כשכתבתי את הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה, חשבתי שיקנו אותו רק מנהלים צעירים. וחשבתי שיקנו בערך 100 עותקים. כבר כשהקלטנו את הפרק הזה הוא עבר מזמן את ה-20 אלף.
(אפרופו תסמונת המתחזה. כן, יש לי אותה.)
מה זו תסמונת המתחזה? זו התחושה של "אני לא מספיק טוב, ולמה בכלל לקחו אותי". והיא מופיעה הרבה אצל אנשים טובים, כשהם מתקבלים לעבודה. מולה יש תסמונת אחרת: דאנינג-קרוגר. אלה שבטוחים שהם כבר יודעים הכל. והדבר המעניין? סטטיסטית, דווקא בעלי תסמונת המתחזה הם המצטיינים יותר.
הגענו לזה עם עידן בן אור בפודקאסט "איך הצלחת?", כשדיברנו על מה קורה לעובד בשנה הראשונה שלו בתפקיד.
מה זה תסמונת המתחזה?
אני כל הזמן לוקח את עצמי כדוגמה. "למה בכלל שמישהו יקשיב לפודקאסט שלי?" זו תסמונת המתחזה.
בעולם העבודה זה נראה ככה: התקבלת לתפקיד, ואתה בטוח שבעוד רגע יגלו שאתה לא באמת יודע.
ומה זה דאנינג-קרוגר?
הצד השני. אלה שנכנסים למקום העבודה ואומרים: "לקחו אותי בשביל זה. מה הבעיה?". הם חושבים שהם יודעים יותר. הם יודעים הכל.
ומה קורה להם אחרי כמה זמן? בדרך כלל משבר גדול יותר. הבוס נותן פידבק שהם עוד לא מספיק טובים, והם בהלם: "אבל הייתי בטוח שזה קטן עליי".
האוכלוסייה די מתחלקת לשני הסוגים האלה. מי שמרגיש שהוא אף פעם לא מספיק טוב, ומי שחושב שהוא תמיד יודע הכל.
למה דווקא המתחזים מצטיינים?
זה אמור להיות הפוך, נכון? קצת לא פייר. אבל עם הזמן הבנתי למה.
כשיש לך תסמונת המתחזה, אתה כל הזמן אומר "אני עוד לא מספיק טוב". אז אתה מתאמץ יותר. מגיע שעה קודם. מתאמן על המצגת לבוס עוד שעה.
ויכול להיות שכל זה מיותר, כי כבר עשית עבודה טובה. אבל בגלל שאתה מפחד שזה לא מספיק, אתה נותן את האקסטרה.
ומי שיש לו דאנינג-קרוגר? הוא קצת יותר זורק. "אני אחרטט את זה. אעשה לו משהו בכן. אדבר לו בזה".
מה זה אומר כשמגייסים?
כשאני מגייס, אני מנסה לנחש איזו מהתסמונות יש למועמד. ואני הכי אהבתי את אלה עם תסמונת המתחזה. הם תמיד יתאמצו קצת יותר. הם תמיד ירצו קצת יותר.
וזה לא בהכרח כי יש להם בעיה פסיכולוגית. אולי הם פשוט הגונים וחרוצים יותר, מהבית.
ובכלל, בראיון הייתי מפריד בין שני חלקים. את החלק המקצועי הייתי נותן למישהו מתחתיי, שיעשה מבחן ויבדוק. ואני? הייתי יושב שעה שלמה רק כדי לחפש דגלים אדומים. האם הבן אדם בא לעשות עליי סיבוב? עד כמה הוא חרוץ, בראש שלו? כמה הוא אופורטוניסט?
למה לא פשוט לקחת את הכי מוכשר?
כי מוכשר ופרימדונה זה לא אותו דבר, ואין ביניהם קורלציה.
זוכרים את הגאונים של משרדי הפרסום? הקופירייטר שמאחר לפגישה, מדבר אליך מגעיל, לא עונה לטלפון. ומילה אחת שלו מביאה רעיון מבריק, אז סופגים. לעבוד עם מישהו כזה חודשיים על פרויקט? סבבה.
אבל כשאני מביא עובד שאני רוצה שיהיה אצלי שלוש, חמש, שמונה שנים, אני לא יכול להרשות לעצמי לא להסתכל על הסופט סקילס. הוא יכול להיות אפילו 20% פחות מוכשר מהמועמד הכי מוכשר. אם המוכשר ביותר בא לעבודה עם "שיגידו תודה שאני בכלל פה", זה לא יעזור לי.
אז מה התחושה שלך בתפקיד הנוכחי? מתי בפעם האחרונה התאמנת על מצגת עוד שעה, "רק ליתר ביטחון"? ואם אתה מנהל, את מי מהמועמדים האחרונים פסלת דווקא כי הוא היה פחות בטוח בעצמו?
למנהלים: הספר שהתחיל ב-100 עותקים בראש שלי, הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה, כתוב בפרקים קצרים. מישהו כתב לי פעם שעשר שנים לא הצליח לסיים ספר, ואת זה סיים בסוף שבוע.
לארגונים: אם אתם רוצים מנהלים שיודעים לזהות את המתחזים הטובים (ולא רק את הבטוחים בעצמם), כל התוכניות מרוכזות בעמוד פיתוח מנהלים לארגונים.
ובלי לשלם כלום: פרקי "פופקורן", רילס ופרקי טעימה זמינים ב-app.adaptation.work. כל מה שצריך זה כתובת מייל.
הפרק המלא, בווידאו: איך הצלחת? עם עידן בן אור, פרק 55
