אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה | לשבור את הפרדיגמות של עצמך | לנצח, לא אחד על חשבון השני | פופקורן 317
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
רונן גפני הוא פילוסוף עסקי, יזם, מייסד ומפתח משחק היזמות פרשביז, מחבר משותף של הספר "היזמים החדשים" ומרצה TEDx. הוקלט בנובמבר 2023, בתוך המלחמה, ודיברנו על פוסט שפרסם, שבו הוא טוען שהבעיה היא שיטת השלטון עצמה ולא הממשלה הנוכחית. דיברנו על ביזור כוח, על התפתחות תודעתית ועל המעבר מעמדת קורבן לעמדה של מי שגורם לשינוי.
בפרק הזה
- לדברי רונן, הפוסט שלו הוא קריאת התעוררות מול המודל שבו מעט מדי אנשים מחזיקים יותר מדי כוח, ולא מתקפה על ממשלה מסוימת: הוא קורא להחליף את השיטה ולא את האנשים
- הצעתו היא לבזר את הכוח: שהממשלה תטפל רק בביטחון חוץ, בביטחון פנים ובבריאות, ושהאזרחים יחליטו על גובה התקציב ויממנו יוזמות שחשובות להם
- הוא מציג מבט תודעתי-התפתחותי: תודעה היא סט ההבנות שלנו על העולם, ושינוי "קונספציה" דורש הסכמה להודות בטעות ולעבור מעמדת קורבן לעמדת אחריות
- הוא מבקר את תפיסת התחרות כמשחק של אחד על חשבון השני, ומשתמש בדימוי של עוגה שאפשר להגדיל, כך ששניים יכולים לצמוח יחד
- לדבריו, ההתמודדות מתחילה בהתבוננות פנימית: איפה אני יוצר נפרדות מעצמי, מאחרים ומהטבע, ואיפה אני מפעיל אלימות כלפי עצמי
על הפרק
רונן חושב ש״יחד ננצח״ זו סיסמה לא אותנטית. ריקה מתוכן. אין לו טענה למישהו ספציפי בשלטון, התזה שלו הרבה יותר רחבה - השיטה השלטונית כשלעצמה גרועה לדידו. שהיא צריכה להשתנות. ויש לו רעיון איך. שאנחנו צריכים לצאת מעמדת הקורבן, ולעבור לעמדת זה שגורם לשינוי. דיברנו על התפתחות תודעתית, ומדוע היא נדרשת עכשיו כדי לצאת מהבור העמוק שאנחנו נמצאים בו. זה שהמלחמה היא רק חלק אחד ממנו.
רונן גפני הוא פילוסוף עסקי. יזם, מייסד ומפתח משחק היזמות פרשביז. מחבר משותף של הספר "היזמים החדשים", מרצה TEDx, מנחה ומאמן בינלאומי. הוא חוקר יצירה משותפת וגם Co-Creator @ Vibe Ventures Studio.
ציטוטים מהפרק
הכוונה כאן היא לא איזושהי קריאה פוליטית להחליף את האנשים שנמצאים בה, אלא הקריאה היא להחליף את השיטה עצמה.
אם אני רוצה פרוסה יותר גדולה מהעוגה, בלי לפגוע בך, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגדיל את העוגה.
כל הנושא של תודעה והתפתחות יושב על היכולת שלי להפוך את עמדת הקורבן שלי לאיזושהי עמדת אחראי בתוך הדבר הזה.
שאלות ותשובות מהפרק
- על מה הפרק עם רונן גפני?
- רונן גפני מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, על פוסט שפרסם בזמן המלחמה. לדבריו הבעיה היא שיטת השלטון ולא הממשלה הנוכחית, והוא מציע ביזור כוח, יציאה מעמדת קורבן ופיתוח של תודעה אחראית.
- מהי הבעיה בשיטה לפי רונן גפני?
- רונן טוען שהבעיה היא מנגנון קבלת ההחלטות, שבו כמות קטנה מדי של אנשים מחזיקה כמות גדולה מדי של כוח. לדבריו זה נכון לכל דמוקרטיה, והוא מדגיש שמטרתו אינה להחליף אנשים אלא את השיטה עצמה.
- מה רונן גפני מציע במקום זאת?
- רונן מציע לבזר: להשאיר לממשלה לטפל רק בביטחון חוץ, בביטחון פנים ובבריאות, ושהאזרחים יקבעו את גובה התקציב וימממנו בעצמם יוזמות כמו תרבות וחינוך. ליאור מעלה התנגדויות, ביניהן החשש מפערים בין מי שיש לו יכולת כלכלית למי שאין לו.
- מה הוא "שינוי קונספציה" ו"התפתחות תודעתית"?
- לפי רונן, תודעה היא סט ההבנות שלנו על העולם, וקונספציה היא אמת שהאמנו בה ופעלנו לפיה. התפתחות תודעתית דורשת להודות שטעינו ולשנות את נקודת המבט, ובכך לעבור מעמדת קורבן לעמדה של אחריות.
- למה רונן גפני מערער על התפיסה שתחרות היא אחד על חשבון השני?
- רונן אומר שמציגים לנו רק תמונה של עוגה קבועה, אבל אם מסתכלים על הסרט כולו העוגה גדלה. כדוגמה הוא מציין שמי שקרא ערך בוויקיפדיה לא מונע מאחרים לקרוא אותו, ושאפשר להגדיל ערך בלי לפגוע באחר.
- מה אפשר ללמוד משבטים של ציידים-לקטים?
- רונן מספר, בשם חבר אנתרופולוג, ד״ר דני נווה, שחקר שבטים כאלה, שמי שמוביל מסע ציד אינו הופך למנהיג השבט, והשבט מתנגד לניסיון כזה. לדבריו גם לשאמאן אין סמכות, כבוד או רכוש רב יותר מלאחרים.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- מרטין היידגר · טרנס מקנה · דני נווה
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- Life on Our Planet · ויקיפדיה
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
היי, כאן ליאור פרנקל, אנחנו בעוד פרק של פופקורן שהוא קצת אחר, קצת שונה לתקופה המיוחדת שלנו. אנחנו ב-12 בנובמבר עכשיו, מקליטים בתוך המלחמה, שלא ברור מתי היא תסתיים ואיך ייראה הסיום שלה, אם הוא יהיה באמת סיום או שהוא יתמסמס למי יודע כמה זמן. כמובן, לפני הכול נזכיר את החטופים שלנו ואת הנעדרים ואת האנשים שכבר נפלו פה, והלב שלנו עם כל מי שנמצא במעגל הראשון והשני וגם עם כל השאר. מקווים שכמה שפחות ייפגעו עד שהדבר הזה ישתנה קצת. אני פה היום עם רונן, ולפני שאני אציג אותו, ברשותך אני אתחיל מלקרוא חלק מפוסט שפרסמת לא מזמן. ישראל לא חזקה ולא ביחד ננצח.
זה פוסט כועס, אבל כנראה שגם אפקטיבי. אני נטרף כבר מלנסוע בכבישים ולראות שלטי חוצות של מועצות מקומיות וארגונים מסחריים עשירים מעדכנים אותי שישראל חזקה ושביחד ננצח. די עם זה כבר. הזקפה הלאומית הזאת לא מאפשרת לנו להתבונן למציאות בלבן של העיניים ולתקן, ליצור ריפוי. מי אתם שתחליטו בשבילי אם אני חזק ומאוחד? התקשרתם לשאול? 27 שעות הצבא לא הגיע לאנשים שנטבחו בבתים שלהם. שבוע בערך לקח לסגור עסקה פוליטית של ממשלת אחדות. שבועיים הורים לא קיבלו טלפון אחד מגורם רשמי כשהם מחפשים את הילדים שלהם בכל בתי החולים בארץ. חודש עבר מתחילת המלחמה ושקל לא נכנס לחשבונות הבנק של מאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים שקורסים כרגע כלכלית. המתווה הכלכלי שהוצג בימים האחרונים הוא בושה במקרה הטוב ופגיעה מכוונת באזרחי מדינת ישראל ברמה של פיגוע כלכלי רב-נפגעים, מכוון על ידי ממשלת ישראל במקרה הרע. מאות אלפי משפחות קורסות בימים אלו כלכלית. אז מי חזק בדיוק? ואיפה הביחד? ישראל חלשה.
נתפסנו בחולשתנו המודיעינית, הצבאית, הפוליטית והכלכלית. אנחנו אסון הסברתי בינלאומי שאפשר ללמד עליו בבתי ספר לתקשורת, ועל מנהיגות אין בכלל מה לדבר. אומת ההייטק והגז לא מסוגלת או לא רוצה, תחליטו מה יותר גרוע, לתמוך באזרחיה. איפה המיליארדים של המיסים מהאקזיטים המשוגעים פה שכל שר מזמר עליהם מעל כל במה בינלאומית? איפה הביטוח הלאומי שאני משלם 30 שנה? איפה קרן השפע שביבי הבטיח לנו שתפיל עלינו אושר שלא ידענו כדוגמתו, או שזה היה בשיחה פרטית עם שרה? בשלב הזה היה צריך להישפך עלינו כסף ברמות מהירות ובעוצמה של ארגזי השמפניה שהגיעו למעון ראש הממשלה לצורך מילוי תפקידה. אנחנו לא חזקים ביחד, אנחנו לבד. כל בעל עסק הוא לבד. כל משפחה לבד. כן, אנחנו עם מדהים. נרתמנו, מימנו את המלחמה הזאת מהנטו שלנו. גם זה על חשבוננו. על חשבוננו קנינו ציוד לצה״ל, כי אין לנו מספיק, מסתבר. על חשבוננו אנחנו מאכילים את החיילים שלנו, כי צה״ל לא מסוגל לספק אוכל מזין לחייליו גם בתקופות שלום, לא רק מלחמה. כבר שנים אנחנו מאכילים את החיילים הפרטיים שלנו.
על חשבוננו שיקנו את המפונים. שנמשיך? רק שבוע שעבר הבן שלי היה צריך לנסוע לבסיס ביום שבת. למה? ככה זה מלחמה. איך מגיעים לבסיס ביום שבת בתקופת מלחמה בישראל 2023? ברכב של ההורים כמובן, אלא מה? אין רכבת, אין תחבורה ציבורית מכל סוג שהוא. כי אתם יודעים, מלחמה, סליחה, שבת. בדרך ניידת משטרה דופקת רוורס באמצע איילון. רכב שעובר ימינה נכנס ברכב של הבן שלי. השוטר רואה את התאונה שהוא גרם, ובורח מהזירה. בום, 7,000 שקל תיקון. ישראל חזקה, ביחד ננצח. עדיין מחכה לטלפון ממשטרת ישראל שתתנצל. שמירי רגב תחליט שזה לא הגיוני שאזרחי ישראל משלמים מכספם על המלחמה הזאת, והגיע הזמן למערך חסאים מתוגבר 24-7. עכשיו לך תעבוד עם רכב במוסך. תוך כדי שאתה מקים מחדש את העסק שיש בו אפס פעילות בישראל מתחילת המלחמה. תוך כדי תשלום מיסים שלא נעצרו לרגע. אפילו לא גרייס של חודש או חודשיים. אנחנו עדיין בשלב הטראומה. אפילו לא פוסט-טראומה. אף משרד ממשלתי לא מתפקד, חוץ ממס הכנסה וביטוח לאומי. אז זה אומר דרשני, זה לא שהם לא יכולים, הם לא רוצים.
ביחד ננצח? מי זה הביחד? איך נראית תמונת הניצחון? תשלומי הארנונה שלא הופסקו? יבוא פירוט מטורקיה במקום לקדם חקלאים מקומיים? עזה מפורקת לחתיכות ולידה שרידי עסקים ישראלים שפרנסו פעם משפחות? משפחות עקרות מבתיהן למשך חודשים? ישראלים שהם פליטים במדינות זרות כי הם יודעים שאף אחד לא ידאג להם, לא לרווחה הנפשית שלהם, לא לכלכלית, לא לדיור, כלום ושום דבר. בואו נודה בזה. אנחנו מוקרבים על המזבח של הלאומיות שלנו. אנחנו זה אזרחי המדינה הזאת. התושבים בעוטף, משפחות החטופים, החיילים, משפחות החיילים, בעלי העסקים, כולנו זמינים להעלאה כקורבן. יש בארץ יותר אנשים שיש להם אומץ כרגע לקחת רובה ולהילחם במחבלי חמאס חמושים, מאשר אנשים שיש להם אומץ לא לשלם מע״מ ב-15 לחודש. שר אחד בממשלת ישראל לא ויתר על המשכורת שלו החודש. כל הארגונים הגדולים שפניתי אליהם ליוזמות משותפות לעסקים קטנים סירבו לעזור או לממן. רשתות המזון לא יוצאות בהצהרות מחממות לב על הטבות, הנחות ומבצעים יוצאי דופן, עד רמת מכירה בעלות לשם חיזוק החוסן של מדינת ישראל. להפך, מבצעים מבוטלים וירקות מיובאים מטורקיה. טורקיה, בואו נממן את צוננו במקום את חקלאינו.
הבנקים לא ביטלו אפילו את העמלות שלהם, אז הם דחו קצת את ההלוואות, לא כולל ריבית, מכה קלה בכנף. איפה הביחד? הביחד הוא רק בתוך הקהילות הקטנות, בין חברים, בתוך המשפחות. אז די עם הזקפה הלאומית המזויפת הזאת. בואו נסתכל למציאות בעיניים. בזמן משבר, אין אף אחד שמייצג את המדינה הזאת או שמממן את השלטים האלו שאפשר לשמוח עליו, שיבוא לנצח איתך ביחד, לא תחת אש ולא בקניות בסופר. לא כאזרחים ולא כנתינים. נוכל להכיר ביד המכוונת שמטרתה לפגוע בנו, לא לסייע לנו. כשנבין שכל הכסף שאנחנו מעבירים כל חודש לכל מוסדות השלטון לא מיועד לשרת אותנו, אלא אותם. אולי אז נשכיל להסתכל לבעיה בלבן של העיניים, למערכת היחסים האלימה שיש לנו עם הממשלה, כולל גזלת המשאבים שלנו למען אינטרסים שהם לא בתיבותינו. ונסכים לקחת חזרה את הריבונות שלנו על החופש שלנו, ואת האחריות לדאוג לעצמנו ולקהילות שלנו. וזה ממשיך וממשיך עוד.
פוסט שקיבל הרבה מאוד תהודה, יותר מ-4,500 לייקים ואין-סוף תגובות ושרים. רונן, תכף נדבר על זה, אני רוצה שאתה תספר לי מה זה לקחת את הריבונות שלנו, יש פה האשמות מאוד מאוד חמורות, אני רגע לפני זה אציג אותך למי שלא מכיר. רונן גפני הוא פילוסוף עסקי, יזם, מייסד ומפתח משחק היזמות פרשביז, מהימים הרגועים והכיפים, ככה אנחנו הכרנו, לדבר על המשחק הזה. מחבר משותף של הספר היזמים החדשים, מרצה טדייקס, מנחה ומאמן בינלאומי, חוקר יצירה משותפת וגם co-creatור ב-Vive Venture Studio. אז בואו ניתן רגע למוזיקה להרגיע אותנו אולי קצת, ונתחיל בעוד שנייה. רונן, מה... אתה נשמע מאשים, יש את החלק של הפוסט שלא קראתי אותו עד הסוף, אבל נשמע שגם יש לך פתרון,
או לפחות רצון לפתרון, אבל לפני הפתרון, מה אתה חושב שהבעיה, חוץ מכל הטענות האלה, עם המודל השלטוני הנוכחי? זה, קודם כל, היי, כיף להיות פה. הנסיבות מן הסתם קשות ומצערות, אבל קודם כל אני רוצה להבהיר שהבעיה שלי היא לא ספציפית עם הממשלה הזאת, גם עם הממשלה הזאת, אבל הפוסט הזה הוא איזושהי קריאת התעוררות מול המודל הזה, שנקרא הממשלה, מול המודל הזה שנקרא המערכת שבתוכה אנחנו חיים. מבחינתי זה ממש לא משנה אם זה הממשלה הזאת, זה הממשלה הקודמת, זאת שתבוא אחריה. זאת אומרת, הכוונה כאן היא לא איזושהי קריאה פוליטית להחליף את האנשים שנמצאים בה, אלא הקריאה היא להחליף את השיטה עצמה. ואתה יודע, אני גם בהמשך של הפוסט כן כותב לאן אני חושב שהדבר הזה צריך ללכת,
זה גם פוסט אחד שהיה ככה באיזשהו, אחד מתוך סדרה של פוסטים, שכל האחרים היו מאוד לא כועסים, אלא מאוד אינפורמטיביים, שאני ממש מפרק את הגורמים שמרכיבים את השיטה הקיימת הזאת. אז קודם כל רק להבהיר את העניין הזה. ואני חושב שבאמת יש לנו פה איזושהי הזדמנות להתבונן על עולם הסיבות הרחב יותר שמביא אותנו לסיטואציות מהסוג הזה שאנחנו חווים עכשיו. כי מאוד קל, מהר מאוד, לתפוס את הפינה שלנו בתוך הזירה ולהגיד, זה אנחנו נגד הם, נגדם, אתה יודע, והנגדם הזה זה כמובן החמאס וזה כמובן ה... אבל יש פה תמונה יותר רחבה מהדבר הזה, יש פה משחק יותר מורכב מהעניין הזה של רק אנחנו נגד אלה שכרגע רצחו בנו. ובסופו של דבר, אני חושב שאם אנחנו רוצים להגיע לאיזשהו פתרון, ברמה בכלל הגלובלית, כי העניין הזה הוא לא לוקאלי, זאת אומרת, זה קרה כרגע לנו,
אבל זה קורה כל הזמן במלא מקומות. זה קיבל מופע גרפי מאוד עוצמתי ומאוד כואב ומאוד קשה כרגע אצלנו, אבל לצערנו, אנחנו לא היחידים שחווים את הדבר הזה. יש במקביל מלחמה ברוסיה ואוקראינה, ואסד טובח באזרחים שלו כבר שנים רבות, ובסין קוצרים איברים לאנשים בלי שאף אחד במערב בכלל אומר על זה משהו. אנחנו חיים בעולם שהוא מאוד אלים במהות שלו. ואז כשאתם מנסים להסתכל באמת ולהבין מי באמת הטובים והרעים פה, נגד מי באמת המלחמה, אני חושב שזה מאוד מצמצם לחשוב שזה אנחנו נגד החמאס, או היהודים נגד המוסלמים, או... יש פה איזה עניין של שולטים ושליטים. וזה בעיניי מקור הבעיה. זאת אומרת, אנחנו חיים בתוך איזשהו מרחב שבו אנחנו כל הזמן
מסכימים לאיזה שהם תנאי משחק שמחלישים אותנו כל הזמן, שבאמת גורמים לנו כל הזמן להיות באיזושהי עמדה של אנשים שבסופו של דבר מוצבים מול מציאות שכביכול הפעולה הכי טבעית בה זה רמות גבוהות יותר של אלימות ורמות גבוהות יותר של לקיחת החופש שלנו כאזרחים. איכשהו תמיד הסיטואציה מביאה למצב שזה כביכול הפתרון. ואני חושב שאנחנו צריכים לעשות רגע איזה זום אאוט ולהגיד, רגע, אבל למה הגענו לסיטואציה הזאת? מה הכניס אותנו לתוך המקום הזה? ובעיניי, שורש הבעיה זה שאנחנו חיים בתוך מערכות שבהן לכמות קטנה מדי של אנשים יש כמות גדולה מדי של כוח. כן, אבל אתה יודע, אתה אומר שולטים ושליטים, ואנחנו בתוך הסיטואציה הזאת, וזה נשמע כאילו אתה מדבר על המאה ה-15 או המאה השלישית או המאה השמינית לפני הספירה,
ואתה יודע, לי נדמה שאני חי בדמוקרטיה, ואנשים פה, אתה יודע, ארץ נהדרת יכולה לרדת על השלטון, על השלטון, וכביכול אני מרגיש שאני שולט בחיי. כביכול, נכון. אתה יודע, אנחנו חיים בדמוקרטיה, ועכשיו השאלה אם דמוקרטיה זו שיטה שעדיין עובדת לנו או לא עובדת לנו, האם היא בכלל עבדה לנו. תמיד קל לבוא ולהגיד, אתה יודע, זו השיטה הטובה ביותר, זה בערך כמו לבוא ולהגיד, אתה יודע, קפיטליזם זו שיטה גרועה, אבל הכי טובה שמצאנו מכל האחרות. הכי פחות גרועה. כן. ואני לא מאמין שאנחנו ראויים להתפשר על השיטות ההכי פחות גרועות. כי אם אנחנו, אתה יודע, עסוקים בה הכי פחות גרועות, אז אנחנו כל הזמן מנהלים איזשהו משא ומתן על עוצמת הכאב שאנחנו מוכנים לספוג, ועל עוצמת ה... היום זה כבר, אתה יודע, כל מילה היא טריגר, אבל טרום המלחמה, אתה יודע, נהגתי, כי אני מדבר על הדברים האלה כבר 15 שנה או משהו כזה, אז בחצי זה, הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה זה כל הזמן לנהל משא ומתן על תנאי השבי.
עכשיו, היום להגיד את המשפט הזה, הוא מתרגר ברמות מטורפות, אבל בסופו של דבר זה מה שאנחנו עושים. זאת אומרת, השיחה שלנו מול הממשלה זה לא על לאן הולכים מכאן, איזה עוד רמות של חופש יש לנו, מה עוד אפשר לעשות עם כל השפע שיצרנו ביחד. אנחנו כל הזמן במשא ומתן על אוקיי, כמה חופש ייקחו לנו ומה ייתנו לנו בתמורה. שהצד שלנו במשא ומתן מאוד מוחלש. אנחנו לא באמת יכולים להחליט כמה חופש ניתן, על כמה נוותר, בעד מה שניקח. פשוט לוקחים לנו אותו. אז רגע, אני, אז עוד פעם, התפיסה שאני רגיל לחשוב עליה היא, יש אנשים שאני בחרתי לממשלה, והם מייצגים אותי, והם עושים משא ומתן עם אנשים אחרים בממשלה, שלא מייצגים אותי או מייצגים אינטרסים מנוגדים או לא בחפיפה מלאה. ואתה מצייר ציור אחר. אתה אומר, מי שבא, אני לא יודע אם ממשלה או תסביר לי תכף למי אני מתכוון השליטים, וכל השאר שזה אנחנו, אנחנו כולנו במשא ומתן איתם,
וזה לא שמישהו מייצג אותי והוא במשא ומתן עם מישהו שמייצג מישהו אחר. נכון. בסופו של דבר הבעיה היא במנגנון קבלת ההחלטות. זה הבעיה. למה? כי בסופו של דבר, אתה יודע, היום במדינת ישראל, וזה לא משנה באיזה דמוקרטיה תבחר, אז המספרים הם קצת משתנים, יש לך 61 אנשים שיש להם סמכות לקבל 100% מההחלטות ב-100% מהנושאים שבהם הממשלה מטפלת, שזה רוב נושאי חיינו, כולל כמה כסף ייקחו לנו כדי לנהל את כל הדבר הזה. זה הסיטואציה. עכשיו, בתוך ה-61 האלה, כרגע בממשלה הספציפית שלנו יש בערך בן אדם אחד שהוא מחזיק את כל הכוח הזה ומנהל את כל האחרים, ואולי אם תהיה לך ממשלה טיפה יותר שפויה, אז יהיה לך אולי באמת איזשהו שיח קצת יותר פתוח בין אותם 61 אנשים, אבל בסופו של 61 אנשים, שמחזיקים את כל התקציב, שמחזיקים את כל היכולות, שמחזיקים את המונופול על האלימות, שמחזיקים את המונופול על הכסף,
שמחזיקים את המונופול על החינוך, שמחזיקים את המונופול על כמעט על כל דבר במדינה הזאת, ופה הבעיה. עכשיו, זה לא משנה אם אתה בארצות הברית, אם אתה בישראל, אם אתה בפינלנד, המנגנון הוא אותו מנגנון, זו כמות קטנה של אנשים שמקבלת את כל ההחלטות. ואז, כשזה מנגנון קבלת ההחלטות, זה אומר שהרבה מאוד כוח מוחזק בידיים של האנשים האלה. ואז אתה שואל לעצמך, אוקיי, מה התנועה הטבעית של מי האנשים שבסוף יגיעו לעמדות האלה. הרי אתה אומר, אם אנחנו נותנים כל כך הרבה כוח לכמות כל כך קטנה של אנשים, זה יכול לקרות אחד משני דברים. או שיבואו לשם הכי מוכשרים, הכי רוצים, הפילוסופים הכי טובים, האנשים הכי מלאי לב וחמלה, עם החשיבה הכי רציונלית ועם הרצון הכי טוב. הלוואי ואלה יהיו שם, זה מה שאנחנו כל הזמן אומרים. או שיגיעו לשם האנשים הכי פחות מוכשרים, הכי אלימים, הכי טאבי כוח. אלה שתי האפשרויות. עכשיו, יש איזושהי תנועה טבעית של אנשים לתוך מערכת מסוימת,
בהתאם למשחק שמשוחק שם. בסוף אנשים מתנהגים את המשחק שמלמדים אותם לשחק. אז אם מטרת המשחק היא מקסימום כוח ושליטה, זה המודל, ככה הוא בנוי, מטבע הדברים יגיעו לשם האנשים שרוצים הכי הרבה כוח ושליטה. כן. הם יהיו שחקנים יותר טובים בזה. הם יהיו שחקנים יותר טובים, זה מסיבה אחת מאוד פשוטה. כשיש לך מערכת שמחזיקה מונופול על אלימות, ומחזיקה כל כך הרבה כוח, יגיעו אליה האנשים שמוכנים להפעיל את הדרגות הכי גבוהות של אלימות, כדי לזכות במקום הזה. ואז אנשים שהם כביכול הטובים, הנחמדים, הנעימים, לא רוצים להגיע לשם. אתה יודע, אתה ואני אולי נשמח מאוד לקבל את הכוח הזה, אבל אנחנו לא מוכנים לשלם את המחירים כדי לקבל אותו. כן. כי בא לנו להיות עם הילדים שלנו ביום שישי בבית, או בסוף שבוע בבית. אנחנו לא רוצים לפגוע באנשים אחרים, אז אנחנו לא נעשה איזה פעולות ש... אנחנו מן הסתם צריכים מלא כסף כדי להגיע לעמדות האלה, ואת הכסף הזה מביאים אנשים שיש להם הרבה מאוד כסף.
אנשים שיש להם הרבה מאוד כסף ונותנים אותם לאיזשהם מטרות, רוצים לקדם עניינים מסוימים. וברגע שהאינטרס הזה יפגע במה שאנחנו חושבים בתור האתיקה הפרטית שלנו, אז אנחנו, we'll step out, מה שנקרא. כן. אנחנו לא נסכים ללכת את כל הדרך. האנשים שמוכנים ללכת את כל הדרך, מן הסתם ימשיכו להתקדם בדרך הזאת. אבל אי אפשר שלא להשלים את מה שאתה אומר עכשיו בעוד משהו. צריך בשביל זה שגם האנשים שבוחרים, או בשפה שלך הנשלטים, ירצו באנשים האלימים האלה. כי הרי בסוף הם בוחרים בהם. אתה יודע, אי אפשר, אתה מדבר, ואני לא יכול שלא לחשוב נגיד על בוז'י הרצוג. בחור שאין לי מושג כמה שליט טוב או לא הוא היה יכול להיות. מה יש לי מושג? שהוא איך שהוא נשמע, איך שהוא מתנהג, זה נראה לא אלים בכלל.
זה נראה שקול, שקול על גבול האולי איטי מדי. זאת אומרת, שקול, זאת אומרת, הוא יחשוב לפני שהוא עונה, הוא קצת יגמגם, כי הוא עוד מנסח את המחשבות שלו וכולי. וזו אחת הסיבות, כנראה, העיקריות שהוא בסופו של דבר לא בשלטון. זאת אומרת, אנחנו, השליטים, רוצים אנשים חזקים שמרביצים עם אגרופים על שולחנות. מסתבר שכן, ואז נשאלת השאלה, למה? וגם על זה כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, שהסברתי את השיטה טיפה יותר לעומק, אז הוא אומר, אוקיי, באיזו סיטואציה אתה תרצה את הנאורים הטובים, הנעימים ומלאי החזון והיצירתיות, ומתי אתה תרצה את מלאי האלימות? אז זה די ברור להבין. אתה יודע, אתה תרצה את הנאורים והטובים והיצירתיים, אם אתה חי בעולם שבו התנועה שלנו היא כל הזמן קדימה ושל התפתחות.
אתה תחפש את האנשים שמחזיקים את החזון המעניין ביותר. אם אתה נמצא בעולם שמה שמנהל אותו זה הפחד, אז אתה תרצה את האנשים האלימים ביותר כדי שיוכלו להגן עליך, כי הם כביכול אומרים לך, אני מספיק אסרטיבי, או אני מספיק אלים, כדי ליצור איזושהי חומת הגנה בינך לבין מי שבא לפגוע בך. ואז, אם אנחנו מבינים שזה הנרטיב, אז אנחנו צריכים לשאול כמה שאלות. שאלה אחת לדוגמה, אני אומר, אוקיי, אני מסתכל רגע סביבנו, עזוב אותנו כרגע בתוכו, בוא נסתכל בכלל על העולם. ותגיד לי, איזה ממשלה אתה ממש מתחבר לחזון שלה לגבי עתידה של המדינה שאותה היא מנהלת? אתה מכיר איזה מדינה כזאת? לא. מעניין, אה? מעניין שלא עולה לנו במוחנו שום רעיון לשום מדינה שאנחנו יכולים אפילו to be inspired by. שאגב, אם אני משווה את זה לעולם העסקי, אני יכול לתת לך עכשיו, בלי למצמץ, לפחות עשרה ארגונים שאני מתחבר לחזון שלהם בזכות זה שהמנכ״ל או המנכ״לית סיפרו מה הם היו רוצים למנות שם. לדוגמה, יותר קל לנו להתחבר, נגיד, לחזון של, לא יודע מה, אפל או של אדידה, סתם לצורך הדוגמה,
מאשר למצוא מדינה שאנחנו מסוגלים להתחבר לחזון שלה כלפי התושבים שלה ל-20 שנה הקרובות. מה שאומר שאף אחד לא מנהל את המדינה שלו, מבוסס על איזשהו חזון של התפתחות. מצד שני, אם תסתכל על העולם סביבנו, ואני אשאל אותך איזה מדינה נראה לך עומד בראשה מישהו שערוך כרגע להגן עליה מהסכנות שאורבות לה, אז יכול להיות שתמצא לי שם כל מיני זה, ועל זה השיחה בעצם. האם פוטין טוב לרוסים? האם ביבי טוב ליהודים? האם, אחד מראשי ממשלת אנגליה שהתחלפו כמו גרביים, נראה לי, בשש שנים האחרונות, לא יודע כמה היו שם, איזה חמישה או שישה בטח, האם הוא טוב לאנגליה? ואז, כשאנחנו מבינים שאנחנו נבחר באלימים ביותר כשנרגיש מפוחדים, ונבחר בטובים ביותר כשנרגיש מלאי תקווה והתפתחות, אז ברור לך שהאנשים היותר אלימים שרוצים את עמדות הכוח האלה, מה שהם יעשו, זה ייצרו סיטואציות
של פחד, ייצרו סיטואציות של איום, ייצרו סיטואציות של מלחמה. כי, תראה, בסופו של דבר, אם עכשיו אני אסתכל אותך, אני אשאל אותך, תגיד לי, אחרי שאתה מכיר את ממשלת ישראל לדורותיה, לא ספציפית אפילו רק את זאתי, לדורותיה, למרות שלדורותיה זה סוג של זאתי, אבל נבדוק רגע איזה נושאים בכלל היינו רוצים שהממשלה תטפל בהם. אז האם בא לך שממשלת ישראל תטפל בתרבות? תרבות? לא כל כך. כן, אנחנו לא ממש זקוקים לה בנושאי תרבות, נכון? אנחנו גם לא ממש זקוקים לה בנושאי ספורט, אנחנו כנראה גם לא ממש זקוקים לה בנושאי מורשת, אנחנו לא בהכרח זקוקים לה אפילו בנושאי חינוך, בטח אנחנו לא צריכים שתעשה עבודה בעולם התיירות, כי הם פשוט לא יודעים לעשות העבודה. אז בסוף, אתה יודע, מה נשאר? נשאר לנו קצת ביטחון מחוץ לביטחון פנים? אתה מתכוון לשרים או למשרדים עצמם? כי במשרדים עצמם יש הרבה אנשים שהם מומחים ויש להם ניסיון מצטבר של עשרות שנים. נכון, אבל בסופו של דבר, כשאתה שואל את עצמך, מה המערכת הזאת אמורה לעשות? במה היא באמת אמורה לטפל?
האם יש לה ערך מוסף על פני התארגנות אזרחית באותו נושא? בעיניי לא. רגע, אבל יש פה עניין אחד, שאני כן הייתי רוצה שהם יחליטו לאן כספי המסים שלי הולכים בתרבות או בספורט. למה? לא, אני רוצה שמישהו יחליט. למה? למה שלא אתה תחליט? אני האזרח הקטן? אתה האזרח הגדול. כי אני לא רואה את התמונה הגדולה, וכי אני אעזור רק ל... נגיד בתרבות, כי יכול להיות חוסר פרופורציה בין מי שעוסק יותר בתרבות ויש לו את היותר, נקרא לזה, פנאי ויכולות כלכליות לעסוק בתרבות, שזה נגיד הרבה פעמים דור שני להורים שכן הצליחו להסתדר כלכלית, והדור השני אז הוא יכול להרשות לעצמו ללכת ללמוד קולנוע בתל אביב ולעשות איזשהו משהו,
ואז, לא יודע, החבר'ה האלה יחליטו על מה? על כל התרבות של ישראל? זאת אומרת, אולי זה טוב שיש מי שדואג קצת איך זה מפוזר גם בין מי שיש לו פחות מוביליות שם. אז אני חושב שהדרך הכי טובה שבה זה יבוזר, זה אם אנחנו נבזר את זה. אנחנו כאזרחים נבזר את זה. זאת אומרת, היום השיח שלנו הוא, אתה יודע, בוא אחת לכמה זמן נחליף את האנשים שמחזיקים את כל הכוח ואת כל קבלת ההחלטות. אני אומר, בוא נבזר את הכוח. אוקיי. בוא נבזר את הכוח. אם הבעיה היא שמעט מדי אנשים מחזיקים יותר מדי כוח, בוא נעשה רגע ביזור של הכוח. הרי בסופו של דבר, למה בכלל נתנו כל כך הרבה כוח לכמות כזאת קטנה של אנשים? כי עם הזמן הלכנו והגדלנו את השבטים שבהם אנחנו חיים. בשבטים של ציידים לקטים של 150 אנשים, אין מנהיגים, אין ממשלות, ואם באמת קצת לומדים את העולם הזה, אז אתה רואה שאפילו אם מישהו מנסה לעשות איזושהי פעולה של הפיכה למנהיג,
מיד הוא מסורס על ידי השבט. עכשיו, יש שם כן תופעה מאוד מעניינת, זה שמעתי מחבר שלי, דוקטור דני נווה, שהוא אנתרופולוג. הוא חקר שבטים של ציידים לקטים, משחק ספציפי מסוים בדרום הודו, הוא אומר, יש שם תופעה מאוד מעניינת. ויש הבדל בין מנהיג לבין להנהיג אירוע מסוים. זאת אומרת, אם עכשיו אנחנו יוצאים לצוד, אז מן הסתם, הצייד הטוב ביותר בשבט, הוא ינהיג את מסע הצייד הזה. אבל בשנייה שהוא יחזור לשבט והוא יחשוב שלרגע זה שהוא ינהיג את מסע הצייד, נותן לו איזושהי יכולת להנהיג את השבט, מיד השבט יקום נגדו. הם לא ייתנו לשום פעולה כזאת של איזושהי הנהגה נקודתית מקצועית להפוך להיות המנהיג של השבט. ואני חושב שזה מודל מאוד מאוד מעניין. ויש את השאמן, שהוא מישהו אחר, כי הוא כנראה הרבה יותר מבוגר, והוא אחראי על טקסים ועל ניפול. אבל אין לו לא יותר סמכות ולא יותר כבוד ולא יותר מעמד
ולא יותר רכוש מלאף אחד אחר. ומפה צריך לעשות עכשיו באיזשהו שלב, התחלנו להגדיל את השבטים. אז אמרנו, טוב, לא 150 איש, זה היה מהפכה חקלאית, פתאום אפשר לאכיל יותר פיות, אפשר לגדול, אפשר לחיות בשבטים יותר גדולים, אנחנו גם פתאום יש לנו רכוש, אז גם צריך לשמור עליו, ואם צריך לשמור עליו אז אנחנו גם צריכים רגע לפחד שמישהו יבוא לקחת, ואז מן הסתם יקומו, אפרופו אותם חזקים אלימים שיגידו, אני אשמור זה, וגם אולי חלק מהם אפילו יבואו ויגידו, אני לוקח לעצמי את רוב הרכוש, ועכשיו אם אתם רוצים את החיטה שקצרנו ביחד, אז תבואו אליי. זאת אומרת, מהר מאוד אפשר לראות איך האלימות מתחילה להיות גורם משמעותי בתוך הדבר הזה. ואז בכל זאת החלטנו לחיות בשבטים גדולים הולכים וגדלים, אתה יודע, ואלפי אנשים ועשרות אלפי אנשים ומיליונים ועשרות מיליונים, והיום אנחנו חיים בשבטים של מיליארדי אנשים, זאת אומרת יש מדינות שמחזיקות יותר ממיליארד אנשים, ואתה צריך איכשהו לנהל את הדבר הזה, אז לא הייתה לנו שום טכנולוגיה אחרת, חוץ מלתת לכמות קטנה של אנשים להתחיל לקבל החלטות לגבי כל הדבר הזה. אבל היום יש.
יש טכנולוגיה שמאפשרת לנו להסתכל על הדברים ולהגיד, רגע, אולי אפשר אחרת בזכות כל התהליך שעשינו. אז בואו נבזה רגע. בואו נגיד שכרגע ממשלת ישראל לא תתעסק בכל מה שהיא מתעסקת, לא ניתן לה 100% מהכוח על 100% מהנושאים, בואו ניתן לה להתעסק רק בביטחון חוץ וביטחון פנים ובריאות לצורך העניין, שאף אחד לא ידאג שהרופאים שלו לא יקבלו משכורת. כן. ואת כל השאר בואו נבזר. ולא רק שהם יתעסקו רק בנושאים האלה, אלא אנחנו גם כאזרחים נקבע מה יהיה גובה התקציב שהממשלה תקבל. בואו במקום לקחת 70% מהכסף שלנו, קחו 12% מהכסף ותטפלו רק בשלושת הנושאים האלו. עכשיו, לך ולי נשארת הכנסה פנויה של 50% מהכסף שלנו, שהיום הוא לא בידיים שלנו. עכשיו בואו נראה מה אנחנו עושים איתו. ואז יבוא מישהו ויגיד, תשמע, אני רוצה ממש להרים איזשהו פרויקט תרבות כזה וכזה, בנושאים כאלה וכאלה, וזאת שוקת חיי, ואת זה למדתי, ולמדתי קולנוע, ואני יודע לעשות זה, ואני רוצה לעשות עכשיו שיעורי קולנוע בפריפריה.
בשביל הדבר הזה צריך עכשיו 20 מיליון שקל. ואנחנו האזרחים נחליט אם אנחנו רוצים לשים את הכסף או לא רוצים לשים את הכסף. אז אתה תשים את הכסף שלך על יוזמות תרבות בפריפריה, ומישהו אחר ישים את זה על בתי ספר חדשים שהוא רוצה זה, ואני ארצה לייצר מנגנוני, מנגנונים קרתיים לעסקים קטנים, כדי שאף אחד כבר לא יישאר לבד בפעם הבאה, והקריאה הטבעית הפרטית של כל אחד מאיתנו, תלך למקומות האלה. תלך למקומות שבאמת יש לנו צ'ארג' אמיתי, שבו אנחנו רוצים לראות התפתחות. בא לך עכשיו לממן 250 אלף אנשים שישבו וילמדו תורה במקום לעבוד, בחירה חופשית שלך, תעשה את זה. אם אתה רואה במהלך הזה של אנשים שמחזיקים את הרובד הרוחני במדינת ישראל, חשובים לך מספיק כדי לחסוך מהם את מה שאנחנו צריכים לעשות, תפאדל, אין שום בעיה. אבל אז אני לא כופה עליך לעשות את זה. ואז באמת המדינה תיראה, כמו שאזרחיה רוצים שהיא תיראה.
עכשיו, כשאתה מניח את הדברים האלה, אז יש מלא מלא תגובות של, אבל אנשים לא יודעים מה הם רוצים, ואנשים לא מלומדים, ואנשים לא רואים את התמונה הגדולה, ואנשים... אבל כי אנחנו לא מלמדים אותם. אנחנו לא מלמדים אותם לראות את התמונה הגדולה. אנחנו לא מלמדים אותם לקבל החלטות כאלה. אנחנו לא מלמדים אנשים להפעיל חשיבה ביקורתית. אנחנו לא מלמדים אותם לקחת באמת אחריות על החיים שלהם, ולעשות בחירות ברמה הזאת של איך אני רוצה שהחיים שלי במדינה הזאת יראו, ולאן חשוב לי ללכת. כן. אתה יודע, אבל, זאת אומרת, בלי אבל, זה מאוד מעניין, ואני מנסה להוריד את ההתנגדויות שיש לי, כי ההתנגדויות שיש לי הן פשוט אוטומטיות, כי ככה אני רגיל, אני מודע לזה שההתנגדויות שלי הן אוטומטיות. אז אני אלך רגע לדבר הכי הכי בסיסי. אתה, אנחנו מכירים מלא שנים, אבל מאוד כזה רוב הזמן מרחוק, נפגשים פה ושם וכולי, ואני, מה שאני מקבל וחש ממה שכן יצא לי להיות איתך בקשר, גם ממאוד רחוק וגם דרך הרשת, זה שאתה בן אדם רגיש,
מתחשב, אכפתי וכולי. המודל שאתה מציג פה, הוא נשמע לי מאוד מאוד מאוד דומה לניאו-ליברל בארצות הברית, נגיד בקליפורניה, שאומרים, מדינה, תפסיקי להתערב לנו בהכול, אנחנו נשלוט בכל הדברים. עכשיו, איפה הדברים לא מסתדרים לי? שבדרך כלל הדרישה למודל כזה מגיעה מכל מיני אנשים שיש להם כבר אחלה כסף ורוצים שיהיה להם הרבה יותר כסף. זאת אומרת, הם אומרים, אנחנו לא רוצים לשלם כל כך הרבה מיסים, אנחנו נדאג לחינוך פרטי, לזה, לזה, לזה. חינוך פרטי יעלה 20,000 דולר לשנה, בסדר, נשלם את זה, יעלה 50,000 דולר לשנה בגלל שיהיה תחרות. ניתן לשוק הפרטי לעשות את התחרות שלו. זאת אומרת, בדרך כלל זה הולך למקום המאוד מאוד קפיטליסטי. והסוציאליסטים באים ממול ואומרים, רגע, חמודים, זה נכון, אתם תהיו מאוד עשירים כי לא תשלמו מיסים ואת הילדים שלכם תשלחו לזה, אבל מה איתנו בפריפריות? מה איתנו שאין לנו את המוביליות? מה איתנו שאין לנו אימא שתלמד
אותנו חשיבה ביקורתית ואת כל הדברים שרונן עכשיו אמר שצריך לעשות, או שפשוט לא יצא לנו, או שלא הייתה לנו הזדמנות. אנחנו נישאר מאחור ולא מטופלים, ועכשיו זה יקרה לפי, לא יודע, איזה פופוליזם. אני לגמרי יכול להבין מאיפה המחשבה הזאת מגיעה, אתה יודע, ואתה גם צודק. זאת אומרת, כי בסופו של דבר, זה לגמרי יכול ללכת לשם. זה יכול לומר, אוקיי, בואו נרוקן את המדינה מנכסיה, וניתן לשוק החופשי לעשות את שלו, וראינו מה קורה כשנותנים לשוק החופשי לעשות את שלו. וזה יכול ללכת לשם בדיוק באותה מידה, כמו שאם אתה אומר, תשמע, אז בואו ניקח איזו קבוצה של אנשים מאוד מוכשרת, וניתן לה את כל הכוח, והיא תקבל את ההחלטות הנכונות, ואז תהיה פה מדינה סוציאלית, ואז באמת הפריפריה תצמח, ואז באמת תהיה התחשבות במיעוטים, ובאמת צרכיהם של כולם זה, כי מישהו ישב וחשב על זה,
וזה כנראה האנשים הטובים והמוכשרים ביותר. כן. זאת אומרת שגם השיטה הזאת לא בדיוק עובדת. בפועל זה הכי הצחיק אותי שבסוף אמרתי את המילה פופוליזם. כן. כן, אתה יודע, זה כזה מין, כי זה לא עניין, זה כבר לא עניין של המנגנון, זה כבר עניין של תודעה. ואז העניין הזה נכנס לתוך התהליך הזה. זה... אוקיי, אז רגע, אני רק רוצה להגיד לפני שאתה אומר את המילה הזאת, כתבת בפוסט אחר, התחלת את הפוסט ב... מה המשמעות ברמה התודעתית של העובדה שבנימין נתניהו לא לוקח אחריות על אירועי ה-7 באוקטובר? זה לא פוסט פוליטי, זה פוסט על נקודת מבט תודעתית התפתחותית. אני רוצה להבין למה אתה מתכוון. זאת אומרת, כשאתה אומר נקודת מבט תודעתית התפתחותית, שאתה אומר שראוי לפתח אותה אצל כולנו, ואז יהיה לנו יותר קל גם לקבל החלטות מבוזרות כאלה, מה זה הדבר הזה? אז... אמ... כי לך בשפה נשמע שזה כבר obvious. נכון. אז אני אסביר את זה. אז קודם כל, בכלל, אתה יודע,
אני לא פרשן פוליטי ואני לא פרשן כלכלי, אני בעיקר מתעסק בעולמות של תודעה, ויזמות, ורוח, וטכנולוגיה קצת, ואיך הדברים האלה מתחברים בינם לבין עצמם. אני חושב שבאמת מה שבסופו של דבר מעניין, זה נקודת המבט התודעתית רוחנית על האירועים האלה. כי אם אין לנו נקודת מבט כזאתי, אז אפשר לסגור את הבסטה וללכת. כאילו, המצב כל כך קשה וכל כך מורכב, ו... אז תסביר למה אתה מתכוון. אז קודם כל, מבט, נקודת מבט תודעתית, אוקיי? אז קודם כל, מה זה תודעה בכלל? אז לתפיסתי, תודעה זה סט ההבנות שלנו על העולם. איך אנחנו מבינים את העולם? לכל אחד מאיתנו יש איזשהו סט מסוים של הבנות, ובהתאם למה שאנחנו מבינים, אנחנו פועלים. זה משפיע על המחשבות שלנו וזה משפיע על הפעולות שלנו. זאת אומרת, תודעה זה יכול שלנו רגע להבין, לייצר סט חדש של הבנות. אנחנו חווים את זה מאוד חזק עכשיו, כי בעצם, אתה יודע, המילה הכי נפוצה שאנחנו שומעים מאז תחילת המלחמה זה קונספציה.
קונספציות קרסו, הקונספציות קרסו. מה זה קונספציה? זה איזושהי אמת מסוימת, תפיסת עולם מסוימת. משהו שהאמנו שהוא אמת, התנהגנו על פיו ופתאום התברר לנו שהוא לא בהכרח אמת ואנחנו צריכים לשנות את המחשבה ואת ההתנהגות שלנו. אז זו הזמנה לשינוי קונספציות. עכשיו, אפשר לעשות שינוי קונספציה ב-האם צה״ל הגן עלינו? האם הממשלה הגנה עלינו? אבל זה נראה לי שיחה שנשארת באיזשהו תחום מאוד מצומצם במסגרת העולם הישן. אפשר לבוא ולהגיד, רגע, אולי יש פה קונספציות יותר עמוקות שצריך לשנות אותן. וזאת ההזדמנות מבחינתי ברמה התודעתית, ותכף ניכנס למה זה אומר. וברמה הרוחנית, אז קודם כול ברמה הרוחנית זה בא ואומר שזו תפיסה שבאה ואומרת, יש פה משהו שהוא מעבר. אנחנו לא באיזה עולם דטרמיניסטי שפעולה יוצרת הוצאה, יוצרת פעולה יוצרת הוצאה ואין לדבר הזה שום יד מכוונת או אין איזה עולם סיבות גבוה יותר.
תפיסה רוחנית באה ואומרת, כן, יש איזה משהו קצת יותר גדול מאיתנו. אנחנו חלק ממשהו שאולי לא כל כך ברור, ואנחנו מנסים רגע להבין מה קורה כאן בתמונה רחבה יותר. זה מבחינתי נקודת ההתבוננות. איך זה משפיע על התודעה שלנו ועל הרוח שלנו. אז אני רק רוצה להגיד, לדבר על נקודת מבט תודעתית, זה קודם כול להגיד, ישנן נקודות מבט תודעתיות. כלומר, לא כל מה שחשבתי עד היום על העולם הוא האמת האובייקטיבית כשלעצמה, וזה כל מה שקיים ואין שום דרך אחרת לראות. זאת אומרת, אפילו אתה, גם שיש לך דעות מוצקות, אתה אומר, אני קודם כול מבין שיש הרבה דרכים לראות את העולם, ואני לא באמת יודע מהי מהן האמיתית, האובייקטיבית, והאם בכלל ראוי שתהיה רק אחת כזו. ואתה אומר, הנקודת מבט, גם התודעתית שלי, כרונן, יכולה בעצמה להתפתח ולהשתנות, ואני צריך להטיל בה ספק. זאת אומרת, יש פה נקודת
ראות על העולם שהיא הרבה יותר צנועה מלכתחילה. זאת אומרת, אני מנסה לבדוק במה אני מאמין ולמה אני מאמין בדברים האלה. נכון. אני חושב שזה, זו הנקודה שממנה אנחנו צריכים לצאת, אתה יודע, כי אם אנחנו לא, אם אנחנו לא מוכנים לערער את אמונות הבסיס שלנו, אז אנחנו כל הזמן בצדקנות. וכל מה שקורה כרגע סביבנו זה עולם של צדקנות. כן, בסושיאל כולם בטוחים במה שהם אומרים. זה הרבה יותר רחב מזה. זאת אומרת, כרגע זה צף על פני השטח, אז זה נורא נורא גרפי, אבל זה גם בעיתות שלום ככה. תראה, אני 15 שנה בעולם של יזמות, פיתחתי משחק שמלמד חשיבה יזמית ששונה מהחשיבת המונופול שגדלנו עליה, ואני במשך, אתה יודע, 15-20 שנה כבר בא ואומר, חבר'ה, כל הסיפור הזה של העולם העסקי כעולם תחרותי זה שקר. זה קונספציה לא נכונה, והיא עולה לנו מחירים מאוד מאוד כבדים.
ואנשים חושבים שאין קשר, אתה יודע, אין קשר במה שאנחנו חווים היום, לבין זה שאנחנו משחקים איזשהו משחק תחרותי באיזשהו עולם עסקי בתודעה מסוימת, וזה נראה לנו בכלל לא קשור. אנחנו אפילו לא מוכנים לערער על התפיסה הבסיסית שאולי זה שקר, והשקר הזה מוביל לשקר הזה, והשקר הזה מוביל לשקר הזה, ואנחנו נמצאים במקום הזה. אנחנו כל הזמן רבים. רבים. תראה, זו אחת משבירות הקונספציה הכי חזקות שאני חוויתי בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות, בוא נגיד בשנתיים, שלוש האחרונות, גם קשור לדני נווה והלמידה האנתרופולוגית, כי זו התבוננות מאוד מעניינת, אתה יודע. למה אני חוזר לאנתרופולוגיה? כי הרבה פעמים, כשאני מגיע להרצאות ואני מגיע לסדנאות, אני מדבר על דברים שהם מזיזים אנשים בכיסאות, אוקיי? אני לא בא ללטף להם את האגו ולא ללמד אותם איך להיות יותר מצליחים ולעשות יותר כסף. אני בא דווקא לדקור אותם במקומות הכי כואבים.
וקשה לאנשים עם המקום הזה, ואז הרבה פעמים התשובות שאני מקבל זה, אבל זה ב-DNA שלנו, ככה זה בני אדם, זה האופי שלנו, זה טבע האדם. אני שומע המון כאלה, זה טבע האדם, מאנשים שכנראה לא חקרו את טבע האדם, אף אחד לא עשה באמת איזשהו מבחן סטטיסטי לאורך מספיק דורות בשביל להחליט האם זה טבע האדם או זה תרבותי, חינוכי, זה. ואנתרופולוגיה מאפשרת לנו רגע להסתכל על האם זה באמת טבע האדם, כי אתה יכול לראות אנשים אחרים שמתנהגים אחרת ולהגיד, רגע, אבל אם זה טבע האדם, אז למה הם לא מתנהגים ככה? אז אולי זה לא טבע, אולי זה רק לימדו אותנו. ואחד הדברים שלי עשו שינוי קונצפציה מאוד גדול, זה, יש פילוסוף גרמני בשם מרטין היידיגר, בטח שמעת עליו, הוא פעל באמצע המאה הקודמת, סוף מלחמת העולם השנייה, הוא יושב בגרמניה, אתה יודע, נגמרת המלחמה הזאת ומתחילה מלחמה חדשה. מתחילה מלחמה קרה בין הקפיטליזם לבין הקומוניזם-סוציאליזם, נקרא לזה.
ובא מרטין היידיגר ואומר, תשמעו, זה אותו דבר. אין הבדל בין קומוניזם לבין קפיטליזם בפילוסופיית החיים הבסיסית. למה? כי בשתי תפיסות העולם האלה אנחנו רואים את העולם כאוסף של משאבים זמינים לשימוש. שיש להם סוף. כן, אנחנו לא רואים עץ, אנחנו רואים, אתה יודע, כיסא או שולחן, ואם צריך, נכרות אותו. ואנחנו לא רואים נהר, אנחנו רואים, אתה יודע, אמצעי להפעיל תחנת כוח, ואם צריך, אנחנו נסיט אותו ממסלולו. אנחנו יודעים את זה, אנחנו מתנהגים ככה. ההבדל היחיד בין קפיטליזם לבין קומוניזם זה איך נחלק את השלל. אבל הפילוסופיה הבסיסית שלנו זה העולם פה, זמין עבורנו כמשאב, ואנחנו נעשה איתו מה שאנחנו רוצים. זה 180 מעלות מתפיסות, לדוגמה, של חברות של ציידים לקטים, שרואים את העולם כאיזשהו אקו-סיסטם. הם ילדי היער, הם חלק מאיזשהו משהו, הם צריכים לפעול בעולם מתוך מינימום רצון לפגוע באחר.
יש שם איזו הבנה רוחנית, תודעתית, אקולוגית, אני אקרא לזה, שמסתכלת על העולם בדרך אחרת לגמרי. אנחנו מחזיקים מאוד מאוד חזק את הקונספציה הזאת שהעולם כאן עבורנו לשימושנו. עכשיו, הוא אמר אז, זה מאוד מסוכן כי אנחנו באיזשהו שלב נגיע למצב שבו אנחנו גם נתייחס אחד לשני ככאלה, כמשאבים זמינים לשימוש. עכשיו, אתה מתעסק עם עולם של ארגונים, תיכנס לכל ארגון בעולם, תבקש ללכת למחלקה שמטפלת באנשים, לאן ייקחו אותך? משאבי אנוש? זה כתוב על הדלת, אף אחד לא מתבייש בזה בכלל. אנחנו אמצעי ייצור, אנחנו משאב זמין לשימוש. מה שמעלה הרבה מאוד שאלות. אם אנחנו משאב זמין לשימוש, אז מה המטרה? אם אנחנו רק האמצעי, מה המטרה של המשחק? זה מתחיל לשאול, לפתוח הרבה מאוד שאלות. אז מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להתחרות אחד בשני, ומלמדים אותנו שאם צריך בשביל זה לכרות את העץ, אז נכרות את העץ. ובסוף, בסוף, בסוף, אתה יודע, כשאני יושב עם הדברים האלה וחושב עליהם באמת לעומק,
אני אומר, איך זה בכלל הגיוני לנו? איך זה בכלל הגיוני לנו לרצות שמישהו אחר יסגור את העסק שלו כדי שאני אצליח? תחשוב, זה מהלכים מאוד מאוד אלימים. עכשיו, זה נראה לנו הגיוני, אבל במילים אחרות, מה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים, תשמע, הנוכחות שלך בעולם פוגעת בנוכחות שלי בעולם. זה אחד על חשבון השני. בדיוק. עכשיו, כי מה? כי מה חסר לנו? איזה משאב בדיוק חסר לנו שאנחנו צריכים, אני צריך למנוע ממך להתקיים בעולם כדי שאני אוכל לבוא לידי ביטוי. כאילו, אני בא ואומר, הביטוי המלא שלך בעולם לא מאפשר את הביטוי המלא שלי בעולם. כן. אז רגע, אז יושב עכשיו מישהו בבית ומאזין ואומר, מה, אני לא מבין מה הוא רוצה, זה ממש ממש פשוט. יש איזשהו צרכן בסוף שיש לו כסף לקנות אוטו אחד, או שהוא יקנה מליאור, או שהוא יקנה מרונן, בטח שזה אחד על חשבון השני. נכון, אז אני לתופעה הזאת קורא, שמה שעושים זה שמציגים לנו פריימת,
תמונה ולא את כל הסרט. ואנחנו מקבלים החלטות על סמך התמונה ולא על סמך הסרט. כי אם מראים לך תמונה של עוגה, ואתה בתפיסה שלך אומר, אוקיי, אני רוצה פרוסה יותר גדולה, כי אנחנו רוצים, אנחנו רוצים להתפתח, זה חלק מהתנועה הטבעית של המין האנושי, אנחנו כל הזמן חוקרים ורוצים לגדול, אז יש לנו איזושהי הבנה כביכול אינטואיטיבית, שאם אני רוצה פרוסה יותר קטנה מהעוגה, אז מישהו אחר צריך לקבל פרוסה יותר קטנה מהעוגה. כן. אבל אם היית רואה את הסרט, אז מה שאתה רואה זה עוגה כשהיא כל הזמן גדלה. ואם אני רוצה פרוסה יותר גדולה מהעוגה, בלי לפגוע בך, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגדיל את העוגה. ואז, אתה יודע, זה הרי תמיד עולה בכל הרצאה שלי, בכל סדנה, תמיד העניין הזה עולה. ואז אני אומר, אוקיי, אז בוא נבדוק. אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות זה לבדוק. בוא נעשה תרגילים מחשבתיים ונבדוק. נגיד, אם אתה רוצה להיות יותר בריא, אז מישהו אחר צריך להיות יותר חולה? לא. אם אתה רוצה להיות שמח, מישהו אחר צריך להיות יותר עצוב? לא. אם אתה רוצה להיות יותר משכיל, מישהו אחר צריך להיות יותר בור?
לא בהכרח, אבל חלק מהמבחנים האלה הם יחסיים. אבל בוא נגיד שאם אתה קראת ערך בוויקיפדיה, אז מורידים אותו אחרי שקראת, כדי שאחרים לא יכלו לקרוא אותו? אה, אז שנינו יכולים לדעת את אותה פיסת מידע שלא ידענו לפני רבע שעה. אגב, פעם. וזה לא אחד על חשבון השני. פעם זה היה אחד על חשבון השני, נכון? בימי הביניים וזה. כאילו, דאגו שמישהו ידע לקרוא ושכל האחרים לא ידעו לקרוא, כדי שהוא יוכל, יהיה לו את הכוח. בדיוק, כי דאגו לזה. כן. אבל באופן עקרוני, אם אנחנו רוצים להיות יותר משכילים, זה לא אומר שבהכרח מישהו אחר צריך להיות יותר בור. שנינו יכולים לדעת יותר. זאת אומרת, אם אתה רוצה מערכת יחסים יותר טובה עם הבת שלך, אז אני צריך לריב עם הבת שלי? לא. אז בוא, אז קודם כל, במלא מלא מלא תחומי חיים, אנחנו רואים שהעוגה בכלל לא מושפעת מזה שהחלק שלי גדל. שהעוגה זה לא פריים טוב. כן, ממש לא. צריך לדבר אולי נהר. יש אפילו מצב שאם לך תהיה מערכת יחסים יותר טובה עם הבת שלך, אתה תוכל ללמד אותי איך לעשות מערכת יחסים יותר טובה עם הבת שלי. יכול להיות שאם אתה תהיה יותר בריא, אתה תוכל ללמד אותי להיות יותר בריא. זאת אומרת, ככל שהפרוזה שלך גדלה,
כל העוגה גדלה, וכולנו יכולים להנות. ואז אנחנו תמיד מגיעים לשאלה, אוקיי, אז אם אתה רוצה להיות יותר עשיר, מישהו צריך להיות יותר עני? שאלה מסובכת. אוקיי. אז קודם כל אנחנו מצמצמים כבר את העניין ליש לנו בעיה עם להבין כסף. כן. ואז מי שהתשובה שלו היא לא, לא, זה כמו כל דבר אחר, פשוט לא מבין כסף. בוא נשאל שאלה כזאתי. האם היום, ברמת החומר, נקרא לזה, עזוב רגע את הערך שעומד מאחורי, אם זה טוב לנו או לא טוב לנו, אבל ברמת החומר, האם היום לכולם יש יותר ממה שהיה לכולם לפני אלפיים שנה? פי מיליוני מונים. איך זה קרה? אותו כוכב, לא גילינו שום כוכב חדש, אם כבר ניצלנו חלק מהמשאבים ועדיין יש לכולנו יותר, איך זה קרה? איך גדלה העוגה הזאת? אז פתאום יש לכולם יותר, אוקיי? האם יש היום יותר כסף בעולם ממה שהיה לפני 200 שנה? אין סוף יותר. איך זה קרה? כי אנחנו סתם, זה משחק מומצא, המצאנו כסף, אתה יודע שאנחנו נכנסים למחשב,
וטאק, ממשלת ארצות הברית יכולה להחליט שיש עוד טריליון דולר במחזור, ולא צריך להדפיס אפילו כלום היום, שום דבר, מישהו נכנס למחשב ומודיע את זה. ואז, כן, אבל אם יש טריליון דולר, אז תהיה לנו גם אינפלציה, כי אנחנו סתם זורמים, אבל... אז מה נדרש כדי שלא תהיה אינפלציה ועדיין יהיה יותר כסף? אז אין אינפלציה אם באותה פרופורציה גדל הערך. אז המשחק הוא להגדיל את הערך. האם אנחנו בתחרות על היכולת להגדיל את הערך? האם יש גבול לכמה ערך אנחנו יכולים להמשיך לתת אחד לשני כבני אדם על הכוכב הזה? אני לא חושב. אנחנו רק עכשיו נכנסים לאיכויות. האם אני יכול לתת לך ערך בזה שתהיה יותר בריא? וואללה, אז הוספתי ערך לעולם. כן. אז בואו נשים גם כסף שתומך בדבר הזה. כי בסוף כסף הוא רק איזשהו capturing value מסוים, אני רק תופס איתו איזשהו ערך. בואו נייצר ערך. התפיסה הזאת שהיכולת שלי לייצר ערך מוגבלת בגלל שגם אתה עסוק בלייצר ערך, שמנו אותה פתאום בפריימינג של העולם העסקי,
אבל אם תיקח את זה לכל מרחב אחר, זה לא נראה לך הגיוני. תראה, אתה והבת זוג שלך רוצים בטובת הבת שלכם מן הסתם, נכון? וגם בטובתו של הבית. אז אם אתה מביא ערך לתוך הבית, אז זה על חשבון הערך שזוגתך יכולה להביא לתוך הבית? לא. שניכם יכולים להביא ערך לבית וזה יגדיל את כל הערך לבית? אז מי פה המפסיד? הרי בסוף המשאבים מוגבלים באיזשהו מקום, לא? מישהו צריך להפסיד. כן. אז על חשבון הבת שלך? על חשבון מי זה? איך זה יכול שרק ממשיך להביא עוד ערך ועוד ערך ורק הבית יצמח? מה, זה לא, אם אתה מביא ערך אז אשתך לא צריכה כאילו לא להביא ערך? לא, זה נראה לנו הגיוני. במשפחה זה נראה לנו הגיוני. במשפחה אתה לא עסוק בלהתחרות בבת שלך או בבת זוג שלך. זה נראה לך הגיוני לעבוד ביחד. כן. אז למה לא בעולם העסקי? אז למה לא בעולם הפוליטי? אז למה אנחנו מגבילים את היכולת שלנו לצמוח לתחומים מאוד מסוימים, שבהם ההשפעה שלנו היא יחסית מצומצמת ופרטית, כן, ולא מספיק גלובלית?
אז אני רגע רוצה להחזיר אותך לנקודה של התודעתית-התפתחותית, ולאותו ציטוט של הפוסט, מה המשמעות ברמה התודעתית של העובדה שבנימין נתניהו לא לוקח אחריות על אירועי השבעה לעשירי? זה לא פוסט פוליטי. אז עכשיו שהבנו למה אתה מתכוון בנקודת מבט תודעתית-התפתחותית, מה המשמעות? תראה, המשמעות ש... בואו נראה בכלל מה המשמעות שבן אדם לא לוקח אחריות. כן. כל הנושא של תודעה והתפתחות יושב על היכולת שלי להפוך את עמדת הקורבן שלי לאיזושהי עמדת אחראי בתוך הדבר הזה. היכולת שלי לבוא ולהסתכל ולראות איפה טעיתי, מה הבנתי לא נכון, כדי שאני אוכל לעשות תיקון.
וכשאתה לא לוקח אחריות, אז אין מרחב לתיקון, כי אתה לא יכול להודות בזה שטעית. עכשיו, מה הבעיה בחוסר היכולת להודות שטעית? או ביכולת, זה לא העניין של הטעות, זה לא הצדקנות, אני צודק או אני טועה. זה היכולת להיות במסלול של התפתחות. הרי היכולת שלי להתפתח מבוססת על ההסכמה לבוא ולהגיד, שמע, נקודת המבט שהייתה לי לפני זה כנראה לא נכונה, ואני צריך לשנות את נקודת המבט שלי. הקונספציה הפרטית שלי משתנה. עכשיו, זה מאוד מאוד קשה לעשות את זה, למה? כי אנחנו מגדירים את מי אנחנו בעולם הזה באמצעות סט האמונות שלנו. הרי בסוף אתה בא ואתה אומר, תשמע, אני ישראלי, יהודי, יזם. עכשיו, אם אני אקח לך כל אחד מאלה, זה פוגע בהגדרה העצמית שלך. כן. אגיד לך, תשמע, ליאור, מעכשיו אתה לא יזם, אתה עכשיו שכיר מוסלמי בצרפת. זה כבר לא אותו ליאור.
לא. אוקיי. היכולת שלך לשמור על אותו ליאור, אם כל אלה ישתנו, היא מאוד מורכבת. כן. ואז אנחנו לא ממהרים לשנות את תפיסת הבסיס שלנו. עכשיו, כשאנחנו לא משנים את תפיסת הבסיס שלנו, אנחנו פוגעים רצף של התפתחות. עכשיו, מה הבעיה בלפגוע ברצף של התפתחות? וזה מה שכתבתי בפוסט לגבי העניין הזה. זה לא רק עליו ספציפית, אתה יודע, זה על כולנו בתוך התהליך הזה, אבל בסופו של דבר, יש, לא יודע אם אתה מכיר את טרנס מקנה, שמעת? כן. אז טרנס מקנה, למי שלא מכיר אותו, הוא סייקון, חקר את עולמות הפסיכדליה, והלך וחזר עם הרבה מאוד תובנות. ואחד הדברים המעניינים שהוא אומר, זה הוא אומר, מהי בעצם מלחמת האור בחושך? מה נלחם במה? זה הרע בטוב? מה נלחם במה? הוא אומר, יש שני כוחות בבריאה שהם מאוד מאוד משמעותיים. אחד זה הנובלטי, החדשנות, ההתפתחות,
והשני זה שמירת הקיים. וזו המלחמה בעצם כרגע. מה ינצח? מי יקבל יותר אנרגיה? עכשיו, מצד אחד אתה משמר את הקיים, אוקיי? יש לך הרבה עצים ביער, שהם אותם עצים. מצד שני, לא קשור אלינו בכלל, אנחנו סתם איזה נקודה בתוך הרצף זמן המשוגע הזה. הבריאה כבריאה כל הזמן נותנת אנרגיה לחדש, לנובלטי. בסופו של דבר, זה מה שאנחנו רואים. אנחנו כל הזמן רואים מורכבות התפתחותית. אנחנו רואים, אתה יודע, מהמפץ הגדול, אז התחלנו בפיזיקה, ואז נהיה שם איזשהו תהליך מסוים, ופתאום ניתח כימיה, כי חלקים פיזיים יכולים פתאום לייצר איזושהי תנועה, ופתאום נהיית כימיה, וכשהכימיה הזאת מתחברת בדרך מסוימת, מספיק מורכבת וחדשנית, אז יש לנו ביולוגיה, והביולוגיה הזאת יוצרת חיים, והחיים האלה יוצרים חיים בתוך הים, ופתאום בשלב החיים מתוך הים, מחליטים לצאת ליבשה, וכל הזמן יש אנרגיה בריאתית לכיוון החדש. מה שאנחנו כל הזמן רואים בטבע,
זה שהישן בסוף ימות, ויפנה את מקומו לחדש. אנחנו יודעים את זה. הבעיה... רק בהערת אגב, מאוד מאוד מומלץ לראות את Life on our Planets החדש בנטפליקס. זה מה שאני חייב לראות בלילה בין שאני מסיים לראות חדשות, לעד שאני סוגר את העיניים אחרת יש לי רק סיוטים, ורואים שם את כל התפתחות החיים עם החמש פעמים שהעולם כמעט, כמעט כולו קרס, ובסוף איזה 8-10 אחוזים הצליחו לשרוד לפעם הבאה, ואיך הכל... נכון. וכל זמן הבריאה נותנת אנרגיה מחודשת לנובלטי, לחדש, לאחר. ולנו כבני אדם יש בעיה עם העניין הזה. כי כדי שהדבר הזה יקרה, כדי שהדבר הזה יקרה בצורה טבעית, אנחנו חייבים להסכים להיותנו בני תמותה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו באיזשהו סייקל, וכשאנחנו מתים יקום החדש. זה לא יכול להיות שכל דור חדש שנולד פשוט לא מבין את הקודם, ולא מבין מה טוב לו, ורק הורס. לא, הוא מביא את החדש, ואנחנו לא מבינים מה טוב לו, ואיך זה נראה.
ומה שקורה היום בעולם, זה שכל המערכות האלה שבנינו, אותן מערכות שדיברנו עליהן בתחילת הפרק של קבלת ההחלטות, כדי שנוכל לחיות בשבטים יותר גדולים, הגיע זמנן למות, והן לא מפנות את השטח. וזה מה שאנחנו רואים כרגע. אנחנו רואים את המאבק של המערכות הישנות שמסרבות למות. וכשמערכת ישנה מסרבת למות, מה שהיא במילים אחרות אומרת, אוקיי? היא אומרת, זה לא שעשיתי את שלי, הבנתי, מפה תיקחו את ההבנות האלה ותשכללו את זה, אלא היא בעצם באה ואומרת, מי שאני, זאת הגרסה הסופית והמושלמת. אתה לא תראה את שליט דרום קוריאה בא ואומר לך, טעיתי. צפון קוריאה. צפון קוריאה, סליחה. טעיתי, צריך להתפתח. כן. אתה לא תראה גם כנראה את ארדואן עושה את זה, ואתה לא תראה שליטים דיקטטורים באים ואומרים, תשמעו, חשבתי על זה,
הבנתי איפה טעיתי, אני מקווה שהדור הבא כבר ידע לעשות את זה. לא. אנחנו מסרבים לקבל את היותנו חוליה בשרשרת. וכשאנחנו מסרבים לקבל את היותנו חוליה בשרשרת, ואנחנו חושבים שאנחנו, האמת המוחלטת, תקענו את ההתפתחות האנושית. כלומר, אתה אומר, עזוב רגע את ביטמין נתניהו כבנימין נתניהו, העובדה שמי שעומד בראשם לא לוקח אחריות, לא מפריעה לך אפילו על נושא האחריות שכולם מדברים עליו, אלא אתה אומר, אם הוא לא ייקח אחריות, הוא לא יוכל להודות בטעות, אם הוא לא יוכל להודות בטעות, הוא לא יוכל להתפתח. נכון. כי אי אפשר להתפתח רק מלהגיד, אני תמיד צדקתי. נכון. כי אתה לא יכול לעשות שינוי קונספציה, אין התפתחות תודעתית. זאת אומרת, אתה מסתכל על זה מבחוץ ואתה אומר, אין פה התפתחות. בדיוק. כי אין הבנות חדשות. עכשיו, אני לא כותב את זה כנגד ביבי, בסדר? בתפיסה התודעתית-רוחנית שלי, כל מה שקורה בחוץ קורה בפנים, כל מה שקורה בגדול קורה בקטן. זה קריאה להתבוננות פנימית. זה מאוד קל לבוא ולהגיד, הם אשמים, הוא אשם. הפוסטים שלי לא באים להאשים אותם,
אוקיי? כי זאת עמדת קורבן, זה בדיוק אותו דבר. לא, אני אומר לנו, בוא נסתכל אנחנו פנימה. כן. זו עבודה אישית של כל אחד מאיתנו, להתבונן ולהגיד, אוקיי, מה הדברים שאני האמנתי שהם אמת, ואולי הם כבר לא אמת. אני, בתקופה של המחאה, התקשרו אליי יום אחד לעשות איזושהי הרצאה למנהלות משאבי אנוש, שלא ידעו איך להתמודד עם זה שיש בתוך החברות שלהן מצבים שאתה יודע, המנכ״לים יוצאים לרחובות להפגין, ויש אנשים בתוך החברה שלא מסכימים עם זה, מחזיקים דעה אחרת, ופתאום עומד המנכ״ל של החברה עם דגל ישראל, ומחזיק איזו עמדה שהם לא מסכימים איתה, אבל הוא מייצג אותם כביכול, כי הוא עומד עם החולצה של החברה שלו. והם הזמינו אותי לאיזה מפגש כזה של מנהלות משאבי אנוש, כדי לתת עצות איך להתמודד עם זה. אמרתי, תשמעו, בואו רגע נסתכל פנימה. הרי העניין הוא לא החוצה, זה לא איך אני מתקשר החוצה את ה-אני בעד או נגד ההפיכה המשטרית,
או הרפורמה המשפטית, או וואטאבר באיזה צד שאתה, התהליך הזה אתה נמצא. כן. בואו נסתכל רגע פנימה, הרי בסוף בסוף הכל זה קריאה להתבוננות פנימית. זאת אומרת, רגע, מה הבעיה? הבעיה זה שיש מנכ״לים של חברות שיוצאות, יוצאים החוצה, עומדים עם דגל מדינת ישראל, ומתלוננים על מה? הם מתלוננים על זה שמישהו שהוא המנהל מקבל החלטות בניגוד לדעתם, ואין להם מה לעשות לגבי זה. כלומר, זה קורה לכם בתוך הבית גם? מה אותו מנכ״ל עושה? אותו מנכ״ל לא מקבל החלטות שעל אנשים אחרים, שיכול להיות בניגוד לדעתם, ואומר, אין מה לעשות, אני זה שמקבל את ההחלטות? אנחנו משכפלים את זה בכל פרקטל, זה אותו דבר. יש לכם את האומץ לשנות את זה פנימה? אגידו, לא, בפנים זה לא דמוקרטיה, בפנים זה עסקים. יופי, עשינו את הפרמינג של העסקים, ובפרמינג הזה של העסקים מותר לקבל החלטות על חשבון מישהו אחר, מותר להפעיל עליו רמה מסוימת של אלימות,
מותר להתחרות, מותר להרוג את המתחרים, פתאום בפרמינג הזה מותר. אז גם בפרמינג של הפוליטיקה מותר, גם בפרמינג של מלחמות בין מדינות מותר. אנחנו מרשים לעצמנו לעשות את זה, כי אנחנו לא מוכנים בדלת אמותנו לבוא ולהגיד, אני הולך לשנות את זה. כן. וזה העניין. אתה יודע, אתה הזכרת לי, אני רואה את המסיבות עיתונאים, אני רוב הזמן משתדל שלא, כי זה מצטער אם אני פוגע במישהו, אבל בעיניי הן רובן מגוחכות. אני רואה את המסיבות עיתונאים. גלנט, גנץ וביבי עומדים, עם דגלי ישראל מאחוריהם, קוראים מטלפרומטרים, עם חליפות, ואני לא יכול לא לחשוב על זלנסקי, אוקיי? נשיא אוקראינה. ואיך הוא עשה את זה כל כך, כל כך, כל כך שונה. זה כאילו, יש מדינה שאנחנו לא מבינים בה כל כך הרבה, למרות שחיים בקרבנו הרבה אנשים שעלו משם, אוקראינה,
בראש של רוב הישראלים זה כאילו עוד רוסיה יותר קטנה, אבל הגיע מנהיג והראה לנו שהוא קולט את העולם החדש. הוא הבין שרוצים אותנטיות, הוא הבין שהוא צריך לדבר על מה שקרה הרגע ולא על מה שקרה אתמול, הוא הבין שאי אפשר לקרוא מטלמפרומטר כי אנשים כבר לא מאמינים למי שקוראים מטלמפרומטרים. הוא הבין שהוא לא צריך להיות בחליפה יפה ומגוהצת, אלא הוא יכול להיות בבגדים של זה שהוא הרגע הלך לפגוש חיילים. הוא הולך לפגוש חיילים ומצלם את עצמו, הוא כאילו הבין והוא מרגיש כמו אותו מנהיג שנמצא במקומות שבהם אין לנו, נקרא לזה, אין לנו את הרשמיות הזאת שזה בסושיאל. הוא נראה כמו אינפלואנסר, ועדיין הוא רציני, הוא רשמי, הוא מדבר עם מדינות, הוא עושה דברים חשובים, הוא מנהל מלחמה, והוא עושה את כל זה בלי כל המסכות.
ואני רואה את גנץ, גלנט וביבי, כאילו השנה היא 82. אותו דבר, פלוס משהו אחד קטן, שלא תמיד הם מוכנים לענות על שאלות, שפעם זה לא היה מקובל, הייתה עף מהשלטון, אבל היום זה קצת יותר מקובל איכשהו, אבל הם כאילו לא שינו דיסקט. ואני אומר, אלוהים, אנחנו תקועים פה עם אנשים שהם, אתה יודע, אפילו דובר צה״ל, שהוא אחלה גבר, באמת, קודם כל, עשה הרבה מאוד למדינת ישראל עוד לפני שהוא נהיה דובר צה״ל, אבל גם דובר צה״ל, כל כך מוזר, שעומד בן אדם, ושוב, לפחות אחד שאומר את האמת ולוקח אחריות ואומר את הדברים בעיניים, שלפחות זה הוא יותר מנהיג מהרבה אחרים שיש לנו, אבל גם הוא עולה שם, והוא כאילו מספר לנו חדשות שכולנו קראנו בין לפני שעתיים ללפני יממה. וזה נורא מצחיק, והוא עדיין עושה את זה. כאילו הוא עומד שם בשיא הרצינות וחושב שהוא יספר לנו משהו חדש שלא קראנו לפני, הוא לא יודע שיש ynet ו-N12, זה כאילו,
אתה אומר, הם נאחזים בעולם הישן, אבל זה בפרפורמים ספציפיים, במופעים ספציפיים, זה כבר פתטי. זאת אומרת, זה ממש, זה כבר נראה כמו, אני לא יודע. ועם זאת, אתה יודע, הייתי מדמיין שאם הם ככה, יהיה נורא קל לשנות את זה. זאת אומרת, זה נראה מצד, אתה יודע, אם הייתי מסתכל מהצד בהסתכלות ביקורתית, הייתי אומר, זה פרפורי גסיסה של העולם הישן, זה כאילו לחשוב שעכשיו הוא יספר לי משהו שלא קראתי כבר 17 פעמים וראיתי בטיקטוק וקראתי בטלגרם וזה, ממש הוא יחדש לי, או הם יספרו עכשיו משהו שזה, וידפקו על השולחן ויהיו גברים. מה זה הדבר הזה? אבל מצד שני, זה לא מרגיש כמו פרפורי גסיסה, זה מרגיש שזה פה להישאר עוד הרבה הרבה מאוד שנים. אז קודם כל, אתה יודע, אני מסכים איתך, אני חושב שזה כן פרפורי גסיסה, רק פרפורי גסיסה יכולים לקחת גם 50 או 100 שנה. ושוב, אני לא מדבר על אישיות ספציפית, לא, לא, ברור, אלא על התהליך. נכון. אז קודם כל, אני חושב שהוא כן בפרפורי גסיסה,
רק גסיסה בטיימליין של האנושות או של הכדור הזה או הקוסמי, גם יכול להיות, אתה יודע, 50 או 100 או 200 שנה וזה כלום זמן. זאת אומרת, כמה זמן הייתה גסיסתם של הפאודלים ב... כנראה זה לקח זמן. עכשיו, הדברים קורים היום יותר מהר, אבל אני חושב ש... אתה יודע, קורים שני דברים מאוד מעניינים. קודם כל, כל האנשים האלה, בסופו של דבר, עושים שירות גדול להתעוררות האנושית. זה חייב להיות מגוחך, ציני, אלים, כדי שנתעורר. הרי בסופו של דבר, אנחנו לא רוצים לפגוע בנינוחות שלנו או בנוחות שלנו. תראה איזה מחירים אנחנו מוכנים לשלם בעד הנוחות הזאת. כמה חופש אנחנו מוכנים לוותר עליו בעד הביטחון שלנו והנוחות הזאת שלנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על זה כל כך מהר. אז הם עושים עבודת קודש בעיניי, ברמה הרוחנית,
כדי להמעיס עלינו את המערכת עד כדי כך שאנחנו נהיה חייבים לשאול את עצמנו האם יש דרך אחרת. אז היום אנחנו עוד לא במקום הזה מספיק. היום אנחנו במקום שאנחנו עדיין שואלים האם יש אנשים אחרים שיכולים לאכלס את השיטה הקיימת. כן. אנחנו רחוקים מלבוא ולהגיד, אולי השיטה לא עובדת עלינו. עכשיו, אנחנו כבר כן רואים את זה, ומי כמוך יודע את זה, בתחומים אחרים בחיים שלנו, כמו לדוגמה חינוך. היום אנחנו כבר לא חושבים שאם יהיו מורים טובים יותר בבית ספר, אז החינוך יהיה טוב יותר. כן. היום זה ברור לנו שהשיטה פשטה את הרגל. אין מערכת חינוך במדינת ישראל, אין מערכת חינוך כמעט בשום מקום בעולם שהיא באמת אפקטיבית. כדי לחוות את העוצמה של הדבר הזה, קיבלנו את הקורונה. בקורונה הקונספציה הזאת התפרקה לחלוטין. ויש ילדים, היום במדינת ישראל, שאם הם בכיתה A או W, אז לא יודעים מה זה בית ספר. כי הם לא חוו דבר כזה בשנים האחרונות. הם היו באיזה שנתיים-שלוש של קורונה, זה היה, לא יודע, מה א', ב', ג' שלהם.
עכשיו אנחנו קצת אחרי, הם עוד פעם בזומים, אין להם שגרת בית ספר כמו שלנו היה כשכאילו אתה מתחיל בכיתה א' וסביב לכיתה ב' וזה נראה לך ימים נורמליים ואתה באמת הולך לבית ספר רוב השנה. זה קונספציה אחרת לגמרי עבורם, זה מציאות חיים אחרת עבורם. הם כבר מבינים שזה לא רלוונטי, הם לומדים בדרך, נגיד החינוך כבר עובר למקום הזה. כשאנחנו כבר מבינים שהשיטה לא טובה, בפוליטיקה עדיין קשה לנו. למה קשה לנו? כי עדיין כל הזמן מכניסים לנו שאם לא יהיה שלטון מרכזי, תהיה אנרכיה. הלוואי ותהיה אנרכיה, אנחנו רק לא מפרשים נכון את המונח אנרכיה. לנו מוכרים את המילה אנרכיה ככאוס, אבל אנרכיה היא לא כאוס, אנרכיה היא שלטון על ידי העם, שלטון מבוזר על ידי העם. ואם יש משהו שעכשיו המלחמה הוכיחה, זה שהעם יודע לנהל. כשאין ממשלה, לא קורסת המדינה, פורחת המדינה. כי עובדה, באו גופים אזרחיים ופשוט נתנו פתרון לכל מה שהממשלה לא נתנה.
כן. זה עבד לנו מעולה בתחילת המלחמה, עכשיו זה בעוכרינו. כי עכשיו מה שקורה זה שאנחנו לא חווים מספיק את הקריסה כדי להבין שהמערכת לא בסדר, כי בסוף, במקום שיהיו לך מיליון חיילים שמתלוננים שכל מה שיש להם לאכול, כשהם צריכים להיכנס לעזה, זה לחם עם שוקולד, כי אין אוכל בצבא, אז יש לנו כבר ממים על זה שיש לנו וולד פנימי בין יחידות צה״ל מרוב האוכל שיש שם. זה לא עוזר לנו. אנחנו נתנו פתרון אזרחי טוב מדי כרגע, ומנענו מהממשלה קריסה מוחלטת, מנענו כעס אמיתי של האזרחים שאומרים, זהו, נשבר, אי אפשר ככה, כי עובדה, אפשר ככה, כי אנחנו מממנים את זה ואנחנו מאכילים אותם, אז המכה פחות כואבת, ויש להם זמן להתאושש, והם יעשו רגע איזה טייק אובר, ומהר מאוד נשכח שאנחנו אכלנו את החיילים, ויגידו תודה רבה, עכשיו אנחנו כבר נאכיל את החיילים. ועדיין יעבירו כספים קואליציוניים ויעשות... עוד לא מספיק כואב לנו בשביל להבין שהשיטה
היא הבעיה, ולא האנשים שמאכלסים אותה היא הבעיה. ייקח עוד קצת זמן לעשות את זה. בעיניי, בסוף, בסוף, בסוף, אם רוצים להאיץ את התהליך הזה, זה עוד פעם להסתכל פנימה. זה כל אחד ברמה הפרטית שלו. איפה מה שאני רואה בחוץ, אני רואה בפנים. איפה המלחמה הזאת בנפרדות? תראה, בסוף, כשאני מסתכל על מה שמרטין היידיגר אמר לגבי זה, ואני רואה על איך אנחנו מתנהלים, ואני קצת מסתכל על מה קורה בשבטים של הציידים לקטים, ואני מבין, למה? למה אנחנו מוכנים לריב עם עמים אחרים? למה אנחנו מוכנים לכרות את העצים? למה אנחנו מוכנים להתחרות באנשים אחרים בעולם העסקי ולגרום לבן אדם לפשוט את הרגל, ושלא יהיה לו מה להאכיל את המשפחה שלו עד כדי כך? אני חושב שאמזון גרמה לכמה עסקים קטנים לפשוט את הרגל. זה לא באמת מזיז, כאילו, אתה שם את זה באיזה פריימינג. תשאלו לסוף למה אנחנו מסכימים לכל זה, אתה מבין שזה יושב על עיקרון אחד מאוד מאוד מאוד פשוט, שזה עיקרון הנפרדות. אנחנו כל הזמן מחונכים לנפרדות.
נפרדות אחד מהשני, אז אני מוכן שאתה תשלם על זה מחיר, כי אתה זה לא אני. אבל זה לא משנה אם אתה זה החמאס, או אתה זה תושב עזה, או אתה זה החנות בצד השני של הרחוב. אני נפרד ממך, ואני מוכן שאתה תשלם מחיר כדי שאני אשגשג. אנחנו לא אותו משק פית. אנחנו נפרדים, אנחנו לא רואים את עצמנו כאחד. אנחנו נפרדים מהטבע, אז אני מוכן להוריד את העץ, כי אני לא מבין מה זה עושה ליער. אם רק הייתי מבין קצת את מערכת המאסיליום שיושבת שם, ומה כל עץ שאני מוריד עושה לאקו-סיסטם, אולי לא הייתי ממהר כל כך לעשות עוד כיסא, ואנחנו נפרדים מעצמנו, ואז אתה פוגש אנשים בגיל 40, לא יודעים מה הם רוצים להיות שהם יהיו גדולים, כי אין להם קול פנימי. איך זה יכול להיות שבנאדם מגיע לגיל 40 ולא מסוגל לעשות שיחה עם עצמו, כדי לדעת מה הוא רוצה בעולם הזה? כל הזמן עסוקים בלהפריד אותנו מעצמנו, אחד מהשני ומהטבע. ואז אנחנו מוכנים לקבל את זה. ואם אנחנו רגע עושים רגע את התהליך הרוחני-תודעתי הזה, אנחנו צריכים רגע להסתכל חזרה פנימה,
ולהגיד, רגע, איפה בתוך החיים שלי זה מופיע? איפה אני מייצר נפרדות? איפה אני נפרד מעצמי? איפה אני נפרד מאנשים אחרים? איפה אני נפרד מהטבע? איפה אני מוחזיק את זה, אוקיי? איפה אני מפעיל מידה מסוימת של אלימות כנגד איפה שאני רואה נפרדות? וזה קודם כל מתחיל מאיתנו, כי אנחנו מפעילים הכי הרבה אלימות עלינו, כי אנחנו לא קשובים לנו. אלימות זה לא לחתוך ורידים. אלימות זה לא לעבוד בדבר שאתה הכי בדיוק אוהב. זה אלימות קטנה כלפיך. זה לא לישון מספיק שעות בלילה. זה לא להיות מספיק עם המשפחה שלך, זה לא לדאוג באמת מספיק למערכות היחסים שלך, זה לא לדאוג מספיק לבריאות שלך, זה לא להקשיב לגוף שלך, זה לא להקשיב לקול הפנימי שלך, של מה הוא רוצה להגיד בעולם, זה לא להסכים להיות איזה קול ייחודי וביקורתי בעולם שאומר לך, א', ואתה חושב שב', זה המון כאלה. ואז אם אנחנו עושים את זה לעצמנו, אז אנחנו עושים את זה קצת לאחרים, אנחנו בטח ובטח עושים את זה לטבע, ואז כל מה שמופיע בעולם הוא שיקוף של זה. כן.
טוב, רונן, דיכאת, סתם. אני חושב שבסוף דווקא נתת את הדרך הכי טובה להתחיל לצאת קצת מהשיבלול הזה, וזה באמת כל אחד להסתכל על עצמו. אני רק רוצה לקוות, אתה יודע, דיברנו הרבה על היסטוריה בכל מיני צירי זמן. הרבה פעמים הדרך שבה הדברים האלה מתפתחים זה שבדרך לכל מיני אימפריות יש דקדנס, נהיה להם טוב מדי, ואז הם כבר הורסים את עצמם. ואני לפעמים חושב ש-2021, שכל האקזיטים הגדולים קרו, וישראל, מדינת ההייטק הגדולה, ומיליארדים הלכו למיסים שלנו, פתאום גם הגירעון ירד, ואני כל הזמן מפחד שזה כאילו הייתה הנקודה שבה היינו רומא הכי חזקה, ואז מתוך לחם ושעשועים, הפסקנו להסתכל על עצמנו,
זאת אומרת, לא בנקודה ההיא, אבל אני מפחד שמשם זה ירידה, וכמו הרבה אימפריות אנחנו נשקע, ואני חושב ש... אני שמח שבאת, כי אתה בעצם אומר באמירה מאוד גדולה, בואו לא נהיה רגע קורבנות של הדבר הזה, גם אם אנחנו מסתכלים על זה היסטורית, אפשר לשנות את זה אולי, אפשר להסתכל על זה אחרת. ואני מאוד מתחבר להסתכלות הצנועה של זה מה שאני חושב היום על העולם, וזה מה שאני חושב שנכון פה, אבל זה לא אומר שאין דרך אחרת, זה לא אומר שאין דרך להסתכל על הדברים אחרת, ולשמוע עוד דברים, ולהיות קצת פחות החלטי ומדויק וצודק בכל הוויכוחים ובכל המחשבות. והלוואי שזה לא ייקח 200 שנה, הלוואי שזה ייקח שנה, או חמש. תראה, אני חושב שאנחנו באמת באיזה תקופה קוונטית עכשיו, הדברים יכולים לקרות הרבה הרבה יותר מהר ממה שהם קרו לאורך ההיסטוריה,
זה נקודת האור בדבר הזה. זאת אומרת, זה באמת, זה קוונטי, אנחנו יכולים לעבור ממופע מסוים אחד של המציאות למופע אחר של המציאות מהר מאוד יחסית, אם נשכיל. אני חושב שהסטארט-אפ האמיתי של מדינת ישראל יכול להיות לא הסייבר או הנשק, אלא היכולת להמציא שיטה חדשה לניהול של מדינה. זה נראה לי הסטארט-אפ, ואני חושב שזה גם הציפייה של העולם מאיתנו. אני חושב שבגלל זה הסנטימנט היהודי הוא כל כך חזק בעולם. זאת אומרת, הטריגר שאנחנו מהווים בעולם הוא לא פרופורציונלי, לא לגודל הסכסוך ולא לגודל האוכלוסייה, הוא משהו רוחני. יש מאיתנו איזושהי ציפייה להביא משהו אחר, שכשאנחנו לא עושים את זה, הכעס העולמי עלינו הוא עוד יותר גדול, בלי שאנשים בכלל מודעים לזה. זאת אומרת, הפרופורציה שאנחנו כרגע מקבלים, כביכול ברשתות, אנחנו מנסים להצדיק את עצמנו,
היא לא פרופורציונלית לשום אירוע, אבל היא איזושהי קריאה רוחנית לבוא ולהגיד, רגע, בוא נסתכל על למה כועסים עלינו כך. הרי אתה כועס על מישהו שאתה מצפה ממנו למשהו. מה מצפים מאיתנו כעם? זה כמו שאתה יודע, שאנחנו רואים את החבר'ה יושבים בבית משפט עם כיפה, אז הכי קלישתי זה להגיד, מה הוא יושב שם עם כיפה? הרי אם הוא כזה מוסרי וזה, אז למה שהוא יהיה פושע? אז אתה אומר שזה קורה גם בקנה מידה יותר גדול. כן, יש מאיתנו איזושהי ציפייה כעם להיות סטארט-אפ ניישן של דרך חדשה לנהל את העולם, כי זה מאוד מאוד קל לבוא ולהגיד, מה שהעזתים צריכים לעשות זה לצאת כנגד החמאס. כן. אבל תחשוב, ברמה הרוחנית או התודעתית, הם מסתכלים עלינו והם אומרים, תראו עם מי יש לנו עסק. אתם רוצים שאנחנו נמצא נגדם, אתם לא מוכנים לא לשלם מיסים ב-15 לחודש, אתה רוצה שאנחנו נגיד לא לאנשים שעומדים עם נשקים עלינו בתוך הבתי חולים שלנו ויורים עלינו? תארו לנו שאתם המיסים,
אז אנחנו נוכל להיות המיסים. אל תצפו מאיתנו להיות האמיצים הראשונים. לכם יותר קל. אתם במדינה דמוקרטית, אתם יכולים לעשות מהלך, אתם חזקים, עשירים. אז אתה יודע, אם בארזים נפלה של הוות, אז זה מורכב, אנחנו צריכים להיות דוגמה. זה מה שהעולם מצפה מאיתנו, לראות מאיתנו משהו אחר. לא עוד ממה שאנחנו כבר מכירים, שזה עוד מרחצי דמים. הלוואי, הלוואי. זאת התחופה שלי. רונן, תודה רבה שבאת. תודה רבה. מקווה שניתן עוד אופטימיות ואולי הרבה רעיונות, הרבה דברים לחשוב עליהם. ביי ביי. יהיה סוף טוב.


