איך היא מנצחת - עם רועית פלדנקרייז - פופקורן 271
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם רועית פלדנקרייז

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
רועית פלדנקרייז היא מנצחת תזמורת, מרצה ומנטורית לאמנים, שחיה ועובדת בברצלונה ומנצחת על תזמורות בחו"ל. דיברנו על מה עושה מנצחת בתזמורת ולמה זה דומה לניהול צוות, איך אישה צעירה מישראל הגיעה לנצח באורוגוואי, ואיך מקימים תזמורת מאפס ומשווקים את עצמם כעצמאים.
בפרק הזה
- מבחן הסיום של התואר הראשון נעצר אחרי שתי דקות, והבוחן אמר לה שאולי עדיף שתבחן כיוון אחר. היא בכתה יומיים וחזרה לתואר שני
- מנצחת לא שולטת בנגנים אלא משתפת איתם פעולה: צריך לרכוש את האמון והכבוד שלהם, והם יכולים לנגן "כמו פקידים" או להיות באמת איתה
- היא שלחה סרטון ביתי ומיילים לאנשים מתוך כמעט 6,000 אנשי הקשר שלה בלינקדאין, ואחרי כמה חודשים הזמין אותה מנהל מוזיקלי של תזמורת פילהרמונית באורוגוואי
- ב-2011 הקימה תזמורת סמי-מקצועית ליד הבית, התחילה עם עשרה נגנים, למדה בעצמה שיווק ואופרציה והפעילה את הנגנים ברשתות החברתיות
- הטיפ שלה לשיווק עצמי: להבין איזה ערך אתם מביאים לעולם, להקליל ולנסות, ולהגיד בקול רם מה אתם מחפשים, כי אנשים רוצים לעזור
על הפרק
איך לבנות קריירה חדשנית גם בתחום שהוא מאד מיושן ומסורתי? ממה מתפרנסים מוזיקאים בעולם החדש? מה התפקיד של מנצחת בתזמורת? מה הקשר בין מקצוע הניצוח למנהיגות? איך מעוררים תשוקה באנשים שחיים שנים את אותה השגרה? איך מקימים תזמורת? איך מתמודדים עם ביקורת שלילית מקולגות במקצוע? ולמה בעולם החדש אנחנו צריכים ללמוד להיות בשיווק תמידי גם כשזה לא הדבר הכי טבעי לנו?
במבחן סיום התואר הראשון של רועית פלדנקרייז, המרצה שלה אמר לה לבחון קריירה במקצוע אחר. זה לא עבד לו - היום היא בעלת תואר שני בהצטיינות בניצוח תזמורת מבית הספר למוזיקה ע״ש בוכמן-מהטה באונ׳ ת״א, מרצה על ניצוח ומנהיגות בחברות בינלאומיות, והגיעה לנצח על תזמורות ברחבי העולם. היא גם ייסדה והקימה את תזמורת המושבות הישראלית, תזמורת קאמרית סמי מקצועית בשנת 2011 וניהלה אותה מוזיקלית עד המעבר לברצלונה בקיץ 2019.
רועית הראתה לי איך בהתמדה ונחישות אפשר לפתח קריירה בתחום מאוד מקובע וקצת מיושן בתפיסתו, להגיע להשגים למרות ה״לא״-ים שמקבלים לאורך הדרך, ולצאת מהצד השני - כמנצחת.
ציטוטים מהפרק
אני לא באמת שולטת על אף אחד, אני גם מקפידה שיהיה ברור לנגנים שאני לא שולטת עליהם, אלא שהם שותפים שלי.
שמה שחשוב זה מה שקורה לי בראש, לא בידיים.
אבל בסוף, רגע, יש סיבה למה אנחנו עומדים על במה, למה אנחנו רוצים להופיע, אנחנו רוצים לעשות איזשהו טוב.
שאלות ותשובות מהפרק
- מה עושה מנצחת בתזמורת ולמה צריך אותה?
- רועית פלדנקרייז מסבירה בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהתפקיד הוא להחליט על רעיון מוזיקלי ליצירה ולהראות אותו בתנועות הידיים ובהבעות הפנים. היא מדגישה שהקצב הוא רק חמישה אחוזים מהעבודה, ובשאר היא מחליטה על האיזון בין הכלים ועל סוג הצליל של כל משפט מוזיקלי. לדבריה אפשר לשמוע את אותה סימפוניה של מוצרט בשני ביצועים שונים לגמרי.
- מה הקשר בין ניצוח למנהיגות?
- רועית מספרת שמנצחת לא באמת שולטת בנגנים, והם יכולים לנגן את התווים בלבד או להיות באמת איתה. לכן היא צריכה לרכוש את האמון והכבוד שלהם, להיות גם פסיכולוגית וגם מנטורית, ולגרום להם לרצות לנגן בשבילה. היא משווה את זה למנהלת שיש לה צוות שעושה את העבודה, אבל היא צריכה לגרום לו לעשות אותה לפי החזון שלה.
- איך מנצחת צעירה מישראל הגיעה לנצח על תזמורת באורוגוואי?
- רועית מספרת שאחרי התואר השני כמעט ויתרה מראש. קואוצ'רית שפגשה אמרה לה לנסות, והיא שלחה מיילים לאנשים מתוך כמעט 6,000 אנשי הקשר שלה בלינקדאין, עם סרטון ביתי מקונצרט הסיום. אחרי כמה חודשים הזמין אותה מנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של מונטווידאו לנצח על קונצרט גדול.
- איך מקימים תזמורת מאפס?
- רועית מספרת שב-2011 הקימה תזמורת סמי-מקצועית באזור מגוריה. המוזיקאים היו חלקם חובבים וחלקם מקצוענים שפרשו, והחזרות התקיימו בספרייה של בית ספר. הם התחילו בעשרה נגנים, גדלו ל-20 ואחר כך עוד, והקונצרט הראשון לא היה טוב מבחינה מוזיקלית. היא למדה בעצמה שיווק והפקה, והפעילה את הנגנים בפרסום אורגני ברשתות.
- מה הטיפ של רועית לשיווק עצמי?
- רועית ממליצה קודם להבין איזה ערך אתם מביאים, ולחזור למקור של למה אתם עושים את מה שאתם עושים. אחר כך להקליל ופשוט לנסות, כי לדבריה אנשים לרוב רוצים לפרגן ולעזור. גם להגיד בקול רם מה אתם מחפשים, למשל לקוחות ראשונים, עוזר, כי אנשים לא יכולים לעזור למי שהם לא יודעים שצריך עזרה.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- יובל נוח הררי · דן אריאלי · מוצרט · בטהובן · נטלי סטוצמן · מרין אלסופ
- חברות וארגונים
- התזמורת הפילהרמונית של מונטווידאו · תזמורת המושבות הישראלית
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
ברוכים הבאים לפופקורן, כאן ליאור פרנקל ואנחנו פה בעוד פרק עם פודקאסט שאוהבים להאזין לו באוטו או כשמחליפים חיתול או כשעושים נסיעת coast to coast או כשמטפסים על האברסט או כשאוכלים סנדוויץ' פס טראומה בפודטראק בבנימינה. תודה למי שטורח לספר לי איפה אתם שומעים את הפודקאסט. אנחנו פה מדברים על קריירות ואנשים וטכנולוגיות ופיכולוגיות וכלכלה התנהגותית וכל מה שיכול לעזור לכם. אנחנו עושים שיחות עם חוקרים, אנשי מדע, עובדים, מנהלים, עצמאים, יזמים, אומנים, אפילו אומנים קלאסיים יהיו לנו פה היום וכל פרק מזכה קצת את מה שהם למדו ומה שיכול להיות רלוונטי אליכם מהחוכמה ומהניסיון שלהם. למשהו שאתם יכולים להשתמש בו כדי להבין קצת יותר טוב את העידן המוזר שלנו, את העולם המוזר שלנו, אולי ייתן לכם השראה ליצור בו משהו חדש משל עצמכם. והיום בתוכנית ננסה להבין ממה מתפרנסים מוזיקאים קלאסיים בעולם החדש, ואני לא מתכוון לעומר אדם או שלמה ארצי, אני מתכוון למוזיקאים ולאמנים,
למשל כאלה שמנגנים על טרומבון או קרניאר או תופים, וננסה גם להבין מה עושה האיש הזה שעומד ליד תזמורת שלמה ומזיז את המקלות שלו ימינה ושמאלה, או במקרה היותר טוב, אישה שלמקצוע שלה קוראים בעברית מנצחת. איזה שם יפה לקריירה, מה את עושה? אני מנצחת. כבר התחלה טובה נראה לי לכל שיחה. ונבין איך למשל הרבה התעקשות והרבה מילים יכולים להביא אותך לצד השני של העולם כדי לנצח על תזמורת גדולה בדרום אמריקה, ונבין מה הקשר בין מקצוע הניצוח למנהיגות, ומה זה בכלל המקצוע הזה לנצח על תזמורת? מה את עושה שם? כאילו, מה, מה, הם מנגנים לבד, למה צריך אותך? תספרי לנו. ולשם כך הבאנו לכאן היום את רועית פלדנקרייז, כמו הטיפול? בול. מדהים. שהיא מנצחת תזמורת ומרצה ומנטורית לאמנים ויזמית וגרה ועובדת ברצלונה ועובדת שם עם מספר תזמורות, והחלה את דרכה המוזיקלית כזמרת קלאסית וגדלה בארצות הברית ובארץ, והופיעה כזמרת במקהלות והרכבים מובילים כמו המקהלה הפילהרמונית ומקהלת האופרה, ויש לה תואר שני בניצוח תזמורת מבית הספר למוזיקל שם בוכמן מטה באוניברסיטת תל אביב.
והיא מרצה על ניצוח ומנהיגות בחברות בינלאומיות, אני לא סיימתי וייסדה והקימה את תזמורת המושבות הישראלית. אני הייתי בתזמורת הקיבוצים, אתה יודע? הופה. תזמורת קאמרית סמי-מקצועית, וניהלה אותה מוזיקלית עד שעברה לברצלונה, ובדיוק בקורונה? חוסר מזל הזה. והיא מייעצת לאומנים מכל העולם בתחומי קידום אישי ופיתוח קריירה, ומעבירה סדנאות למוזיקאים, בתחומי שיווק, רשתות חברתיות, ונשואה לגדי ואימא לשלושה. היינו יכולים לדבר איתך על מתי את מספיקה את כל זה, אבל זה לא פרק על ניהול זמן, למרות שזה מעניין איך לעזאזל. הנה עוד מקצוע שלא היה לנו אותו אף פעם בפודקאסט, אז המוזיקה תתחיל בעוד רגע לפני שמכניסים אותה, אנחנו ניתן מקום לספונסר שלנו, פופקורן כבר בן 6 שנים והגיע הזמן שמישהו ישלם על הדבר הזה, ההזדקה של חסות שאני מבטיח שלא נשמעת כמו חסות, וחוזרים לדבר עם רועית. הפרק הזה הוא בחסות קמבלי, וכדי להסביר לכם מה זה, אני חייב לדבר רגע על הבת שלי, נור, נור בת 3.5. וכשאני חושב על עולם החינוך ומה היא תלמד בבית ספר, אני חוטף, אתם יודעים, לא רוצה להגיד פה מילים קשות,
ואני חושב מה הדברים שהיא צריכה ללמוד כדי להצליח בחיים, אני חושב על מסוגלות, איך להתמצא באינטרנט כמו שצריך, וכמובן על אנגלית, כי זה יאפשר לה ללמוד את כל מה שהיא תרצה באינטרנט, וזה יאפשר לה להתקבל להייטק אם היא תרצה, או לעבוד בחברה בינלאומית, או להיות עצמאית ולעשות עסקים עם חו״ל, או ללמד את עצמה דברים חדשים מהאינטרנט, כל דבר כזה אנחנו צריכים בשבילו אנגלית מעולה, כמו שאתם יודעים. לי יש נגיד אנגלית שאני חושב שהיא די טובה, ועדיין, לפעמים כשאני עומד מול קהל ומרצה באנגלית, או שיש לי שיחה עם סן פרנסיסקו, אני מרגיש שאני קצת מגמגם, וכאן אנחנו מגיעים לקמבלי. קמבלי זה אתר כזה, פלטפורמה שאפשר לקבל בה שיעורי אנגלית אחד על אחד בלייב עם מורים שאנגלית זה השפת האם שלהם, אז זה מרגיש ממש כמו שיחה רגילה, למרות שיש הרבה יותר מאחורי השיחות האלה. זה אומר שאפשר ללמוד בצורה הכי כיפית וגם הכי אפקטיבית, שזה שיחות, וגם מאוד מאוד מאוד חשוב, שוב, בייחוד אם אתם חושבים על לימודי אנגלית בשביל רעיונות עבודה להייטק או בשביל לעבוד עם לקוחות מחו״ל, צורה שתיתן לכם ביטחון לדבר, לא רק לקרוא ולכתוב, שזה רוב מה שלימדו אותנו בבית ספר.
עכשיו, כשהם דיברו איתי על חסות, אמרתי להם, תקשיבו, זה ישראלים, הם חשדנים, הם לא הולכים להירשם לפני שהם מתנסים בעצמם. אז הם זרמו ואמרו, יאללה, אנחנו יכולים לסדר למאזיני פופקורן 15 דקות חינם שהתנסו בעצמם ויראו אם בא להם, כמובן אמרו את זה באנגלית, כן? אז בתוך התיאור של הפרק וגם בבלוג שלי תמצאו לינק מיוחד שאם תירשמו דרכו תקבלו 15 דקות חינם להתקשר לדבר עם אחד המורים שלהם, בלי להכניס פרטי כרטיס אשראי וכל מיני שטויות כאלה, דאגתי שזה לא יהיה ככה כי ידעתי שזה מעצבן. תיכנסו, תעשו שיחה כיפית 15 דקות באנגלית, תראו אם מצא חן בעיניכם. שיחקתי קצת בפלטפורמה שלהם, זה די מגניב, הכל שם מאוד גמיש, אתם יכולים לעשות כזה שיחה של רבע שעה פעם ביום או פעמיים בשבוע לשעה, לעלות על שיחה בצורה ספונטנית באמצע היום, אתם יכולים לקבוע את הרמה של הדיבור, יש שם מי רמת דיבור של מתחילים ועד כאילו ממש ממש מקצוענים, כולל הלימודים כאלה שרלוונטיים למבחני הסמכה, תופל ואחרים שצריך בשביל תיירים בחו״ל, וגם התמחורים שלהם מאוד גמישים ומתאימים לדברים שהרגע דיברנו. קיצר, יש לינק בפרק, כנסו, קחו לכם שיעור של 15 דקות באנגלית במתנה עם מורה מחו״ל,
אתם יכולים גם לבחור אם אתם רוצים מורה מאנגליה, אמריקה, אוסטרליה וכולי, במקסימום. עשיתם סתם חוויה כיפית של לתרגל קצת אנגלית עם מישהו. And now let's start the episode, shall we. טוב, אז כשסיימתי את התואר הראשון באקדמיה למוזיקה, ככה אנחנו קוראים לזה, הייתי צריכה לעשות מבחן סיום מול תזמורת, ובעצם הדבר הזה הוא כאילו קצת הלם, כי רוב הזמן אנחנו עומדים על פסנתר, ופתאום אנחנו עומדים מול התזמורת ואנחנו צריכים להבין מה אנחנו הולכים לעשות, וכל זה כמובן מבחן. אז המבחן שלי היה על כמה יצירות, ואחת הייתה סימפוניה של מוצארט, מספר 38, סימפוניית פראג, ואני התחלתי לנצח ואמרתי לעצמי, טוב, יש לי עשר דקות בשביל שזה יהיה מושלם,
ומאחוריי ומצדדיי יש חמישה בוחנים, וכל האולם מלא במוזיקאים, קולגות, התזמורת עצמה, ואני מנצחת, וכבר על התיבה השנייה או השלישית, התזמורת לא מנגנת, איזשהו דגש קריטי שרשום בתווים, ואני אומרת לעצמי, אוקיי, זה לא אמרו לי שיקרה, מה אני אמורה לעשות? אני אמורה להפסיק, אני אמורה להמשיך, אני אמורה לתקן ואז להמשיך, מה אני אמורה לעשות? טוב, אמרתי לעצמי, אני אמשיך עוד קצת, כי הם רק התחילו לנגן, ניתן להם רגע להתחמם בזה, ואז אני אחזור לתקן את הנקודה הזאת. אז זה לא בדיוק עבד ככה, ואותה שנייה, ככה נגע לי בכתף הבוחן הראשי, מר מנדי רודן, זיכרונו לברכה, שהוא באמת אחד המנצחים הגדולים של התקופה, האחרונה אמר לי, גברת פלדנקרייז, האם לא שמעת שהתזמורת לא מנגנת את מה שאת רוצה? אמרתי לו, לא, לא, לא, לא, מאסטרה, ברור ששמעתי איזו שאלה, כמובן, אני פשוט תכננתי לנצח עוד כמה דקות, ואז לתקן גם את הטעות הזאת ועוד כמה טעות אחרות.
אז הוא אמר לי, לא, זה לא עובר בבית ספרי, ופשוט עצר לי את המבחן אחרי שתי דקות שלמות, זה היה מבחן סוף התואר הראשון שלי, אני לא מאמין. אחרי ארבע שנים, וזהו, קיבלתי ציון מזעזע, זה היה איזה 85 במקצוע שלי, זה כאילו, זה כמו לקבל 50. והוא אמר לי אחר כך, תראי, אולי עדיף שלא תעשי את זה. יואו, אני לא מאמין. הוא אמר לי, כן, אולי עדיף שתלכי לכיוון קצת אחר, משהו יותר רגוע, משהו זה. לקח אותי כזה, עשידה. זה מאוד עדיף. כן, זה היה קטסטרופה מוחלטת. איך לא לקחת את זה ללב? לקחתי את זה ללב, בכיתי איזה יומיים, ולרוב אחרי שאני בוכה יומיים, אני אומרת, טוב, אוקיי, בכיתי יומיים, יאללה, מה אני אמורה לעשות עכשיו? אז אני כבר עוברת לדבר הבא. אבל כן לקח לי כמה שנים עד שחזרתי לתואר שני, כאילו, הייתי צריכה מחדש לאסוף את הכוחות, את הביטחון, ואז באתי אליהם בהפוכה לתואר שני.
את יודעת שאותו, אגב, עשית בהצטיינות, נכון? כן. תגידי, את מתארת איך בן אדם עם כל כך הרבה כוח, בא ועושה לך מיני טראומה קטנה. כן, זה היה מחריד, וואו. אתה מתכונן, אתה ארבע שנים לומד, ואתה זה, ואחרי שתי דקות עוצרים לך את המבחן, שכמה זמן בדרך כלל המבחן כזה אורך? עשר דקות, רבע שעה, משהו כזה. אוקיי. כאילו שמו לך ברקס בטסט. ממש, ממש ברקס בטסט, בדיוק זה, לגמרי, לגמרי. זה כאילו מעניין, כי מנצחת על תזמורת היא בעצם בדרך כלל בצד של מי שהיה הבוחן שלך. יש לך הרבה מאוד כוח והשפעה. כן. זה נכון? זה לא נכון? זה, את מבינה על מה אני מדבר? והאם את מודעת לכוח? והאם את נזהרת עם הכוח הזה? תראה, זה כוח שהוא, הוא כוח ייחודי, כי אומנם זה נראה כאילו מנצחים באים ושולטים על התזמורת,
אבל בפועל זה לא בדיוק ככה. בפועל זה שיתוף פעולה מאוד מאוד ברור, איזשהו הסכם בלתי כתוב בין הנגנים לבין המנצח, המנצחת במקרה שלי. וכשאנחנו מגיעים לעבוד עם תזמורת, אנחנו צריכים, אתה יודע, לרכוש את האמון ואת הכבוד של הנגנים, זה לא מגיע במקרה. זאת אומרת, הם יכולים לנגן מה שכתוב בתווים, כמו פקידים לעשות לי טובה, והם יכולים ממש להיות איתי. אז יש פער עצום בין שני הצדדים האלה, ולכן אני לא באמת שולטת על אף אחד, אני גם מקפידה שיהיה ברור לנגנים שאני לא שולטת עליהם, אלא שהם שותפים שלי. אתה יודע, בתחילת הדרך גם הייתי, הם רובם היו מבוגרים ממני בשלושים, ארבעים שנה, אז בכלל אני לא, אתה יודע, לא בפוזה כזאת שאני יודעת הכל, כי ברור שאני לא יודעת הכל. והיום אני משתדלת שזה באמת, שהם ירגישו שאני כן מעריכה מאוד את הדעה שלהם ואת הניסיון שלהם, כי יש להם ניסיון מטורף.
זה קצת נשמע לי כמו איזשהו מאמן צעיר שמביאים ל-NBA, וכבר יש שם מלא כוכבים. כן, בדיוק. וכאילו המאמן, אבל בעצם הם הכוכבים והם יודעים מה הכוח שלהם, והוא לא באמת יכול... את יכולה להעיף מישהו מהתזמורת? תראה, במקרים קיצוניים אני יכולה, אבל זה נדיר מאוד שזה מגיע למקומות כאלה. אבל מי קובע האם הבחור הזה ינגן או לא ינגן בתזמורת? בגדול המנהל המוזיקלי או המנהלת המוזיקלי הקבועים, שהם מנהלים את כל האדמיניסטרציה ובאמת גם את ה-HR של התזמורת, אם הם רואים שיש בעיה מתמשכת, הם יכולים להחליט שאותו נגן או נגנית לא יחדשו להם את החוזר או משהו כזה. לא, אבל נגיד יש, תכף נדבר למי שקצת פחות מכיר, אבל נגיד יש נגן ראשון ונגן שלישי, לא משנה, בחליל, ווטאבר. את מחליטה מי יעשה את התפקיד הראשון או השלישי, או שאת מקבלת את זה ככבר סיפרו לך כאילו מי החלוץ ומי יושב על הספסל?
זה תלוי. אם אני באה כמנצחת או רחת, שזה באמת, אני אסביר בהמשך איך זה עובד, אבל אם אני באה כמנצחת או רחת התזמורת, אני מקבלת כבר תזמורת קומפלט, מוכנה לגמרי. אם אני משתפת בניהול של התזמורת ביום-יום, ממש בקביעה, אז אני יכולה להשפיע על מי יותר נעים לי לעבוד איתו בתור סולן, בתור נגן ראשון וכן הלאה. אוקיי, אז זה אפילו קצת פחות ממאמן בספורט. ממש. את צריכה באמת שהם יכבדו אותך ויזרמו איתך, למרות שאין לך כוח אמיתי. בדיוק, בדיוק. וגם תחשוב שכל הנגנים האלה, הרי יש מיליון סוגים של כלים, מאמן כדורסל, אם הוא בא לקבוצה, הוא לפחות יודע כדורסל. כן? אני לא יודעת לנגן גם על כינור, גם על צ'אלו, גם על קונטרווס, גם על בסון, ווטאבר. כן? יש הרי מיליון כלים שאין שום סיכוי לדעת את כולם. אוקיי, אז בואי, אמנם כבר עברו כמה דקות, אבל תנסי רגע להסביר מה עושה המנצחת בתזמורת? למה צריך אותך? כן, שאלת השאלות. זה באמת, יש כל כך הרבה בדיחות על מוזיקאים קלאסיים ועל מנצחים עוד יותר, יש מיליון.
ובגדול, התפקיד שלי בתור מנצחת זה להחליט על איזשהו קונספט מוזיקלי, ליצירה שמן הסתם הנגנים כבר כנראה ביצעו אותה בעבר, להחליט על איזשהו רעיון מוזיקלי ולהראות באמצעות התנועות שלי, תנועות הידיים, באמצעות טבעות הפנים, וגם להסביר להם תוך כדי החזרה למה אני מתכוונת ממש ממש לעומק. אבל מה זה אומר רעיון מוזיקלי? מוצרט כתב תווים ועכשיו כולם מנגנים את התווים, אז מה זה רעיון מוזיקלי? מוצרט כבר הביא את הרעיון. כן, וואי, זה באמת, זו שאלת השאלות ויש לי הרצאה שבדיוק מראה את זה, אני לוקחת שני מנצחים שמבצעים את אותה סימפוניה של מוצרט, סימפוניה 40 שהיא הכי מוכרת, אז כל הקהל כמובן תמיד מכיר את זה, ושומעים שני ביצועים שונים לחלוטין, כאילו זה בדיוק אותם תווים, אבל האינטרפטציה של כל מנצח עושה את זה אחרת לחלוטין, ממש. זה כמו שייתנו ל... לא יודע, מהעולם שלי עכשיו ספציפית, כמו שייתנו לשני הורים שונים לקרוא את פינוקיו. בדיוק. יצאו דברים לגמרי שונים. לחלוטין. עכשיו, לך יש שני מקלות,
לפחות זה... מקל אחד. מקל אחד, נכון, סליחה. לפחות זה מה ש... שתי ידיים ומקל אחד. לפחות זה מה שאנחנו רואים כשאנחנו נמצאים בקונצרט. כן. אנחנו רואים אותך עם איזשהו מקל. איך מהמקל הזה הם אמורים להבין את הרעיון המוזיקלי? כן, זה באמת... את הסגנון שכאילו את מנסה להעביר. בגדול יש את הבייסיק, שזה, אני קוראת לזה קצת כמו שוטר תנועה. אתה יודע, להראות את הביט, להראות כמה פעמות יש בכל תיבה, אם זה חזק יותר, חלש יותר, מה הקצב בדיוק. זה כמובן הבסיס לדברים, כדי שהתזמורת תוכל להיכנס, להתחיל לנגן ביחד ולסיים לנגן ביחד. אבל זה ממש, אתה יודע, זה החמישה אחוז של המאה, זה כלום. ועל זה אני צריכה בעצם להחליט איזה בלנס אני רוצה, איזה סוג צליל אני רוצה לכל פרזה מוזיקלית. מה זה אומר, איזה בלנס? נגיד, יש לי תזמורת, אתה יודע, של בין חמישים למאה איש. המלחין כותב את המנגינה, נגיד, בחליל הראשון,
יחד עם האבוב הראשון, ומדי פעם המיתרים מצטרפים והקרנות מנגנות משהו אחר. אני צריכה להחליט מי חזק יותר, מי חלש יותר, כמה אני רוצה שיישמע חלק אחד מול חלק אחר. אבל תגידי, כשאנחנו רואים את הקונצרט, בעצם, הם כבר יודעים מה הסגנון שאת רוצה, נכון? זה לא ששם מה שאת עושה זה מה שיקרה. זה כן ולא. אתם כבר התאמנתם, כבר התאמנתם על... זאת אומרת, כבר הסברת להם אולי אפילו במילים, חבר'ה, אתם פה יותר בשקט, אתם פה יותר חזק, בואו נייצר את הדבר הזה. בגדול אתה צודק, בגדול אנחנו מנסים בחזרות כדי להגיע למוצר כמה שיותר שלם ומוגמר. הבעיה העיקרית זה באמת שיש לנו גם ממש מעט זמן, לרוב שתיים, שלוש חזרות, גג, ארבע, לקונצרט של שעתיים. אני לא מאמין. דמיין לך, זה כאילו טירוף, באמת. כי אנחנו במקצוע שהוא גם אין בו מספיק כסף וגם דורשים תוצאות משוגעות. אז יש לנו מין פער כזה שאנחנו צריכים לגשר עליו, וגם מה שקורה לפחות אצלי, אני ממש משתדלת,
שכמו שאנחנו מדברים כאן, ואנחנו לא עשינו הכנה של שבוע, אז אני משתדלת שכל קונצרט יהיה משהו קצת אחר, שהוא יהיה פרש כזה, ושאני אוכל להביא את עצמי בצורה טיפה אחרת, אפילו אם ביצענו את אותה סדרה נניח שמונה פעמים, מה שקורה, כל יום קונצרט, אז להביא כל יום משהו טיפה אחר, ואז גם הנגנים הם פתאום, אתה יודע, ערניים הרבה יותר, והרבה יותר במעורבות. אבל מה, ב-real time עכשיו, כשאת על הבמה שם, כן, ממש, באמצע הקונצרט, את עכשיו מסמנת למישהו יותר חלש, או יותר חזק, או יותר... זה בדיוק זה, בדיוק זה, אני ממש מראה להם, תוך כדי תנועה, כל הקטע של הניצוח זה שאתה צריך מצד אחד לקלוט את הכל, תוך כדי שזה קורה, המוזיקה קורית, אתה שומע את כל הדברים, ותוך כדי אתה מגיב לדברים ששמעת, אבל הוא כבר מכין את הדברים הבאים שהולכים לקרות. מכין את הכניסה הבאה של הכינורות, או וואטאבר. זה כאילו הופעה מאוד... היא מאוד ברגע. היא מאוד מאוד ברגע, כן. זאת אומרת, אולי...
זה לא פייר, כי אין לי פה מישהו אחר לשאול אותו על זה, אבל הרבה יותר, נגיד, מהצגה, או מ... טוב, לא צריך להשוות, אבל אני אומר, זה שונה מהצגה או מזה. נגיד, בסטנדאפ, יש משהו מאוד שיכול להיות שונה, כי יש כל הזמן אינטראקציה עם הקהל. כן, זה יותר בסיס לאילתוד. ואז אני יכול, כן, אני יכול, לא אני, אני לא סטנדאפיסט, לצערי, אני לא קרוב לזה אפילו, אבל סטנדאפיסט, טוב או טובה, יכולים לנסות להבין, אוקיי, זה פחות חזק, אז אני אנסה ללכת על משהו אחר, או את זה להדגיש יותר או פחות. כן, בדיוק. את בעצם לא עובדת עם הקהל, את עובדת עם 50 עד 100 איש, שאלוהים יודע מה עובר להם בראש. ממש. אלוהים יודע מה עבר עליהם היום, אולי הם לא מרוכזים, אולי הם לא... אין שום איזון בין מה שקורה בצד שמאל לצד ימין, אולי הם... אולי אלה מעריכים אותך ממש, ואלה יותר מבוגרים, והם כאילו מי זה הילדה הזאת שהביאו לנו לנצח עלינו. לחלוטין, זה ככה היה בהתחלה לגמרי.
ואז איך את משתלטת על החבורת אגואים האלה? טוב, זה מסוג הדברים שאתה לא לומד באקדמיה, אתה לאט לאט מבין תוך כדי תנועה שהתפקיד של המנצח זה פסיכולוג לכל דבר ועניין, ומנטור, ואתה צריך לגרום לנגנים לרצות לנגן מדהים עבורך. ואם זה עבורך, זה כמובן לקהל. זאת אומרת, המטרה היא הקהל בוודאי, אבל אני צריכה לגרום להם ממש לרצות ללכת איתי. לעורר בהם השראה, כדי שהם לא יגידו, אוקיי, בסדר, עוד אחת, זה, אלא... כאילו שהם יסמכו עליי מקצועית ויגידו, וואלה, הרעיונות המוזיקליים שלה הטובים, יודעת מה היא עושה, יאללה, הולכים על זה, הולכים על זה. עכשיו, גם מה שקורה בפועל, אתה יודע, הם כולם נגנים מדופלמים, כמובן, לכולם יש רקע של מיליון שנה בנגינה, אז הם רוצים שזה יישמע טוב, וזה חזק מהם. גם אלה שבהתחלה כאילו פחות רוצים להיות מעורבים, הם רוצים שזה יישמע טוב. אז הם קודם כול מקצוענים.
בדיוק. הם חייבים, הם לא יבואו לקונצרט ויעשו משהו כדי להרוס אותו, הם יכולים לנגן טוב יותר או טוב פחות, אבל זה תמיד יהיה רמה טובה פלוס. כן, הם לא יזייפו. בדיוק. אוקיי, אבל הם יכולים פחות לזרום איתך, או אם... נכון, נכון. את יודעת, את מדברת בעצם על משהו שהוא כל כך רחוק מרוב האנשים, בטח רוב המאזינים. יש מעט שמכירים מוזיקה קלאסית, בדור היותר צעיר עוד יותר. זה יותר נדיר לשמוע על זה. זה לא, אין לזה את הכבוד שהיה לזה פעם. זאת אומרת, יש אצל יודעי דבר, אבל אין הרבה יודעי דבר. או לא כמו פעם. אני חושב ש... טוב, כל הדברים האלה זה השערות, אז אני לא רוצה להמשיך להגיד את זה, אבל מה שמדהים שבסוף את מדברת, וזה נורא מזכיר לי, את יודעת, מנהלת איפשהו. כן, זה בדיוק זה. בחברה, כי בסוף יש לה צוות,
כולם באים ועושים עבודה, אוקיי? כדי שלא יפטרו אותם, אבל הם יכולים לעשות יותר או פחות. חד משמעית. הם יכולים לעשות ברוח המנהלת או לא, והיא צריכה לגרום להם, בסוף הם יכולים לעשות את העבודה, והיא לא תוכל לפטר אותם, כי הם עושים את העבודה. ממש. אבל היא צריכה לגרום להם לעשות את זה ברוחה, או לפי החזון שלה, ויש איזשהו מנעד בין מה, עד כמה היא יכולה לשלוט על זה וכמה היא צריכה לתת לזה לקרות. כן, זה בדיוק אותו דבר, בדיוק אותו דבר. ההבדל היחידי שאנחנו פשוט על במה כל הזמן, ושזה מאוד מיידי, מאוד פומבי, בדיוק. כל הדבר הזה קורה מול הרבה אנשים ששילמו כסף כדי לראות אותנו, וגם באמת לקחת בחשבון שאנחנו מתעסקים באומנות, אז כאילו האנשים הם, יש אגו שברירי פה לכולם, גם ככה. זאת אומרת, כל המוזיקאים עברו מספיק דברים במהלך החיים, אז זה איזון מאוד מאוד עדין, אבל זה לגמרי ניהול, כמו שאתה אומר, של צוות, של חברה,
זה בדיוק אותו דבר. מה את יכולה לתת להם? אני יכולה לתת להם קודם כל את התחושה שאנחנו מתכנסים פה לאיזשהו אירוע שהוא יותר מבאמת סך החלקים שלו, למשהו שאיזושהי תחושה שוואו, איך הצלחנו לפצח את הדבר הזה, נניח סימפוניה משוגעת של מאלר או כל מלחין אחר. אומרים, אוקיי, אנחנו באים, באמת עבדנו בבית על התפקיד שלנו, ולא יודעים איך זה יצא, זה יכול לצאת בסדר. המוזיקה יפהפייה בכל מקרה, או שיכולה להיות תחושה של התעלות, שעשינו משהו אחר הפעם, שבאמת באמת עשינו אומנות, ולא רק באנו וניגנו את מה שרשום והלכנו הביתה ושכחנו את הקונצרט הזה, הוא בכלל לא היה קיים מבחינתנו. שזה בעצם מאוד קשה, כי כאילו אם נמצאים בקונצרט אז הכל נראה כזה מלכותי, וכל הכלים מצוחצחים, והברס מבריק, והכינורות מחודדים, והכל זה, אבל בסוף יושב שם עכשיו מישהו, בן 55,
הוא, כשהוא היה ילד, הוא היה מחונן בנגינה, אז אמרו לו, לך תהיה נגן, הוא עף על החיים שלו. בדיוק. יכול להיות שכבר לפני 30 שנה קצת נמאס לו, ומאז הוא איכשהו שוחה, וזה, וזה, וזה. ממש ככה. והוא צריך בערב הזה שוב כאילו לא סתם לבוא ולהיות. כן, כן, תיארת את זה בצורה המדויקת ביותר שיש, באמת, איזה, בתזמורות הטובות ביותר בעולם, עדיין אנשים מנגנים לפעמים 40 שנה. 40 שנה הם מנצחים את אותן יצירות, את אותו דבר, והם צריכים כל הזמן למצוא את הכוחות, נקרא לזה, לעשות את זה שוב ושוב ושוב. ולכן התפקיד שלי הוא בעיני עוד יותר חשוב, לבוא לנגנים, כאילו זו הפעם הראשונה שהם מנגנים כל דבר, ולהגיד להם, טוב, תשמעו, היום יש לנו כזה קונצרט מרגש, ואני כל כך מתרגשת בעצמי מהפרזה הזו של בטהובן או מהפרזה הזו של מוצרט, ואז אומרים, אה, נכון, באמת, אנחנו כאילו עוסקים באמנות, וזו פריבילגיה, וואו. אז את כאילו כל הזמן צריכה לעורר בהם את התשוקה מחדש. כן, לחלוטין, לחלוטין. מדהים, מדהים. תגידי, איך הגעת, סליחה שאני, זה, אבל את עדיין,
כנראה במובן אבסולוטי שזה הצעירה, בעולם הזה של ה... בטח ביחס להרבה מהנגנים, וכולי. איך הגעת לנצח על תזמורת בחו״ל? וואו, טוב, זה באמת, אתה יודע, מסוג הדברים שאתה מסתכל אחורה ואתה אומר, זה באמת קרה? זה לא ברור איך כאילו החיים לפעמים מתגלגלים בצורה הזויה? כשסיימתי את התואר הראשון ואז התואר השני, אז כאילו אחרי סוף התואר אמרתי, טוב, אני אעבוד כאן עם כל מיני הרכבים, ואני אלמד, ואני אעשה מלא דברים כאלה, כי תמיד יש לי רעיונות, יזמות לא חסרה לי, ומצד שני, כאילו קצת שמתי בצד את החלום להיות מנצחת תזמורת בינלאומית, שזה החלום האמיתי שלי. שנייה, מתי התחיל החלום הזה? בערך בסביבות גיל 16, נראה לי, כשרתי... על מה ניגנת? הייתי זמרת. אה, הייתי זמרת. גדלתי כזמרת, כן, שרתי במקהלת מורן, גדלתי במקהלת מורן פה בארץ, ואנחנו פשוט, נחשפתי לכל העולם הזה, כי הופענו עם התזמורות הפילהרמונית הישראלית בכל הקונצרטים, עם כל התזמורות בארץ, בחו״ל,
באופרה, אז כאילו, יאללה ישר את האופציה לראות מנצחים באמת שמופיעים בכל העולם, ולהתבונן. כן, ממש. אני לא מכיר הרבה אנשים שרצו להיות מנצחים. נכון. מה יש באופי הזה? זה משהו שהוא טיפוסי, או שכל אחד הוא לגמרי אחר? אני חושבת, תראה, קודם כל אתה צריך להיות קונטרול פריק, זה ברור. כן. שזה קלאסי לגמרי. אני חושבת שזה משלב הרבה דברים. גם מצד אחד, נטייה אומנותית מאוד גדולה, אבל גם המון המון ראייה, ראייה לפרטים, וגם ראייה רחבה יותר, כי אתה צריך לראות באמת גם תזמורת ענקית, גם הרבה פעמים מצטרפת מקהלה, מצטרפים סולנים, זה בעצם במה ענקית שהיא באחריות, בתחום האחריות של מנצחי התזמורת. כן. אז זה הדליק אותי ממש. סליחה שאני רגע עוד חוזר למקצוע עצמו. את יכולה לדפוק הופעה. וואו, לגמרי. זאת אומרת, לא לדפוק הופעה, כאילו להתלבש סוללה. לא, לא, לדפוק את ההופעה. ממש. את יכולה לדפוק את ההופעה? חד משמעית. איך?
זה, אני, אתה יודע, בהתחלה לא הבנתי את זה בעצמי. אמרתי, מה יכול להיות? הם יודעים לנגן, אני רק אראה להם 1, 2, 3, 4, יהיה בסדר, כן? אבל... כן, וגם יש את הקטעים הרבה של מטא וזה, שרואים שכאילו שמים את הידיים כבר על הצד, וכאילו, יאללה, תעשו על אוטומט. כן, כן. ואז אתה עוד יותר מתבלבל. בדיוק. אז יש קטעים מסוימים שכאילו, once you אתה, אתה יודע, זה כמו אוטו, שמת כזה בדרייב, הוא ייסע, כן? אבל אז בשנייה שאתה צריך לפנות, אתה צריך רגע עוד פעם להתאפס. ומה שקורה בניצוח תזמורת, מה שהבנתי באמת אחרי עשור פלוס של ניסיון מקצועי, שמה שחשוב זה מה שקורה לי בראש, לא בידיים. זאת אומרת, אם היצירה כולה, והפרשנות המוזיקלית שלי, והמחשבה המעמיקה על מה אני רוצה בכל תיבה ותיבה, נמצא לי בראש, והרבה פעמים אני עושה את זה גם בעל פה, אז זה עוד יותר קשוח, אם הכול נמצא שם פיקס, אז הידיים שלי כבר יראו בעצמן את מה שצריך להראות. רוכזת, אז לא בכל קטע זה יהיה קריטי, אבל בקטעים הבעייתיים, שם אני יכולה לגמרי לדפוק את הקונסנט. אבל תגידי, מה זה כל תיבה ותיבה? יש 50 עד 100 נגנים, יש להם כלים שונים, וכל אחד רשום לו משהו אחר בתיבה. את צריכה להכיר את כל התפקידים של כל הנגנים?
אני צריכה להכיר, לא ברמה אבל שאני יכולה לנגן כל תפקיד ותפקיד בעל פה, אבל כן, אני מנגנת את הפרטיטור הזה, נקרא. הפרטיטור הזה בעצם מה שמאחד את כל התפקידים. אני יושבת על הפסנתר נגיד בבית, כשאני מכינה את היצירות, ואני מנגנת את כל התפקידים. כל התפקידים, חלק ביחד עם התופים. עם הכל. את מנגנת את כל התפקידים בבית. את כל התפקידים, משתדלת כאילו, אתה יודע, לאחד אותם נגיד לעשר אצבעות, או עשר אצבעות עם הרבה פדל בפסנתר, כדי שאני אוכל להוסיף. וכן, עוברת על זה לאט-לאט, רושמת לי כל כלי מה הוא עושה, מה חשוב, מה פחות חשוב. עבודת נמלים. טוב, סליחה, נחזור לשאלה שלך. נחזור לגיל 16, גיל 16 את שרה, ותוך כדי שאת שרה, את כבר אומרת, אה, בא לי להיות הבחור הזה עם המקל על הבמה. כן, באיזשהו שלב זה, באיזשהו שלב זה ממש, באיזשהו שלב אמרתי, וואו, אוקיי, זה נראה לי מדליק, כאילו, לקחת פה, להיות אחראית על האירוע הזה. ואז באמת רציתי להתקבל, בהתחלה בכלל חשבתי שאני אהיה זמרת, חשבתי שאני אהיה זמרת אופרה,
כי זה באמת היה הדבר שעשיתי כל החיים, ואז באיזשהו שלב הבנתי שאני יכולה להיות זמרת טובה, אבל יוזר המרות טובות ממני. זאת אומרת, הכלי הבסיסי שלי, הפיזי הוא סבבה, אבל יש נשים וגברים שקיבלו מתנה גדולה יותר, וזה עניין פיזי לגמרי. ואמרתי לעצמי, אוקיי, הניצוח ממש ממש מדליק אותי, אולי אני אעשה את זה. הלכתי לאקדמיה למוזיקה, לעשות בחינות כניסה, ישבתי מול פאנל כזה, כמו שאתה מדמיין, של העולם הישן, ממש של גברים בני 70 פלוס, ואמרו לי, תראי, את זמרת, תלמדי ניצוח מקהלה. כאילו, זה מה שאת עושה, למה ניצוח תזמורת? עכשיו, כאילו, למי שלא מכיר, רוב האנשים כמובן לא מבינים מה ההבדל בין זה לזה, ניצוח מקהלה זה גם סופר מעניין ומרתק, אבל מה שקורה, שאם אתה מנצח תזמורת, אתה מקבל את המקהלה, ואתה אחראי גם עליה בזמן הקונצרט שלך, בעוד שמנצח המקהלה, נותן את המקהלה שהוא הכין,
עבד איתה על הכל, אבל בריל טיים על הבמה יש מנצח תזמורת שעושה את הכל. זה היה קטן עלייך. לא הייתי מקטן עלי, אבל פחות, פחות הלהיב אותי, כי אמרתי, אוקיי, זה ממש מגניב, וגם ניצחתי על הרבה מקהלות, ואני מאוד אוהבת את זה, אבל משהו בתזמורת, הדבר הענק הזה, וגם הרב-גוניות, הרב-גוניות שאתה יכול לעשות עם תזמורת זה אינסופי, פשוט כל כך הרבה כלים, שזה הדליק אותי ממש. אז הם בהתחלה לא רצו לקבל אותי, באיזשהו שלב לא הייתה להם ברירה, היו לי ציונים טובים בבחינות כניסה, אז הם קיבלו אותי, וכל הארבע שנים האלה הם היו מכניסים לי בקטנה כזה, שאולי בכל זאת ניצוח מקהלה, אולי זה, זה היה מורגש. יש הרבה מנצחות בימינו? היום יש קצת יותר, עדיין מאוד... מה היחס בערך? תראה... זה אחד ל-5 או אחד ל-20? לא, לא, לא, זה אחד ל-20, אפילו יותר. אפשר לראות איזה, יש מנצחות, הבעיה העיקרית שהן מנצחות בתזמורות הגדולות בעולם. יש מעט מאוד מנהלות מוזיקליות, נגיד יש מנהלת מוזיקלית אחת, נטלי סטוצמן, שהיא בארצות הברית,
יש את מרין אלסוב, שהיא המנהלת המוזיקלית של התזמורת של וינה, אבל באמת זה עכשיו נבנה לאט-לאט, אין כבר דור מעליי, או דור אפילו וחצי, וזה עדיין בחיתולים. אבל כשאני למדתי אז לא היו כמעט בכלל. כן. זה היה טרפת. שהם גם לא הבינו מאיפה החוצפה שלך. כן. אוקיי, אז איך התגלגלת, אז השאלה התחילה באיך הגעת לנצח תזמורת בינלאומית, נכון. ואז שאלתי לך מתי בכלל חלמת לנצח. בדיוק. ואחרי הלימודים נתנו לך לנצח על תזמורות בארץ? לא, זה עובד אחרת לגמרי. קודם כול, אתה בלימודים, אתה חי באשליה שאתה מסיים את הלימודים, מיד מתקשרים אליך מהפילהרמונית של ברלין, אומרים לך, יאללה, תבוא. לא, זה כמובן לא קורה בשום צורה. אז בסוף התואר הראשון באמת הייתי צריכה איזה שנתיים ככה להתאפס, עשיתי עוד ילד בדרך, ואז התחלתי לעשות את התואר השני. ובסוף התואר השני באמת אמרתי לעצמי, טוב, אני, כאילו, יש לי חלום, אבל קצת שמתי אותו בצד.
ואז... במה עבדת בינתיים? וואו, עשיתי, גם ניצחתי על מלא מקהלות, גם לימדתי מלא את כל מקצועות המוזיקה, פיתוח קול, פסנתר, כל הדברים האלה. עשיתי סדנאות לנגנים, עשיתי המון המון דברים שהם לא היו ניצוח תזמורת. ממש ככה. ואז היה לי איזה מפגש מקרי, או לא עם איזה קואוצ'רית במקרה, שעשה כאלה פגישות מתנה. ואני מסבירה לה איך אני עושה את כל הדברים המדהימים האלה, והיא אומרת לי, אוקיי, מגניב, אבל כאילו, אבל יש לך תואר שני בניצוח תזמורת, לא? כאילו, מה עם זה? אמרתי לה, וואללה, האמת, את צודקת, אבל לא נראה לי שמישהו התייחס אליי, אני כאילו, כבר הייתי, כאילו, נראה לי כבר היו לי שלושה ילדים, אז או שניים ואחת בדרך, אמרתי, מי ייקח אותי, אמא צעירה, מישראל, כאילו, בלי קשרים, בלי תקציב, בלי כלום. אמרה לי, תנסי אולי. אמרתי לה, טוב, אוקיי, ננסה. ואז אמרתי לעצמי, וואללה, באמת לא ניסיתי, לא ניסיתי אפילו, כאילו, מראש ויתרתי.
אוקיי, אני אנסה. התחלתי לשלוח מיילים לכל מיני אנשים. יש לי בלינקדאין כמעט 6,000 אנשי קשר, ורובם הם באמת מנהלים מוזיקליים ונגנים מתזמורות בעולם. והיה לי איזה סרטון מהאקדמיה למוזיקה, מקונצרט של סוף התואר השני, אותו שלחתי. אתה יודע, במצלמה ביתית כזאת. כן. שום עריכה נורמלית, שום דבר, שלחתי את זה ככה. ואז פתאום אנשים התחילו לענות לי, שזה היה בכלל הלם. ענו לי ונתנו לי אצות, וחיברו אותי, נתנו, שלחו לי מיילים של מנהלים מוזיקליים של תזמורות, ואמרתי, וואו, אוקיי, אולי יש פה משהו בכל זאת. וממש אחרי כמה חודשים פנה אליי, ענה לי מנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של מונטי וידאו באורוגוואי. הוא אמר לי, כן, אני רוצה שתבואי לנצח אצלי על קונצרט ענק. איך את מסבירה את זה? מה הוא ראה שם? מה הוא סיפר לך פעם? הוא לא סיפר לי. מה מצא חן בעיניו? אני לא יודעת. אני חושבת ש... מה שאני מבינה היום, שנראה לי שהיה באמת גם אז, ואז עוד לא הבנתי את זה, שיש איזה לפעמים חיבור בין אנשים,
שהוא עובר אפילו במייל לפעמים, אתה יודע, באיזה וידאו כזה, והיה פשוט חיבור, ממש, הוא אמר לי, אני רוצה שתבואי, אנחנו נסדר את זה, והוא פשוט הביא אותי לשם, אתה יודע, 15 שעות טיסה, או אלוהים יודע כמה זה היה, ופשוט לקפוץ ממש למים העמוקים. את דוברת ספרדית? עכשיו אני דוברת ספרדית, כי אני עוברת ברצלונה, אבל אז לא דיברתי מילה בספרדית. אז איך מנצחים בלי לדבר, מה, באיטלקית אתם מדברים? פיאנו ופורטה? כאילו, מה... כן, טוב, המונחים המוזיקליים, תודה לאלה, הם אוניברסליים באמת, והם מבינים אותם, אבל ברוב התזמורות יש איזה נגן או שניים שהם מתרגמים לכולם, אז ככה גם היה שם, אני דיברתי באנגלית, ומישהו תרגם. שמה הרגשת שהם נתנו לך כבוד? וואו, לגמרי לא, לגמרי לא. קודם כל, זה תלוי, אתה יודע, אתה מגיע לתזמורת, זה כמו אולם שלם של אנשים, חלקם איתך, חלקם לגמרי לא איתך, ויש כאלה מתנדנדים, אתה צריך לכבוש אותם יחסית מהר. אז שם,
חלק הרגשתי שהם איתי, והם יאללה אומרים, מגניב, מגיעה אישה צעירה, זה עוד לא היה לנו, איזה יופי, כאילו, אחלה. ומה שהיה ברור זה שהייתה סקציה שלמה של נגני צ'לו, נתשלנים בתזמורת, שהם ככה לרוב בצד ימין שלי, שהם פשוט באו להחתים כרטיס, לא בא להם בטוב שאני שם, וזה היה מאוד מאוד מורגש, כי אתה מקבל וייב לא מבן אדם אחד, אלא משמונה נגני צ'לו, שמסתכלים עליי במין חמודה, מי את, ומה את הולכת להגיד לנו עכשיו? וזה היה קשוח, זה היה מאוד קשוח אפילו. מה זה קשוח? קודם כל, אתה מגיע בלי שעות שינה בכלל, כאילו, זה המקצוע שלנו, אתה מגיע, אתה נוחת. היום אני כבר מספיק מנוסה, אני אומרת תמיד למי שקובר לי את הקונצרט, אני מגיעה, הולכת לישון במלון לילה, ואז אני איתכם, אני לא באה לזה, אבל... ואז אני נחתתי בבוקר, ובאותו יום כבר הייתה לי חזרה, אני הייתי חשוב, בצד השני של העולם, כולי בג'טלג מטורף, ואני באה לתזמורת, אני מתחילה לעבוד איתם, ואני רואה שהם מנגנים, אבל הם כאילו, אתה יודע, הם מצחקקים להם אחד עם השני,
והם כאילו מסתכלים עליי במבטים כאלה מזלזלים, וזה היה סופר מלחיץ. עכשיו, בשלב הזה, אין לך מה לעשות, אתה כאילו, יש לך שלוש או ארבע שעות של חזרה, אתה לא יכול להפסיק באמצע. זה כאילו, זה כמו רכבת שדוהרת, אתה חייב להגיע לתחנה. ובשלב הזה, מה שקורה לי לרוב, אני הופכת להיות שני דברים, אני הופכת להיות עוד יותר, כאילו, קשוחה, אני הופכת להיות יותר ככה אסרטיבית דווקא, אני מראה להם, כאילו, שלא יתעסקו איתי, וגם אני עוד יותר משתדלת להיות סופר מקצוענית, כדי שבסוף בסוף הם יבינו שאני יודעת מה אני עושה, והם ילכו איתי באש ובמים. אז אני לא יודעת להגיד לך אם הם ילכו איתי באש ובמים, בכלל. לא, אבל רגע, אבל רגע, בסדר, אבל אני קודם מתעניין בתיאוריה, לפני שנדבר על מה היה, כן, זהו, מאיה באמת. מה זה יותר קשוחה? איך זה בא לידי ביטוי יותר קשוחה? תראה, אני חושבת שבמקרה... הם לא ילדים, כאילו, את לא יכולה להגיד להם שב בפינה.
לא, זה לא שב בפינה, אבל במקרה שלי זה היה כאילו כפול, כי גם הייתי צעירה וגם אני אישה, אז יש פה שתי בעיות מבחינתם. כן. אז הקטע של הצעירה, אוקיי, אתה יודע, אתה בא ואתה רגיל, אני הייתי רגילה במקצוע שלנו, בתור מוזיקאים קלאסיים, אנחנו רגילים להיות מאוד מאוד מנומסים, מאוד בסדר כאלה, אנחנו רגילים ללמוד עם הורים מבוגרים, אנחנו תמיד נותנים כבוד למי שמולנו, אנחנו בחיים לא מתנהגים לא יפה, אין דבר כזה. מצד שני, יושבים מולך אנשים, שאתה רואה שהם מתחילים לזלזל, או שהם חושבים שאתה לא יודע מה אתה עושה, ואז אני הייתי צריכה להגיד, אוקיי, אני יכולה להיות חמודה ומתוקה, וזה לא יעבוד, לחייך ולהיות ממש נעימה כל הזמן, אלא פחות לחייך, פחות להיות לאב-אברו כזה ולדאוג שכולם יאהבו אותי, אלא פשוט תגיד, אוקיי, קדימה, תיבה זה וזה, ככה, פורטה, פה זה, כאן לא היה דגש, בבקשה, טיק, טיק, טיק, ממשיכים, לא לדבר,
כאילו ככה, כמו רסר. זה קצת כמו אם חוזרים לכדורגל הזה, כאילו, יאללה, תחזרו לרוץ. כן, כן, ממש, ממש ככה. כאילו לתקתק הכל הרבה יותר מהר, לא לתת זמן לברבורים שלהם אחד עם השני, וכאילו קצת להיות, אתה יודע, מכית בצבא כזה. מזל שיש צבא שמכין אותנו. מכית בצבא, רק לאנשים מבוקרים ממך ו... כן, בדיוק. לגמרי, לגמרי. וכן. אוקיי, אז זה היה אסרטיבית. ומה זה אומר יותר מקצועית? יותר מקצועית זה עוד יותר לחדד לעומק מה אני רוצה. עכשיו, מה שקורה הרבה פעמים כשאנחנו מנהלים חזרה, נגיד, יש לנו שעה וחצי להריץ, לעבוד על סימפוניה, פלוס עוד איזה יצירה, שהם גם בגדול שעה וחצי של מוזיקה. זאת אומרת, זה... אין הרבה זמן. אז אנחנו משתדלים לעצור איפה שחייבים רק. לא לעצור כל שתי דקות, זה גם מוציא את התזמורת מאיפוס, וגם אין את הזמן הזה אז. זה מה שההוא בבחינה שלך לא הבין.
הוא הבין מצוין. הוא הבין מצוין, אני כנראה לא הבנתי. אז אנחנו משתדלים לא לעצור סתם. אבל מצד שני, הרבה פעמים קורה מין, יש איזה מתח פנימי כזה, אני אומרת, אוקיי, אני שמעתי את זה. אם אני עוצרת עכשיו, בשביל נגן אחד שכאילו לא מספיק איתי, וקצת זורק, וקצת זה, בשביל לפעמים, יראו וייראו, לפעמים גם זאת חלק מהטכניקה. אז במקרה הזה איתם, הייתי צריכה ממש להגיד, אוקיי, אני עוצרת, זה לא נשמע לי טוב, עכשיו, אני לא מוותרת עד שזה נשמע בדיוק כמו שאני רוצה. זאת אומרת, לא להגיד, טוב, זה 90 אחוז. לא, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עד שזה 100 אחוז. וזה כאילו ממש ככה, להבהיר להם בצורה ברורה, כל זה, אתה יודע, בצורה נחמדה, אני לא יורדת על אף אחד, אני לא משפילה אף אחד, זה לגמרי לא הדרך שלי, אני לא מאמינה בזה בכלל. אבל מצד שני, אל תתבלבלו, אל תתבלבלו, אני זו שקובעת מה יהיה פה עכשיו. זה מטורף, זאת אומרת, את גם היית צריכה לא לקחת את זה...
לא להתחיל לבכות על הבמה. בדיוק, לא להתחיל לבכות על הבמה, או מהצד השני של זה, לא להתפרץ, כמו מישהו כאילו לא מקצועי, אבל שזה מאוד אנושי, אנחנו אומרים לא מקצועי כל הזמן, אבל לפעמים לא מקצועי זה כאילו הפוך מאנושי, הדבר האנושי זה להגיד לו, בואנ'ה, חתיכת סט, בוא תפחות תן לי הזדמנות. לא, גם תבין, שכאילו הלא להתפרץ הזה, זה של עכשיו, של החמש עשרה שנה האחרונות. אם היית לוקח לפני חמישים שנה, מנצחים היו מתפרצים כל הזמן. היו מתפרצים, היו יורדים על הנגנים שלהם, יש ממש סרטונים משוגעים. כאילו, אני מראה את זה בהרצאה שלי על ניהול. אני אומרת, אף אחד לא היה מקבל יחס כזה היום בחיים, לא היינו מוכנים לקבל כזאת התעללות, אבל היום אנחנו לא יכולים לעשות את זה, זה כבר בעיה. חחחח. יש, אני חייב לספר בקצרה, כי אני יכול לדבר על זה שעה ואני לא ארצה לגנוב הרבה מזמננו, אבל יש סרטון של דן אריאלי מראיין את יובל נוח הררי. ראיון של שעה וקצת.
הופעה מדהימה, אתם חייבים למצוא את זה לראות את זה. מדהים. ומה שקורה שם, מעבר לזה שזה שני אנשים מאוד חכמים, זה שהם מאוד שונים. דן אריאלי הוא אופטימי, עם הומור וזה, ויובל נוח הררי הוא יותר פסימי והוא רציני, הוא לוקח את עצמו ברצינות, ולמרות שהוא מבין הומור והוא קצת מחייך והוא זה. ויש שם איזשהו חלק שבו דן אריאלי כאילו מנסה קצת ל... אפילו הייתי אומר את המילה להקנית, לא להקנית אותו, כאילו של אתה נורא פסימי עם העתיד שהולך, כולנו הולכים וזה, ובינה מלאכותית וזה, ונראה שכאילו שאין לנו בכלל איזו... למרות שהוא אמר, נוח הררי, שאין יותר מגפות ואין יותר מלחמות, ומאז, איך לומר, פחות הלך. זה בספר על ההיסטוריה, בספר העתיד. לא, לא, לא, בספר על העתיד הוא אמר את זה. נכון, אבל זה הכל הרמה לפרקים הבאים. כן, כן. שבהם הוא אומר שאין בכלל לצפות איך הם זה, ושאת הכתר שלנו העברנו לדינה מלאכותית, ואנחנו כבר לא בעלי ה... הכל אבוד.
ודן אריאלי קצת, הוא ממש כאילו אומר לו, אתה פסימי, אתה זה, אתה, הוא קצת נכנס פה באופן עדין ומתוחכם ואינטלקטואלי, אבל הוא כן, בכל זאת, שניהם לא פראיירים. כן. אני ממליץ לכם מאוד לראות את זה, לא רק כי זה נורא מעניין, ולא רק כי הם מה שמדברים, הדינמיקה ביניהם זה מטורף. אחד הדברים הכי מטורפים שקורים שם זה שיובל נוח הררי לא נשבר. הוא לא מחזיר לדן אריאלי באותה מטבע, הוא לא מנסה להיכנס בו או לעקוץ אותו, ואני לא חושב שזה בגלל שהוא לא מספיק מתוחכם, יכול להיות, או חד ברגע, יכול להיות, אבל אני לקחתי את זה למקום אחר, אני חושב שהוא מודע לסיטואציה, הוא מאוד מיינדפול, והוא אומר, אני אשאר מקצוען. כן. לא נותן לו להסיט אותו. הוא רוצה קצת פה קצת להתקוטט איתי, והאמת, זו הייתה אחלה הופעה לקהל, אם הם היו קצת יותר מתקוטטים, אבל הוא רצה להישאר באסנס, ולא להכניס את האגו לסיפור. יפה לו.
וכאן רציתי לשאול אותך, כאילו, בסוף, איך את עם האגו שלך, הרי, מה, את כאילו הולכת אחרי חזרה כזאת, ואת כאילו כבר בראש לילה שלם אומרת, הייתי צריכה לעשות את זה, והייתי צריכה להגיד לו את זה, ומה הוא מעיז בכלל, ותה, תה, תה, תה, תה, תה, או שאין לך את הדברים האלה כבר? היום זה כבר לא קורה לי. תראה, אחרי חזרה, אחרי חזרה לרוב מה שקורה זה כזה, ישר מין כמו סל קניות כזה, אתה אומר, אוקיי, רשימת מכולת, כאילו, אוקיי, זה לא היה זה, זה ככה, מחר אני ככה, מחר, מה אני צריכה, מה היה טוב היום, מה לא היה טוב, כבר את החזרה של למחרת או את הקונצרט, מה הדברים שעבדו מבחינתי, מה הדברים שעשיתי טוב, מה הדברים שאני מצפה מעצמי לעשות יותר טוב למחרת, באיזה מקומות הייתי פחות מדויקת, פחות הוצאתי לפועל את מה שבאמת רציתי. זה פחות נדיר שיש איזו אינטראקציה עם נגן כזה או אחר, שהיא כאילו ברמה הזו שהיא תיכנס לי מתחת לאור. זה קורה אבל זה נדיר.
זה רפלקשן כזה מקצועי נשמע. כן, כן, אבל תראה, אגו חייבים שיהיה אגו, אין שאלה. בשביל לעלות על במה אתה חייב אגו, בשביל לנצח על תזמורת אתה צריך עוד יותר אגו, אין שאלה. אבל מה שמנחה אותי תמיד, אני משתדלת מאוד מאוד, זה באמת התווים עצמם, כאילו להיות נאמנה לאיזשהו רעיון מוזיקלי, להגיד אני רק, כאילו, כלי שמעביר הלאה, אני לא מוצרט, אני לא בטהובן, הם הגאונים, אנחנו רק בעצם כלי, אני והנגנים שלי, אנחנו כלי להעביר את הדבר המופלא הזה מהפרטיטורה לקהל. זה הדבר. איך בהמשך המסע היית באורוגוואי, ניצחת תזמורת בינלאומית, אמרת, יופי, אני מממשת את החלום שלי. כן. איך הגעת משם לכמה שנים בברצלונה? וואו, ברצלונה זה היה כמה שנים אחר כך. עם כל הכבוד לאורוגוואי, ברצלונה זה נשמע עוד יותר שווה. לא, לגמרי, לגמרי, אורוגוואי זה טיפה רחוק. אחרי אורוגוואי התחלתי להבין ש... אוקיי, זה הזמן שלי לבנות באמת את הפורטפוליו הדיגיטלי שלי ואת כל מה שאני צריכה כדי לקבל עוד קונצרטים בחו״ל,
ובמקביל הקמתי את התזמורת שלי כאן בארץ, כדי, זה היה אפילו קצת לפני, התזמורת שלי, הקמתי. אמרת הקמתי? הקמתי, ייסדתי. אמרת הקמתי? הקמתי תזמורת? הקמתי תזמורת, כן. ב-2011. כאילו זה המקביל של אני עושה להקה עם החבר'ה עם שלושה אנשים, אז אני עושה את זה עם מאה? כן. אני ב-2011 הייתי בדיוק, התחלתי את התואר השני ונורא התבאסתי, גרתי בפרדס חנה. כן. ובשביל לראות נגיד קונצרט לכל המשפחה כזה. אמרתי, טוב, אין תזמורת פה באזור, יאללה, אני אקים תזמורת, תהיה כאילו בית למוזיקאים מכל האזור, יהיה לי סטאז', כי אין לי סטאז' במוזיקה קלאסית, זה לא דבר שקיים רשמית. ואמרתי, אני אקים תזמורת, היא תהיה, אני אנסה לעשות את זה באזור שלי, אז... אבל זה כאילו תזמורת חובבנים? היא הייתה תזמורת סמי-מקצועית, חלק מהנגנים היו חובבים, חלקם היו מקצוענים בעבר, שנגיד פרשו, היו כל מיני סוגים כאלה,
וחברו אלינו תמיד כמה מקצוענים, ובאמת, וככה התחלנו, ככה התחלנו. ובהתחלה, אתה יודע, אמרתי לעצמי, טוב, ננסה. כולם אמרו לי, נראה לך, כאילו מי יבוא עכשיו עד פרדס חנה, או בנימינה במקרה הזה, בשביל לנגן כל שבוע, קונצרטים קלאסיים, משוגעים, השתגעת. אבל אמרתי, טוב, כאילו, אין לי, אין לי מה להפסיד. זאת אומרת, אני כבר כאן. ואז התחלנו, התחלנו, בהתחלה התאמנו בבית ספר, חדר החזרות שלנו היה הספרייה באיזה אחד מבתי ספר, היינו עשרה, אחר כך היינו 12, אחר כך היינו 20, לאט לאט גדלנו, בהתחלה הם נגנו קטסטרופה, כן, חברים, אני יודעת, אתם שומעים את זה עכשיו, נגענתם קטסטרופה, אבל לאט לאט הבנו באמת, הם הבינו ואני השתפרתי בתור מנצחת, ובמהלך השנים הראשונות זה באמת היה, אתה יודע, כל הזמן, הכל היה על הגב שלי וזה הרגיש כאילו כל שנייה זה עומד להתפרק,
אבל לאחר מכן, אחרי כמה שנים, אנחנו כבר התחלנו להיות תזמורת שפונים אליה. דיברו איתי, אתה יודע, סולנים מחו״ל, סולנים מהארץ, צפנו עם המון המון אגנים מקצוענים מדהימים, מכל העולם וכמובן מפה, מישראל, ואולם הבית שלנו היה אלמה בזיכרון, שזה היה שוס, כן, כן, ממש. איזה כיף. כן, זה באמת היה מרים. איזה כיף. אחרי, את זוכרת את ההרצאה הראשונה, כאילו, של התזמורת הזו? את ההרצאה או את הקונצרט? את הקונצרט. טוב, הקונצרט הראשון זה אחד מהרגעים שאני מעדיפה לשכוח. צריך להגיד אופעה בקונצרט יצא להרצאה, סליחה. הקונצרט הראשון זה את מעדיפה לשכוח? מעדיפה לשכוח. לא, תראה, זה מתחלק לשניים. אז בואי תיזכרי. לא, לא, אני, בדיוק. זה מתחלק לשניים. מבחינה מוזיקלית, אני מעדיפה לשכוח, כן? כי זה באמת היה, אתה יודע, התחלה של ההתחלה. אני חושבת שאז עבדנו רק איזה שלושה חודשים בקושי, רק התחלנו להבין מי נגד מי, ובאמת היינו צריכים ליצור איזושהי מסורת, איזו דיסציפלינה בעבודה שלנו, שעוד לא הייתה קיימת.
וכה זה נשמע גם על הבמה, זה לא היה טוב, אבל מצד שני, בזה אני, אתה יודע, הייתי מעדיפה לשים את זה בצד, אבל מה שאני כן גאה בו מאוד, ואת זה אני לא רוצה לשכוח, שאני החלטתי שזה יקרה בכל מקרה, הקונצרט הזה. גם אם אני, לא יודעת מה, אצטרך בעצמי לנגן על נבל, יהיה קונצרט, כי אני החלטתי שזהו. ואיפה עבד נגן נבל בישראל בפרדס חנה? טוב, זה אחד הדברים ש... יש יותר משלושה נגני נבל בישראל? אני לא יודעת, אגב, אולי יש ארבעה, לא יודעת כמה יש היום. איזה הישג. זה אחד הדברים שאני טובה בהם, כאילו, לגרום לאנשים לרצות לנגן עבורי. אז היו באים נגנים, אתה לא מבין מאיפה, מבאר שבע, מחיפה, מכל מקום, היו באים עם הנבל שלהם, מכוונים שם, ו... אז הקונצרט הזה היה מצד אחד שילוב, כאילו, של וואו, הנה, עומדת תזמורת, יש תזמורת על הבמה, שאני הקמתי כולה לפני שלושה חודשים. מצד שני, אתה יודע, מבחינה מוזיקלית זה לא היה וואו, וגם, זאת אומרת, זה מתחלק, כאילו, בעולם שלנו, של המוזיקה הקלאסית,
אם זה לא מושלם, זה כאילו אין זה מקום, אבל זאת בעיה, כי אז אתה כל הזמן יוצר במין תחושה שאתה, אף פעם אתה לא תהיה מספיק טוב. אין לזה שום כיוון. נכון, וחייבים להתנסות כדי להשתפר. בדיוק, זאת אומרת... אבל רגע, אבל גם, עד כמה זה טוב, זה בעיני המתבונן, או במקרה הזה המאזין, המאזינה. היה לכם קהל מקצועי שידע להבדיל בין מושלם לטוב מאוד? אז תראה, זה לא היה מושלם, זה לא היה טוב מאוד. זה היה אולי טוב, זה היה סביר, ברוב הזמן. זאת אומרת, אוזן בלתי מזוינת ידע שיש זיופים. כן, כן, אבל אתה יודע, אבל הקהל שבא, זה בדיוק מה שהפתיע אותי, כאילו, כבר אז, שהקהל שבא, הוא היה בהיי טוטאלי. הוא אמר, וואו, זה מתחת לבית, יש לנו תזמורת מתחת לבית, ואיזה סולנים מדהימים הבאתם, ואיזה יופי זה היה, והם כאילו בכלל שמו בצד את הזיופים, והיו. מצד שני, קולגות, אתה יודע, שהגיעו, חלק פרגנו והבינו, ראו את החזון, הבינו את החזון שלי, שאנחנו רק בתחילת הדרך,
וקו הסיום הוא הרבה יותר רחוק, אבל יש פה חזון. והיו אחרים שפשוט אמרו לי, לא היית צריכה לעלות ככה על במה, אין לזה טעם, זה לא טוב, ותרי, כאילו, תעבדי שנתיים, ואז אולי תחשבי לעשות קונצרט. כן, זה היה הארד פור. זה ממש כולו, את העולם הישן. את יודעת, שוב, את מדברת על תזמורת, ואת מדברת פה על יזמות. כן, לגמרי. פרופר, ואני עוד פעם מדמיין עסק או מוצר, שמישהו, מישהי, עובדים עליהם נורא נורא קשה, והם מחליטים לא לחכות שנתיים, אלא להוציא אותם אחרי כמה חודשים כדי להשתפר, לקבל פידבק. ממש ככה. ועכשיו יש את ה-1% הזה, או ה-0.1% האלה, שבאים ונותנים להם מילה רעה, וזה מפיל אותך, אבל... זה גמר אותי. כן? גמר אותי, כי זו הייתה קולגה שמאוד מאוד הערכתי, וציפיתי, אתה יודע, ציפיתי שהיא תבין, כן. לאן אני הולכת, לאן אני חותרת. כן. ושזו רק נקודה אחת על רצף מאוד מאוד,
אתה יודע, נרחב, שאליו אנחנו חותרים כאילו להגיע, אבל לא, זה לא עבד, זה פשוט לא קרה. וואו. אז אז היא אחר כך עוד הייתה לך הרבה פעמים בראש, בתור קול בראש כזה, שמפחיד אותך שיהיה לך אומץ? היא הייתה, והייתה איתה עוד אחת, שתי קולגות שלי, שמאוד מאוד הערכתי, וגם חשבתי שהן, אתה יודע, תומכות, תומכות באמת ביוזמות כאלה שהן לא מובנות מאלן, שהן מבינות כאילו מה נדרש ממני בכלל בשביל להקים דבר כזה. אז זה מאוד מאוד, לקחתי את זה קשה, אבל זה ליווה אותי אחר כך כמה שנים, אבל ביום שעלינו על הבמה באלמה, אז שחררתי את זה. איך לומר? הנקמה, אתה יודע, צריכה להיות מוגשת קרה כנראה, מה לעשות. כן, כן. אז איך הגעת לברצלונה? אולי אנחנו נגיע לזה עד סוף הפרק. יאללה, ברצלונה, ברצלונה, כן. לא, זה אני אשם, כן, אבל אני נהנה, לא אכפת לי מרגע ברצלונה. לא, לא, לגמרי. אוקיי. אז ברצלונה, תראה,
אני נשואה לאיש קבע לשעבר, שהייתה לו פה קריירה צבאית ארוכת שנים, וגם קרבית, ולא הייתה לנו אופציה לחיות בחו״ל. ומצד שני, לי בתור מוזיקאית קלאסית היה ברור שאני חייבת לחיות באירופה איזושהי תקופה, כי... מה שנקרא קלאסי. אין מה לעשות, בדיוק. זאת אומרת, אירופה הקלאסית. זה על ההתנהגות הקלאסית. בדיוק. אז לא עברתי לברלין אחרי סוף התור הראשון, כי הייתי כאן, אבל היה לי ברור שברגע שהוא מסיים את הקריירה שהוא מחויב אליה בצה״ל, אז זה יהיה הזמן שלנו לעשות רגע שינוי ולראות מה אני יכולה, איפה אני יכולה להתפתח עוד באירופה. וברצלונה בחרנו באמת, כי המנטליות היא מאוד מאוד, אתה יודע, אירופאית, אבל גם מזכירה קצת את ישראל, וים כמובן, ואנשים חמים, ואוכל טוב, ובאמת... לא פחדת על הילדים? תשמע, אני פוחדת על הילדים בגדול פעם בשעה, כאילו, זה חיי האימהות.
אבל כיוון שאני עברתי רילוקיישן בתור ילדה לארצות הברית, אז כאילו יש לי איזו פרספקטיבה של מה אני נותנת להם, ואם הקושי, והיה וואחד קושי, כי עברנו חצי שנה לפני התפרצות הקורונה, כן, וואו. בסוף 2019, אז אם הקשיים ולא חסר, אני כל הזמן מזכירה לעצמי למה אנחנו שם, ומה הם מקבלים, ואתה יודע... איך הם זרמו עם זה? וואו, זה... בוא נאמר ככה, הגדול שלי זרם, הוא היה בדיוק על אז לכיתה ז', זרם, אבל לא היה לו קל בכלל, שנה ראשונה הייתה מזעזעת, גם סגר הרמטי, סגר הרמטי של חודשיים וחצי בלי לצאת מהבית בכלל. זה ספרד, כל אירופה הייתה בסגר משוגע, כאילו, בהתחלה. כן, בספרד אתה מדמיין שהם קצת... לא, לא, הייתה לי משטרה מתחת לבית, אם אתה יוצא מהבית, אם זה, אתה יכול עם הכלב שלך עד 50 מטר לצאת, וזהו. משטרה מתחת לבית, כל הסגר, אי אפשר לצאת לשום מקום. איפה גרת בברצלונה? תספרי לנו סתם כי ישראלים,
כן, אני גרה בפרברי ברצלונה, בעיר שנקראת סן קוגת, שהיא באמת אחד המקומות היותר יפים שיש ביקום, כאילו, פשוט איכות חיים מטורפת, וזה יתרון של, אתה יודע, להיות קרוב למרכז העיר, אבל לא ממש ממש במרכז העיר. וגם יש להם תחבורה ציבורית. תחבורה ציבורית של החיים, אתה יודע, יש לי רכבת מתחת לבית, אני כל כך מפונקת, אני באה, וואי, יש רכבת עוד עשר דקות, טוב, נו, בסדר, נזרום. אז זהו, אז הגדול שלי באמת זרם, אבל עבר שנה ראשונה מחרידה, האמצעי שלי כל השנה הראשונה בכה, כל, ממש, פשוט, כל יום שישי התפרקות טוטאלית, של סבא וסבתא לא פה, ואנחנו פה, ואני רוצה לחזור לישראל. הקטנה שלי הייתה מאוד מאוד קטנה, היא הייתה בת חמש, אז בגדול, אם אני שם והבן זוג שלי, אז יותר קל, אה? איך את לא נשברת? אני נשברתי הרבה פעמים. הבנתי מזמן, אני צריכה להישבר ולעשות את עצמי כל פעם.
תראה, זה היה רחוק מלהיות אידיאלי, הסגר הראשון היה גיהנום. גיהנום, וגם מבחינה מקצועית, אתה יודע, אתה בא, אתה אומר, אוקיי, אני מגיעה, והנה, אני ישר יוצרת קשר עם התזמורות, וישר עושה אודישנים וזה, פתאום אין כלום, הכל סגור, הכל באופן מוחלט, אין עם מי לדבר, כולם בבתים. אז אני נשברתי הרבה פעמים, אבל אמרתי, טוב, אנחנו כאן, כאילו, שנה ראשונה, שנה ראשונה זה שנה טירוף, כאילו, יודעים את זה כולם, כל מי שעובר, עושה אילוקיישן, אומר, אין, אי אפשר למדוד שום דבר על פי השנה הראשונה, בטח לא בזמן מגפה עולמית, אז צריך איכשהו לעבור את זה ולקוות את טוב. וואו. אוקיי, אוקיי, וכשיצאת מהמגפה העולמית, אז מצאת תזמורת? כן, גיליתי שיש לי תזמורת צימפונית מתחת לבית. עוד פעם את עם המתחת לבית הזה. לא, זה לא בול מתחת לבית, זה מרחק של... אם את מקימה תזמורת מתחת לבית, או שאם אין לך, אז את מקימה תזמורת מתחת לבית. בדיוק, בדיוק. אני אוהבת את זה שיש לי, חוץ מהנסיעות לדרום אמריקה, יש לי, שיהיה לי קלב, כאילו.
אז לא, אז בסן גוגת יש תזמורת צימפונית מדהימה, מדהימה, באמת, שזה, כאילו, אפשר להאמין. אבל סליחה, זה שזה מתחת לבית, זה לא אומר שייתנו לך לנצח, יש תור. נכון, לגמרי, לגמרי. יצא באמת מדהים, שלחתי מייל לכמה תזמורות, ושתיים חזרו אליי, ככה, בואי נקבע פגישה וזה, ואתה יודע, אתה קובע פגישה, אתה אומר, אוקיי, יש מלא פגישות, מי יודע מה יצא מזה, ואז באמת הגיעה הקורונה והכול, ועברה עוד כמעט שנה עד, מהפגישה הראשונה ועד ה... בעצם המשך הקשר, ואמרתי, טוב, הם בטח שכחו ממני, כי וואלה, כי לא הכול היה סגור, וגם התזמורת יש לה עוד התחייבויות קודמות למנצחים אחרים, אבל פתאום הם התקשרו, ואמרו לי, יש לנו פה סדרה קטנה, את רוצה לנסות, כאילו, את רוצה לראות? ועוד אחד המנהלים המוזיקליים אמר לי, אני מתנצל, זה קונצרט קטן יחסית, ואני כזה, יאה, תביא, תביא, תביא, כאילו, אומר לי, את פנויה במאי זה? אני אומרת לו, שנייה, אני בודקת, ואני כזה בראש, ברור שאני פנויה, אין לי פה כלום, אני רק עברתי, מה?
כן, כן, אני פנויה, שיחקתי את המשחק, ואז בעצם נוצר הקשר, כאילו, עם שתי התזמורות האלה, והיום, לשמחתי, אני כבר חלק מהצוות הקבוע, וזה באמת פרייסלס, אני כל הזמן אומרת כמה שזה לא מובן מאליו, לא מובן מאליו שזה ככה. אז תגידי, צוות קבוע, אבל את לא שכירה שם. אני לא שכירה. את בעצם, כל הסיפור שלך זה סיפור של עצמאית. מגיל אפס, כן. התזמורת בפרדס חנה, אני בכלל מפחד לשאול מאיפה, כאילו, מי מימן את כל הסיפור הזה, כאילו, איך זה קורה? זה הכל התנדבות של כולם? הרבה התנדבות, והרבה, אתה יודע, איזשהו תכנון עסקי, ממש מהקונצרטים עצמם, איך אנחנו עושים את זה, איך אנחנו ממלאים אולם, מפרסמים את הכל. זאת אומרת, לקחת לך טיסים וגביתם את זה, וזה, וכאילו מה, זה כמו הוצאה עצמית של ספרים? כן, כן, בדיוק ככה. ואין עירייה שתומכת, או... יש, העיריות תמכו במתן, כל פעם היינו בעירייה אחרת, לכן אני לא...
לא, אבל גם, אני לא יודע, מבחינת המדינה, אני מניח שבתזמורות הגדולות, במדינה תומכת. כן, התזמורות הגדולות מקבלות תמיכה גם לא מספקת, לצערי, זאת אומרת, זה פשוט מהידע שלי כאן בארץ. אנחנו, בשלב הזה, אתה צריך איזה שהם שנתיים, שנתיים ראשונות אסור לך בכלל להגיש, אתה יודע, לבקש, בדיוק, לבקש גרנטים, לא כלום, אחר כך אתה יכול לקבל כל פעם קצת בהתאם, אבל אתה צריך להיות עמותה, ואתה צריך לעשות, זה מורכב. אז אנחנו התחברנו כל פעם למועצה אחרת, וזה באמת עזר ברמת החדר-חזרות, וברמת הלוגיסטיקה, דברים שהם קריטיים כמובן, אבל בגדול, מה שעשינו זה לחשוב פר פרויקט איך אנחנו ממלאים את האולם. אני לימדתי את עצמי שיווק מאפס. אז בעצם את נשמעת שיווק, אופרציות. הכל, הכל, הכל. הפקה. ממש, ממש. כאילו, תראה, זה בתור עצמאית, גם עוד לפני התזמורת, פשוט אין ברירה, אתה יודע איך זה. אתה לומד הכל, והמזל שהדברים האלה גם מעניינים אותי. כאילו,
אז אני כל פעם לוקחת עוד קורס, ועוד קורס, ועוד קורס, ומלמד את עצמי, או קוראת מלא מלא. מה זה הדברים האלה? כאילו, הצד של הביזנס. הצד של הביזנס, הצד של הביזנס בכלל, הצד של ה-Operations, של המרקטינג, כל הדברים האלה. לשמחתי, מעניינים אותי. מה זה מאוד מאוד עזר, כי לא הייתה ברירה. כן. זאת אומרת, אז זה ברמה שהייתי יושבת לנגנים שלי על הוריד מסכנים, הייתי אומרת להם, אוקיי, יש לנו, הנה, יש פלייר, יש פייסבוק, יש אינסטגרם, אני מצפה כל שבוע לפחות שלושה פרסומים, ככה הייתי משגעת אותם. כי לא היה לי צוות של דיגיטל שיכול לעשות קידום ממומן ויהיה לו מגניב. אז הייתי מפעילה אותם אורגנית. מדהים, מדהים, מדהים. אז תגידי, בעצם, אנחנו לא הספקנו לדבר על זה ועוד מעט נגמר הפרק, אבל אני כן אשתמש בקצת דקות האחרונות. אז אומנים היום ומוזיקאים קלאסיים, כל אחד מהם בסוף זה איזשהו סיפור עצמאי כזה בעולם, כמו מה שאת סיפרת עכשיו, או שהם כן שכירים בתזמורות? תראה, זה מתחלק לשניים. יש את הסיפורים, כמו שלי, של בעיקר סולנים ומנצחים,
שהם יותר עצמאים, מטבע העניין פשוט. זאת אומרת, אתה צריך לקדם את עצמך, ואין לך סוכן או משהו. לפעמים יש סוכן. עכשיו, לדוגמה, יש לי סוכנות חדשה בספרד, ועוד סוכנות בלונדון, וסוכנת, יש את יחסי ציבור מדהימה פה בארץ, אבל זה המון המון עבודה לבד. המון המון עבודה לבד, ואם הסוכן או הסוכנת הם טובים, אז זה רק עוזר. אז זה צד אחד, והצד השני זה של נגנים שהם כן יכולים להיות שכירים, בתזמורות גדולות, תזמורות טובות, ואז הם באמת מקבלים שכר חודשי, לצערי זה שכר לא מספיק, אתה יודע, גבוה ביחס למה שהם עושים. ואז מה הם עושים בנוסף? מלמדים? כולם מלמדים בטירוף. אני כבר לא מלמדת, אחרי 15-16 שנה החלטתי שזהו, אני עכשיו בעיקר מנצחת ומרצה, זה מה שאני עושה, ועושה סדנאות ומנטורינג לאמנים ודברים כאלה, אבל את הלימוד עצמו של תלמידים פרטניים ושל כיתות, שעשיתי המון המון שנים, שמתי בצד. אז אני חייב ממך טיפ. קדימה.
יש בקהל, מאזינים לנו כל מיני אנשים שצריכים לדעת לעשות לעצמם, בין אם זה מיתוג אישי כי הם רוצים לפתח את הקריירה, בין אם זה עצמאים עצמאיות שצריכים לקדם את השירותים שלהם, בין אם זה בעלי עסקים קטנים שרוצים לקדם את העסקים שלהם. הרבה מהם, את יודעת, לא רגילים לשים את עצמם בחוץ, לא חלמו כשהם היו בני 16 לעמוד על במה, בטוח שגם לך היה קשה, אבל אפילו זה לא היה להם, לעמוד על במה, אין להם את העניין. יש לי דרייב בסופו של דבר, בדיוק. של ה... אני רוצה לעמוד עכשיו ולשים את עצמי בפייסבוק או בזה ובזה וזה. ואת עובדת עם כל מיני אומנים קלאסיים, שאני בטוח שאצל רובם הם כאילו, אני עכשיו אכתוב פוסט בפייסבוק, אני עכשיו אעשה ניוזלטר, אני עכשיו אדחוף את עצמי באימיילים, ואני אדבר על עצמי בגוף שלישי ואפאר את עצמי לגמרי. בדיוק, אז מה הטיפ שלך? איך את גורמת להם, ואולי מי שמאזין גם יוכל ללמוד מזה, איך את מצליחה לגרום להם להזיז את התחת או את האצבע או את מה שצריך עם המקלדת?
וואו, תראה, בגדול יש פה כמה היבטים. קודם כל, אני חושבת שהדבר האמיתי הוא להבין איזה ערך יש לך, איזה ערך אתה מביא לדבר הזה בכלל, ואם אתה מוזיקאי, לצורך הדוגמה שלנו, אבל לא רק נגיד יש לי חברות שאני עוזרת להן פשוט בשביל הכיף, שהן בונות עכשיו עסקים, לדוגמה בברצלונה, ובדיוק, זה בדיוק אותו דבר, אתה אומר, אבל מה, אני אכתוב כל הזמן על העסק שלי ועליי ועל עצמי ומה אני עושה, ואני אומרת, אבל בסוף, רגע, יש סיבה למה אנחנו עומדים על במה, למה אנחנו רוצים להופיע, אנחנו רוצים לעשות איזשהו טוב. אז כאילו לחזור רגע לבייסיק הזה, למקור של למה בכלל אנחנו פה, מה הדבר שמניע אותנו, ומתוך זה יותר קל אז לעבוד, ככה לפחות לי יותר קל, אני יודעת שאם אני רוצה להופיע על במה זה כי אני מפיצה טוב בעולם, אני מפיצה ערך מסוים, או אני מראה את המוזיקה הקלאסית, אני גורמת לאנשים להרגיש יותר טוב, אז קודם כל להתחבר לזה. והדבר השני,
אני אומרת, בואו נקליל רגע את הכל, כי האנשים הם כל כך בלחץ, לא יצא לי עניוז יותר יפה, והתמונה הזאת לא תהיה זה, ואני אכתוב משהו ואנשים יצחקו עליי, ואני אומרת, בואו תנסו, מה יכול להיות? מה יכול להיות? פשוט תכתבו ואתם תראו שבסוף, כאילו אנשים לרוב רוצים לפרגן, רוצים לעזור, רוצים להיות, לקחת חלק, ואם הם רואים שזה משהו שאתם עושים מתוך איזה רצון אמיתי, לתרום לעולם באיזושהי דרך, המוצר שלכם טוב, השירות שלכם טוב, המוזיקליות שלכם טובה לאנשים, אז כולם רוצים להיות חלק מהדבר הזה, זה הדבר הראשון שאני משתלטת להגיד. אני אוהב את זה. אני חושב שאפילו במקום הקיצוני, שלא מתחבר לאיזושהי משמעות שהיא גדולה, גם להגיד, ואני יודע שזה מאוד מאוד קשה, זה נשמע, זה קל להגיד וקשה לעשות, אבל גם לבוא ולהגיד, אני יודע לתת שירות מסוים,
ואני מחפש עכשיו לקוחות. בדיוק. ואולי זה לא נשמע הכי מיוחד בעולם, אבל רק לבוא ולשים את זה. ממש. על המים, כי בסוף, מה יש בסיפור שלך עם אורוגוואי? את פשוט שלחת מלא אימיילים, או אמרת, אני דיברתי עם ה-6,000, מי שאני מכירה בלינקדאין, ופתאום הם ענו לי. הלוואי ודיברתי עם 6,000. לא משנה, מי שהספק. כן, בדיוק. אמרת, פתאום הם ענו לי והייתי בשוק. ממש. עכשיו, מה היית בשוק? שהם רצו לעזור לך. עכשיו, מסתבר שהם היו יכולים כל הזמן לעזור לך. לגמרי. אבל הם פשוט לא שמעו שהיית צריכה עזרה. בדיוק, הם לא ידעו על קיומי, ממש ככה. אז לפעמים פשוט להגיד, היי, אני מחפש עכשיו ככה וככה, או אני מחפש את הלקוח הראשון שלי, או החמישי שלי, או העשירי שלי, בככה וככה וככה, או יש לי שירות מגניב שאני יכול לתת, ועוד לפני שאני יודע להגיד למה הוא מיוחד, ולמה אין כמוני, ולמה רק זה, ולמה... כן, כן, לגמרי. עוד לפני, וכמובן שכל מה שאת אומרת זה added, זה כאילו on top of it, וזה זה, ואני רוצה לעשות את זה כי אני רוצה לעשות טוב, ואני יכול להתחבר לזה, ואם התחברתם למטרה, אז אולי תתחברו לאיך שאני רוצה.
אבל עוד לפני זה, רק להשמיע את הקול, זה כל כך קשה לנו. כל כך קשה. כי העולם שגדלנו בו הוא עולם שהיה, שכולם שכירים, ממש. עובדים בעבודה אחת עד סוף החיים, ואתה צריך פעם אחת להתברג, וזהו, וסיימת את השיווק העצמי. בדיוק, קיבלת את המשרה, קיבלת את הג'וב הזה. זהו, סיימת את השיווק העצמי. כן, כן. אבל העולם הוא כבר לא כזה, ועכשיו זה עולם שצריך ללמוד להגיד בקול רם. ממש. לא, תשמע, עכשיו אני הייתי בישראל בקיץ לתקופה, לכמה שבועות, כי בעצם בניתי את ההרצאה החדשה שלי, והייתי צריכה לשווק אותה, והייתי צריכה בעצם, כמו שאתה אומר, לקוחות ראשונים, והחלטתי שהלקוחות הראשונים להרצאה הספציפית הזו יהיו בישראל, יהיו בעברית. והחלטתי שהפעם לא רק שאני לא מתנצלת ובאמת רושמת בפייסבוק ושולחת לחברים, הלכתי ועשיתי קמפיין ממומן מטורף. וואו. מטורף, שזה לראשונה בעצם בחיי המקצועיים. החלטתי לא רק באמת לשים את המוצר out there, אלא גם לשים את הכסף שלי על הדבר הזה, ולהגיד, זה שווה את זה, זה שווה את זה, אני כאילו הולכת עם זה עד הסוף.
איזה מטורף. וזה באמת היה עוד תהליך למידה. מאיפה ידעת מה לעשות? טוב, זה לקחתי מקצוענים. לקחתי מקצוענים, אני ידעתי מה אני רוצה, אבל לקחתי צוות שהוא עשה לי את הכול, ובאמת, זה עבד? זה עבד, זה עבד, זה היה מדהים. ובגלל זה גם הגעתי השבוע להקליט איתך, כי הייתי כאן בכמה הרצאות, אז זה יצא פשוט, מדהים, מדהים, מדהים. כן, זה הצליח. טוב, רועית, זה היה מדהים. טוב, אפשר לדבר עוד חמש שעות מבחינתי. נכון, אני חושב שזה עבר מהר, נכון? לגמרי. אבל אנחנו כבר עברנו את השעה, אני מנסה כל הזמן להישאר בשעה, להתכנס, להתכנס, בדיוק. ואני לא מצליח, אני לא מצליח. אבל יש המון על מה לדבר. לגמרי. ולא דיברנו עוד על מנהיגות, ולא דיברנו יותר מדי על המנטורינג שאת עושה לזה, אבל אני חושב שזה עדיין, הפרק כבר היה מאוד מאוד מעניין, קודם כל, כי זה מקצוע מופלא ומיוחד ונדיר, מאוד מאוד נדיר. ואף פעם לא דיברנו פה על זה. כן. אני חושב שזה עולם שצריך להתחדש.
וואו, לגמרי. אתה מתפרצת דלת פתוחה. כן, אני בטוח שאנחנו מסכימים על זה. כן. וזה מדהים שיש אישה וצעירה ומישראל שמגיעה לפרצלונה הגדולה והמפורסמת וגורמת לנגנים... כן, הייתי עוד בכל מיני חורים בעולם שאתה לא מתאר לעצמך. איפה למשל? איפה למשל? הייתי במומבאי, בקונצרט. אוו, וואו. לפני כמה שנים, חשבתי שאני מתה. למה? כי אני, איך לומר, יש לי פחות חיבור להודו. אה, אוקיי. תודה. כאילו, יש באמת, יש לי מלא מלא חברים וחולים על הודו, והזמינו אותי לקונצרט, אמרתי, טוב, נבוא. כל כך סבלתי, כל כך שנאתי להיות שם. אני מתנצלת בפני כל מי שאוהב את הודו, אבל זה לא בשבילי. לא, גם אז זה לא אוהב את הודו, הודו יש בה 14 גבלים, כן, בדיוק. היא קשוחה מאוד. לא, לגמרי, לגמרי. זה היה לי מאוד מאוד קשוח, ואמרתי לעצמי, אוקיי, אולי פעם הבאה לבחור טוב-טוב, לא חייבים ללכת לכל קונצרט כשמזמינים אותך. יש את השלב הזה שאת אומרת כן להכל, לגמרי, לגמרי, בדיוק. אני גם חושב שבאמת,
יש פה, אז אני רק אסיים בדבר הזה, הנושא הזה של הלהוביל בלי סמכות, זה ה... אני כתבתי על זה מלא בספר החדש למנהלים, זה הסוג ניהול החדש, אין ברירה. לגמרי. אין כבר את הסמכות שהייתה פעם, זה שאני המנהל או המנהלת לא אומר... הכל יכול, היודע הכל. כן, אני לא הכל יכול, אני לא יודע הכל. ממש. וגם אין לי כוח, כמו שהיה לי פעם, כי הכוח הוא אצל הטאלנטים. יכולים להגיד לי, אני עף מפה, כי אתה לא בא לי בטוב. בדיוק. ונראה לי שאפשר ללמוד מזה מלא, וזה סופר מעניין. אבל לא פחות מעניין, רועית, זה באמת המסע שלך, את מספרת על מסע של עצמאית, שהיא גם יזמת ומקימה תזמורת וזה, ואת כל הדבר הזה כל הזמן עם השלושה ילדים ועם כל הזה, ואני חושב שזה נותן הרבה מאוד השראה. הלוואי, הלוואי, אני ממש מקווה.
ובייחוד שהקול ההוא של האיש שבאה ואמרה לך, היית צריכה לחכות עוד שנתיים, שהוא לא ישתלט לך כאילו על העתיד. כן, כן, לא, היו עוד הרבה הרבה קולות מהסוג הזה, אתה יודע, בלימודים ובכלל, בקריירה של מוזיקאי אתה מקבל כל כך הרבה לא, שאתה רווי, רווי כל מיני תשובות כאלה של דחייה, ואתה צריך להמשיך בכל מקרה. כן. אהבתי גם מאוד את הדבר הזה, אמרת משהו שהוא מאוד מאוד אופטימי בסיפור עם המייל עם אורוגוואי. שאלתי אותך, למה? למה הוא נתן לך? כאילו, מה... כן. מה? ואמרת, לפעמים יש חיבור. והתובנה החשובה היא משם, שלפעמים על לשלוח את המאה אימיילים, זה פשוט כי זה, זה לא כי לאו דווקא אני מאימייל לאימייל ידע לעשות את זה יותר טוב, לפעמים אני, כל האימיילים יראו אותו דבר, אבל... נכון. פשוט יש איפשהו מישהו שהוא שומע את... שמחכה למייל הזה. כן, הוא מחכה למייל שלי, עם הקול שלי, עם הסגנון שלי, עם האופי שלי,
כי זה אלוהים יודע למה מתאים לו. ממש. עכשיו, לפני שבאתי, פגשתי כאן סולנית מדהימה בינלאומית, וגם אמרתי לה, וואו, איזה כיף שיש כזה חיבור. כי בלי החיבור הזה, פחות כיף לעשות מוזיקה ביחד, והיא אמרה לי, בדיוק זה מה שאני חושבת גם. אז אני לגמרי מאמינה בזה. מדהים. רועית, המון המון המון תודה. תודה שהזמנת אותי ליאור, היה לי מאוד מאוד כיף. גם לי, ו... אני לא יודע איזה קטע, אבל אנחנו נסיים באיזשהו קטע שאני אחשוב עליו. אחר כך יש לך העדפה? וואי, יש מיליון. אני משאירה לך לבחור. אוקיי, מעולה. אני, האהוב עליי זה הרקבים של מוצרט, אבל אני לא אעשה את זה. כן, אולי לא תשן לנו פרק עם רקביום. שים כאן דיד של ברנשטיין את הפתיחה. סבבה, סבבה, סגור. למי שלא יודע, רקביום זה מוזיקה שעושים לכבוד המת. תפילת השכבה. תפילת השכבה. בלטינית. אז לא נשתמש בזה. אז תודה לאבא שלי שלימד אותי לאהוב מוזיקה קלאסית, ותודה לך. תודה לך, אליאור. ביי.


