בזמן המלחמה ירדתי עם הבת שלי למקלט. ידעתי שהרבה זמן לא יהיה לה בית ספר. אז בנינו יחד משחק וואטסאפ של "מי מכיר את מי" לכיתה שלה: הילדים נרשמים, עונים על שאלון קצר עם כמה שאלות, ומשחקים. היא די מהר איבדה עניין. אני נשארתי נלהב (כמובן).
מה זה Value Gap Framework? זה מודל פשוט למציאת פרויקט צד, לא אחרי שעות העבודה אלא בתוכה. שואלים על מה כולם מתלוננים: בצוות המיידי שלי, במחלקה, בכל הארגון. ואם לא מוצאים, הולכים אחרי הכסף - איפה יש כסף שהולך לפח. ושם בונים כלי פנימי.
ולמה דווקא כלי פנימי? כי בכלים פנימיים יש הרבה יותר סלחנות מאשר במוצר שפונה ללקוחות. ולכן זה המקום הכי נוח להתחיל בו.
על פרויקטי צד דיברנו הרבה בשיחה שלי עם אייל דוד בפודקאסט Product Builder. והסיפור מהמקלט מסביר די טוב למה הם עובדים.
למה פרויקט צד מעלה את המוטיבציה?
רוב הקריירה שלי הייתי PM. כלומר, ידעתי מה צריך לבנות, אבל מישהו אחר בנה. ופתאום יכולתי לבנות את זה בעצמי, בלי מתכנת. זה הכיף של Vibe Coding (לבנות תוכנה דרך שיחה עם AI, בלי לכתוב את הקוד בעצמך).
אבל יש פה משהו עמוק יותר. כשמודדים מוטיבציה בעבודה, אחד הדברים שחוזרים במחקרים הוא כמה אני משתמש ביכולות שלי.
אני מדבר על PM שיודע פרודקט מרקטינג, PLG, ויראליות - ובעבודה הוא תקוע בפינה אחת צרה. הוא מרגיש שלא מנצלים אותו. בפרויקט צד, לעומת זאת, אני יכול להשתמש בהכל. ולכן המוטיבציה עולה.
אז באיזה חלק מהיכולות שלך אתה משתמש היום בעבודה? ובאיזה חלק לא נגעת כבר שנה?
מה המשחק מהמקלט לימד אותי?
המשחק לא נהיה ויראלי באמת (אחרת הייתי משלם ל-Cloudflare חמשת אלפים דולר ליום, ולא חמישה). אבל הוא הגיע די רחוק. ובדרך גיליתי שה-ICP שלי הוא כיתות ו', ובאופן כללי ילדים בין כיתה ה' לכיתה ט'.
הלכתי משם עם שני דברים:
ניקוי רעשים. כדאי ללכת למקום שקל לך, שמעניין אותך, ושאתה מומחה בתחום שלו.
אין סיכון לאגו. זה לא כמו להבטיח לחבר'ה בעבודה שמשהו יעבוד, ואז להיכשל מול כולם.
אייל הוסיף על זה נקודה: פרויקט כזה גם עוזר לבלוט מעל הרעש. הוא ראה שסמנכ"ליות נתנו לי פידבק על המשחק, בטוויטר ובלינקדאין. ולדעתו זו גם דרך טובה לדיסטריביושן: מישהו מתוך התעשייה, עם לינקדאין עמוס בניסיון, שמראה משהו שבנה בעצמו.
למה לעשות את הפרויקט דווקא בתוך העבודה?
שנים תמכתי בפרויקטי צד. יש לי אפילו ספרון דיגיטלי, תעשו את זה כבר. במקום לשבת על הספה ולראות נטפליקס, ללכת ולבנות משהו.
היום הטייק שלי השתנה. בהרבה מקומות עבודה לא צריך לעשות את הפרויקט בצד. אפשר לעשות אותו בתוך העבודה עצמה (בתיאום, כמובן).
ופה נכנס ה-Value Gap Framework.
איך מוצאים את הפער?
שלוש רמות, ושאלה אחת:
על מה מתלוננים בצוות המיידי שלי?
על מה מתלוננים במחלקה?
על מה מתלוננים בכל הארגון?
ואם לא מוצאים תלונה ששווה לעבוד עליה, יש דרך אחרת: Follow the Money. איפה יש כסף שהולך לפח?
איזה תהליך אצלכם עולה יותר ממה שהוא מחזיר? על מה משלמים כל חודש, בלי שמישהו בטוח שזה עדיין נחוץ? ואיפה אנשים טובים מבזבזים שעות על משהו שאף אחד לא אוהב לעשות?
למה כלי פנימי ולא מוצר ללקוחות?
כי יש הבדל עצום בין שני הסוגים.
כלי שהוא Production-ready ופונה ללקוחות חיצוניים הוא מסובך פי אלף. אבטחת מידע, יציבות, כל מה שבא עם זה.
בכלי פנימי יש הרבה יותר סלחנות. אפשר לבנות משהו שנראה כמו אקסל, אבל יש מאחוריו מוח.
וזה בדיוק מה שהופך אותו לפרויקט צד טוב. הוא פוגע בבעיה שכולם כבר מכירים, ואף אחד לא מצפה ממנו להיות מוצר מלוטש.
אז מה הסוד?
להיות קצת יותר יזמי. לזהות בעיות ולבנות להן פתרונות טובים, גם כשאתה שכיר.
יש פה ון-דיאגרם בין "בילדרים" לבין יזמים. לזהות בעיה, ואז גם לבנות לה פתרון. ה-Value Gap Framework הוא דרך אחת להגיע לחפיפה הזאת.
אז על מה התלוננו אצלכם בפעם האחרונה? מי עוד התלונן על אותו דבר? ואיפה אצלכם יש כסף שהולך לפח?
לעצמכם: אם בא לכם להתחיל בפרויקט צד (בתוך העבודה או מחוצה לה), הספרון תעשו את זה כבר נכתב בדיוק בשביל זה.
לארגונים: אם אתם רוצים צוותים שמזהים בעיות ובונים להן פתרונות, הקורסים והתוכניות לארגונים מרוכזים בעמוד פיתוח מנהלים לארגונים.
ועוד דבר (חינמי): ב-app.adaptation.work מחכים כל פרקי "פופקורן", רילס ופרקי טעימה. ההרשמה היא במייל בלבד.
הפרק המלא, כולל תמלול: Product Builder עם אייל דוד