אם אתם קוראים את המילים האלה | לשמור על הומור בתוך השכול | להרים פרויקט ענק בלי ניסיון | שלמה קווס - פופקורן 404
פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם שלמה קווס

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple
שלמה קווס הוא איש קריאייטיב וסטנדאפיסט שעבד במשרדי פרסום גדולים בתל אביב. אחרי 7 באוקטובר הוא אסף יחד עם שותפה את מכתבי הפרידה של נופלי המלחמה לספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", שהפך לרב-מכר. דיברנו על איך מרימים פרויקט ענק בלי ניסיון, איך מתקרבים לנושא כואב בלי קלישאות, ועל מקום ההומור והסקרנות בעבודה.
בפרק הזה
- שלמה גר בברלין ב-7 באוקטובר וחזר לישראל. הוא התנדב בצוות הקריאייטיב של מטה החטופים, ושם מצא את הדרך לעשות משהו עם הכישרון שלו
- הרעיון לספר נולד כשנתקל במכתב אחרון של לוחם בפייסבוק. לדבריו מכתב כזה הוא כתיבה בלי קהל שמקווה שלא יקראו אותה, ולכן הוא אמיתי במיוחד
- אין מודל לפרויקט כזה: הם בנו טבלת אקסל של כ-800 משפחות, פנו אליהן בהודעה אישית ולא בקול קורא, וכל מילה בספר אושרה על ידי המשפחה
- לדבריו, ההפתעה הגדולה במכתבים היא ההומור השחור, והמילה שחוזרת הכי הרבה בספר היא "אהבה"
- היצירתיות מתחילה אחרי הצפוי: שואלים שאלות פשוטות, מוותרים על קלישאות, ומדברים עם משפחות שכולות כמו עם בני אדם רגילים
על הפרק
מה קורה כשאדם קריאטיבי שעבד עם מותגים כמו שוקולד פרה או נפתלי בנט מחליט לעזוב הכל בשביל פרויקט שיאגד את מכתבי הנופלים במלחמה? איך בורחים מקלישאות כדי להגיע לאמת? ומה גרם לספר הזה להיות רב-מכר?
שלמה קווס, איש קריאטיב וסטנדאפיסט שעזב קריירה במשרדי הפרסום הגדולים של תל אביב, החליט לאגד את מכתבי הפרידה של נופלי מלחמת חרבות ברזל. הספר שלו "אם אתם קוראים את המילים האלה" הפך לרב-מכר, אבל המסע אליו היה הרבה יותר מורכב ממה שנראה מבחוץ.
דיברנו על להרים פרויקט ענק בלי ניסיון. על איך מתעסקים בנושא כל כך כואב בלי לאבד את זה. אבל דיברנו גם על איך להכניס לזה הומור. ובמיוחד על איך האמת מתחילה שהקלישאות נגמרות.
ציטוטים מהפרק
המילה שחוזרת הכי הרבה בספר היא המילה אהבה
ובואו נדבר איתם כמו בני אדם רגילים
אם יש משהו שמעניין אתכם, גם אם לא ברור לאן הוא מוביל, אז כאילו תשקיעו בו
שאלות ותשובות מהפרק
- מי זה שלמה קווס ומה הספר שלו?
- שלמה קווס מספר בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שהוא איש קריאייטיב וסטנדאפיסט שעבד עם מותגים כמו שוקולד פרה ועם משרדי פרסום בתל אביב. הוא אסף מכתבי פרידה של נופלי מלחמת חרבות ברזל וחיבר מהם את הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", שהפך לרב-מכר.
- איך נולד הרעיון לספר?
- שלמה מספר שחי בברלין ב-7 באוקטובר, חזר לישראל והתנדב במטה החטופים. כשנתקל בפייסבוק במכתב אחרון של לוחם, הרגיש שטקסט כזה חייב להיכנס לספר ולא להיגמר בפוסט. הוא פנה לחברה, ושניהם התחילו לאסוף מכתבים ולראיין את המשפחות על הסיפור שמאחורי כל מכתב.
- איך הם הגיעו למשפחות?
- שלמה מסביר שהצבא לא מוסר מספרי טלפון, ולכן בנו טבלת אקסל בעצמם, החל מרשימה של כ-800 נופלים, ופנו לכל משפחה בהודעה אישית ועדינה ולא בקול קורא. הם הבטיחו שכל מילה תעבור אישור, ושלא ינסו להכאיב למשפחות שאין להן מכתב.
- מה הפתיע אותו במכתבים?
- שלמה מספר שהפתיעו אותו ההומור השחור והאומץ לשבור את הפתוס, והמילה שחוזרת הכי הרבה בספר היא "אהבה". הוא מוסיף שחלק מהכותבים בחרו במכתב דרך מיוחדת להעביר אותו, למשל קישור שפוצל לשניים כדי שלא יקראו אותו מוקדם מדי.
- איך עושים יצירתיות לפי שלמה?
- שלמה מאמין שיצירתיות מתחילה אחרי הצפוי ושמחפשים תובנה שגורמת ל"וואלה". הוא מציע לשאול שאלות פשוטות כמו של ילד, לוותר על קלישאות ולהשקיע במה שמסקרן גם כשלא ברור לאן זה מוביל. הוא נותן דוגמה מפרסומת ללוטו ומבדיחות על כייסים.
מי ומה הוזכרו בפרק
- אנשים
- נפתלי בנט · שלמה ארצי · סקוט אדמס
- חברות וארגונים
- שוקולד פרה · בנק פועלים · מאזדה
- ספרים, פודקאסטים וסרטים
- דילברט
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
ברוכים הבאים לפופ קוריאן הפודקאסט שעוסק באדפטיישן בהסתגלות לעולם החדש, אני ליאור פרנקל וכל שבוע באים לפה אנשים מדהימים שמלמדים אותי לחשוב, להסתכל, להסתכל על דברים מזווית חדשה להבין מה קורה בעולם המטורלל שלנו. אם אתם אוהבים להאזין לפופ קוריאן אתם כנראה אנשים שאוהבים לחשוב ללמוד להתפתח אתם יכולים לטפוח לעצמכם על הכתף. זה אומר שתהנו בשעה הקרובה. אולי תלמדו כמה דברים חדשים רגע לפני שמתחילים חסות קצרה. אוקיי, אז רק רציתי לספר לכם שני עדכונים קטנים. אחד, 4,500 ספרים צהובים הגיעו למחסנים שלנו, אז מי שצריך ספר למנהלים, אל תדאגו, יש לנו במלאי הדפסה שישית, שביעית, שמינית, אני כבר לא זוכר. מה זה חשוב? תמשיכו לאסוף אותו לעצמכם ולחברים, חברות, מנהלות, מנהלים. תודה על זה. ובמקביל אנחנו יוצאים להדפסה של אני רוצה הכול, הספר הראשון שהיה רב מכר לפני איזה שמונה או שבע שנים, אני לא זוכר בדיוק כבר את החישוב, אבל הוא עכשיו עושה הדפסה מחודשת.
חזרתי לפרסם אותו בגלל שקיבלתי פידבקים מצוינים, שהוא עובר את מבחן הזמן והוא עדיין ספר מצוין לכל מי שנמצא בצומת בקריירה שלו וחושב איך לכלכל את הצעדים שלו, ודומה אך מאוד מאוד שונה. אני מתקרב בצעדי ענק להשקה השקטה של הקורס הדיגיטלי החדש שלי, שנקרא הצעד הבא שלי, והוא לא מדבר על צמתים בקריירה, הוא מדבר על איך להתפתח בתוך מקום העבודה, זה מיועד לאנשים שסבבה עם המקום העבודה שלהם, והם רוצים להמשיך לעבוד שם עוד שנה, שנתיים, חמש עשרה או ארבעים, אבל הם רוצים לדעת איך לטבל את הקריירה שלהם, איך להתפתח קצת יותר, איך לטבל את זה ב-NSG, התבלין שהטאלנטים משתמשים בו, איך להבין באיזה סקיל או מיומנות שווה להם להשקיע כדי לפתח את עצמם, איך לעשות נטרוקינג גם אם הם שונאים אירועים או לעוף על עצמם בלינקדאין, איך להגמיש את המוח שלכם כדי לגלות עוד 20-30% מהפוטנציאל שיש אצלכם. אני לא אמכור לכם שאתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים בחיים, אבל אני כן אמכור לכם שאתם יכולים לעשות 20-30% יותר ממה שאתם עושים כרגע,
ולשפר את המעמד והסטטוס שלכם בחברה. זה יהיה בערך 90 דקות ובסופו תהיה לכם תוכנית, אני עובד עליו כבר יותר מחצי שנה, הוא מבוסס על כל הידע והניסיון שיש לי מהעשור האחרון, מאז בעצם שעבדתי על אני רוצה הכל, והוא מתמקד שוב באנשים ולאנשים שרוצים להתפתח בתוך מקום העבודה שלהם. הוא מתאים כמובן גם לארגונים, יש כבר ארגונים שקנו אותו לעובדים שלהם, וזהו. יש עכשיו טרום-טרום-טרום השקה ולכן גם יש מחיר של טרום-טרום-טרום השקה, אז יש לינק, תסתכלו, תלחצו, ועכשיו נתחיל במה שבאתם בשבילו, הפרק של היום. והיום נפגוש מישהו שהחליט לאגד את מכתבי הפרידה של נופלי מלחמת חרבות ברזל. כבד. הספר שלו הפך לרב-מכר שנקרא, אם אתם קוראים את המילים האלה, שזה שם כל כך עצוב שכשכתבתי את הפתיחה הזאת כבר כמעט התחשק לי לבכות עוד לפני שהתחלנו.
הוא בכלל איש קריאיטיב, שעבד עם המותגים הגדולים בישראל, כולל שוקולד פרה ונפתלי בנט, והוא גם סטנדאפיסט. אבל הבן אדם הזה עזב קריירה במשרדי הפרסום הגדולים של תל אביב בשביל להפיק את הספר הזה, ואני ארצה לשמוע ממנו, מעבר לסיפור המטורף של הספר הזה ואיך הוא הופך לרב-מכר ומה עומד מאחוריו וכל זה, מאיפה היה לו את האומץ לעשות את הדבר הזה? הוא הרי לא ידע שזה יהיה הצלחה, והרבה מאוד ספרים יצאו בעקבות מלחמת חרבות ברזל, זה לא שהוא היה יחיד או משהו כזה. ובכלל, איך זה מרגיש לאדם שרגיל לעסוק בהומור, לעבור לעסוק בדברים כואבים, ממכתבי פרידה, משפחות נופלים להיות איתם בקשר, הרבה מאוד בלאגן. אז קוראים לו שלמה קבס, והוא יספר לנו איך הפך את הסקרנות שלו לכלי עבודה, ואיך שומרים על קונספט יצירתי מול כל האנשים שמנסים להרוס אותו בדרך, ואיך בורחים מקלישאות כדי להגיע לאמת. כי לטענתו,
היצירתיות מתחילה בדיוק כשמצליחים לעבור את השכבה הראשונה של הצפוי. ככה הגדרת את זה, וזה מזכיר לי את העצה הזאת של הרבה אנשים, אתה הרי גם קופירייטר, נכון? כן. אז האנשים האלה, אתה מכיר בטח את העצה הזאת המאוד מוכרת בכתיבה של אחרי שסיימת לכתוב, תוריד את הפסקה הראשונה והאחרונה, וזה יהיה הרבה יותר טוב, אז זה קצת מתקשר למה שדיברת. אז ניתן למוזיקה את המקום שלה, ונתחיל בעוד שנייה. כשהכול יסתיים, אתה תהיה גאה בי מאוד. עדן פרוביזור. אבא, אני מבקש לדבר איתך ברצינות, ומבקש שתקשיב לי בלי לכעוס עליי. אולי צריך בשביל הקונטקסט רק, שזה לא מכתב, זה שיחה,
שיחת טלפון, זה חריג בקונספט של הספר. זה בעצם שיחת טלפון, תיעוד של שיחת טלפון בין עדן לאבא שלו. הוא התקשר לאבא שלו משדה הקרב מעזה, הוא הרגיש שהוא בסכנה, והוא אמר לו, אבא, אני מכתיב לך את הצוואה שלי, תכתוב. וואו. וזה מה שהוא, זה תמלול מילה במילה של השיחה עם האבא. אתה יכול, אולי, שנייה, אם תיקח עמוד אחורה, סליחה שעל הבלאגן, אז כאילו, יש את התיאור שמקדים את ה... נבחר להיות מפקד הטנק הראשון שמוביל את החטיבה מיומו הראשון של התמרון בעזה ועד שנפל. ב-15 לנובמבר 2023 התקשר למשפחתו מתוך עזה מטלפון של אחד הנגדים שהכניס אספקה לשטח. אחרי שיחות ארוכות עם אמו ואחיו, ביקש מאביו שיישאר לבד על הקו. הוא לא היה פנוי לכתיבה תוך כדי הלחימה האינטנסיבית ואמר לאביו, גיא, אבא, אני מכתיב לך עכשיו את הצוואה שלי. אביו כתב את המילים ונצר אותן. יומיים אחר כך עדן נפל בקרב. ואביו חלק עם המשפחה לראשונה את מילותיו האחרונות.
15 בנובמבר זה די תחילת המלחמה. כן. חודש ושבוע. אבא, אני מבקש לדבר איתך ברצינות ומבקש שתקשיב לי בלי לכעוס עליי. אבא, אנחנו כאן בתופת והמצב על הפנים. אני לא יכול להגיד לך מה יהיה, אבל יש סיכוי שאני לא חוזר הביתה, אלא נשאר כאן. אני מבקש שתקשיב לי. אני רוצה שתמשיכו לחיות כאילו אני איתכם. אל תיפלו ואל תחיו בעצב. מבקש שתמשיכו ליהנות מהחיים, לצאת למסעדות ולטוס לחו״ל וכל הדברים שאהבנו לעשות. אבא, אני רציני. אסור שתעשו משהו אחר. אני רוצה שתדע שאני גאה במה שאני עושה, וגם אם יקרה לי משהו, אז יקרה, והכול בסדר. אני במשימה של החיים שלי, שומר על ארץ ישראל. כשהכול יסתיים וחברים שלי יספרו לך מה אני עשיתי כאן, אתה תהיה גאה בי מאוד. נתת לי הכל בחיים ואני מבקש שבאמת תקשיב לי. היו לי חיים טובים, חיים מלאים, ומלא אושר וטוב. מקווה שאלוהים יהיה איתי, אבל גם אם לא, תדעו שאהבתי אתכם והיו לי חיים מעולים.
אבא, אתה חייב להבטיח לי את זה, כי רק ככה אני יכול להמשיך. והמילים האחרונות הן בכתב יד שלו, שזה מה שסיפרת לי, ש... שמכל אחד המכתבים, אז סיימנו כדי לתת את המגע האישי של אותו אדם. בכתב יד של זה, ויש פה גם הערות מפורטות לכל אחד מהמשפטים, אני מניח שמסבירים כאילו... בעצם עשינו תחקיר כזה, או מין, הלכנו בעקבות הסקרנות, כי כשהוא אומר, למשל, אבא, כשהכול יסתיים אתה תהיה גאה בי מאוד, החברים שלי יספרו לך מה עשיתי כאן, אז כמובן שאלת לנו השאלה. מה קרה כשהכול הסתיים, וחברים שלו הגיעו הביתה. ובאמת סיפרו לו את סיפורי הגבורה של עדן מהקרב. אז כלומר, היה לנו הרבה שאלות סביב כל מכתב, והתחלנו לשאול את המשפחה, לפעמים מסקרנות על אה... במקרה אחר, מישהו צייר חתול במכתב צוואה, וזה ישר הדליק לי את הסקרנות. אז ישר היה לנו המון שאלות לדבר עליהן עם המשפחות, וזה לקח אותנו לאיזה תחקיר מטורף כזה, לא צפוי.
אה... קודם כל, אה... קשה, אני גם אבא, זה קשה לקרוא מכתב שמתחיל בכל הזמן אומר אבא, אבא, אבא. אני מניח שכל מי שמקשיב שהוא אבא, זה נוגע בו, וגם כל מי שהיא אימא, וגם כל מי שהוא ילד. איזה, איזה, איזה, וואטס, וואטה פאק, כאילו מה... כן, שאלה מעולה. מה? אני לא יודע לנסח את השאלה. מה גורם לך לעשות את הדבר הזה? מה... למה? וואו. איפה היית בשביעית באוקטובר? אני אתחיל עם זה, זו תמיד שאלה קלה להתחיל איתה. הייתי בברלין. בצורה, גרתי בברלין למעשה בשביעית באוקטובר. בדיוק אני ואשתי עברנו לברלין קצת לפני, בספטמבר, קצת לפני אוקטובר. עברנו, יצאנו לשנה עם הסוכנות הציונית כזה, לעשות איזה מין לפתוח בית ישראלי בברלין. מין שנת שליחות, רילוקיישן, איך שקוראים לזה.
אמ... סתם חוויה, לכאורה, אתה אומר, מה כבר יכול לקרות? כאילו, ברלין, כיף. והמשכת לעבוד עם לקוחות מהארץ? אמ... קצת, אבל בעיקר גם, כאילו, הייתי רצף של שנים רצוף, שכיר במשרדי פרסום גדולים בתל אביב, ואז עזבתי לברלין אז כזה, התפטרתי. לקחתי קצת לקוחות פרילנס, אבל אמרתי, אני לוקח את השנה הזאת לחקור דברים, לעשות אה... אני עושה סטנדאפ. אז אמרתי, רגע, יש לי הזדמנות לעשות סטנדאפ בברלין, שזה בירה מטורפת, כאילו, תרבותית. יש בה מלא קהל, וזו פעם ראשונה שאני עושה באנגלית, אני לא דובר אנגלית מהבית. אז אמרתי, אני אנסה לעשות סטנדאפ באנגלית, ואני אעשה אותו פה, ואני אראה איך אני מגיע מנוהר, כאילו, מלהיות סתם מהגר ללהיות סטנדאפיסט בברלין. אז התחלתי את זה שם. כן, בתקווה שתצליח. הייתי, עשיתי סטנדאפ כמעט כל ערב ב... וואו. כן, במות פתוחות. באנגלית. באנגלית. מעניין. תחשוב מה זה, אם זה מפחיד לעשות סטנדאפ הכללי,
אז עוד יותר מפחיד לעשות אותו באנגלית, ועוד יותר מפחיד לנסות להצחיק גרמנים. וואו, נכון. כי זה קהל, כאילו... וכי אתה יהודי. כן. זה הכל הרמות ל... מור שחור. עשיתי בדיחה אחת כזאת, אני חייב לספר אותה, כאילו לא אותה, את הסיפור שמאחוריה. קצת אחרי 7 באוקטובר דווקא, חזרתי לברלין, כאילו יש איזה gap שנדבר עליו עוד שנייה של מה קרה ב-7 באוקטובר וסביבו. אבל אחרי 7 באוקטובר, אחרי כמה זמן, חזרנו בחזרה לאותה שנה, המשכתי את השנה בברלין בעצם. גרנו שם כל השנה. אוקיי. עד ממש לפני כמה חודשים. ואמרתי יאללה אני חוזר לבמות אני חוזר לסצנדאפ אחרי השבר הגדול שחוויתי שהיה גם שבר אישי. אני הולך נרשם לבמה פתוחה ומה שמגניב בבמות פתוחות של קומיקאים בערי בירה כאלה קוסמופוליטיות יש לך סטנדאפיסטים מכל העולם. שבאים כמוני שאני כאילו ישראלי ויש לך אנשים שגרים בברלין והייתה לפניי סטנדאפיסטית איראנית. יואו. כן. הייתה טובה? הייתה טובה אבל משהו שהיא אמרה חצי מהמאזינים כזה לא לא הלוואי שהיא תהיה גרועה. לא לא היא הייתה הייתה טובה.
היא כאילו פמיניסטית והיא כזה נגד כאילו הזה אבל איכשהו מה שהרגיז אותי קצת היא עשתה לא קצת היא עשתה בדיחה כאילו על מלחמת ישראל חמאס שהייתה אז בעיצומה היינו קצת אחרי הזה. כן. והיא עשתה אותה כאילו מהצד שלהם של הרעים של חמאס של איראן כאילו כאילו הם הצד הצודק ואנחנו זה וכאילו שמעתי את זה וזה טלטל אותי קצת כי אני כאילו עומד איפה על במה לפני כמה חודשים עבדו לי חברים עבדו לי קרובי משפחה עברתי טלטלה ופלפי יום יש פה סטנדאפיסטית כאילו איראנית מהצד השני. אז אמרתי אני אעשה רגע בדיחה על כאילו מהצד שלי על איך זה להיות יהודי בברלין בתקופה הזאת וזה פעם ראשונה שבכלל סיפרתי על הבמה שאני יהודי וישראלי כי כאילו זה משהו שלא רציתי שהוא יהיה כרטיס הביקור שלי אני באתי כסטנדאפיסט כזה. אבל היה לך את הבדיחה בשלוף? אתה לא ידעת שתהיה לי פרופסט העיראנית? לא ידעתי, לא ידעתי, פשוט כזה אמרתי מה אני יכול להגיד ואלתרתי כזה שסתם זה היה כזה על איזה מחשבה שיש לי שתמיד היה מפחיד ללכת אז להזדהות כישראלית כאילו אפילו ברמה שהיו אצלנו היה לנו בית ישראל אנשים פחדו
שחשבו לדבר עברית ברכבת או ברחוב היה כזה והיה שמירה סביבו בית כנסת ודברים כאלה. ואז אמרתי שיש כזה עצה של קואוצ'רים. אתה צריך לעשות כלום דבר אחד שקרע לך, להצליח להחליט מהחלטה של המשחק של המשחק של המשחק. אז כלום אני מדבר כזה יהודי. הם קלטו את זה? לקח להם כמה שניות של שקט כזה מפחיד ואז היה צחוק ממש גדול וכאילו ניגשו לה אחר כך וכאילו. אז זה היה הרגע של קטארזי, זאת אומרת יאללה כאילו. טוב אז אוקיי אז וואו סליחה אנחנו כל הזמן נצטרך להיות למעלה ולמטה בו זמנית או כמו סרט של טרנטינו כזה לא לידארי כן כן כן אוקיי. אז שביעי באוקטובר. אז אני בברלין. ומודיעים לי שדוד שלי נהדר. דוד שלי בשדרות יצא לבית הכנסת בשבת בבוקר זה היה.
ולא מוצאים אותו מאז. זה זה מה שקורה. אני בברלין ונתחיל לשמוע את כל מה שקורה מהארץ ו... לא ידעתי כאילו לא ידענו מה קורה לא ידענו אם הוא פצוע ונעלם איפשהו אם הוא חטוף אם הוא נהרג ולא היה עם מי לדבר והיה. אני מקצר כזה אבל היו כמה ימים של כאוס שאין עם מי לדבר אין משטרה לא יודעת כלום ברמה שכזה שפרשתי בארץ נסעה לבתי חולים לבדוק בכל בית חולים אם הוא נמצא. וואו. כן. והלכו לתת בדיקת dna והלכו לשאול אנשים מהרחוב וכזה וכן היה שמועות שבאותו רחוב היו יריות או כזה ממש הזיה כאילו. ואני באותו פעם הבנתי ואוקיי זה כנראה הולך למקום, איך שזה לא יסתיים זה הולך רע, אני חוזר רגע לארץ להיות עם המשפחה, לקחנו טיסה והגענו לארץ ואחרי שבוע שלם של,
שהוא רק אפשר לדמיין כמה הוא קשה, הודיעו לנו שזיהו את הגופה במחנה שורה, שהוא נרצח באותו, במקום, כאילו ברחוב, ובשדרות. ובשדרות. כן. וואו. וזה הפעם הראשונה בחיים שפגשתי שכול מקרוב. יש כזה קטע של שאולי, אתה מכיר אולי את המערכון שהוא כזה אומר לרופאים, כשהוא מקבל סרטן יש כזה מערכון של שאולי, הוא אומר... שהוא בבית חולים. הוא בבית חולים, ואז הוא אומר להם למה אתם לא עוצרים את כל הרפואה, אתם עושים תרופות לצינון, תרופות לשיעור, למה לא כל הרופאים עוצרים עכשיו ופותרים את הסרטן? ואז הוא אומר כזה את המשפט הבא, הוא אומר, עכשיו זה כבר לא סטטיסטיקה, עכשיו זה אני. אז הרגשתי שעכשיו, עכשיו אני פעם ראשונה שזה נוגע וככה, ויש בזה משהו בחוויה, נפגש קרוב עם מוות שהוא מטלטל, וגם אבל באיזושהי צורה. אגב, מה קיוויתם? מה קיוויתם, שיהיו החדשות? אני קיוויתי שהוא לא נחטף, בגלל שהוא היה מתמודד נפש, והוא היה אדם שהיה לו חיים מאוד קשים,
וידעתי שיהיה לו עוד יותר קשה שם, ושיהיה לו עוד יותר קשה לכולנו. אז ביני לבין עצמי קיוויתי שזה היה מהיר, ושזה יגמר. כן, כן. וכל הזמן הזה, בסוגריים, אני אומר, סבתא שלי, אמא שלו, היא בחיים, והיא לא יודעת מה איתו, אנחנו גם קצת מסתירים ממנה, לא מסתירים, היא יודעת שהוא לא נמצא, אבל אנחנו לא, התחלנו כבר לשמוע שמועות, אבל עוד לא היה ודאי כל מיני, לנהל את הדבר הזה. התייעצתי עם מלא חברים כזה, פסיכולוגים, ואני רגע עושה קפיצה אחת, כשחזרתי לברלין, אז התראיינתי על הדבר הזה לעיתונאית גרמניה, שסיפרה על הסיפור של המשפחה שלי, במה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, והיא שומעה את הסיפור, והיא הייתה כזה, וזעזעת, ובכתה בסוף, ואמרה לי, תקשיב, סיפור מטורף. ואז אמרתי לה, נכון, אבל יש עוד אלפי סיפורים כאלה עכשיו בישראל, זה רק סיפור אחד של ישראלי אחד, אחרי ה-7 באוקטובר. כן. אוקיי, אז אני פה בארץ. אז אתה בארץ, ואתם ב-7 וכל הסיפור המטורף הזה, והכול כזה מפורף. והבער בי שצריך לעשות משהו, עוד לא ידעתי מה,
אבל אני איש של מילים, איש של רעיונות, והלכתי להתנדב במטה, בצוות קריאיטיב של מטה החטופים. יש לי חברים שעבדו שם, אמרתי, יאללה, אני אעזור, אם אני כבר פה, בין ה-7, אז זה. הלכתי, התנדבתי בצוות, ופתאום הרגשתי איך אני יכול לתרום משהו מהכישרון שלי ושל רעיונות וכתיבה וקונספטים, כדי לעזור במשהו. היה דוגמה אחת שהייתה אפילו יחסית, נקרא לזה, הומוריסטית, זה שמאוד הרגיז אותי הקטע הזה של אנשים שתלשו שלטים, אתה זוכר שהיה את הטרנד הזה שתלשו שלטים של חטופים? כן. כל העולם. כן. היה מלא סרטונים. נכון. וזה מתסכל. תסכל אותי לראות את זה, כי גם, כי גם, כאילו, גם אם אתה לא מסכים עם ישראל על כל מיני דברים, כאילו, מה אתה תולש את השלט של כפיר ביבס? איזה עמדה אנושית יכולה להיות נגד להגיד, יש פה ילד, תינוק, חטוף בעזה, כאילו, מי הבן אדם ששולט, שתולש את זה? אני זוכר שהיינו באתונה קצת אחרי, כי אשתי הייתה בהיריון, עם סכרת הריון וזה, והיינו צריכים, ולא היה לנו ממ״ד, אז טסנו לאיזה שבועיים רגע כדי להרגיע את הסכרת ואת כל העניינים,
והיה שם באתונה איזה מלא ישראלים התארגנו בוואטסאפ וזה, היה מקום ספציפי, שכל פעם הם תלשו והתארגנו אנשים כל פעם לתלות מחדש. כן. וזה נורא מצחיק, אתה רואה כאילו את העמודים של הזה, כזה זה תלוש מחדש, תלוש מחדש, תלוש מחדש. כאילו, אתה יודע, את התחושת שליטה הזאת, שכאילו, משהו אתה יכול לעשות. כן. אבל זה כל כך מעט. אבל זה גם מאוד לא עותקי, כאילו, לתלות את זה שוב. אז אמרתי, אני חייב להביא רעיון יצירתי, וכזה שברתי את הראש, ואז מה שעשיתי זה לקחתי את הסרטונים של אותם אנשים שתולשים, ופשוט שידרתי אותם ברוורס, וכתבתי תן כיו פר סופורטינג איזו כאילו הם תלו. גדול. וזה פשוט נהיה ויראלי בטירוף, והגיע לכל העולם כזה, כי פשוט אתה רואה סרטונים של מוסלמים ברחבי העולם תולים שלטי חטופים, בלי לעשות שום דבר מעבר לרוורס של הסרט. וזה היה מצחיק, היה שלב שבתגובות אותם אנשים שמצולמים התחילו לכתוב, כי הם כאילו, הם כתבו המוסד, זה עבודה של המוסד שמנסה להפליל אותנו.
וזה כאילו, זה גרם להמון, ישראלים ויהודים בעולם לחייך לרגע, ואמרתי וואו איזה יופי, זה כאילו כול הרעיון שהוא יצירתי והוא פשוט נורא, הוא לא עלה לי כסף, הוא לא עלה לי זמן, חוץ מרגע הלפצח. ואני יכול לעשות טוב עם הדבר הזה, כאילו, והדרך שלי היא יותר אפקטיבית, או אולי לא יודע איך לקרוא לזה, מאשר באמת ללכת, אני לא בן אדם שהפרקטי של איך ויתלוש, או ילך ויתפוס את האנשים האלה, כאילו בשביל זה יש משטרה, וכאילו יש הרבה דרכים לפעול במציאות, אבל אמרתי, הדרך שלי היא דרך רעיון, דרך קונצפט, אז אמרתי, אוקיי, אז מה עוד אפשר לעשות עם זה, מה יעשה? ולא ידעתי מה, אבל הרגשתי כאילו, אולי, לא יודע אם אתה עדיין מרגיש את זה, שלא יודע, נגיד אתה רואה עכשיו נטפליקס, כאילו כמה הכל קצת מאבד טעם לעומת הדרמה הגדולה שאנחנו חיים בתוכה. כן, בטח. אתה רואה סדרה, ראיתי לא מזמן בנטפליקס את הזה של טהרן, ואני כזה, מה זה טהרן? זה גן ילדים לעומת מה שקרה, כאילו, מי מעניין לראות את זה? גם גן ילדים, גם אתה רואה כזה, מכיר את הז'אנר של סדרות,
סדרות מתח סקנדינביות אפלות כאלה, לא משנה, וכל הסיפור הוא בשמונה פרקים איטיים, שמגלים שפעם רצחו ילדה בעיירה, ואז מגלים את זה. אתה כזה קורא את זה היום, ואתה אומר, אוקיי, יש לי משהו לספר לכם, חברים. כאילו, הדרמה השתנתה, אמרתי, אוקיי, הדרמה קורית כאן ועכשיו, ואני חייב רגע להסתכל עליה ולא לברוח ממנה. ואז באיזשהו שלב, לא ידעתי מה לעשות, אבל באיזשהו שלב נתקלתי ברשת בפייסבוק, במכתב אחרון של לוחם שפורסם כזה, והטקסט הזה הימם אותי, כאילו, היה בו משהו, קודם כל, לדמיין את הרגע שאדם בכלל חושב, שכותב בכתב, שהוא מצפה, הוא מקווה מאוד שלא יקראו, אבל הוא כן רוצה שאם הוא לא יהיה פה, אז כן יקראו. כן. זה קונפליקט אדיר, כאילו, של כתיבה שונה מכל מה שאנחנו עושים בחיים. כאילו, מילים שאתה מקווה מאוד שאף אחד לא יקרא, שאין להם, שלא יהיה להם קהל, אבל אתה גם יודע שאתה מאוד משוחרר,
ואתה מאוד אמיתי, כי אם מישהו יקרא את זה, אז כבר אין לו נעים, וכבר אין מה לשקר, ואין מה לעשות רושם, כבר אתה לא פה. אז זה תפס אותי, וגם היה בזה, כמובן, המון כאב, כמו שכשהקראת, כולנו הרגשנו את הקושי, אבל באיזשהו מובן היה בזה יופי אנושי כזה, היה בזה אהבה, והיה בזה הומור שחור שמאוד תפס אותי. כן. היה בזה הכל, וגם זה הדליק לי, אז גם הרגשתי, אוקיי, יש פה טקסטים שחייבים לאסוף, שהם צריכים, כאילו, טקסטים יוצא דופן, שלא יכול, אמרתי לעצמי, ואחר כך, כאילו, לאנשים שהצלחתי לרתום, לא יכול להיות שטקסט כזה, שהוא כאילו היסטורי, ספרותי, אנושי, כל המובנים הערכי, הוא ייגמר באיזה פוסט ופייסבוק, צריך להיות משהו שהופך, נכנס לקאנון, כמו שיש לנו טקסטים שגדלנו עליהם, כן, נכון, טקסטים חוננים כאלה, החל מהתנ״ך ועד, כאילו, התרבות שלנו אוספת טקסטים חוננים, אמרתי, ברגע הזה של גבורה ופחד ואומץ, יש בו המון המון אמת, קודם כל, וכוח,
ואני רוצה, אני רוצה גם להתמקד בו, ספציפית לעשות זום אין, לא לדבר על החייל הספציפי שקראתי את המכתב שלו. על הדבר הזה, הקונספט הזה של מילים אחרונות, הרגע הזה, מה מיוחד בו, מה קורה בו. זה כאילו נשמע לי איכשהו קשור לזה שאתה סטנדאפיסט בפילוסופיה של הדבר. אתה מבין למה אני מתכוון? כאילו בסטנדאפ הרבה פעמים מחפשים או פאטרנס או איזשהו רגע מאוד מאוד מאוד נקודתי, שמצליחים להעביר אותו למישהו אחר. אתה מבין למה אני מתכוון? כן. וכאילו, אפילו המשפט שאתה מבין למה אני מתכוון, הוא בדיוק מה שאתה מנסה לעשות בסטנדאפ זה להגיד כאילו זה להגיד, אתה מבין למה אני מתכוון כשאני מדייק רגע איזה נקודה אחת של הקיום. כן. או איזה משהו נורא ספציפי שחשבת שרק אתה חווה אותו, ופתאום כולנו חווים. כן. כאילו הלמצוא, בעיניי זו פיסת אמת, אני, גם בסטנדאפ,
אתה מחפש רגע של אמת בתוך מציאות רוויה מאוד משעממת מאוד קלישאתית כל הטקסטים שאנחנו תחשוב כמה אנחנו מוצפים בשיט כאילו טקסטים של פוליטיקאים ושל זה במסכות במסכות ופתאום אתה אומר בואנה מה זה הדבר הזה מי כותב ככה לא כי גם אמרת קודם משהו אחר שמתקשר שוב לאותו נקודה בסטנדאפ אתה אומר שגם אם לא ניסו להצחיק ורובם לא אבל תכף נקרא אולי אחד שאולי קצת. גם אם לא ניסו להצחיק הייתה להם את ה... היה להם חלקם את השחרור הזה של להגיד את הדבר שלא תמיד אומרים. בדיוק. שזה מה שסטנדאפיסטים עושים. הם בסוף אומרים את ה... פעם ראשונה שאני מבין שאני מבין את הקשר כאילו שאני מבין למה למה זה קשור אליי כל כך בעומק כאילו אז אתה יודע. אז רגע אז אפרופו קשור אז אולי נקרא רגע עוד אחד כזה ש... אז אני אביא לך רגע דוגמה לאחד שכתב ממש פאנץ' ואחר כך גם תקריא אולי מישהו שכתב משהו מתריס יותר. זה את הכל או את ההתחלה? תקרא את ההתחלה. אוקיי. אבל זה ספציפית מכתב שלא ניסה להצחיק אבל הוא מאוד, תראה,
הוא ניסה להתמרד נגד הקונספט של מכתבים אחרונים. אוקיי. אוקיי. הוא היה מילואימי כזה, כן. אז קודם כל, איתן קופולוביץ', סרן איתן קופולוביץ', זכרו לברכה, מהושעיה, איתן כתב את מכתבו האחרון בקובץ וורד במחשב ב-31 למאי 24, כבר חצי שנה אחרי. הוא היה אחרי סבע מילואים בגבול לבנון, ולקראת יציאה לסבב מילואים שני בעזה. הוא לא סיפר על המכתב לאיש. שלושה שבועות אחרי שנפל בקרב, יעל אשתו מצאה את המכתב במקרה. פתחה את המחשב של איתן ונתקלה במסמך וורד פתוח ולא שמור שנפתח במילים, אם איכשהו לא יחזור. אתה מבין את המכתב קובץ וורד פתוח ולא שמור? הוא לא עשה סייב אפילו. לא שמור. לא שמור, זה היה ממוזר. וואו. והוא קרא לו אם איכשהו לא יחזור. וסליחה אם קוראים לו איתן ולא איתן, אני לא מכיר אז אני לא יודע. אוקיי. אם איכשהו לא יחזור. אני יודע, זה הפתח לכל הפתוס והדרמה שאדם מת יכול לשפוך לתוך העולם החי.
אני לא מתכוון לנצל את זה. ראשית, אני מת, אז זה לא אמור לעניין אותי. שנית, אם כבר מסר מעולמות אחרים, שיהיה מסר אותנטי. לא אהבתי את כולכם, ואני לא חושב שאחרי מותי תתחילו לאהוב פתאום אחד את השני. אין לי עניין בהתנדבות, מצפה, טיילת על שמי. אני מרגיש שהציבוריות שלנו עייפה כבר מזיכרונות. בואו נחבק את הריטואל הדתי, נעלה, נאמר כמה פסוקים ונלך הביתה. וכמו סבא קופלו, ברגע שתרגישו שזה כבר מחביד ומגייסים אחיינים כדי להשלים עניין, כנראה שזה הזמן לעצור. אני ודאי אסלח לכם. יעלי שלי תמיד תהיה החברה הכי טובה שלי. קסם שמסרב להתפוגג. תמימות לצד קשיחות. נוספת. הוא מראה שהוא יודע גם אם הוא רוצה לרגש. אין סתירות בדמות שלך, הכל מושלם מבחינתי. טוב, אנחנו לא נמשיך ככה עד הסוף, אבל באמת ראינו, הוא אומר לא אהבתי את כולכם. שזה כאילו מכתב שהוא בעצם,
כל המכתבים כמעט יש בהם, אהבתי אתכם, אהבתי את המשפחה, אהבתי את העם, אהבתי אתכם. והוא בא להגיד רגע, לא בטוח, בוא נהיה כנים. בתוך הדבר הזה הוא כאילו מתריס קצת נגד המכתבים האחרונים, אולי גם כי הוא כתב, אחרי שהוא כבר הכיר את זה, חצי שנה לתוך המלחמה, והוא אומר, אני אחרת, אל תנציחו אותי. מה שמעניין, וגם זה חלק מזה שאחר כך התחלנו לדבר עם המשפחות ולהבין שהסיפור ממשיך, כי המשפחות, המשפחות הן בחיים, ויש להן מכתב, שזה חתיכה לדבר. זה שהמורות, אנחנו לא מקשיבים לו, ברור שאנחנו ננציח אותו. אם יש לו בעיה, שיבוא ויגיד. הוא לא יחליט לנו איך להתאבל, כאילו, אז כאילו ההורים שלו, המשפט שלהם. אז זה כאילו, כל הדבר הזה, חייבים להקשיב למה שמישהו מבקש? לפעמים נשמע בקשה כאילו, זאת אומרת, נכתב פרידה זה לאו דווקא שווה צוואה. גם אם זה צוואה, זה לא צוואה משפטית, כאילו, זה צוואה שאומרת, למשל, אני לא מרשה לכם לשקוע באבל. איך אתה מגשים דבר כזה? כן. זה משימה,
כן. משימת חיים. וגם מי שואל אותך, אתה רוצה, אל תתאבל שאתה לא צריך, אבל אני, נכון. אולי אתה צריך את זה בשבילי? אז בדיוק. אז נתנו למשפחות את הפתחון פה בעיירות שוליים, לפעמים להגיב על משפט של מישהו. איזה קלוז'ר מטורף עשיתם להם. כאילו, מיני, מיני, אבל משהו. המכתב עצמו קודם כל הוא סוג של קלוז'ר, כי אני רוצה לספר על בחור הייטקיסט בגילנו, מתל אביב, שהוא המכתב האחרון בספר, קוראים לו רועי נגרי. והוא, הסיפור שלו די יוצא דופן, הוא היה מילואימניק, הוא היה באמת כבר כאילו בתוך קריירה, הוא התחתן חודש לפני כן עם אשתו, ובשביעה ואוקטובר הוא הזניק את עצמו ואת הצוות שלו לכיוון בארי, צוות לוחמי לא תא, הוא היה כאילו מפקד הצוות, והוא דיבר עם חבר שלו בדרך לבארי, בעל פה, עם אורון, חבר שלו שאותו ראיינתי אחר כך, ואמר לו, תגיד, כתבת מכתב אחרון,
ואורון אמר לו לא, ושניהם אמרו אחד לשני כן, אנחנו לא, זה לא הקטע שלנו, אנחנו לא בני אנשים שמכתבים אחרונים, כל הקיץ' הזה, וגם אין לי מה להגיד שם, אני לא יודע מה להגיד, כזה. ואז אחרי כמה דקות, הם אמרו אחד לשני, טוב, אתה יודע מה, בוא נגיד בעל פה, אתה תגיד לי ואני אגיד לך, ועוד שבועיים נצחק אחד לשני כשהכול יהיה בסדר. וואו. והם ישבו ודיברו, וכמה דקות אחר כך נכנסו לקרב בבארי, ורועי נפל בקרב בטיהור של אחד הבתים. ואורון סיפר לי, שהדבר הראשון, הוא שומע על חבר שלוש נהרג אז נשבר לו הלב, אבל הוא ממשיך להילחם, כי עדיין הלחימה נמשכת, השביעי ושביעי באוקטובר, עדיין נלחמו. והוא אמר, וכל הזמן עובר לי בראש, כאילו, סליחה על הלא מנומס, אבל מה אני עושה עכשיו עם כל המילים האלה שאני צריך לזכור בעל פה, כן, ולמסור למשפחה, כן, תוך כדי שהוא נלחם, ואני לא יכול אפילו לכתוב אותם. אז הוא כאילו שינן אותם, את המילים שמסרו לו. וואו. שינן אותם בראש, ויש לו זיכרון מדהים, כאילו, לפרטים, ובסוף הקרב, הדבר הראשון שהוא עשה, לקח דף ועט מאחד הבתים החריבים בבארי, לפני שהוא הלך להתקלח, לפני שהוא הלך לשנות,
וכתב מילה במילה את השיחה שלו עם רועי. וואי. מטורף. עכשיו, הוא לא הלך עם זה ישר למשפחה, כי לקחו אותם לאימונים ולכניסה לעזה. אז בעצם המשפחה של רועי הייתה הלוויה, והייתה שבעה, והם לא ידעו שיש מסר אחרון מרועי. והם המשיכו בחיים, וכביכול, בתהליך האבל, ורק 40 יום אחר כך, כשהוא יצא, החבר, אורון, יצא לראשונה מעזה, הוא שלח הודעה לאשתו ולהורים של רועי, יש לי חוב שאני צריך לפדות לרועי. נפגשו בסלון, והוא הקריא להם את התמלול של השיחה, מילה במילה. והם סיפרו שהם כבר, תחשוב מה זה, הם כבר 40 יום בלי הבן אדם. והם ניסו גם דרך החברים, ואנשים שהיו איתו בקרב, לנסות להבין מה עבר עליו באותם רגעים. כן. בכל מיני רמזים כאלה. כן. ופתאום, הם שומעים במילים שלו, במקום לנחש, הם שומעים במילים שלו מה הוא רוצה להגיד להם. ואחד המשפטים שם זה,
גידלו אותי זוג ההורים הכי טובים במדינה הזאת. וואו. וזה קלוז'ר מדהים. ועוד משפט שמלווה אותם זה שהוא אומר, אני רוצה שכשידברו, על רועי נגרי בלשון עבר, זה יהיה ישיבה של צחוקים ובירה, ולא ישיבה של טישו וגלידה. וואו. אז זה היה קלוז'ר מדהים. אוקיי, אוקיי, רגע, סליחה. אתה בברלין, אתה חוזר לארץ, אתה אומר, יש לי רעיונות, ואז? ואז ראיתי את המכתב האחד הזה, שתפס אותי. בפייסבוק, ואמרת לו, זה לא מספיק. זה לא יכול להיות שזה נגמר בפייסבוק, זה א', וב', בטוח יש פה סיפור מאחורי המכתב, כל מיני דברים שם סקרנו אותי. למשל החתול, סיפרתי לך עליו מקודם, ציור של חתול, אמרתי מה הסיפור של החתול הזה, ואני חייב, זה דבר שני, בטוח יש פה סיפור מאחורי כל המכתב. התובנה השלישית הייתה באותו רגע, זה בטוח זה לא המכתב היחיד, כי בטוח עוד אנשים כתבו. כן. ובטוח גם הרבה משפחות לא פרסמו בתקשורת, כי הם לא רוצות, כי זה אינטימי מאוד. כן.
אבל אולי הם כן ירצו לחלוק בספר. אוקיי, אוקיי, איך מתחילים? אז זה היה הרעיון. הרעיון היה, בוא נאסוף את המכתבים האלה, ונדבר עם המשפחות, לא רק בשביל שייתנו לנו אישור, כן. אלא כדי שיתנו לנו את המאחורי הקלעים של המכתב, של הבן אדם. אתה מפיק או יצא לך להפיק דברים אחרים? לא, ממש לא, אני לא חשבתי שאני את... אתה הבנת, אתה הבנת לאיזה פרויקט אתה נכנס? שום צורה. אתה צריך פרויקט כאילו לאסוף דברים ממשפחות שבורות, עם מיליון אישורים על כל מילה ושאף אחד לא תעצבן אף אחד, זה כאילו פרויקט די מסיבי. מאוד מאוד, הרבה יותר ממה שדמיינתי כי... טוב שלא ידעת. כן. כי גם היו אז, כשהתחלתי, היו 800 נופלים של חללי צה״ל, 800 חללי צה״ל, ואני רגע אגיד, הטלפון הראשון היה לחברה, חברה טובה, קוראים לה רחלי, היא השותפה שלי לפרויקט הזה. רחלי פלנטרוזן? רחלי פלנטרוזן. פלנטרוזן, היא מופיעה גם בשם הספר. כן. אמרתי לה, אני לא יודע איך נעשה את זה, אני לא יודע בכלל מה צריך לעשות, ואת איתי, והיא אמרה לי, אה, אמרתי לה, יש לי רעיון לספר, ככה זה היה, ההודעה הראשונה עדיין שמורה אצלה.
אמרתי לה, יקראו לו אם אתם קוראים את המילים האלה, והוא יאגד את המכתבים. היא אמרה לי, אני בפנים. אבל עדיין לא היה לנו כלום. אתה צודק, אז א', אמרנו, מאיפה מתחילים? כי יש לך להגיע ל-800 משפחות. כי אנחנו לא יודעים מי ישיר מכתב ומי לא, ואנחנו לא רוצים לפרסם איזה קול קורא, כי זה לא לעניין, בתחושה שלנו, לפרסם את זה ככה. אולי הקשינו על עצמנו נורא, יכלנו לפרסם בתקשורת, אוספים ספר וזה, אבל לא רצינו. כן, אבל כאילו מה קורה עם המשפחה 301 שלא ראתה את הקול קורא, ובדיוק, גם רצת. נכון, וגם זה כאילו הרגיש לנו לא... לא נכון כאילו שזה יהיה ציבורי. רצינו הודעה אישית לכל אחד מה-800 עם השם שלו, ועם התייחסות, כאילו. אז אתם צריכים מישהו מהצבא. הצבא לא נתן ולא נותן מספרי טלפון של משפחות. אז לא היה לנו מאיפה. אוקיי. אז התחלנו לאסוף לבד. פשוט פתחנו את טבלת אקסל, והתחלנו לאסוף מספרים. לא, אני מאמין לך. כן. עד היום אני, אני כאילו לא יודע אם היה דרך אחרת, אבל,
אבל פשוט עשינו את זה. לקחנו מאתר צהל 800 שמות, התחלנו דרך דפי פייסבוק, חברים, חברים עיתונאים, כאילו שהצלחנו להגיע, אבל גם כל אחד מכיר עשרה משפחות או קבוצות. פשוט התחלנו להרכיב. ואז התחלנו לשלוח עוד, ואתה אומר איך אני שולח הודעה, איך אני מתקשר, מה אני עושה. כן, מה אתה כותב בהודעה? וואו. אז כאילו עשינו את כל צעד ב... קודם כל אין איזה מודל. כאילו, אני מתכוון, אף אחד לא יכול ללמד אותך איך עושים פרויקט על זה, כי לא היה שום ספר כזה שנעשה בארץ, וגם לא ראיתי משהו דומה בעולם, וגם, כאילו, אף אחד לא יכול היה, לא היה לנו מישהו שהסביר לנו מה עושים. אמרנו, פשוט נלך. יש ספר אחת של איזה אחות אוסטרלית, אני לא יודע אם אתה מכיר. אתה מכיר את זה? אתה יכול להיות, פשוט, נראה לי אחות סיעודית אוסטרלית שמלווה אנשים לקראת מותם, והיא שנים אספה, כאילו, היא הייתה שואלת אותם על מה אתם תצטערו, כן, ואז היא עשתה מזה ספר כאילו. נכון, את זה אני מכיר, אבל זה מאוד מאוד שונה. אבל היא הייתה, היא עבדה איתם. לא רק זה, גם הקונספט שם שונה, הטקסטים שונים, כי זה לא אנשים שידעו שהם הולכים למות. כן. במקרה הזה, רוב החיילים הרי חוזרים בשלום, וגם הרבה לא כותבים בכלל.
אז התחלנו לאסוף, ואז התחלנו, ניסחנו הודעה נורא נורא רגישה, בעצם אמרנו, אין לנו כללים, ואין מישהו ש... גם, אנחנו שני אנשים צעירים, שנינו בני 31, ואנחנו לא, לא היה לנו שום גוף מאחורינו או משהו כזה. תמיד המשפחות שאלו אותנו, רגע, אתם איזה אגף, משהו, אגף הביטחון? לא, אבל מה המצפן שלנו? המצפן שלנו היה הלב. אמרנו, כאילו, בואו נהיה רגישים, נהיה אנושיים, נהיה אמיתיים, ופשוט כתבנו הודעה מאוד מאוד עדינה, ושאומרת גם את כל הדברים שמרגיעים, כמו כל מילה תעבור אישור שלכם, אנחנו לא נפרסם שום דבר בלי אישור, וגם אם אתם רק מתלבטים, תדברו איתנו, ואולי, ואנחנו, ותחליטו בסוף. וגם יותר מזה, מאוד מהר הבנו שלרוב המשפחות אין מכתבים, אז שאנחנו לא רוצים להכאיב לאלה שאין להם, אז כתבנו, ממש אנחנו יודעים שלרוב המשפחות אין מכתבים אחרונים, וזה הנורמה, אבל אם יש לכם במקרה ואתם רוצים, אז דברו איתנו. וככה התחלנו, עבודת נמלים. ו...
גילינו שהרוב לא כתבו. כן. כי אני חושב שזה מפחיד לכתוב. כן. או מביא מזל רע, או כל אחד. כן. אמ... ואספנו, לאט לאט הגדרנו את הקונספט, כי גם קיבלנו טקסטים שהם לא בדיוק קשורים לאותו דבר. למשל, שלחו לכם כאילו מה? קובץ וורד? צילום מסך? מה... אה, וואו, אז יש הכול. כי זה 2023-24, אמ... יש כאילו, הבנו שגם איך הבן אדם השאיר את המסר האחרון שלו, זה גם חלק מהסיפור. למשל, מישהו כתב בגוגל דוקס, הוא היה הייטקיסט, גם לוחם, והוא כתב בגוגל דוקס, אבל כדי שלא יקראו את זה כשהוא עדיין בחיים, בטעות, הוא פשוט לקח את הלינק של הגוגל ופיצל אותו לשתיים. וואו אחרי. ושלח חצי לאחיו וחצי לבת זוג שלו, ואמר רק אם יקרה לי משהו, תחברו את זה ותשלחו לאימא. אז אמרתי, אוקיי, זה לא כאילו, זה מעניין לדעת את זה גם מחוץ למכתב, כי זה רלוונטי למי הוא היה ול... ול... איך הוא חשב. כן. אז התחלנו לאסוף גם את הסיפורים של זה, אז יש, הרבה כתבו בפתקים או בקבוצת וואטסאפ של אני ועצמי,
הרבה שלחו לחבר, והרבה כתבו גם ביד, היה הכל. היה אפילו לוחם אחד שצילם סרטון כזה, עם חיוך, והוא אמר להם, ממשיך לחייך. היה באמת הכל. אבל תוך כדי הבנו שאנחנו לא יכולים, כמו שחשבתי, אמרת, אני ידעתי שהפרויקט יהיה כל כך קשה, זה לא יכול להיות רק לאסוף מכתבים, כי יש קונטקסט שאני רוצה לספר אותו גם, כשזה למשל, איך זה הגיע, ומתי הוא כתב, ואם הוא פיצל את הגוגל או שזה היה בנוטס, זה מעניין אותי. כן. וגם שיש לי המון שאלות על הטקסט. אז אני לא יכול רק לשים את המכתבים, אני רוצה לעשות פה עבודה יותר מורכבת, שהיא לראיין כל אחת מהמשפחות וללמוד איתה, כמו שלומדים טקסט, את המכתב הזה. כן. ומה ש... שם הלכנו בעקבות הסקרנות כזה. כן. סתם, כאילו החלטתם לעבוד בהיסטוריה או ארכיאולוגיה או כאילו ממש לגמרי... תיעוד הקומנטרי הייתי קורא לזה, כאילו ממש להגיד, רגע, יש פה סיפור, בואו נלך בעקבותיו, וזה יצר כזה שנדלק כשאתה,
כשאתה מתחיל עם זה אולי, לתיעוד הקומנטרי, להגיד, אני רוצה לדעת את הפרטים, כי אני יודע שזה מעניין אותי ואני יודע שזה חשוב לי. ואני כאילו, זה גם סתם כדוגמה, זה לשים לב, מישהו כתב וחברים שלו, שאני, אם... מישהו כתב, לא, סליחה, הוא כתב למשפחה, בסוף המכתב הוא כתב, דיר באלכ, אתם עושים לי בושות ושולחים את זה לחנוך דם. ואז דיברתי עם אחיו, הוא אמר, ברור ששלחנו את זה לחנוך דם. וכתב לו שאם יש לו בעיה שיבוא ויגיד, ואמרתי לו, אוקיי, אני רוצה, אני רוצה לדעת מה קורה, כאילו, מאחורי המשפט הזה, ומה קורה עם ההומור השחור שלו, כי זה משפט שהוא הומור שחור, אז בואו נבין אותו יותר. אז זה היה. בעצם לעשות פגישות עם כל אותן משפחות, ש-49 מכתבים נאספו לספר, ו... הוספתם כסף לדבר הזה? בהתחלה לא היה לנו... כי יש פה מלא שעות שלכם, אתם, אני שומע שאתם עובדים בזה, וואו, הרבה,
נוסעים למקומות. כן. שאלה ממש קשה. לא עשיתם איזה קמפיין מימון. לא, לא, גם לא רציתי, גם הרגיש לי כזה לא לעניין, לא יודע, אולי אנחנו מגזימים, אבל כל הזמן הרגשנו, נורא רגיש הסיפור הזה של כסף. החלטנו כבר בהתחלה, אנחנו לא רוצים להרוויח מזה, אנחנו רוצים שהפרויקט עצמו, אז החלטנו שאנחנו, שאם יהיו רווחים, חצי מהרווחים יתרמו להנצחת הנופלים, קודם כל. ואז, ואחר כך אמרנו, אוקיי, ושאר הכסף, נוכל לשלם בו לעצמנו, אחר כך לעשות תחקירניות שיעזרו לנו עם אותם מספרי טלפון, וגם יש לנו המון חלומות שקשורים לכאילו, לתרגם את זה לעולם, ולעשות פרויקטים של המשך וזה, אבל כאילו, כל הסיפור של כסף היה, אני לא יודע אם אתה מכיר את זה, כאילו זה הערבוב שבין כסף לבין מטרה טובה. כן. עמותות אולי פוגשות את זה גם. כן, קוראים לזה אימפקט, וזה מאוד מבלבל, אבל זה כבר עולם, בסדר, כבר פתרו את זה, אבל לא חשוב. זהו, אז אני לא פתרתי את זה. אתם לא מעודכנים. כן, נכון, לא. אבל בסדר, תשמע, אין מה לעשות,
אם חס וחלילה היה לך קרוב שחולה סרטן והיית מגייס לו כסף, אז יש קמפיינים כאלה, זאת אומרת. כן. ואז תמיד זה מסובך ומעורבל כל הדברים האלה, אבל מה לעשות, זה העולם שאנחנו עובדים בו, ואם אתה רוצה לעשות פרויקט יפה וספר כזה יפה, ואתה עכשיו לא עובד חצי שנה כדי לעשות את זה, כן. אתה איכשהו צריך לקנות קוטג' או... כן, אבל זה מורכבות שהייתה ושעדיין. נגיד, עכשיו מתנוסס על הכריכה של הספר המילים רב-מכר. כן. ואני גאה בזה במובן הזה שספר על נושא כל כך קשה וכל כך לא אינטואיטיבי, הצליח להגיע להמוני קוראים להיות הספר הכי נקרא למדינה במשך תקופה. אבל זה גם, אני חושב שיש אנשים שזה עושה, זה צורם להם לראות רב-מכר על ספר כזה. כן. אז אני מודע לזה, כאילו, ואני מאוד בעדינות עם זה. לאורך כל הדרך גם היינו מאוד שקופים מול המשפחות. והיה אחת ההחלטות הראשונות שדיברנו עליהן מול המשפחות, אמרנו, יש שתי אופציות, או שזה יהיה מוצר, ואני אומר את זה בכוונה צינית, מוצר שהוא טוב,
ושהוא שיווקית, אנשים רוצים אותו, והוא מעני, מצליח, או שעושים מין איזה משהו שהוא אלבום, הנצחה, משפחתי שכאלה יש מלא, אבל אף אחד לא יקרא אותם, והם לא ייכנסו למערכת החינוך, והם לא יראיינו אותם בפודקאסטים, כי זה לא מעניין. והיינו מאוד מאוד כנים לגבי הדבר הזה, ואמרנו, בוא נקבל החלטה שאנחנו עושים מהדבר הזה מוצר שמצליח. אני חושב שזה הכוח שלך, כמישהו שבא ממשרדי פרסום. אתה לא צריך להיות ציני ולנצל את זה בשביל להיות מיליונר, אבל הידע שלך במה הופך דברים למסחרים, אני לא מדבר על הביזנס של זה, אני מדבר על שהקופי יהיה טוב, שהסיפור יהיה טוב, שזה ייראה יפה, ספר יפהפה. ישר אמרתי את זה עליו כשפגשתי אותו, שהדפים כבדים ומושקעים. אין מה לעשות, זה בסוף יביא לתפוצה יותר רחבה, וזה משרת את המטרה. זה על ה... באמת על ה... אני חושב שאם יש משהו שלמדתי במשרדי הפרסום, בהקשר הזה שהבאתי אותו לספר, זה על איך
עושים מעניין, איפה המעניין, כאילו, ואיפה הסיפור נמצא. כי תחשוב, כשאתה מראיין משפחה על המכתב, אז יש שעות של חומר ושעות של... והמון סיפורים. ולדעת להגיד, אוקיי, רגע, זה אנקדוטה שחייבת להיכנס, ואותה הנביא, וגם לדעת לתווך את זה למשפחה ולהגיד להם, לא הכל יוכל להיכנס, אבל אנחנו רק נצמדים למה רלוונטי למכתב הספציפי הזה. אז כאילו, אתה יודע, זה, ועוד איזה רובד שמאוד מהר היה לנו בראש, זה שאנחנו רוצים שחוץ מהמכתבים, אם תראה מאחורה, ברשימת... פנינו ליוצרים ואומנים ישראלים שיקראו את הטקסטים איתנו, ויכתבו טקסטים על מילים אחרונות. מה זאת אומרת? כתב אבי טרבנה, יש לו פרק בתוך הספר הזה. וואלה. כן, ואשכול נבו. ואבי ישכרוף, היוצר של פאודה, שבעצמו נפצע והחלים. וצרויה שלו, ומאיה תבדה, כל מיני יוצרים ומשוררים. כן. ושג שרי שוב, היא צלמת, לא? נכון, אבל זה גם היה חלק מהקריאיטיב. אמרנו, רגע, בוא נביא זווית של צלמת על מילים אחרונות.
מעניין, מאיה תבת דיין, וואו, אנשים, נשיא המדינה יצחק הרסוג. כן, שמעת? כן. שמעתי עליו. מזמין אותנו לבית הנשיא, אחר כך להענקה וכזה, אבל זה היה עוד החלטה אומנותית. כן. שאנחנו משלבים בין הפרקים, טקסטים על מילים אחרונות, שכתבו כזה איזשהו מגוון ישראלי מאוד מעניין, הז'אנר הזה. כן, כן. וזה היה חבל. מה אתה, אגב, למדת על זה? זאת אומרת, מה הדבר הלא צפוי שאני בתור הדיוט שלא בקיא ועוד לא קראתי את כל המכתבים האלה, יחשוב שכולם ישימו במכתבים זה והם דווקא לא ישימו, או ההפך, או ישימו דברים שלא הייתי מצפה. וואו. אז ההומור השחור הפתיע אותי. יש הרבה הומור. אנשים שכן ניסו להצחיק, שהם ממש, כאילו, אני חושב שזה מין ניסיון להעלות איזה חיוך אחרון כזה, וגם לשבור את הפאתוס של מכתב אחרון, של כאילו במקום להיות רק דרמטי, פתאום הוא זורק איזה,
איזה הערה קטנה, איזה בדיחה, וזה תפס אותי ממש. האומץ, כאילו. כן. מישהו כתב למשפחה, בלעדיכם לא הייתי כאן, ואז הוא כותב בסוגריים, כאילו, כאן נלחם, לא כאן בקבר. עכשיו זה בדיחה נורא שחורה. וואו וואו וואו וואו. אבל כאילו זה הבן אדם. כן, כנראה גם ככה הם הכירו אותו. נכון. וזה קול, כאילו, איזה דרך מגניבה להיזכר. אז גם הומור השחור, וגם אני חושב שהמילה שהפתיעה אותנו, שהכי חוזרת כאן, ואנחנו ציפינו הרי, הרבה מכתבים נכתבו אחרי 7 באוקטובר, אנשים ראו את הזוועות, נלחמו בעוטף, ולפני שהם נכנסים לעזה כתבו מכתב, just in case. חשבנו שיש שם הרבה זעם וכאב וקושי. אבל פסינו בדיקה והמילה שחוזרת הכי הרבה בספר היא המילה אהבה. אהבה. יש המון המון אהבה, שכנראה יוצאת רק ברגעים האלה, שהיא למשפחה, לאנשים, לחברים, לעם. פתאום הילדים בני 19, שכאילו, הכי קראו להם דור הטיק טוק כזה, פתאום הם מדברים על ההיסטוריה, ואתה כזה אומר,
מאיפה זה הגיע, כאילו, ואני חושב שיש משהו, זה מה שירתק אותי ברגעים האלה, שזה רגעים שפותחים לאדם רגע ממה הוא עשוי, שזה אנחנו לא שם ביום יום שלנו. כן. כאילו, אבל כן, במרגעי קצה, יצא ממך משהו, אתה תצטרך, אני חושב שגם כולנו חווינו את זה ב-7 באוקטובר, רגשות כאלה של גם אכפתיות ולאומיות לפעמים, דברים שלא הרגשנו הרבה מאוד זמן. אני הרגשתי את זה אחרי, הייתי בברלין בסוף העולם, וכאילו, ופתאום אתה מרגיש הכי ישראלי אי פעם, כי הוא הכי גאה והכי כואב והכי... אז הדבר הזה מאוד קורה שם. תגיד, בוא נדבר קצת על המילה סקרנות. הסקרנות אולי גם מחברת את הדברים שאתה עושה. אז אוקיי, פה רגע, אני אשאיר את הסקרנות פה לפני, אבל איך לפני זה, הזכרת את נפתלי בנט? כן. מה, נפתלי, זה היה מצחיק בביו, כתבת כזה מותגים ידועים, שוקולד פרה ונפתלי בנט. זה צחיק אותי, זה ככה בכוונה.
אה, אוקיי, אז זה עבר. כן, זה כאילו שני דברים, משוקולד פרה ועד נפתלי בנט, זה כאילו מה, זה כולל בתוכו כל כך הרבה נושאים, לא? כן, וגם זה יפה ששוקולד פרה הוא לפני. כמובן. אבל מה עשית עם נפתלי בנט? קודם כל הוא דמות שעניינה אותי הרבה זמן, עקבתי אחריו ואמרתי, וואי, יהיה מגניב רגע להכיר אותו מקרוב, ואולי לכתוב לו וכזה, לא יודע בדיוק איך. לכתוב לו מה, אבל הוא לא קומיקאי. לא, הוא היה, לא, לא קומיקאי, לכתוב, עשיתי לו קמפיין בחירות בעצם, זה היה זה. עשיתי לו קמפיין בחירות. וואלה. הייתי בצוות קריאייטיב של קמפיין 2021, שבתוצאות שלו הייתה, אם אתה זוכר, היה כאילו מעט מנדטים, אבל הוא נהיה ראש ממשלה. אני זוכר, כל בן אדם שאוה דמוקרטיה זוכר ותוהה עד היום. כן, אז אתה מכיר שעושים case studies לדברים בעולם הפרסום, כמו בעסקים. כן. אז אמרתי, אם הייתי עושה case study לקמפיין, זה כאילו, התרסקנו במנדטים אבל קיבלנו ראש ממשלה. כן. ואיזה תוצאה מגניבה. כן, כאילו, הצלחה, לא הצלחה. נראה לי בסוף הצלחה, כאילו. כן, כן. כמו לידים נורא איכותי. שש מנדטים אבל כל מנדט איכותי נורא.
תווה 20. כן, אז, ואז, אז הכרתי מישהו בקמפיין שלו בקיצור שב-2021 כתבתי לו אני רוצה לעבוד איתכם הנה דברים שעשיתי בעולם הפרסום הרגיל עם מותגים כמו שקולד פרה ומאזדה ובנק פועלים ואחרים. והוא אהב את זה כי הראתי לו כסוג של תקוונות והוא אמר יאללה תבוא ובאתי. וכתבתי לו גם את הנאומים וגם כזה קריאייטיב בקמפיין. מה זה? נהג המונית. אה, וואי, יש לי סיפור חמור עם נהג מונית שאמרתי אני לא אשכח אותו. בדרך לבנט ברעננה נסעתי במונית פעם אחת, זה סיפור על סקרנות, הוא התככר להצחיק אותי. והנהג, ככל שאנחנו מתקרבים, הוא לא ידע הרי שאני נוסע לפגוש את, הוא כבר היה ראש הממשלה אז, כאילו. וואלה. כן, הוא נכח. אה, והוא המשיך לגור ברעננה. המשיך לגור ברעננה והמשכתי לבוא איתו קצת, כתבתי לו אז קצת דברים. בבגד טקסי לא כתב את הראש הממשלה. לא, כתבתי את השכונה, גם לא רציתי כזה,
נהגי מוניות, כאילו, אתה לא רוצה להיכנס איתם ל... בדרך כלל. וגם לא יודעת אם... אבל אז תוך כדי שאנחנו מתקרבים לשכונה, הוא זורק לי הנהג, אתה יודע שבנט גר פה באזור, אומרים משהו כזה, ואני אומר לו, וואלה, מגניב. ואז אמרתי, יאללה, בוא נהיה, כאילו, סקרנים. ושאלתי אותו, תגיד, מה אתה חושב עליו, על בנט, אותו ראש ממשלה? אז הייתה שתיקה, והנהג הסתכל עליי כאילו הוא רואה גליץ' במטריקס, ואמר לי, תקשיב, זאת פעם ראשונה בקריירה שמישהו שואל אותי מה דעתי על פוליטיקה. כאילו הוא תמיד בצד השואל, או בצד המתלונן. או בצד שאומר, בלי ששאלו. כן. אבל בסוף הוא נתן לי תובנות, הוא סיפר לי דברים שהוא חושב, וכזה, והשתערתי. אני חושב שכאילו הסקרנות היא מין דבר כזה שאני הולך איתו כל החיים. גם בסטנדאפ הכלי עבודה הוא סקרנות. היה לי... איך זה? בוא נעשה רגע הפסקה מהכבדות, מותר? בטח. אנחנו בהפסקת פרסומות, כן. בהפסקת פרסומות רגע מהכבדות.
איך? אוקיי, בוא תספר לכל עם ישראל שהם לא סטנדאפיסטים שמקשיבים לך. מקווה שהחברים של הסטנדאפיסטים גם מקשיבים, אבל לכל השאר. איך מגיעים לבדיחה? כאילו, איך זה קורה? וואו, אוקיי. ומה היא בכלל? בדיחה בימינו, כי היום זה כבר, רוב הפעמים זה כבר לא בדיחות, זה מין כזה רנט שנמשך 20 דקות לפעמים. כן, אני פחות אוהב את זה שכאילו, שאין איזה התחלה וסוף, הוא פשוט מדבר כזה. יותר באמת יש אינסייט שאפשר לדקור, תובנה ספציפית. אז כאילו פאנצ'ים? כן, פאנצ'ים או ממש תובנות, זה הכלי שאני עובד איתו גם בפרסום וגם בסטנדאפ זה תובנה, זה כאילו הרגע הזה שאתה אומר וואלה, אוקיי? זה הרגע הכי חשוב. תן דוגמה, תן דוגמה. ניתן דוגמה מפרסומת ואז מסטנדאפ אולי. אז בפרסומת, אחת הפרסומות שאני אוהב ושהיא קשורה גם לבריחה מקלישאות היא פרסומת ללוטו שנעשתה פה בארץ. ובעצם כאילו, בוא נעשה תרגיל, כשאתה אומר פרסומת ללוטו,
אז מה הקלישאות שעולות לכולנו לראש? מישהו עם מלא כסף. מלא כסף, איך זה נראה מלא כסף? הוא ביאכטה, בבריכה, עם חלונות נקיים לבנים, ענקיים כאלה מאחוריו, לא יודע. כן, בדיוק, אז זה הקלישאות וזה משעמם. קלישאות של כאלה. אבל זה משעמם. כן. משעמם לראות את זה? מאוד. משעמם לדבר על זה? ואפילו משעמם לחשוב על זה, זה כבר שקוף. זה הבעיה עם קלישאות, הן כבר שקופות מרוב ש... כן. ומה שהם עשו שם, החברים המוכשרים שכתבו את הפרסומת, זה הם הראו כמה חבר'ה יושבים בבית קפה, והם מזמינים מים, כאילו אומרים לצרית אפשר מים, ואז המלצרית אומרת מינרלים הוא מהברז, כולם אומרים מהברז, ואחד אומר אני אקח מינרלים. אז כולם מסתכלים עליו, ואז הקריין אומר, בשנה האחרונה נולדו חמישה מיליונרים חדשים, אולי זה מישהו שאתה מכיר. כן. וזו תובנה סופר ספציפית, שאומרת שכשאתה תהיה עשיר אז אתה לא תתקמצן על המים מינרליים, וזה כאילו, זה רגע של וואלה. כן. כי אתה אומר, אה, כן, אני כאילו,
מי האנשים שיכולים להזמין מים מינרליים? או יש להם תובנה עם הבוטנים במיניבר במלון, עם כיסא בים, כל מיני דברים קטנים שאתה אומר, כשאני אהיה עשיר יהיה לי דברים קטנים בסגנון החיים שהשתנו, ולא היה אחת. או עידו קציר, שדיבר, כאילו, אני סוף סוף אזמין את הפח המדבר. כן, נכון, נכון, כזה. זה אני עם עוד קצת כסף. זה אני עם עוד קצת כסף. אז זה דוגמה כאילו לדרך אחרת לחשוב על כסף, כאילו, אבל בתוך, בתוך, בסטנדאפ אני בעיקר עובד עם סקרנות. אז למשל, אקח דוגמה, תופעה שכל מי שטייל באירופה מאוד, מאוד אי אפשר להתעלם מנה, זה פיק פוקטס, גייסים. כן, שבארץ אין כל כך. תעשייה שלא פרצה. כן, בארץ. לא הביאו אותה, למה? אני לא יודע בדיוק. יש משהו אלגנטי בהתגייסים, משהו מאוד מתוחכם כזה. כן, זה קצת, זה הכי קרוב לקוסם בתכלס. יפה, נכון, זה מאוד, חוץ מהחלק המשעמם של להחזיר את השעון בסוף ההופעה, אבל זה ממש על התפר בין פשע לקסם.
הפשע אצלנו פחות סקסי, כאילו, כזה, אצלנו זה יותר, מישהו חוטף לך, לא יודע, דברים, אבל כאילו יש משהו אלגנטי בהתגייסים, וכאילו התחלתי, אתה רואה את השלטים האלה, beware of pickpockets, ואתה שומע על אנשים שכיסו להם, והתחלתי להסתקרן מזה, לפני שיש לי בכלל בדיחה. אמרתי, וואלה, איזה דבר מעניין זה כעסים. ואז אני אומר לעצמך, איך אתה בוחר בקריירה הזאת? איך אתה בוחר במקצוע הזה? מה אתה, ה-skill שאתה צריך, כאילו. אז אתה אומר לעצמך, אני לא רוצה להיות זה אדם ממש רע, אני לא אהרוס לי מישהו את החיים, אבל אולי אני אהרוס לו רק את היום. כאילו, אני אקח לו, זה אף פעם לא משנה חיים. ואתה כאילו אומר, אתה מתחיל לחשוב כאילו איך זה נראה, ואתה אומר, ואז קראתי, עשיתי גוגל, קראתי שכיסים הם נגיד, הרי האלה שמכיסים אותך באייפל, הם לא גרים בפריז, הם לא יכולים להרשות לעצמם את פריז. טוב, תלוי את מי הם מכיסים אולי. בדרך כלל, נכון, אבל תלוי מהקהל שעובדים איתו, אבל בדרך כלל הם כאילו אנשים ממדינות אחרות שבאים לכריסמס. כן. אמרתי, איזה מטורף, בן אדם הזה נוסע לחגים לעבודה, איך זה נראה, איך אתה אורז, מה אתה צריך לארוז בכלל כשאתה נוסע, אתה לא צריך לקחת איתך פלאפון, שעון, ארנק, וכאילו, וגם סתם, אם יש להם כאילו שלב שהם אומרים, טוב, עבדתי מספיק היום, אני מסיים את היום, עכשיו קצת נראה את פריז היפה.
אז רגע נכנסתי לתוך זה, ובתוך הדבר הזה, זה אינסופי. כי אתה פשוט הולך עם אזור שנראה לי שלא תהילו בו. זה, ואמרתי, וואי, מעניין אותי להיות שם, התחלתי לעשות מזה סטנדאפ בברלין. בארץ, אגב, זה באמת לא עבד כל כך כשחזרתי וניסיתי את אותם בדיחות כעסים, כי אנשים יסתכלו עליי, מוזר, זה לא פרץ פה. כי אין פה כל כך. וגם עוד דבר שתפסתי זה שהמשטרה, נגיד, אומרת לך בכל מקום, beware of pickpockets. וזה כאילו מאשימים אותי, אתם המשטרה, תפתרו את זה בעצמכם. כן. וכאילו, אין לך beware of rapist and murderers כזה, זה כאילו, אז הם כאילו מתחסים לזה קצת כמו משחק, אל תפסיד, בוא, אנחנו נותנו לך טיפ, תשתדל להיות טוב. גם מה זה beware? כאילו הם pickpockets, הם יודעים, זה עבודה שלהם. בלי, גם אם אני אעורר. כן, כן. אז זה כאילו, בוא תגיד לי, תנסה לראות שהוא עושה את הקסם, אבל הוא עושה קסם, הוא קוסם. כן, אבל גם אם כעיסו אותך, אז אתה קצת מאשים את עצמך, כי אתה קצת מרגיש כאילו, יש איזה רגע של וואלה, well played, אהבתי, אהבתי את זה, מעריך את הסקיל, אתה קצת מרגיש אפס, אז אולי בגלל זה אנשים לא כאילו באים להתלונן. אז קודם כל זה, סתם, תוך זה ותוך סוגריים,
של כאילו מסקרן. ואז אני אומר, אותה סקרנות, אגב, היא יכלה להפוך ואולי היא תהפוך, אני יכול לעשות סדרת דוקו על כעיסים, אולי אני אלך לראיין אנשים בזהות מדויה ולשמוע על, באמת איך הם התחילו, אולי זה קוסמים שכשלו, משתמשים באותו זה, או כמה טוב אתה יכול להיות ואיזה אני נגיד קלאמזי אז אני כנראה לא יכולתי להיות בקריירה הזאת, כאילו אתה אומר אתה לפעמים אתה נתקל באנשים ברכבת בטעות והם חושבים שאתה מנסה לכייס אותם, אז זה זה. אתה יכול להיות קוסם בינוני אבל עס מצוין ואתה בו זמנית אתה כאילו אתה יודע אתה מראה לי את הקלף שבחרתי ואתה גונב לי את הארנק ואתה גם בסוף אני גם נהנה שגנבו לי. כן. אז ככה זה עובד כאילו זה לחשוב על זה ואז אני אומרת זה יכול להיות דוקו זה יכול להיות בדיחה, זה יכול להיות אולי סיפור על קייס? אבל, אבל תתאר לי רגע את הסקרנות, זאת אומרת, איך, איך, זאת אומרת, אני מניח שהמוח שלך פשוט איך שהוא עושה את זה, אבל אתה יודע לתאר איך הוא עושה את זה? כי אני, סקרן לפעמים לגבי דברים, אתה יודע, אני קורא ויקיפדיה ואני צולל לאנשהו לאיזה חצי שעה ואז יוצא משם, אבל
הבדיחות לא הגיעו איתי חזרה, סתם חזרתי משם עם משהו מעניין. כן. אני חושב שזה לנסות להבחין במה שהוא לא ה-obvious, אוקיי? זה קשור גם, גם במכתבים האחרונים, זה כאילו, אני חושב שבטח מיליון ישראלים ראו מכתב אחרון. כן. ברשת, אמרו וואי, מרגש, עשו לייק, והמשיכו. אבל אמרתי, רגע, רגע, רגע, יש פה, הדבר הזה של הרגע, רגע, רגע, של יש פה משהו שמעניין ושאפשר להיכנס אליו. אז, ואז אתה אומר, רגע, לא היו פה עדיין, מעניין אותי לחקור את זה. ו... ואז לשאול שאלות נורא פשוטות אולי. כן. כמו, מה, אני עוסק על השוואה מאוד מוזרה בין שני הדברים, אבל אני חושב שהיא נכונה. כאילו, בין, אם זה בכייסים, אתה שואל את עצמך רגע בשביל להביא בדיחה. אתה שואל את עצמך, איך נראה סדר-יום, או מה הסקילס שדרושים, או מה קורה אם תפסו אותך, איזה מביך, זה שאלות פשוטות, נכון? זה שאלות של ילד, זה לא שאלות של... המבוגרים הרי הם כאילו רגילים לראות את הקייסים בתור איזה מטרד כזה, כן, ולהמשיך בחיים, אבל תתחיל לשאול שאלות פשוטות.
ולהבדיל, ולא להבדיל, אותו דבר עשיתי, רגע, מה עובר לך בראש כשאתה כותב מכתב אחרון? איך אתה מצפין אותו בלי שידעו? כן. מה זה עושה למשפחה? מה קורה? כאילו שאלות, לשאול שאלות, לשאול את השאלות הפשוטות ולא להניח להם, כאילו, לא לוותר עליהם מהר מדי. וכמו שאתה אומר, כנראה שזה עזר לך גם בסיפור הזה, כי בסוף, וזה מה שאתה אמרת לי כשקראתי את הביו שלך, שאתה מאמין שהיצירתיות מתחילה רגע אחרי ה-obvious. כן. ואז אולי, לא יודע, לפעמים לא צריך אפילו להגיד את ה-obvious, אבל... זה ממש עוזר לדלג על ה-obvious בחיים. פשוט לדלג. כמו סקיפט אינטרו של נטפליקס. כן. אני בתקשורת עם בני אדם בכללי, וגם ספציפית, שזה נושא סופר רגיש, שזה תקשורת עם משפחות שכולות. אני וכל הפרויקט הזה, אני עדיין, אגב, אני בקשר נורא נורא קרוב איתם, כי הספר הזה הוא דבר ש... פרויקט מתגלגל בעולם.
אנחנו עושים הרצאות ביחד עם המשפחות, אנחנו יוצרים דברים ביחד. והיה שלב ששמתי לב שכשאני בא להתקשר לאימא שלי, אני מדפדף 50 אימא של, אימא של, אימא של. עשיתי א' אימא. ומאז זה קצת יותר קל. שיטת דפי זהב. כן, ממש שיטה של פעם. וואו. אז אני מבקש על כזה, ועם כל אחד מהם, אף אחד, עם אף אחד מהם, לא היה לי את השיחה שאומרת, יואו, איזה עצוב זה, תנחומה, וכל הקלישאות שאומרים לאבלים בהתחלה. כי אני הרגשתי שזה מיותר, ובואו נדבר איתם כמו בני אדם רגילים. כן. הרי אני חוויתי שכול בצורה קצת שונה, ורציתי שתתייחסו אלי רגיל. זה לא הופך אותי ליותר צודק, זה לא הופך אותי לשביר, להפך, אני יותר חזק, אני יותר אמיץ מאז הפגישה עם המוות. אני יכול, אז כאילו, וגם זה משהו שכל הזמן שמעתי מהמשפחות של כאילו, אל תיזהרו עלינו כל כך. כן. הם אנשים שרוצים,
אפשר לדון איתם, אפשר להתווכח, אפשר לצחוק. אפשר אפילו להגיד להם, תקשיבו, נראה לי שלא נכניס את האנקדוטה הזאת, כי זה לא כל כך קשור למכתב. והם יבינו, כי אפשר לנהל דיאלוג. אז בעצם גם שם היה לדלג על הקלישאות. כאילו בעצם, אני אתן רגע אחר כך, הזכרתי עוד דוגמה עם אבת ארבנה עם העבודה איתו על הפרויקט. אבל אז שם בעצם ישר התחלתי איתם, כאילו בלי הקלישאות של איזה עצוב, וכאילו, להגיד משהו אמיתי, להגיד איזה יופי הוא כתב פה. כן. איך הייתי רוצה לשבת איתו לבירה? שזה באמת מה שהרגשתי, וכאילו ללכת עם האמת הזאת ולוותר על הקלישאות, זה פותח, בטח, זה יותר טוב משום דבר לא יכול להכשיר אותנו לספר הזה, אבל ללכת עם האמת, כאילו, ובלי התבניות, פשוט להגיד להם, תקשיבו, יש לנו רעיון, אנחנו לא יודעים איך זה יצא, אין לנו עדיין מימון, אבל בואו נלך על זה ביחד, זה מה שהביא איתנו את המשפחות האלה עד כאן. אתה יודע, צ'אט GPT, יש אנשים שמשתמשים בו כדי לכתוב אימיילים אז לפעמים כשאני עובד עם חול,
אז אני אומר לצ'אט GPT אני עובד עכשיו עם אמריקאי או עם מישהי מלונדון תכתוב לי את האימייל. הוא כותב תמיד איזה 17 פסקאות ואני אומר, רגע, ככה הם מתכתבים שם? כאילו זה המסקנה שלי, המסקנה שלי זה שהוא אומן על כל האימיילים בין האמריקאים והלונדונים. באמת? ככה הם מתכתבים שם? שאלוהים יעזור לי באמת אפשר רגע לדבר רגיל? cut to the chase אפשר רגע? לא, לא אכפת לי שהשפה תהיה יפה, מליצית, חצי מתנצלת וזה, זה אני מקבל את הקטע שלהם, לא להגיד את זה בפנים, אבל אפשר בלי השתיים שלוש פסקאות הראשונות, כאילו של ה... I hope this is not finds you well וכל דבר כאלה. שמע, במלחמת איראן ישראל כיבדתי את זה שהם כתבו לי I hope this is not finds you well, כי אתה יודע, גם ראית, היו מלא בדיחות הצחקות על I hope this is not find you well ואני כזה נופלים עליי טילים. כן, לא כל כך well, גל הולך תאר לכם, כן. אולי בתוך well, כאילו בתוך איזה באר, אבל רגע,
הבטחת שתספר משהו על ידי הרבנאי. אה, אז גם איתו, בעצם מה שעשינו זה לקחנו את כל המכתבים שאספנו ואמרנו איזה יוצרים הכי מעניין אותנו לשמוע מה יש להם להגיד על הדבר הזה, על המילים האחרונות ועל המכתבים האלה, סוג של כדי שלא נהיה איתם לבד. אני וגם אני והרחלי וגם אני והקוראים, במקום להיות לבד מול כל המילים האלה בוא ניתן לאנשים, עם רוח ולב ומחשבה, רגע, לעבד איתנו את זה. תחשוב שאתה אומר, אני רוצה שעבד ארוונה יחזיק לי רגע את היד, או אני רוצה לשמוע את הטייק של אבישג שרי שוב כצלמת, כן. או של אשכול נבוא כסופר בעצמו. יש ציטוט של פיקאסו, סליחה שאני לא אגיד את זה בדיוק, כי אני לא זוכר את זה באמת, באתי לחפש בגוגל אבל אין לי זמן, אז הוא אומר משהו כמו Art is not a lie and not the truth. Art is a lie to tell you the truth, משהו כזה. כן. כאילו הוא אומר,
אומנות זה לא באמת אבל השימוש שלה זה כדי שתוכל לדעת את האמת. יפה. שזה שוב מקשר אותנו גם לסטנדאפ. נכון, גם ציטוט יפה של... כאילו שאמרת לי, אני אביא לך את אביתר בנאי כדי שלא תצטרך להיות עם זה לבד, זו אמירה מאוד חכמה, כאילו נכון. כי אני, ראית אותי קודם, אני מחזיק את הספר, וזה פעם ראשונה, אתה הבאת לי אותו עכשיו, ולא קראתי אותו קודם, ואני מחזיק, ואני יודע שאני הולך לקרוא מכתב של מישהו וזה, ואני כבר כאילו בחיל ורעידה, ואני לא יודע אפילו איך, זה כמו שאתה בא לשבעה, ואתה לא יודע מה להגיד, רוב האנשים הם נבוכים, אנחנו לא יודעים מה... כן. ואז אתה אומר לי... יש לנו צרות קלישאות, דרך אגב. בדיוק, ואז אתה אומר לי, תקפוץ על הקלישאות, אז אני אומר, רגע, אני צריך שמישהו יעזור לי לקפוץ על הקלישאות, אז... כן, כן. אוקיי, אז מה היה עם אביתר? אז אמ... אז שלחנו לו את הטקסטים, וביקשנו ממנו לכתוב, וגם לרתום כל אדם כזה, זה היה גם פרויקט בפני עצמו, ואחר כך היה לנו גם שלבים של לפעמים עריכה, לערוך את הטקסט, ולבקש כאילו לאנשים שאתה מעריץ ושגדלת עליהם, ולהגיד להם, אולי אפשר לשנות משהו בשורה השלישית, נראה לי זה יעבוד יותר טוב, צריך הרבה, כאילו זה עוד פרויקט בפני עצמו,
אבל מה שכאילו זכור לי מאוד זה שהלכנו אליו רחלי ואני, אחרי שהספר יצא, כשהוא הודפס, עוד לפני שהוא הגיע לשוק, הלכנו אליו הביתה, וכאילו ביקשנו למסור לו עותק עם הקדשה, ולהגיד לו תודה. והלכנו אליו הביתה, וישבנו איתו ודיברנו מאוד פתוח על המוות ועל החיים, ובפלאפון כל האנשים שכאילו שקשורים לספר, כל הזמן אמרו לי, תבקשו ממנו להצטלם, ושיעלה סטורי, ושזה, וכל האנשים של היחץ ושל השיווק. כן. ואמרתי, אוקיי, זה ה-obvious, אבל אני לא מרגיש שזה נכון פה בסיטואציה, כי אנחנו בסיטואציה של, אנחנו ברגע אינטימי, אנחנו חולקים משהו מאוד מאוד אמיתי. כן. ואני לא, אז לא ביקשנו כלום, וכאילו בסוג של הקרבנו את הדבר הזה, ובאמת לא צלמנו ולא עשינו כלום, והרגשתי אחר כך שהוא נורא נכון, ואמרתי לעצמי, כאילו בסוגרון, אלוהי היחץ יגמול לי באיזושהי צורה אחרת,
בלי שאני ארגיש שאני עושה משהו שהוא לא נכון ללב שלי. זה גם לא הביא את אר בנאי לעשות סלפי. כן, הוא היה מסכים, היינו מבקש, לא, הוא היה יכול להעלות סטורי, אבל אתה יודע מה, דווקא כי לא ביקשנו, אז אחר כך ביום הזיכרון הוא בעצמו העלה את הטקסט של עצמו, וכתב על הספר בלי שעשינו לו איזושהי תחושה של, אתה יודע, אולי תעלה, אולי זה, וזה גם רגיש לי משהו עם ללכת עם האמת, כאילו לעשות משהו אמיתי, לעשות ספר שהוא טוב, כאילו שהוא גם עשוי טוב והוא גם מעניין, ואז אתה לא צריך את כל ה... אתה לא צריך טריקים. להגיד, שלמה ארצי כתב, הקדיש טור לספר בידיעות אחרונות. כן. ואתה שואל את עצמך, רגע, איך, אולי הגעת לסוכן שלו, אולי זה, אולי, כאילו, עושה לך טובה, ממומן, כל מיני מחשבות שעוברות לאנשים בראש, ולא, הוא פשוט קרא את הספר, כן. וזה נורא נגע בו, והוא כתב ואם אתה עושה את הדברים נכון אז זה קורה, זה קורה. כן, כן. אמ... טוב רציתי לדבר איתך על איזשהו קוסם שהוא גם סטנדאפיסט.
קוסם שהוא גם סטנדאפיסט וגם קייסט, כן. לא לא באמת, יש עכשיו נטפליקס איזה אחד שהוא, אני אנסה רגע לתת ערך, ביטוי שאני שונא, אבל חייבים, חייבים, הוא, הוא, הוא, אין, עוד לא המציאו ביטוי אחר, יותר טוב. for luck of better alternative, אבל יש את דאגלס אדמס. אדם, לא, סקוט אדמס. סקוט אדמס, שהוא הבחור מדילברט. אמ... הבחור שהמציא את דילברט, בוא נראה שאני לא מתבלבל, כן. אוקיי. סקוט אדמס, שהוא אגב אדם מאוד שנוי במחלוקת בימינו, בוא נגיד, אני לא אוהב את הצד הפוליטי שלו, אבל בלי קשר, הוא בחור מדהים שמלמד עסקים בצורה מדהימה. עכשיו, הוא צייר את דילברט, כן?
והוא אומר הרבה פעמים, שאני רגע עובר לז'אנר של בניית קריירה, סליחה רגע שאני סוטה מהנושא שסוטה מהנושא שסוטה מהנושא ש... הנה עכשיו מנכ״ל מקבל כנפיים, כל פעם שאנחנו נותנים ערך ומנכ״ל איפה שהוא מקבל כנפיים. הוא עשה פאקינג את דילברט, כן? זה קומיקס על עבודה. עכשיו דילברט מכניס מיליונים. עכשיו רוב הקומיקסאים בעולם יגידו לך קומיקס אי אפשר לעשות עם כסף. כן. וכל הגרפיד וכל האלה כאילו יגידו לך כסף? נטפליקס עושים מזה כסף או דיסני עושים מזה כסף. אני? אני נשארתי אני מרוד כמו אתה יודע מישהו שבחר מיליון ספרים, וההוצאת ספרים קיבלה את כל הכסף. וסקוט אדמס אומר כאילו אני הייתי קומיקסאי בינוני, אבל גם הייתי איש עסקים בינוני. ביחד, מה שיצר להם את ה... בוונדאי הגרם, יצאתי איש עסקים מספיק טוב שיודע לעשות קומיקס מספיק טוב,
ככה שהצלחתי לעשות מלא כסף מהקומיקס שלי. כן. והוא אומר את זה לאנשים בעולם היום, הוא אומר, אתה רוצה להיות הקומיקסאי הכי טוב בעצמך? לך תהיה אחד ממיליון. אתה רוצה להיות האיש עסקים הכי טוב? בהצלחה לך. לך תהיה אחד ממיליון. תהיה מספיק טוב או בינוני במשהו, אבל תעשה את זה בין דיאגרמים. עוד משהו שאף אחד אחר לא עושה, נגיד, לא יודע מה, סטנדאפיסט שמחליט לכתוב ספר על מכתבים של חללים, של נופלים, יכול להיות שיצא מזה איזה משהו מיוחד, כי זה עוד פעם ה... אני ממש מרגיש את זה, אם זה גם אם לתת עצה אחת כאילו מהדבר הזה שלמדתי, זה ש... הדברים מאוד מתחברים. אם אתה מתקדם, כאילו אם אתה מתקדם בחיים ו... אז כל מיני סקילס לא קשורים שאתה רוחש עם הזמן, הם בסוף מוצאים את עצמם בתוך מה שאתה עושה. בתוך העשייה של הפרויקט הזה, כישורי, הייתי צריך כישורים נורא מאוד מאוד שונים. נגיד כישורי ראיון, לראיין משפחות, זה דבר שלא ידעתי, אבל עם הזמן רכשתי אותו וידעתי שיש לי אותו, כאילו.
וכמובן שיווק וקריאייטיב מהשם של הספר ועד הכריכה האחורית, שכריכה אחורית היא סוג של פרסומת, והומור, ולהבין איפה המעניין ואיך מספרים סיפור, ואפילו ברמה אחרת, כאילו, האומץ שאתה צובר מלעלות על במות ולא לפחד להתרסק, שזה הדבר הכי מפחיד לסצנדאפיסטים, אותו אומץ משרת אותך גם כשאתה מתקשר לאם שכולה ושואל אם יש מכתב אחרון ואם היא תרצה לחלוק אותו. כל הדברים ששווה... אתה יודע שאולי מישהו יכעס עליך או... לא יודע, זה קרה, וקיבלנו שיחות לעשות ידעתי שזה יהיה, ידעתי, ואמרתי, אוקיי, אם ניתן הפחד לנתן, לא הייתי עושה את הפרויקט. אם בשיחה הראשונה שמישהו אומר לי, תקשיב, לא רק שאין לנו מכתב, הילדה שלי גם לא תכננה למות, ואיך אתם בכלל חושבים על זה, כן. אם הייתי יוצר שם, אז לא הייתי מגיע לשאר המשפחות, אז הייתי, ידעתי שאני אספוג את הדברים האלה. אז כאילו הרגשתי איך כל מיני דברים שלמדתי, שכביכול לא קשורים אחד לשני, כמובן לשנה הזאת בברלין, שאפילו לא יודע, באותה שנה ראיתי המון אומנות, עברתי במוזיאונים, ראיתי סדרות, סרטים,
ואתה אומר, אוקיי, זה הופך בסוף לאיך אתה מגיש את הדברים בצורה אסתטית, איך אתה עושה, כאילו מדבר אחר כך על הספר, לא יודע בדיוק לתאר את זה, אבל אני רוצה להגיד, שאם יש משהו שמעניין אתכם, גם אם לא ברור לאן הוא מוביל, אז כאילו תשקיעו בו. כן, כן, הדברים לגמרי מתחברים. כן. שלמה, תודה רבה רבה רבה. תודה לך. אני מת לקרוא את כל הספר בפני המיקרופון, אבל החבר'ה צריכים להמשיך, הם צריכים לצאת מהאוטו וללכת לעבודה, או לחזור לילדים, או אני לא יודע איפה אתם, בריצה, דש לכולם. וזהו, אני מאוד שמחתי להיפגש, אני חושב שהספר גם נראה מדהים, אם אין לכם אותו, אני מאוד מאוד מאוד מאוד ממליץ, זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי שנוצר בעקבות המלחמה שאנחנו עדיין בתוכה. אנחנו עדיין מחכים לחטופים, ועדיין מחכים שכל החיילים ילכו הביתה כדי שהם יוכלו
להיות בטוחים. בטח עוד יותר, עוד יותר, עוד יותר המילואימניקים שהיו באמצע חיים והפסיקו את החיים שלהם וצריכים לחזור, ומילואימניקיות. תודה. תודה לך. מאחל לך שזה ימשיך להצליח וגם שהסטנדאפ יצליח. תודה וגם שאין ליצור דברים משמחים יותר על מילים ראשונות. יש לך, יש לך, סליחה שאני שואל אבל יש לך הופעה בקרוב אתה רוצה לעשות איזה פלאנט? לא, לא רוצה לקדם. יש שרוצה שיקרא את הספר זה הקידום היחיד. צריך, אם לומדים משהו בקריאייטיב זה שצריך הנאה לפעולה אחת. חבל שלא ידעתי את זה אף פעם. טוב, חבר'ה, בתחילת הפרק פרסמתי שני דברים אז... יאללה, ניפגש בשבוע הבא. יאללה,


