קורסים
הספרים
לארגונים
פודקאסטבלוג
מיוחדים
English
פרק 457·22 בספטמבר 2026·67 דק׳

למה אהבה לעבודה לא מגינה עליכם | אין לנו מושג מה אחרים חושבים או מרגישים | המקצוע הכי שחוק בבתי החולים הוא לא מה שחשבתם | פרופ' שרון טוקר - פופקורן 457

פופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל · עם פרופ' שרון טוקר

חתול צהוב ופרוותי מציץ מעל הנגן בעיניים גדולות
00:0001:07:11

להאזנה גם ב:באפליקציה שלנו (חינם)YouTubeSpotifyApple

פרופ' שרון טוקר חוקרת לחץ ושחיקה כבר 25 שנה בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב, והייתה עמיתת מחקר בסטנפורד. היא הובילה את הצד האקדמי של המיפוי הלאומי של כל עובדי מערכת הבריאות. דיברנו על מה זו שחיקה ואיך מודדים אותה, על הפער בין מה שארגונים אומרים לבין מה שהם עושים, ועל למה אהבה לעבודה לא מגינה עלינו.

בפרק הזה

  • לדבריה, תחושת משמעות בעבודה לא מגינה משחיקה. במערכת הבריאות 92% מדווחים על תחושת משמעות עמוקה, והקשר שלה לשחיקה קטן מאוד. מה שכן קשור: עומס, שעות ארוכות, משמרות קשיחות, בירוקרטיה, מערכות מחשוב מעכבות ותחושה שהארגון לא דואג לבריאות העובדים
  • היא מגדירה שחיקה כעייפות פיזית, תשישות קוגניטיבית ותשישות בין אישית. אין עדיין סמן בגוף או ציון חיתוך מוסכם, והמדידה נעשית בשאלונים שהאדם ממלא על עצמו
  • ריטריט, סדנת מיינדפולנס או יומיים חופש לא יפתרו שחיקה אם התנאים נשארו אותם תנאים. היא מציעה ללכת אחורה לגורמים: עומסים, משמרות, פוליטיקה ארגונית ועמימות
  • אחרי המתמחים, המקצועות השחוקים ביותר במערכת הבריאות היו רוקחים ואחריהם דימותנים. אצל הרוקחים משרד הבריאות בחר לשנות את המקצוע עצמו מ-2018, במקום לשלוח אותם לסדנאות
  • מחקרים שהיא מזכירה מראים שאנחנו מנחשים נכון בערך 30% ממה שעובר על עובדים, בני זוג וחברים. לכן היא מייעצת למנהלים לשאול, וגם לשתף כשעובר עליהם שבוע קשה, כדי שעובדים לא יסיקו שהם הסיבה

על הפרק

מה קרה בחברה שהמנכ"ל שלה קרא דוח מפורט על מה שמתיש את העובדים, ואמר "שילכו למצוא מקום עבודה אחר"? מה המקצוע הכי שחוק במערכת הבריאות, אחרי המתמחים? ולמה שלוש שעות עבודה בסופ"ש יכולות לשחוק אתכם, או לא, כתלות באיך שחשבתם עליהן

פרופ' שרון טוקר חוקרת לחץ ושחיקה כבר 25 שנה, בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב, והייתה עמיתת מחקר בסטנפורד. היא הובילה את הצד האקדמי של המיפוי הלאומי של כל 180,000 עובדי מערכת הבריאות, פרויקט שאין לו מקבילה בעולם. ובבית הספר? הבריזה משיעורים כדי לעזור לגנן של בית הספר לחפור גומות לעצים.

בפרק שרון מסבירה למה 92% מעובדי מערכת הבריאות מרגישים שהעבודה שלהם משמעותית, ולמה זה לא מגן עליהם. מדברים על המחקר שמראה שאנחנו טועים ברוב המקרים כשאנחנו מנחשים מה עובר על העובדים, בני הזוג והחברים שלנו, על מה שקרה לרוקחים אחרי שמשרד הבריאות שינה את המקצוע מהיסוד, ועל למה ריטריט ומיינדפולנס לא מתקנים כלום.

פופקורן בסטרימיניג:

ציטוטים מהפרק

שחיקה היא בעצם סמן שאומר, היית חשוף לגורמי לחץ לאורך זמן, כנראה בצורה כרונית

פרופ' שרון טוקר ·

אתם מוכנים לזה? כי אם לא, עדיף שלא תשאלו.

פרופ' שרון טוקר ·

אז אנחנו לא באמת יודעים מה חווה אדם אחר, והדרך היחידה שלנו לדעת היא באמת לשאול.

פרופ' שרון טוקר ·

שאלות ותשובות מהפרק

האם אהבה לעבודה מגינה משחיקה?
פרופ' שרון טוקר מספרת בפופקורן, הפודקאסט של ליאור פרנקל, שלא. לדבריה, במערכת הבריאות 92% מדווחים על תחושת משמעות עמוקה, והקשר בין משמעות לשחיקה קטן מאוד. מי שמחובר לעבודה ומשקיע בה, בלי תנאים בסיסיים ובלי מענה מתאים, יכול דווקא להרגיש שהוא מאכזב את האנשים שהוא אמור לשרת.
איך מגדירים ומודדים שחיקה לפי שרון טוקר?
שרון טוקר מסבירה ששחיקה כוללת עייפות פיזית, תשישות קוגניטיבית (קושי להתרכז ולחשוב יצירתית) ותשישות בין אישית, ולצדן ציניות וירידה בתחושת היעילות. המדידה סובייקטיבית, בשאלונים שהאדם ממלא על עצמו, בדומה לשאלון דיכאון. לדבריה אין עדיין סמן בדם או ציון חיתוך מוסכם. בסיווג הבינלאומי ICD-11 היא מופיעה כגורם סיכון לתחלואה ולא כמחלה תעסוקתית.
למה ריטריט וסדנאות מיינדפולנס לא פותרים שחיקה?
לדברי שרון טוקר, כשהתנאים נשארים אותם תנאים, עובד שיוצא לכמה ימים יחזור רענן ויחזור להישחק תוך זמן קצר. היא מציינת שגם מקינזי המליצה לארגונים לטפל בגורמים: עומסים, שעות ומשמרות, תחרות בין צוותים ופוליטיקה ארגונית. לכן היא ממליצה לבדוק קודם מה גורם לשחיקה.
מה קרה לרוקחים במערכת הבריאות לפי המיפוי הלאומי?
שרון טוקר מספרת שבמיפוי של מערכת הבריאות הרוקחים הופיעו בראש טבלת השחיקה אחרי המתמחים, ואחריהם הדימותנים. לדבריה היא מציינת תחושת עצמאות נמוכה ועומסים. משרד הבריאות בחר מ-2018 לשנות את המקצוע עצמו: הוקמה מועצה לאומית לרוקחות, שונתה פקודת הרוקחים והוגדר מקצוע חדש של עוזר רוקח.
מה מנהלים יכולים לעשות כדי לזהות שחיקה אצל עובדים?
שרון טוקר אומרת שמחקרים שהיא מזכירה מראים שאנשים מנחשים נכון בערך 30% ממה שעובר על אחרים, ולכן הדרך היחידה לדעת היא לשאול. היא ממליצה למנהלים לבוא בסקרנות, ולשתף גם בעצמם כשעובר עליהם שבוע קשה, כדי שעובדים לא יניחו שהם הסיבה. לדבריה, יש דברים כמעט בחינם: להסביר לעובד למה המשימה חשובה ולהפחית עמימות.
מה שרון טוקר עושה בעצמה כדי למנוע שחיקה?
שרון טוקר מספרת שהיא מנסה על עצמה את מה שהיא חוקרת: היא אוהבת לצייר ודאגה שהעיתון של הפקולטה יכלול איורים, דאגה לעציצים בקומות הבניין שלה, שוחה שש פעמים בשבוע ומקפידה על פעילות אירובית. כשהעומס גדל היא מזמינה את המנהל לשיחה כדי לעשות תעדוף ולהוריד משימות פחות חשובות.

מי ומה הוזכרו בפרק

אנשים
טל אייל
חברות וארגונים
McKinsey · משרד הבריאות · ארגון הבריאות העולמי
ספרים, פודקאסטים וסרטים
The No Club
התמלול המלאתמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

ברוכים הבאים לפופקורן, הפודקאסט שעוסק באדפטיישן והסתגלות לעולם החדש. אני ליאור פרנקל, וגם היום נשמע ממישהי שתלמד אותנו עוד משהו שאנחנו לא מכירים על העולם המבולבל שלנו. כולם מדברים על שחיקה, אין בדיוק הגדרה מוסכמת שאנחנו מבינים מהי, או שלפחות אנחנו יודעים מהי, וזה מצוין, כי אנחנו מקליטים את זה בדיוק אחרי החגים ואחרי החופש הגדול, מה שבו זמנית אמור אולי להפר שחיקה, או קצת להניח לנו ולתת לנו קצת לנוח מהעבודה, בו זמנית, אם אנחנו הורים צעירים, אולי יצאנו לעצמנו שחיקה אחרת. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מהאירוע הזה ונכנסים לחגי תשרי, ותכף נצא גם ממנו. לא יודע אם זה, אולי זה יפורסם בדיוק כשנצא מחגי תשרי, ולא ברור לנכון ביותר או בפחות שחיקה. אז היום יש פה מישהי שמבינה בזה ותוכל להסביר לנו במה מדובר, אבל זה לא פרק על איך לנוח,

זה לא פרק על אפליקציות מדיטציה ולא על ערבי פינוק לעובדים. זה פרק, הרבה ממנו יהיה גם על הפער, הפער בין מה שהארגונים או החברות אומרות לנו על שחיקה, למה שאולי הן באמת כן או לא עושות, ועל מה זה באמת שחיקה, איך מודדים שחיקה, איך אנחנו רואים אותה, וגם נתמקד ספציפית במערכת הבריאות, פשוט כי הפרופסור שפה, זה המקומות שבהם היא נגעה הרבה. רגע לפני שמתחילים, אני רק רוצה להגיד תודה לגוגל פור סטארט-אפס, שאנחנו מקליטים מהאולפן היפה שלהם. זה בלי וידאו, כי אין לי כוח, אבל אתם יכולים לדמיין שהוא יפה ואתם לפחות שומעים עד כמה הוא איכותי. הבית של הסטארט-אפים בישראל, תודה לכם, וגם לספר לכם שאם עוד לא התנסיתם פלטפורמה חדשה שדרכה אתם יכולים גם לשמוע את הפודקאסט וגם את הספר, אם פעם קניתם אותו להאזנה או לקריאה, את כל הספרים ואת הקורסים,

אז נשים לינק בתיאור הפרק ותוכלו להיכנס משם וליהנות מחוויה הרבה יותר נוחה ממה שהיה פעם. אני פה היום עם פרופ' שרון טוקר, חוקרת ומומחית בינלאומית בתחום ההתמודדות עם לחצי עבודה ושחיקה, חברת סגל בפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל אביב, ועמיתת מחקר לשעבר באוניברסיטת סטנפורד. היא הובילה את המיזמים הלאומיים למיפוי ומניעת שחיקה במערכת הבריאות ובפרקליטות, והמחקרים שלה משנים מדיניות בארגונים בארץ ובעולם, אז ניתן רגע למוזיקה את המקום שלה, ונתחיל בעוד שנייה. נשמעת הגדרה מאוד ככה מפוצצת ואולי קצת מפחידה,

אבל תכלס שום דבר לא ניבא באמת את הקריירה האקדמית שלי, אז אולי חשוב להגיד את זה באמת קודם. אני באמת מומחית היום להתמודדות עם לחץ ושחיקה, אבל אם היית שואל אותי כילדה, או מסתכל עליי כילדה, ומנסה לבדוק מה אני אהיה כשאני גדולה, זה לא היה פרופסורית, מקסימום גננית. הברזתי מהרבה מאוד שיעורים בבית הספר, עזרתי לגנן של בית הספר לחפור גומות מסביב לעצים, וגם אם היית מסתכל על הציונים שלי באמת לאורך כל התיכון, הם לא ניבאו קריירה אקדמית, ואני חושבת שאחד הדברים שבאמת מפחיתי שחיקה ומעודדים הרבה מאוד מוטיבציה, זה למצוא אנשים שמאמינים בך. אז גם באקדמיה, שוב ושוב, זיהו אצלי את זה שמעבר לציונים שלא תמיד היו וואו, פשוט כי לא זכרתי שום דבר, הפרעת קשב קשה. כן ידעתי לחקור, לשאול שאלות, ואני חושבת שזה אחד הסקילים הכי חשובים היום. כן. לדעת מה לשאול, לדעת איך לחשוב,

גם אם אתה לא יודע לשנן את החומר. את זה הייתי פרסם. אז אני כן חייב לשאול אותך, למרות שזה לא הנושא שלנו. יש לך שלושה ילדים? נכון? כבר גדולים. אמרת 18, 25, ומה באמצע? הם ייחסו, אם אני אגיד את זה, אז הם עוד 17, 24 ו-27, אבל עוד מעט. אוקיי, אוקיי. וכשאת היית צריכה להסתכל על המעברים שלהם במערכת החינוך, או אני אשאל את זה אחרת, כשהם שואלים אותך, אימא, מה את חושבת, כדאי לי או לא כדאי ללכת לאקדמיה לתואר ראשון, כן? לא פרופסור. מה את אומרת להם? האמת שזו שאלה מעניינת. שלושתם, תכלס, מבחינת ציונים, יכולים לבחור במה שהם רוצים, ואני תמיד מעודדת ללכת עם הלב. אז הבן שלי, שדווקא בכל תקופת התיכון לא הבריק עם ציונים, כי זה פשוט לא עניין אותו, מה שעניין אותו זה מבוכים ודרקונים והלהקה שלו, החליט, תוך כדי המילואים של ה-7 באוקטובר,

תוך כדי שהוא נלחם, שהוא הולך ללמוד רפואה. אמרנו לו, איך, אימן לי ציונים? ותוך כדי באמת לחימה, מאות ימי מילואים, שיפר ציונים, התקבל לרפואה בבן-גוריון וסיים עכשיו שנה שנייה. לא מאמין. which is וואו. והבת השנייה, שבאמת סיימה בהצטיינות יתרה, יתרה, יתרה, יתרה, כאילו המקסימום, היא אומנית מדהימה, ומה שהיא לומדת זה עיצוב תכשיטים בשנקר, שגם את זה כמובן היא עושה בהצלחה רבה, אבל אנחנו מאוד עודדנו אותה באמת ללכת עם הלב ולעשות את מה שהיא ממש אוהבת וטובה בו. אז מה אם יש לציונים טובים? את יודעת, יש לנו מאזינים שגדלו בבתים סובייטיים, והם שומעים את זה והם נבעטים. הכל בדיוק הפוך וזה מהספר. והקטנה, שגם יש לה תמיד את היותר ככה רצון להצליח וכולי, אנחנו זורמים איתה מה שהיא רוצה. זאת אומרת, אם היא תרצה להיות רופאה, היא קרי, מנסה להיות פרמדיקית בצבא וכולי, או מעצבת אופנה,

או מה אכפת לי. זאת אומרת, אני חושבת שאנחנו חייבים ללכת בעקבות מה שמעניין אותנו, הפשן שלנו, זה מה שאני מנסה לשדר להם. אבל מה זה מה אכפת לי? תתעכבי רגע על מה אכפת לי. מה אכפת לי זה... אני רוצה שיהיה טוב. אנחנו מבלים את רוב שעות העירות שלנו מחוץ לבית, בדרך כלל, בתקווה באיזושהי עבודה שתאפשר לנו מחיה. עדיף שאלה יהיו שעות טובות. זאת אומרת, לחיות אותן בצורה שבה אתה באמת מבזבז את כל היכולות שלך, את האנרגיה שלך על משהו שקשה. אני באמת מצאתי את עצמי כל פעם כשאני בסיטואציה הזו, או קמה ועוזבת, מחליפה משהו אחר, או בתוך המקום שאני נמצאת בו, מנסה לעשות איזשהו שיפט, ממש לקחת שינוי כיוון בעשייה שלי ולהתחיל משהו חדש.

אז עכשיו נסלול ישר לנושא שלנו מהזווית הזאת, בלי שהתכוונו. יש קשר בין שחיקה לבין עד כמה אני אוהב את העבודה שלי? לצערי לא, אולי זה מפתיע. אני אומר שדווקא תחושת משמעות בעבודה וחיבור ואנגייג'מנט הם חלק מגורמי השחיקה הכי משמעותיים. עכשיו, שוב, לא יותר מעומס עבודה וגורמים אחרים, אבל כשאנחנו כולנו אינגייג'ד בתוך העבודה ומשקיעים בה המון, אם אין תמורה, אם אין את התנאים הבסיסיים, אם אין את הצרכים הבסיסיים של מאסלו, אני אקח אפילו את הדוגמה הכי קלאסית, זו עבודה סוציאלית. שמגיעים לשם מתוך תחושת שליחות ורצון לעשות שינוי ורצון לתרום, ואז נתקלים בצורך לטפל במאות או אלפי אנשים שמצוותים לכל עובד סוציאלי במגזר הציבורי, ואותה תחושת משמעות וחיבור גדול הופכת לתחושה של

אני בעצם מאכזב או מאכזבת את האנשים שאני אמורה לתת להם את המענה. כי אין מספיק ממני. כן, אני כמעט בוגדת במקצוע או בדבר הזה או בשליחות הזו. אז אבל אני אומר שככל שאנחנו נהנים יותר, כן, ממה שאנחנו עושים, ככל שזה יותר מחובר לתחומי העניין שלנו, ליכולות שלנו, לנקודות שאנחנו מבריקים בהן, הסיכוי שנגיע עם חיוך בבוקר לעבודה גדל. כן, אבל זה לאו דווקא, את אומרת, זה לאו דווקא מונע שחיקה. לא מונע שחיקה אם אתה לא מטפל גם בגורמים אחרים. זאת אומרת, אמרנו, אני מאוד קשורה למערכת הבריאות. יש שם אנשים שהעבודה מעניינת אותם, תחושת השליחות, תחושת המשמעות, הכול נכון, אבל השחיקה מאוד מאוד גבוהה, בגלל התנאים המאוד מאוד מורכבים. ואם אני, נגיד, את יודעת, באיזשהו מקצוע חופשי,

ואני מאוד אוהב את העבודה שלי, ואולי בגלל זה בעצם אני עובד יותר שעות, או עובד גם בסוף שבוע, זה גם יכול להשפיע. אני לא יודע, הייתה לי חוויה מאוד מוזרה בדרך לפה, בגלל שאנחנו היום זה, אנחנו מקליטים את זה יום אחרי ראש השנה. עכשיו, רק יצאנו מאוגוסט, לא כזה מזמן, שמרצון או לא מרצון היינו בחופש. אני, יש לי ילדות קטנות, אז מרצון או לא מרצון היינו בחופש. ספציפית אצלי השנה זה היה מאוד מרצון, שמחתי מאוד, ואז עבדתי כמה ימים, והופ, ראש השנה, ויצאתי פה ליד הרכבת בשלום, וטיילתי לי פה עד לגוגל פור סטארט-אפס, והייתה לי חצי שעה, זאת אומרת, לא עמדתי לאחר לך, והקשבתי לאיזה משהו באוזניות, איזה שיר, ופתאום הייתה לי איזה חוויה שתהיתי, יכול להיות שיש אנשים שחווים אותה כל יום, אבל אני בדרך כלל לא, אני תמיד כזה ממהר, אני משימתי, טה-טה-טה-טה-טה. פתאום הייתי קצת בסלואו מושן, והסתכלתי, ואת יודעת, זה בסוף צומת השלום,

זה צומת שהיא כמו, זה הטוקיו שלנו, נכון? זה המעבר החציה שם של טוקיו שלנו. הכי הרבה אנשים, כולם נורא ממהרים, כולם נורא רמזרים, אנשים עוברים באדום, בקורקינות וזה. ופתאום הסתכלתי על כולם, ואמרתי, וואו, לאן הם ממהרים? הרגע היה ראש השנה, רגע, שנייה, הבוקר הראשון. ואני רגיל להיות בצד שלהם, והמחשבה הראשונה שהייתה לי היא מחשבה מהצד של הרגשות השם, מה, אולי אני לא אוהב את העבודה שלי, למה אני ככה לא ממהר כמוהם לעשות איזה משהו? ויצאתי מזה לגמרי מבולבל. אני לא יודעת, זה נראה לי כמו, זאת נראית הדרך האולטימטיבית להגיע לעבודה. זאת אומרת, להיות בזון שלך תוך כדי. אני אישית מקשיבה ל... או פודקאסטים או אודיובוקס כאלה בדרך למקומות, מה שמאפשר לי באמת ככה לרחף, ואז אני, כאילו, הראש מתנקה, ואז אני מגיעה, ו-I'm there. אני חושבת שדווקא היכולת שלנו לעצור, להקשיב למוזיקה שאנחנו אוהבים,

או לפודקאסים או דברים כאלה, ולנקות את הראש לפני שאנחנו מגיעים לתוך העשייה הזו, יכול להיות שהיא מאוד מאוד מבורכת. אנחנו רואים את רוב האנשים באמת עם אוזניות היום, זאת אומרת, זה ה... כן. גם האנשים שממהרים, יכול להיות שהם ממהרים, כי בדיוק שומעים שיר עם ביט מאוד טוב, וככה הם נראים לך. כן. אבל לא, זה לא אומר. שאלת באמת על אם זה שאנחנו עובדים מאוד קשה וכולי, אם זה משהו שהוא באמת מונע שחיקה, מעורר שחיקה. זה עניין של בחירה. זאת אומרת, אחד המחקרים המעניינים שהייתי מעורבת בהם, דיבר על self-imposed overload. זאת אומרת, כמה אתה מעמיס על עצמך, כמה אתה תופס את העומס שאתה חווה כמשהו שאתה בוחר, משהו שאתה שולט בו. וראינו שככל שאתה שולט יותר או תופס את עצמך כשולט יותר בעומס, בשעות, בבחירה שלך לעבוד בראש השנה, שנינו התכתבנו אתמול על מה נעשה היום, אז הבחירה שלך לעבוד או לעבוד עד מאוחר או לעבוד בסופש, ברגע שאתה מבין שזו בחירה עצמאית שלך,

הסיכוי שלחץ אדם שלך יעלה לאורך זמן קטן. זאת אומרת, יש פה ממש... שזה די הזוי. את אומרת, בלי קשר להאם עבדתי שעתיים בראש השנה או לא עבדתי שעתיים בראשונה, מה שישנה, לא פחות מזה שעבדתי, זה האם אני מרגיש שבחרתי לעבוד או שכאילו הכריחו אותי או שנאלצתי לעבוד. ממש ככה, ממש ככה. ואני אעיד גם על עצמי, אני עובדת הרבה פעמים, יש לי פיקים כאלה, אז יש שבועות שאני עובדת באמת שישה, שבעה ימים בשבוע, וכשאנשים אומרים לי, את מאוד עמוסה, מאוד קשה לקבוע איתך, אפילו לנו היו איזה התכתבויות על זה. כן, חצי שנה, רק חצי שנה ניסינו לקבוע. אז אני תמיד מזכירה לעצמי שזו בחירה שלי לקחת על עצמי את הפרויקטים האלה, ומצד שני, בדיוק כמו שאתה אומר, לדעת גם לעשות את הפאוזות, להחליט שיש חודש או חודשיים שבהם אני מטיילת או אני עושה דברים אחרים, ואני לא זמינה לעבודה, אבל שוב, זו פריבילגיה. נכון, אז זה פריבילגיה. אז בואו נעבור עכשיו למקומות הפחות פריבילגיים. בן אדם, שכיר, שכירה, או בטח במערכת הבריאות,

יש משמרות, יש מעט מאוד ימי חופש, גם אם יש חופש אז יש מלחמות ויש זה, ואתה כבר ברגשות אשם לצאת לחופש, כי כשאתה בחופש אז אתה לא מציל עוד מישהו או עוזר לעוד מישהו. מה קורה שם? איך הגעת בכלל לפרויקט הזה ומה חקרתם שם? אז האמת שזה פרויקט ממש מרתק, כי אנחנו מכסים את כל מערכת הבריאות. זה התחיל לפני עשר שנים. לימדתי, כהרגלי, בפקולטה, תוך כיתה של, בזמנו זה היה רופאים ורופאות, שהצטרפו לתואר שני, MBA, עם התמחות בניהול מערכות בריאות. ושם יצא לי ללמד את התחום שאני חוקרת, לחץ ושחיקה. וניגשו אליי בסוף השיעור שגית ארבל אלון ודרור דולפין, שניהם רופאים, שגית בזמנו הייתה גינקולוגית, דרור פסיכיאטר, ואמרו לי, אולי נחקור לחץ ושחיקה בקרב רופאים, בואי נבין מה קורה שם.

מפה לשם זה הפך להיות פרויקט באמת לאומי. התחלנו עם ניסיון לעשות מיפוי, אבל לא רק של רופאים ורופאות, אלא של כל מערכת הבריאות, כי בטח גם אתה מבין וכל אחד מבין שאין טעם לשאול רק רופאים ורופאות מה קורה איתם, יש גם אחים ואחיות, ואת אנשי מקצועות הבריאות, ויש לנו גם את השומר, ויש לנו את המזכירה שיושבת במחלקה האונקולוגית, שאם היא עצמה שחוקה, אז ברור שזה ישפיע על כל הצוות. כן. אז באמת אמרנו, טוב, אם אנחנו רוצים להבין מה קורה ואיך כל מיני תנאים סביבתיים משנים את מה שחווים האנשים האלה, בואו נשאל אותם. ויצאנו באמת לפרויקט שבו ניסינו למפות גם את השחיקה, שאולי תכף נדבר על מה היא בכלל, גם את רמת השחיקה שלהם, אבל גם את מה שגורם לשחיקה, אותם גורמי לחץ, משאבים שיש במערכת. והחלטנו באמת לפנות לכל עובדי מערכת הבריאות בישראל. זאת אומרת, 180 אלף איש, נכון להיום,

כל עובדי קופות החולים ובתי החולים, כשהרצון היה לתת לכל אחד voice, לכל אחד את היכולת לבוא ולהגיד מה קורה איתו. וזה פרויקט שהתחיל, השאלון הראשון, הוא עבר ב-2018, ענו עליו 30 ומשהו אלף איש. וואו. אחר כך ב... זו הענות מאוד גדולה. כן, כן, כן, זה היה, זה פרויקט שהוא ראשון בעולם שממפים מערכת בריאות שלמה. ואני אומר שיש בה גם מקצועות שלא תחשוב עליהם ישר כמערכת הבריאות, יש שם אנשי מערכות מידע, יש שם פיזיקאים, יש שם אנשי שיווק, יש שם, באמת, זאת אומרת, כל המנעד של מי שעובד במערכת הבריאות היום. שנה לתוך הקורונה חזרנו על זה, כבר עם 40 ומשהו אלף משיבים, 42 אלף אני חושבת, ועכשיו ב-2025, פעם שלישית, מיפוי של כל המערכת, 58 אלף משיבים, וזה באמת פרויקט בסדר גודל בינלאומי, אין עוד כזה בעולם.

אני אומר שגם הפרויקט הזה, שאני באמת הובלתי את החלק האקדמי שבו, כמו תמיד, דברים מתאפשרים בזכות סופר-אומן או סופר-מנט, כאלה ואחרים, אז ספציפית פה הגיבורה שלי, ורד מודמון קיוויתי, שהיא הייתה מנהלת בכירה, אגף כוח אדם במערכת הבריאות, והיא זו שבעצם נושאת על הגב שלה את הפרויקט הזה לאורך שנים, מובילה אותו, צריך שיהיה אונר. אבל זה משהו שבאמת, אני חושבת, הוא case מאוד מעניין, כי אנחנו יכולים לראות מה קורה לאדם לאורך שנים, מה קורה במקצועות מסוימים לאורך שנים. אנחנו יכולים לראות איך תנאים סביבתיים משפיעים. זאת אומרת, במקרה העברנו את השאלון הראשון לכל המערכת ב-2018, ואז, אופס, קורונה. כן. מה קורה? איך הקורונה השפיעה? אם לא היינו שואלים קודם, לא היינו יודעים מה השתנה. כן. ואז, אופס, מלחמה. אז שוב פעם, אז זה פרויקט מאוד מאוד גדול, שאני מעורבת בה בהרבה מאוד רבדים, ובאמת גם מוביל להרבה מאוד שינויים במערכת, אבל אפשר ללמוד ממנו המון, לא רק על מערכת הבריאות, אלא בכלל על חוויה של עובד.

כן. אז בוא נתחיל בבייסיק, מה היא שחיקה? אז שחיקה, כשאני שואלת אנשים, אני תמיד מבקשת מהם לתאר מה זה אדם שחוק, אז אני אשאל רגע אותך. תאר לי אדם שחוק, העובד השחוק האולטימטיבי שאתה מכיר. יכולות להיות לזה כל מיני, נקרא לזה, התגלמויות, או אני לא יודע מה, זה יכול להתגלם בכל מיני דרכים, יכול להיות מצב רוח, זאת אומרת, שרואים, רואים עליו שהוא... אדם שחוק, תאר לי אדם, מישהו שאתה מכיר, עובד שחוק. עובד שחוק, הוא עובד פחות, הוא יותר ראש קטן, הוא לא יוזם, הוא עושה את המינימום האפשרי, לפעמים הוא גם לוקח יותר ימי חופש. הדרך שאני הכי אוהב כשאני עושה את הפיתוחי מנהלים, שאני אומר להם, שימו לב שפתאום יש כל מיני חבר'ה שנגיד נתפס להם הגב,

וזה לא פעם ראשונה, אבל הם לא נעלמו ליום, הם נעלמו לשבוע. או יש להם שפעת והיא לא עברה אחרי יומיים, לקח להם עשרה ימים לצאת מזה. נכון, נכון. זה בדרך כלל הכי, נקרא לזה בצורה הכי קרה ומנוכרת, שאפשר לשים לב לזה מבחוץ. ואני אומר להם, ואז כבר היינו צריכים לשים לב לב לבחור שיים. האמת שזה נכון. אז בעצם מה שתיארת עכשיו, זה את ההשלכות של שחיקה. זאת אומרת, העובד שתיארת לי זה עובד שכבר חווה שחיקה, ואז אתה אומר, על מה זה השפיע? על התפוקה שלו, על הרצון לתרום מעבר, שהופך להיות למינוס, וכן הלאה. אז שחיקה בעצם זה, קודם כול, זו תופעה שיש לה שלושה ביטויים עיקריים. קודם כול, עייפות. עייפות פיזית. אתה קם בבוקר ואין לך אנרגיה. זאת אומרת, אתה באמת מרגיש גמור. גם אם ישנת לילה קודם, קשה מאוד להתחיל את הבוקר. הרכיב השני זה תשישות קוגנטיבית, הפרעת קשב על סטרואידים, זאת אומרת, קשה לך להתרכז,

אתה לא מפוקס, אתה לא מצליח לחשוב בצורה יצירתית. ויש גם רכיב בין אישי. אין לך כוח להיות נחמד לאנשים אחרים, אין לך כוח להיות סימפטי. אינטראקציות. כן. אז אצל אנשי טיפול זו תשישות חמלה, ואצל אנשים אחרים זה פשוט איזושהי היעטמות. הרצון הזה להגיע לעבודה, לסגור את החדר, ובבקשה שאף אחד לא ייכנס, אם אפשר. ואם אני לא יכולה לסגור את הדלת, כי אני עובדת כרגע ב-open space, אז אני אשים את האוזניות, ויהיה ברור שאני לא נגישה. אז אני מדברת על מי שחווה בעצם שחיקה, ככה אנחנו בעצם מודדים שחיקה, המדידה היא סובייקטיבית, תשישות פיזית, תשישות קוגנטיבית, תשישות בין אישית, ויש לזה גם עוד רכיבים, חוץ מהככה קצת ציניות גם כלפי אחרים, גם תחושה של ירידה במסוגלות אישית. אני לא מרגישה שאני באמת מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי. ואני אומר שאין היום עדיין,

הגדרה שהיא מוסכמת על כולם לגבי מה זו שחיקה, היא כן נכנסה פעם ראשונה ב-2019 ל-ICD 11, שזה ה-International classification of diseases, אבל לא כמחלה תעסוקתית, אלא כגורם סיכון לתחלואה. זאת אומרת, היא בעצם נכנסה כאחד הגורמים שמשפיעים על תחלואה או על צריכת שירותי בריאות, אפרופו ההיעדרויות שדיברת עליהן. מה זה אומר גורם לתחלואה? זה מעלה סיכוי שיהיה התקף לב? כן, כן. אז אני אומר שאת הקריירה שלי, אני חוקרת שחיקה כבר 25 שנים. אז את ה... בוא נאמר 7-8 שנים הראשונות, ביליתי בלחקור ממש את הקשר בין שחיקה לתחלואה פיזית. תחלואת לב, סכרת, דלקת בדם וכולי. וככל שעוברות השנים, אנחנו רואים שבאמת אותם אנשים שמדווחים על עצמם כעייפים פיזית, רגשית וקוגנטיבית, אנחנו יכולים לנבא שהסיכוי שלהם לחטוף התקף לב לצורך העניין,

יהיה משמעותית גבוה יותר. אז אצלנו בישראל מצאנו עלייה של 79 אחוז. 79 אחוז? כן, כן. זה כמעט פי שתיים. נכון. אבל אני אומר שבהסקירה ממש האחרונה שהתפרסמה, אני חושבת ב-2024, אז אנחנו מדברים על על עלייה של כ-21 אחוז בסיכוי לפתח איזושהי תחלואה קרדיו-וסקולרית אצל מי שיש לו שחיקה גבוהה. גם לגבי סכרת, אנחנו רואים שיש קשר בין אותם אנשים שמדווחים על שחיקה לסיכוי שלהם לפתח סכרת. שוב פעם, בישראל מצאנו מחקר שהיה לנו בעבר, עלייה של 84 אחוז, אבל אני תמיד מסייגת ואומרת, מחקר אחד לא יכול לתת לך באמת את הסיכון האמיתי, אז כשאני מדברת על הסיכון האמיתי, אז אנחנו צריכים להסתכל על כמה מחקרים ולשקלל, אז אנחנו מדברים יותר על על עלייה של 40 ומשהו אחוז, אבל זה המון. בסדר? זה המון. כן. בעיות גב, חד משמעית, שלד ושרירים, עייפות, כמובן גם סימפטומים נפשיים, דיכאון,

ירידה בתפקוד מערכת החיסון, יש כל מיני מחקרים שנעשים, אבל באופן כללי, אדם שמדווח על שחיקה, בעצם מה שזה אומר שכבר עכשיו בגוף שלו מתחיל משהו. העייפות הפיזית הזאת, יש לה סיבה. העייפות הקוגנטיבית הזאת גם משפיעה על כל מיני מנגנונים מוחיים, ולכן ממש חשוב לאבחן אותה. זאת אומרת, היא באמת גורם סיכון לתחלואה. כן. היא אמיתית. עכשיו, זאת אומרת, נשמע שזה לא שהשחיקה היא דווקא הרוטקוז. זאת אומרת, היא יכולה לנבא עלייה בקרדיו-בסקולריזם, נגיד התקפי לב, יכול להיות שבן אדם עובד יותר מדי, ולכן בסוף זה, השחיקה היא כאילו סממן שקל לשים לב אליו יותר, ואז ללכת אחורה ולהגיד ממה זה נובע. יפה. אז אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב, כי כשאנחנו מסתכלים על שחיקה, אז אנשים אומרים, טוב, שחוק, לא שחוק, מה עושים? ניתן לו פלסטר? לא. כן. שחיקה היא בעצם סמן שאומר, היית חשוף לגורמי לחץ לאורך זמן,

כנראה בצורה כרונית, זה לא צריך להיות, דרך אגב, שנים, זה יכול להיות חודשים, היא מתפתחת די מהר, ועוד פעם הגעת לשם, אז משהו באמת השתבש, אבל אנחנו צריכים ללכת אחורה. והאחורה הזה, זה בעצם אותם גורמי שחיקה, אז גם באותו אינדקס מחלות, ה-ICD11, שכולם מצטטים אותו, כתוב ששחיקה נגרמה בגלל כל מיני מאפיינים ארגוניים, או גורמי לחץ ארגוניים שלא טופלו, הם ממש אומרים שלא טופלו כהלכה. זאת אומרת, יש כאן משהו, גורמים סביבתיים, הם יכולים להיות קשורים לעבודה והם גם יכולים להיות לא קשורים לעבודה. אולי כאן כדאי מאוד שנדבר גם על ישראל ועל גורמי שחיקה שהם לא קשורים לעבודה, אבל once היית חשוף אליהם לאורך זמן, זה מתחיל להתפתח, וכאן זה המקום מאוד מאוד לעצור ולטפל. להגיד לאותם אנשים שמרגישים את אותה עייפות פיזית, רגשית וקוגניטיבית, תקשיב, משהו קורה בגוף שלך, במינימום כרגע לך תעשה בדיקות ותתחיל לטפל בגוף.

כן, כן. לא, ואני אומר, זה גם חשוב למנהלים, כי אם ראיתי מישהו שחוק להבין שהשחיקה זה התוצאה ולא העניין עצמו, אני לא יכול להגיד לו, אוקיי, צא לשלושה ימים, תחזור רפרשת. יכול להיות שזה לא יעזור. אם התנאים בעבודה הם תנאים שגורמים לשחיקה, הוא יצא לשלושה ימים, הוא יחזור טיפה רפרשת, ותוך שנייה הוא יחזור להיות שחוק, כי התנאים נשארו. נכון מאוד. אז זה נכון מאוד, והבעיה היא שבאמת הרבה מאוד ארגונים, וגם מקינזי כתבו על זה עוד ב-2019, הם כתבו לארגונים, תקשיבו, אתם עושים את הדבר הלא נכון. זאת אומרת, תשעה מתוך עשרה ארגונים, כשיש להם עובדים שחוקים, מה שהם מציעים להם זה, בוא, תיקח יומיים, שלושה חובש, בוא נעשה סדנת מיינדפולנס, בוא נלך ל-retreat וכולי, ויהיה בסדר. אבל לא, זה לא מה שצריך לעשות, וגם חברת מקינזי עצמה אומרת לארגונים, לכו תטפלו ברוטקוס, לכו תטפלו בשעות, במשמרות, תפחיתו את התחרות בין צוותים, כי זה משהו שמאוד מעניין, תטפלו בפוליטיקה הארגונית,

בכל הנושאים האלה כדי שהשחיקה הזאת לא תתפתח. אז אנחנו באמת צריכים ללכת אחורה, וזאת גם הגישה במערכת הבריאות, ובכלל, בכל ארגון שיוצא לי לפגוש, זה בואו נסתכל רגע מה גורמים לשחיקה, ונראה במה אנחנו יכולים לטפל, כי הריטריט הזה לא יעזור. ואפרופו, דרך אגב, עוד משהו אחד קטן, באירופה יש כן הכרה בשחיקה כמחלה תעסוקתית, בכמה מדינות נורדיות, כאילו פינלנד, נורבגיה, ושם אדם שמאובחן בשחיקה שהיא מאוד מאוד גבוהה, לדעתם, לפי הקאט-אופס שלהם, מוציאים אותו לחופשה. הוא מקבל חופשת מחלה לא של יום, יומיים או שלושה, כמו שאמרת, זה יכול להיות כמה חודשים, הוא מקבל טיפול, כשהוא חוזר אחר כך לעבודה, הוא לא יחזור ל-100% ישר, אלא הוא יחזור בהדרגה כדי לעזור לו להסתגל, אז הוא יחזור קודם ל-50% משרה איזה תקופה, ויהיה לו ליווי, ורק אז הוא יחזור, ממש כמו, תחשוב על חופשת לידה, לא בדיוק חופשה, אבל שלושה חודשים בבית, והחזרה אחר כך... החלמה מפציעה. בדיוק, החזרה אחר כך היא לא ב-100%.

זה משהו שאני לא יכולה לראות אותו קורה בארץ עדיין, אין לו שום היתכנות. אבל יש לי שאלה קטנה וקטנונית. את אמרת לפני זה ככה על הדרך, שזה, לא יודע אם אמרת את המילה אבחון, אבל אמרת משהו סובייקטיבי. כן. סובייקטיבי, אז זה כמו ששואלים על כאב, זאת אומרת שהרופא אומר לי כמה כואב לך מ-1 עד 10, הוא לא יגיד לי כמה כואב, אני אגיד לא, כואב לי 5 מ-10 או 8 מ-10. אז שואלים את הבן אדם שאלות על השחיקה של עצמו והוא עונה, זאת אומרת, נכון. אי אפשר מבחוץ להסתכל ולהגיד הוא שחוק? אין לנו היום עדיין סמן בדם או בגוף שאומר לנו, האדם הזה שחוק או לא. יש שאלונים, בדיוק כמו שדיכאון, דרך אגב, נכון. מבוסס על מענה עצמי, בדרך כלל על 9 שאלות, שאלון שנקרא PHQ-9, ועונים על השאלות. אז אותו דבר בשחיקה. השאלות למשל הן, אני עייף, אני תשוש, אני שחוק, אני חושב לאט, אני לא מרוכז, אין לי כוח להיות סימפטי כלפי אחרים וכולי, אבל אין עדיין cut-off, זאת אומרת, לא הצליחו לייצר עד היום בעולם ציון שאפשר להגיד שממנו אדם שחוק או לא.

אבל אנחנו כן רואים שאם אתה לוקח אוכלוסייה ואנשים שנמצאים בחמישון העליון, אלא עם הציונים הגבוהים יותר, אצלם אנחנו רואים יותר תחלואה. זאת אומרת, זה דבר אמיתי. האם יש cut-off או אין cut-off? אוקיי. אין. ואני אגיד גם שיש כאלה שאומרים שיש קשר מאוד חזק לדיכאון, אז אולי שחיקה היא בעצם דיכאון במסווה, ואותם אנשים לא מקבלים טיפול. יש הרבה דיבייט סביב זה היום בקהילה האקדמית, אבל זה דבר אמיתי, גם אם אין לנו עדיין את הסטמפה הזאת של כולסטרול 200 ומעלה. כן, כן. אוקיי. לא, רק שאלתי את זה כי סיפרת על המדינות הנורדיות ואמרתי, למה אצלנו אין כמו רגיל? ואז הבנתי שאצלנו גם לא יכול להיות, כי כולם יוציאו גימל, אתה מבין? זה נכון. בישראל כולם יגידו, כולם ידווחו על שחיקה ויצאו לחופשה לכמה חודשים. סתם, לא ניסיתי להעליב אתכם, מאזינים יקרים, אני יודע שאתם יוציאי דופן. אוקיי, אז מה חקרתם ומה גיליתם? ובואו נראה אם אפשר גם, כאילו גם מי שבמערכת הבריאות וגם מי שלא במערכת הבריאות אם נוכל להבין משהו לגבי החברות שאנחנו עובדים בהן. כן.

אז אני אתחיל עוד אפילו לפני מערכת הבריאות ואומר ששחיקה מתפתחת גם כתוצאה מתנאים בעבודה, אבל גם כתוצאה מתנאים חיצוניים. אז את המחקר הראשון שלנו בעצם התחלנו ב-2002, עקבנו אחרי אוכלוסייה של 20,000 ישראלים, לאורך זמן, וב-2002 הייתה האינתיפאדה השנייה, התחילה. ומה שראינו, שגם אחרי שאנחנו לוקחים בחשבון את תנאי העבודה ומחזיקים אותם כקבועים, ואם הוא משרה ניהולית או לא וכן הלאה, ככל שאנשים פוחדים יותר מטרור, זה עוד היה ב-2002, אנחנו רואים אצלם לאורך זמן יותר הפרעות שינה ויותר שחיקה בעבודה. זה אומר, רגע, אז שחיקה בעבודה היא בכלל בגלל המצב הפוליטי בארץ? כן, גם. אני אומר שיש לו תרומה. והמשכנו לראות את זה מאז בעוד תצורות שונות. אז קודם כול, זו לא רק העבודה. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על ישראל, התנאים כאן הסביבתיים מאוד מאוד בעייתיים. כן. אז אם אני אחזור למערכת הבריאות,

למרות שבמערכת הבריאות היו הרבה מאוד שינויים טובים והרבה מאוד התערבויות לטובת עובדים, אנחנו רואים עלייה בשחיקה לאורך זמן כתוצאה מההתמודדות עם הקורונה, ואחר כך כתוצאה מההתמודדות עם המלחמה. כן. אז קודם כול, זה ממצא אחד שהוא כן חשוב. אי אפשר לשים את הכול על עולם העבודה. אבל אם כן נחזור לעולם העבודה, ושאלת אותי קודם על אם לאדם טוב בעבודה, אם יש לו תחושת משמעות, זה לא מגן. אז אני אומר שבעצם מה שעשינו במערכת הבריאות, העברנו שאלון על שחיקה, והעברנו שאלון על כל מיני מצבי עבודה, כמו עד כמה יש לך עומס, ועומס פיזי, ואדמיניסטרציה, מערכות מחשוב מעכבות, ביורוקרטיה, עד כמה אתה מקבל מידע מהארגון על מה שאתה צריך, תמיכה מהנהלה, עד כמה דואגים לבריאות שלך, וכן הלאה. ממש סט של שאלות, שדרך אגב, הכל זמין ברשת, כל הנתונים, כל מה שאני מספרת עליו עכשיו, ואני אשמח, נוכל לשים אפילו קישור בהמשך לאתר של משרד הבריאות עם כל השאלונים והממצאים.

אז אנחנו רואים שלמשל תחושת משמעות שרוב העובדים במערכת הבריאות יש להם, 92% מדווחים על תחושת משמעות מאוד עמוקה, הקשר שלה לשחיקה ממש ממש קטן. מה כן קשור? עומס בעבודה, שעות ארוכות, חוסר יכולת לאזן בין דרישות הבית והעבודה, דווקא בגלל המשמרות שהן יותר קשיחות, אין גמישות, ביורוקרטיה, מערכות מחשוב וכן הלאה, תנאים, שכר, וגם תחושה שהארגון לא באמת דואג לבריאות שלי, לא מטפל בשחיקה שלי. זאת אומרת, יש פה הרבה דברים שבעצם מדליקים נורה אדומה ואומרים, זה לא שאתה צריך לבוא ולשכנע את האדם שהעבודה שלו חשובה, או ללטף לו את האגו, לתת לו תמיכה, הדברים האלה קיימים, זה בסדר, אבל אתה צריך ללכת לרוטקוס, ואת זה אנחנו באמת רואים לאורך זמן. אז קודם כל, מה שזה באמת מאפשר כשעושים מיפוי כזה, זה להבין,

קודם כל, האם אתה מצליח לעשות שינוי בכל מיני גורמים? זאת אומרת, אחד המהלכים שמנסים לעשות עכשיו זה להפחית את כמות האדמיניסטרציה של רופאי משפחה, כי ראו שהם מאוד, שזה אחד מגורמי השחיקה המשמעותיים. אז לבוא ולראות מה הם כל האישורים שהם לא באמת חייבים להוציא, ואם אפשר להעביר אותם הלאה. אבל אנחנו מסתכלים גם על האם יש פה בעצם איזה שהם טרנדים, או מחלקות, או מקצועות, שאנחנו רואים שיש בהם בעיה מאוד מהותית, ובהם צריך לטפל קודם. האם יש פה מקצועות שקופים שלא שמת לב אליהם? יש לך מושג, דרך אגב, מה המקצוע הכי הכי שחוק במערכת הבריאות שהוא לא מתמחים? כי ברור שמתמחים חווים שחיקה עם משמרות של 26 שעות. ניחוש פרוע. ניחוש אחריות. זה תמיד חושבים, לא. אוקיי. נמשיך. מקצוע שאתה מסתכל עליו ואומר, וואי, הבן אדם הזה,

האדם הזה שאתה מתאר, שרק רוצה לבחוח ולא כוח. בסוף את תגידי לי, מנתחים. לא. זהו. אז אני חושבת שזה, זה אחד הדברים החשובים, זה שאנחנו באמת לא מבינים, או לא תמיד חוקרים את... רגע, אבל יש לי עוד יחוש אחד, אני יכולה להיות יחוש אחד? אוקיי. תן לי, תן לי. המאבטחים בלובי שצריכים להתמודד עם המשפחות. גם לא. גם לא, אוקיי. עכשיו, אני לא אומרת שהם לא חווים שחיקה, אבל הם לא בשיא. כן, הם פשוט לא הגיעו למקום ראשון. אז בעצם שני המקומות הראשונים, אחרי המתמחים, היו רוקחים. רוקחים. ואחריהם דימותנים, שדימותנים זה בעצם עובדי הרנטגן, כל המיפויים למיניהם. כן. עכשיו, כשאני אומרת עובדי רנטגן וכו', אתה אומר, טוב, אני יכול להבין, נכון? כאילו, תחשוב עליהם, מה תנאי העבודה שלהם? מה הם עושים ביום-יום? שמים כזה את ה... את הזה עליך, את החלוק. כואב לך בדרך כלל שאתה מגיע אליהם? כן. כי שברת יד או רגל או משהו, וגם צריך לשים אותך באיזה תנוחה, ולא נעים לך ונוח. נכון. ואז שמים עליהם משהו כבד, וגם אומרים לי שהולכים לעשות לי קצת סרטן.

ואז הם יוצאים מהחדר ונכנסים מהחדר, ו... וככה נראית משמרת, שמונה שעות. שמונה שעות נכנסים מהחדר, יוצאים ושמים חלוק, יוצאים מהחדר, זה... כן. ואתה גם חשוף ל... זאת אומרת, אתה מקווה שהבידוד בסדר, כן, כן, כן. אבל גם חשוף במידה מסוימת. אה, זאת אומרת, יכול להיות שאתה באמת לא חשוף, אבל לפחות בראש יש לך מין כזה חשש קטן, שאולי יש קצת גלים אלקטרומגנטיים מסתובבים להם. בדיוק, בדיוק. תחושת המוגנות לא בשיאה. אז זה למשל קהל שהוא די שקוף, כאילו, לא חושבים עליהם, אבל זה לא רק זה, זה לא רק העבודה הסיזיפית שחוזרת על עצמה, היכולת להתפתח לתחומים חדשים, לפתח את הקריירה, לזוז, מאוד מאוד מוגבלת. כי it is what it is, זו העבודה. אז זה באמת מקצוע מאוד, שבאמת בשחיקה מאוד גבוהה, אבל יותר ממנו אפילו זה הרוקחים, שזה מאוד מאוד הפתיע אותנו. זה היה ב-2018, ואומרנו, איך? מה? למה רוקחים? כן. אז עוד פעם, למה לדעתך?

אה, תראי, עוד פעם, אני נמצא בזווית מאוד פריבילגית, אז בזווית הפריבילגית שלי, הם בעצם לא לוקחים שום החלטה, ואין להם שום אוטונומיה על כלום. הם כמו קצת רובוט, מקבלים זה. הם כן, יש להם אחריות גדולה, הם צריכים לדעת את הזה, ואם התרופה לא נמצאת, הם צריכים למצוא את התחליף, ולפעמים הם בעצמם רוקחים איזה משהו, אשכרה, הם מכניסים איזה משהו, אבל הם לא לוקחים שום החלטה. זאת אומרת, הם אנשים חכמים, שאין להם את ההזדמנות לבטא את חוכמתם, או משהו כזה. אתה מדייק, אתה לא יודע עד כמה אתה מדייק. אוקיי. אז אני אומר, קודם כול, שגם ב-2018, וגם ב-2021, וגם ב-2025, הם עדיין בראש טבלת השחיקה. אבל זה לא מספיק, כמו שאתה אומר, אוקיי, אז הם שחוקים, מה אני אמור לעשות עם זה? והיופי בפרויקט האדיר הזה שעשינו, זה שהלכנו וביררנו גם מה הסיבות,

ולא רק מה הסימפטום של השחיקה. כן. ובאמת, אצלם גם העומסים וגם תחושת העצמאות וכולי היו נמוכים. אבל כאן היופי הוא שבאמת אגף הרוקחות במשרד הבריאות לקח את זה כפרויקט, באמת, בצורה מאוד מאוד רצינית ומאוד עקבית מ-2018, ומה שהם עשו שם זה ללכת ולשאול את הרוקחים קצת יותר לעומק, מה קורה, מה הדברים שאתם צריכים, איפה הקשיים, ובדיוק כמו שאתה אומר, עד אז רוקח שקיבל מרשם מלקוח, הלקוח חיכה 20 דקות או 30 דקות בתור, הוא כבר מגיע עצבני, בסדר? כי הוא חיכה חצי שעה, והוא נותן לך מרשם של מוקסיפרן 500 מיליגרם, והרוקח אומר, אני מצטער, אין לי במלאי, יש לי רק של 250. אז המטופל אומר, סבבה, אז תן לי שתי חבילות של 250, והוא אומר, לא, אני לא יכול, אסור לי. אסור, כי כמו שאתה אומר, אין עצמאות, ואם תחשוב על מה זה לימודי רוקחות, הם לימודים מאוד מאוד מעניינים, מאתגרים, אתה לומד כימיה ופיזיקה וביולוגיה וכל כך, באמת, זה לימודים קשים,

ואז אתה מגיע, ואין לך אפילו את היכולת להחליף אריזה של 500 בשתי אריזות של 250. אז מה שעשה שם אגף הרוקחות מ-2018, זה ממש לשנות את המקצוע. אז הובילו את זה מירי טריינין ואלי מרום במשרד הבריאות, ואנחנו בקשר איתם עכשיו ומנסים לתעד את כל המהלך האסטרטגי הזה, אבל הקימו את המועצה הלאומית לרוקחות ושינו את פקודת הרוקחים, ואפשרו לרוקחים יותר מרחב פעולה, ושינו ממש את תהליכי ההכשרה, ומקצוע חדש שנקרא עוזר רוקח בבית מרקחת, ועוד ועוד, יש שם עוד הרבה דברים שקורים, הרבה מאוד שינויים שגם עברו בחקיקה בכנסת, כדי לשנות מהיסוד את איך שנראה המקצוע הזה. וזה היופי שלא לבוא ולהגיד לרוקחים, אוקיי, תצאו לשלושה ימים ו-retreat ו-mindfullness, או בואו נשים לכם שטיח בסופר פעם כדי שיהיה לכם נוח לעמוד, אלא בואו נראה מה באמת אתם עושים ב-day to day, ואיפה אפשר ללכת ולשנות משהו במקצוע.

אני לא אגיד שזה quick wins, ושישר רואים את השינויים בשטח, כן רואים בדיווחים על בירוקרטיה ועומסים שהם באמת קטנים, או על מערכות מחשוב מעקבות וכולי, אבל זו השקעה לטווח ארוך. זאת אומרת, אני חושבת שאת הפירות שלה נראה בעוד חמש, שש, שבע שנים, אבל המהלך הוא מאוד מאוד נכון, הוא באמת להבין מה הבעיות הבסיסיות. ואני יכולה לתת תמונת מראה הפוכה לחלוטין של חברת מדיה שהזמינה אותי לעשות אצלה מיפוי, ממש זה, והלכתי ודיברתי עם העובדים, ועשינו קבוצות מיקוד, והעברנו שאלונים, ובאתי למנכ״ל עם התוצאות ואמרתי, אוקיי, תקשיב, שיתוף פעולה מטורף, 70% מהעובדים סיפרו, שיתפו, באמת היה שיתוף פעולה מדהים, הנה הדברים שצריך לשנות. הוא הסתכל ואמר, שילכו למצוא מקום עבודה אחר, ובזה זה יסתיים. כמובן שזו ירידה ב... ירייה ברגל, כי אנחנו אחרי כמה חודשים, כשחזרתי אליהם, ראיתי שהייתה עזיבה של 40% מהעובדים. וואו. והעזיבה הזאת, קודם כול, רמת השחיקה שלהם, אפרופו,

בגלל שהיו לי את הנתונים, ניבעה מי יעזוב. זאת אומרת, ממש אפשר לראות. וזה אכן היה כך? זה ממש היה ככה, היה מתאם, אני חושבת, של 0.6 בסקאלה של... איך החזירו, אז סתם מעניין אותי רגע, איך החזירו אותך כמה חודשים אחרי, כאילו? זה היה נשמע כאילו... לא החזירו אותי, לא החזירו אותי, אלא בגלל שהיה לנו הסכם, עשיתי איתם מיפוי, זה היה לילות תשלום, אז היה לי איתם הסכם מחקרי, אז הייתי אמורה... אה, אוקיי. זה לא שסחרו אותך לעשות. לא, לא, לא. אוקיי. לא, אצלי זה היה טרייד אוף, כאילו, בואו, אנחנו נעשה מחקר, אתם לא צריכים לשלם לי, אבל אני אוכל להשתמש... אז מי שניבט באמת... באמת עזב. וואו. אבל אני אגיד שזו ירייה ברגל, כי כשאתה בעצם הולך ושואל את העובדים, בוא תספר לי, מה קשה לך? מה אתה חווה? ואז לא עושה עם זה כלום. זה הכי גרוע. זה הכי גרוע. זאת אומרת, כשארגונים מדברים איתי על לעשות מיפוי, אני שואלת אותם מראש, ואני אומרת להם, תקשיבו, מה שתצטרכו לעשות זה ממש שינויים. אתם מוכנים לזה? כי אם לא, עדיף שלא תשאלו. באמת, לפעמים עדיף לא לשאול, כי once שאלת, אתה יוצר ציפייה שזה יטופל.

כן. אז במערכת הבריאות גם, כמובן, תמיד יש ציניות כלפי המהלכים, אבל בסופו של דבר הרצון הוא כן לבוא ולעשות שינוי אמיתי. אז זה מה שאני באמת רואה, וגם יוצא לי לשתף פעולה עם ה-Mekinsey Health Institute, שבעצם זה אגף של מקינזי שמטפל ב-Wellbeing של עובדים, וגם הם עובדים ממש בצורה הזאת עם ארגונים היום. זאת אומרת, לבוא, לעשות מיפוי לא רק של ה-Nicities, כאילו תחושת משמעות ועניין בעבודה וכולי, ותמיכה, אלא גם כל הגורמים הרעילים יותר, וכשהולכים ועושים את התרבות... מה זה הגורמים הרעילים יותר בארגונים שהם לא בריאות? או גם? שאותו דבר. אוקיי. עומסים, חוסר יכולת לאזן בין בית ועבודה, פוליטיקה-ארגונית, התעמרות... איך מודדים פוליטיקה-ארגונית? כאילו, איך שמים על זה... שאלות שמדברות ממש על האופן שבו החלטות מתקבלות, עד כמה אני מודע או לא מודע

לשיקולים. שואלים גם ממש באופן ישיר על רמה של פוליטיקה ארגונית. כמה אתה מרגיש שיש פוליטיקה? כן, שיש פה, שהחלטות מתקבלות, בגלל שיקולים שהם לא עניינים, בגלל שיקולים פוליטיים. אמ... עמימות, חוסר נגישות למידע. עמימות זה ההפך משקיפות. כן, כן. שאני לא יודע למה ההחלטות מתקבלות בצורה מסוימת. או אני בכלל לא מבין איך דברים קורים פה, איך אנשים מתקדמים, איך אנשים מצוותים לפרויקטים, על בסיס מה מקבלים בונוסים, או מי מרוויח כמה. בואי, רגע, את עכשיו מזכירה לי עוד פעם את מה שאמרת בתחילת הפרק, את הדבר המדהים, אני יכול להחליט לעבוד בסופש כי בא לי, או הכריחו אותי לעבוד בסופש, ומה שמשנה שם זה איך אני תופס את למה אני עובד בסופש. בסוף אני עובד שלוש שעות בסוף שבוע, לא התכוונתי, התכוונתי להיות בבריכה, אני עובד שלוש שעות, ויש הבדל בין האם אני החלטתי או רציתי לבין

אני מרגיש שהכריחו אותי. אז בואי ניתקע רגע שם, כי עכשיו שחזרת לעמימות, זה מגיע לאותו מקום. עמימות לא קשורה לכמה שעות אני עובד, לא קשורה לתנאים, האם יש לי מזגן, אין לי מזגן, יש לי שטיח, יש לי ניאון, נותנים לי ארוחת צהריים או לא. עמימות זה משהו שהוא מנטלי לגמרי. האם אני מרגיש שאני מבין למה אנחנו עושים את הדברים, או אני לא מבין למה אנחנו עושים את הדברים? ואת אומרת שזה גם פרמטר שהוא ממש יכול להשפיע על שחיקה. מאוד, מאוד. אז יש שאלונים שמדברים, שאלונים שמודדים עמימות, עד כמה אני מבין, או יודע איך מתקבלות החלטות, מה התהליכים, עם מי אני צריך לעבוד, אני לא זוכרת את כל השאלות בעל פה, אבל ככל שאני מבין יותר, יודע יותר למה אני עושה דברים מסוימים, מה התהליכים, עם מי וכולי, אז תחושת השליטה שלי במה שאני בעצם מעורבת בו גדלה, והיכולת שלי גם להשפיע על הסביבה שלי, היכולת שלי לבחור גדלה.

אז עוד פעם, הנושא הזה של כשאני מרגישה כלואה, כשאני מרגישה שאין לי ברירה, שאין לי בחירה, זה משהו שברמה הפיזיולוגית יש לו ממש ביטויים. זאת אומרת, תחושת שליטה היא משהו, גם אצלנו, דרך אגב, במחקרים בישראל, ראינו שהוא קשור לסמנים פיזיולוגיים. זאת אומרת, תחושת שליטה מאוד נמוכה, תחושת עמימות מאוד גבוהה, יש להן ביטוי ממש של מצוקה, פיזית. ותחשוב על זה, זה כמו לשים חיה או אדם בכלוב. זאת אומרת, אני כן רוצה להרגיש שיש לי בחירה. אז ככל... זה כמו, איך קוראים לו? מנרקוס, פדרו... כן, ממש. שישב שם בכלא שלא היה כלא, נכון? זה היה ארמון. זה היה ארמון, אבל הוא יודע שהוא בכלא. כן. אז... אז כשאתה אומר לעצמך זאת בחירה, וכשאתה אומר לעצמך ומבין שזו בחירה אמיתית, ושאתה גם יכול להגיד לא לדברים מסוימים, אז יש פה תחושה מאוד מאוד חזקה של אוקיי, אז... אני חושבת שאחד הספרים הבאמת מעניינים, ואני ממליצה לכל מי שעוד לא נחשף אליו,

יש ספר שנקרא The No Club. כתבו אותו ארבע פרופסוריות מארצות הברית, שמצאו את עצמן כל הזמן עושות עוד ועוד דברים, גם בסופי שבוע, אבל לא לגמרי מבחירה. הן קראו לזה NPT's Non-Promotable Task, והן שמו לב שכל הזמן מבקשים מהן לעשות עוד ועוד, והן עושות את זה כי לא נעים, ואז בהתחלה ינפתחו קבוצת וואטסאפ, שכל פעם שמישהי מקבלת משימה, האחרות עוזרות לה איך להגיד לא לדבר הזה. שזה בכלל משהו שאני ממליצה, כאילו, אם אתם יכולים לפתוח לעצמכם כזאת קבוצה של חברים שיעודדו אתכם וייתנו לכם את האומץ להגיד לא, והן באמת ניסו להבין עד כמה אנחנו מרגישים נוח להגיד לא, ועד כמה אנחנו עושים דברים מבחירה. אה, זה The No Club, לא No מידע. No, לא, לא. No Club זה כאילו הקלב של לא. כן. הבנתי, אוקיי, אוקיי. ממש, ממש, תגידי, לא. אז זה מדבר, זה ספר שכביכול מדבר לאנשים, אבל כל הסטודנטים הגברים שלי באמת נהנו ממנו. ברור. כי הן ממש נותנות טכניקות, אפשר לחפש את זה גם ביוטיוב, יש להן הרצאות,

כל מיני באמת טכניקות ודרכים להגיד לא. ולהגיד לא זה רק אם אתה מבין שבאמת יש לך אפשרות לבחור. כן. שיש לך איזושהי השפעה. אני אומר שאני באמת לאחרונה התמודדתי עם להגיד לו למשהו מאוד מאוד מפתה. פנה אליי מישהו שאני מאוד מאוד מעריכה, באמת, עילוי בתחומה האקדמית, והציע לי לכתוב איתו ספר. ואני ככה, באמת, לא ידעתי את נפשי, אמרתי, איזה יופי, באמת, לא מישהו מארץ כמובן, איזה יופי, אני אכתוב איתו את הספר, וזה נהדר, ויהיה מעניין, תחושה נפלאה. עד שהבנתי שזה לא לכתוב איתו, זה אני אכתוב עבורו את הספר. אה. חחח. חחח. חחח. וככל שעבר הזמן זה יתברר לי יותר ויותר, ואז שוב ושוב הייתי צריכה בעצם לשים את האגו בצד, כי האגו אומר, וואי, תקשיבי, תמשיך טוב, היא מומחה עולמי, נהדר. כן. ואמרתי לעצמי, האם זה מה שאני רוצה או לא? בסוף זו בחירה, אני רוצה או לא רוצה להוסיף את העז הזאת,

כן. להכניס אותה הביתה. ובאמת נשענתי גם על העקרונות של הספר, כי אי אפשר סתם להגיד לא. נכון. אחרי שאומרים כאלה משהו, אז צריך להבין איך לומר, והן נותנות עצות מצוינות, והיא שמתי אותן בשיחה איתו. אמ... ואמרתי לא. והבנתי שזה ממש לא נכון לי. אני אומר שכמובן שחלק מליישם את השיחה זה להגיד מי כן יעשה את זה, ולהעביר את זה הלאה, ולהמשיך לסייע וכולי. אז כשדיברתי עם מי שהחליף אותי בכתיבת הספר עבורו, אותו אדם אמר לי, תקשיבי, את פשוט היית צריכה לקבל קורס, כי את לא יודעת שככה זה עובד, שזה... כשהוא מציע לכתוב, אז הכוונה היא שתכתבי עבורו. את לא הראשונה. אז אמרתי, אוקיי, עשיתי בחירה נכונה. אבל עשיתי אותה גם מתוך ההבנה שאני צריכה למצוא את הדרך להוריד. כן. שזו לא באמת הבחירה שלי כאן הייתה להיכנס לפרויקט הזה,

שזו כן בחירה שלי לרדת מהפרויקט הזה. ככל שאנחנו מבינים, ואת זה גם, אני מדברת על זה הרבה מאוד עם מנהלות ומנהלים, שמדברים על העומס, ואני שואלת, כמה מתוך כל זה זה דברים שהם גם בכל זאת בחירה שלכם? זאת אומרת, נכון שאתם תגידו לא למשהו ולא תהיו בצוות הזה או בפרויקט הזה, אבל כשאתה אומר לא למשהו, אתה אומר כן למשהו אחר. כן. וההפך, כשאתה אומר כן לפרויקט מסוים, תחשוב למה אתה אומר לא באותו זמן. כן. אז ככל שיש לנו יותר בחירה, הסיכוי שנשחק יוריד. כן. איזה עוד דברים, האם את חושבת ש... או ממה שראית, מנהלים ומנהלות רואים שחיקה? שאלתם גם את הצד הזה, או ראית בשטח דברים כאלה. הם יודעים לראות את השחיקה של העובדים שלהם?

או שהם מגלים את זה רק באמת אחרי שהוא הלך לעשרה ימי חופשה, כי הוא לא מצליח להבריא? האמת שיש לנו איזו נטייה לחשוב שאנחנו קוראים מחשבות, ובאמת יודעים מה קורה. מי זה לנו? לנו כבני אדם. אה, אוקיי. בכלל, ללא קשר לשחיקה. אנחנו מניחים שאנחנו, אם אנחנו מכירים מישהו, עובדים איתו הרבה זמן, או אפילו בני הזוג, בני המשפחה, שאנחנו יודעים מה עובר להם בראש. אז מחקרים שנערכים גם בארץ, גם בעולם, גם בבן גוריון, פרופ' טל אייל, מראים שמשהו כמו 30 אחוז מהניחושים שלנו נכונים, מה שאומר ש-70 אחוז לא נכונים. מה זאת אומרת? הם עשו מחקר כאילו בין מה אני מדמיין, נכון? על מישהו אחר. שמישהו אחר חווה, האם אני יכול להיכנס או לא יכול להיכנס לנעליו, ולא, אני לא באמת יכול להיכנס לנעליו. אני ודוקטור הדר פריידין, שעשתה אצלנו דוקטורט, גם חקרנו האם מנהלות ומנהלים יכולים לנחש מה,

עד כמה העובד שלהם חווה לחץ, איך הוא מגדיר לחץ, וההפך, האם עובדים יכולים לנחש מה המנהלים שלהם חווים. ביקשנו מהם גם שישאלו או ינסו לנחש איך בני משפחה או חברים קרובים מגדירים לחץ או חווים לחץ, וראינו עוד פעם שהם מדייקים בסביבות 30% מהמקרים. זאת אומרת, ברוב המקרים... מדייקים 30% זה דרך ממש יפה להגיד את זה. כן. זה רוב הזמן טועים. בדיוק. אנחנו לא יודעים. אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו בטוחים, אנחנו לא יודעים מה חווים בני זוג, חברים ועובדים. ממש ככה. וגם כשהתחלנו את הפרויקט במערכת הבריאות, ועשינו בהתחלה פיילוט, ופנינו למקומות מסוימים וביקשנו שהם יהיו הראשונים, אז הרבה פעמים מנהלי מחלקות, וזה היה ספציפית יותר גברים מנשים, אמרו, אצלי אין שחיקה, אין טעם להעביר אצלי את השאלון, מה שכמובן היה הפוך. אז אנחנו לא באמת יודעים מה חווה אדם אחר, והדרך היחידה שלנו לדעת היא באמת לשאול. ואם יש משהו שאני מלמדת,

כמעט כל הקורסים שלי נפתחים בזה, זה אין לך שום דרך לדעת מה חווה העובד שלך, אלא אם באמת תשאל אותו. אז אני עושה מחקר כזה גם עם שותפה גרמניה, נינה ג'ונקר בגרמניה, ישראל וארצות הברית בו זמנית, וגם שם אנחנו מנסות לראות עד כמה אנשים מדייקים או לא מדייקים בתפיסה שלהם, למשל, לגבי קונפליקט בית עבודה, ואנחנו רואות פערים עצומים. זאת אומרת, באמת אין להם מושג. הם מניחים שהאחרים חווים את העולם כמוהם, אנחנו בעצם עושים גם קצת סוג של השלכה. זאת אומרת, למשל, אם אני מתמודדת מאוד טוב עם איזון בית עבודה, אז אני מניחה שגם אתה, שגם העובדים שלי, מה זאת אומרת? כן. זה אפשרי, אפשר לעשות את זה, אבל אני לא יודעת באמת מה הם חווים. יש לנו הרבה מאוד הנחות, הרבה מאוד הטיות, ואם לא נשאל, לא נדע. וזה מה שאני תמיד אומרת, תייצרו את הסיטואציות האלה, שבהן אתם באמת באים סקרנים, ומתחילים ואומרים לעובד, תקשיב, אני לא אתה, אין לי דרך לדעת מה אתה חווה. אני באמת רוצה לדעת,

כי חבל שאני אניח הנחות שהן לא נכונות, אז בוא תספר לי מה אתה חווה, ונראה, אולי יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל, לעזור. אולי אני חושב שאתה חווה יותר לחץ ממה שאתה חווה בפועל. בפועל, לפעמים ההטיות הן נפוחות. אבל רגע, אני חייב להיות רגע פרקליט השטן או המנהל, לא התכוונתי שהמנהל הוא שטן, זה פשוט ביטוי. הרבה פעמים מנהלים חוששים לשאול את השאלה הזאת, כי הם אומרים, ברור שאם אני אשאל אותו, יתבכיין. שאלה מעולה. והם באמת חוששים, ואז אני אומרת, אוקיי, הרי לשחיקה בעבודה יש השלכות. הם עוזבים, הם עובדים פחות טוב, אין להם כוח להיות נחמדים וכולי. אז אתה יכול להתעלם, לטמון את הראש, או לבוא ולהגיד, תשמע, כולנו, קודם כול להתחיל ב, גם אני בן אדם, גם אני חווה לחץ ושחיקה, אבל כל אחד חווה את זה ממקומות אחרים. אני אשמח לדעת מה הדברים שהם באמת בעייתיים אצלך,

ואולי יש משהו מסוים שאני יכול לעזור לפתור, להיות מודע לו. אני לא חושבת שלטמונת הראש בכל עוזר, כי עוד פעם, כי אנחנו רואים את ההשלכות של זה. יש כל כך הרבה מחקרים ותסכול מוליד איזשהו מהלך, והמהלך הזה הרבה פעמים הוא לרעת הארגון, אז בואו ננסה להבין מה הגורם שם. יש לי סדנה שאני מאוד אוהב, כשאני מדבר עם מנהלים על פידבקים ושיחות קשות, אז אני עושה להם סימולציות, ואז תמיד בסיבוב השני והשלישי, מה שאני עושה זה, אני נותן גם לעובד סקריפט. ולעובד בסקריפט אני שם משהו שהמנהל לא נמצא בסקריפט שלו. ואז בעצם הם עוברים שיחה שבה המנהל חושב שהוא, הבן אדם לחוץ כי בגלל העבודה ומתחיל זה, אבל מתישהו שם, אחרי שתי דקות או שלוש דקות, תלוי בזוג או בשלישייה איך שהם עושים את השיחה, הוא פתאום מגלה שסתם, אבא של העובד נהיה סיעודי. או כל מיני דברים כאלה, זאת אומרת, לפעמים עובד לא נעים לו לבוא ולהגיד, קשה לי בבית,

אני הולך לעבור גירושים, אבא שלי הפך להיות סיעודי, הילדה שלי עשו עליה חרם בבית ספר, ונכנס לי עוד גורם, בלי קשר לכמה קשה לי או לא קשה לי, לא נעים לו להגיד את זה, כי הוא אומר, מה אני אפיל את זה על המנהל שלי, או שהוא מנבוך או וואטאבר. ובעצם, זה לא משנה כמה אני אמפתי ורגיש בתור מנהל, אני בחיים לא ידע שהדבר הזה קרה, ועד שלא מגיעים לשיחה, אז לא מגלים בכלל שהדבר הזה, שלא לדבר על זה שלפעמים יותר קל לעזור עם הדברים האלה, כי הם לא בתוך העבודה מאשר מה שאני צריך לפתור לו בעבודה. זה כל כך נכון, כל כך מדויק, ולפעמים יש לי יכולת לעשות שינויים קטנים. היה לי תלמיד שהתייעץ איתי, זאת אומרת, אני מלמדת תלמידי MBA והם כולם אנשים עובדים, אז כל הקייסים הם שם, הם רק... לקטור. הושט היד וגבם. אז הוא סיפר על עובדת שהוא באמת לא ידע מה לעשות איתה, הוא רואה שהיא נעדרת מעבודה, שהיא כאילו באמת ירידה מאוד משמעותית בתפוקה. אמרנו, תעשה את השיחה, תשאל מה קורה. הלך ושאל, והיא סיפרה שיש לה בעיות עם ועד הבית, הבניון שלהם עובר תמה כרגע,

אבל הם נדרשים להוציא בעצם מקספם, ואין לה מאיפה, והיא רוצה הלוואה. עכשיו, הוא לא יכול לתת להלוואה, כי המדיניות של החברה הזאת, זו חברה ציבורית, אין הלוואות לעובדים, לא קיים. הוא אומר לי, אני לא יודע מה לעשות, אמרתי, תחשוב גם יחד איתה, בצורה יצירתית, אבל תחשוב מה אתה כן יכול לתת. כי הבעיה כבר שם, והיא בבירור משפיעה על העובדת, תרצה או לא תרצה, זה משפיע על היכולת שלה לתפקד. והוא באמת עשה מהלך מאוד מעניין, הוא הלך והתייעץ עם היועצת המשפטית של הארגון, וביקש לקבל קצת סיוע, חשיבה משפטית, איך עוזרים לאותה עובדת מול ועד הבית, כי אי אפשר לתת הלוואה, אבל היועצת המשפטית נתנה כמה רעיונות מאוד טובים של איך היא יכולה להתנהל מול הבנק, עניינים, תודה, לפרוס תשלומים. והוא אומר, תקשיבי, זה היה ממש מעשה פלאים, זאת אומרת, גם לא הפרתי את המדיניות של החברה, אבל גם נתתי לה מענה אמיתי, והכרת התודה והשמחה, ובאמת, קודם כל זה באמת פתר לה את הבעיה, נתחיל בזה.

ולאותה יועצת משפטית זה לקח בדיוק שתי דקות, בשבילה זה סתם משפטי שולטת. זה מה שהוא אמר, זה היה 20 דקות, הוא ישב איתה 20 דקות, בנה איזשהו מתווה וחזר לעובדת. אז באמת, לא תמיד נוכל לפתור, לפעמים נוכל לפתור את זה בצורה יצירתית, לפעמים נוכל לתת מענה קטן, אבל בעצם זה ששאלתי, שאני מודעת, שאני יודעת מה האתגר, מאוד מאוד עוזר. זה גם נורא חשוב אחרי זה, כי אם אני מניח, שוב, בתור מנהל, בדרך כלל, אני שוכח לפעמים שלעובדים שלי יש חיים אישיים, ואז אני אומר, המצב רוח שלהם, התפוקה שלהם, whatever it is, זה קשור רק לעבודה. ואז מה קורה עם אותה עובדת? אני ממתג אותה כמי שזורקת. היא הייתה פעם טובה, ועכשיו היא זורקת. היא כבר לא מחוברת, היא כבר לא זה. אני לא מבין שזה בגלל משהו חיצוני. אם אני מבין שזה משהו חיצוני, אז קודם כול אני לא אעשה לה את המיתוג הרע הזה, כי המשהו החיצוני יעבור, ואז היא לא תישאר אצלי במיתוג רע. נכון. ואני אתן גם את ההופכי של זה, שהוא אפילו עוד יותר חשוב, שזה מה קורה כשהמנהל או המנהלת חווים משהו אישי,

ולא משתפים את העובדים. עכשיו, אני אומר שהמנהל פחות מקדיש מחשבה למה עובד חווה או לא חווה בבית. העובד שנתקל במנהל זועף, כעוס, נרגן, ווטאבר, הרבה פעמים משליך את זה על עצמו ואומר, וואי, משהו לא בסדר, הוא בטח כועס עליי, בטח זו המצגת מאתמול, או אני לא יודע מה, ולא מבין בכלל שהמנהל הזה כרגע חווה משהו בבית, ושזה לחלוטין לא קשור לעובד. וכאן, הרבה פעמים, אני גם מייעצת למנהלים, ואתה לא צריך באמת לשתף בכל מה שעובר עליך, אבל אם עובר עליך כרגע שבוע מאוד מאוד קשה, תבין שאם אתה לא משתף את העובדים במשהו, או מנסה להסביר שעובר עליך משהו חיצוני קשה, הם יניחו שאתה כועס עליהם, שמשהו הוא לא בסדר. אז תבוא ותגיד, תקשיבו, עובר עליי איזשהו שבוע מאתגר כרגע, לא משנה ענייני עבודה, זה, אם אני קצת קצר רוח או קשה לי, קבלו את זה בהבנה, זה לא אישי, זה לא נגדכם. כן. לבוא ולהגיד משהו כזה של I'm going through something,

או להגיד אפילו, תקשיבו, אני, כרגע יש לי שבוע קצת מאתגר, יכול להיות שאני אהיה קצת קצר רוח, אם אפשר פחות לפנות אליי השבוע כדי שאני אוכל לטפל בדברים האלה, זה מאוד יעזור, אם יש דברים שיכולים לחכות לשבוע הבא. אז אתה לא באמת צריך לבוא ולשים את הקישקע סילך על השולחן, אבל כן לבוא לתקשר, כי מה שקורה זה שהם בעצם יספרו לעצמם אחרת סיפור, כן. שמשהו לא בסדר בהם. אז זה גבול דק. אני אגיד שבישראל הרבה יותר נהוג לשתף מאשר בארצות הברית. נגיד, לא יכולתי לתת עצה כזאת בארצות הברית, כי שם ההפרדה בין בית עבודה, שם בכלל אסור לדבר, אסור לשאול את העובד. אי אפשר לבוא ולשאול אותו מה קורה בבית, אתה בכלל לא אמור לדעת אם הוא נשוי או אם יש לו ילדים. כן. בסדר, כאילו, הפרטיות כל כך חשובה. אבל בישראל אנחנו לא שם, ואנחנו כן קהילה הרבה יותר חמה, מבינה, אוהדת ומתערבת. אוקיי. אז לסיום אני רוצה לשאול אותך באופן כן לעשות את זה אישי, את, עם כל המחקרים האלה על שחיקה, בסוף את פרופסור

באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטה, מה שנקרא, מוכרת ונחשבת, גם היית בסטנפורד. מאחר ויש לי אבא פרופסור, אני יודע שאי אפשר לעשות את זה על הדרך. זה דורש הרבה מאוד עבודה ושעות עבודה ועוד גורמים שגורמים לשחיקה. אז אני רוצה לשאול אותך באופן אישי, מה הצלחת לקחת מכל מה שאת לומדת ולשים על עצמך? או שהסנדלר הולך רכף, אני לא יודע, את צוחקת. לא, אז אצלי הוא לא הולך רכף, אני אגיד שאני, מבחינתי אני מעבדה חיה ואני מנסה על עצמי את הכל. אז אני חושבת, כמו שאני גם מייעצת לילדים שלי, לא להפסיק לעשות דברים שאוהבים, ואפילו לנסות לעשות אותם במסגרת העבודה. אז אני אתן כמה דוגמאות אמיתיות. הראשונה זה שאני מאוד אוהבת לצייר, מילדות. חלמתי להיות מאיירת, ובאיזשהו שלב, ממש כשקיבלתי קביעות, אמרתי, טוב, אני חייבת להגשים את החלום הזה. התחלתי ללמוד דיור יותר ברצינות,

וראיתי שזה הולך טוב. אמרתי, אוקיי, איך אני מממשת את זה גם במקום העבודה? זאת אומרת, מביאה במקום העבודה איזה צד אחר שלי. פניתי לדיקן ואמרתי לו, תקשיב, יש לנו עיתון, ואתה יודע, כמה אנשים כבר יקראו מאמר על רגרסיה? בוא לפחות נעשה אותו כמו ההרווארד ביזנס ריוויו, שיהיו איורים מדליקים. אז התחלתי להער, ואני כרגע בגיליון 20 כבר. ואותו דבר, כשהציעו לי להיות עורכת משנה של עיתון אמריקאי מאוד יוקרתי, בשיחה עם אותו עורך שהציע לי להיות עורכת המשנה שלו, אמרתי לו, ברוב חוצפתי, אני מקווה, כמובן הכל באנגלית, אני מקווה שיישאר לי זמן לעשות את מה שאני באמת אוהבת לעשות, שזה לאה יר, אמרת, ספרי לי על זה עוד. מסתבר שהוא חובב אומנות, והעיתון הזה הפך להיות בתקופה שאנחנו היינו, העורך והעורכת המשנה לעיתון עם איורים. אז אני אומרת את זה כי חלק מהדרכים באמת למנוע שחיקה היא לגוון יותר את מה שאנחנו עושים, וגם אם זה, עוד פעם, ועדת חברה וקישוט, אני מאוד אוהבת גינון למשל, אז עכשיו דאגתי לזה שהקומה שלנו, שתי קומות

בבניין שלנו, יהיו מלאות בעציצים, קיבלתי תקציב, נסעתי למשתלה, בחרתי וכולי. אז באמת לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים, זה דבר אחד. דבר שני, ואין לזה תחליף, ספורט. עכשיו, ספורט, אנחנו חושבים עליו, אוקיי, טוב, אז אני קצת ארוץ ואנדרופינים, לא. ככל שאנחנו בעצם פעילים יותר פיזית, בכושר יותר טוב, הגוף שלנו פיזיולוגית מגיב בתגובת לחץ יותר אדפטיבית. זאת אומרת, בזמן שאני... רגע, תגידי את זה שוב ולאט. לאט. ככל שאנחנו יותר פעילים... יותר פעילים, ואני מדברת על פעילות אירובית. אירובית זה אומר שקצב הלב שלי צריך לעלות. אוקיי. אני... פילאטיס זה דבר נפלא, זה מחזק, זה לא מספיק. אני חייבת גם עלייה בדופק. ככל שהכושר הגופני שלי גבוה יותר, ככל שאני יותר פעילה אירובית, היכולת שלי להגיב בזמן לחץ, בזמן שאני חווה... בזמן אמת. בזמן אמת, טובה יותר. זה אומר שהלב שלי יפעל בתפוקה יותר טובה, כלי הדם שלי יתרחבו בצורה יותר טובה,

הכבד שלי ישחרר סוכר בצורה יותר טובה, הכול יפעל בצורה יותר טובה. זה מה שנקרא Stress Fitness, כמו Physical Fitness. זה דבר אחד. וגם במחקרים שלנו ראינו שאותם אנשים שחווים שחיקה, אבל מצליחים עדיין להרים את עצמם מהספה ולעשות פעילות גופנית, מפתחים פחות דיכאון לאורך זמן. ואנשים שחווים הרבה מאוד עומס בעבודה, אני מדברת על נתונים מישראל, בסדר? דברים שכבר פורסמו, אחד מהם, למשל, עם דוקטור עופר עטד, גם עשה אצלנו את הדוקטורט בפקולטה לניהול. אנשים עם עומס שעבדו הרבה מאוד שעות ועשו פעילות גופנית לאורך זמן, פיתחו פחות גורמי סיכון קרדיו-אוסקולרית, פחות תסמונת מטאבולית. יש לזה כל כך הרבה השפעות חיוביות, אז זה משהו שאני למשל לא מוותרת עליו. אבל מה זה אומר, שצריך פעם בשבועיים, פעם ביומיים, פעם ביום? אז ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי הן 150 דקות בשבוע, אתה שואל את עצמך איך אני בדיוק אגיע לזה, בסדר? אלה ההמלצות הרשימונות.

או אם אתה עושה פעילות מאוד אינטנסיבית, ממש, כאילו מעלה את הדופק ממש, ל-70 אחוז, אתה יכול גם 75 דקות בשבוע. ואני אומרת, למי שאין זמן, אין בעיה, ביוטיוב 7-minute workout, זה 9 דקות, תעשו בבוקר 10 דקות מול הטלוויזיה. אני אישית מצאתי איזו מאמנת מקסימה, אנחנו עוקבים אחרי, לא משנה, זה לא באמת פרסומת, כי היא לא לוקחת כסף, לילה חוספנסקי, אחלה שיעורים. אבל אני, אני, כן, כן, יוטיוב, הכל יוטיוב. שש פעמים בשבוע אני שוחה, אני כל פעם מוצאת משהו, או אפילו פשוט להגיע לאוניברסיטה על אופניים, כי על גבעה, אז זה קצת טיפוס, או ללכת ברגל, לרדת שלוש תחנות קודם באוטובוס, וללכת ברגל. אבל לשלב בתוך היום-יום שלך כמה שיותר, מאוד מאוד עוזר בהתמודדות עם שחיקה. אז אני באמת מעבדה מהלכת. אני חייבת להגיד שאני מנסה על עצמי את הכול. ואת יודעת, ו...

נו, אז מה התוצאות הסובייקטיביות שלך? האם את מרגישה שחיקה בעבודה? הרגשתי בעבר, ואני יודעת לעצור. זאת אומרת, כשאני מזהה על עצמי את הנקודות האלה, אני יודעת לבוא וממש לזמן את המנהל או המנהלת הישירים שלי לשיחה, ולהגיד, תקשיבו, אני בנקודה הזאת, בואו נחשוב רגע איך אתם עוזרים לי כרגע להפחית עומס או להוריד ועדה מסוימת שאני נמצאת בה, כי אם אני אמשיך לעשות את זה, זה לא יהיה טוב. זאת אומרת, אני מנסה להוריד את ה... זה לא ה-non-promotable tasks, אבל להוריד את הדברים שהם פחות חשובים, לעשות איזשהו תעדוף. אז אני כן מייעצת לעצור. ואחד הדברים שאנחנו באמת יכולים לעשות גם עם המנהלים הישירים שלנו, הרבה פעמים הם לא יודעים מה אנחנו באמת עושים ביום-יום. הם לא ערים לעומס. הם יודעים שנתנו לנו פרויקט, אבל הם לא מבינים עם כמה ממשקים אני עובדת כדי שהדבר הזה יתקדם. כן. אז לבוא ולהגיד, אם אני ממשיך בדבר הזה, אני צריך את העזרה שלכם בתעדוף, כי תבינו שהפרויקט השני נפגע.

אז אם אתם חייבים שאני אעשה את פרויקט ב', בואו נראה מה אפשר להוריד מפרויקט א', אם התוצאות של פרויקט ב' חשובות. זאת אומרת, כן לבוא ולשקף להם במה זה כרוך, וזה מה שבדרך כלל אני עושה. באה ואומרת, כרגע, אם אני ממשיכה גם בוועדה הזאת וגם בתפקיד הזה, שניהם ייפגעו. אז בואו נעשה תעדוף. מה חשוב לכם? שאני אייצר. מדהים, מדהים. טיפ מצוין. שרון, תודה רבה רבה. היה לי לעונג, היה כיף. חברים, מקווה שלקחתם כמה דברים ושתצליחו להפחית על עצמכם קצת את השחיקה בעזרת המנהלים-מנהלות שלכם, ואם אתם במקרה מנהלים ומנהלות, אז דיברנו על לדבר עם העובדים, לנסות להבין, לנסות לראות את השחיקה לפני שהיא מגיעה, מה הגורמים, לנסות להבין מה הגורמים להפחית. יש דברים ששמענו שהם כאילו בחינם. להגיד לעובד, תעבוד שעתיים פחות ביום, הוא יספיק פחות, אבל להיות פחות עמום, לספר לו למה עשינו את השינוי הזה בחברה, זה יכול להיות לפעמים חמש דקות או עשר דקות, לעזור לו להבין למה המשימה הזאת חשובה.

זה חמש דקות, יש דברים שהם כמעט בחינם מבחינת המשאבים שאנחנו צריכים להשקיע בזה. תודה רבה רבה. היה לי כיף. תודה לך, אדוני. יאללה, ביי.

חתול צהוב ופרוותי מביט בעיניים גדולות, בסוף התמלול

עוד פרקים

  1. 456

    איך לשכנע מישהו שבטוח שהוא צודק

    ד"ר סמואל בלאכר · 16 ספט׳ 2026 · 77 דק׳

  2. 455

    דיפנסטק - סקטור ההייטק שגונב את ההצגה

    דודי רוקח · 9 ספט׳ 2026 · 57 דק׳

  3. 454

    כל אחד חייב אסטרטגיה

    פרופ׳ טלי תאני-הררי · 1 ספט׳ 2026 · 70 דק׳

כל הפרקים ←

זנב מסולסל של חתול צהוב מציץ מאחורי הנגן
00:00להמשיך באפליקציה ←