אני בן אדם נשוי. איש משפחה, רציני. עכשיו תחשבו שהייתי מספר לכם שיש לי טינדר בכיס. "תשמע, הכל טוב. אבל לפעמים בא לי להחליק ימינה, להחליק שמאלה, לראות מה קורה בשוק".
זה בדיוק מה שקורה היום עם לינקדאין.
לעובדים הטובים שלכם יש לינקדאין (לא לכולם, אבל לרובם). בדרך כלל יפה ומסודר. הם עובדים אצלכם, ומדי פעם אתם מביאים להם את הג'ננה. ואז הם נכנסים ללינקדאין.
אז למה עובדים עוזבים? רוב האנשים לא מתכננים להחליף עבודה כל שלוש שנים. אבל לינקדאין מראה להם כל הזמן מישהו שהתקדם. והם מתחילים לספר לעצמם סיפור על התקדמות. וגם אם הכל יישאר אותו דבר, לפחות יהיה להם מנהל טוב יותר. ופה, למנהלים יש הרבה יותר כוח ממה שנדמה להם.
עידן בן אור פתח את הפרק בפודקאסט "איך הצלחת?" בשאלה פשוטה: למה לאנשים כל כך קשה היום להחזיק במקום עבודה אחד?
מה בעצם יש בלינקדאין?
בעיקרון זו רשת מקצועית. לומדים שם דברים, יש שם ידע מקצועי.
אבל מה עוד יש שם? את כל מי שמחפשות "דייט". "היי, אני מחפשת לגייס לתפקיד אצלנו".
ויש את הפיד. "רגע, זה יותם מכיתה י"א? ישבתי לידו. אני לא מאמין שהוא עכשיו דירקטור באיזה סטארט-אפ. ואני? איפה החיים שלי? אני תקוע בדבר הזה".
למה זה מרגיש כמו אינסטגרם?
כי זה בדיוק אותו טריק. אתה יושב בבית, לא יצאת חצי שנה (נגיד שיש לך תינוקת. אצלי, כשהקלטנו את הפרק, זה בדיוק היה המצב). ובאינסטגרם כולם במסעדות, כולם בחו"ל.
עכשיו, בפועל, מעט מאוד אנשים במסעדות בחו"ל. אבל בהרגשה? כולם.
ככה גם בלינקדאין. רוב האנשים נמצאים בעבודה שלהם, נהנים או סובלים, זה לא משנה. אבל אתה רואה רק את אלה שמחליפים.
איזה סיפור העובד מספר לעצמו?
כשבן אדם עובר עבודה, הוא לא רק אומר "זה שינוי, זה ירענן אותי". בראש שלו הוא בונה סיפור שבו הוא התקדם. גם אם לא קיבל דרגה. אולי עבר לחברה טובה יותר. ובמינימום, וזה המינימום הכי חשוב, הוא עבר למנהל או למנהלת טובים יותר.
והבוס החדש נראה לו נורא חמוד ונורא חכם. עוד לא גילה שגם לו יש בעיות וחסרונות (כי לכולם יש).
זה כמו במערכות יחסים. דיברתי עם מישהו שהתגרש לא מזמן. הוא סיפר לי סיפור רגיל לחלוטין, לא שמעתי שם שום דבר מזעזע. שאלתי אותו "ומה יהיה בקשר הבא?". הוא ענה: "היום אני כבר יודע מה אני רוצה. אני אמצא את האישה ש...".
אבל אין כזאת. זו פנטזיה. רוב האנשים לא רוצים לשנות את עצמם. הם רוצים שהצד השני ישתנה.
מה המנהל עושה שדוחף אותם החוצה?
הנה דוגמה שאני רואה המון. עובד בא לבוס עם רעיון. והבוס אומר: "כבר ניסינו".
ועוד רעיון. "כבר עשינו".
עכשיו, הבוס צודק. באמת כבר ניסו. אבל אפשר היה להקשיב לו שלוש דקות. להתייחס לזה כאילו זה רעיון חדש. ואז להגיד "אני אחשוב על זה".
אנחנו לא עושים את זה, כי אנחנו נורא רוצים שהכל יזוז מהר. הוא רק התחיל להגיד את המשפט, ואחרי עשר שניות כבר קיבל בום על הראש. אז הוא אומר לעצמו: "טוב, נותנים לי פה בום על הראש. אני אתחיל לפזול". ולאן הוא מפזל? לטינדר.
אז מה הכוח של המנהל?
למנהלים יש המון כוח לבנות נאמנות, וגם להרוס אותה. במו ידינו אנחנו עושים הרבה פעמים טעויות שגורמות לחבר'ה הכי חזקים שלנו לעזוב.
כמה רעיונות שמעת מהצוות החודש? כמה מהם קיבלו "כבר ניסינו" לפני השנייה העשירית? ומי מהם, לדעתך, פתח אחר כך את לינקדאין?
למנהלים: הרבה ממה שעובר על העובדים, ולא נאמר בקול, נכנס להספר הקטן למנהל.ת החדש.ה.
לארגונים: אם העזיבות אצלכם מתחילות להרגיש כמו החלקה ימינה, יש בעמוד פיתוח מנהלים לארגונים תוכניות שעובדות בדיוק על זה.
ולמי שאוהב פודקאסטים: פרקי "פופקורן", רילס ופרקי טעימה פתוחים בחינם ב-app.adaptation.work. ההרשמה במייל.
הפרק המלא, בווידאו: איך הצלחת? עם עידן בן אור, פרק 55