס מכל מקום לכל מקום, למעט קצת בעיות פוליטיות, אוקיי?
אי אפשר לטוס מישראל לאיראן, אבל בדרך כלל אפשר לטוס מכל מקום לכל מקום, יש לנו אינטרנט, לפחות לשני שליש מהעולם, לא לכולם. יש לנו אינטרנט, יש לנו יכולת לתקשר ולהתקשר ולהגיע ולזה. אנחנו גם מכירים לפעמים, בצד השני של העולם אנחנו מכירים את אותן סדרות טלוויזיה, ואת אותם כוכבי רוק ואנחנו כאילו מאוד מאוד מחוברים גלובלית. ועם זאת, העולם הוא לא באמת גלובלי, הוא לא באמת שטוח, כי יש עדיין את העניין הלוקאלי. התרבות המקומית, השפה המקומית, הטראומות שאנחנו סוחבים איתנו ככל עם והזה שלו, הפוליטיקה המקומית וכולי, והגלוקליזציה זה כאילו הסינתזה, האבולוציה של, פעם כאילו היו מדברים רק על הגלובליזציה ואז הבינו שצריך לשים את הרזולוציה הזאת מאוד מאוד חשובה. בעוד שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות הכל בצורה גלובלית, צריך לזכור את העניין הלוקאלי. וככה נולד, בגלל זה אמרת, הרגישות בתרבויות, זה חלק מהדברים שלומדים שם, כי זה מאוד מאוד חשוב.
אוקיי, אז אפשר ללמוד כל מיני דברים. משפטים, כן. ואיזה סוגי תפקידים יש בתוך הדבר הזה? אז יש. כאילו בעצם מה שאמרת קודם, סליחה שאני זה, הבוס שלך יהיה, הארגון שלך, המעסיק שלך יהיה אחד הארגונים האלה שיודעים לגייס כספים. כן, אז יש ארגונים שעושים את הדברים פר אקסלנס בשטח וכולי, כמו ישרייד, שניתן לדוגמה לסייב דה צ'ילדרן. יש תפקידי מטה, כלומר אני התחלתי, כשעברתי לישרייד התחלתי בתפקיד שטח, בפיליפינים, ועברתי אחר כך לתפקיד מטה מהארץ. יש את ה-W... שזה מה עושים במטה? תאומים? אופרציות? תאומים, יש שם הכל, כאילו מכספים ל-Communication, לגיוסים, לסופר, ההדרכות שאנחנו נותנים, משאבי אנוש, ארגון, כמו כל ארגון, מומחי תוכן, פיתוח הדרכות, ממש הכל. יש את הארגונים שהם יותר גלובליים,
שהם מגיעים לשטח, אבל יותר מתעסקים בקואורדינציה בין הארגונים, כמו ה-UN לדוגמה, של-UN יש גם UN לכל דבר, לכל נושא, ויש, או ה-W...ו, ארגון הבריאות העולמי, יש עוד המון המון ארגונים כאלה ואחרים. אפשר להתפתח ממש, אני חושבת, לכל מקום ולעלות בדרגות, אפשר לתת ייעוץ מקצועי, יש הרבה Professional Advisors שעובדים עם כל מיני ארגונים בכל מיני נושאים. בואי נדבר רגע עכשיו על הצד הקשוח של הסיפור. כן. למסייע או לקהילות? נתחיל רגע עם המסייע, כי אנחנו כבר זומים על זה, ואז גם נעבור על הקהילות. אוקיי. אז יש, זה מצחיק, אתמול העברתי על זה הרצאה, וזה עזר לי גם, האמת היא, לעשות סדר, ואני אשמח לתת שנייה את הסיפור האישי שלי, שהאמת היא, אתמול זה היה הפעם הראשונה שדיברתי עליו, ממש.
כשעבדתי עוד בקואליציה הישראלית לטראומה, ב-2015, הייתה תאונה דרכים מאוד קשה בארץ, של נשים מהחברה הבדואית, שנהרגו בה שמונה נשים, והתקשרו אליי ואמרו לי, ענווה, אז עבדתי עם החברה הבדואית, ואמרו לי, ענווה, היה ככה וככה, שיא לסייע. שמח לעזרתך. כן. הגעתי לבוק אביר. פעם ראשונה שלי באבו-קאביר, ואני חושבת שעשיתי את כל מה שכתוב בספרים לא לעשות, בכל הנושא של ההתערבות עם משפחות ואנשי מקצוע. מה כתוב לא לעשות? לא לדבר על רגשות, לדוגמה, באותו אירוע, כאילו צריך נורא לעבוד בהתחלה, בחירום, אחר כך אפשר לדבר על רגשות, אבל להביא למקום של התמודדות יעילה, ויותר לדבר קוגניטיבית, ולתת לאנשים להרגיש שהם יעילים בתוך החירום, ולא להיות רגרסיביים, כאילו, כשאתה מדבר על רגשות, זה בעצם מייצר איזושהי רגרסיה,
והזיכרון או החוויה שנצרבת לך במוח, שלא יתמודד איתה במקום שהתמודדת, אבל זה, אם אתה רוצה... מעניין. כן, זה מאוד מעניין, יש לזה גם ממש הסברים פיזיולוגיים וביולוגיים, שמראים את הסיבות. אוקיי, אז קודם כאילו מאוד קונקרטיים, והנה המשימות שצריך לעשות, ולגרום להם לתפקד. ממש ככה, אבל אם אנחנו מדברים על המסיים, מה זה עשה לי? רצו סרטונים ברשת של מה שקרה, כאילו, אני לא אתאר את זה כאן, לא הסתכלתי עליהם כמובן, אבל עדיין, בגלל שידעתי מה קרה, כי הייתי שם ושמעתי את זה, התחלו לי מחשבות, כאילו הייתי שם, ויותר מזה, איפה שקרתה התאונה, כל פעם שעברתי אחר כך, כאילו, משהו... אז את כאילו פיתחת טראו... זאת אומרת, אני לא רוצה ל... נקרא טראומטיזציה משנית. טראומטיזציה משנית לאירוע מתוך הזדהות ומתוך זה שנכחת מספיק עם המשתתפים ועם המקום, עד שכדי המוח שלך כבר השלים את הפרטים, כאילו שאת ממש היית בתאונה. נכון. אז זה סכנה ראשונה.
סכנה שנייה, אני עוד פעם אתן מעצמי. כאילו, זה לא אומר שזה נשאר איתי לכל החיים, כן? זה אומר שיש אפיזודות כאלה, שלפעמים קצת יותר קשה, ואחר כך אפשר לדבר גם קצת על איך מתמודדים, אבל כדי להבין. יש דבר כזה שנקרא, זה מעין דילמת מוסריות, כאילו, בתוך הדבר הזה. אם אני אחזור גם למזמביק, למרות שיש לי גם סיפור מהודו, אבל אני אחזור למזמביק, אנחנו כבר מדמיינים אותה. הגענו לשם במשלחת, ולדוגמה, והיינו צריכים למצוא מקום לישון, נכון? כאילו, כמה אפשר לישון במלון, וגם לא בדיוק היה מלונות בגלל כל האנשים שהגיעו לשם, והציקלון שהיה. באמת, שישבנו איזה עשרה אנשים בחדר, כאילו, זה, כאילו, לפעמים שניים גם באוהלים, אגב, כשמגיעים לשם וכולי. וחלטנו לחפש בית, והתלווינו לסוג של מתווך מקומי, וכל בית שאנחנו נכנסים אליו, גרים בו אנשים. ובאיזשהו שלב אני אומרת לו, אבל, כאילו, גרים כאן אנשים.
מה, ובקיצור, הם מוציאים אנשים מהבית, כי בסוף המערביים, כאילו, אנחנו, או ארגוני סיוע, משלמים יותר. כן. וזה הרבה יותר. אז יש לדבר הזה הרבה השלכות, או הורים שמוציאים את הילדים שלהם. אז אם הייתם בוחרים לגור שם, אז הם היו מוציאים את המקומים בשביל הכסף. נכון. אנשים שקונים פתאום מכוניות כדי להסיע את כל אנשי הארגון, ואז אנשי הארגונים עוזבים והם נשארים עם החובות. אז זה הדילמות בעצם מוסריות שעולות, שהערכים שלי כאשת מקצוע, הערכים, כאילו, יש את זה גם לרופאים, נניח, סתם אני מניח לטפל במחבל. שאתה יודע ש... נכון? כאילו, יש איזשהו דיסוננס מוסרי של הערכים שלי כאיש מקצוע, שהם לא הולכים יד ביד עם התפקיד או עם מה שאני צריכה לעשות. כן. שחיקה. תחשוב שכל משלחת כזאת, זה לא משנה, אגב, אם זה פיתוח או חירום. שיעור. עובדים 18 שעות. כאילו, זה לא באמת כזה כיף, וכמו שחושבים, והפי הפי, ג'ויד.
אתה, לדוגמה, בזימבאבואה, נסעתי לעבוד שם עם איזשהו ארגון מקומי, והיה שם תקופה נורא מסוכנת, זה גם היה אחרי ציקלון, ובדיוק היה להם גם משבר דלק, והיה נורא מסוכן ברחובות. היינו קמות, הייתי עם עוד מישהו שם, היינו קמות ב-1830-1800, ב-190700, לא יודעת, נהג בא לקחת אותנו, אנחנו יושבות 12-13 שעות במשרד יחד עם הארגון המקומי לעשות איתם סוג של תוכנית פיתוח, נהג בא לקחת אותנו, מחזירים אותנו למלון, וזהו, עוצר יציאות. כאילו, אי אפשר לצאת. אז כל הנושא של שחיקה, או שחזרתי מנפאל בפעם הראשונה, ממש הרגשתי שאני צריכה להיכנס לסוג של רחם, אפשר להגיד. גרתי אז בתל אביב, וחזרתי להורים. כאילו, לשבוע שכבתי על הספה, וביקשתי מממא שהשתכן לי אוכל, וכאילו, עד שאני הרגשתי שאני מספיק יציבה וחזקה לחזור. אז יש לנו את השחיקה ואת הטרמטיזציה משנית, ואת הנושא של המקום המוסרי.
לדעתי יש עוד כמה, אבל יש לזה... קשוח. קשוח. כן. אז איך אלה שהם במקום הזה, את יודעת, בגילאי 50-60, את רואה אותם, ומה, מה, הם פשוט נהיו קשוחים, או שהם מסתובבים פשוט עם מלא מלא צלקות? אז זה... צלקות ופצעים פתוחים. זה גם וגם, כאילו, אני חושבת, אבל גם שלרופאים ולשוטרים ולחובשים, וכאילו, לא חסר, אתה לא צריך לעבוד בסיזוע אמניטרי כדי לחוות את הדבר הזה שחווים. יש דבר כזה שנקרא ניתוק חלקי, אגב, זה לא שאתה נהיה אפאתי, כאילו, לדבר, אבל כדי לבצע את התפקיד, גם אני, כשהייתי שם, כאילו, תפקדתי. מצוין, כן? עשיתי את כל מה שצריך לעשות. זה איזשהו ניתוק חלקי, שאתה לא נותן לו דברים כרגע להיכנס אל תוכך, ואתה נמצא בתוך זה, יש כל מיני כלים קטנים שיכולים לסייע, כמו, לדוגמה, מדים, אוקיי? זה נותן לי איזשהו מקום בראש, אני יודעת שכשאני לובשת את זה, אני בתפקיד, כשאני לא לובשת את זה, אני יכולה להיות במקום אחר,
פתיחת וסגירת יום, כל יום, כל הצוות, כדי גם לחבר וגם שיש... אוקיי? יש כל מיני כלים שאפשר לעשות, תמיכה רגשית, אחר כך עם אנשי מקצוע, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות, אבל עדיין, אנחנו בסוף בני אדם, כאילו, זה נוגע, וזה, לא יודעת אם זה צלקות, זה משאיר דברים. מה את עושה כיום כשאת, היום את קצת הורדת שם הילוך, נכון? בחלק מהדברים, את מתעסקת בהרבה דברים אחרים, הקראנו את זה בהתחלה, אבל כשאת עוברת על גלילת עיתון, את קוראת חדשות? לא, לא קוראת חדשות, לא יכולה. אחרי צוק איתן, הורדתי את האפליקציה של החדשות, אני, דוגמה, לא ידעתי שבנט פרש מהממשלה עד שראיתי שהוא לא מתמודד, כאילו, מהערכים הפוליטיים, כן, לא. בגלל זה, כי את לא רוצה לראות שם דברים... כי החדשות הן לא חדשות, הן חדשות רעות, כאילו, אין משהו שאני יכולה לסכל עליו ולהגיד, וואי, איזה כיף שזה קורה, או כאילו,
למה לי להתבאס כל יום? יש מספיק דברים כאלה. טוב, אז בוא נדבר עכשיו על הצד האפל של מי שמקבל את הסיוע. מה קורה שם ולמה זה לא תמיד דברות כמו שזה. אז נתנו דוגמה שאנחנו מגיעים עם המקום שלנו והעיניים שלנו, אז אני אתן דוגמה מאוד מפורסמת, אבל משלום התחום פחות יכיר, נניח על דרום סודן. בדרום סודן יש early childhood married, כלומר, מחתנים שם ילדות בגילאים מאוד מאוד מוקדמים, ובעצם כל הארגוני הסיוע החליטו שמטפלים בנושא הזה, ועשו תוכניות מדהימות להעלאת מודעות, ומה אפשר לעשות וכולי וכולי. שמה המטרה? שלא יחתנו ילדים ב... שידעו והחליטו לא לחתן, אבל מה נראה לך קרה, אני אתן לך... לא, אבל לפני זה, רגע, כי יש פה את העניין שבכלל צריך לדבר עליו, של כאילו, שאלה מוסרית, מי אנחנו שנחליט לתרבות אחרת, שאסור לעשות את זה.
זה בלי קשר, זה נכון, כאילו, יש כאן את השאלה המוסרית, אבל אנחנו מדברים שנייה על האימפקט על הקהילה. מה קרה בעקבות הדבר הזה? אחוזי ההתאבדות של ילדות שחותנו בגיל צעיר הרקיעו שחקים. כלומר, ברגע שהעלינו את המודעות, והבנו מה ההשלכות הפסיכולוגיות של הדבר הזה, אני מרגישה בשבי, אני מרגישה שקורה כאן משהו לא נכון, אני מרגישה במצוקה, אין לי במי להתמך. אין לי ברירה, זה או זה או זה. ואז בעצם צריך להבין שאם אתה רוצה לייצר העלאת מודעות, אתה חייב לייצר מענה. אי אפשר לעשות אחד בלי השני. או לדוגמה, בפיליפינים אני נסעתי לעשות תוכנית למניעת סחר בבני אדם, הרבה פעמים אחרי אסונות נהיה תרבות של סחר בבני אדם, סחר בילדים וכולי. ועשינו את התוכנית והיא הצליחה. איך אני יודעת שהיא הצליחה?
כי היו עוד ועוד פניות באותה קהילה למשטרה, לעובדים הסוציאליים. אבל מה לא קרה? רגע, פניות למה? מה היו הפניות? על אנשים שיודעים שלקחו להם את הילדים לצורך סחר, או שקנו מהם, או ששמעו שיש יותר אלימות. אבל מה לא קרה בעצם באותה קהילה? לא הפסיקו לסחור בבני אדם. לא היה עוד מעניין. כלומר, היה שני עובדים סוציאליים, שהם היו גם ככה מלאים בעבודה, על הפניות שיש, ופתאום היו עוד מענים, אז הם לא יכלו לתת, היו עוד פניות, אז הם לא יכלו לתת על זה מענה. אז בעצם נוצר מצב שכאילו, אוקיי, מה יש לי לפנות, של חוסר אמון ברשויות? כלומר, מה יש לי לפנות אם גם ככה אין אף אחד שייתן לי עזרה? ואז, ספציפית בפיליפינים עשינו איזשהו רי-תינקינג, ובעצם בנינו תוכנית של שומרי סף מתוך הקהילה, כלומר, להכשיר אנשים מתוך הקהילה שידעו גם לתת על הדבר הזה מענה, כדי בעצם לייצר עוד מנגנוני התערבות.
אבל לכל דבר כזה שאנחנו עושים בעצם, יש השלכות, וכשבונים את התוכנית עבודה, יש גם רובריקה שאנחנו אומרים, אוקיי, מה יקרה? כאילו, עשינו את זה, מה יקרה בעקבות זה שעשינו את זה, מה יכול לקרות? ואז איך אנחנו הולכים להתמודד עם זה. ואם אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה, אנחנו לא נעשה את זה. את יודעת מה מדהים שדיברנו על חדשות, ועל זה שחדשות הן רק רעות, ופתאום אני אומר, איזה באסה שאין חוק שאומר, אין בעיה, תבאסו אותנו עם החדשות שלכם, אבל זה חייב להסתיים עם הרובריקות שאני חושבת, כאילו, מה אתם יכולים לעשות בנידון, מה, הנה הפתרון, בדקנו, מצאנו, או בנינו בעצמנו, אם אתם כאלה גברים, סליחה, לא גברים, אלא אם אתם כאלה אמיצים, והנה מה שאפשר לעשות עם זה. כי אחרת, זה בדיוק מה שתיארת שקורה שם, בחוסר אונים. זה קורה לנו, אנחנו כל הזמן בחוסר אונים, אנחנו כל הזמן שומעים על חדשות רעות,
אבל העיתונאים לא נותנים לנו את המענה או את הפתרון, ואנחנו נשארים עם מצוקה. אגב, גם מחקרים היום מראים, אני פותחת סוגריים על נושא קשור ולא קשור, שאנשים יכולים לקבל גם את החוויה של הטראומה מצביעה בחדשות. כלומר, בזמני מלחמה, נניח, בארץ, אם אתה כל היום בתוך החדשות וצופה בהן, יכול להיות לך תסמינים כמו תסמיני טראומה. ואם תשים לב, הרבה פעמים שנותנים כזה הסבר ומידע מה לעשות, או מה לעשות גם עם הילדים, אחד מהם זה להגביל את הצפייה בחדשות, כי בדיוק בגלל הסיבה הזאת. כן. תגידי, בואי נדבר קצת על גמישות מחשבתית ולמה היא מיומנות חשובה בסיפור הזה. אז כמו שאמרת, אני מתעסקת במציאות משתנה, ובמקומות האלה המציאות משתנה כל שנייה. תובנות חדשות שותפים, חדשים, כיוונים חדשים, בלתמים בלתי פוסקים. מה, איזה בלתמים יש?
הכל יכול להיות. פתאום אין חשמל? לדוגמה. טוב, זה נשמע לי אוגס. לפעמים מלכתחילה אין חשמל, לפעמים כאילו, פתאום אין חשמל, אבל זמן זה דבר שונה, לדוגמה, כל מדינה במדינה, ואתה יכול לפעמים לקבוע, ואני רוצה להגיד עוד משהו לפני שאני מדברת על הזמן. אנחנו צריכים לזכור גם שיש כאן יחסים, יש סוג של קוליוניזם. אנחנו הולכים להרבה מדינות שרגילות להיות עם נכבש או בתוך קוליוניזם, ויש מימד מאוד גדול של ריצוי. כשאתה מגיע כאדם מערבי, יש מימד מאוד גדול של ריצוי, והרבה פעמים יגידו לך כן, למרות שהם לא רוצים להגיד כן, וצריך גם... הריצוי שלהם. אותך, כן. למה הם רוצים לרצות אותך? אני לא מבין. זה מושרש מאוד בתרבות כמדינה שחוותה כיבוש או כוללניזם. הבנתי, אוקיי. ואתה מגיע כחזק, לצורך העניין. האדם הלבן. האדם הלבן מגיע, והם רגילים להגיד כן, כאילו, אני חוויתי את זה בהמון המון מדינות,
והכן שלהם הוא לאו דווקא אומר שזה יקרה, אבל זה אומר שהם יגידו לך כן, כי זה מה שצריך להגיד. אז אתה יכול גם לפעמים להגיע למקומות ואין אף אחד וזה נעלם. ואז צריך לחשוב, אוקיי, איך כן מגייס... האם יש צורך לגייס בכלל? כאילו, יכול להיות שאין שם את הצורך ואנחנו סתם מגיעים מכל סוג של זה. לגייס מה? את האנשים שיגיעו להכשרות או לדברים כאלה. כאילו, יכול להיות שאין באמת את הצורך או ש... אוקיי, רק עכשיו נפל לי, הבנתי מה התכוונת. התכוונת, אני יושבת בישראל, אני אומרת לארגונים, נפגוש אתכם שם ונשתף פעולה, והם אומרים לך כן, כי הם רוצים לרצות אותך, ואתה מגיע ובעצם הם לא באו. או שאני שם והם אומרים לי כן, ואומרים לי, אתם לא מגיעים, כאילו, זה יכול להיות הרבה דברים. ואז כל פעם כזאתי צריך לעשות כזה כמו מחשב, כאילו ריסטארט, כאילו לחשוב מחדש, מה אתה עושה. או פעם באחת המשלחות חירום,
ראשת המשלחת אמרה לי, ענווה, כאילו, היה נראה לי איזה עשר בלילה, אחרי שעבדנו 14-15 שעות, צריך לעשות ככה וככה מחר. ואני, כאילו, מוטשת מכוח, אמרתי לה, אי-אפשר. אמרה לי, מה אי-אפשר אבל צריך לעשות ככה וככה מחר. אמרתי לה, אי-אפשר, זה לא אתי, זה לא מוסרי. לא יודעת אפילו מה... כאילו הייתי חצי שנה והלכתי לישון, ומן הסתם לא ישנתי, וסובבתי, ובתוך המחשבות שלי, הגמישות הזאת של לנסות להבין, אוקיי, אם אני עושה ככה וככה זה לא אפשרי באמת, אם אני עושה ככה וככה זה לא אפשרי, אם אני עושה ככה וככה זה לא אפשרי, אבל רגע, אם אני עושה ככה, אני יכולה לפתור את אותה בעיה. וקמתי בבוקר, אמרתי לה, אוקיי, נעמה, אפשר, אין בעיה. והאמת היא שהיא זוכרת לי את זה, עכשיו היא כל הזמן מזכירה לי את זה, נראה לי, בכל החיים. וזה כל הזמן, כאילו, מכל דבר, או יש לך פעילויות עם צבעים, ולא יודעת, כל מיני דברים, אתה מגיע לכפר, וואלה, כאילו אי אפשר לקנות שום דבר. אתה צריך עכשיו לתכנן את הכל, את כל מה שתכננת,
אתה צריך, את צריכה עכשיו לתכנן בעצם מההתחלה. קודם כל, אני מאוד אוהב את הנושא של גמישות מחשבתית, זו אחת המיומנויות הכי חשובות לדעתי בשנים הקרובות, ונעשה על זה פרק מיוחד עם אור רז, שכבר היה פה ודיברנו על פיתוח הרגלים, על habits, ונדבר איתו גם על גמישות מחשבתית. אני רוצה שתיקחי אותי רגע ל...סיפרת לי על איזה תוכנית של שומרי סף בקהילה. מה זה הדבר הזה, ואיך אני הולך לשם, כי היום בקריירה שלך את גם מתעסקת הרבה בפיתוח קהילות, ואיך מצאת את עצמך פתאום עושה פיתוח קהילה בפיליפינים? בפיליפינים. אגב, אני עושה את זה היום גם בארץ, גם עם משרד הפנים באשכול שרון, שומרות סף בכל הנושא של אלימות נגד נשים, בתוך רשויות, ובכוכב יאיר, גם פיתחנו שם תוכנית של שומרות סף.
בעצם שומרי ושומרות סף זה תוכניות שהתחילו למניעת אובדנות, שמלמדים בעצם... למניעת אובדנות, כלומר התאבדויות. כן. מלמדים בעצם אנשים מתוך הקהילה, אנשים שיש להם הרבה ממשקים עם אנשי קהילה, זה יכול להיות... מורה בבית ספר. מורה בבית ספר, נהגי מוניות, כומר, מוכרים, אנשי דת וכו', לזהות סימנים שקשורים לאותו נושא שאתה רוצה לעבוד עליו. זה יכול להיות אלימות, זה יכול להיות אובדנות, you name it, איך מזהים, ואז גם כמו שדיברנו על מה קורה, אם מזהים, מה המענה, לאן אני יכול להפנות, מה אני יכול לעשות, איך אני מנהל איתם שיח בכלל, איך שומרים על סודיות, ובעצם, הקהילה הופכת להיות מעין מוניטור לאתר בעיות גדולות שיש לנו בתוך החברה, ויודעת לקשר את זה לרשויות הרלוונטיות, על מנת שהם יוכלו להתערב או לא,
כי זה תלוי אם יש חובת דיווח או אין חובת דיווח, זה כבר נושא חוקי, אבל לא משנה. ובעצם, כי לא כל אחד מגיע לרשות, והמדינה לא יכולה לדאוג לכל התושבים שנמצאים בדיכאון, לצורך העניין, על בדידות, או עכשיו אני מלווה איזושהי תוכנית שייכות מאוד גדולה לגיל השלישי, כדי למנוע ניתוק חברתי בגיל הזה בארץ. אז בעצם, איך חברי קהילה יכולים לסייע לדבר הזה בהתנדבות, שיש לזה בעצם, אם אנחנו מדברים על פיתוח קהילתי, כאילו יש לזה שתי גישות שמפתחים, אני, הגישה השנייה שאני אדבר עליה זה הגישה שלי. הגישה הראשונה היא באמת להכשיר, ובמשך מספר מפגשים, ולשחרר, לשמור איתם על קשר מדי פעם ולעשות הערכה. המפגש, הגישה השנייה היא לייצר מהם גם הקבוצה של המתנדבים של שמרי הסף, ואיזושהי קבוצת שייכות אחד לשני,
שהם יכולים גם לשתף אחד את השנייה בחוויות, ללמוד אחת מהשנייה, מעין מקצועי לומד כזה, וגם זה מייצר אמון וקשר רציף עם הרשויות, שאפשר אחר כך... הפעם הראשונה שעשית את זה היה בפיליפינים? הפעם הראשונה שעשיתי את זה היה בפיליפינים, בצרפת. מה היה שם בדיוק? היה, הכשרנו בעצם את הקבוצה של המנהיגים. מה עשית בפיליפינים? תוכנית למניעה בסחר בבני הדת, כלומר, נסעתי לשם אחרי... אה, זו אותה תוכנית שסיפרת קודם של הסחר בבני אדם. כן, אבל זה יצא להרבה כיוונים, כי כשהייתי שם היה גם רעידת אדמה ושטפונות, ואז הייתי צריכה לעשות התערבויות מקומיות. וואו, פרודקטיביות וסיוע הומנוטרי. מה שאני שואלת ו... זהות וכולי, זהות וכולי, זה היה אנקדוטה, לא יודעת אם היא מצחיקה או עצובה,
אבל לא משנה. ואני תמיד שואלת בסוף הכשרות שלי, מה למדתי ומה אני לוקח איתי, כאילו להמשך. ואחד המשתתפים, כשהוא היה גבר, זה היה בנושא של אלימות דומסטיק ברנית, אלימות בבית, הוא אומר לי בסוף, I will stop רייפינג מי וייף, כאילו זה מה שהוא לוקח איתו. ובשנייה הראשונה, בדיוק מה שאליה הבא, ובשנייה הראשונה ישבתי שנייה, וכאילו אמרתי, עכשיו, חלק מהכשרה הזאת היה גם עם המשטרה המקומית, אבל אף אחד לא מתפלא, כאילו, אני היחידה שכאילו יושבת שנייה וזהה באי-נוחות, כאילו, בכיסא שלי, בנעה. ואז שנייה נפל לי האסימון מכמה דברים. אחד, לא כל מה שאתה הזכרת את זה מקודם, נורא יפה, על דרום סודאן. כאילו, לא כל דבר שאנחנו תופסים במערב, לצורך העניין, כאלימות, או כהתעללות, או אפילו אונס. אפילו גם מוסרי.
כן. אותה קהילה, אותו מקום מתנהל או מתנהג בצורה הזאת. כלומר, אנחנו מגיעים מאוד שיפוטיים מתוך מה שאנחנו למדנו. ולפעמים, שניה, צריך להבין את הקונטקסט המקומי. כאילו, מבחינתו ומבחינת הסביבה שלו, הוא לא אונס את אשתו. כאילו, עצם זה שהוא מכריח אותה לקיים איתה יחסי מין, כאילו, בנישואים, זה חובתה כאישה. עכשיו, אני לא אומרת אם זה טוב או רע, אני רק אומרת שאנחנו לא יכולים לבוא לזה ממקום שיפוטי, כי אנחנו לא נוכל לעבוד עם אף אחד. כאילו, יכול להיות ששניה צריך להסביר את הרציונל וצריך לעבוד על זה ממקום אחר, אבל אם הייתי באה אליו ממקום ביקורתי, כנראה שהייתי מאבדת את הקהילה, ויש מקום לאנשי סיוע, אנשי טיפול גם, אגב, צריך לחשוב שכאלה שמטפלים באנשיאים, או כל מיני, לשמור על מקום שיודע להכיל את המקום הזה, בלי להביע הסתייגות,
או שיפוטיות, או כל דבר. על זה השיעור הראשון שלי, על המקום התרבותי, והחקירה, והדבר השני שהבנתי מהאינטראקציה, זה שאני צריכה להיזהר בשאלות שאני שואלת. לא להרים להנחתות כסופות. תגידי, יש לי איזושהי תחושה, ותגידי אם היא נכונה, שאנשים שכמוך, שמתעסקים בדברים האלה, יש להם גם תחושת שליחות, גם תחושת, אפילו יכולה להיות תחושה על סף ה... מישהו חייב לעשות את זה, ואני לא רואה מסביבי מספיק אנשים שעושים את זה, אז I have to do it, זאת אומרת, גם תחושת לא רק שליחות, אלא גם תחושת מחויבות. יכול להיות לעולם, לאלוהים, וואטאבר, לאיזשהו גורם חיצוני או פנימי שיש.
ואז הרגע דיברנו, כאילו צחקנו על הפרודקטיביות בסיוע הומניטרי, את עכשיו נמצאת בפיליפינים, בעיקרון, עכשיו הזכרת פה, את יודעת, אונס, סחר בבני אדם, ילדים, שיטפונות, אין סוף לדברים האלה. איך את, או לא יודע, אני לא שואל, האם עצרת? איך עצרת את עצמך, לא לעבוד 24 שעות ביממה, אלא להרוג את עצמך, מה שנקרא? זאת שאלה טובה. אני חושבת שזה איזון שצריך ללמוד עם הזמן, כאילו, ועם המון מודעות עצמית, כאילו, לשאול, וזה לא שלא עצרתי, כאילו, עצרתי הרבה פעמים בחיים שלי, לדוגמה, יום אחד מצאתי את עצמי יושבת עם חברים, בפאב או מסעדה, ופתאום שמתי לב שכל פעם שאני יוצאת למשהו כיפי, הדבר הראשון שאני מחפשת זה דרכי מילוט.
כאילו, איפה בורחים אם יש רעידת אדמה, מה קורה אם מישהו יורה? אמרתי, אוקיי, רגע, כאילו, יכול להיות שזה, שנייה, לקחתי את זה רחוק מדי, כאילו, את הנושא, והחלטתי שאני לוקחת הפסקה מהעבודה. אחרי הפיליפינים כבר הציעו לי שלוש עבודות בערך כשחזרתי לארץ, בכל מיני תפקידים, ואני החלטתי שאני אעשה סטופ, אני נסעתי לחודשיים להודו, לטייל, לאגור כוחות, להבין מה הכיוון שלי ומה אני רוצה, והחלטתי שאני חוזרת לעבוד רק בחצי משרה. וכשהיית בהודו לא קפצת לעזור לאיזה משהו. לא, אבל כן נכנסתי לשם, לסוג של בתי יתומים, מאנשים שפגשתי ברחוב, כי אני אוהבת כזה לדבר עם מקומיים וכולי, וסתם, שיחה, כאילו, זה לא היה ממקום של סיוע, אבל זה היה ממקום של, כאילו, גם בשבילי. אז נסעתי להודו וטיילתי וחזרתי, ואז רציתי אפילו עוד חודש, ובאמת, מי שרצה, חיכה לי, בסוף בחרתי להמשיך עם ישראל בחצי משרה.
אז דיברנו קצת על הקורונה, והקורונה היום עוצר, התבטלו לי כבר כל המילים, טיסות, ואז שנייה עצרנו. עכשיו, אני, ברגע שהחזרתי מהפיליפינים, חייתי על מזוודה. כאילו, כל שלושה חודשים, או פחות, הייתי אורזת מזוודה, וטסה לשלושה שבועות, שבועיים, כל פעם משהו אחר, וחוזרת לארץ, ומתחילה מחדש את כל הקשרים החברתיים, את כמה שצריך. ופתאום לא טסתי, אבל מה שכן עשיתי, זה קראו לי למילואים. והייתי בערך 200 ימי מילואים בקורונה, קיבלתי מצטיינת אלוף, אבל המשכתי גם לעבוד, גם קצת עם העסק שלי, וגם ב-Israel. ואז התחילה מלחמת אזרחים באתיופיה, ונתתי בעצם איזשהו מענה מהארץ, גם לארגונים ישראלים שעובדים שם, וגם לעובדים סוציאליים מקומיים, ופתאום מצאתי את עצמי עוד פעם מתעסקת אך ורק בחירום, והרגשתי שזהו, אני מלאה,
אין לי מה לתת יותר, כאילו אני צריכה שנייה הפסקה. ביקשתי גם מהמילואים שיפסיקו לזמן אותי, הודעתי ב-Israel שאני עוזבת, והחלטתי לעשות לעצמי שנייה חיווט מחדש, ולהחליט כמה אני רוצה לנסוע, איך אני רוצה לנסוע וכולי. אני אגיד שכשעזבתי, בערך שבועיים אחר כך הייתה עוד פעם רעידת אדמה בהאיטי, ישר התקשרו אליי, אני והשיא, עכשיו האנדרנלין וההרגל שלי, כאילו, אמר לי, סעי, סעי, כאילו, ודיברתי על זה עם ההורים שלי, וכולם ראו שאני רוצה לנסוע, אבל משהו בתוך הבטן שלי אמר לי, אל תיסעי, כאילו, את באמת צריכה את זה, את ההפסקה הזאת, ואמרת להם שאני... עצרת את עצמך. שלמרות שזה סוג של תסביך אלוהים, אגב, מה שאמרת, זה לא באמת תסביך אלוהים, אבל אני חושבת שכולנו צריכים לזכור, גם אם אנחנו לא עובדים בסיוע הומניטרי, לפעמים נניח לא טוב לנו בעבודה, ואנחנו נמצאים באמצע פרויקט, וכבר מצאנו עבודה חדשה, ואנחנו לא רוצים לעזוב, כי אנחנו בטוחים שאיך הם יסתדרו בלעדיי, וכל אחד יש תחליף, גם הצד של המעסיק, אבל גם לך,
כאילו, אולי הוא יעשה את זה אחרת, אולי כל דבר, אבל גם יש תחליף, והם ימצאו מישהו אחר שיצא לשם, והכול בסדר, וכולם יסתדרו, וכולם יחיו, ויש רגעים שאנחנו צריכים להיות בשביל עצמנו. כן, כן. טוב, ענווה. הייתי אומר שהיה לי כיף, אני לא יודע אם כיף זה התיאור, כי זה נושאים כבדים, כאילו, אני חושב שזה נפלא, זה נפלא שבני אדם ממשיכים לעזור לבני אדם, בעולם שהוא גם מנוכר וקשוח ואינדיבידואליסטי וכולי. אני חושב שגם הסיפור האישי שלך בתוך זה הוא גם נפלא, זאת אומרת, ולהבין שבסוף יש לך מגבלות, ואת צריכה גם לשמור על עצמך, אחרת מה זה יהיה שווה את זה. תודה שסיפרת לנו את כל זה, ואני מקווה שאולי זה כן נתן גם מוטיבציה לכל מיני אנשים ללכת לבדוק את הנושא הזה,
תוך כדי הזהירות הנדרשת, מה שנקרא, שלא נמליץ בטעות. לא, אני אגיד שזה גם מלא אדרנלין, ויש בזה גם המון צדדים כיפיים. אני בתוך עולת צדד אינדרנלין, כאילו אני עושה צניחות חופשיות, כאילו אני מוצאת את הדבר הזה במקום אחר. אז יש לזה המון צדדים גם כיפיים, אבל צריך להיות במודעות עצמית מאוד מאוד גדולה, אני חושבת, כדי שזה לא ישפיע, וגם לדרוש מהארגון שעובדים בו תמיכה וסיוע כשצריך. כן. טוב, אז תודה רבה על זה. חברים, עד השבוע הבא, ויאללה, תיזהרו בפקקים. תודה רבה לך שהזמת. יאללה ביי.


