כשעברתי מחברת חומרה ותוכנה לסטארט-אפ, המשכתי לכתוב PRD של 300 עמודים. וכל הצוות חיכה לי. לקח לי כמה ימים להבין שההרגל הזה מטומטם. לא היו שם 400 מתכנתים שצריך לתאם. הספיקו לוח מחיק ושלוש שעות.
בחברה הקודמת ה-PRD הזה היה הגיוני. בסטארט-אפ הוא היה הרגל, וזהו.
מה היתרון של ג'וניורים בעידן ה-AI? בדיוק הדבר שהיה חסר לי אז: Unlearning. אין להם 10-15 שנה של הרגלים שצריך לפרק. ומה החיסרון? Taste. עוד אין להם את היכולת להחליט מה טוב ומה רע. וזו בדיוק התכונה שהכי נדרשת היום, כשכל מודל נותן לך תשובה אחרת.
כלומר, יש לג'וניורים יתרון גדול אחד וחיסרון גדול אחד. השאלה היא מה עושים עם שניהם.
זו בדיוק הייתה השאלה של אייל דוד בפודקאסט Product Builder: מה הייתי מציע לג'וניורים בתחילת הדרך, כשאין להם עדיין ניסיון תעסוקתי?
מה אומרים היום על ג'וניורים?
הנרטיב הקיים פשוט: "החבר'ה המוכשרים יישארו. את הג'וניורים כבר לא יביאו, כי לא צריך להוסיף גיוסים". בסוף, המנוסה מפעיל Claude, וגם הג'וניור מפעיל Claude.
אייל תיאר את זה בשיחה כמצב שבו "האמצע נעלם": יש אינפלציה, גם במוצרים וגם באנשים, וכולם מנסים לא להפוך לגנריים.
אבל הסיפור מסובך יותר. כי למנוסים יש בעיה שלא מדברים עליה מספיק.
למה הרגלים הם הבעיה של המנוסים?
תחשבו על פרודקט מנג'ר שנמצא בתפקיד עשר או חמש עשרה שנה. יש לו הרגלים בכל רמה. ועכשיו הוא צריך להטיל ספק בכל אחד מהם.
והנה החלק הלא נעים: הרבה מהעבודה של פרודקט היא "להעביר את המקל". אליינמנט בין דיזיין למתכנתים. ואת החלק הזה AI יכול להחליף, לפחות חלקית. מי שרק מעביר מידע נמצא בסיכון גדול יותר.
אז כמה מהשבוע שלך הוא ישיבות סנכרון? וכמה ממנו הוא עבודה שרק אתה יודע לעשות?
ג'וניור מגיע טאבולה רסה. אין לו PRD של 300 עמודים לשכוח. הוא לא צריך לשאול "למה תמיד עשינו את זה ככה?", כי אצלו עוד אין "תמיד".
זה כמו ההבדל בין Wonderful, שהוקמה כחברת AI First ובנתה סוכנים מהיסוד, לבין גוגל, שצריכה לבנות את אותו הדבר מעל תשתית ישנה ותרבות ישנה. מי מהן זזה יותר מהר? ומי צריכה קודם לפרק משהו?
מה זה Taste Gap?
עכשיו החיסרון. האמצע נעלם, ולג'וניורים עדיין אין "טעם". היכולת להחליט מה טוב ומה רע.
אירה גלאס, המגיש של This American Life, מסביר את זה יפה, ומכנה את זה Taste Gap. אתה יודע איך משהו טוב צריך להיראות, אבל עוד לא יודע לעשות אותו בעצמך. והדרך היחידה לסגור את הפער היא לעשות שוב ושוב ושוב. עד שאחרי 20 שנה מגיעים לזה.
הג'וניורים עוד לא פיתחו את זה. וזה מתחבר לתכונה שהכי חשובה היום: שיפוט (judgment). דיוק.
למה ה-AI הופך את הטעם לקריטי?
נגיד שאני שואל את אותה שאלה את Claude Opus, את GPT-5.5 ועוד כמה מודלים. כולם ייתנו לי תשובות שונות.
וכל אחת מהן היא בעצם "הממוצע".
צריך ניסיון כדי לדעת שהתשובה האמיתית שונה לפעמים ב-180 מעלות ממה שקיבלתי. ג'וניור מקבל כמה תשובות סבירות. מנוסה יודע מתי אף אחת מהן לא נכונה.
אז מי שמסתכל על AI כעל משהו שמשווה בין המנוסה לג'וניור, מפספס את זה. הכלי זהה. השיפוט לא.
אז מה ג'וניור יכול לעשות עכשיו?
אייל הביא בשיחה דימוי מקורס טיס: מה עושים בקורס טיס? הולכים לסימולטור. יוצרים דברים, צוברים ניסיון, ומגיעים בסוף עם טייס מדויק יותר.
אני מסכים, עם תוספת אחת. הג'וניורים צריכים לעשות דברים שגם יוצאים לעולם. כי המפגש עם לקוחות אמיתיים הוא המקום שבו הלמידה קורה.
אז מה בנית שיצא לעולם? מי השתמש בזה? ומה הוא אמר לך שלא רצית לשמוע?
ומה זה אומר למנוסים?
את אותו הדבר, רק הפוך. היתרון שלכם, הטעם, הוא בדיוק מה שחסר לג'וניורים. החיסרון שלכם, ההרגלים, הוא בדיוק מה שאין להם.
איזה הרגל שלכם הוא ה-PRD של 300 העמודים שלכם? מה אתם עושים כל יום רק כי ככה עשו בחברה הקודמת?
(לי, אגב, לקח כמה ימים לזהות את שלי.)
למנהלים: אם אתם מנהלים ג'וניורים, או שבדיוק עברתם לנהל בעצמכם, הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה הוא מקום טוב להתחיל בו.
לארגונים: אם אתם בונים תוכנית לג'וניורים או למנהלים חדשים, כל מה שאנחנו עושים לארגונים נמצא בעמוד פיתוח מנהלים לארגונים.
ואם בא לכם לטעום קודם, ב-app.adaptation.work יש פרקי טעימה חינמיים מהספר, כל פרקי "פופקורן" ורילס. צריך רק מייל.
הפרק המלא, כולל תמלול: Product Builder עם אייל דוד